צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה - שולחן ערוך אבן העזר סימן קכ״א

אין כותבין. ולא מהני בדיקה כי מחזיקים ליה בשוטה ודאי כ"כ הר"ן ואם כתבו לכ"ע הגט בטל:

ואם לא הגיע הרי זה ספק. כן הוא הגירסא של המגיד והב"י והמגי"ד פי' מ"ש הרי ספק היינו אם לא אמר תנו הרי זה ספק אם דינו כש"מ דאין צריך לומר תנו, וגירסת הטור ברמב"ם כך הוא הי' הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט הרי זה ספק והב"י פי' אפי' לגירסא שלו עולה דבריו כדברי הטור ומ"ש ואם לא הגיע היינו שאין ברור לנו שהגיע הרי זה ספק וכן משמע בד"מ, ומדין זה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים וכן כתב בש"ג בשם מהר"מ ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואחר כך נעשה שיכור נראה לכאור' דמותר לכתוב הגט בעת שכרותו דהא אם אחז בו קורדייקוס פליגו ר"י ור"א /ור"ל/ ר"א /ר"ל/ מדמ' לישן ור"י ס"ל דל"ד לישן משום ישן לאו מחוסר מעשה ושיכור נמי אינו מחוסר מעשה ודומה לישן ומודה גם ר"י דמותר לכתוב הגט בעת שכרותו:

חולה דסמי' בידן. הנה לדעת הטור אם נשתטה בשעת הכתיב' ונתינה אפי' אם היה בדעתו בעת שצו' לכתוב מ"מ הגט בטל מדאוריתא ואין חילוק בין סמי' בידן לבין אין סמיה בידן וכ"פ בש"ג וכתב אפי' לכהונה אינו פוסל אלא המחבר מחלק לדעת הרמב"ם בין אם סמי' בידן לבין אם אין סמי' בידן ואין נראה, ויותר מסתבר דהרמב"ם ס"ל כשהיה בדעתו בעת שצוה לכתוב אף על גב שנשתטה בעת הכתיבה ונתינה מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול לכן אפי' לר' יוחנן אינו אלא פסול מדרבנן ואפי' אין סמי' בידו וכן כתב ב"ח וח"מ ובזה ניחא הא דאין צריך בדיקה כשנשחט בו רוב סימנים כמ"ש ס"ס ולא חיישינן שמא נשתטה אף על גב בעת שרמז לכתוב אין חשש כל כך שנשתטה כמ"ש בתו' מ"מ למה לא חיישינן שמא בעת הכתיבה ונתינה נשתט' אלא משום דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לזה:

עתים חלים וכו'. היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח אף על גב אשה שהיא עתים חלים ועתים שוטה אין מגרשים אות' כמ"ש בסי' קי"ט שם הטעם משום זנות:

בשעת הכתיבה ובשעת הנתינה. מכ"ש בעת שצוה לכתוב אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינ' וחזר ונשתפ' או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כתב עד שחזר ונשתפה אין קפידא כ"פ הבית יוסף מיהו בתו' משמע אף בכה"ג יש קפידא וכ"פ בד"מ דטוב לחוש לדבריהם, מיהו בדיעבד יש להקל, ואם לא בדקו הש"מ המדבר בעת הכתיב' והנתינ' כתב הב"י אפשר דכשר ומ"ש בד"מ דהרא"ש בסדר הגט פוסל ליתא אלא שם איירי כשידוע שלא היה בדעתו, ומשמע אפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי הדין כן כמ"ש הב"י ואם לא שפוי בעת הכתיבה תלוי בפלוגתא שכתבתי לעיל להרמב"ם אינו אלא מדרבנן ולהטור והש"ג מדאורייתא ואם לא שפוי בעת הנתינה י"ל גם הטור מודה ואם נשתתק בחליו תליא בפלוגתת הפוסקים כי בירושלמי מפרש דמתני' ר"פ מ"ש דתנא נשתתק צריך בדיקה ג"פ כמ"ש בסמוך איירי דוקא דנשתתק בבוריו אבל אם נשתתק בחליו א"צ בדיקה ג"פ כי מה שנשתתק תלינן מחמת חולשה הוא וכן ס"ל כמה פוסקים וכן ס"ל העיטור אלא הוא ס"ל אפי' נשתתק בבוריו לא חיישינן שנשתט' דאם היה חשש שנשתט' לא היה מהני בדיקה כי יש לחוש שמא עתים חלים ועתים שוטה הוא אלא הבדיק' הוא לידע שיחא דידי' כי י"ל מחמת החולי שגרם שנשתתק גורם השיחא מ"ה בודקים ג"פ אבל נשתתק בחוליו א"צ בדיקה כלל כי מה שנשתתק הוא מחמת חולשת הכח והחולי לא גרם לו כלום ונ"מ אם כבר צוה לכתוב ונשתתק אפי' בבוריו א"צ בדיקה כלל, ולא כב"י דהבי' דברי העיטור בע"א כמ"ש בסי' זה ב' פעמים לעיטור אם צוה לכתוב ונשתתק והוא בריא יש ספק וצריך בדיק' מ' דס"ל להעיטור נמי אם נשתתק והוא בריא יש לספק שמא שוטה הוא לכן אפי' אם צוה לכתוב ואח"כ נשתתק יש ספק וליתא למ"ש אבל לשיטות שאר הפוסקים נשתתק יש לחוש שמא נשתטה וצריך בדיקה א"כ אפילו אם צוה לכתוב ונשתתק צריך בדיקה והיינו דוקא אם נשתתק בבוריו אבל אם נשתתק מחוליו לא חיישי' שמא נשתטה, אבל רש"י והר"ן פירשו מתני' ר"פ מ"ש דאיירי נשתתק בחוליו וחיישינן שמא נשתטה ומכ"ש נשתתק בבוריו צריך בדיקה, ולשיטה זו דמפורש במתני' בש"ס אפי' נשתתק בחוליו חיישינן שמא נשתטה נראה אפי' אם צוה לכתוב בעת שהיה מדבר ואחר זה נשתתק אם כתבו ולא בדקוהו אין להקל והב"י כתב אפשר נשתתק מתוך חוליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא אפשר כעובדא דבעל העיטור ליתא לשיטה זו ואין להקל אלא אפשר לומר מ"ש לדעת הרמב"ם דאינו אלא חשש דרבנן יש לצדד ולהקל, מיהו אין מוכרח כ"כ ולדעת הטור מפורש מדאורייתא בטל הגט אם לא היה בדעתו בעת הכתיב' וכ"פ הש"ג לכן אין להקל:

והרכין בראשו. אף על גב ע"פ כתב אין מגרשין לדעה קמייתא שהביא בסימן ק"כ מ"מ הרכין עדיף דהוי כקול ופקח שהרכין לדעת רוב הפוסקים מגרשי' אלא לתירוץ א' של הרא"ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר:

חד הן ותרי לאו. מבואר בש"ס אם שאלוהו ג"פ הן וג"פ לאו ברצופים לא מהני דאמרינן שמא שיחא הן הן נקטי ליה ואפשר אם השיב על הן לאו לא מחזיקים אותו לשוטה ודאי אלא אמרינן שמא שיחא לאו לאו נקטי ליה ובודקין אותו אבל אם שואלים אותו בסירוגין והשיב על הן לאו מחזיקי' אותו לשוטה ודאי ולא בדקינן אותו עוד, ובתוס' ובטור מוכח אפי' כששואלי' אותו בסירוגין שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כהמחבר שכתב חד הן ותרי לאוין חד לאו וכו', ורש"י פי' בתרצן הראשון בסרוגי' היינו ששוהה בין שאלה לשאלה וכ"כ רי"ו והגמיי' ויש לחוש לדבריהם:

וי"א דבודקים אותו ע"י פירות. משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגי' כהנ"ל אפי' אם בודק ע"י פירות ועיין ב"י וב"ח:

מוציא ברמיזה. משמע דא"צ בדיקה כמ"ש בספרו הב"י דאילם וחרש א"צ בדיקה כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב הב"י דכן משמע מדברי כל הפוסקים אלא רי"ו פסק דצריך בדיקה גם הרשב"א ס"ל כן ופסק לא כוותיה ועיין בהרי"ף והרא"ש ר"פ מ"ש כתבו אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה דתנו וכו' וכ"כ המגיד וצ"ל לדעת הב"י האי בדקינן לאו בדיקה ממש קאמר אלא בדקינן אם רצונו לגרש את אשתו היינו שואלים אותו אבל הגמיי' כתב בשם הרי"ף דבודקים אותו לכן אין להקל בזה, והאי רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני, וכת"י תליא בפלוגתא לשיטות הרמב"ם כת"י שוה לרמיזה י"ל דמהני כת"י אבל לשאר הפוסקים שהבאתי בסי' ק"כ לא מהני ורמיזה שעושה בגופו עדיף ומ"ש ב"ח בשם תוספת דמהני כת"י ל"ד כי תוס' לא כתבו כן אלא בתחלת הסוגיא דס"ד כתב עדיף מרמיזה אבל להמסקנא דקי"ל רמיזה עדיף לא מהני כת"י, מיהו אם כנס ע"י כת"י י"ל כשם שכנס ע"י כת"י כן מגרש וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה וחרש המגרש כותבים גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה והנוסח עיין ברי"ו ובתשו' צ"צ סי' ס"ח ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב על ידי רמיזתו ועיין תשובת צ"צ סימן ט"ז איך להתנהג כשהחרש מקדש, ולעיל הבאתי פלוגתת הפוסקים אם בעינן שליחות גמור לכתוב הגט ואין להביא ראיה מכאן דא"צ שליחות דאל"כ איך כותב הסופר ע"י רמיזתו הא חרש א"י לעשות שליח, די"ל כיון דקדושיו לאו קידושין הם א"צ כאן שליחות גמור לכן מקילין בזה בחרש אבל בעלמא צריכים שליחות גמור, ושוטה אין קידושיו קידושין כמ"ש בסימן מ"ד ואם היה שוטה בעת הקידושין ונשתפה וחזר ונשתט' אפשר כשהיה שפוי בעל לשם הקידושין כ"כ הב"י והיינו כשנתייחד עמה לפני עדים ואם לא נתייחד לפני עדים אלא דר עמה כדרך איש עם אשתו כתבתי כמה פעמים דפליגו בזה הפוסקים, וסימני שוטה מפורש בש"ס ריש חגיגה ופסק הרא"ש אפי' א' מהסימנים אם עושה דרך שטות הוא שוטה וכן מדייק הב"י מהרמב"ם ועיין בח"ה סימן ל"ה ופסק הב"י לאו דוקא הני סימנים המפורשים שם אלא ה"ה שאר דברים מה שעושה דרך שטות ובי"ד סימן א' כתב המחבר הסימנים מה שמפורשים שם בחגיגה צ"ל לדוגמא קתני ולאו דוקא ועיין בתשו' מה שהביא הב"י בסימן קי"ט ובתשו' מהרי"ק שורש י"ט:

גוסס. הב"י כתב דליכא פלוגתא בין הפוסקים אלא כשיש שעות /שהות/ לבדוק אותו יכול לגרש לכ"ע אפי' אינו מדבר לפ"ז מ"ש כאן הרי הוא כחי איירי כשיש שעות /שהות/ לבדוק אותו לפ"ז לדעת רמ"א אפי' בדיקה לא מהני וצ"ל דלאו הטעם הוא משום דחיישינן שמא תטרוף דעתו דהא בנפל מן הגג יש לחוש שמא תטרוף דעתו ומהני הבדיקה אלא ס"ל מדהיה חולי ועכשיו הוא גוסס ואינו מדבר חשוב הוא כמת לכן א"י לגרש ונשחט חשוב יותר חי דהוא היה בריא עד שנשחט:

ורמז ואמר. היינו שא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כ"פ תוס' והם ס"ל דא"צ בדיקה וכן משמע מהרמב"ם והטור ולרמב"ם שפיר משום דס"ל אם נשתטה אחר שצוה לכתוב מדאוריית' כותבין ונותנים הגט וכאן בעת שרמז לכתוב לא חיישינן שתטרוף דעתו דהא היה בריא ונשחט ורמז בודאי עדיין לא תטרוף דעתו כמ"ש בתוספות ובעת הנתינה לא חיישינן שמא תטרוף דעתו כיון דאינו אלא חשש דרבנן אבל לשיטות הטור דס"ל דהוא חשש דאורייתא קשה למה לא חיישינן שמא תטרוף דעתו ובדיעבד צ"ע אם לא בדקו אותו כי לא מצינו בדיקה זו אלא הר"ן כתב שהיה חוכך להצריך בדיקה וי"ל בדיעבד אפילו לא בדקו אותו נותנים גט, כתב ב"ח אנן אין אנו בקיאים בבדיקות אלו וח"מ כתב ע"ז דלא משמע כן מדברי רמ"א וצריך להתיישב בדבר, מיהו נראה חולה המדבר מודה ב"ח דהוא א"צ בדיקה ממש, וכן בנשחט דהא לרוב הפוסקים א"צ בדיקה כלל:

ואם לא הגיע הרי זה ספק. בגמרא אמרו דכשלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כפקח ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו ואין כאן ספק ע"כ דחק המ"מ לפרש שהספק היא אם הוא כבריא וצ"ל תנו או שמא הוא כמסוכן וא"צ לומר תנו והיינו בנשתכר הרבה אבל בנשתכר מעט ודאי הוא כברי' ובאמת פירוש המ"מ דחוק קצת דהרמב"ם כתב סתם הרי זה ספק שנפרש דבריו דהספק הוא אם צ"ל תנו ובקרדייקוס לא מהני אמירת תנו וכמ"ש התוספות אבל גי' הטור בדברי הרמב"ם נכונה שגרס היה הדבר ספק אם הגיע הרי זה ספק ועיין ב"י:

אם הוא חולי דסמיה בידן וכו'. יפה כתב בב"ח דמאחר דר' יוחנן לית ליה סברא זו אין חילוק בין סמיה בידן לאין סמי' בידן וגם משמע דאין זו איסור דאורייתא אם לא היה בדעתו בשעת כתיבה מאחר שהיה בדעתו בשעת אמירה שאמר כתבו ותנו וגם ר"ל מודה היכא דאין סמיה בידן שאין זה רק איסור דרבנן אם כתבוהו קודם שנשתפה והכל תלוי באמירה לכתוב הגט שיהיה בדעתו ושישמעו מפיו אבל אם היה בדעתו בשעת אמירה אף על פי שאחר כך נשתטה שוטה גמור אפ"ה אפשר דאין פסול מן התורה רק מדרבנן וכן משמע מן הירושלמי שהביא הר"ן ע"כ מה שפסק כאן בחולי דאין סמיה בידן אינו גט דמשמע דהגט בטל מן התורה הפך דברי הרמב"ם שכתב הרי זה פסול ונמשך אחר דברי הטור שכתב אינו כלום ודבר זה צ"ע למעשה דלכאורה דברי הרמב"ם כנים:

וע"ל סימן קי"ט. כלומר דלעיל פסק באשה שהיא עתים חלומה אינה מגורשת אא"כ שהיה נראה שתשאר כך אבל ביש לה עת קבוע לחלימתה ולשטותה וגירשה בעת חלימותה וידע שתחזור לשטותה אינה מגורשת לדעת קצת פוסקים כמ"ש בתשובת מהרי"ו בשם הרשב"א ובתשוב' מהרש"ל האריך בזה והיינו דוקא באשה גזרו חכמים משום גרירה ואף שהיא עתה חלומה מ"מ שייך בה גרירה כשתחזור לשטות' אבל באיש המגרש אם הוא פקח לשעתו מה לנו שיחזו' לשטותו:

שיהא שפוי בשעת כתיבה. ומכ"ש בשעת שמצוה לכתוב שזה העיקר אבל בין כתיבה לנתינה אין קפידא וכתב הב"י ואפשר היכא דלא בדקו הש"מ וכתבו הגט על פיו בדיעבד כשר ואפשר אפי' בנשתתק מתוך חוליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא אפשר וכמו שעשה בעל העיטור מעשה (הביא הב"י סי' זה ס"ק ד') אבל בנשתתק קודם ששאלוהו אם נתרצה בגט ודאי בעי בדיקה כמו שיתבאר בסעי' שאח"ז ואם לא בדקוהו מידי ספיקא לא נפיק ועיין בב"י אם נטרפה דעתו באמצע הכתיבה והניחו מלכתוב וחזר ונשתפה וגמרו הכתב הגט כשר:

והרכין בראשו לומר הן. אף על גב דאסור לכתוב הגט עד שישמעו קולו אמרו בירוש' הרכנת הראש הוא כשמיעת קול דעשה מעשה בגופו ועדף מכותב בכת"י דלא מהני לדעת רוב הפוסקים כמו שנתבאר בסימן הקודם סעיף ה':

וי"א דבודקין אותו ע"י פירות. עיין ב"י אם בבדיקה זו צריכין ג"כ לבודקו בסירוגין בהן ולאו או לא:

או אילם השומע ואינו מדבר. אילם הוא מתחלת ברייתו כך ועיין בב"י דאילם א"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב בב"ח אבל אם נפלה לו יבמה מאחיו דיש כאן זיקה דאורייתא צריך בדיקה כמו נשתתק דקידש קידושי דאורייתא:

אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו'. וכשם דרמיז' לא מהני ה"ה וכ"ש דכת"י לא מהני וכמו שנתבאר בסימן הקודם בסעיף ה':

אפילו היא פיקחת מוציא ברמיזה. פי' שרומז באצבעותיו ולא בקפיצת פיו ומשמע דא"צ בדיקה כמ"ש למעלה באילם דגם בשעת כניסה היה כמו שהוא עכשיו:

אבל אינו מדבר לא. אף על גב בשחטו בו שנים דבסעיף שאח"ז ברמז סגי שאני התם דנשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא היא אבל בגוסס מתוך חוליו שאין דעתו צלולה כשניטל ממנו כח הדיבור וע"כ דעת יש אומרים דיש להחמיר:

צריך בדיקה ג' פעמים. בב"ח כתב כל מידי דבעי בדיקה אין אנו בקיאין לבדוק ולא משמע כן מדברי מהרמ"א ע"כ צריך להתיישב בדבר:

אין כותבין אותו דבעינן צווי הבעל לכתוב הגט דכתיב וכ' לה דהיינו או הוא (או) שלוחו וכאן אין שליחות לזה ע"כ משמע אפי' אם נתרפא ועברו וכתבו והוא מסכים לזה ל"מ כיון דעכ"פ הכתיבה שלא כדין וברשב"א כתב כלומר ואפי' נכתב באותה שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב כמצות הבעל כיון שאין בדבריו כלום עכ"ל ואין למידק מלשון זה דאם נכתב אחר שנתרפא מהני דהא חד טעמא הוא כיון שלא נכתב במצות הבעל אלא הרשב"א לא נתכוין אלא ללמדנו דל"ת דאין כותבין ונוהגין בלא דעתו אבל אם מסכים לזה (ש"ד) קמ"ל דלא ואין חילוק בין נכתב בשעת חליו או אח"כ ועיין סי' קל"א מה שכתבתי בסעיף א':

ואם לא הגיע ה"ז ספק זה לשון הרמב"ם משמע אפי' לא הגיע ודאי יש ספק משום דעכ"פ הוא שכור ובטור כתב בשם הרמב"ם ספק אם הגיע ה"ז ספק משמע בלא הגיע ודאי אין כאן ספק וכתב ב"י דכן משמע לשון הרמב"ם לענין קדושין שכ' שכור שקידש קדושיו קדושין ואפי' נשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר משמע שבודאי לא הגיע הוי קדושין ודאי וה"נ בגט ע"כ מסיק דמ"ש הרמב"ם בגט אם לא הגיע היינו שלא ברור לנו שהגיע כלומר ומספקא לן אם הגיע ה"ז ספק גט והרב המגיד כ' וז"ל בפ' הדר אמרינן שכור שלא הגיע כו' הרי הוא כפקח לכל דכריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמי שאחזו קורדייקוס והוי ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואפי' כלא אמר תנו וכן נראה שהרב כ' שכור אחר מי שאחזו קורדייקוס דאע"ג דהוא כפקח אינו כבריא עכ"ל וא"כ מ"ש רמב"ם ה"ז ספק היינו בלא אמר תנו אבל אם אמר תנו הוה גט גמור כמו קדושין ותמוה לי האיך אפשר לומר דשיכור א"צ שיאמר תנו והא איתא במשנה ומייתי לה פ"ק דגיטין דף י"ג בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתכו גט לאשתי הרי אלו יכתכו אע"ג דלא אמר תנו חזרו לומר אף המפרש בים והיוצא בשיירא ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן ואם איתא דשכור נמי א"ל תנו למה לא חושבה התנא. ולדידן ודאי יש להחמיר בכל שכור שהוא נשתכר הרבה לכל דבר להחמיר:

דסמיה בידן ה"ז פסול בגמרא ר"ל ס"ל דכותבין בעודו בחליו דמדמי ליה לישן ור"י אמר לכשיתרפ' כותבין דמדמי ליה לשוטה ופרכי' ור"ל אמאי לא מדמי ליה לשוטה שוטה לאו סמיה בידן אבל האי סמיה בידן דאפשר לו ברפואה ר"י נמי אמא לא מדמי לישן ישן לא מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה פ' שצריך רפואה וק"ל כר"י כתב הרמב"ם דאם כתב קודם רפואתו הוא פסול ותמה ב"י למה ב' פסול שהוא לשון ספק גט בלשון הרמב"ם היה לו לומר ה"ז בטל דהיינו ודאי אינו גט ותירץ דר"י נמי קאמר דהוה ספק כיון דלר"ל כותבין אפי' לכתחלה משום דסמיה בידן לא נפלוג מחלוקתן ולר"י נמי מהני סמיה בידן דמהוי דלא הוה אלא ספק וק"ל דא"כ למה צריך תלמודא לומר לר"י חילוק דמחוסר מעשה אמאי לא אמרינן דר"י מסתפקא ליה אי הוה כישן או לא וכמו שהוא האמת לדעת הרמב"ם אלא ודאי דר"י ודאי אינו גט קאמר וכ"כ הטור אינו כלום משמע לגמרי ונראה דהא דכתב רמב"ם ספק משום דיש ספק חולי זה אם הוא כמו קורדייקוס בגמרא או לא ע"כ כתב לשון חומרא:

ובשעת נתינה ובתוס' כתבו ואומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתים אפי' נתפקח לבסוף אינו מועיל וכתב ב"י על זה דבודאי אם היה שפוי (כשנכתב) ונתקלקל וחזר ונשתפה בשעת נתינת הגט כשר דהא כשאמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו לכי צילא דעתיה כותבין ולא צריך לאמלוכי ביה אלמא אחיזת קורדייקוס לא ביטלו דבריו הראשונים כ"ש שלא תבטל מעשה כתיבת הגט וליכא למימר דהא דלא (ביטל) אחיזת קורדייקוס את דבריו היינו דוקא היכא דסמיה בידן אבל באין סמיה בידן יבטל דהא (ר"י) דק"ל כוותיה לא מפליג בהכי דכיון דמחוסר מעשה לשוטה מדמינן ליה אבל כוונת התו' שאם נתנוהו בשעת הקלקול אע"פ שנשתפה אח"כ לא אמרי' איגלאי מלתא דשיפוי היה כשנתן הגט והגט כשר אלא מספקא לן שמא שוטה היה והו"ל ספק גט עכ"ל ותמהתי מאד על גברא רבא כמוהו שסותר במקום אחר דבריו זא"ז דהא לעיל בסמוך כ' דס"ל להרמב"ם דר"י ס"ל נתנו הגט בשעת חליו ה"ל גט ספק דשמא יש לדמותו לשוטה א"כ מה קשיא ליה כאן דהא ר"י ס"ל דלא מפליג בין סמיה בידן דכיון דמספקי ליה לר"י אימא ה"נ אזלינן כאן לחומרא ונאמר דשמא שפיר יוכל לבטל כי היכא דאזלינן לחומרא בנכתב בעודו בחליו דשמא דומה לשוטה ואזלי' כאן לחומרא וכאן לחומרא אין זה אלא תמה על הרב ב"י ומה שפירש דברי התוס' שנתנו בשעת חליו האי פירוש' לא סלק' שפיר כלל דא"כ למה כתכו התוס' נתקלקל בנתים היה להם לומר נתקלקל בשעת נתינה אפילו נשתפה אחר נתינה לפי פירושו וקושיות הב"י דהא אין החולי מבטל הדברים הראשונים ק"ו משעת הכתיבה האי ק"ו פריכה היא דשאני הדברים הראשונים שאמר כתבו גט לאשתי דלא נתן זמן לזה אלא כל אימת שירצו יכתבו וכיון דלא כתבו עד אחר שחזר ונתרפא ממילא אין התחלה לשליחותייהו עד אותה שעה ולא היו כולם בשעת חוליו משא"כ בכתבו הגט בשעה שהוא שיפוי ונתקלקל דהיה כבר מוכן הגט בשעת הקילקול וכיון שבשעת דקילקול אינו בר גרושין ממילא הגט אין בו ממש באותה שעה ולא יועיל מה שנתרפ' לתקן מה שהיה מקלקל בשעת חוליו דכי היכא דאם כתבוהו בשעת הקילקול פסול אע"פ שהציווי היה בשעת שיפוי הכא נמי אם נכתב כבר נעשה מקולקל בשעת חליו וכ"כ הרא"ש בסדר הגט סוף גיטין ז"ל ואם שכיב מרע מצוה לכתב גט יזהר הסופר שיהיה החולה מיושב בדעתו מתחלת כתיבת הגט עד גמר נתינתו שאם תטרף דעתו בנתיים אע"פ שחזר דעתו עליו פסול עכ"ל משמע דלא כפי' ב"י והב"י כתב שיש שם ט"ס וצריך להגיה כתיבתו במקום נתינתו שהרי רבינו כתב הסדר ההוא וכתב עד גמר כתיבתו עכ"ל ולא נראה לע"ד להגיה דא"כ לא נתנו שיעור לשיפוי רק עד אחר הכתיבה והלא עכ"פ בעינן שעת הנתינה דכתב רבינו הטור ברמזים וז"ל צריך שיהיה דעתו מיושבת עליו אף בשעת כתיבה וכ"כ הרא"ש וא"כ היאך נתן גבולו עד גמר הכתיבה דמשמע ותו לא וזה אינו אלא ודאי הגירסא שלפנינו אמת ואין להגיה כלל ומ"ש הטור כאן שיפוי בשעת הכתיבה פירושו אפי' בשעת הכתיבה כ"ש בשעת נתינה ובאמת כיון שהתחיל השיפוי בשעת הכתיבה צריך שלא תקלקל אפילו בנתיים עד גמר הנתינה כנלע"ד לפסוק למעשה ולפ"ז גם מ"ש ב"י בסי' זה לענין אם התחילו לכתבו כשהיה שיפוי ונתקלקל והניח מלכתוב וחזרו ונשתפה וגמרו נ"ל דלפי מה שהוכחתי דשטותו אינו מבטל לא דברים ולא מעשים הראשונים הכא נמי דכוותיה וחוזר וגומר לכשישתפה עכ"ל ולפי מה שזכרנו אין יסוד לבנין זה:

והרכין בראשו דכיון שעושה מעשה בגופו הוה כמו השמעת קולו ועדיף מבתב ידו ועיין מ"ש בסוף הסי':

דבודקין אותו כו' בגמ' וליחוש שמא שיחא דלאו לאו נקטיה פי' חולי של שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הן ואינו משיב על שאלתם ושיח' פי' השתחויה א"נ שיחא דהן נקטי א"ר נחמן דאמרינן ליה בסירוגין פירש"י לשחות בין הרכנה לשאלה ואח"כ חוזרין ושואלין אותו שאלה בעצמ' וליחוש שמא שיח' דסרוגין נקטי' דאמרי' ליה חד לאו ותרי חן ותרי לאו וחד הן דבי ר' ישמעאל תנא אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה מאי ניהו אלימא גלופקר' ששואלין אותו בימות החמה אם הוא מבקש גלופקרא שהוא בגד של ימות הגשמים ליחוש שמא קור אחדיה ואע"ג שמשיב הן לאו שוטה הוא אלא בפירי והטור כתב ששואלין דבר שראוי להשיב עליו אם רואים שדעתו מיושבת עליו שרומז על תשובת לאו הרכנה כדרך בני אדם על לאו לאו ועל הן הן ג' פעמים בכל אחת כותבין ונותנין ולא בדקו אותו ג' פעמים הן זה אחר זה אלא חד לאו ותרי הן ותרי לאו וחד הן ולא יבדקו בדברים הנמצאים באותו זמן אלא בקיץ שואלין אותו אם רוצה בפירות של חורף אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פיקח הוא משמע דהטור ס"ל דתרתי בעינן הא' שצריך חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו דהיינו כתירוץ של רב נחמן השנית לבדקו בפירות והיינו כרבי ר' ישמעאל ואם כן לא פליג ר' ישמעאל על מתני' דמפרשה ר"נ כמו שזכרנו וכ"כ התוס' אלא שכתבו דכל אחת הועיל לבדו דהיינו או כר"נ או כר' ישמעאל ובזה לא ס"ל לטור כן אלא תרוייהו בעינן. וסירוגין דנקט בגמ' מפרש הטור שהוא לשון דילוג כמו שמצינו לענין וסת לסירוגין בי"ד סי' קפ"ט לא כרש"י שהוא לשון המתנה דמשמע אפילו אם כסדרן זא"ז אלא שלא שואלין אותו אלא שלא כסדרן אפילו שלא כסדר הדילוג ולפ"ז א"צ להמתין בין השאלות ונראה דהטור לא קפיד דוקא אפירי אלא ה"ה כיוצא בזה במה שראוי עליה התשובה ההיא דהיינו כדאית' בירושלמי נכתב גט לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו וס"ל להטור נמי בזה שלא יהיו השאלות כסדרן אפי' בדילוג אלא חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו ולא כמ"ש ב"י דעת הטור דוקא בפירי ותו לא דמאי שנא ובש"ע פסק כן דא"צ תרתי בדיקות אלא סגי בחד לאו ותרי הן אפי' בכל מילי מה שאין התשובה ראייה על זה וממילא בבדיקו' פירי סגי בחד זימנא והיא דעת הסמ"ק ורבינו ירוחם וי"א שמבי' רמ"א היא דעת הטור ולא נתכוין לומר שע"י פירות לחוד סגי דא"כ היינו דיע' קמייתא אלא רצה לומר שהבדיקה של חד הן ותרי לאו כו' היא צריכא להיות בפירות כנלע"ד להחמיר כדעת הטור דתרווייהו בעינן:

אם רוצה שילקטו כו' כתבו התוס' דאמרו ליה אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה ואומר הן כי אפשר בכבושים בדבש אלא ששואלין אותו אם רוצה שילקטו מן האילן וכתב הטור אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פקח הוא וק"ל דאם ירכין לאו על זה הוה פקח במה יודע פקחתו אדרבה שוטה הוא דמשיב שאינו רוצה באותן פירות דמשמע שאפשר הוא ללקוט אלא שהוא אין רוצה בכך ולפי מה שזכרנו דתרתי בדיקות בעינן דהיינו חד הן ותרי לאו וכו' ניחא זה וזה מדוקדק בלשון הטור ודאי שוטה הוא ואח"כ לא כתב ודאי פיקח הוא אלא נתכוין בזה דאם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואין מועיל לו אח"כ שום בדיקה עוד אבל אם משיב לאו אפשר שפיקח הוא מצד שאלה זו וע"כ מהני ליה הבדיקה השניה דהיינו חד הן כולי ואותן דס"ל בחדא סגיא נראה דצ"ל לדידהו דאי משיב הן הוה ודאי גיטו אינו גט אבל אם משיב לאו מודים הם דצריך בדיקה אחרת כמו שזכרנו ולא פליגי אלא דהבדיקה דחד לאו כו' לחודי' מהני לדידהו ולכ"ע אין היתר להנשא לאחר מחמת בדיקה דפירות לחוד אפילו אם אומר לאו אלא ספק כנ"ל:

או אילם השומע כולי לפי הנראה אילם מעיקרא לא בעי בדיקה דהא דאמרינן בפ' מי שאחזו דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כפקחין לכל דבריהם ולא השוה אילם מעיקרא לנשתתק אלא לענין שמוציא ג"כ ברמיזה אבל לא לענין בדיקה אלא שהב"י כתב בשם הרשב"א דלר' זירא אילם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה כמו נשתתק והקשה ב"י למה צריך בדיקה אי מספקא לן דלמא כשוטה הוא נימא כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה כמו בחרש ואי מספקא לן דשמא הוא עתים חלים עתים שוטה לזה לא מהני בדיקה דשמא בתר הבדיקה נשתטה כמו דמצינו לענין חרש אליבא דר' אלעזר ר"פ חרש דמספקא ליה דעתי' חלים עתים שוטה ואמרינן שם דקידושיו קידושין דשמא היה חלים באותה שעה וגרושי לא מצי מגרש דשמא באותה שעה היה שוטה ה"נ נימא כן באילם מעיקרא והשאיר בצ"ע ולעד"נ לתרץ דשאני בדיקת האילם דהיא משום דיש אילמי שהם שוטים ויש שהם פקחים ע"כ הצריכו בכל אילם בדיקה קודם הגט לדעת מה טבעו של זה האילם ובאמת אם נבדק פעם א' ונמצא שהוא פיקח א"צ בדיקה אחרת לעולם אף אם יגרש שנית משא"כ בההוא ספק דיש לד' אליעזר כחרש יש לך צד שהוא עצמו פעם חלים ופעם שוטה ובזה לא מהני בדיקה וכיוצא בזה כתב ב"י עצמו בסימן זה לענין נשתתק בד"ה ובעל העיטור וז"ל מה שהקשה בעל העיטור דנהוי כעתים חלים ועתים שוטה י"ל כל שבדקנוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן ליה בשוטה ואם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושב בשום שעה עכ"ל וזה תמוה על הרב ב"י דבעל העיטור הקשה ג"כ קושיא זו על נשתתק כמו שהוקשה הוא כאן באילם ולעיל ניחא ליה בתי' זה וכאן השאיר בצ"ע וצ"ע במה שהשאיר בצ"ע.

כשהוא פיקח כולי דאז היה קידושין דאורייתא ולא תוכל להתגרש אלא גרושין גמורין:

מוציא ברמיזה. דכשם שכנסה ברמיזה מוציאה ברמיזה במשנה יש פלוגתא פלוגתא אם מהני קפיצה כמו רמיזה כמ"ש ב"י ופסק דקפיצה דהיינו עקימת שפתיים לא מהני אלא דוקא רמיזה שהיא בידיו וכראשו ונראה דאם כנס בקפיצה דמוציא ג"כ בקפיצה לד"ה ומשכחת לה קדושין ע"י קפיצה ע"י שליח: וכתב מו"ח ז"ל דבחרש מעיקרא דאמרינן דמוציא כרמיזה כ"ש כתב יד דמהני דאיכא הוכחה שמבין בטוב יותר מהרכנה כדכתבו התוס' ריש דף ע"א בד"ה א"ר יוסף עכ"ל ולא דק בהוראה זאת דודאי יש יותר הבחנת חכמה מחמת כתב ידו ממה שיש ע"י רמיז' אלא בזה לדעת רב כהנא דיכול לגרש מתוך כתב ידו ורב יוסף נמי ס"ל כן אבל לפי המסקנא בדף ע"ב דאמרינן עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כולי ואמרי' דהך קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר יכול לגרש מתוך כתב ידו והרכנה מהני אפי' למסקנ' וטעמא דהרכנה היא ע"י גופו ואמרינן בירושלמי היא השמעת קול היא הרכנה וב"י מביאו בד"ה מי שנשתתק וכ"כ הרא"ש בתי' קמא ורשב"א שמבי' ב"י בסימן ק"כ ד"ה אבל דעת הפוסקים כולי דהרכנה עדיפא מכתב ידו וכ"ב הטור שם בשם הרא"ש בנשתתק דלא מהני כתב ידו ואע"פ שהרכנה סגי כמ"ש כאן ממילא ה"ה בחרש מעיקרא אם כנס ברמיזה דיוציא דוקא ברמיזה ולא בכ"י ומסיק ב"י לדעת הרמב"ם בסי' ק"כ בד"ה ואם נפשך דבחרש גמור אע"פ שעושה מעשה פיקח הוא כשוטה ואין בהרכנתו ולא בכ"י קול בן דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו מדעת שאר הפוסקים ע"פ התוספתא לפסול גט הנכתב ע"י פיקח גמור וכ"ש דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר עכ"ל:

רעה וכו'. ולא מהני בדיקה ואם כתבו לכ"ע הגט בטל ב"ש:

ספק. ר"ל שאין ברור לנו שהגיע. הרי זה ספק ומזה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים. ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואח"כ נעשה שיכור מותר לכתוב הגט בעת שכרותו. ב"ש. ובספר תומת ישרים סי' ג' כ' דיש חכמים שנוהגים להתענות ביום שנותנין גט עיין כנה"ג דף קמ"ב ע"א:

חלים. היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח עיין ח"מ:

נתינה. (וכ"כ) [וכ"ש] בעת שצוה לכתוב. אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינה וחזר ונשתפה או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כ' יותר עד שחזר ונשתפה כ' ב"י דאין קפיד'. מיהו בתוספת ובד"מ משמע דיש קפיד'. וטוב לחוש לכתחלה ומיהו בדיעבד יש להקל. ואם לא בדקו הש"מ המדבר בעת הכתיבה והנתינה כ' הב"י דכשר. ואפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי כשר בדיעבד. ואם נשתתק בחליו. צריך בדיקה ובדיעבד כשר היכא דלא אפשר ב"י עיין ב"ש שמסיק דאין להקל:

בראשו. אע"ג דע"פ כתב אין מגרשין עד שישמעו קולו. מ"מ הרכין עדיף דהוי כקול. ופקח שהרכין לדעת רוב פוסקים מגרשין. אלא לתירוץ א' של הרא"ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר ב"ש:

ותרין לאו. ואם שאלוהו ג"פ הן וג"פ לאו רצופים לא מהני. ובתוס' ובטור מוכח אפילו כששואלים אוחו בסירוגים שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כש"ע שכתב חד הן ותרי לאו חד לאו וכו'. ורש"י פירש בסירוגין היינו בשיהה בין שאלה לשאלה ע"ש ויש לחוש לדבריו עיין ב"ש:

פירות. משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגין אפילו אם בודק ע"י פירות ב"ש עיין ב"ח:

או אילם ר"ל מתחלת ברייתו כך: .

מדבר. ה"ה כתיבת ידו נמי לא מהני ח"מ. בתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ה כתב דחרש ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמו שאינו מדבר ע"ש:

ברמיזה. משמע דא"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. אבל קצת פוסקים כתבו דבודקים אותו לכן אין להקל בזה. וההיא רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני. וכתיבת ידו להרמב"ם מהני אבל לשאר פוסקים לא מהני כת"י. ורמיזה שעושה בגופו עדיף. מיהו אם כנס ע"י כתיבה יש לומר כשם שכנס ע"י כתיבה כך הוא מגרש. וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה. וחרש המגרש כותבין גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה. והנוסחא עיין ברי"ו בתשובת צמח צדק סי' ס"ח. ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב ע"י רמיזתו ועיין תשובת צמח צדק סי' ע"ז איך יתנהג כשהחרש מקדש. ועי' ב"ש:

לא. ובנשחט בו שנים וכו' דבסעיף שאח"ז חשיב יותר חי עיין באחרונים:

ג"פ. כתב ב"ח אנו אין אנו בקיאין בבדיקות הללו. וחה"מ כתב עליו דלא משמע כן מדברי הרמ"א ע"כ צריך להתיישב בדבר. מיהו נראה חולי המדבר מודה הב"ח דהא א"צ בדיקה ממש. וכן בנשחט דהא לרוב פוסקים א"צ בדיקה כלל ב"ש:

אפי' לכשיבריא דהא סיפא בכה"ג הוא כמש"ש:

וכן השכור כו'. שהוא כשוטה וכמ"ש ברפ"ו דערובין וכמ"ש בי"ד סי' א':

ואם כו'. ע"ל סימן מ"ד ס"ג:

אם הוא כו'. הרמב"ם וטור לא חילקו וכן ש"פ אלא שהרמב"ם כתב ה"ז פסול והקשה ב"י דהא מדמי ליה לשוטה שם ואם כן הל"ל בטל וכ"כ הטור שאינו כלום וע"כ חילק כאן אם כו' דר"ל דהרמב"ם מיירי בסמיה בידן כיון דלר"ל כשר לגמרי מסתבר' דלר"י אינו אלא פסול והטור מיירי באין סמיה בידן דאף ר"ל מודה ודבריו אינן נראין כלל דהא הרמב"ם והטור מסיים סתומי אלמא דס"ל דר' יוחנן לא מפליג כלל בזה אלא דהרמב"ם ס"ל דאינו אלא מדרבנן כיון שבשעת אמירה היה שפוי וכ"כ האחרונים:

אבל לאחר כו' מתני' שם:

מי שהוא כו'. פ"ג דר"ה ופ"ג דיבמות ופ"ב דכתובות וש"מ ובירושלמי לענין גירושין וכמש"ל סי' קי"ט ס"ו ודוקא באשה משום גרירה:

ש"מ כו' תוס' שם ד"ה התם כו' ופי' ב"י דר"ל שיהא שפוי גם בשעת נתינה אבל בינתים אין קפידא כמש"ש בתחל' אמר כתבו כו' וכנ"ל ס"ב וז"ש ובשעת כו' וכ"כ בר"ן שם וכ' שכ"ה בירושלמי נתן לי את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס פלוגתא דר"י ור"ל כלומר דלר"י צריך שיהא בדעתו בשעה שהגט גומר:

וא"צ כו'. דעת תוס' בד"ה הנ"ל שא"צ בדיקה כלל ואפי' בנשתתק כיון שהוא מתוך חליו כמש"ש דל"ל דבדקוהו כו' וכ"כ הטור בשם בע"ה אבל ש"פ חולקין בנשתתק כמ"ש בסוף הסי' ומיהו כה"ג דלא נשתתק ודאי א"צ בדיקה ג"פ דאפי' אינו בדעתו מסופקים שם תוס' וסה"ת וש"פ שמא אף לר"י כישן דמי ועב"י:

חד הן כו'. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש וש"פ קודם חד הן ותרי לאו וכ"מ בירושלמי שם מיהו נ"ל שאין נ"מ:

חד לאו כו'. ר"ל בשניהם וכמ"ש תוס' שם בד"ה בודקין כו' וכן כ' הר"נ וש"פ:

וי"א כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ומ' מדברי הרב שדוקא בפירות ודלא כהירושלמי שאמר לאמך כו' וע"י סירוגין ו"פ כנ"ל ושיטות אחרות הרבה לפוסקים ועב"י:

או אלם כו' שם א"ל ר"ז אלם כו'. ע"ל סי' ק"ב ס"ה:

אבל חרש כו' אבל כו'. שם בגמרא ומתני' דיבמות קי"ב ב':

גוסס כו'. תוספות דקדושין ע"ח ב' ד"ה ל"ל כו' כ"ב הר"ן וש"פ והביא ראיה גם כן מתוספתא דתניא שם אמר כ' גט לאשתי ועלה לגג ונפל מן הגג ומת כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה:

וי"א כו'. כן למדו ממ"ש בתוס' והכי גבי מתנה כו' דמסתמא כו' אבל ליתא דמשום מתנה כ' כן דהא שחוט ומגויד וצלוב א"י לדבר וכן מסיים בתוס' שם וחולה נמי שנשתתק כו' ועב"י. ובסמ"ג מ' להיפך דשם קל"ב ב' כ' פי' שם ר"ש שאז א"י לדבר ואין בו כח ליתן כו' ור"ח שפי' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כו' לא היה דעתו לומר אלא מפני שא"י לדבר ומיושב בדעתו כו' ע"ש וכ"ה דברי מרדכי בגיטין שם ועהג"מר שם ואין חולק בדבר:

כל עוד כו' וה"ה כו'. בתוספתא הנ"ל:

מיהו כו'. בתוס' שם בד"ה התם כו' וכ' דא"צ בדיקה כלל וכ"כ בע"ה וכנ"ל אבל בירושלמי אמרינן תני בד"א שנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חליו דיו פ"א אלמ' מ' דפ"א מיהא בעי וקושית תוס' י"ל דס"ד שא"א שלא יבא קודם נתינת הגט לידי טירוף דעת ומשני דאינו כן כו' אבל בתוספתא נראה דאפי' מתוך חליו בעי ג"פ דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין עכ"ל הר"נ שם בקיצור ור"ל חולה שאין יכול לדבר: