שאין לכתוב הגט אם לא שמע מפי המגרש - שולחן ערוך אבן העזר סימן ק״כ

צריך שיכתבנו הבעל. דכתיב וכתב לה או שלוחו כ"כ הטור וכתב הב"י מטעם משום שלוחו של אדם כמותו ש"מ דצריך שליח ממש בכתיבת הגט וקשה א"כ למה חש"ו כשר לכתוב הגט כשגדול עומד ע"ג הא לאו בני שליחות הם ומזה הוכיחו תוס' גיטין דף כ"ב דא"צ שליח וכתב לא קאי על הבעל אלא על הסופר והא דצריך לצוות בעצמו לכתוב משום כשלא צוה בעצמו הוי כאלו אינו כותב הסופר לשמו ועיין ר"ס קכ"ג:

כשהבעל מצוי. המחבר סתם דבריו ואכתוב הכלל בקיצור והנה כשהקלף ודיו של הסופר הוא והבעל משלם לו אז לכמה פוסקים צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו וכן משמע בד"מ ובלבוש, ואין להקשות ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה ומזה הביא הרמב"ן דא"צ להקנות להבעל וח"מ כתב ג"כ קשה לסתור ראיה של הרמב"ן לכן כתב בדיעבד כשר וכבר דחה ראיה זו הרמ"ה שהביא הטור דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא"כ כשהסופר כותב ואדם אחר שלוח למסור לידה אז היא פסול לשיטה זו ולהרמב"ן אף בכה"ג כשר וס"ל ממילא נקנה להבעל במעות שמשלם הוא או היא ונראה דנ"מ מפלוגתא זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם אז לדעת הרמ"ה כשר אפי' לא הקנה להבעל מטעם הנ"ל אבל להרמב"ן דלא ס"ל סברא זו אלא טעמו הוא דנקנה להבעל במעות א"כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה להבעל והמחבר שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל כוונתו לכתחלה אל יסמוך על סברת הרמ"ה ואם הוא נותן מעות להסופר לקנות קלף ודיו כתב הר"ן דכשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ"ע פסול אם לא הקנה להבעל, מיהו בקולמוס אין קפידא בדעבד ולכתחלה צריך להקנות להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא, והרא"ש ס"ל דהוא משלם אלא תקנות חז"ל הוא אם תשלם היא הגט כשר:

כשר. משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו אבל גזל הגט דליכא שינוי אינה מגורשת לכן אם נתן לו לסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח"מ:

שזה פלוני. כלומר שמו כך הוא וכן שם אשתו ואפילו אם הוא ואשתו לפנינו ויודעים שזו אשתו צריכים לידע שמותם כמ"ש בב"י וכ"כ הב"י, ונראה אפילו אם מכירים את שמותם צריכים לידע שזו אשתו או דיודעי' דאשתו כך היא שמה דאל"כ אכתי קשה קושי' הש"ס דלמא זו אשת אחר כמה שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא צ"ל דיודעים דזו אשתו וזה שמותם, ואם אין אשתו עמו צריכים לידע דזהו שמו ויש לו אשה דשמה כך הוא כמה שנכתב בגט, ומשמע מכל הפוסקים אפילו לא הוחזק כאן עוד א' ששמו כך הוא מ"מ צריכים לידע שם אשתו משום דחיישינן שמא יש א' ששמו כך הוא, ואפשר אם הוחזק עוד א' ששמו כך הוא צריכין לחקור אחר שם אשת השני שמא שמה ג"כ כשם אשת זה אף על גב דבסי' י"ז איתא ביצחק בן מיכאל דלא חיישינן שמא יש עוד א' ששמו כך הוא יש לחלק, ולתוספות שיטה אחרת ופירשו הסוגי' דוקא במוחזק עוד א' ששמו כך הוא אז צריכים להכיר שם אשתו ועיין תוס' ב"ב דף קס"ז תוספות גיטין דף כ"ד ועין סי' קל"ו ותשובת ש"י סי' ל"ו, והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אחר החתימ' והא דכותבי' גט לאיש ולא חיישינן שמא יעכב הגט אצלו ולא ימסור לה מיד משום מסתמא לא מקדים אינש פורענו' לנפשי' תוספו':

ע"פ אשה וקרוב. כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי ונראה השליח ג"כ נאמן אף על גב דמגיע לו הנאה מזה כמ"ש בש"ס ובי"ד סי' שי"ד כהן נאמן לומר ישראל נתן לי במום זה אף על גב דמגיע לו הנאה מזה נאמן כיון שהיא מלתא דעבידי לגלויי:

ושם אביו. משמע שם אביו כותבים ע"פ עצמו אפילו לא הוחזק ל' יום וכ"כ הב"י לקמן סימן קכ"ט:

לא יאמרו לסופר וכו'. ואם אמרו לסופר וכ' הגט בטל לכ"ע משום דהוי מילי ולא נמסר לשליח דהא לא אמר להם אמרו לו אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה דאין הגט בטל אלא פסול דלא גרע מאם חתמו עדים פסולים דקי"ל הגט פסול ולא בטל כמ"ש בסי' ק"ל סעיף י"ז וכ"כ רד"ך בתשובה, ואם הבעל אמר לב"ד כתבו והם צוו לכתוב וחתמו בעצמם בזה מספקא בש"ס אם כתבו שאמר הבעל היה כוונתו על כתב הגט והם צוו לכתוב הוי שינוי והגט בטל א"ד כתבו היינו חתמו ואז הוי כאלו אמר שיאמרו לאחרים שיכתבו והוי או' אמרו להסופר שיכתוב ובאומר אמרו רבו הדיעות י"א הגט בטל והיינו בכתיבת הגט אבל בחתימה פסול ולא בטל כמ"ש וכן הוא מרומז בצחות לשון רמ"א שכתב עבר וגירש ע"י אומר אמרו ויכתבו כו' משמע דוקא אומר אמרו לענין הכתיבה בטל הגט. וי"א דהיא ספק מגורשת, וי"א הגט פסול מדרבנן משום דחיישינן שמא תשכיר העדים ואפילו אם אמר הבעל אמרו להסופר שיכתוב ואתם חתמו אז אין לחוש שהשכיר עדים מ"מ פסול ועיין סימן ק"ל מ"ש, ואם אמר אמרו לסופר בשמי שיכתוב אז לדעת הרא"ה והר"ן כשר דנעשה שלוחו שלא בפניו ולהרמב"ן הגט בטל מדאורייתא משום דכתיב וכתב ואין הסופר עומד במקומו אא"כ שמע מפיו משמע דס"ל דבעינן שליחות בכתיבת הגט ולקמן סי' קכ"ג משמע דא"צ שליחות דהא מכשיר עבד לכתיבת הגט ע"ש וכן לשיטות תוספות דס"ל דא"צ שליחות וכתב לא קאי על הבעל אלא כשלא שמע הסופר מפיו הוי כאלו כ' ס' ולא לשמה א"כ אינו אלא פסול מדר' ולא בטל מדאורייתא וכ' הב"י דהרא"ש ס"ל כרמב"ן והא דכ' בתשוב' מה שהביא הטור בסי' קמ"א באומר אמרו דלא הוי מילי כוונתו משום מילי אינו פסול אלא משום דכתיב וכתב כמ"ש בשם הרמב"ם כ"כ בד"מ סימן קמ"ה ונ"מ לענין ממון מהני אומר אמרו כמ"ש בת"ה סי' רמ"ד ואם אמר שיאמרו להסופר שיכתוב והם כתבו בעצמם הוי שינוי כ"כ הראב"ד:

בין שהוא פקח וכו'. פלוגתא זו תליא בסוגיא דף ע"ב דתניא בברייתא הגט בטל עד שישמעו קולו לאפוקי דר"כ דאמר חרש שאינו שומע ואינו מדבר ויכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו ע"פ כתבו ממעט הברייתא דינו דר"כ ובמתנית' תנא נשתתק והרכין בראשו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא נקיט בברייתא ממעט דינו דמתנית' סבירא ליה להרמב"ם דשאני חרש דאינו שומע ואינו מדבר מנשתתק ואינו ממעט אלא חרש ולא נשתתק לפ"ז כתב והרכין שוין ונשתתק דיכול לגרש ע"י הרכנו יכול לגרש ע"פ כתבו וחרש א"י לגרש לא על פי כתבו ולא ע"פ הרכנו, ופקח י"א דיכול לגרש על פי כתבו והרכנו וי"א דא"י לגרש ע"פ כתבו והרכנו ותוספות והרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים ס"ל הרכין עדיף מכתב משום מעשה בגוף הוא כמו קול מ"ה לא ממעט דינו דמתני' אלא ממעט כת"י לפי זה נשתתק ופקח לא מהני כתב והגט בטל כמ"ש בברייתא הנ"ל לפ"ז אם כתבו נשתתק או פקח הוי ספיקא דאורייתא ונשתתק שהרכין מהני לכ"ע וכמ"ש בסי' קנ"א ופקח שהרכין לי"א מדר' אסור כיון שיכול לדבר וחרש גמור שכתב לפי סוגיא שלנו הגט בטל אלא בתוספתא תנא הגט פסול גם י"ל להני פוסקים דלא פסקו כברייתא זו לענין אומר אמרו י"ל דלא קי"ל כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש לכן כתב בש"ג דהוי ספק מגורשת ועיין ר"ס קכ"ג כ' בד"מ בשם רד"ך במקום עיגון יש להקל וצ"ע ע"כ וחרש מעיקרו ע' דינו בסי' קכ"א:

א' כותב בשביל כולם. וא"צ שיהיה במעמד כולם עבח"מ, ובפרישה לא משמע כן וע' בעל המאור דף תקנ"ז, ולכאורה משמע מסוגיא דרשאין שנים לכתוב דאמר בדין אפי' טופס נמי לא לכתוב וזימנין דבעי למיזל ולא אשכח ספרא ושביק לה ואזיל ומעגן ואי אמר' דוקא סופר זה צריך לכתוב כל הגט אכתי יש לחוש לעיגון מיהו י"ל דקפידה הוא רק בתורף שאל יכתבו שנים:

א' כותב ושנים חותמים. כלומר שנים אחרים ולא הסופר מיהו השליח יכול להיות הסופר:

כלכם חתומו. הב"י מדייק מהטור אם אמר כתבו כוונתו שיכתבו ולא היה כוונתו על החתימה והא דקתני במתני' כולכם כתבו א' כותב וכלם חותמים לישנא קטיעא קאמרי' ודוחק הוא גם תמי' לי הא איתא שם שלחו מבי רב לשמואל וכו' ושמואל מספקא האומר כתבו אם כוונתו לכתוב הגט או לחתימת ידם ש"מ אם אמר כלכם כתבו י"ל על החתימה קאמר וצל"ע:

או שמנאם. כן הוא בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם ח"מ:

כאומר כולכם. כלומר אלו המנוי' צריכים לחתום אבל אלו שלא מנה א"צ לחתום ולא כב"י כן הוא לפרש"י והר"ן ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ובדיעבד אם לא חתמו המנוין משמע מהרמב"ם דהגט בטל ואין מוכרח ע"פ הסוגיא והוי ספק מגורשת כמ"ש הר"ן:

ושנים שחותמים בו תחלה וכו'. הנה לשיטות הרא"ש והרשב"א בחדושיו והר"ן שטר והגט אם החתומים הראשונים הם פסולים כשר אא"כ בידוע דחתמו בתחילה אז בשטר פסול ובגט אף על גב דחתמו על דעת הבעל והוא התכוון מסתמא דהכשירים יהיה לעדות מ"מ פסול דגזרינן גיטין אטו שטרות דרואה סבר דהפסולים חתמו לשם עדות ודברי הב"י מ"ש בזה תמוהים הם, וכל זה איירי כשחתמו הפסולים בשיטות העליונים אבל אם חתמו למטה אז השטר והגט פסול מדינא, והר"ן ס"ל אם חתמו באמצע ג"כ פסול ולשיטות תוס' אם חתמו בשיטות העליונים אפי' אם א"י אם חתמו בתחילה הגט פסול ולא אמרי' למילוי חתמו כיון דקי"ל אין העדים חותמים בגט אלא זה בפני זה ובאמצע וסוף ג"כ פסול כ"כ תוס' פ"ב דגיטין אחר שחזר ר"ת ופוסל אם חתמו בסוף פסול הגט והשטר ולא אמרי' גט שאני מהשטר משום בגט עיקר העדים אלו שחותמים בשיטות העליוני' כיון שאין חותמים זה בלא זה אבל בשטרות עיקר החתומים למטה לכן פסול בשטרות אם הפסולים חתומים למטה אבל בגט כשר וכ"כ בש"ך ובזה היה מתורץ הסוגיא שם מ"ש איכא בינייהו כגון שנמצא א' מהם פסול, אבל בתו' מבואר לא כוותי' וכ"כ הב"י דאין חילוק בין שטרות לגיטין, ובכל זה אין חילוק בין אם אמר כולכם ובין אם לא אמר לרמב"ם בשטרות כשר אא"כ בידע דישבו כולם לחתום וכן פסק המחבר בח"ה סי' מ"ה וכאן בגט כתב שנים שחותמים תחלה הם עדים ואם נמצא בשנים הראשונים פסול או קרוב פסול דגזרי' אטו שטרות אבל אי לאו משום גזירה היה כשר משום דע"מ הם עיקר כ"כ הרמב"ם ועיין במגי"ד ובכ"מ, והרב רמ"א פסק בח"מ אם הפסולים חתמו למטה פסול וכאן לא הגיה כלום משום דסמך על מ"ש בסמוך דיש להחמיר כשיטות הפוסקים דכולם משום עדים:

והוא שיחתמו כל אחד בפני כולם. אף על גב האחרים חותמים משום תנאי מ"מ צריכים לחתום בפני כולם משום דחיישי' שמא לא יחתמו דכולכם לא משמע לאינשי שיבואו כולם על החתום הלכך לכתחלה צריכים לחתום ביום א' לקיים התנאי ובדיעבד כשר אפילו אם חתמו זה שלא בפני זה ועיין בהר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא הלכתא אין עידי גט חותמי' אלא זה בפני זה, ובתו' משמע אם לא חתמו זה בפני זה פסול דהא כתבו דף י"ח ואינך מכאן עד עשרה ימים ובמעמד כול' ושם איירי בדיעבד ולהראב"ד והרמב"ן א"צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבא לשם עדות, ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים א"צ שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיה מזומן לחתום וברמב"ם פ"א דין כ"ד ובטור סי' ק"ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול:

ואפי' אחר שנשאת. בח"מ תמה ע"ז מאחר שהוא תנאי אם ולא תנאי ע"מ ונשאת קודם שנתקיים התנאי אסורה להבעל, ובאמת לא על הרב רמ"א לבד קשה קושיא זו אלא על הרמב"ם קשה כמ"ש בסי' קמ"ג ושם ישבתי וכתבתי גם הטור ס"ל כרמב"ם גם המחבר ס"ל כן וע"ש:

ונראה לי דיש להחמיר. בד"מ משמע דלא החמיר אלא לענין קרוב או פסול הואיל לכמה פוסקים פסול אבל אם לא חתמו ביום א' אפשר להקל מיהו נראה כיון דה"ג והעיטור והרשב"א ורי"ו בשם תוס' פסקו כר"ל דאמר כולם משום עדים אין להקל:

תקנו חכמים וכו'. מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שני' כמ"ש בטו' תס"ז ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפי' אחר התקנה ולא כרי"ו ועיין ב"י וד"מ:

כשהבעל מצוי. אבל מי שהיה מושלך בבור או הולך למד"ה ואמר כתבו ותנו גט לאשתי הם כותבין ונותנין בלא שום הקנא' לבעל דבדיעבד ודאי כשר בלא שום הקנאה דשלוחו כמותו רק לכתחלה צריך שיתן לו הסופר הכל קודם הכתיבה אפילו בעשה הבעל שליח ואם לא נתנו קודם הכתיבה יתננו אח"כ במתנה ואם נתן לו סתם ג"כ כשר דלא גרע ממי שהיה מושלך בבור שנותן הגט ע"פ הבעל בלא שום הקנאה לבעל עיין בב"י שכתב כי משמע מדברי קצת פוסקים דאף בדיעבד פסול אם לא מסר הקלף ע"ש אבל יש לדחות כי קשה לסתור ראיה ברורה שהביא הרמב"ן ממושלך בבור:

והבעל נותן שכרו. נראה דאם הסופר כותב בחנם ואינו מקבל שכר לא ממנו ולא ממנה אין בו איסור דהרשות בידו לומר הרי כאלו התקבלתי:

והקנוהו לבעל. כלומר חכמים הקנו שכר הסופר לבעל וא"צ שתקנה האשה בפי' לבעל אבל אם נותנת האשה הקלף שלה צריכה היא להקנות ממש לבעל דמה שהוא שלה בזה לא תקנו חכמים:

גזל נייר וכו'. משום שיש כאן שינוי השם דמעיקרא נייר שמו והשתא גט שמו וגם הוי שינוי מעשה דהכתב שכתב על הנייר הוי כשינוי מעשה וצריך לומר דלא דמי לגזל נסכא ועשה מטבע דהוי שנוי החוזר לברייתו דכאן אף אם ימחוק הגט לא יקרא שמו הראשון רק נייר מחוק יקרא:

וגזלו ממנו ולא פרע לו. אבל אם נתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו לאחר זמן אף שלא פרע לו לא הוי גט גזל בידו דהא נתן לו הגט ברצון רק שחייב לו דמים וכעין זה כ' הרא"ש גבי מכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן ומיהו כבר נתבאר לעיל סוף סימן כ"ח דלא הוי ודאי מקודש' כשהיה המקח טעות וצריך להחזיר הדמים ומיהו יש לחלק בין לוקח במעות בין מוכר בהקפה ומיהו אם נותן לו הגט על מנת לשלם לו מיד ואינו משלם לו ודאי הוי גט גזל בידו:

כותבין גט לאיש וכו'. והא דלא חיישינן שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי כבר תירצו בתוספות דלא מקדים איש פורענות לנפשיה עיין בבא בתרא דף קס"ז:

והוא שיהיו העדים שחתמו וכו'. לאו דוקא באיש שאין אשתו עמו ה"ה באשתו עמו דלא שנא ועיין ב"י:

מכירין ויודעין שזה פלוני וכו'. נראה דלכתחלה צריך שיכירו משום חשש רמאות שמא יתן הגט לאשה אחרת אבל אם חתמו ולא הכירו והאמת כן הוא שכן שם האיש והאשה אף שבשעת חתימה לא הכירו רק סמכו עליו נראה דכשר בדיעבד דהא בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין:

דגם הסופר צריך להכירו. דהא צריך שישמע מפי הבעל וצריך לכתוב לשמו ולשמה ע"כ צריך לכתחלה לידע קודם שיכתוב שזה שם האיש ושם האשה:

ושם אביו נהגו לכתוב ע"פ עצמו. משמע מלשון זה אף שלא הוחזק שלשים יום בעיר בשם אביו מאמינין לו שכן שם אביו אבל בב"י כתב שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק ל' יום משמע שהוחזק בשמו ושם אביו שלשים יום דוקא אבל בלא הוחזק שלשים יום אין מאמינין לו שם אביו אף שמכירין שמו וכן הוא בד"מ ובאמת שלא ראיתי מצריכים להביא עד על שם אביהם ואפשר שטעות הוא ביד מסדרי הגט מכח הג"ה זו אבל לקמן סימן קכ"ט בב"י כ' שמדברי הרמב"ם משמע ששם אביו שוה לשמו אבל ראיתי נוהגין לכתוב שם אביו על פיו:

יאמר לסופר לפני העדים. לשון הד"מ ואמר לעדים שמעו מה שאני מצוה לו לשון מהר"א מרגליות ופשוט דאין לחוש לזה בדיעבד עכ"ל הד"מ:

אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו. ואפילו במייחד הסופר והעדים ואומר אני ממנה סופר פלוני לסופר ועדים פלוני ופלוני לעדי חתימה ואפ"ה לא מהני ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו ויכולה אשה לומר פלוני שהוא במד"ה אני ממנה אותו להיות שלוח לקבל' גיטי כל זה הוא דעת הרמב"ן וכמה פוסקים אבל הר"ן (והר"א)[והרא"ה] נחלקו עליו וסברי דלא פסל ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם לפלוני דאז איכא למיחש לחורבא אבל בממנ' סופר ועדי' שלא בפניהם מהני וכתב עוד בתשובת מהרד"ך דלהלכה אמרו כן ולא למעשה וע' בב"י:

הוי ספק מגורשת. אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ"ע ומיהו גם באומר אמרו יש פוסקים דס"ל דאינו רק פסול מדרבנן והרמב"ם כתב הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט פסול/ בטל /ועיין בכ"מ שהביא מה שפירשו בו הרד"ך והר"מ אלשקר ומה שפי' בו הכ"מ ועיין לעיל סימן ק"נ החילוק בין גט בטל לגט פסול וספק מגורשת:

אפילו כתב בכת"י וכו'. ואם הגט בטל או פסול בכתב בכת"י עיין בית יוסף ואם מקילין במקום עיגון בכותב בכת"י עיין בית יוסף:

ויש מכשירין. במי שנשתתק ובפקח גמור אם גירש ע"י כת"י עיין בית יוסף מ"ש מזה לדעת הרמב"ם המכשיר בנשתתק:

א' כותב בשביל כולם. דהכוונה היה לאחד מהם איזה שירצה יכתוב וא"צ שיכתוב במעמד כולם ואפשר אם כולם ירצו לכתוב כל אחד מקצת הגט הרשות בידם ומכל מקום יש לדחות דאם איתא דהרשות ביד כולם לכתוב א"כ כי אמר כולכם כתובו היה ראוי לומר דוקא כולם יכתבו אלא ודאי סתמא דמילתא לא כוון רק לסופר אחד כנהוג העולם ואם כתבו' שנים הגט פסול דוכתב דקרא לשון יחיד הוא:

אחד כותב ושנים חותמין. ואין הכותב רשאי להיות מן שנים החותמין דהא איכא פלוגתא בחתם סופר ועד כמבואר לקמן סי' ק"ל אבל אחד הנותן יכול להיות הסופר או אחד מן העדים דהא הכל כשרים לשליחות הגט:

או שמנאם. נראה דדין זה שמנה הרי הוא ככולכם שייך נמי גבי כתיבה דאם מנה אותם ואמר א' ב' ג' ד' כתובו א' כותב במעמד כולם:

הרי זה כאומר כולכם חתימו וכו'. זה הוא לשון הרמב"ם ומשמעות דבריו דאף אם מנה מקצתן הוי כאלו מנה כולם דלאו כרוכלא בעי למימני וכוונתו שכולם יבואו על החתום אבל רש"י והר"ן לא פירשו כן ולעולם במנה מקצתן לא קפיד לכל היותר רק על המנויים וכן פסק בטור:

שחותמין בו תחלה הם משום עדים וכו'. אף על גב דבשאר שטרות כשנמצאו עדים הראשונים פסולים אמרינן דחתמו שלא מדעת הכשרים שאני הכא דאמר כולכם ובשאר שטרות א"א מקצתן לתנאי רק כולם משום עדים וכשא' מהן קרוב נתבטל כל העדים ע"כ גזרו בגיטין משום שאר שטרות וכשהקרוב חתם בתחלה פסול ולא אמרינן לתנאי חתם אבל כשחתם לבסוף לא גזרו משום שאר שטרות ועיין בב"י שהאריך בדעת שאר פוסקים דס"ל חתם קרוב לבסוף או באמצע גרע טפי ופסול בין בגיטין בין בשטרות אפי' בלא כולכם ועין בד"מ:

והוא שיחתמו כל א' בפני כולם. אף על גב דהשאר אינם חותמין אלא משום תנאי אפ"ה חיישינן הכא שמא לא יחתמו כולם דכולכם לא משמע להו לאינשי שיבואו כולם על החתום הילכך לכתחלה צריכין לחתום ביום אחד כדי לקיים התנאי מיד ובדיעבד אף לאחר זמן סגי ומשמע מדברי הר"ן שאם לא חתמו ביום א' א"צ לקיים התנאי בפני כולם אבל מדברי התוספות והרא"ש משמע מאחר דלא סגי בלא כולכם צריכין לחתום זה בפני זה אף שקיימו התנאי לאחר זמן ואפשר לדעת התוספות אם לא חתם כל א' בפני כולם אפי' בדיעבד פסול דהא גזרינן בשני עדים משום כולכם ומשמע דבכולכם אפילו בדיעבד פסול:

ואפילו אחר שנשאת. נראה דאף שתוכל לקיים התנאי אחר שנשאת מ"מ תצא מבעלה דהא כאן לא אמר על מנת ומעכשיו רק סתם כולכם חתמו וקי"ל דהשאר משום תנאי והוי כאלו אמר אם יבואו כולם על החתום תהא מגורשת והגירושין חלין בשע' קיום התנאי תצא מזה ומזה וכמו שנתבאר בדברי הר"ן והמ"מ והכ"מ בפ"ח מה"ג וכן פסק לקמן סימן קמ"ג וא"כ תימה על הרב איך הגיה כאן על דברי המחבר שכתב אפילו חתמו השאר אחר נתינת הגט שאז הגט כשר ותנשא לכתחלה בגט זה אבל אם חתמו לאחר שנשאת לאחר תצא מזה ומזה הזה יקרא כשר ואף שהר"ן כ"כ לחזקת הקושיא כ"כ שע"פ הדין כל אימת דמקיימת תנאי הגט חל אבל באמת תצא גם מהשני כל שלא אמר על מנת או מעכשיו:

מת אחד מהם קודם חתימה. אם מת קודם שחתם וודאי הגט בטל דהא לא קיים תנאו אבל אם מת אחר שחתם רק שעדיין לא חתמו כולם כבר כתבתי שלדעת הר"ן שהגט כשר רק שלכתחלה יחתמו מיד זה בפני זה אבל לדעת התו' אפשר שפסל מדרבנן כל שלא חתמו א' בפני חברו:

ועיין לקמן בסמוך. כלומ' שכל מה שכתוב בסעי' זה אינו רק להלכה לדעת רוב הפוסקי' דפסקו כר' יוחנן אבל בסעי' שאח"ז יתבאר שיש חולקין ופוסקין כר"ל דכולם משום עדים ועוד אכתוב מזה בסמוך:

ושיחתמו כולם בו ביום. דאל"כ הוי מוקדם דכל העדים צריכין לבא על החתום בזמן הכתוב בגט:

ונראה לי דיש להחמיר כסברא זו. בד"מ כתב דהא יש פוסלין כשהפסול והקרוב למטה ולכן יש להחמיר בכל ענין ומשמע דלענין זה יש להחמיר מה שהקיל לסברא הראשונה אם האחרים פסולים לבד השנים הראשוני' על זה יש להחמיר דהא לר"ל כולן משום עדים ואף אם הלכה כר"י שמא קי"ל כאותן פוסקי' דס"ל דבאמצע ובסוף פסול קרוב לכ"ע אפי' בשאר שטרות אבל במה שנחלקו ר"י ור"ל אם צריכין כולם לחתום ביום א' או אפילו עד עשרה ימים אפשר בזה קי"ל כרוב הפוסקי' דקי"ל כר' יוחנן דהשאר משום תנאי:

תיקנו חכמים שהאומר וכו'. מ"מ אם לא פי' דבריו כתיקון חכמים רק אמר סתם חתמו הדין ששנים חותמים כמו שנתבאר בסעי' ח' רק לרווחא דמילתא תקנו חכמים שיפרש דבריו בהדיא שנים מכם יחתמו כי היכא דלא ליתי למיטעי:

הגט וכו'. ל' גט מצינו בירושלמי אבן אחת יש בכרכי הים וגיטא שמא ומגרש כל חברותיה מסביבותיה ש"ג דפ"ק דגיטין:

הקלף והדיו. הכלל הוא בזה. כשהקלף והדיו של הסופר. והבעל משלם לו. אז צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו. ואין להקשו' ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה. ומזה הביא הרמב"ן ראיה דא"צ להקנות להבעל. כבר דחה הרמ"ה דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא"כ כשהסופר כותב ואדם אחר שליח למסור לידה אז הוא פסול. ולהרמב"ן אף בכה"ג כשר וס"ל ממיל' נקנה להבעל במעות שמשלם הוא. ונ"מ מפלוגת' זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם. לדעת הרמ"ה כשר אפי' לא הקנה להבעל אבל להרמב"ן דס"ל דנקנה להבעל במעות שישלם א"כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה לה בעל. והמחבר ב"י שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל וכו'. כוונתו דלכתחילה אל יסמוך על סברת הרמ"ה. ואם הבעל נותן מעות להסופר לקנות קלף והדיו כשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה. ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ"ע פסול אם לא הקנה להבעל. מיהו בקולמוס אין קפיד' בדיעבד ולכתחילה צריך להקנו' להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו. ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה. ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא. והרא"ש ס"ל דהוא משלם אלא תקנות חז"ל הוא אם תשלם היא הגט כשר ב"ש ועיין כנה"ג:

יאוש. משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו. אבל גזל הגט דליכ' שינוי אינה מגורשת. לכן אם נתן לו הסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח"מ ב"ש. וכתב הפר"ח דה"מ כשהיה בדעתו של בעל לשלם לו אבל אם כשהסופר נתן לו הגט מיד היה דעתו של בעל שלא לפרוע נמצ' דבאיסורא מטא לידיה וה"ל גזל בידו ואינה מגורשת ואף דבתר הכי הדר ביה ופרע ע"ש. ואיכ' לספוקי אם גזל קלף וכתב בו גט דמימחק שפיר ולא מינכר מחק' אי מיקרי שינוי החוזר לבריית' או לא עיין פר"ח ובש"ך ח"מ סי' שס"ב ושנ"ג:

פלונית. והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אפילו אחר החתימה ח"מ ב"ש:

וקרוב. וה"ה השליח ג"כ נאמן ב"ש:

עצמו. ר"ל אעפ"י שלא הוחזק למ"ד יום ב"ש:

הבעל וכו'. סופר שאמר שלא שמע מפי המגרש שצוהו לכתוב. והמסדר גט אומר ששמע והעדים אומרים באומדנות ששמעו מפיו אין עדותם עדות מהריב"ל ח"ג סי' כ"ג:

לסופר. האי לסופר דקאמר היינו אפי' לסופר פלוני רוב פוסקים עיין כנה"ג דף קמ"א ע"ב וב"ש ס"ק ד':

מגורשת. אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ"ע עיין ח"מ:

שנשתתק וכו'. ובפקח גמור אם גירש ע"י כתב. עיין ב"י וב"ש. ומהריב"ל ח"ג ס"ס צ"ג וצ"ו. והרד"ך בית (כ"ג) [י"ט] והר"ם מטראני ח"ב סי' קנ"ה כתבו במקום עיגון יש לסמוך אדברי המקילים בכתיבת יד של פקח. וה"ה במשומד שהוא בארץ מרחקים והדבר קרוב לנמנע לבא לתת גט. דכותבין ע"י כ' ידו ע"ש. וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א שאלה קי"ד קט"ו ע"ש הסדר ונוסח הגט והרשאתו:

כולם. וא"צ שיהיה במעמד כולם ודוק' א' כותב אבל אם כתבו שנים הגט פסול כי ל' הקרא וכתב ל' יחיד לכן אם אמר כולכם כתובו לא אמרינן שיכתבו כולם ח"מ. והב"ש כ' עליו היינו בתורף ע"ש. ופר"ח חולק והתיר דמותר לכתוב לכתחלה ב' סופרים ע"ש:

חותמי'. כלומר שנים אחרים ולא הסופר. מיהו השליח יוכל להיות הסופר ח"מ ב"ש:

שמנאם. וה"ה בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם וא' כותב במעמד כולם ח"מ ב"ש:

חתמו וכו'. ממשמעו' דבריו משמע שכולם יבואו על החתום אף אלו שלא מנה. אבל רש"י והר"ן לא כ"כ אלא במנה מקצתן לא קפיד רק על המנויים ואלו שלא מנה א"צ לחתום ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל:

כולם. ובדיעבד משמע מתוס' אם לא חתמו זה בפני זה פסול. ולהראב"ד והרמב"ן א"צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבאים לשם עדות. ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים אין צריך שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיו מזומן לחתום וברמב"ם פ"א ובטור סי' ק"ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול:

שנשאת. הח"מ חולק ע"ש:

חכמים וכו'. מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שנים. ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפילו אחר התקנה ב"ש:

הגט כו' או שלוחו כו'. מ"ש כ' א' אר"ח יכילנא כו' משוכ דכתיב וכ' כו' ושם כ"ד ב' אי כתב רחמנא וכתב כו' ושם ע"א ב' וש"מ עד שיאמר לעדים כו' ושם ס"ב ב' עשי עדים שליחותן ותוס' ך"כ ב' ד"ה והא כולי דחו כל אלו הראיות וס"ל דא"צ וכן פי' רש"י כ' א' דמ"ש משום דכתיב כו' דאונתן דסופה קאי אבל בתוספות שם במסקנ' פ' דבעינן שליחות ע"ש וכ"כ הרא"ש שם בשם ר"י ע"ש וע"ל סימן קנ"ג ס"ג בהג"ה:

ואף כו' ממ"שש ך' ב' בעי רב"ח מי אמרינן אקנויי כו' וז"ש לכך:

וי"א דאף הקולמוס וס' הראשונה כ' דא"צ דאין כאן חסרון הניכר כמה שכתב בו את הגט סה"ת ס"ס ק"י ועהג"א שם ד"ה אם בגט וצריך שיהא כו' ור"ת כו' והרמב"ן והר"ן כתב דא"צ שיקנה ליה גם הקלף והדיו וכמש"ש ך' א' דלמא אקנויי כו' וכן בפ' ג"פ בההיא זוזא דיהיב לספר' ואקנויי ליה רבנן קנה לקלף ודיו ודוקא פשיטא דספר' תקינו ליה רבנן אבל קלף שלה לא תקין לכן קמיבעי' להו בטבלא שלה כנ"ל וראיה ממ"ש מי שהי' מושלך בבור ואמר כתבו כו' וכיוצא שכותבין גט בלא שום הקנאה:

ושאר כולי ד"מ בשם ב"י:

והבעל כו' הרמב"ם כת' האשה נותנת שכר הסופר בכ"מ ר"ל דבתר תקנה לכתחל' האשה נותנת השכר אבל הרא"ש בסדר הגט כ' דאף עכשיו לכתחלה הבעל נותן וכ"כ סה"ת וש"פ:

גזל כו' שהרי אינה חייבת להחזיר לבעלים שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה: שם וכמ"ש בח"מ סימן ש"ס פ"ה והוא מן התורה כמ"ש בפ' מרובה וש"מ:

אבל כו' וכמ"ש בגטין כ' א' יכילנא למיפסל וכולי:

שזה כולי שם בגמרא:

וי"א כו'. רש"י שם וכ"נ דהא קי"ל כר"א דהכתיבה היא עיקר ד"מ:

והכרה כו'. עבה"ג וביבמות ל"ט ב' והלכת' כו' שם ברא"ש:

לא יכתבנו כולי. שם ע"ב א':

וכשיאמר כו' מתני' ע"א ב':

אפי' אמר כולי ס"ו ב' ס"ז א' דהלכה כר"י:

ואפי' א"ל כולי כמש"ש דפליג ר"י אפילו בכה"ג ואע"ג דשמואל פליג עליהם בכה"ג קי"ל כר' אשי שם ע"ג א' וש"כ. הרי"ף שם וסה"ת בשם ר"י וכן הרמב"ן כתב דאין ראיה משם ר"א לפרושי מתני' אתי ולא דס"ל כן ולכן ספיקא הוא וכ"כ הרמב"ם וש"פ וז"ש בהג"ה עבר כו' והר"ן כתב דאף לפיר"י מ"מ כן הלכה דהאי מחלוקת ואח"כ סתם הוא ועתוס' ס"ב ב' ד"ה האומר כולי ואין דבריו נראין דיש כח באמורא לפסוק שלא כסתם כמ"ש בכמה מקומות:

אפילו כולי ויש כולי. א"ר כהנא כולי אר"י מאי קמ"ל כולי א"ל ר"ז אלם כולי ונהי דלא קי"ל כרב כהנא דאמר כרשב"ג וחלוקין עליו כמ"ש ר' יוחנן שם ושם ע"ב א' לאפוקי מדר"כ מ"מ בנשתתק מתני' היא כמ"ש רב יוסף וכן בשומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע ומיהו בדיקה בעי. הר"ן ס"פ מי שאחזו וב"י חלק עליו וכולי דמדבר ואינו שומע ס"ל להרמב"ם דא"צ בדיקה דהוא בן דעת גמיר ואשתמיטתי' דברי הרמב"ם והביאו בח"מ סימן רל"ה סי"ז וכתב ב"י וכ"ז בהרכנה אבל בכתב ס"ל להרמב"ם דאף בדיקה א"צ וכ"כ שם בסימן ח' והיא שיבדוק כולי או כולי אבל ר"ח כ' והביאו הרא"ש והר"ן וסה"ת וש"פ דאף בפקח לא מהני כת"י דבתוספות סיפא דהך ברייתא שהובא בגמרא ע"ב א' מסיים ולא עוד אלא אפי' כ' בכ"י לסופר כתוב ולעדים חתומו אף על פי שכתבו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו והתם בפיקח איירי ומתני' הרכנה שאני דהיא כמו קולו וכמש"ש ברישולמי על ברייתא הנ"ל כתב בנ"י לסופר וכו' ולא אפילו הרכין בראשו ואת אמר לית כן אמר רבי מני אית כן הוא שמיעת הקול היא הרכנת הראש וכ"כ שם בתי' הראשון וכן הסכימו כל הפוסקים ודלא כתי' השני שם דנשתתק שאני וא"כ דוקא בפקח ומדבר וא"ש אסור וסוגיא דגמרא כתי' השני כמ"ש רב יוסף ור"ז שם אלא דממ"ש קילו לאפוקי כו' נדחה כל הסוגיא הנ"ל ובפרט שהתוס' והירושלמי מוכיחין כן כנ"ל:

וא' נותן. גמרא שם הוליכו וכו':

ושנים כו' כר"י שם י"ח ב':

תחלה. כלישנא בתרא שם דפסול ופי' תוס' שם בד"ה אמרי כו' והרא"ש דתחלה לא סמוך לכתב אלא בראשונה ודעת תוס' דדוקא בסוף ועח"מ סימן מ"ה סי"ב בהג"ה ויש בזה כמה שיטות ועב"י והרי"ף גורס מיחתם לכתחלה ועבה"גה שם ולכתחלה לא כו':

והוא שיחתמו כו'. שם יוד ב' וערש"י ד"ה גזירה כו' אבל הרמב"ם סבירא ליה כדברי רש"י ועיין תוס' פ"ב א' ד"ה צ"א וכ"כ תוס' י"ח ב' ד"ה ואינך כו':

ואפילו חתמו כו'. כמו בכל תנאי וכמ"שש ע"ד א' וש"מ:

ואפילו כו'. כמש"ש פ"ד א' וכ"ח אפשר כו' ואף על גב דקיי"ל דכל קום עשה צריך לכתחלה לקיומיה לתנאיה מ"מ בדיעבד ש"ד:

ואם מת כו' מ' אפי' במנאם ול"ע דהא ספוקי מספקא שם ודברי ב"י תמוהין וכן הקשה הר"ן על הרמב"ם:

וי"א כו'. עכה"ג וכשיטת ר"ת דקיימא לן כריב"ל בכ"מ מההיא דרפ"ד דמגילה כמ"ש בכמה מקומות: