אמר לכתוב הגט וטעה או נאבד - שולחן ערוך אבן העזר סימן קכ״ב

ונמצא פסול. היינו אפילו פסול מדרבנן כי פסולי דרבנן תורה היא ושאני חומרא שנהגו להחמיר ב"י:

הרשו' בידם. מיהו לקמן כתבתי כמה טעמים דאין ליתן שני גיטין אלא מדוחק והיינו טעמא הפוסקים שכתבו טוב שיאמר הבעל להסופר שיכתוב מא' עד ק' דס"ל בלא דוחק אין ליתן ב' גיטין ולא כהב"י שכתב לשופרא דמלתא כתבו כן:

ולכל מי שמראה אותו ולך. כ"כ בד"מ ואז יכול למשוך האותיות בלי רשות הרב:

אין לסמוך ע"ז. משום דדמיא לברירה ומאן דל"ל ברירה אין אומרי' הוברר הדבר למפרע שע"ז הגט היה דעתו של הבעל. וכן אם הבעל בעיר אין תקנה לכתוב גט אחר וליתן שניהם כמ"ש וכל זה איירי אם הגט אין נפסל מדינא אבל אם נמצא בו פסול א"צ הבעל לחזור ולצוות דהא עדיין לא עשאו שליחתן אבל המנהג הוא שהבעל חוזר ומצווה וכתב בח"מ אפילו נכתב רק מקצת ואירע פסול חוזר ומצוה וטוב להקנות בתחלה הרבה קלף ודיו, אז אין צריך להקנות לו הקלף ודיו, מיהו בסדר הגט סעיף ט"ו כתב רמ"א דנוהגין דסופר מקנה להבעל מחדש ואם נמצא בו פסול ולא חסר וצוה, /אין/ כותבין גט אחר כי ע"פ הדין א"צ לצוות מחדש ואינו אלא חומרא לכתחלה:

מקנה להם הקלף. הלשון מגומגם כי לא מצינו שהבעל צריך להקנות להסופר הקלף:

עדיין לא נחתם. עיין תשובת רשב"ץ ומשמע דלא הכריע כן אלא למ"ד ע"ח כרתי אבל למ"ד ע"מ כרתי כבר עשה הסופר שליחותו כן מצאתי כתוב וכן ראיתי בט"ז ועיין בח"מ סימן מ"ט בסמ"ע ולמ"ד עח"כ אפילו אם היה הגט כשר ולא חתמו העדים יכולים לכתוב גט אחר:

ותנו לשליח. ובש"ס מבעי' ליה לרבא אם אמר ותנו לשליח מהו ופרש"י אם נתנו להשליח ונאבד אח"כ אם אמרינן כבר עשו שליחתן ותו איתא אמר רבינא לרב אשי אם אמר ותנו לשליח ויוליך מהו ופירש"י את"ל אם לא אמר ויוליך כבר עשו שליחתן מיהו אם אמר ויוליך י"ל דלא עשו שליחתן עד שמגיע הגט לידה דמ"ה מסיים ואמר ויוליך, וכתב רי"ו על דברי רש"י שמפרש הבעיי' אם נאבד ה"ה אם נמצא פסול והרמב"ם כתב אם נמצא פסול ה"ה אם נאבד והב"י השיג עליו וכתב להרמב"ם דוקא אם נמצא פסול מבעיא בש"ס די"ל כיון דאין מוטל עליהם אלא ליתן לשליח אפי' אם נתנו גט פסול עשאו שליחתן אבל אם היה גט כשר ונתנו הגט ליד השליח ונאבד לא מבעי' ליה ובודאי עשאו שליחתן ואם כתבו גט אחר הגט בטל ולכאורה נראה דברי רי"ו ורש"י והרמב"ם לא פליגו והרמב"ם שכתב ונמצא פסול היינו אחר שנתנו ליד השליח נמצא בו פסול שנעשה בגט אחר הנתינה והוי כנאבד וכן לרש"י שפי' אם נאבד ה"ה אם נמצא פסול אבל אם פסול מה שהיה קודם הנתינה לא פליגו ולא עשאו שליחתן לכ"ע וכמ"ש הטור וכן כוונת המגיד שכתב אם נמצא פסול או נאבד היינו פסול אחר הנתינה מבעי' ליה אבל פסול מעיקרא לכ"ע יכולים לכתוב גט אחר, ועכ"פ מבואר ממגיד אם היה גט כשר ונאבד נמי מבעיא ולא כב"י שכתב אם היה כשר ונאבד לא מבעיא ובודאי עשאו שליחתן ואם לא אמר ויוליך אין מפורש הדין כאן והטור כתב בוודאי לא עשאם שלוחים והב"י כתב אף על גב דכתב בוודאי מ"מ כוונתו דאינו אלא ספק כי לא אפשט הבעי' אף על גב בעי' השני' בדרך את"ל אתמר והגאונים פסקו כאת"ל מ"מ כיון דאינו מפורש האת"ל ליכא מאן דפסק כאת"ל ולמ"ש בח"מ סימן שמ"ו דהרא"ש לא פסק כשטות הגאונים לא היה צריך לזה ועיין עוד מזה לקמן סימן קל"ז ועיין ברמב"ם פ"ז הנ"מ ובפ"ב ה"ש ובפ"ח ה"ג, ובט"ז כתב דהטור ס"ל בבעי' ראשונה בוודאי עשאו שליחתן ומ"ש רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו היינו שאמר לו דרבא לא בעי כשלא אמר ויוליך אלא דוקא כשאמר ויוליך אז מבעיא ליה, ולדינא עיקר אפילו אם לא אמר ויוליך נמי ספק, והב"י כתב סס"ז דאפשר דהרמב"ם מפרש בעי' הראשונה לענין אם הם יכולים ליתן גט בעצמם להאשה אף על גב דעשה שליח אחר מ"מ לא סלקו אותם מהשליחות והיינו שיטות הרי"ף ובחדושי הרב רבי שלמה כהן מה שחיבר על שמנה פרקים מהל' גיטין כתב דאישתמט' מיניה דברי הרמב"ם מ"ש פ"ט דין ל"א דאין ספק בדבר וא"י להיות שלוחו אף על גב דשם כתב אם אמר ויוליך אין סברא לחלק בזה ועיין סימן קמ"א:

אבל נתן לשליח. אז לא נעשה שליח אלא על גט זה לכן אפילו אם היה הגט בטל א"י לכתוב גט אחר וליתן ליד שליח זה, ומשמע אפילו לא עשאו שליח בפי' על גט זה אלא עשאו סתם ומסר לידו א"י לכתוב גט אחר וליתן לידו וכן משמעות בתשובת רשב"א ולא כמשמעות תשובת הרמב"ן, וכתב בד"מ ונראה דדין השליח כדין הסופר ויכול הבעל לומר להוליך כ"כ גיטין עד שיהא א' כשר לדעת הרב:

אין לסמוך ע"ז. דלמאן דלית ליה ברירה א"א הוברר הדבר למפרע שע"ז הגט שמכשיר הרב עתה צוה עליו הבעל וכתב בד"מ זה לשונו בסדר גיטין סימן ט' יזהר הסופר לאחר שראה הרב הגט שאם היה לו שום חסרון בגט כגון למשוך אות או אותיות שנטשטשו ואין רשומן ניכר שלא יעשה בלתי רשות הרב דשמא כשר הוא לדעת הרב וכבר עשה הסופר שליחותו ובקצת טופסי גיטין שיאמר לו הבעל בתחלה לסופר שיהא כשר בעיני הרב ולמי שמראה אותו ולך עכ"ל:

עדיין לא נחתם יכולין לכתוב אחר. דעדיין לא נגמר שליחותן ואפי' חתם בו ע"א כיון שלא חתם השני לא גמר הענין ואף שהסופר וע"א עשו שליחותן מ"מ לא נגמר הענין עד שיחתמו שני עדים:

להחמיר בכל ענין. משמע אפילו כתב רק מקצת הגט ואירע בו פסול אפ"ה עשה שליחתו למקצת הזה שכתב וצריך לחזור ולצוות שיכתוב מחדש:

ותנו לשליח ויוליך לה. בגמרא פרק התקבל בעי תרי בעייא ראשונה בלא ויוליך לה ובעיא שניה דקאמר ויוליך לה ורש"י מפרש לה לבעיא שניה באת"ל בבעיא ראשונה דעשו שליחותו דהא כל מה שצוותה עשו אכתי איכא למבעי באומר ויוליך לה ובטור פסק כאת"ל ע"פ שיטות הגאונים ע"כ כתב בבעיא ראשונה ודאי לא עשאן שלוחים ואפשר שגם הרמב"ם סובר כן ע"כ השמיט בעיא זו/ ונקט בעיא /ויוליך לה דבהא איכא לאסתפוקי אבל בלא ויוליך פשוט דעשו שליחותן ובספר לחם משנה על הרמב"ם כתב להיפך שדעת הרמב"ם לפרש דלא כרש"י והאת"ל הוא בלא ויוליך דלא עשו שליחותן וכותבין אפי' מאה פעמים ועיין בב"י דדעתו דשני הבעיו' לא נפשטו ואין פוסקין כאת"ל ועיין בב"ח מ"ש שט"ס הוא בב"י ובכ"מ ולפ"ד גם מ"ש הב"י בתחלה אפילו לא אמר ויוליך הוא ג"כ ט"ס ולפי מ"ש בספר לחם משנה אפשר שאין כאן ט"ס:

ונמצא הגט פסול או בטל. אף על גב דלא אמר להו כתובו אחספא דעת הרמב"ם לחלק בין אמר תנו לה דמתגרשת מיד אז ודאי לא צוה על חספא אבל לשליח אפילו בחספא יש להסתפק אם עשו שליחותן ומכ"ש אם נאבד יש להסתפק בויוליך:

וכל זה שאמר להם וכו'. כלומר דלא מבעיא בגמרא אלא באמר תנו לפלוני ויוליך שלא עשאו שליח על גט פרטי רק אמר להם כתבו גט ותנו לשליח ואז אם נמצא הגט פסול אמרי' גט כזה לא צוה ליתן לשליח אבל אם הוא לקח גט מיד הסופר ואמר לשליח הולך גט זה ונמצא פסול אין לסופר לכתוב גט אחר ולמסרו לשליח דאין להם לעשות שליח בלא ידיעת הבעל ואף שצוה לסופר לכתוב עד מאה גיטין מ"מ השליח לא נעשה שליח מן הבעל רק על גט אחד שמסר לידו אם לא שאמר בהדיא גם לשליח הוליך כ"כ גיטין עד שיהא א' מהם כשר לדעת הרב וכנ"ל וכ"כ בד"מ דדין השליח כדין הסופר ועדים:

שכתבוהו ונאבד בגמ' אמרי' תחלה בגט פסול דעשו עדים שליחותן ופריך רבה דמי אמר ליתן לה חספ' אלא אמר דבה דאם נאבד עשו שליחותן ופריך רב נחמן מי אמר דלינחו הגט בכוסייהו אלא אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים והרמב"ם לא זכר נאבד אלא גט פסול ותי' ב"י דאע"ג דרבה היה אומר דנאבד עדיף מפסול וא"כ היה לרמב"ם למנקט רבותא מ"מ לר"נ הוה איפכא דפסיל עדיף מנאבד וע"כ לא הוצרך למנקט נאבד וקשה דמ"מ ה"ל לרמב"ם למנקט רבותא דנאבד דלא יוטעו לומר כסברת רבה ונראה דלק"מ דהא הרמב"ם כתב וז"ל הרי אלו כותבין עד ק' פעמים עד שיגיע לידה גט כשר בלשון זה מבואר להדיא דהשליחות נמשך עד שבא לידה ממילא דאם נאבד קודם שהגיע לידה פשיטא דכותבין אחר אבל הטור לא זכר האי לישנא ע"כ כתב גם נאבד ומו"ח ז"ל נכנס לדחוק בתי' אחר ותמהתי שאין כאן קושיא כל עיקר ועיין בסמוך סעיף ב':

וליתן לה שניהם בקונטרס של סדר הגט כתב שם וא"ת מאי איכפת לי שלא אניח ליתן ב' גיטין אחד שומריה וא' שמריה כמו שעשה מהר"ר הילל ומהרי"ו להוציא נפשיה מכל ספק חדא שידעה שמ"ו מהר"י סג"ל אין דעתו נוחה בנתינ' ב' גיטין ואותן רבותינו ידעו מה שעשו אמנם לא ראיתי מאבותי ולא מרבותי שנתנו ב' גיטין כו' ובכ"מ שאפשר בלא ב' גיטין מוטב שלא ליתן ב' גיטין משום נכנסין ויוצאין דהנותן ב' גיטין אין נותנם בבת אחת אלא בזה אחר זה דאי בבת אחת דלמא דעתיה אהאי גיטא דלאו גיטא הוא וראיה קצת מקידושין של מלוה ופרוטה כו' והכא אין ידוע איזה מועיל וכיוצא בזה אמרינן בהמגרש א"ר ירמיה מתניתין דלא כר"א משום דלא ידעו עדים אי בהא מגורש' כו' וא"כ שצריך ליתן ב' גיטין זא"ז יש לחוש מפני נכנסין ויוצאין דלמא איכא דראה גט הא' ולא הב' וכן להיפך יוציאו לעז על הגט שהיא פסול כו' הק' הלוי ציון עכ"ל: ובהגה שם כותב בספר עץ חיים בא' שהיה חולה והחליפו שמו והיו קוראין כשם הא' לגמרי והצריך רבינו פרץ ב' גיטין ונתנם ביחד עכ"ל ולע"ד קשה אנתינתם בבת אחת דאם כן באת לידי ברירה דהוברר הדבר שבאותו שהוא כשר הוא מגרש וקי"ל אין ברירה דזה דומה למה ששנינו ר"פ כל הגט אמר לסופר כתבו לי גט לאיזה שתצא בפתח תחלה דפסול מטעם ברירה וכדבעינן למימר בסמוך ועמ"ש סי' קכ"ט סעיף י"ט וסי' קל"ב סעיף ג':

בלי שום פקפוק זהו עיקר ההיתר דאל"כ שמא יהיה כשר מצד הדין אלא שהרב מחמיר לכתוב אחר ונמצא כבר עשו שליחותן:

ויש לבעל לחזור ולצוו' כו' והטעם דכתב ב"י בשם רבינו יחיאל ר"י קנצון שאין לעשו' כן באם חפץ לעשות הרבה גיטין מחמת ספק וליתן כולם שתוכל לעשותם משום שזה תלוי בפלוגתא דיש ברירה מדאורייתא או לא ור"י לטעמיה דפסק יש ברירה אפילו מדאורייתא לכן כתב שיאמר לסופר ועדים שיכתבו כ"כ כמו שירצה הרב אבל לר"ת דאין הל' כראבי"ה יש לחוש לכן יש לבעל לחזור ולצוו' לעדים בכל פעם וסיים ב"י נ"ל שאם הבעל מצוי בעיר טוב שיחזור ויצוה בכל פעם למיחש לרברי ר"ת היכא דאפשר עכ"ל ולכאורה דבזה א"צ לומר עד שיהיה כשר לדעת הרב דהא בכל פעם הוא חוזר לצוו' אלא די"ל דשמא יזדמן שיצא הבעל מהעיר ולא יהיה היתר עכ"ל צ"ל בכל פעם כדי לסמוך עליו בדיעבד:

גם מקנה להם הקלף והדיו ע"כ נכון שבפעם הא' יתקן הרבה קלף או נייר ויתן לסופר כדי שלא יצטרך שנית להקנו' הקלף:

אבל אם עדיין לא נחתם לא הבנתי זה דהא ודאי לר"א דס"ל עידי מסירה כרתי ואין ההיתר תלוי בעידי החתימה אלא בכתב הגט ולמה לא נאמר עשה הסופר שליחותו ע"כ נראה דהאי אבל נהגו להחמיר בכל ענין לאו מצד המנהג הוא אלא מעיקר הדין:

ויוליך לה בגמרא בעי מיניה רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח פרש"י ונאבד קודם שנתנוהו לה מהו סליקו סליק להו דאמרינן עשו כל שליחות א"ד לטירחא דידהו חייש ופירש"י האי נמי עד שיבא גט לידה ותתקדש עשאן שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חייש שלא להטריחם בהולכה אמר ליה רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו פירש"י את"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו יאבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוה גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחין לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כ"כ א"ד לא שנא תיקו וז"ל הטור אמר לסופ' כתבו ותנו ליד השליח ונאבד מיד השליח בהא ודאי לא עשאום שלוחין אלא להגיע ליד השליח אפי' (אם אמר) כתבו כו' ויוליך לא אמרינן שעשאן שלוחין עד שמוליך אלא מיד כשנתנוהו לשליח עשו שלחותן ואין כותבין גט אחר עד שישאלוהו ואם כתבו אחר ונתגרשה בו ה"ז ספק מגורש' אבל אם כתבו גט פסול ונתנו לשליח ודאי יכולין לכתוב אחר עכ"ל מבואר מדבריו דבעיא דרבא מר"נ פסק דודאי אינו גט אלא דבבעיא דרבינא פסק דספק הוא וקשה למה באמת לא ניזל לספק גם בזה והב"י כ' דמ"ש הטור דהוי ספק קאי ג"כ אבב' ראשונה שהיא בעיא דרבא אע"פ שלשונו מגומגם קצת שכ' בהא ודאי לא עשאום שלוחים מ"מ צריך לפרש כמ"ש דאפי' בלא ויוליך הוה ספק עכ"ל ואין הדעת סובלת למימר הכי כיון שכ' הטור בפירוש להיפך ונעתיק עוד דברי הרמב"ם בפ"ג אמר הבעל כתבו ותנו ליד השליח (להוליך לה) וכתבו וחתמו ונתנו (לה) (צ"ל להשליח) ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבין אחר עד שימליכו בבעל דשמא לא עשא' שלוחים לגרושין ונמצא (צ"ל אלא) שיכתבו ויתנו (לשליח) בלבד לפיכך לא יכתבו אחר ואם כתבו אחר ונתנו לה ה"ז ספק עכ"ל הרי דלא זכר כלל רק בעי' דרבינא ובעיא דרב' כלל לא וכ' ב"י משום דאפי' כי אמר ויוליך לא אפשיט' לן דכותבין כ"ש היכא דלא אמר ויוליך. (אלא דמ"מ קשה דה"ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמעי' דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר דהוי ספק מגורש') דהשתא דבאמר ויוליך כ' דהיא ספק מגורש' אפשר למעטי ולמידק דכי לא אמר ויוליך לא הוי ספק מגורש' אלא דוקא באמר ויוליך דכ"ז שלא הוליך עדיין לא עשו שליחותן ובב"י כתב נוסח אחר והוא ט"ס וצריך להגיה כמ"ש עיניך הרואו' דהא ודאי קושי' הוא דאי ס"ל לרמב"ם דתרוויהו ספק בודאי ה"ל להביא שניהם וכתב עוד ב"י דאע"פ שפירש"י בעיא דיוליך באת"ל ודרך הגאונים לפסוק בו כאת"ל אין לומר כן דע"כ לא פסקו הגאונים כאת"ל אלא היבא שהוא מפורש בגמ' ולי נראה להקשו' על הטור דפסק דבבעי' דרבא בודאי אינו גט אם הוא מצד את"ל הא כ' ב"י בח"מ סי' שמ"ו דהרא"ש והטור אינן פוסקים כאת"ל ע"ש ע"כ נלע"ד דהכל ניחא להרמב"ם והטור שוין בזה דבלא ויוליד הוה ודאי אינו גט ואל תתמה על לשון ודאי דהא עכ"פ יש בעי' בגמ' דאין כוונ' הטור בלשון ודאי כלומר דדבר פשוט הוא אלא כוונתו דקי"ל להלכה דאין כאן ספק א"ו אינו גט והטעם נ"ל דיש דקדוק נכון בדברי הגמ' שתחילה אמר בעי מיניה רבא מר"נ ואח"כ אמר א"ל רבינא לרב אשי ולא אמר ג"כ בעי מיני' רבינא מרב אשי אלא הדבר ברור דרבינ' לא בעי' מיוחד' נוספ' על בעי' דרב' וה"ק א"ל רבינ' לרב אשי ויוליך מהו פי' בזה דוקא בעיא ליה לרבא אבל בלא ויוליך אין כאן בעי' והוי ודאי אינו גט וקי"ל כרבינ' ובזה צדקו דברי הטור וגם הרמב"ם נראה דס"ל כן דלא מספק' אלא בויוליך ממילא בלא ויוליך ודאי אינו גט דאי הוה ג"כ ספק היה בודאי זכרו ג"כ א"ו כדפרישי' ודבר זה נראה נאה והוא כפתור ופרח: [דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק ז' ולמ"ש בח"מ סי' שמ"ו דהרא"ש לא פסק בשיט' הגאונים לא היה צריך לזה כו' ובט"ז כ' דהטור ס"ל בבעי' ראשונה בודאי עשאו שליחותן ומ"ש רבינא לרב אשי ויוליך מאי היינו שאמר לו דבעיי' דרבא היה דוקא בויוליך כו' ולדינא עיקר אפילו לא אמר ויוליך הוי נמי ספק עכ"ל והנה מ"ש ולמ"ש בח"מ כו' כבר קדמוהו הט"ז וכ' זה ומ"ש ולדינא עיקר כו' לא ידעתי למה הביא דעת הט"ז כיון שאין רצונו לסמוך וכתבו בלתי שום ראיה לדחות דבריו ובאמת דבדי הב"י הם תמוהים כפי מ"ש הט"ז ולי נראה לחזק דברי אדוני מ"ו זקיני הט"ז דהא יש לדקדק בדברי הט"ז דמדייק מדלא קאמר בעי מיניה רבינא מרב אשי מכח זה מפרש דלא היה בעי' מיוחד' אלא דרבינ' אמר לרב אשי דבעי' דרב' היה דוקא כן בויוליך אבל לא בלא ויוליך כן הוא דקדוק הט"ז וי"ל דלמא כך אמר רבינא לרב אשי ויוליך מהו ר"ל לרבא דבעי באם לא אמר ויוליך ושאל הוא היאך ס"ל לרבא אם אמר ויוליך אם נאמר מדלא בעי בויוליך מוכח דהיה פשוט ליה דעד שתתגרש הוו שלוחין דדוקא בלאו ויוליך היה מסופק דלמא סלוקי סליק להו אבל בויולך פשיט' ליה א"ד לא שנא והא דלא מבעי בויוליך דהוי רבותא טפי דהיינו אף בויולך מסופק רבא משום דאי הוה בעי' בויוליך ה"א דבלא ויוליך פשיטא ליה דסלוקי סליק ולכך לא אמר בעי מניה רבינא לרב אשי דאי יהי' אמר הוי אמינ' דהוא בעי' בפ"ע ולא קאי אבעי' דרבא וה"א דלרבא פשיט' ליה בהא דעד דתתגרש הן שלוחין לכן אמר סתם אמר רבינא לרב אשי כדי שנדע דקאי אמלתא דרבא אלא נ"ל כך דהא רש"י פירש סלוקי סליק להו דאמרי' עשו כל שליחותם א"ד לטירח' דידהו חייש האי נמי עד שתתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטרח' דידהו חייש שלא להטריחם בהולכה ור"ל ודאי אי לא היה חייש לטרחתם היו גם המה השלוחים להולכה רק מכח שהיה חש לטרחתם עשה שליח אחר להולכה א"כ לפי זה נוכל לומר הסבר' להפך דבאם אמר ויוליך גרע טפי וכיון שנתנן ליד השליח סלוקי סליק להו דלהכי אמר ויוליך דלא נטעה לומר שעשאן שלוחין עד שתתגרש רק בשביל שחש לטרחתם לא שלוחין להולכה להכי אמר תנו לשליח ויוליך ר"ל שרוצה אני דוקא בכך שתתנו לשליח והוא יוליך ולא אתם אף שאיני חש לטרחתכם איני רוצה בכם וא"כ סלוקי סליק להו נמצא לפ"ז אם היה נפשט הבעי' דרבא דבלא ויוליך הוין שלוחין עד שתתגרש א"כ באמר ויוליך היה קשה לנו למה פי' להם כ"כ הא בלא"ה נהי הוי שלוחין עד שתתגרש א"ו הייתי אומר דלהכי פי' להם ואמר ויוליך כדי שתסלק שליחותו מיד שיתנו ליד השליח וכמ"ש ואלו היה נפשט הבעי' היכ' דלא אמר ויוליך דלא יכתבו עוד דסלוקי סליק להו א"כ באמר ויוליך הוה אמרי' דלהכי פי' להם ויוליך כדי שיהיו שלוחין עד שיוליך כמ"ש בפירש"י שם א"כ לפ"ז מוכרח היא כדברי הט"ז דרבינ' אמר לרב אשי בעי' דרבא הוא בויוליך דוקא דאי לא"ה אלא בעי' דרבינ' קאי אמלתא דרב' כמ"ש היה קשה מאי מספק' במלתא דרבא אי פשיטא ליה בויוליך או לא מדלא בעי בויוליך דהוי במלתא דרבות' טפי מאי קושי' הא ודאי הא בהא תליא אי בלא ויוליך הוין שלוחין עד שתתגרש א"כ בויוליך לא הוי עוד שלוחין וסלוקי סליק וכן להיפך כמ"ש א"כ בעי' חדא היא וזה נכלול בזה ובאם נפשוט חדא נדע חבירו א"כ מאי מבעי ליה לרבינא ברברי רבא אע"כ צ"ל דהיא בעיא בפ"ע ולא קאי אמלתא דרב' א"כ קשה דקדוק למה לא אמר בעי רבינא לרב אשי כדי שנודע שהוא בעי' בפ"ע א"ו כפי' הט"ז דרבינא אמר לרב אשי בעי' דרבא לא קאי דק אאם אמר ויוליך ולך בלא ויוליך דבזה הוי פשוט ליה לרב' דאינו גט עכד"ה]:

ונמצא הגט בטל כו' זה לשון רמב"ם ופי' ב"י אבל אם נאבד עשו שליחותן כיון שהיה כשר ולעד"נ דאינו כן דאם יש כח בויוליך להמשיך השליחו' עד שיגיע לידה ה"נ בנאבד כיון שהוא תוך זמן שליחותו ע"כ גם בזה הוה ספק בויוליך ולא נקט הרמב"ם בטל או פסול משום דבגמרא קאי ע"ז דאמר שם דהוה שמיה נפוואת' וכתבו טפוואת' אבל לדינא הכל א' ואין מחלוק' בין רמב"ם אלא אם אמר ויוליך ונמצא פטור דלהטור יכולין לכתוב אחר וזהו הי"א שמביא רמ"א:

פסול. היינו אפי' פסול מדרבנן ב"י:

בידם. ואין ליתן שני גיטין אלא מדוחק ב"ש:

שמראה אותו. ולך כ"כ בד"מ. ואז יוכל הסופר למשוך האותיות בלי רשות הרב. ד"מ:

לסמוך ע"ז. משום דדמיא לברירה ומאן דלית ליה ברירה א"א הוברר הדבר למפרע שע"ז הגט היה דעתו של הבעל ועיין בתוס' דגיטין דף כ"ד ע"ב ד"ה לאיזו שארצה וכו' דכתבו בשם ר"י דאפילו למ"ד בעלמא יש ברירה הכא כ"ע מודה ע"ש. וכן אם הבעל בעיר אין תקנה לכתוב גט אחר וליתן שניהם. וכל זה איירי אם הגט אין נפסל מדינא. אבל אם נמצא בו פסול א"צ הבעל לחזור ולצוות דהא עדיין לא עשאו שליחתן אבל המנהג הוא שהבעל חוזר ומצוה. וכתב הח"מ אפילו נכתב רק מקצת ואירע פסול חוזר ומצוה וטוב להקנות בתחלה הרבה קלף ודיו אז א"צ להקנות לו הקלף ודיו. ועיין בסדר הגט סעיף ט"ו:

הקלף. הלשון מגומגם כי לא מצינו שהבעל צריך להקנות להסופר הקלף ב"ש. ופר"ח כתב שט"ס היא וצ"ל גם מקנה לו. דקאי אסופר (ויתנם) [שיקנה] לבעל הקלף והדיו ע"ש:

לה וכו'. וה"ה אם לא אמר ויוליך לה נמי ספק עיין ב"י וב"ח ח"מ ב"ש:

וליתן וכו'. ממילא לא עשאו שליח על גט פרטי רק אמר להם כתבו גט ותנו לשליח ואז אם נמצא הגט פסול אמרינן גט כזה לא צוה ליתן לשליח. אבל אם הוא לקח גט מיד סופר ואמר לשליח הולך גט זה ונמצא פסול אין לסופר לכתוב גט אחר ולמסרו לשליח דאין להם לעשות שליח בלא ידיעת הבעל ואף שצוה לסופר לכתוב עד מאה גיטין מ"מ השליח לא נעשה שליח מן הבעל רק על גט א' שמסר לידו אם לא שאמר בהדיא גם לשליח הולך כ"כ גיטין עד שיהא א' מהם כשר לדעת הרב ח"מ ע"ש. נאבד הגט מן האשה אחר שנתגרשה והאשה רוצה ראיה להנשא אין כותבין לה גט אחר הרדב"ז ח"א סי' פ"ה ע"ש:

ואם העדים כו'. דממ"נ היא מגורשת. שם:

אבל אם כו'. שהגמ"ר כ' בשם הר"י קלצין שדברי ר"י הם ושטתו שפיר דאף בדאורייתא יש ברירה כמ"ש הר"ן בשמו בנדרים מ"ה ב' והרא"ש וש"פ אבל לדידן אין ברירה בדאורייתא אין לעשות כן:

וי"א הא כו'. כמ"שש מי קא' להו כו' וכל זמן שלא נגמר חספא הוא והיינו למ"ד ע"ח כרתי:

א"ל כו'. שפי' הבעיא שם לענין אם נמצא פסול אבל רש"י פ' לענין נאבד וכ"כ הטור וכ' אבל בנמצא פסול ודאי יכולין לכתוב אחר דמ"ל לה או לשליח כמש"ש מי קא' כתובו חספא. ב"י וז"ש בהג"ה וי"א כו'. וכן פי' הרי"ף בתשובה ובע"ה והרמב"ם וש"ע השמיטו בעי' קמייתא היכא דלא אמר ויוליך , ובב"י דחק למצוא טעם לזה ודבריו תמוהין אבל הטור כ' ובשניהם הוי ספק מגורשת כיון דלא אתמר בגמרא על הראשונה את"ל ב"י: