צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה - טור אבן העזר סימן קכ״א

צריך שיהיה בדעתו וכולי משנה ריש פרק מי שאחזו קורדייקוס וא' כתבו גט לאשתי לא אמר כלום ופירש"י שאין דעתו מיושבת וכתבו התוס' ואפי' אמר כתבו ותנו וז"ל הרשב"א כלומר ואפילו נכתב באותו שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב במצות הבעל כיון שאין בדבריו כלום עכ"ל ונראה דט"ס הוא וכך צריך להגיה ואפילו לא נכתב באותה שעה אלא לאחר שנתרפא ונתנוהו לו וכו' וכמו שכתב רבינו אין כותבין אותו אפי' לכשיבריא דאעפ"י דמתחלת כתיבת הגט ועד שבא הגט ליד האשה היה בריא אפילו הכי כיון שלא נכתב במצות הבעל אינו כלום ואפילו נתנו הבעל לידה לא חיישינן ליה:

וכתב הרמב"ם וכן השכור וכו' נראה לפי לשון זה דאם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אף על פי שנשתכר הרבה כותבין על פיו אבל בספרי הרמב"ם שבידנו כתוב וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה"ז ספק לפי לשון זה משמע אפילו ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט ה"ז ספק והכי משמע מדברי ה"ה שפירש כך שכתב וז"ל וכן השכור וכו' פרק הדר אמרינן שכור שלא הגיע לשכרותו של לוט ה"ה כפיקח לכל דבריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמו מי שאחזו קורדייקוס דמי והרי זה ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואצ"ל תנו וכן נראה שהרב כתב שכור אחר מי שאחזו קורדייקוס דאע"ג דהוא כפיקח לכל דבריו אינו כבריא עכ"ל כלומר שמא אינו כבריא ואצ"ל תנו ומ"מ גיטו גט כיון שהוא כפיקח לכל דבריו או שמא דינו כבריא גמור וצריך לומר תנו לפי זה ודאי שכור שאמר כתבו ותנו ה"ז גט ודאי כיון שהוא פיקח לכל דבריו ואין בזה ספק ולפי זה נתיישב מה שהקשה בית יוסף לפי ספרינו ברמב"ם מ"ש דקידושיו קידושין ודאי וגיטו הוי ספק דפשיטא דגיטו נמי גט גמור ודאי ולא קאמר הרמב"ם דהוי ספק גט אלא היכא דלא אמר תנו ודו"ק:

היה בריא בשעה שצוה לכותבו וכו' משנה שם ופליגי בה ר"י ור"ל ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן דאין כותבים אלא לכשישתפה אבל בעודו בחליו אין כותבין דמדמי ליה לשוטה וס"ל לרבינו דאם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו כלום דלית ביה מששא והגט בטל כיון דחשוב שוטה בשעה שכתבוהו ונתנוהו אבל הרמב"ם כתב ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא פסולה משמע שאינו בטל מן התורה אלא פסול מדרבנן ותמה ב"י למה כתב פסול ולא בטל ועוד הקשה דה"ל להרמב"ם לפרש דדוקא בדסמייה בידן הוא דפסול אבל לא סמייה בידן בטל נמי הוי ועוד הקשה שלא הזכיר הרמב"ם קורדייקוס אלא רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן עד כאן לשונו. ושתי קושיית אלו קשה גם כן על דברי רבינו לפי דעתו. אבל לפע"ד אין כאן קושיא כלל דכיון דקי"ל כרבי יוחנן ולרבי יוחנן לית ליה הך סברא דסמייה בידן דאפילו סמייה בידן פסול הוא כשכתבוהו ונתנוהו בחליו כיון דצריך לרפואה מחוסר מעשה הוא אם כן ה"ה כשאין סמייה בידן נמי הכי דיניה דאין בסברא זו לא להקל ולא להחמיר גם מה שתמה למה כתב פסול ולא כתב בטל לפי עניות דעתי אין כאן קושיא דכיון דרבי יוחנן קאמר אין כותבין אלא לכשישתפה משמע הלשון דאין זה אסור אלא מדרבנן דאם היה הגט בטל מדאורייתא הוי ליה לרבי יוחנן לומר אם כתב בחליו אינו כלום מדלא אמר הכי אלמא דאינו אלא פסול מדרבנן ועוד דכיון דאינו מפורש בדברי ר' יוחנן אם בטל הגט אם לאו אין לנו להקל מסברת לבנו ולכך העיקר כדברי הרמב"ם ולא כמ"ש רבינו דאם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו כלום דמשמע דהגט בטל מן התורה ואין חוששין לו כדין שוטה כדפריך וליתא דלא קאמר תלמודא אלא דר' יוחנן מדמה ליה לשוטה אבל לא שהוא חשוב שוטה ממש נראה לי ועוד יש לפרש דהרמב"ם ס"ל דהכא כיון דבשעה שציוה לכתבו היתה דעתו צלולה אף על פי דאח"כ נשתטה ממש לא הוי אלא פסול כדמוכח ממאי דמקשה לרבי יוחנן משחט בו שנים ולא מקשה לריש לקיש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש:

אבל לכשיתרפא כותבין וכו' ונותנין אותו לכשיתרפא וכו' כתב בית יוסף דאפי' חזר ונעשה חולה בין כתיבה לנתינה כשר הוא כיון דבשעה שציוה לכותבו היה בריא וגם בשעת כתיבה ונתינה היה בריא אפי' בנתיים היה חולי לית לן בה וכן מה שכתב לפיכך שכיב מרע וכו' דבשכיב מרע נמי צריך שיהא שפוי בשעה שמצוה לכתוב גט לאשתו ואף בשעת כתיבה ואף על פי שרבינו לא הזכיר בש"מ שיהא שפוי גם בשעת נתינה לא חש להאריך לפי שנסמך על מ"ש מקודם באחזו רוח רעה לאחר שציוה לכתוב דלא יכתבו ולא יתנו עד שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה והוא הדין בשכיב מרע דלמדוהו רז"ל מדין אחזו רוח רעה כמ"ש התוס' וכל הפוסקים אחריהם ועוד דהרא"ש לשם אף באחזו רוח רעה לא כתב אלא שיהא שפוי אף בשעת כתיבה ולא הזכיר נתינה ורוצה לומר הוא הדין נתינה וכן הדין בשכיב מרע. ועוד יש לומר דלפי דהעיטור חולק בשכיב מרע דאפי' בשעת כתיבה אין צריך שיהא שפוי אלא כיון שציוה לכתוב כשהוא שפוי כותבין אפי' נשתתק לכך כתב בסברא הראשונה דצריך שיהא שפוי בשעת כתיבה דלא כדעת העיטור דמחלק בין אחזו רוח רעה לש"מ אבל לעולם גם בשעת נתינה צריך שיהא שפוי לסברא הראשונה ועיין בב"י הארוך:

מי שנשתתק וכו' נראה דדברי רבינו הם ע"פ דברי הרי"ף והרא"ש ר"פ מי שאחזו שכתבו וז"ל נשתתק ואמר ליה נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן ה"ז יכתבו ויתנו וניחוש דילמא שיחיא דלאו לאו א"נ שיחיא דהן הן נקטיה א"ר יוסי בר מניומי אר"נ דאמרינן ליה בסירוגים חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן דבי ר"י תנא א"ל דברים של יה"ח ביה"ג ושל יה"ג ביה"ח מאי היא פירי עכ"ל ומפרש רבינו דמדכתבו דא"ל בסירוגין חד הן וכו' משמע הלשון דמאי דבדקינן ליה בחד הן ותרין לאו ואח"כ בחד לאו ותרין הן זהו פי' בסירוגין דקאמר ר"נ הכא מעיקרא אלא דהמקשה קס"ד דפי' בסירוגין היינו חד הן וחד לאו חד הן וחד לאו וחד הן וחד לאו וקשיא ליה ודילמא שיחיא דסירוגין להרכין בענין זה תמיד נקטיה ומשני דא"ל חד לאו ותרין הן ותרין לאו וחד הן דכי הך שיחיא ודאי לא נקטיה ועוד מפרש רבינו לדבריהם דתנא דר"י לא פליג אתנא דמתני' ורב נחמן דקא מפרש למתני' דתנא דר"י לא אתא אלא לפרש דהבדיקה שלש פעמים על לאו לאו ועל הן הן דמתני' וכדמפרש ר"נ אינה אלא בפירי ולא בענין כתיבת הגט כדאמר בירושלמי נכתוב גט לאשתך הן לאמך לאו וכו' ור"נ אתא לפרש דהבדיקה הוא בששה פעמים ובתרין הן וחד לאו ובחד הן ותרין לאו וליכא פלוגתא בין תנא דמתני' ופירושא דר"נ ובין תנא דר"י אבל פליגא תלמודא דידן אירושלמי דאית ליה בדיקה בענין כתיבת הגט ולכן כתב גם רבינו בודקין אותו בדברים אחרים וכו' כלומר אבל אין בודקין אותו בענין כתיבת הגט ואח"כ כתב לפרש דהני דברים אחרים לא יהיו אלא בפירי וכן כתב רש"י במשנה וז"ל בודקין אותו בדברים אחרים שואלין אותו דברים שהוא ראוי להשיב עליהן לאו או הן וכו' ומיהו קשה לפי דעת רבינו הלא פי' סירוגין לגבי ק"ש ולגבי מגילה אינו אלא ששוהה בין דיבור לדיבור שעה קצת וכן בס"פ הניזקין מהו כתב בטבלא אם שכב אם לא שכב הב"ע בסירוגין והכי גבי גט נמי כך פירושו ממתינין בין הרכנה לשאלה שעה וחוזרין ושואלין לו אלא דהמקשה היה סבור דחוזרין ושואלין לו אותה שאלה עצמה וקשיא ליה ודילמא שיחיא דסירוגין נקטיה לשהות ולהרכין בענין זה לשעות ומשני דאמרי' ליה חד לאו ותרין הן וכו' דכי הך שיחיא לא נקטיה וכמו שפירש"י ומסתמא כך מפרש גם הרי"ף והרא"ש ודלא כמה שהבין רבינו מדבריהם אבל במה שהבין מדבריהם דתנא דר"י לא פליג אתנא דמתניתין ופירוש דרב נחמן הוא אמת דלא כדעת שאר הגדולים הובאו בב"י: וההמב"ם כתב וז"ל מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו ליה נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים בסירוגין אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו עכ"ל ונראה דס"ל דלא בעינן לבדוק ששה פעמים אלא ג' פעמים בין הכל ואותן ג' פעמים יהיו בסירוגין שישהה בין שאלה להרכנה שעה קצת וכמו שכתב בפרק שני דה' ק"ש שזהו פירוש בסירוגין ומש"ה כתב כאן בסתם בסירוגין דנסמוך על מ"ש פירושו בה' ק"ש והיינו כפירש"י והא דקאמר בגמרא חד לאו וכו' ר"ל או חד לאו ותרין הן או תרין לאו וחד הן והא דלא כתב כך הרמב"ם י"ל דזהו בכלל מ"ש וצריכין לבודקו יפה יפה דתלה בדעת הבודקים אותו ולכן לא כתב הא דתנא דר"י דבודקין אותו בפירי לפי שתלה בדעת הבודקים אותו כפי אשר יראה בעיניהם בדיקה יפה יפה וכך פירש הרב המגיד שכתב וזהו לשונו מי שנשתתק וכו' שם דאמרינן ליה בסירוגין דא"ל חד לאו ותרין הן וכו' וז"ש הרב צריך לבודקו יפה יפה עכ"ל ואפשר דגם הרי"ף והרא"ש כך דעתם דא"צ בדיקה כי אם ג"פ וכמ"ש הרמב"ם דכך הוא משמעות פשוטה של משנתינו ותלמודא או או קאמר או חד לאו ותרין הן או תרין לאו וחד הן אלא דרבינו לא פירש כן אלא ו' פעמים בעינן וכך פי' המפרשים והכי נקטינן כנ"ל דעת רבינו והרמב"ם וב"י האריך:

ודוקא כשנשתתק או אלם וכו' שם ריש (דף עא) הקשה רב יוסף מנשתתק דמתני אדרב שאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' ואמר רבי זירא אלם קאמרת וכו' מדקרי ליה לנשתתק אלם אלמא דנשתתק ואלם מעיקרו חד דינא אית להו ומוציא את אשתו בגט על ידי הרכנה ובבדיקה גם כן והקשה בית יוסף דלמה לו בדיקה באלם מעיקרו ואמאי לא נימא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה כי היכי דאמרינן בחרש מעיקרו דבסמוך ואין לומר דאלם מעיקרו כיון שאינו חרש גמור דינו כעתים חלים ועתים שוטה ולהכי בעי בדיקה לידע אם הוא חלים. דאם כן אפילו בדיקה ג"פ לא מהני דשמא אחר הבדיקה חזר לשטותו ולפי עניות דעתי נראה דודאי באלם מעיקרו לא בעי בדיקה כי היכי דכנס ברמיזה מוציא נמי ברמיזה והא דכתב רבי' ודוקא בשנשתתק או אלם וכו' דמשוה להו ובאלם נמי בעי בדיקה היינו כשנפלה לו יבמה מאחיו דגט דידיה לא מפקא זיקה דאורייתא אלא על ידי בדיקה ג"פ כי היכי דבפיקח ונשתתק דכשנשא כשהוא פיקח דקידושיו דאורייתא ואחר כך נשתתק דמוציא על ידי הרכנה בבדיקה ג' פעמים הכא נמי באלם כשמוציא ליבמתו מהני הרכנה בבדיקה שלשה פעמים ומה שהביא בית יוסף מ"ש הרשב"א בחידושיו דאלם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה היינו נמי במוציא את יבמתו וכדמוכח ממ"ש דאיפשר דפיקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרשב"ג דעדיף ליה טפי פיקח ונתחרש מחרש מעיקרו והתם אסיקנא בגמרא דלא איירי רשב"ג אלא ביבמתו והכי נמי באלם מיירי ביבמתו אבל באשתו של אלם פשיטא לן דלכ"ע לא בעי בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה עוד כתב ב"י על דברי הרשב"א ורבי' שכתב דאלם נמי סומכין על רמיזתו משמע דפשיטא ליה דלא עדיף נשתתק מאלם מעיקרו וכו' עד כאן לשונו הוא תמוה דנראה דהבין דלהרשב"א עדיף נשתתק דמוציא ברמיזה ואלם אינו מוציא ברמיזה והא ודאי לא יעלה על הדעת דהא קאמר רבי זירא אלם קאמרת וכו' דאלמא דאלם דינו כנשתתק דמוציא ברמיזה אלא דמסברא קאמר הרשב"א דעדיף נשתתק מאלם אבל לדינא שוין הן דמוציאין ברמיזה ומה שלא כתב רבינו כאן דין מדבר ואינו שומע הוא לפי דרבינו סובר דדין פיקח יש לו כיון דמדבר ויכול לומר לסופר פלוני שיכתוב ולעדים פלוני ופלוני ויחתמו ואין סומכין על רמיזתו ולא על כתב ידו ונתבאר בס"ד בסימן ק"ך סעיף ה' ע"ש:

והיכא דכתב חרש בכתב ידו כתבו גט לאשתי נראה דאף להרמב"ם דכתב יד מהני בנשתתק ואלם וכמ"ש רבינו בשמו בסי' ק"ך ס"ו מ"מ בחרש מעיקרו שאינו שומע ואינו מדבר או אפילו מדבר ואינו שומע דדינו כחרש להרמב"ם לא מהני כ"י ודוקא ביבמתו דזיקה דאורייתא ואפי' פיקח ונתחרש דלמד לכתוב מדעת צלולה לא מהני כתיבת ידו לכתוב גט ליבמתו דלית הילכתא כרשב"ג דאמר אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וכדאמר רבי יוחנן לשם דחלוקין עליו חביריו על רשב"ג אבל בחרש מעיקרו דאמרינן כשם שכנסה ברמיזה כך יוצאה ברמיזה נראה דכ"ש כ"י דמהני דאיכא הוכחה שהוא מבין בטוב יותר מהרכנה כדכתב התוס' ריש (דף עא) בד"ה אמר ר"י:

וגוסס פירש"י וכו' כך פי' רש"י בפ"י יוחסין סוף (דף עח) לגבי מתנתו דאינה מתנה כשהוא גוסס וכתבו התוס' דכמו כן יש מדקדקים דגוסס שרמז לכתוב גט לאשה אין כותבין דאין מעשיו כלום והקשו על זה וכתב לכנ"ל דודאי גוסס דבריו קיימין והכא גבי מתנה ה"ט דמתנתו אינו כלום משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימין עכ"ל לפי זה משמע דוקא שהוא מדבר אבל הרא"ש כתב לשם דאפי' רימז הגוסס ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו כדין שחטו בו שנים כו' דבסמוך וכדי ליישב דעת רש"י ור"ח י"ל דשאני הך דשחט בו שנים דנשחט מתוך בוריו ודעתא צילותא היא ומש"ה א"צ בדיקה לדעת התוס' ולהר"ן דצריך בדיקה והביא ב"י דבריהם בסוף סי' זה מ"מ כיון שנשחט מתוך בוריו דעתו צלולה וכותבין ונותנין אבל גוסס שרימז מתוך חליו ואפי' מדבר איפשר שאין דעתו צלולה אפי' ע"י בדיקה אי כותבים ומיהו רוב הפוסקים כתבו כפר"י והרא"ש ובחידושי הרשב"א כתב דאף ר"ח לא אמר דגוסס חשוב כמת אלא באינו מדבר וכ"כ במרדכי דר"ח לא אמר דחשוב כמת אלא באינו יכול לדבר וא"כ לא נשאר מאן דמחמיר אלא הרב רבי' יואל הלוי מבונ"א שדקדק כך מפירש"י ולכן יש לנו להורות שגוסס יכול לגרש כשהוא מדבר ודעתו מיושבת אבל אם אינו יכול לדבר אין לנו לסמוך על רמיזתו ואפי' בשחט בו שנים וכו' נראה דאין אנו בקיאין להבין היטב רמיזתו כ"ש דלהר"ן בשחט בו שנים דצריך בדיקה וכל מידי דצריך לבדוק אין אנו בקיאין לבדוק ואין כותבין ונותנין נ"ל ודלא כמסקנת ב"י דאפי' אינו יכול לדבר אלא רימז בלבד הרי הוא כחי בין לענין מתנה ובין לענין גט אם עמד בדעתו עד אחר הבדיקה ולא קי"ל הכי ודו"ק וע"ל סימן קמ"א סעיף מ"ו:

ובסדר הגט הנמצא בידינו שאנו נוהגין אחריו כתב שיש ליזהר שיהא שפוי מתחלת הכתיבה עד אחר הנתינה בשם נוסח סדר הגט של הרא"ש וטוב לחוש לדבריו

ודבריו צ"ע שהרי בספרים שלנו הר"ן והמרדכי כתב בשם ר"י שצריך לחוש לנתינה:

וזהו אינו נראה דהרי בסדר הגט של הרא"ש כתב בהדיא דהגט פסול:

וכ"ה במרדכי שם:

ושם נתבאר מדברי הר"ן דמדבר ואינו שומע הוי כשומע ואינו מדבר וצריך ג"כ בדיקה:

וע"ל סימן זה שכתבתי שאם מדבר ואינו יודע מה מדבר כדרך החולים הרי זה כשוטה גמור:

צריך (שיהיה בדעתו כו' דלשון וכתב ונתן משמע שיכתבנו ויתננו מרצונו הטוב כ"פ):

היה הדבר ספק כו' עיין בדרישה:

הרי זה ספק רצה לומר ואם נתגרשה בו הרי היא ספק מגורשת:

ואחר כך אחזו החולי רצה לומר החולי הנזכר:

ואם כתבו ונתנוהו רצה לומר כתבו או נתנוהו ורצה לומר בנתנוהו אם כתבו כבר כשהיה בריא ונתנוהו בחוליו:

לא שנא אם מת כו' ונפקא מינה לענין יבום וחליצה ולכהן וכה"ג:

לא שנא נתרפא רצה לומר ואפילו אם הסכים כשנתרפא על כתיבתו ונתינתו שנעשה בתוך חליו:

ונותנין אותו הל' אינו מדוקדק דפתח בכתיבה ומסיים בנתינה וי"ל דאשמעינן רבותא מה שכתב ונותנין דרצה לומר אע"ג דמיחה מלכותבו אפ"ה כותבין אותו וגם נותנין אותו:

צריך לדקדק בו כתב ב"י א"צ לבודקו ג"פ כדין נשתתק אלא שצריך לחוקרו קצת לראות אם דעתו מיושבת ולא יהא כמו החולים שמדברים ואינם יודעים מה מדברים דכל שהוא מדבר כן הרי הוא כשוטה ומוכח כן מדברי הרא"ש ע"ש (בשעת כתיבה וכ"ש בשעת נתינה מדכתיב ונתן כ"פ:

אפי' אם נשתתק אח"כ כצ"ל ור"ל (כותבין ונותנין) עד שעת נטילת נשמה דדעתיה צילותא וכחישותא הוא דנקטיה (רצה לומר שדעתו צלולה אלא שכחש כחו מלהוציא דיבור מפיו כ"פ) ולא מחזקינן ליה בדעתא שגישתא ול"ד לאחזו רוח רעה אבל בריא שנשתתק מודה דצריך בדיקה ג"פ דמחזקינן ליה בחזקת שוטה:

מי שנשתתק בלא ש"מ איירי ב"י:

והרכין בראשו (פי' הטה בראשו כ"פ) כו' ואף ע"ג דאמרינן דלא יכתבו עד שישמעו מפיו מתרץ בירושלמי היא שמיעת קול היא הרכנת הראש דכיון שעושה מעשה בגופו המוכיח שמצוה לכתוב חשיב כאלו מצוה בפיו וכן כתבתי בסימן ק"ד: (ג"פ בכל אחד דהיינו ג' פעמים בהן וג"פ בלאו והן ו' שאלות כ"פ):

אלא חד הן ותרין לאו כו' אבל חד הן וחד לאו ג' פעמים זה אחר זה לא מהני דחיישינן שמא חולי שגעון שלמדו תמיד להרכין בראשו בהרכנות לאו והן ואינו משיב על דברי שאלתם אבל כשאומר חד הן ותרי לאו תו לא חיישינן דשגעון מלמדו כן גמרא ורש"י ועד"ר:

בפירות של התורף (ול"ד ששואלין אותו על פירות אלא ה"ה שאר בדיקות וכמו שהתחיל וכתב בודקין אותו בדברים אחרים רק אשמועינן שלא יבדקו בדברים הנמצאים באותן זמן כ"פ) וכתבו התוס' דאין לפרש ששואלין אותו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא שאפשר למצא כבושין בדבש או בענין אחר אלא ששואלין אם רוצה שילקטו אותו מן האילן:

או אלם השומע (והר"ן כתב דמדבר ואינו שומע הוה כשומע ואינו מדבר וצריך בדיקה ועיין בח"מ סימן רל"ה כ"פ) ר"ל אלם זהו שמתחלת ברייתו שומע ואינו מדבר בית יוסף: (סומכין על רמיזתו להוציא דוקא על רמיזתו סומכין אבל אין סומכין על כתיבת יד כמ"ש לעיל סימן ק"ך דהרכנת הראש חשיב כקולו ועדיף משום דמראה בגופו עיין בב"י דף קמ"ד כ"פ): (בד"א שנשאה כשהיה פקח ונשתטה כו' דאז הוי קידושיו דאורייתא לכן אינו יכול להוציא עכשיו שנעשה חרש ברמיזה אבל נשאה כשהוא חרש דקידושיו הוי מדרבנן כ"פ):

יבמה מאחיו פיקח דזקוק לו מאחיו בקידושין גמורין (ר"ל מדאורייתא):

כשהוא חרש דכשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה:

ברמיזה ודוקא ברמיזה ולא בקפיצה ופירש"י רמיזה בידיו ובראשו קפיצה עקימת שפתים:

שחשוב כחי כו' וצריך בדיקה כדין שכיב מרע שנתבאר לעיל בסימן זה ועיין בב"י שמביא דעות שסוברים דדוקא במדבר חשיב כחי:

וכן מגוייד ?חתוך בחתיכות. לשון גודו אילנא:

ורמז ואמר כתבו כו' רצה לומר שאומרים לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ועיין בדרישה: