בור באיזה מקום חיובו וכמה שיעורו - שולחן ערוך חושן משפט סימן ת״י

ואם הוזקו בו פטור. וביש"ש כתב שהוא טעות וחייב לשלם והש"ס איירי כשכנס החומה לתוך שלו והחפירה הוא בחלק הכניסה ע"ש שהוכיח כן ודלא כמ"ש בסמ"ע ס"ק י"ד וכ"כ הב"ח:

ואפילו בתל גבוה מלשון זה נראה אפילו התל והחפירה הוא פחות מג' טפחים ומהרש"ל סימן כ"ד כתב דכל פחות מג' טפחים הוא כארעא סמיכתא ופטור דלא מיקרי בור ולדבריו צ"ל דל"ד קאמר המחבר והרמב"ם כל שהוא וכה"ג אשכחן פ' ראשית הגז ומסכת נדה ופרק העור והרוטב וכמה כל שהוא כו' אמנם מדברי המרדכי סוף הבית והעלי' ומדברי הרב לקמן סימן תי"ד ס"ב בהג"ה מוכח לכאורה דאף פחות מג"ט אף דאינם יכולים לעכב מ"מ אם הזיק חייב לשלם ודמי למוציא זבלים שלא בשע' הוצאת זבלים כדי לפנותו לאלתר ודו"ק במרדכי ואם כן צ"ע לדינא:

חייב בשאר ד' דברים והא דחייב בבושת אף דע"כ איירי שדחפו שלא בכוונה כמ"ש סל"ד צ"ל כמ"ש התוספת כגון שידע אדם בשעת נפילת חבירו והשיב בכונה ומהרש"ל סימן מ"ב פסק דפטור מבשת אא"כ שבתחלה דחפו השור ואח"כ בא האדם להוסיף עליו וע"ש שהאריך ודבריו דחוקים ע"ש:

וי"ח וכ"כ הג"ה מיי' ומרדכי בשם מהר"ם וכ"פ מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ' ע"ש במהרש"ל ובתוספת פ' כיצד הרגל ועיין בהגהות מיי' דיש ליישב דגם דברי מהר"ם הראשונים אינם סותרים זה (והב"י וב"ח ומהרש"ל לא הבינו כן) ועיין בסוף ספר שארית יוסף שכתב בכאן דברים שאינם מוכרחים:

ומונח במקומו ומזיק כו'. ל' הטור אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא שפך מים כו' ועפ"ר:

ואחד הפותח בור דכתיב בפרשת משפטים גבי אהדדי כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כו' ומדכתיב ולא יכסנו ש"מ דבהכיסוי הוא פטור ומינה נלמד דמ"ש כי יפתח איש בור בעל הבור ישלם דהפותח הכיסוי נקרא בעל הבור ומחייב בתשלומי הניזקין שיפלו בה:

בעל הבור חייב. עפ"ר שכתבתי בשם המ"מ דאפי' ראה הראשון דכיסהו שני ולא ראה שחזר וגילהו אפ"ה הראשון חייב דלא ה"ל לסמוך אהכיסוי של זה שאין לו חלק בבור משא"כ בבור של שני שותפין כדלקמן בסימן זה:

נסתלק מעשה הראשון. פי' כאלו לא חפרו מעולם והשני חפרו מחדש:

או שחפרו בהמה וחיה כו'. פי' אע"ג דכתיב כי יכרה איש בור וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ה"מ בחופר בר"ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאות קרקע שאינו שלו משא"כ בחפר' בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר בור שם מאליו דמוזהר עכ"פ שלא יוזק אדם ממונו דהיינו חצירו שהוא קרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאל"כ אלא דלא הפקיר כלל יכול לומר מה לאחרים לילך בחצרי דאתחייב בשמירתן וה"ל דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק דפטור כמ"ש בסי' ש"ץ ושצ"א ואם הפקיר אח"כ הבור וחצירו שסביבו בפעם אחת ג"כ לא נתחייב על היזק הבור כיון דבשעת הכריה הי' הכל שלו ושוב לא עשה מעשה בחפיר' דיתחייב עליו משא"כ כשחפר תחילה בחצירו ואחר כך הפקיר מקום שסביב לבור ונותן רשות לכל לקרב נפשם סמוך לבור דהוה ליה כפותח בור לר"ה דמחויב לשמור בורו מהזיקתן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסעיף ו' ומשם נלמד ג"כ זה שכתבתי דמיירי שהפקיר רשותו לחוד ולא שניהן יחד ואחר שהפקיר רשותו לחוד אף שאח"כ ג"כ הפקיר בורו חייב על נזקי' דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר עליו החיוב לסלק התקל' וע"ל בטור ובדברי המחבר ר"ס שצ"ח ובפרישה מ"ש עוד מזה:

ה"ז חייב בניזקין מדלא כתבו בדין זה ג"כ השיעור בכדי שידע וישכור פועלים ויכרתו ארזים כמ"ש לקמן בסכ"ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה דכתב הטור והמחבר לקמן בסכ"ח דמחשב פשיעה ולאלתר חייב בניזקין והוא הדין בור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו:

ופתחו לר"ה. ל' הטור שפתחו ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה עכ"ל וה"ט דכל ד"ט סמוך לר"ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן שיסמכו לרשות חבירו ומ"ה לא כתב הטור ד"ט כ"א בסמוך לר"ה ועפ"ר:

או פתחו לרשות חבירו כו'. ז"ל הטור ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל החצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה כיון דהוא חייב בניזקי הבעל החצר הי' לו לבעל החצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מלאוהו כמאן דכרייה איהו דמי עכ"ל ואף ע"פ שהבור אינו ברשות בעל החצר הניזק אלא ברשות החצר המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ"מ כיון שעומדת סמוך לחצר הניזק ממש וכמ"ש ה"ל כאלו עומדת בחצר הניזק ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה:

או שהפקיר בורו שברשותו כו'. הוא מטעם שכתבתי כיון דלא הי' להניזק רשות ליכנס ולהקריב להבור אין בעל הבור חייב בשמירתו:

לצורך רבים כו'. בטור בשם הרמ"ה כתב דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסרי' לרבים דלא נפטר החופר עד דטמים ליה וכתב עליו הטור ז"ל ואינו נראה כיון דמסרו עתה לרבים והן צריכים לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ"ל:

והוא שחפר במקום שיש לו רשות לחפור כן כתב ג"כ הטור בשם הרמ"ה ז"ל והני מילי שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור כו' ור"ל דאפילו בר"ה אינו מותר לחפור לצורך רבים אלא כשכורה במקום שאינו מעבר לרבים וכדומה לו שמזיק לרבים וק"ל:

והמשלח פטור. משום דאין שליח לדבר עבירה וע"ל בר"ס קפ"ב:

אפי' להרחיבו לצד ר"ה נראה דר"ל ל"מ דמותר לעשות ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה אף דבלא לצורך בנין הוה אסור וכמ"ש בסמוך בס"ו אלא אפי' לחפור עד סוף גבול והיינו שהרחיב קצה הבור עד שהיה עומדת פתוח' בצד ר"ה ממש מותר:

ואם הוזקו בו פטור כו'. ול"ד למש"ר לקמן בסי' תי"ד בהוצאת זבלים בר"ה או בהנחת קוריו ועציו לצורך בנין בס"ס תי"ז דג"כ עשאו ברשות ואפ"ה אם מקלקלין ומזיקין שם דחייב דשאני התם דעושה בר"ה עצמו משא"כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחר החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה"ט אינו דומה לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלי' ואפ"ה אם הודלק העליה דחייב על העלייה כמ"ש הטור והמחבר בר"ס קנ"ה דשם הוא עושה כן תדיר משא"כ זה שעושה לפי שעה וכ"כ הרי"ף כתבתיהו בדרישה ע"ש מ"ש עוד מזה:

בור או שיח כו'. במתני' קתני ג"כ ונעיצין ול"מ בכולן קאמר ל"מ בור דהוא קטן ועגול ובהפשיטא דחייב דיש בה הבל אלא אפילו שיח שהוא ארוך ואפי' מערה שהיא מרובעת ואפילו חריצין שאין מקורין ואפי' נעיצין שהן רויחי מעילאי טפי מתתאי דלית בה הבל אלא דבר מועט קמ"ל דאפ"ה חייב ושם במשנה סיים וקתני ז"ל אף כל הדומה לבור ומפרשו שמואל דבא לרבות בהאי כל כגון שעשה תל גבוה י' טפחים וכתבתי בפרי' דאליבי' (דאלו לרב מיושב בע"א וכתבתי בדרישה ע"ש) ה"ק המשנה ל"מ הני דאית בהו הבלא וחבטה אלא אפי' דבר דלית בהו הבל כלל כגון עשה תל ונכשל בה או נפל מעליו ג"כ חייב:

ולמה נאמר בור. פי' למה כתבה התורה כי יכרה איש בור לחייב עליו כיון דאפי' אהני ג"כ חייב ומשני דנקט בור דהוא ידוע בשיעור עמיקתו וכאלו אמר דנקט בור לרבותא לענין פטור דאפי' בור אם אינו עמוק י"ט ונפל שמה שור או חמור ומת פטור דה"ל מיתה אונס דאין דרך הבהמה למות בנפיל' בפחות מי"ט ק"ו לשיח ומערה כשאינן גבוהין י"ט:

שהטפח של מים חשוב כו'. פי' נחשב לענין הבל שיש הבל במים יותר מבאויר:

ומהם שני טפחים מים כו'. איבעיא הוא בגמרא דלא איפשטא אי גם בכה"ג יחשב כל טפח מים לשני טפחים אויר ומ"ה אם אינן אלא ז' עם המים דהיינו ג' טפחים עמקות המים וע"ג המים עוד ד' טפחים אויר אי ג"כ הוה לענין הבל כעומק עשרה טפחים דג"ט של מים יחשבו כששה של אויר והרי עשרה טפחים ביחד או לא ובכזה אמרי' המע"ה ועפ"ר שם כתבתי שיש גירסאות בזה ושהטור כתב הגירסא שבעומק ח' ומהן ב"ט של מים פשיטא להגמ' דנחשב כשתים שהן ארבע וחייב והאיבעיא היא דוקא בבור של ז' ומהן ג"ט של מים או בשל ט' ומהן טפח א' של מים (דקמבעיא ליה אי נחשב טפח א' של מים להבל) ע"ש:

די"ח. פי' חולקין וס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא:

שניהן חייבין בניזקין. דקדק וכתב בניזקין לאפוקי נפלה שם בהמה ומתה דפטור כל שאינו עמוק עשרה וכנ"ל:

כולם חייבים פי' אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורבים בו.

האחרון חייב אפילו בניזקין דכיון דבור זה נקרא ע"ש האחרון לחוד לענין תשלומין כשנפל שם ומת נקרא ג"כבורולחוד לענין ניזקין:

הרי זה טפח כו' איבעיא דלא איפשיטא הוא שם בגמרא אם מחויב תו האחרון בתשלומי ניזקין שיזיק בהבור שאינו עמוק עשרה מי אמרינן כיון דבשע' שהוסיף טפח היה הוא בעל הבור לחוד לחייב עליה וכמ"ש מאותה שעה נסתלק מעשה הראשון גם לענין זה דאף שלאחר שחזר והסיר התוספות נקרא הבור על שמו או נימא דחזר הדבר לקדמותו מיד שהסיר מה שהוסיף וחייב הראשון ולא השני וכיון דלא איפשטא דינא הוי דהמע"ה להמחבר ולהחולקין לא מהני ת"ה וכמ"ש בס"ב.

אם מחמת הבלו מת האחרון פטור. נראה דר"ל שנפל לבור דרך פיה למטה ומתה וניכר הדבר להרואים שמתה מחמת הבל ולא מחמת חבטה ואם מחמת חבטה היינו שנפלה לבור על גבה וניכר להרואים שלא מתה אלא מחמת החבט' ומיירי בבבא זו כשנפל מצד שלא הרחיב וכדמסיק ואפ"ה מסיק דחייב כשמת בחבטה שהרי הקריב היזק בור זה כו' ור"ל דכיון דהיא גרם היזק לענין חבט' אם נפל מצד שהרחיב מקרי בעל הבור לענין חבט' אף כשיפול מיד השניי' ועפ"ר:

וכן אם נפל השור כו'. אפילו מתה מחמת הבלו חייב וה"ט דכיון שהוא פושע לענין שור זה עצמו דהי' ראוי למות מחמת חבטה שקירב מיתתו לענין חבטה תלינן נמי בו מיתה מהבל אף ע"פ שמיעט הוא מהבל וכמ"ש הרא"ש והטור והמחבר דומה לזה סמוך לענין אם פשע בשור לענין גמלים אלא שאינו דומה ממש כיון דכאן נראה לעינים דמיעט ההבל ומ"ה השיג הטור אדברי הרמב"ם בזה:

ואם מהצד שחפר הא' כו'. פי' אף כשמת מההבל וכבר כתב המחבר בריש סעיף זה דבכה"ג האחרון פטור וכאן קמ"ל דהראשון חייב ולא אמרי' דנסתלק מעשה הראשון כשהרחיב זה הבור:

אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואצ"ל אם מתה מחבטה כ"כ ג"כ הרמב"ם והל' אינו מדוקדק ע"פ פלוגתת רב ושמואל דרב ס"ל דלא מחייב משום בור אא"כ מתה מהבל הבור ולא מהחבט' כיון דהוא קרקע עולם (אם לא שהבור ברשותו וסמך לר"ה דאז קרקעית הבור דידי' הוא) ולשמואל חייב נמי אם מתה בחבט' וקי"ל כוותי' והנה לרב לא א"ש דהא ס"ל דפטור אם מתה בחבט' ולשמואל הל"ל איפכא אפי' מתה בחבט' ואצ"ל בהבלא וצ"ל דלסברת שמואל מאחר דחייבי התור' אחבט' אף שהיא קרקע עולם תו יש סברא לחייבו יותר ע"י חבט' דיש בו מעש' טפי ממת' ע"י הבל הבור דאין בו אלא כעין גרמא:

לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו כו'. פטור הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן לא חבט' ולא הבל והאי לפיכך דכתב נמשך למ"ש בבבא שניי' וה"ק כיון דחייב על הבלא בלא חבט' לפיכך אם היה עומקו יותר כו' חייב.

ואם לא נחבט' בו הבהמה כו'. בטור מפורש כגון שהי' בתוכו ספוגין שהן רכים ואינ' ניזקה מחבטת' עליהן:

עשה תל גבוה בר"ה ונחבטה בו הבהמה כו' קמ"ל בזה דאע"ג דאין כאן הבל אפ"ה חייב כיון דמתה מחמת חבט' וק"ק דלענין אם נחבט' בתל עצמו א"צ גבוהי' דהא אפי' נתקל הבהמ' בקרקע עולם והוזק' באבן ומת' חייב כמ"ש הטור והמחבר בסי' שאחר זה גם ה"ל לכתוב רבותא כאן דאפי' לא נחבט בתל אלא בקרקע עולם וכן בסעיף שאחר זה דכתב ז"ל וכן אינו חייב כו' עד או על חבטת' בתל ובטור כתב ז"ל דאם עשה תל בר"ה גבוה י' ועלה עליו שור ונפלה לארץ ומתה חייב וזה א"ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעל' למט' בעינן גבוה י' כיון דהוזק' לבסוף בקרקע עולם:

וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או כו'. כצ"ל וכתב בבור ל' מיתה ור"ל בין שמת' בחבט' בין בהבל משא"כ בתל שאין שם הבל כ' בו ל' חבט':

וכן אם נפל לתוכה אדם ומת כו'. דכתיב ונפל שמה שור או חמור. ושור וחמור ל"ד הוא דהא ילפי' שור שור משבת דעל כל בהמה חייב וא"כ למה נכתב שור וחמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ומיעוט דשור ולא אדם היינו דוקא אם נפל שם האדם ומת דקרא זה במית' איירי כדכתיב בו והמת יהי' לו אבל אם נפל שם אדם והוזק לא נתמעט מתשלומי הזיקו אבל כלים דאיתמעטו אתמעטו ואפי' בשבירתן דהא שבירתן זהו מיתתן וכ"כ המחבר בסעיף שאחר זה:

וי"א דבבהמה פקחת פטור כו' דבהמ' עיני' למט' ודרכ' להתבונן בדרכי' ולהשמר מנזקי' משא"כ אדם שהולך ועינו משוטטו' למעל' ולהלן מדרך הלוכו וכמ"ש בסימן תי"ב ס"ג בדברי המחבר גם בטו' ע"ש:

נפלו כלים לבור כו'. ל' הטור ואפי' נפל שם השור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים:

הא אם כסהו פטור. קמ"ל דל"ת דעליו לסתמו בעפר באופן שלא יוכל להגיע ממנ' היזק:

מיהו אם נפל בתוכו גמל כו'. פי' אע"ג דגמלים אינם שכיחי' כלל מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתי' שמא יבא אבל אם נפל שמה שור כולי האי לא ה"ל לאסוקי אדעתי' כשאין גמלים שכיחים שיבא גמל ויארעוהו ואח"כ יבא שור ויפול בו:

והרי הוא פושע לגמלי'. פי' דאם עברו שם גמלים היו נופלים שם השוורי' והגמלי' שכיחי' וה"ל פושע מתחלתו שמא יעברו שם גמלים מ"מ הואיל ולא עברו גמלים ולא נפלו לבור אלא מכח שהתליע הכיסוי ה"ל אונס שלא בא מחמת הפשיע' ופטו' וע"ז כ' מור"ם דיש מחלקין וס"ל דחיי' בזה:

חייב אף בהתליע מתוכו הטור כתב מילתא בטעמא יותר והוא כיון דפשע לענין השור זה עצמו דהרי זה השור שנפל כאן מחמת התלעה ג"כ הי' נופל שם אם הי' שעברו שם גמלים וקלקלו הכיסוי (משא"כ כשנפל בבור שור פקח דאף שפשע לענין נפיל' שור חרש או סומא מ"מ לענין שור פקח שנפל שם לא הי' בו צד פשיע') כיון דפשע מתחל' בשור זה עצמו אף שבסופו הי' האונס מחמת התלעה ונראה דאינו מחמת הפשיע' מ"מ כל שפשע מתחלה באותו דבר עצמו כל מאי דאפשר לתלות בו תלינן אף בחשש רחוק (ובפרט התלעה שהוא ג"כ דבר שאינו שכיח וכ"ד שא"ש הוא על המיעוט) ותלינן לומר שאם הי' מכסהו בכיסוי חזק שראוי לעמוד לפני הגמלים לא הי' נתלע ועפ"ר מ"ש עוד מזה יותר כאן וגם לעיל ר"ס שצ"ו:

וי"א דשניהן חייבין הא דכתב מור"ם בל' י"א משום שנ"ל מוכח דהראשון חייב דכ' הרמב"ם והמחבר ר"ל דחייב הראשון לבדו דאם לא כן אלא תאמר מ"ש חייב הראשון ר"ל אף הראשון וכמו שפי' הרא"ש לדברי הרי"ף א"כ מ"ש אחר זה עד שימסר דליו לשני ע"כ ר"ל דכוונתו דאז נתחייב השני לבדו ותו לא הוה צ"ל ז"ל ומי שמסר דליו להשני כו' נתחייב השני לכסותו וק"ל ומה"ט כתב הטור ג"כ אל' הרמב"ם שהוא כל' המחבר ול"נ כו' ע"ש וכמ"ש בדרישה ולא כב"י שתמה על הטור עבור זה:

ומשמסר דליו להשני לדלות. משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פי' ר"ח אבל רש"י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע"ש:

עד שידע הראשון דקדק וכ' עד שידע דהיינו שהודיעו ממש ולא די בכדי זמן שיכול להוודע דדילמא לא נודע לו ואח"כ כ' וכדי שישכור פועלים כו' דאחר שנודע לו והי' לו שהות זמן לשכור פועלים ולא שכרם מאז גם הוא יש לו חלק בתשלומי נזקין ועפ"ר:

אלא שאינו צריך הודעה דהא מיירי שכבר ידע דהא מתחל' כ' ובא השני ומצאוהו מגול':

צריך להמתין לו כו'. ע"ש בטור ובפריש' שם כתבתי הוכחתם:

בעל הבור חייב. בטור מסיים בזה וכתב ז"ל ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו ע' ד"מ שכתבתי ליישב דל"ת מזה למ"ש הרא"ש דחייב הנוטל (והביאו מור"ם בהג"ה לעיל סימן שפ"ג ס"ד) דשאני התם בתשובה דהסומך חביתו בר"ה באבן של חבירו ובא חבירו ונטל אבנו דנשבר החביו' מיד וה"ל כהזיקו בידים משא"כ כאן בגיל' הבור דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשיפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כ"כ היזקו:

שהבור עשוי להתגלות. ע"ל בסי' שצ"ו ס"ו בדין המוסר שורו ביד חש"ו דכתב דאפי' היה קשור בהחבל מחשב פשיעת בעלים משום שדרך השור להתיר הקשר ופירש התו' דר"ל דחש"ו בעצמן יתירוהו נראה דה"ה כאן י"ל כיון דלאו בני דעה נינהו חיישינן שיגלו להבור העשויה להתגלות בקל כי בגמ' אתאמרו הני שני דינים יחד ע"ש שכתבתי שם לשון הגמרא:

בין לפניו בין לאחריו. פירוש דאם נפל השור דרך פניו מסתמא מת בהבל ואם מת בבור דרך אחוריו אז מסתמא לא מת מכח הבל אלא מחמת חבטה וכנ"ל וכבר נתבאר דקי"ל דחייב בעל הבור בין מת בחבט' בין בהבל ועיין ברמב"ם שכתב דאם נפלה מאחריה לבור פטור אבל הראב"ד וגם המ"מ תמהו שם על דבריו ע"ש:

אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונפל לאחורי הבור. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ובטור כתב אבל נבעת מקול הכור' ונתקל בבור ונפל כו' והטעם דפטור כיון דקרקע עולם הזיקתו והוא דומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"א ס"א:

פחת נביל' זו יש לי אצלך. שהרי בבורך מצאתי הזיקי:

אע"פ שהיא גדולה ופקחת כו' בטור כתב האי אע"פ ברישא וז"ל שור שדחף בהמה לבור אע"פ שהוא ביום ופקחת כו' וא"ש טפי ונוסחת המחבר והרמב"ם צ"ל דהניזק מדבר כן עם בעל השור דפחת נבילתו היא אצלו לחוד אע"פ כו' ומ"ה כל שאני יכול להוציא כו':

כיון שנדחפה כו'. דהיה לבעל הבור לאסוקי אדעתי' שמא ידחפנו אותו שור שם ויגרם בורו היזק לבעל השור:

והשאר אתה חייב לשלמו. היינו דין דאמר רבי נתן בגמ' כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:

שאם היה בכונה כו' הוא מטע' שכתבו התו' ז"ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מחייב בעל האש:

משלם השתות. דכיון שיש שנים עמו אין מגיע אלא שליש לנזק שלם והשתא דהוא תם אם עשה היזק לחוד לא היה משלם אלא חצי נזק חצי' מחלק שלו הוא שתות:

ושור ובור פטורים. פי' בעל השור ובעל הבור פטורים השור מדכתיב וכי ינצו אנשים ולא שוורים ובור דרשינן שור ולא אדם וכנ"ל וכיון דליכא לאשתלומי מהני משתלם מאדם כולה:

חייב בשאר ד' דברי'. דאיש בעמיתו כתיב:

ובעל הבור פטור דחמור כתיב ולא כלים וכנ"ל

עד שיעור מה שהי' הוא חייב כו'. בטור מבואר זה יותר ז"ל ודוקא עד שיעור מה שהי' חייב ביה אהאי נזקא היכא דהו' עביד ליה איהו לבדו אבל טפי לא עכ"ל ולכאורה הי' נראה לפרש דר"ל משום דלפעמים נחבל וניזק יותר מדחיפת שנים מבדחיפת א' ובא לומר דבכה"ג אין האחד צריך לשלם כל הנזק הנעשה ע"י שניהן כיון דאין הא' יכול להזיקו כ"כ אבל ק' דה"ט שייך גם בדחפו כלים לבור ונשברו דאי לאו בור לא היו נשברים הכלים מדחיפת האדם ואפ"ה קאמר לפני זה דצריך האדם לשלם כל נזק. הכלים לכן נר' דלא אתי לאפוקי אלא כגון אדם ושור שדחפו אדם והזיקוהו שנתבא' לפני זה שבדמי היזקו המה משותפי' ובשאר ד' דברי' האדם צריך לשלמן לבדו ולמדונו כאן דאם ברח האדם אזי על בעל השור חיוב לשלם כל דמי נזקו כאלו הזיקו לבדו אבל שאר ד' דברים א"צ לשלם עבור האדם שברח ואע"ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם הי' מזיקו השור לבדו לא הי' חייב לשלם ודוק:

בעל השור פטור. דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו:

מיורשי בעל הבור. רצה לומר ל"מ דאם הוא חי דצריך לשלם השור אלא אפילו מת הכורה צריכי' בניו היורשים לשלם לבעל השור הזיקו ואע"פ דמלוה על פה של ראובן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע להן עדיין דמי השור ועפ"ר:

(ס"ק ט') ואם היזקו פטור במ"ש כסמ"ע בשם הרי"ף לחלק בזה קשה ממשנה פ' הגוזל בתרא נחיל של דבורי' שיש לו רשו' לילך לשדה חבירו להציל נחילו ואם הוזק משלם מה שהזיק והא התם לא הוי ג"כ אלא לפי שעה ועכצ"ל שאני התם שהוא הולך לשדה חבירו ודומה להוצאות זבלים אלא דק"ל ממה דאוקמינן בפ' בתרא דב"מ הך מתני' דהוצאת זבלים לר"ה דחייב בהיזק דלא כר' יהודה דאמר בנר חנוכה שהזיק דפטור אלמא דס"ל לת"ק דחייב ומ"ש זה מחופר סמוך לר"ה דכאן דהא בנר חנוכה הוא עושה ברשותו ואינו אלא לפי שעה ואפ"ה חייב לרבנן וצ"ע:

(סי"ז אפי' לא מתה כו') מה שהקשה הסמ"ע ז"ל קשה כיון שזה כשמואל דחייב נמי בחבטה כו' א"כ הי' לו לומר בחבטה ואצ"ל בהבלא כו' אינו יודע מה קשה לו לסמ"ע בלשון הפוסקים יותר מלשון התלמוד שאמר ג"כ הכי ושמואל אמר הבלו וכ"ש לחבטו:

(ס' כ"ד) ויש מחלק. כתב רש"ל וק"ל רפ' המפקיד דלא אמרינן מגו שפשע לענין שיצא לאגם כו' כ"פ התוס' שם וכן הרא"ש גופא דלא אמרינן תחלתו בפשיעה כו' היכא שהאונס לא בא מחמת הפשיעה וכ"ל דלשון מגו לחוד ולשון תחלתו בפשיעה לחוד כי מגו לא אמרי' אלא היכא שהפשיעה והאונס הכל ענין א' ובענין א' הוא כגון הכא שהפשיעה בזה זה שלא יכשול ולא יפול בבור והאונס בשור זה שנפל נמי בבור ע"כ אמרינן שפיר מגו אבל התם שהפשיעה היא במה שיצאה לאגם דאיכא למימר שמא תגנוב או תאבד והאונס היא במיתה אין שייך מגו בזה אלא מכח תחלתו בפשיעה באת לחייבו לזה אף באונס א"כ היכא דלא בא האונס מחמת הפשיעה פטור עכ"ל:

(ס"ק לז) ויש חולקין כו'. כתב רש"ל מצאתי באשר"י ישן בהגהה וז"ל כ' בה"ג בתשובה בשם גאון שאם ישראל ועכו"ם היו שותפין בעסקא ועשו סחורה עם יהודי אחר ואנהו לישראל דעבד סחורה בהדייהו דין הוא דמחייב הישראל בכלל האונאה ואע"ג דליכ' לאשתלומי מהעכו"ם משתלם מישראל כר' נתן וצ"ע עכ"ל ולא דמי לברח או העני דאפשר לתשלומי מיניה. אם יתעשר ותו דהישראל שנתאנה נסמך על הישראל שיהי' נזהר מאונאה והוי כאלו הוא לבדו הזיקו ומ"מ היכא דנתאנה במקח טעות דאפי' בדיניהם מוציאין מיד המאנה כגון שחמתית ונמצאת לבנה כסף ונמצא בדיל התם ודאי אין הישראל משלם את הכל עכ"ל:

חייב. וכתב המ"מ דאפילו ראה הראשון דכסהו שני ולא ראה שחזר וגלהו אפילו הכי הראשון חייב דלא ה"ל לסמוך אכיסוי של זה שאין לו חלק בבור [משא"כ בבור] של ב' שותפין כדלקמן בסי' זה. סמ"ע:

בהמה. ואע"ג דכתי' כי יכרה איש בור כמ"ש בסעיף שאח"ז ה"מ בחופר בר"ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאותו משא"כ בחפרה בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר שם מאליו דמוזהר עכ"פ שלא יוזק אדם בקרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאם לא הפקיר כלל י"ל מה לאחרים לילך בחצרו ופטור דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק כמה שכתו' בסי' ש"צ ושצ"א ואם הפקיר החצר והבור בפעם אחת ג"כ לא נתחייב על נזקי הבור כיון דבשעת הכרייה היה הכל שלו משא"כ כשחפר תחלה בחצירו ואח"כ הפקיר מקום שסביב לבור ונתן רשות לכל לקרב נפשם להבור דה"ל כפותח בור בר"ה שבס"ו ואם הפקיר רשותו לחוד אף שאח"כ הפקיר גם בורו חייב על נזקיו דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר חל עליו לסלק התקלה וע"ל ר"ס שצ"ח. שם:

לכסותו. מדלא כתבו בדין זה כ"כ השיעור בכדי שידע ויסגור כו' כמ"ש בסכ"ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה שבסכ"ח דמיחשב פשיעה ולאלתר חייב בנזקין וה"ה בבור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו. שם:

לר"ה. לשון הטור שפתחו ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה עכ"ל וה"ט דכל ד"ט סמוך לר"ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן סמוך ממש ומש"ה לא כת' הטור ד"ט כי אם בסמוך לר"ה. שם:

חבירו. גם כאן כת' הטור דאחר שנודע לבעל החצר פטור הכורה כיון דהוא חייב בנזקי בעל החצר כו' כמ"ש הרמ"א בס"ד בהג"ה ואע"ג דכאן הבור הוא ברשות המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ"מ כיון שעומד סמוך לחצירו ממש כנ"ל ה"ל כאילו עומד שם ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה. שם:

רבים. הרמ"ה כת' דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסריה לרבים לא נפטר החופר עד דטמים ליה וכת' עליו הטור ז"ל ואינו נראה כיון דמסרה עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ"ל. שם:

רשות. דגם לצורך רבים אינו רשאי לחפור בר"ה במקום שהוא מכביד לרבים וכדומה לו שמזיק להן. שם:

פטור. ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' תי"ד ס"ב בהוצאת זבלים לר"ה ובס"ס תי"ז בהנחת אבנים לצורך בנין דגם כן עשאו ברשות ואפילו הכי אם קלקלו והזיקו חייבים שאני התם דעושה בר"ה עצמו משא"כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחד החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה"ט ל"ד נמי לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלייה ואפי' הכי אם יצא אש והזיקה חייב כמה שכתו' בר"ס קנ"ה דשם הוא עושה כן תדיר משא"כ זה שעושה לפי שעה וכן כת' הרי"ף עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כת' ז"ל וביש"ש כת' שהוא טעות וחייב לשלם והש"ס איירי כשנכנס החומה לתוך שלו והחפירה הוא בחלק הכניסה ע"ש שהוכיח כן ודלא כמ"ש בסמ"ע וכן כת' הב"ח עכ"ל (* א"ה עיין בדרישה שם הביא דברי מהרש"ל אלו והשיג עליו ע"ש באריכות):

חולקין. וסבירא ליה דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא וע"ש. סמ"ע:

כולם. פירוש אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורב בו. שם:

הבלו. נראה דר"ל שנפל לבור דרך פיו למטה ומת וניכר הדבר להרואים שמת מחמת הבל ולא מחמת חבטה. שם:

חבטו. היינו שנפל לבור על גבו וניכר להרואים שלא מת אלא מחמת החבטה. שם:

פטור. הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן חבטה ולא הבל. שם:

בו. קצת קשה דלענין אם נחבטה בתל עצמו אין צריך גבוה י' דהא אפילו נתקל בקרקע עולם והוזק באבן ומת חייב כמ"ש הטור והמחבר בר"ס תי"א ובטור כת' ז"ל דאם עשה תל גבוה י' בר"ה ועלה עליו שור ונפל לארץ ומת חייב וזה מ"ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעלה למטה בעינן גובה י"ט כיון דהוזק לבסוף בקרקע עולם:

שהוא. מלשון זה נראה אפילו התל והחפירה הוא פחות מג"ט ומהרש"ל סי' כ"ד כת' דכל פחות מג"ט כארעא סמיכתא הוא ופטור דלא מקרי בור ולדבריו צ"ל דל"ד קאמר כל שהוא וכה"ג אשכחן פרק ראשית הגז ופרק העור והרוטב ומס' נדה וכמה כל שהוא כו' אמנם מדברי המרדכי סוף ב"מ ומדברי הרמ"א לקמן סי' תי"ד ס"ב מוכח לכאורה דאף פחות מג"ט אף דא"י לעכב מ"מ אם הזיק חייב לשלם ודמי למוציא זבלו שלא בשעת הוצאת זבלים כדי לפנותו לאלתר ודו"ק במרדכי ואם כן צ"ע לדינא. ש"ך:

מנזיקין. דבהמה עיניה למטה ודרכה להתבונן בדרכים ולהשמר מנזקיה משא"כ אדם שהולך ועיניו משוטטות למעלה ולהלן מדרך הלוכו וכמה שכתבתי בסי' תי"ב ס"ג. סמ"ע:

כלים. לשון הטור ואפי' נפל שמה שור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים. שם:

לדלות. משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פירש ר"ח אבל רש"י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע"ש. שם:

ונטל. ול"ד למ"ש הרמ"א בסי' שפ"ג ס"ב בהג"ה וכן ראובן שלקח כלי של שמעון כו' דשאני התם דנשבר החבית מיד והוי ליה כאילו הזיקו בידים משא"כ כאן דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשתפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כל כך היזקו. שם:

להתגלות. ע"ל סי' שצ"ו ס"ו במוסר שורו ביד חש"ו דאפילו היה קשור בחבל מיחשב פשיעת הבעלים משום דדרך השור להתיר הקשר ופירש התוספות דר"ל דחש"ו בעצמן יתירוהו ונראה דה"ה כאן יש לומר כיון דלאו בני דעת נינהו חיישינן שיגלו הבור דעשוי להתגלות בקל כי בש"ס אתאמרו הני ב' דינים יחד. שם:

פטור. מטעם דקרקע עולם הזיקתו ודומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"א ס"א. שם:

אצלך. שהרי בבורך מצאתי הזיקי. שם:

שנדחפה. דה"ל לבעל הבור לאסוקי אדעתיה שמא ידחפנו שור שם ויגרום בורו היזק לבעל השור. שם:

בכוונה. הוא מטעם שכתבו התוספות ז"ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מיחייב בעל האש. שם:

דברים. והא דחייב בבושת אף דע"כ איירי שדחפו שלא בכונה כמו שכתוב בסל"ד צ"ל כמ"ש התוספות כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשוב בכונה ומהרש"ל סי' מ"ב פסק דפטור מבושת אא"כ שמתחלה דחפו השור ואחר כך בא האדם להוסיף עליו וע"ש שהאריך ודבריו דחוקים. ש"ך:

לבדו. נראה דאתי לאפוקי כגון אדם ושור שדחפו אדם והוזק שנתבאר לפני זה שבדמי היזקו המה משותפים ובשאר דברים צריך האדם לבד לשלם ולמדנו כאן דאם ברח האדם צריך בעל השור לשלם כל דמי הנזק כאילו הזיקו לבדו אבל שאר דברים א"צ לשלם עבור האדם שברח ואע"ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם היה השור מזיקו לבדו לא היה חייב לשלם. סמ"ע:

חולקין. וכן כתב הגהת מיימון ומרדכי בשם מהר"מ וכ"פ מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ' ע"ש ובתוספות פרק כיצד הרגל ועיין בהגמי"י דיש ליישב דגם דברי מהר"מ הראשונים אינם סותרין זה. ש"ך:

פטור. דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו:

מיורשי. ר"ל ל"מ אם הוא חי דצריך לשלם לבעל השור אלא אפילו מת הכורה צריכין בניו היורשים לשלם לבעל השור היזקו ואע"ג דמלוה ע"פ של אביהן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע עדיין דמי השור. סמ"ע:

וזהו ממונו. מכילתא וכי יפתח איש בור למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והבור ממונו והשור ממונו כו' ובגמ' ג' מ"ש בור כו' ועתוס' שם ד"ה וממונך כו' ושם כב א' ד"ה אשו משום ממונו כו':

שמזיק כו' דהעובר כו'. ג' ב' וש"מ שתחלת עשייתו לנזק וערש"י שם:

שאינו זז כו'. מתני' דריש ב"ק לא זה וזה כו' ובברייתא ת"י וש"מ:

לפיכך כו'. ג' ב' וכבר כ' דממונו ל"ד ומ"מ נ"מ לפעמים כמ"ש י"ט ב' בדליל ובנזקין לאחר נפילת אונס שם ך"ט ושם בגלל ל"ש אלא כו' וערש"י שם ד"ה בשהפכה כו' וכיו"ב:

א' החופר כו'. מכילתא שם בעל הבור ישלם מ"מ: (ליקוט) א' החופר כו'. ירושלמי פ"ה אין לי אלא כשחפר לקח ירש נתן לו במתנה מנין ת"ל או כי יכרה כו' (ע"כ):

וכן אם כו'. י"ט ב' נקשר מאליו מאן כו' ואי לא כו':

או שחפרו כו'. מ"ח א':

וכן אם כו'. תוס' שם סד"ה אע"ג. ונראה כו' ועמ"ש בסי' תיג שהרמב"ן חולק ועתוס' מט ב' ד"ה ברה"י כו' ולפי' ר"י קשה כו' והרא"ש פי' כפיר"י ותי' הטור דשם מיירי כשלא נודע לבעל החצר וז"ש ונודע כו': (ליקוט) וכן כו' ונודע כו'. וכ"כ בנ"י שם כפי' תוס' מט ב' ד"ה ברה"י ור"י מפ' כו' ומ"ש תוס' ולפיר"י כו' כ' דמיירי שלא נודע כו' (ע"כ): (ליקוט) וכן כו' ונודע כו'. ערי"ו נל"א ח"א בשם רשב"ם ע"ש (ע"כ):

אחד כו'. כרבה דהלכתא כרבה בר כו' וכר"ע דהלכה כר"ע מחבירו. רי"ף ורא"ש וש"פ ועוד כ' דסתם מתני' כוותיה:

החופר כו'. מתני' נ' ב':

או החופר בור כו'. מתני' מט ב':

לרשות חבירו. כפיר"י והרא"ש וכשלא נודע לו. טור וכנ"ל:

והפקיר כו'. רש"י וכמ"ש בגמ' שם ר"ע הפקיר כו':

אבל אם כו'. וכ"כ תוס' כח ב' סד"ה אבל ושם נ"א א' ד"ה בור כו' ורא"ש וש"פ דלא כרש"י נ' א' ד"ה בעל התקלה כו':

או כו'. ר"ל במקום שיש רשות לילך דלא כפי' הסמ"ע כמש"ו שנא' בעל כו':

ומסר כו'. כן פ' הרא"ש ועבה"ג:

או כו'. כן פי' בטור בשם הרמ"ה וכן פירש"י:

אפי' כו' ואם כו'. שם כגון דארוח כו' וערש"י שם אבל רש"ל וב"ח כ' דט"ס ברש"י דמ"ש בד"ה ברה"י הסמוכה כגון מקצה כו'. צ"ל בד"ה דארוח ארוחי לר"ה. כגון מקצה מקום כו' והלכך טעמא דלאושין כו' אבל בר"ה עצמו חייב אע"פ שהוא ברשות כמש"ש ל' א' כל אלו כו' וכיוצא וקושייתם על הטור אבל דברי ש"ע אפשר לפרש בדבריהם ועבה"ג:

היה כו'. כגי' בור שמנה כו' בור שבעה כו' מהו:

חפר א' כו'. תוס' שם ד"ה האחרון כו':

החופר כו'. עבה"ג וכן הסוגיא שם כוותי' בבעיא דרב שיזבי וללישנא בתרא היא דלא כהלכתא:

וי"א כו'. כלישנא בתרא כשיטת הגאונים. והרמב"ם סובר דל"פ והכריחו קושית תוס' שם ד"ה אי כו':

בור כו'. עבה"ג ואע"ג דשם נב א' תני רב חנניא כוותיה מ"מ ר"נ ס"ל כוותיה דשמואל שם נא א' וכן רב אשי שם ב' וכמ"ש בס' שקדם:

לפיכך כו'. עתוס' נ' ב' ד"ה א"ב כו':

ואפי' בתל כו'. תוספתא פ"ו כמה שיעורו להזיק כ"ש ולמיתה י"ט:

ואם הוזק כו' ס"ל דלא אמרו אלא למיתה וראיה מהזיק דאדם בכל פרק המניח ואין מחלק בין פיקח כו' ואמרי' כ"ז ב' לפי כו'. ועתוס' שם ד"ה לפי כו' וז"ש וי"א כו':

(ליקוט) או הבהמה הפקחת כו'. עבה"ג וע"ל סי' תיב ס"ג וי"ל שיצא לו ג"כ ממש"ש כד ב' א"ל אנא כו' ועתוס' ך"ז ב' סד"ה אמאי וקצת קשה כו' (ע"כ):

בין כו'. ר"ל דז"ש שם ה"מ כו' דשבירתן זהו מיתתן אבל לענין כו' ר"ל שלא נשברו אלא הוזקו:

אע"פ כו'. גמ' שם:

אם אין כו'. שם ואי דלא כו':

מיהו כו'. הרא"ש ותוס' שם ד"ה ואתו כו':

אפי' כו'. הרא"ש:

ואם יבאו כו'. שם א"ד הא כו':

ויש מחלקין כו'. כפי' תוס' בד"ה הנ"ל ונראה לר"י כו'. וס' הראשונה סובר כפי' ריב"ם שם וכ"כ הרשב"א: (ליקוט) ויש מחלקין כו'. כפי' ר"י בתוס' שם דלא כריב"א אע"ג דלעיל סי' רצא ס"ט קי"ל כדברי ריב"א כ' ביש"ש פ"ה סל"ח לחלק בין מיגו דהוי פשיעה כו' לתחלתו בפשיעה כו' כי הכא אמר מיגו כו' משום דהפשיעה והאונס בענין אחד הוא בנפילה בבור אבל התם הפשיעה לענין זאבים וגנבים והאונס הוא במיתה ע"ש (ע"כ):

בור כו'. כגי' הרי"ף:

וי"א כו'. כגי' שלנו והרא"ש כ' דאף גי' הרי"ף י"ל כפרש"י. וע"כ נ"ל כן כמש"ש כתנאי המדלה כו' במאי קמפלגי כו':

עד שידע כו'. כ"ה גי' הרמב"ם והרא"ש כר' יוחנן: (ליקוט) עד שידע. כ"ה גי' בגמ' וכ"ה גי' הרא"ש וכ"כ הטור (ע"כ):

וי"א כו'. תוס' ד"ה בכדי כו'. והרמב"ם ס"ל כפירש"י:

יש כו'. כל כו'. עבה"ג:

וה"מ דאניס כו'. מדל"ק אמתני' דשם נ"א א':

המוסר כו' נלמד ממ"ש למטה ואם כו':

אע"פ כו'. שם ועתוס' שם ד"ה בשור כו':

בין לפניו כו' אבל כו'. כשמואל ועמ"ש בסי"ז:

שור כו'. כר"נ דכולה סוגיא שם כוותיה ועבה"ג:

(ליקוט) שבעל הנבילה כו'. הוא כאב"א שם ולפ"ז צ"ע מ"ש בסל"ה וסל"ו ועתוס' שם ב' ד"ה הא כו' ונראה לר"י כו' (ע"כ): (ליקוט) שבעל כו'. כלישנא בתרא שם דקי"ל כלישנא בתרא בכ"מ וכן הסוגיא שם למעלה הא מני ר"נ היא כו' וכל היכא כו' וכן שם י"ג א' אב"א ר"נ התם כו' ודלא כתוס' שפ' כלי' קמא וכ' דסוגיא דשם בפלוגתא דשור ושור פסולי המוקדשין כלישנא קמא וכבר תי' בהג"מ דאתי אף כלישנא בתרא וכ"כ יש"ש אבל הא דסל"ד לה לו צ"ע וכ"כ ביש"ש שם סמ"ב דבכל זה אינן משלמין אלא חלקן בלבד (ע"כ):

אע"פ שהיא גדולה כו'. רש"י שם ד"ה ר"ן כו':

(ליקוט) אם כו'. צ"ע וגם הג"מ לא תי' אלא בשני שוורים ובזה מתרץ קו' תוס' שם שהקשו אמאי לא משני הא והא כר"ן והא כלישנא קמא והא כלי' בתרא אבל בכה"ג לכאורה צ"ע ונראה מ"ש אנא תוראי בבירך כו' לאו משום דהוא הגומר את ההיזק דוקא אלא משום שהוא עושה בשעתו ההיזק לבד בלא השור וכ"ש בשור שממנו התחיל הנזק והוא עיקר הגורם וכמש"ש והא כורה קגרים כו' ותוס' שכ' ונראה לר"י כו' לא כ' אלא בשני שוורים דוקא שמתחלה ועד סוף עמו ביחד וכן דברי הג"מ (ע"כ): (ליקוט) אם כו'. עמש"ש דאף ללישנא בתרא דמש"ש אנא תוראי כו' ל"ד כה"ג דה"ה כה"ג דסעי' זה וכיוצא ושלא כדברי תוס' וכ"כ במלחמות שם ע"ש שהאריך (ע"כ): (ליקוט) סל"ה אם אדם כו'. אע"ג דבסל"ב הוצרך לטעם שבעל כו' שם דוקא שבור פלגא היזקא עבד משא"כ בשני שורים דאף לישנא בתרא מודה דכ"א כולה היזקא עבד דלא כתוס' שם ב' ד"ה הא כו' הג"מ ספי"ב מהנ"מ ס"ק ג' ובס"ס נזיקין סי' יב אבל כאן צ"ע ועהג"מ ונראה שאף לדברי תוס' מ"מ קי"ל כלישנ' קמא כיון דרבא ורבינא ס"ל כן ע"ש בתוס' אלא שהרי"ף ורמב"ם ס"ל כרברי מהר"ם שאף ללישנא בתרא כאן חייב ולכן כ' לישנא בתרא (ע"כ):

יש כו'. וכ"נ דעת תוס' כג א' בד"ה תפשוט: (ליקוט) יש כו'. ע"ל סי' שצא ס"ז (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. וכ"כ נ"י ספ"ג על מש"ש ש"מ שוורים תמין שהזיקו כו' ועתוס' שם ד"ה ש"מ כו' ונר' לפרש כו' וכ' ולא איפשיטא הבעיא ואינו גובה אלא רביע מזה ורביע מזה ואי ליכא לאשתלומי כוליה רביע מזה משתלם שארא מהאיך כר"נ כו' (ע"כ):

(ליקוט) וי"ח כו'. וכ"ד המרדכי ספ"ה ועמ"ש בסי' שפח ס"ז (ע"כ): (ליקוט) וי"ח כו'. עתוס' מו ב' ד"ה גלית כו' ואפי' לר"נ כו' ר"ל דבשלמא שם דבעל השור אן חייב כו' משא"כ דחייב רק שא"י לגבות מספיקא כמ"ש כאן ומשם למדו הפוסקים דין זה (ע"כ): (ליקוט) וי"ח כו'. מרדכי ס"פ הפרה סי' ע' ע"ש והג"מ ספי"ב מה' נ"מ ס"ק ג' ובתשובה אחרת כו' אבל בס"ס משפטים סי' סג כ' כס' ראשונה וכ' שם דמטעם זה אמרי' שנים שלוו כ"א נעשו כו' ואם אין לא' לשלם גובה מחבירו הכל כמש"ל ר"ס ע"ז (ע"כ):

(ליקוט) ולפ"ז כו'. דבור גובה האידנא ממש"ש ך"ז ב' בפומבדיתא וחייב רבא. נ"י שם וכ' שכ"כ הרמ"ה. דדוחק לומר דמיירי בתפס ושם בפ"ב ההוא חמרא כו' ההוא ברחא כו' כ' הרשב"א ג"כ דמיירי בלא תפס דכיון דשכיחא מגבי' בבבל ע"ש (ע"כ):