א׳
אם גלגלם רגלי בהמה כו'. וצ"ל דגילגלו ברשות הניזק דאי בר"ה פטורה דהא הוי תולד' דרגל וכן מצאתי ביש"ש פ"ק סי' ח' ודוק וא"ל דהוי משונה והוי תולדה דקרן א"כ לא ישלם אלא רביע כמו בהתיז' בסעיף ה' ודוחק לומר דבמועד איירי כאן וק"ל:
תולדות הבור כגון אבנו סכינו ומשאו - שולחן ערוך חושן משפט סימן תי״א
תולדות הבור כגון אבנו סכינו ומשאו. שולחן ערוך חושן משפט סימן תי״א - 7 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן תי״א
סעיף א׳
תולדות הבור כגון אבנו סכינו ומשאו שהזיקו. ובו ז סעיפים:תולדות הבור אבנו סכינו ומשאו וכיוצא בהן שהניח' בר"ה והזיקו במקומם בין הפקירן או לא הפקירן או שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו במקומם אחר שנחו שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם לפיכך יש לו כל דיני בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמ' או הזיק' ועל נזקי אדם בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור (ופטור) בו ממיתת אדם ונזקי כלים וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם ונתקל בקרקע וניזק בתקל' זו והוזק חייב בעל התקלה:
סעיף ב׳
ואם נפלו ברוח שאינה מצוי' והזיקו בשעת נפיל' או אפי' אחר נפילה כל זמן שלא היה לו פנאי לסלק' פטור אבל לאחר מכאן חייב ואי אפקרינהו פטור אפי' לאחר מכאן:
סעיף ג׳
אם הניחם בר"ה ולא הזיקו במקומם אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה אם הזיקו דרך הלוכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל שהוא פושע בהיזק זה ובעל התקל' פטור:
סעיף ד׳
אם גלגלם רגלי בהמה והזיקו בהילוכם חייב בעל הבהמ' החצי ובעל התקל' החצי:
סעיף ה׳
אם התיז' הבהמ' והזיק' דרך הלוכה משלם בעל הבהמה רביע ובעל התקל' ג' חלקים:
סעיף ו׳
אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל:
סעיף ז׳
הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטיל בו גללים וטנפו כליו של בעל החצר פטור בעל השור דהו' ליה הנך גללים בור ובור פטור בכלים כמו שנתבאר בסי' שקודם זה:
ש״ך · חושן משפט סימן תי״א
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
סמ״ע · חושן משפט סימן תי״א
א׳
והזיקו במקומם. דאז הוה דומיא דבור דהוא מונח במקומו והניזק עובר עליו משא"כ אם הזיקו דרך הליכתן או נפילתן מן הגג דהוי תולד' דאש דמזיק דרך הלוכו לניזק העומד במקומו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"ח:
ב׳
נזק שלם מתחלתו. לאפוקי שור דאינו משלם נ"ש מתחלתו עד שיגח ג"פ:
ג׳
והוזק בקרקע פטור. דקרקע עולם הזיקתו דומה למ"ש הטור בסי' ת"י סכ"ה בנתקל בבור ונפל אחורי הבור והוזק:
ד׳
ופטור בו ממיתת אדם כו'. כדין בור וכנ"ל בסי' ת"י ולא הפקירם דאלו הפקירם גם כן היה פטור כמ"ש בסי' תי"ו ס"ו בחופר בור ברשותו ואח"כ הפקיר בור ורשותו דסביבו ומטעם שכתבתי שם:
ה׳
ואי אפקרינהו פטור. דה"ל מפקיר נזקיו קודם שמזיקין אחר נפילת אונס דפטור:
ו׳
ע"י רגלי אדם חייב המגלגל כו' דאע"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כמ"ש בסימן ת"י היינו לענין זה שאם שבר כלי שהוא מונח לפניו דפטור אבל כולי האי אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז כלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו ופושע הוא ומחייב בכולו ואם גלגל' רגלי בהמה והזיקה משלם כל אחד מחצה (כמ"ש בסעיף שאחר זה) דומה לדליל הנקשר בתרנגול וכלב שנטל חררה ובה גחלת דחייב בעל הדליל ובעל הגחלת כל אחד מחצה וכמ"ש בסי' ש"ץ וטעם א' להן דהכלב והתרנגול דלשם ובהמה שבכאן לאו בני דעת נינהו אבל האדם בן דעת הוא מ"ה הוא לבדו חייב בכולו:
ז׳
משלם בעל הבהמה רביעית. דהתיז צרורות לבדו אינו משלם אלא חצי נזק וכאן דיש שותף עמו בחיוב היזקו אין עליו חוב אלא חצי דמי חיובו דהיינו רביעית והמותר על בעל התקלה מדרבי נתן:
ח׳
והטיל בו גללי'. ע"ל סי' ש"ץ ס"ח דכתב אם הטילה גללים לעיסה חייב ח"נ דה"ל צרורות ונראה דה"ה אם טנפה כלים דרך נפילתה (אלא שבהטילה לעיסה בעינן דדחיק' לה עלמא וכמבואר שם) משא"כ כאן דאיירי בהזיקו אחר נפילתו:
ט׳
ובור פטור בכלים. אבל אם הוזק בו בעל החצר חייב בעל הבהמ' דה"נ בורו ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"מ כיון דדידיה הוה בשעת נפילה ועליה דידיה רמיא לסלוקי ה"ל כאלו איהו כרייה ואע"ג דבסי' שי"ג נתבאר בטור ובדברי המחבר דאם בהמת ראובן הטיל' גללים בחצר שמעון דזכה שמעון בהגללים שאני הכא דלא ניחא לי' לבעל החצר שיזכה חצירו דבר שיוזק על ידו אבל אם נראה דכבר ידע בעל החצר בהגללים וניחא לו בהו זוכ' לו חצירו ואח"כ הוזק בו בעל החצר פטור בעל הבהמ' מניזקיו:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
באר היטב · חושן משפט סימן תי״א
א׳
גלגלם. וצ"ל דגילגלן ברשות הניזק דאי ברשות הרבים פטורה דהא הוי תולדה דרגל וכן מצאתי במהרש"ל פ"ק סי' ה'. וא"ל דהוי משונה וה"ל תולדה דקרן א"כ לא ישלם אלא רביע כמו בהתיזה בס"ה ודוחק לו' דכאן איירי במועד. ש"ך:
ב׳
החצי. דזה דומה לדליל הנקשר בתרנגול שבסי' ש"צ ס"י ע"ש בהג"ה וכלב שנטל חררה ובה גחלת דבר"ס שצ"ב דחייב בעל הדליל ובעל הגחלת כל אחד מחצה וטעם א' להן שם וכאן דכולהו לאו בני דעת נינהו אבל האדם בן דעת הוא מש"ה כשנתגלגלו ע"י אדם הוא לבדו חייב בכולו. סמ"ע:
ג׳
רביע. דבהתיז צרורות לבדו אינו משלם אלא ח"נ וכאן דיש שותף עמו בחיוב היזקו אין עליו חוב אלא חצי דמי חיובו דהיינו רביע. שם:
ד׳
כליו. ע"ל סי' ש"צ ס"ח דכתב אם הטילה גללים לעיסה חייב ח"נ דה"ל צרורות ונראה דה"ה אם טנפה כלים דרך נפילתן משא"כ כאן דאיירי בהזיקו אחר נפילתן. שם:
ה׳
בכלים. אבל אם הוזק בהן בעל החצר חייב בעל הבהמה ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"מ כיון דדידיה הוי בשעת נפילה ועליה רמיא לסלוקי ה"ל כאילו איהו כרייה ואע"ג דנתבאר בסי' שי"ג דאם בהמת ראובן הטילה גללים בחצר שמעון דזכה שמעון בהגללים שאני הכא דלא ניחא ליה לבעל החצר שיזכה חצירו דבר שיוזק על ידו אבל אם נראה דכבר ידע בעל החצר בהגללים וניחא ליה בהו וזכה לו חצירו ואח"כ הוזק בו בעל החצר פטור בעל הבהמה מנזקין. שם:
נחלת הכלל · Torat Emet 357
ביאור הגר״א · חושן משפט סימן תי״א
א׳
(ליקוט) או לא הפקירן. עבה"ג וכן ס"ל לרבא עס"י תי"ג (ע"כ):
ב׳
או שהניחם כו'. ו' א':
ג׳
לפיכך כו'. הרא"ש שם וכ' דכל האוקימתות שם אע"ג דגמר במה הצד מ"מ תולדות דבור הם ע"ש: (ליקוט) לפיכך כו'. דג' אוקימתות האחרונות דיליף משור ע"כ היאך חייב בהם ברה"ר ועתוס' שם ד"ה. תאמר כו'. הרא"ש שם (ע"כ): (ליקוט') לפיכך יש לו כו'. דעיקר דינו הוא כבור ואע"ג דיליף לה ג"כ מאש לא אמרינן דיו ועתוס' דקדושין יו"ד ב' ד"ה זו. ור"ש כו'. יש"ש ועיש"ש שם שחולק וכ' דוקא באפקרינהו אבל בלא"ה דין שניהן להן ואינו מוכרח (ע"כ):
ד׳
על כו'. בין כו'. כ"ח ב':
ה׳
אבל כו'. תוס' ד"ה ונישוף כו': (ליקוט) אבל אם נתקל כו'. אבל נ"י כ' דכ"ש כה"ג דחייב וכ"כ הרשב"א ועתוס' כ' ב' ד"ה לשמואל כו' שדחקו בזה וערשב"א שם (ע"כ):
ו׳
וכן כו'. כמ"ש בסי' ת"י ס"ו:
ז׳
ואם נפלו כו'. כ"ט א' ומודה ר"מ כו':
ח׳
או כו' אבל כו'. כמש"ש ל"א א' אר"י ל"ת כו' שה"ל כו':
ט׳
ואי כו'. עבה"ג. וכל סעי' זה הוא פי' תוס' שם ד"ה פליגי ומודים דקתני בברייתא כו':
י׳
אם הניחם כו'. ו' א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה לאתויי כו':
י״א
אם התיזה כו'. כ"ז כ' הרא"ש ומבואר בסי' ש"צ ס"י בהג"ה דהתיזה היינו שור תם ובור לר"נ נ"ג א"ב. ולאחר שנחו כמ"ש בדליל י"ט ב' וג"כ כר"נ:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן תי״א, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל