בור באיזה מקום חיובו וכמה שיעורו - טור חושן משפט סימן ת״י

בור הוא מאבות נזקין. רפ"ק דב"ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' ופרש"י להנך דכתיבין בקרא בהדיא אבות קרי להו וז"ש רבינו דכתיב כי יכרה איש בור פי' דלהכי קרייה אב כיון דכתיב בהדיא בקרא וכ"כ רבינו בר"ס ש"צ גבי רגל ובר"ס שצ"א גבי שן: ומ"ש שאחר שחפרו וכו'. פרק המניח (בבא קמא דף כ"ט) פליגי בה רב ושמואל והלכתא כוותיה דשמואל בדיני דבין אפקריה בין לא אפקריה הוה בור: ומ"ש אלא ששפך מים. שם פרק המניח:

אחד הכורה וכו' בפרק הפרה (מ"ט): חפר אחד בור וכו'. בפ' המניח שם וכתב ה' המגיד פי"ב מנזקי ממון דאפילו ראה שכיסהו זה ולא ידע שגילהו חייב דלא הו"ל לסמוך אכיסויו דשמא יחזור ויגלהו כיון שאין לו חלק בבור והו"ל לידע אם חזר וגילהו משא"כ בב' שותפין כדלקמן בסימן זה סעיף י': אחד החופר או הלוקח וכו'. כן כתב הרמב"ם שם: אבל אם ממונו עשאו וכו'. מימרא דרבא בפרק הפרה (דף מ"ח): כתב הרמב"ם אפי' נחפר מאליו וכו'. שם ונראה דטעמו דכיון דכי כרה שור בור פטרי' רחמנא ואפ"ה כי חפר ברשותו חייב בנזקי הבור משום דכיון דהו"ל למלוייה ולא קא מלייה כמאן דכרייה דמי א"כ ה"ה בנחפר מאליו ברשותו הו"ל למלוייה וכו':

אחד החופר בור בר"ה וכו'. משנה וברייתא בפ' הפרה (סוף דף מ"ט) ואליבא דרבה דבור בר"ה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דרבי ישמעאל פוטר ור"ע מחייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים נמי עסקי' וקיי"ל כרבה וכר"ע ופרש"י האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הו"ל בור בר"ה עכ"ל כלומ' דבהא כ"ע מודו דחייב אבל התוס' בשם ר"י פ' המניח (בבא קמא דף כ"ח) בד"ה הני מילי חלק עליו דדוקא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הוא דחייב כיון דאיהו בעל הבור א"כ עליה רמיא למלוייה וכו' כדלעיל אבל הפקיר רשותו ואף בורו פטור לכ"ע כיון דלאו איהו בעל הבור אע"ג דבור בר"ה חייב על הכרייה אע"פ דלאו בעל הבור הוא שאני התם דהכרייה היתה באיסור אבל חופר ברשותו דחפר בהיתר ועכשיו דהפקיר רשותו ובורו אינו בעל הבור פטור וכ"פ הרא"ש בפ' הפרה דלא כפי' רש"י וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מנזקי ממון וכך הם דברי רבינו: ומ"ש או ברשותו בתוך ד' טפחים סמוך לר"ה. כ"כ התוס' פ' המניח באותו דיבור וז"ל וכן חפר בור ברשותו סמוך לר"ה באיסור חפרו וכתבו הרא"ש בפ' הפרה ואיכא טעות בדפוס וכצ"ל א"נ פתחה פתוח בתוך ד"ט לר"ה וכו' ושיעורא דד' טפחים הוא מדאיתא בפרק הפרה (דף נ') דתני בברייתא והחופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה וכו' או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ד' טפחים ובמקצת ספרים כתוב ד' אמות והעיקר ד' טפחים דהו"ל רשות בפני עצמו לענין שבת וסגי בהכי והכא לא צריך לפרש דהפקיר רשותו אלא אפילו לא הפקיר רשותו כיון דמתחלה סמכיה לר"ה חייב ולא בעינן דהפקיר רשותו אלא היכא דפתחו לרה"י באמצע רה"י וכ"כ התוס' והרא"ש בפרק הפרה: ומ"ש או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו וכו'. משנה שם בפ' הפרה ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב ופרש"י לרה"י אחר. חצר אחר שהוא ג"כ שלו ור"י פי' פתחו לרשות חבירו ואיצטריך דלא תימא פתחו לר"ה הוא דחייב דשכיחי רבים ומיתזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחיד פטור קמ"ל דחייב אלא דקשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר הא כיון שהחופר חייב לשלם בנזקי בעל החצר על בעל החצר מוטל למלאותו עכ"ל אבל רבינו מתרץ קושיא זו דמיירי קודם שנודע לבעל החצר מש"ה תנן דחייב וכן פי' בנ"י: ומ"ש דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר וכו'. כלומר דההוצאה שיוציא בעל החצר למלאות הבור הוא ג"כ בכלל נזקי בעל החצר וחייב זה לשלם לו א"כ עליה דידיה רמיא למלאותו שלא יהא ניזק ביותר וזה יפרע לו וכו': ומ"ש אבל החופר באמצע רשותו וכו'. נראה דהא דכתב רבינו מפני שאין לו בעלים וכו' הוא צריך להיכא דהפקיר רשותו ובורו אבל בהפקיר רשותו ולא בורו בלאו האי טעמא נמי פטור דכיון דלא הפקיר רשותו מצי למימר מאי בעית ברשותי וכדפרש"י להדיא במשנה (סוף דף מ"ט). ומ"ש וכן החופר בר"ה לצורך רבים וכו'. ברייתא שם (דף נ') וז"ל הרא"ש ואם חפר בור בר"ה לצורך רבים ומסר להם דליו פטור עכ"ל: כתב (הרמ"ה) [הרמב"ם וכו'] אי לית ליה כיסוי. נראה דדקדק מדתני בברייתא סתמא ומסרה לרבים ולא תני בהדי' ומסר דליו לרבים אלמא במסירת הודעה לרבים שרוצה להסתלק ממנו פטור: ומ"ש עוד וה"מ שחפר לצורך רבים וכו'. נראה דטעמו מדתני בברייתא חפר ופתח ומסר לרבים פטור חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב וסיפא לא איצטריך אלא לאשמועי' דאפילו חפר מעיקרא ופתח לצורך רבים אלא דלא מסר לרבים חייב אלמא דרישא נמי דומיא דסיפא קתני דוקא בחפר ופתח מעיקרא לצורך רבים ומסר לרבים הוא דפטור אבל בחפר ופתח לצורך עצמו והדר מימלך וכו' פשיטא דחייב דבדיבורא בעלמא דמסתלק ומסר לרבים לא מיפטר:

האומר לחבירו לחפור בור וכו'. מבואר בפ' הפרה (דף נ"א) משום דאין שליח לדבר עבירה:

הבונה סמוך לר"ה וכו'. שם (דף נ') ת"ר החופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה כגון אלו החופרים לאושין פטור פי' לאושין יסוד לחומת ביתו ע"פ כל רוחב הבית אצל ר"ה ואסיקנא הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לר"ה ופי' רבינו דהכי פירושו דהרחיב החפירה בענין שחופר בר"ה והילכך בלאו לאושין חייב לכ"ע דאפילו רבי ישמעאל דסובר בחופר בור ברשותו פטור הכא חייב אבל לאושין דעושה ברשותו פטור אפי' הרחיב החפירה ואין ספק דכך היתה גירסתו בפי' רש"י דארווח בה ארווחי לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ"ל בספרי הדפוס אכן בספרים ישנים כתוב בפי' רש"י וז"ל דארווח בה ארווחי לר"ה כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ"ל והאי כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה נדפס בטעות אחר זה בד"ה ברה"י הסמוכה לר"ה כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דהוה ליה הפקיר רשותו ופטור עכ"ל ושיבוש הוא דבסמוך לר"ה חייב אפילו אינו מקצה מקום מרשותו כלל אלא משום דהוי כחופר בור ברשותו והפקור רשותו אלא בע"כ טעות הוא והשורות מהופכות דהאי כגון מקצה וכו' מקומות הוא בדבור הקודם המתחיל דארווח ארווחי וכו' ולפי זה דוקא בבונה לתוך שלו והקצה מקום מרשותו לר"ה ובאותה כניסה חפר התם הוא דלאושין פטור הא לאו לאושין חייב דכיון דלצורך ביתו הקצה מקום זה עד שיתקן היסוד פטור אבל במרחיב החפירה בענין שחופר בר"ה אע"פ שעושה כן לצורך היסוד חייב דאין לו רשות לאדם לחפור בר"ה אפי' לצורך היסוד ואם חפר והזיק חייב דלא כמו שפסק רבינו וכ"כ מהרש"ל בפרק הפרה סימן כ"א והביא ראיה מדתניא בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קי"ח) כל אותן המקלקלים בר"ה אפילו עשו ברשות ב"ד אם הזיקו חייבים והכי הלכתא וקושיא זו נדפסת בגליון ספרי רבינו בדפוס קרימונא שנת שי"ח והכי ודאי עיקר דאסור להרחיב חפירת היסוד בר"ה והכי נקטינן דלא כרבינו:

אחד החופר בור שיח ומערה וכו'. משנה שם (דף נ'): ומ"ש אפילו שנפל בוהשור מעומד. שם בלישנא קמא קאמרי' דרבא לית ליה דרב נחמן ואין חייב אפילו נפל השור מעומד והרמ"ה פסק כלישנא בתרא דאסיקנא לרב נחמן דבנפל בו מעומד חייב: ומ"ש וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה. כתב ב"י איני יודע מנין לו וכו' ומהרש"ל כתב וז"ל ואפשר שקבלה היתה בידו מפיו אי נמי דייק מלישנא שכתב הרא"ש וז"ל אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכו' ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו ואיכא בינייהו דעביד תל גבוה בר"ה וכו' והרא"ש הוסיף בלישניה וכתב תל גבוה י' וכו' ומשמע דפחות מי' פטור אפילו נפל כדרכו וה"ט דס"ל המשנה כפשוטו בלא איגנדור וכו' עכ"ל וע"ל סי"ח:

היה עמוק ט' טפחים וטפח מים וכו'. כ"כ הרמב"ם פי"ב מנזקי ממון ובגירסת ספרים שבידינו מוחלפת השיטה וכך הוא באשיר"י ואעפ"כ נמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם:

חפר אחד ח' ובא חבירו וחפר בו טפח שניהם חייבים. כ"כ הרא"ש בפרק הפרה ורבינו מפרש דבריו כל אחד לפי מה שחפר: ומ"ש וכן אם חפר עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים וכו' כ"כ לשם הרא"ש דתרווייהו מחייבי בין מיתה בין נזקין דלא איירי רבנן דאחרון חייב אלא כשחידש האחרון מיתה דהראשון חפר ח' ובא אחר והשלימה לעשרה וה"א בפרק הפרה (דף נ"א) וברייתא תניא להדיא אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לל' כולם חייבים ומשמע דדוקא בכה"ג דכל אחד חפר שיעור בו שיש בו ג"כ שעור מיתה אבל חפר א' עשרה והשני י"א או אפילו י"ט האחרון פטור לגמרי וכן פסק מהרש"ל בסימן כ"ז בפרק הפרה ע"ש: ולדברי האומר דמהניא תפיסה וכו' ע"ל בסי' ש"צ ס"א וב': חפר א' בו ובא חבירו והרחיבו וכו' ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני וכו'. אין כאן תימה דהדבר פשוט דס"ל להרמב"ם דלישני לא פליגי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ולישנא קמא מודה דאע"ג דמיעט הבלא אי מההיא גיסא נפל הרי קירב היזקא שאם לא הרחיב לא היה נופל הילכך אפילו מת בהבלא חייב ולא קאמר בלישנא קמא דאם מחמת הבלא מת פטור ואם מחמת חבטא מיית חייב אלא בדנפל מאידך גיסא ולישנא בתרא דקאמר אי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא ופטור אינו אלא במת מחמת הבלא אבל במת מחמת חבטה אפי' נפל מאידך גיסא חייב וכיוצא בזה כתב ב"י ע"ש:

כיסהו כראוי. משנה שם (דף נ"ב): כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו'. שם איבעיא להו ופסק כאיכא דאמרי וע"פ מ"ש התוס' והרא"ש שם:

בור של שני שותפין וכו'. משנה שם (דף נ"א) ומפרש בגמרא משכחת לה כגון שהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן לה"ג רש"י עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו השני חייב ופירשו בגמרא פשיטא לן הני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע וכ"כ הרא"ש דהשני חייב כשהניחו הראשון משתמש הא לאו הכי שניהם חייבים ורי"ף דגרס הראשון חייב ה"פ אף הראשון חייב וכו' עכ"ל ור"ל כשלא הניח הראשון לשני משתמש וגם לא מסר לו הכיסוי הילכך אף הראשון חייב ואין חילוק בדין בין שתי הגירסאות וכך הם דברי רבינו ולא ידעתי למה כתב בית יוסף על פי' רש"י דאין נראה כן מדברי הפוסקים דפשיטא דלא נקט רש"י עבר דקתני נשתמש דוקא בנשתמש דה"ה אפילו לא הניתו משתמש אלא מסר לו דליו נמי השני חייב והראשון פטור והא דנקט משתמש לאפוקי שעברו עליו שניהם זה אחר זה וכו' דשניהם חייבים וכדעת הפוסקים כך היא דעת רש"י:

וכן הדולה מבור וכולי לשון הרמב"ם. וכו' ולא נהירא וכו'. אע"ג דהרא"ש כתב לפרש לגירסת המשנה להרי"ף דהראשון חייב דר"ל אף הראשון חייב מ"מ לא ראה רבינו לפרש כך בדברי הרמב"ם דפוסק מפרש הוא והו"ל לפרש ומיהו ודאי דדעת הרמב"ם אינו אלא לאורויי דאין הראשון חייב אלא עד שמסר הכיסוי לשני אבל משמסר דליו לשני נפטר הראשון ונתחייב השני אבל הא פשיטא דבעברו עליו שניהם זה אחר זה דשני פשיטא דחייב אלא אף הראשון חייב דהוא עיקר חידוש. כיסהו הראשון וכו' כדי שידע שהוא מגולה וישכור פועלים וכו'. כך היא גירסת הרא"ש בדברי רבי יוחנן דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל וז"ל רבי יוחנן אמר בכדי שידע וישכור פועלים וכו' וז"ל הרמב"ם ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור פועלים וכו' וכתב עליו הראב"ד וז"ל אין בגמ' עד כדי שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו עכ"ל ורבינו הביא לשון הרא"ש דגרס בדרבי יוחנן בכדי שידע והביא פי' הראב"ד עליו דמשמע שיעור מנהגו וכו' ודחה דברי הרמב"ם גם דחה גירסתינו בגמ' בדברי ר' יוחנן בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים וכו' דמשמע דאין משערי' בשיעור מנהגו וכו' בלבד אלא מוסיף בשיעור דאינו חייב אלא עד שיודיעוהו וישכור פועלים וכו' והא ליתא אלא חייב מיד בשיעור מנהגו וכו': ומ"ש ופרש"י וכו' כ"כ הרא"ש ע"ש פרש"י ותוס' והסכים לדברי התוס' אבל בפרש"י שלנו כתוב וז"ל אבל לשני שבא וכשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דהו"ל לאותובי שומרים עילויה עכ"ל לפי זה ניחא דכיון שנשתמש בו חייב לאותובי שומרי' עליה ועל פי' זה לא הקשו בתוס' שלנו שום קושיא וכמו שהוא בפרש"י שלפנינו כך כתוב בנ"י: כתב הרמ"ה וכו' מדלא קאמר ויקנה ארזים. ולפעד"נ דאין זה דיוק אלא הדבר פשוט דהיכא דמוצא לקנות ארזים חייב לקנות מיד אפילו אינו מוצא לקנותם אלא ביוקר דכיון דהאי בור תקלה דידיה הוא דכרייה אי נמי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו והא דקאמר למיקץ ארזים רבותא אשמועי' דלא תימא דכיון דאינו מוצא לקנותם פטור דליתא אלא חייב לשכור פועלים לקצוץ ארזים מן הלבנון אפילו הוא רחוק מלבנון והדרך מקולקל אפילו הכי חייב לשכור פועלים וכו':

המוסר בורו לשמור וכו'. פי' חש"ו כיון שאין בהם דעת הם עצמם יגלו הכיסוי וכדלעיל בסימן שצ"ו ס"ה גבי מסר שור קשור בקשר חזק לחש"ו:

בענין חיוב בור בר"ה וכו'. פי' בור בר"ה אינו חייב לרב משום חבטה דקרקע עולם שאין לה בעלים הזיקתו אבל בור ברשותו דקרקע דידיה הזיקתו חייב משום חבטה אפילו לרב ומ"ש דהרא"ש הסכים לפסוק כשמואל אע"ג שכתב תחלה שהדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא מ"מ מדכתב גבי הא דא"ל רב שיזבי לרבא הרחיב' מהו ורב אשי ס"ל כשמואל דמחייב אחבטה עכ"ל אלמא דס"ל להרא"ש דהלכה כשמואל וכדכתב רבינו לעיל סעיף ט' בדין בא חבירו והרחיבו דקאמר בגמרא עלה תרי לישני וכתב הרא"ש דקיי"ל כלישנא בתר':

וכתב הרמ"ה אבל אדם פקח שנפל אפי' ביום והוזק חייב וכו'. נראה מדברי הרמ"ה דדוקא אדם אבל בהמה פקחית ביום שהוזקה פטור דבהמה דרכה להתבונן בדרכי' וזה דלא כהרמב"ם דמחייב נ"ש בהוזקה בהמה פקחית אפי' ביום דליתא אלא כהראב"ד והרשב"א שחלקו עליו ועיין בפי"ב מנזקי ממון והכי נקטינן דלא כהרמב"ם בזה

בכור שנפל לבור וכו' מימרא דרבא בפרק הפרה בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו דאסור ליהנות ממנו אף לאחר פדייה כדאיתא פרק שני דבכורות תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך והרא"ש כתב עוד דבכור בעל מום שנפל לבור פטור ואע"ג דמותר לזרים לאחר שחיטה מ"מ קודם שחיטה אסור בכל הנאות מהאי קרא והמת יהיה לו וכו' דאפילו פסולי המוקדשין שנפדו פטור אם נפלו לבור כ"ש בכור בעל מום שאין לו פדייה. וכתבו התוס' פ"ק (דף י') בד"ה שהשור וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המקדושין דמת אסור בהנאה וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטינן מיניה אדם ועוד י"ל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לשור דשרי בהנאה עכ"ל

בור שכרוי ועומד וכו'. משנה פרק הפרה (דף נ"ב) נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור ופי' רש"י בור כרויה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב וכו' ובגמרא אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה קא גרם ליה א"ר שימי בר אשי הא מני רבי נתן דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ופי' רש"י בל' אחר שהוא עיקר דכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שכיר הנכנס לתוכו להרחיב וכו' דאי האי שכיר כרייה הוה כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל ר"ה וכיון דנפל מקול הפטיש גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור ומשני בעל הבור היזקא עביד כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי הכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור ותו אמר התם דלשמואל כשנפל בבור בין לפניו דמת מתוך הבל בין לאחוריו דמת בחבטה חייב ומתני' דלאחריו מקול הכרייה פטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור וכך הם דברי רבינו למאי דקיי"ל כשמואל לעיל סעיף י"ח:

ושור שדחף בהמה לבור אפילו היא פקחית וביום וכו'. כך פרש"י לשם (דף נ"ג) ודלא כפי' התוס' והגהות אשיר"י ס"פ הפרה דוקא בשוטה או מהלך בלילה וכ"כ הרמב"ם אע"פ שהיא גדולה ופקחית כיון שנדחפה ה"ז כמו שנפלה בלילה וכו' ע"ש פי"ב והכי נקטינן:

ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה וכו'. כ"כ התוס' לשם לא שדחף אדם בכוונה דא"כ בעל הבור אמאי חייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש לחבירו וכי יתחייב בעל האש וא"ת אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף כ"ב עכ"ל פי' דאמרינן התם במי שנפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בארבעה דברים ופטור על הבושת כיון דלא נתכוין לביישו ואם נההפך לאחר שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו תייב אף על הבושת ואע"פ שלא נתכוין לשם בושת והכי נמי כיון שידע האדם בשעת נפילת חבירו ולא נזדרז להצילו מנפילה חייב אף על הבושת אע"פ שלא נתכוין לבושת ויש להקשות דהתוס' בפרק קמא (דף ו') בד"ה לאתויי בור כתבו דהאי ד' דברים היינו נזק צער ריפוי ושבת אבל בושת פטור היפך מ"ש בפ' הפרה ומיהו אין זה קושיא דאיכא לתרץ בחדא מתרי שינויי מיהו לשון רבינו קשה שאמר ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבים בנזק ובשאר דברים חייב האדם לבדו משמע דאפיכו על הבושת נמי חייב אע"פ שלא נתכוין ואפשר ליישב דלצדדין קאמר דאי לא ידע בשעת נפילת חבירו חייב בשאר דברים חוץ מבושת ואי ידע חייב נמי על הבושת והיינו כמ"ש התוס':

שור שדחף בהמה לבור האידנא וכו'. פירוש כיון דלא גבינן האידנא קנסות אין בעל הבור משלם אלא ג' חלקים והרביע מפסיד הניזק דליכא למימר הכא כיון דליכא לאשתלומי מהאי וכו' דהא איכא מקום לאשתלומי מיניה מדינא היכא דתפס וכ"פ בהגהת אשיר"י ס"פ הפרה: כתב מהרש"ל שמצא באשיר"י ישן בהג"ה וז"ל כתב בה"ג תשובה בשם גאון ז"ל שאם ישראל וכותי היו שותפים בעיסקא ועשו סחורה עם יהודי אחר ואינהו לישראל דעבד סחורה בהדייהו יותר משתות דינא הוא דמיחייב בכל האונאה אע"ג דליכא לאשתלומי מהכותי משתלם מישראל כר"נ וצ"ע עכ"ל ולא דמי לברח או העני דאפשר לאשתלומי מיניה אם יתעשר ותו דהישראל שנתאנה נסמך על הישראל שיהא נזהר מאונאה והוה כאילו הוא לבדו הזיקו ומ"מ היכא דנתאנה במקח טעות דאפילו בדיניהם מוציאין מיד המאנה כגון שחמתית ונמצאת לבנה כסף ונמצא בדיל התם ודאי אין הישראל משלם את הכל עכ"ל בפ' הפרה

ועיין בזה בתשובת הרא"ש כלל ק"א סימן ג' שכתב באחד שסמך הבית בר"ה באבן חבירו ובא חבירו ולקחו ונשברה החבית חייב דהוה ליה לסמכה באבן אחר ואם כן מ"ש מכיסוי דפטור כשנטלו וע"ש:

בור הוא מאבות נזיקין כו' מבואר ריש ב"ק ודף כ"ט ול' ע"ש במשנה ובסוגיא: ומ"ש בין הפקירו כו' בסימן זה יתבאר דהחופר בור ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו וגם הבור ונפל שם דבר דפטור כיון דמתחלה עשאו ברשותו וא"ל דמיירי כאן בחופר בור בר"ה דלהא לא שייך לומר הפקירו דהא מופקר ועומד הוא ונראה דמיירי בהניח דבר משלו בר"ה ונכשל בו חבירו דגם זה מיקרי בור שלו ונתחייב עליו ועל אותו דבר קאמר שאפילו הפקירו אחר שהניחו דלאו כל כמיניה לגרום היזק לאחרים ולאפקוריה אח"כ וכמש"ר בסמוך בס"ג וגם מיירי בבור ממש כגון שחפרו ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו ולא בורו דנתחייב על בורו ולא מהני מה שירצה להפקיר בורו אח"כ וכמ"ש בס"ג: ל"ש אם הוא בעומק או בגובה פי' בעומק פשיטא דיש בו גם כן הבל והבל המיתו אלא אפילו בגובה דליתא שם הבל אלא שנחבט בקרקע (גסה) [גופה] חייב משום דל"ד בור אמר קרא אלא כל דכוותיה ועיין בסט"ז שכ"ר שם פלוגתא דרב ושמואל ורבינו קיצר וסתם כאן לפי שפסק לקמן כשמואל: ומ"ש או אפי' לא זה כו' אלא ששפך מים בר"ה והוחלקו כו' חייב ע"ש בסוגיא בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ט) ול' וכ"ר ג"כ בסימן תי"ח ס"ח ושם נתבאר דאפילו לרב מצינו כה"ג וה"ד כגון שלא תמו מיא אלא נעשו רפש שבמים עצמן הוזק שנמצא שנתקל בתקלה גופה דאפילו רב מודה בהא:

בעל הבור חייב כתב המ"מ כו' [עב"ח שהביאו]: האחרון חייב כו' פי' במה שכיסה ומילא את החפירה הרי אזיל לה מעשה הראשון וכאילו חפר ליה הוא בור מחדש: אחד החופר או הלוקח כו' כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות נ"מ: כיון שהוא בעליו חייב דכתיב בעל הבור ישלם בעליו מ"מ: כגון שיהיה לו שור כו' דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור: אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו ז"ל הגמרא שם דף מ"ה אמר רבא הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות וחפר בה בורות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור כיון דאית ליה למלייה כו' ופירש"י בעל החצר חייב אם הפקיר רשותו ואע"פ שנאמר כי יכרה איש בור ה"מ בבור בר"ה דלא עליה רמי' למלייה הכא כיון דאית ליה למלייה מקמי דליפקריה דהא בור דידיה הוא וכי אפקיר בתר הכי נותן תקלה בר"ה עכ"ל וכן הוא נמי כוונת רבינו כאן א"נ מיירי שחפר הבור ברשותו סמוך לר"ה דאז מיד שיודע לו חייב לסתמו וכמש"ר אח"ז בעשה בור סמוך לר"ה וה"ה חפר אחד ברשותו והוא לא כיסהו אחר שנודע לו חייב וכ"כ בש"ע וכן מוכח ממש"ר בסמוך בפותח לרשות חבירו דאחר שנודע לחבירו ולא סתמו פטור הכורה: כתב הרמב"ם אפילו נחפר מאליו כו' בפי"ב דנ"מ כ"כ והא דהוצרך לכתוב זה בשם הרמב"ם אף ע"פ דלכאורה נלמד דין זה במכ"ש מדין שור של חבירו שחפר ברשותו דאף דיש לשור בעלים אפ"ה חייב בעל החצר כשלא כיסהו די"ל דהו"א אדרבה דוקא כשחפר שור של חבירו דחבירו משלם לו היזק חצירו ובכללו הוה מה שצריך למלאות החפירה מש"ה חייב בעל החצר כשלא מילאהו משא"כ בנחפר מאליו וק"ל:

אחד החופר בר"ה כו' פרטי הדינים הללו מב"ק דף מ"ט וכ' ע"ש וקיי"ל כרבה אליביה דר"ע דמחייב בין שעשה הבור בר"ה בין עשאו ברשותו סמוך לר"ה וזש"ר אחד החופר בר"ה או ברשותו בתוך ד' טפחים סמיך לר"ה כו' דכתב לר"ה לאפוקי מרב יוסף דלשם דאמר לר"ע החופר בור בר"ה פטור דלא מיקרי בעל הבור דבעינן דיזיק ליה ממונו: ומ"ש ברשותו בתוך ד"ט בזה למדנו דאף דהבור עצמו עשה ברשותו מ"מ כיון דפתחו סמוך לר"ה בתוך ד' טפחים דשם ג"כ נדחקו רבים ליכנס שמה חייב (כ"ש אי סמכו לר"ה ממש) ואח"כ הוסיף אפילו ברה"י באמצע רשותו והפקיר רשותו דנעשה כפתחו מתחלה לר"ה דחייב ואח"כ הוסיף דאפילו לא יגיע מהבור היזק לרבים אלא לחבירו לבד גם כן חייב וזש"ר או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו כו' וכאן לא כתב בתוך ד"ט סמוך לרשות חבירו דדוקא בסמוך לר"ה דלפעמים דחקי שם רבים נתנו שם ד' טפחים הסמוכים לר"ה כר"ה ולא בסמוך לרשות חבירו: ומ"ש או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו בפעם אחת דאילו הפקירם ביחד ומתחלה בהיתר עשאו ברשותו אינו חייב על תקלתו וכמש"ר בסמוך והוא מדברי הרא"ש שהוכיח כן שם: וכן החופר בור בר"ה לצורך רבים כו' כ"כ הרא"ש שם ולמדו מדין בור של שותפים ע"ש: וכתב הרמ"ה וה"ה נמי כו' כצ"ל וכן הגיה ב"י:

האומר לחבירו לחפור בור כו' ע"ל ר"ס קפ"ב:

הבונה סמוך לר"ה רשאי לחפור כו' ואפי' להרחיבו כו' ברייתא שם ד' נ"א ע"א החופר בור ברה"י כגון אלו החופרין לאושין (פי' ליסוד פטור ואוקי לה בגמ' דאפי' ארווח ארווחי לר"ה פטור ופירש"י דארווח בה ארווחי לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה ונראה פשוט דהאי בענין שחופרין בר"ה שכ"ר לא בר"ה ממש קאמר אלא ר"ל שפתוחה לר"ה וקמ"ל הברייתא והגמ' דאע"ג דשאר בני אדם אסור להן לחפור אפי' סמוך לר"ה בתוך ד"ט זה שחופר לצורך היסוד מותר לחפור ולפתוח אפי' עד גבול ר"ה ממש כיון שהיום או מחר יסתום הכרייה בהיסוד ובשלו הוא חופר אבל אם חפר בתוך ר"ה ממש ודאי שלא ברשות וחייב על נזקיו ועד"ר מ"ש עוד מזה:

אחד החופר בור כו' ל' המשנה דף נ' ומפרש שם בגמ' דהנהו כולהו לא זא"ז קתני ע"ש ולשמואל דחייב בה משום חבטה אתו ג"כ הצריכתות בענין זה ומשום דמסיק המשנה שם וקתני ע"ז ז"ל א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים ומפרש שם בגמרא דלשמואל האי אף כל כו' לאתויי גובה דחייב משום חבטה א"כ המשנה ה"ק ל"מ בור דפשיטא דחייב דהא אית בה הבל טובא אלא אפי' שיח כו' ואפי' מערה כו' עד ואפי' גובה דלית בה הבלא כלל אפ"ה חייב משום חבטה ולרב הוצרך הגמרא לדחוק שם דהאי אף כל כו' דקתני לאו לרבויי אתא אלא דהמשנה קתני בור ושיח כו' לדיוקא והדר קתני דכולהו נלמדו מדכתיב בור והן דומין לה כשיש בהן עשרה כדי להמית בהבלייהו: ומ"ש ובלבד שיש בו כדי להמית דהיינו י"ט שם במשנה: אינו חייב על המיתה פי' אבל על הנזק חייב אפי' בפחות מי' כמ"ש בסמוך: אפי' כשנפל כו' עבד"ר: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה עבד"ר: אבל אם הוזק בבור פחות כו' לפי שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס כן הוא ל' הרמב"ם בפי"ב מהנ"מ:

וב' טפחים מהם מים כו' שב' טפחים של מים חשובים כד"ט עומק של יבשה: אבל אם היה עמוק ט' כו' מיבעי' מי אמרי התם טעמא כיון דב' טפחים מים נפיש הבלא משא"כ באחד א"ד אדרבה כיון דעמוק טפי אית ביה הבלא ובעמוק ז' וג"ט מהם מים נפיש הבלא אבל הבור אינו עמוק כן הוא ל' הגמרא ובאשר"י וכן הוא גירס' ספרי הטור המדוקדקים ובדפוס ב"י נדפס כאן פשיטות בעמוק ט' וטפח מים ומיבעיא בעמוק ח' ובט' מים או עמוק ז' וג"ט מים וכן הוא גירס' הרמב"ם וכתב המ"מ שם שכן היה גירסתו בגמרא וב"י כתב ע"פ גירסת ספרי הטור שבידו דשביק רבי' גירסת הרא"ש ותפס ל' הרמב"ם עכ"ל והוא דוחק ע"כ נראה שגירסת הספרים הנ"ל עיקר:

חפר אחד ח' כו' והטעם בשני הדינים משום דכל המוסיף נעשה שותף עם הראשון בגרם זה שגרם וקירב המיתה או ההיזק יותר דדילמא אם לא היתה עמוקה אלא י' לא הוה שור זה מת אלא אם א' חפר ט' ובא אחד והשלימו לי' אז הוא לבד חייב כיון שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה מתוך כך חייב המוסיף בכל כ"כ שם בתו' ומ"מ פי"ב מהנ"מ וכן מוכח שם בסוגיא ע"ש: מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה הראשון פי' הראשון שחפר ט' נסחלק מעשהו דאותה חפירה לגמרי דהרי כבר נפטר בשעה שהשני השלימו לי' ואף שחזר לסתום אותו טפח הואיל ואיפטר הראשון איפטר או לא כן נראה לפרש והו"ל דומה למש"ר בס"ב שכבר נסתלק מעשה הראשון והב"י לא פי' כן ע"ש: ולדברי האומר דמהניא תפיסה ע' מ"ש בכללים: אי בהבל מיית פי' כגון שנפל שם דרך פיו לאפוקי דרך גבו וכמ"ש בסמוך: והרמב"ם כתב אי מחמת כו' כ"כ שם בפי"ב מהנ"מ וכתב עליו המ"מ ז"ל וביאור דבריו ז"ל כך כשחפר הראשון בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרבה ברחבה ונפל השור מאותו הצד שהרחיבו וכגון שלא הרחיבו בהיקף כולו ואפי' מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון היזק הבור לא היה נופל שם ואצ"ל אם מת מחמת חבטה נפל השור בצד הא' שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב זהו כוונתו ז"ל והוא תימה איך עירב הלשונות כו' עכ"ל ובודאי כדבריו כן הוא דמוכח מדברי הרמב"ם מיניה וביה דבבא קמייתא דמחייב כשמת מחבטה איירי בשנפל מצד שלא הרחיב דאי מצד שהרחיב חייב אפילו מת מחמת הבלא וכמו שכתב שם ברמב"ם בהדיא (וכ"כ שם בדפוס גדול וקטן ורבינו קיצר בהעתקת לשון הרמב"ם) ומה שסיים הרמב"ם בבבא קמייתא בטעם חיוב מחמת חבטה שהרי הוא הקריב היזק בור זה רצה לומר כיון שפשע בבור זה והקריב צד היזק באם יזדמן דבר באותו צד משום הכי יקרא גם כן בעל התקלה להתחייב אף אם נפל מצד השני ול' הגמרא נקט וכמ"ש בדרישה ע"ש: ומש"ר ותימה הוא כו' עבד"ר:

כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור כו' שם דף נ"ב וכי מאחר שכיסהו כראוי היכי נפל תורא ומוקי לה בשהתליע מתוכו: כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורי' כו' ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפי' לא שכיחי גמלים פי' ואפי' אינם מצויים כלל ונזדמן דבאו דהוה אונס דמ"מ מיקרי פושע דהי"ל לאסוקי אדעתיה שמא יבוא ויפול אבל לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יבוא גמל ויקלקל הכיסוי בעניין שיפול אח"כ שור היכא דאינם מצויים גמלים כלל וכ"כ התו' שם: ומ"ש ואפי' פקח הוא כצ"ל ואגמל קאי דאפי' הוא פקח וביום דכה"ג אפי' אם היה הבור מגולה פטור וכמש"ר מיד אחר זה גם לקמן בסי' זה מ"מ כיון שכיסה ואינו יכול לעמוד בפני גמלים חייב וכן הוא בהדיא במיימוני ובש"ע ומה שכתבתי ששייך לומר פקח או שוטה אשור מבואר שם דף נ"ד וכ"ר בסי" זה: ומ"ש ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו כו' כל זה שם דף נ"ב וכא"ד דלשם דפשוט ליה האי בבא ובבא שנייה דהתליע איבעיא ליה ואיפשיטא שם דלא אמרי' מגו וכתבו התו' דהיינו דוקא כשהיה נופל הכיסוי מיד וכמש"ר וכתבו התו' שם וגם מוכח כן מדברי רבינו מיניה וביה דמש"ר בבבא דהתליע ושכיחי גמלים דחייב דל"ד שכיחי קאמר אלא אפי' מצויים לפרקים ג"כ תחילתו בפשיעה וסופו באונס מיקרי דהא בבבא קמייתא כיון דמצויים גמלים לפרקי' ויקלקלו הכיסוי מחייב ליה אם נפל אח"כ שור ורבי' קרי ליה שכיחי והראיה דברישא היכא דל"מ לעמוד בפני גמל ונפל שם גמל כתב דחייב אפי' היכא דלא שכיחי ולא כתב אפי' היכא דלא מצויים כלל דהא בכה"ג נמי חייב וכמ"ש בשם התו' לעיל אלא ודאי שכיח קרי ליה מצוי גם י"ל דכתב ושכיחי גמלים בסיפא בחיוב אגב מציעת' דשם כתב וגמלים שכיחים לרבותא דאפ"ה פטור וק"ל: יפלו מיד פי' וחזו שוורים פקחים ומזדהרי ולא נפלי וא"כ הוה תחלתו וסופו באונס:

בור של שני שותפין כו' שניהם חייבים כו' דין זה ממשנה וגמרא דף נ"א וכמ"ד משימסור לו דליו שפסקו הלכה כמותו ועד"ר ויש לתמוה על הרי"ף שלא העתיק אלא לשון המשנה וע"פ גירסתו שגרס הראשון חייב ור"ל גם הראשון וכמ"ש בדרישה והול"ל עליו ל' הגמרא ללמוד מינה דחיוב זה דהראשון אינו אלא עד שימסור לשני הכיסוי וי"ל דהרי"ף קיצר וסמך על מ"ש אלשון משנה הנ"ל מימרא דר"א דהמוכר בור לחבירו כיון דמסר לו דליו קנה דמהאי מימרא נלמד נמי דמשמסר הראשון לשני (דלא) [דליו] נפטר דאהא מייתי לה הגמרא שם ע"ש ודוק:

וכן הדולה מבור של כו' שם ע"ב בברייתא קאמר ע"ז ראב"י משימסור לו דליו דמיפטר הראשון הלא"ה אף שאמר לו השני הנח לי לדלות והראשון הניחו משתמש ודלה והלך לו אפ"ה אין השני מתחייב בכולו אלא שניהן יחד וזהו ג"כ כוונת רבי' במ"ש אין השני מתחייב ר"ל אין מתחייב בכולו וכדמסיק רבי' וכ"כ בהדיא אחר הבאת הרמב"ם וק"ל: ל' הרמב"ם עבר כו' בפי"ב מהנ"מ כ"כ: ומ"ש עליו רבי' ול"נ כו' עד"ר: דליו פירש"י כיסויו והנ"י כתב טעם לדבר למה לא פי' דלי כמשמעו ע"ש ומסיק שם דר"ח פירש דלי כמשמעו ע"ש וכן הוא ל' הרמב"ם והש"ע בסכ"ב ע"ש:

כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה שם ד' נ"ב ובגמ' שם גרסי' עלה ז"ל וראשון עד אימת מיפטר אמר רב בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו [ור"י אמר בכדי שיודיעוהו] וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכתבו ע"ז התו' שם ז"ל בכדי שידע כלומר שהקול יצא שהבור מגולה דמסתמא שמע ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מיחייב דאין סומך על שמועה עד שיודיעוהו ור"י אמר עד שיודיעוהו וישכור כו' וה"ה דלשני נותנין לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שומרין שלא יפול שום דבר בהבור עכ"ל תוס' והלכה כר"י וצ"ע למה כתב רבי' כדי שידע הא ר"י נמי בכדי שיודיעוהו קאמר כשמואל אלא שמוסיף בשיעורו ומה"ט נראה שלא כתב הרמב"ם בכדי שידע אלא ז"ל שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור כו' והרי שמצריך מתחלה ידיעה ממש ובשכירות כתב בכדי והוא כדברי התוס' הנ"ל ואפשר לחלק בין ל' בכדי שידע דר"ל בשיעור שידע ובין ל' כדי שידע ונראה דודאי רבינו בעי בכדי שיודיעוהו ולא הוצרך לפרשו דסמך אמ"ש וישכור פועלים ויכרות ארזים דכל זה ודאי אינו אלא אחר שיעור שהודיעוהו אלא משום דס"ל כהראב"ד דס"ל גם לשמואל ור"י לא בעינן הודעה ממש אלא בעינן שיעור יותר ארוך דהיינו כדי שיודיעוהו שהוא יותר משיעור בכדי שידע וכמ"ש התוס' ומש"ה כתב בכדי וכמש"ר מיד אחר זה דברי הראב"ד ומשמע דס"ל כוותיה והא דקאמר ר"י עד שיודיעוהו וישכור כו' לא אתי אלא לאפוקי מדשמואל דקאמר דאף שיודיעוהו לא נתחייב עד שג"כ ישכור פועלים כו' ודוק: ופי' הראב"ד אם יש בכדי כו' ז"ל בהשגות א"א אין בגמרא עד שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו ופשוט דאין הראב"ד מחולק אלא בפי' כדי שידע שהוא מגולה אבל גם הוא מודה שיש לו זמן כדי לשכור פועלים וק"ל. ולזה הסכים א"א ז"ל טעמו מדכתב זה וזה כיון שכיסוהו כראוי ונתגלה אנוסים הם ואין צריכים להושיב שומר: מדלא קאמר ויקנה ארזים כו' דאז היה ודאי משמע שיקנה בכל סך מה שימצאם לקנות דא"ל דאדרבה לכרות משמע (זו כוונת פי') דאם הוא ביוקר ילך ויכרות באיזה ענין כדי שיהיה לו שהרי אמרו ישכור פועלים ויכרות אבל הוא עצמו אינו מחוייב לכרות ש"מ בלכרות סגי קאמר וא"צ לקנות וק"ל:

מדלא קאמרינן לדידהו כו' כצ"ל: אבל בור שהניחו מגולה פי' שגילהו ולא חזר לכסותו משום הכי הוי פושע משא"כ בשני הנ"ל דאף דלא כיסהו מ"מ הוא ג"כ לא גילהו אלא שראהו מגולה והניחו כן מגולה מש"ה ס"ל לר"י והרא"ש הנ"ל דאף להשני נותנין לו שיעור כדי שישכור פועלים כו' והאי דקאמר וה"מ דאניס כו' נראה שהוא מדברי הרמ"ה וקאי אמ"ש לפני זה דה"ה לכל הנזקין כו' עד מסיק וקאמר וה"מ דאניס כו' וק"ל:

המכסה בור בכיסויו של חבירו כו' מימרא בב"ק דף ל"א:

המוסר בורו לשומר כו' מסרו לחש"ו וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' נ"מ וע"ש בהמ"מ: אע"פ שהוא מכוסה לפי שהבור עשוי להתגלות ואלו אין להן דעת וכתב המ"מ דזה איירי אפי' במכוסה כראוי וע"ל סי' שצ"ו כעין זה גבי קשירה:

בענין חיוב בור בר"ה פליגי בו רב ושמואל כו' שם דף נ' ע"ש: ולא משום חבטה ומפורש שם דף נ"ג דהיינו היכא דקרקע עולם הזיקתו אבל בחצירו אפי' לרב חייב בחבטה שהרי נחבט בקרקע שלו וכבר כתבתי לעיל ס"ו דקיי"ל דאין חבטה פחות מי' אפי' לרב ע"פ המסקנא ע"ש:

ומ"ש ונ"מ אם עשה תל כו' שם בגמרא והא דלא כ"ר עוד נ"מ אם היה רחבו כעמקו דאין לו הבל ופטור לרב וכמש"ר בס"ט משום דיש בו פלוגתא בגמרא וניחא לרבי' לנקוט הני דלית בהו פלוגתא:

ומ"ש או שנפל השור כו' כ"כ שם התוס': ומ"ש והרמב"ם (כתב) [כשמואל] כו' בפי"ב דנ"מ כ"כ: ומש"ר ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אע"ג דהדברים נראים בהאי פסק [כרב] באשר"י דף קל"ד מ"מ מדמסיק אח"כ וכתב על מימרא דרב שיזבי ורב אשי בבא אחת והרחיב הבור כו' וכ"ר לדין ההוא לעיל ס"ת דכתב הרא"ש שם דרב אשי דבתראה הוא כשמואל ס"ל דמחייב אחבטה ש"מ דס"ל להרא"ש דקיי"ל כשמואל גם מוכח כן בפסק זה דפלוגתת רב ושמואל מדמסיק הרא"ש וכתב שם דמסקנת הגמרא דמוקי להמשנה בדאיגנדר איגנדורי הוא דלא כרב ועד"ר לעיל בסי' זה ס"ז ש"מ דס"ל לסתם תלמודא כשמואל ולא כרב דאליביה הו"ל לאוקמי בע"א וכמ"ש ודוק: לפיכך עשה תל בר"ה כו' חזר וכתב זה אע"ג דכבר כתב דנ"מ אם עשה תל כו' כדי לכתוב עליו דמי שעשה התל חייב בכל הנזק אע"ג דלא הוזק בתל כ"א בקרקע עולם כיון דאי אפשר לאשתלומי מהאי שהרי קרקע עולם היא משתלמין הכל מן האי שעשה הגובה כיון שהוא לבד עשה התקלה משא"כ כשנפל מקול הכורה ע"י תקלה בבור לאחורי הבור דהתם לא עשה בעל הבור כל התקלה וכמ"ש בסמוך ועד"ר סי' תי"א שם כתבתי דלא דמי זה לנתקל באבן וניזק בקרקע עולם שבצדו שפטור דשאני התם דלא היה ראוי למות ע"י אבן שאיני גבוה שנתקל בו משא"כ כאן שנתקל בגובה י'.

היה הבור מלא ספוגין מבואר שם בגמרא וכתב ב"י מלא ל"ד דא"כ לא הוה בזה הבלא ע"כ ואינו מוכרח דודאי אף שהוא מלא ספוגין מיד בנפילת השור עליהן הן מתמעכין ויורדין למטה והוי ביה הבלא וי"ל דדעת ב"י הוא דאף דיהיה בו הבלא מ"מ לא יהיה בו הבל י' טפחים אם לא כשהבור עמוק כ"כ שאף שהוא מלא ספוגין כשידחקם יחד מכח הנפילה ישאר ע"ג חלל י' טפחים וז"ש שמלא ל"ד קאמר: והוא שיהיה עמקו יתר על רחבו כו' שם דף נ' ופסק הרא"ש כמ"ד אין לו הבל ופטור והטעם דכיון שהוא מלא ספוגין ודאי לא מתה גם מחמת החבטה נמצא דהוא אונס על מיתתה:

ונפל שמה שור כו' שם דף נ"ד: ומ"ש אבל על האדם ועל הכלים פטור כו' שם דף נ"ג ונ"ד: ולא נתמעט אדם כו' פשוט בפ' המניח: אבל אם הוזק בו אדם חייב דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו דממעטינן שלא יתחייב בכופר אבל בנזקין חייב אבל כלים שבירתן זו היא מיתתן ופטור בכל ענין:

ואפי' על מיתת בהמה כו' בפ' הפרה מסקנת הגמרא:

אבל פקחת שנפלה ביום כו' שם דף נ"ג מפני שזה כמו אונס שדרך הבהמות לעיוני בדרכים ולסור מהמכשלות ואע"ג דפשע לענין שאר בהמות דאינן פקחות מ"מ גבי הפקחת הוה אונס דאינו בא מחמת הפשיעה אא"כ פשע לענין זה עצמו שנפל בסוף ועד"ר לפני זה בס"ט:

שאין דרכן של בני אדם כו' דדוקא בהמה שעיניה למטה דרכה לעיוני וכמ"ש בסי' תי"ב:

בור שכרוי ועומד כו' שם דף נ"ב [עב"ח שהביאו] ובגמרא שם דף נ"ג פלוגתא דרב ושמואל דשמואל ס"ל דלאחריו פטור דקתני המשנה ר"ל שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ומש"ה פטור אבל אם נפל לבור מקול הכורה ונחבט בקרקעות הקרקע חייב ושמואל לטעמיה כו' ולאפוקי מרב דאמר שם אפי' נפל לבור בעינן דוקא לפניו דאז מת מהבל כו' ובזה דברי רבינו מבוארים: וכיון שא"א להשתלם כו' מדר"נ דאמר שם בגמרא דף נ"ג דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכתבתי לשונו בסי' שצ"ב ע"ש: אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור כצ"ל ול"ד למ"ש בסמוך דאם נתקל באבן ונפל לבור דחייב כל אחד חציה וא"כ הול"ל שישלם בעל הבור לכל הפחות החצי כיון שהשור נתקל בבור כמו שמחייב בעל האבן ואפי' הכל היה לו לשלם מדר"נ כיון שאין להשתלם (מהבור) [מהכורה] ולא מבעל הקרקע דהא קרקע עולם היא שנפלה לאחורי הבור דשאני התם שכל התקלה עשה בעל האבן משא"כ כאן שאין התקלה נעשית ע"י הבור לחוד כ"א ע"י שניהן דהיינו מקול הכורה הבור וכל אחד בפני עצמו אין שם מתקיל עליו לכך פטור בעל הבור תוספות ור"ן ועמ"ש לקמן סי' תי"א:

היתה אבן מונחת כו' שם דף נ"ג מימרא דרבא:

ושור שדחף בהמה כו' הוא פשוט לפי טעם הנ"ל:

ואם אדם ושור דחפו אותה לבור מימרא דרבא שם ע"ב: שאם היה [אדם] בכוונה כו' [כמו בב"ח]: ואם (היה) דחפו אשה ויצאו ילדיה כו' כצ"ל וכל זה הוא במימרא דרבא שם עד וכתב הרמ"ה: ושור ובור פטורים פי' בעל השור ובעל הבור פטורים דכתיב כי ינצו אנשים וגו' ולא שוורים: ואם דחפו בו אדם והוזק פירש לאפוקי על מיתת אדם דאין בעל הבור חייב עליו וכן פטור על שבירת כלים דבסמוך כמ"ש לעיל: ובשאר ד' דברים חייב דאין משלם שאר ד' דברים אלא אדם: (כט)

וכתב הרמ"ה דה"ה נמי שנים כו' וכ"כ הג"מ פי"ב מה' נ"מ: היכא דהוה עביד ליה איהו לחודיה פי' לאפוקי לפעמים נחבט יותר בחזקה מדחיפה שנייה וניזק יותר ועיין בסמ"ע שדחיתי פירוש זה ופירשתי בע"א ע"ש: ואין בראה דלא מחייב כו' עד והוא עשה כל הנזק פי' כגון הא שכ"ר בסכ"ה בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להעמיקו ונפל שור לבור מכח קול. הכורה שאמרינן כיון דליכא להשתלם מן הכורה שאינו אלא גרמא בעלמא חייב בעל הבור לשלם הכל כיון שכל הנזק בא לבעל השור על ידי בורו וכן מפורש שם באשר"י בפרק שור שנגח וגם נראה דבא לאפוקי דאם לא היה ניזק על ידו לחוד כ"כ כ"א בצירוף השני בו מודה להרמ"ה במ"ש ז"ל ודוקא עד שיעור מה דהוא חייב ביה כו' איהו לחוד אבל טפי לא ודוק: וכן כתב הר"ר חזקיה שור שדחף כו' האי שור שדחף פי' דברי ר' חזקיה הוא שמייתי מיניה רבינו ראיה דמדכתב ר' חזקיה דאין בעל הבור משלם אלא ג' רביעים ש"מ דס"ל דאין זה הנמצא משלם בשביל חבירו שאינו בנמצא או שאין לו וכן מוכח בש"ע דזה תלוי בזה ע"ש:

החופר בור בר"ה ונפל עליו שור כו' כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהנ"מ מברייתא דס"פ ג"פ ע"ש: ומ"ש דנוטל מיורשי בעל הבור דמי שורו ר"ל ל"מ אם נשאר החופר חי דצריך לשלם לו דמי שור דהרי נפל לבורו אלא אפי' אם זה השור נפל עליו והמיתו אפ"ה יורשיו צריכין לשלם ולא הוה כשאר מלוה ע"פ דאינה נגבית מהיורשין והטעם דדוקא כשהמלוה היה באופן שי"ל שכבר כרע אביהן אמרינן דאין נגבית מהיורשין שמא כבר פרעו אביהן משא"כ בזה דבחיי אביהן לא נתחייב כלל ואיך נאמר שפרעו וק"ל: