שנגח שור של עכו"ם פטור. דשור רעהו כתיב ולא שור של עכו"ם ומה"ט היה מן הראוי לפטור ג"כ איפכא בשל עכו"ם שנגח לשל ישראל אלא דלמדו מקר' לחייב מדכתי' (בחבקוק) אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן כו' עד עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ודרשו רז"ל בפרק שור שנגח ד' וה' (ריש בבא קמא דף ל"ח) ראה ז' מצות בני נח שקבלו עליהן ולא קיימו עמד והתיר וכו' ור' יוחנן דרשו מדכתיב בפ' וזאת הברכה הופיע מהר פארן. מפארן שרצה ליתן להן התורה ולא רצו לקבל' הופיע וכו' כן הוא בגמ' שם ומהתימ' על המחבר "עיר שושן שערבב וכתב ראה והופיע יחד וגם כתב אחריו ז"ל כיון שראה שלא קיימו אפילו ז' מצות בני נח הופיע וכו' ומשמע מל' שם דס"ל דחד לימוד ומקרא א' הוא וז"א:
ב׳
וזכה בו פטור. פי' זה הזוכה פטור מהניזק ובגמ' ילפינן מקראי דבעינן שיהא לו בעלים בשעת נגיחה ובשעת גמר דין ועפ"ר:
ג׳
ואח"כ מכר כו'. קמשמע לן כיון דיש לו בעלים גם בשעת גמר דין אף ע"ג דאינן בעלים הראשונים חייב.
ד׳
ונגח פטורים. עד"ר שכתבתי לשון התוס' שדרז"ל שלא לחייב באלו דכאלו אין להם בעלים דמי וגם לא תקנו להעמיד אפוטרופוס על השמירה ולגבות מהן לאחר שיגחו אם לא שכבר נגחו ג"פ אז תקנו חכמי משנ' שיעמדו להן אפטרופוס ואח"כ כשיחזרו ויגחו ג"פ לפני אפוטרופוס לאחר התראה מגבינן נזקיהו מעליית היתומים וכתבו הטור ע"ש והמחבר השמיטו ולא כתבו ג"כ מור"ם ז"ל נראה דהיינו טעמא משום דאינו נוהג בזמן הזה דהא אין מועד בבבל (כמ"ש בסי"א) והטור לא כתבו אלא ללמדינו פי' הגמ' וגם משום דאם הועד בא"י בכה"ג ובא לח"ל והזיק וקדם ותפסו הניזק שאין מוציאין מידו והוא דבר שאינו שכיח לכך לא כתבוהו ולא הזכיר אפטרופוס כלל ובעיר שושן נתן מכשול לפני המעייני' בספרו במ"ש בזה ז"ל חשו לממונא שלא לכלייא קרנא אמרו שלא להעמיד להן אפטרופוס לחובתן לשלם לניזק כו' וז"א דהא אחר שנגחו ג"פ מעמידין אפטרופוס וכנ"ל ואי משום דכ' לכליא קרנא דהיינו כ"ז שהן תמים שאז גובה מגופו ושייך כילוי קרן משא"כ כשהועד הא זה הטעם דחו התו' ועד"ר:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
פטור. דשור רעהו כתיב ולא שור של עובדי כוכבים ומה"ט היה מן הראוי לפטור גם כן איפכא אלא דלמדו מקרא לחייב מדכתיב עמד וימודד ארץ כו' כדאיתא בב"ק ריש ד' ל"ח ע"ש. סמ"ע:
ב׳
וזכה. פטור זוכה זה מהניזק ובש"ס ילפי מקראי דבעינן שיהא לו בעלים בשעת נגיח' ובשעת גמר דין. שם:
ג׳
חייב. קא משמע לן כיון דיש לו בעלים גם בשעת גמר דין אע"ג דאינן בעלים הראשונים חייב. שם:
ד׳
פטורים. עיין בטור שכתב דאם הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס כו' והמחבר השמיטו וגם הרמ"א לא כתבו ונראה דה"ט משום דאינו נוהג בזה הזמן דהא אין מועד בבבל ואף אם בכה"ג הועד בא"י ובא לח"ל והזיק ותפשו הניזק שאין מוציאין מידו מ"מ הוא דבר שאינו שכיח לכך לא כתבוהו ולא הזכירו בזה דין אפטרופוס כלל. ש"ך:
אבל אם כו'. דייק ממש"ש עד שתהא כו' ול"ק עד שתהא מיתה וגמר דין שוה כאחד אלא דביני ביני א"צ להיות באדם א' ולכן קמ"ל דאף העמדה בדין ג"כ צריך ורש"י שם לא פי' כן וע"ש בד"ה למעיטי כו' וד"ה והועד כו':
ב׳
נגח ואח"כ כו'. וכ"כ הרשב"א דל"ד באיש אחד דא"כ הל"ל מכר או הוריש אלא דר"ל באיש מתחלתו ועד סופו לאפוקי הפקר שאינו שור איש וכמ"ש ל"ג ב' וכמ"ש בר"ס תז:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן ת״ו, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
