שור של עכו״ם או של הפקר או של חרש - טור חושן משפט סימן ת״ו

שור של ישראל שנגח שור של כותי היה פטור ושל כותי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש משנה בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף לז:):

ושל הפקר שנגח פטור שאם קדם אחר וזכה בו הוי שלו ולא עוד אפילו היו לו בעלים בשעת נגיחה והפקירו קודם שעמד בדין פטור בפ"ק דב"ק (יג:) תנן גבי תשלומי נזק נכסים המיוחדים ובגמרא למעוטי מאי במתני' תנא פרט לנכסי הפקר ה"ד אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר מאן תבע ליה אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזול וליתיה כשקדם וזכה בו אחר רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הפקיר ומייתי לה מדכתיב והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד כלומר שיהו לו בעלים משעה שהזיק עד גמר דין:

ומ"ש וכן אם נגח ואח"כ מכר או הוריש חייב:

שור של פקח שנגח לשור של חרש שוטה וקטן חייב ושור של חש"ו שנגח לשור של פקח פטור משנה בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לט.):ומ"ש וכן של מי שהלכו בעליו וכו' שם בברייתא משוה דינו לשל חש"ו:

ומ"ש הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין לו אפוטרופא לשמרו ולא לגבות ממנו אם יגח בתמותו אלא אם הועדו ואח"כ נגחו נפרעים מן היתומים משנה וגמרא שם ופירש"י מעמידין אפוטרופוס לשור היתומים להיות במקום הבעלים לקיים והועד בבעליו וגובין הנזק מנכסי הקרקע של יתומים אבל תם דגבייתו מגופו הוא והוא מטלטלין אין מעמידין אפוטרופוס לכך כדאמרי' בפ"ק שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואוקימנא בדיתמי עד כאן לשונו. ובגמרא איפליגו אמוראי כי הועדו והזיק של מי נפרעים ר' יוחנן אמר משל יתומים ור"י בר חנינא אמר משל אפוטרופוס ופסק כר' יוחנן:

שור של ישראל וכו'. משנה פרק ד' וה' דשור רעהו כתיב ולא של כותי אבל של כותי שנגח לשל ישראל אע"ג דלאו רעהו הוא למדוה מקרא בב"ק (דף ל"ח):

ומ"ש ושל הפקר פטור. פ"ק דב"ק וטעמו דדרשינן והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד כלומר שיהיו לו בעלים משעה שהזיק עד גמר דין:

הוחזקו נגחנים וכו'. פי' הרא"ש דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו דכיון דחס רחמנא אתם שאין משתלם אלא חצי נזק ואותו ח"נ אין משלם אלא מגופו הילכך גבי יתמי מרחמין עליהם וכן בהלכו בעליו למ"ה אקילו בה רבנן ואם הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין להם אפוטרופא ומשוינן להו מועד דכי הדר נגח משלם מן העלייה ואף ע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן וכו' הכא נזקקין משום דנזקין שאני דלטובת העולם שלא ירבו להזיק נזקקין לנכסיהם אפילו כשהן קטנים וכו' עכ"ל:

שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור משנה שם דף ל"ז מדכתיב את שור רעהו ואיתא שם דמן הדין ג"כ שור של כותי שנגח של ישראל הו"ל למיפטריה אלא דכתיב קרא אחרינא ויליף לה בבב"ק ד' ל"ח מקרא ודרשו רז"ל ראה שאין מקיימין שבעה מצות עמד והתיר כו' לכך חייבוהו חכמים בדבר שסברא הוא שישלם הואיל והזיק משא"כ גזל כותי או אונאתו דלא התירן לישראל ועמ"ש בסי' רכ"ז סל"ו:

ושל הפקר שנגח פטור בפ"ק דב"ק: קדם אחר וזכה בו הוה שלו פי' ואין הניזק יכול לומר שלי הוא מחמת ההיזק שהזיקני: והפקירו קודם שעמד בדין פטור [כמו בב"ח]:

וכן אם נגח ואח"כ מכר כו' שם וקמ"ל בזה דאע"ג דבעלים דקודם נגיחה אינם בעלים דשעת העמדה בדין אפ"ה חייב:

שור של פקח שנגח שור של חש"ו כו' שם דף ל"ט:

הוחזקו נגחנים כו' שם בגמ' ובתו' פי' הוחזקו שהם רשעים ומשתגעים ליגח ג"כ ודוקא כשהוחזקו אז מעמידין להן אפוטרופוס אבל לא הוחזקו לא ואפי' לאחר שהוחזקו והעמדת אפוטרופוס אין גובין אא"כ חזר ונגח ג' נגיחות דמה שהוחזק קודם לכן לנגחן לא היו שם בעלים להתרות בהם ולא היה יכול לעשות מועד וזהו שסיים רבי' ולא לגבות ממנו אם יגח בתמותו דר"ל האי מינוי אפוטרופוס לשמרו אינו כדי לגבות ע"י מיד אחר נגיחה ראשונה שעדיין הוא תם אלא אם הועדו ג"פ אחר שהועמד האפוטרופוס ועד"ר: נפרעין מן עליית היתומים שם בגמרא פליגי כי הועדו והזיקו משל מי נפרעין ר"י אמר משל יתומים ור"י בר חנינא אמר משל אפוטרופוס והלכה כר"י ומה שיצרף רבינו שני הדינין יחד וכתב אלא אם הועדו ואח"כ נגחו נפרעין מן עליית יתומים ולא חלקו והול"ל ונפרעין מעליית יתומים בוי"ו ולאפוקי מעליית אפוטרופוס משום דבגמרא תלה זה בזה דהא דאין ממנין אפוטרופוס מיד קודם שהוחזקו להיות נגחנים או אין גובין מהן אחר נגיחה הראשונה אחר שהעמידו להן אפוטרופוס ה"ט משום דהגבייה אינה משל אפוטרופוס אלא משל יתומים ואין גובין מיתומים חוב כזה אם לא לאחר שנעשו מועדים דאז לא חסו עליהן וגובים מנכסי יתומים אבל אם היתה הגבייה משל אפוטרופוס אז היו גובין מהן ח"נ גם אקודם שנעשו מועדים לפניהן וק"ל: