שור שנגח ומכרו מזיק או ניזק - שולחן ערוך חושן משפט סימן ת״ז
שור שנגח ומכרו מזיק או ניזק. שולחן ערוך חושן משפט סימן ת״ז - 4 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן ת״ז
סעיף א׳
שור שנגח ומכרו מזיק או ניזק. ובו ד סעיפים:שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו וחוזר הלוקח וגובה מהמזיק שמכר לו שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ללוקח ליקח אותו עד שיגבה הניזק: הגה מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח (טור ס"א):
סעיף ב׳
שחטו מזיק גובה מבשרו (וי"א דצריך לשלם פחת השחיטה) (טור שם מהג"מ פ' המניח) וכן אם נשתמש בו חייב ליתן לניזק שכירות (טור וב"י בשם רש"י והראב"ד) נתנה במתנה מה שעשה עשוי ויגבה הניזק ממנו:
סעיף ג׳
בד"א כשמכר או נתן קודם שעמד בדין אבל אם עמד בדין ואח"כ מכרו או נתנו במתנה לא עשה כלום:
סעיף ד׳
יקדמו בעל חוב של מזיק ותפסוהו בין שחב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא זכה אלא הניזק גובה ממנו שאפי' היה אצל בעל חוב מתחלה והזיק היה גובה מגופו: הגה וי"א דוקא דיוכל הבעל חוב לגבות חובו ממקום אחר אבל אם היה השור אפותיקי מפורש לבעל חוב וקדם בע"ח לנזיקין בע"ח קודם טור (ל' רמב"ם שם והרא"ש):
אע"פ שהוא מכור לרדיא ומהרש"ל פ"ג דב"ק סימן כ"ח תמה ע"ז וכתב דלרבי עקיבא אפילו לרדיא אינו מכור וע"ש וכן דעת הטור וכ"כ התוספות דף ל"ג ע"א ד"ה והקדישו וכן נרא' עיקר בש"ס למאי דקי"ל כר' עקיבא דשותפין נינהו ודו"ק היינו שכתב הרב שס"ב וכן אם נשתמש בו חייב ליתן לו שכירות ועיין מ"ש שם:
ב׳
וי"א כו' וכן עיקר לפי מאי דקי"ל כרשב"ג דמזיק שעבודו של חבירו חייב וכמו שכ' הרמב"ם פ"ז מה' חובל ופ"ח מה' מלוה וכ"כ המחבר לעיל סימן קי"ז (סעיף ו') וכ"פ בהגהות אשרי פ' המניח וכ"פ מהרש"ל שם סי' כ"ח ומ"ש הרמב"ם והמחבר אח"כ נתנו במתנה מה שעש' עשוי אין לדקדק מזה דפטור מפח' שחיט' וכדדייקינן בש"ס מהאי לישנא דבש"ס מדייק שפיר דקתני שחטו ונותנו במתנה מה שעש' עשוי אבל הרמב"ם והמחבר שכתבו מתחלה שחטו גובה מבשרו אם כן מה שכתב אחר כך נתנו במתנ' מה שעשה עשוי ומתנתו מתנה לרדיא ודו"ק וכ"כ בע"ש נתנו במתנה מה שעש' עשוי לענין לחרוש בו ועיין מ"ש לעיל סי' שפ"ו:
ג׳
וכן אם כו' סדר הר"ב אינו נכון בעיני דהא זה חולק אדברי הרמב"ם והמחבר לעיל סעיף א' שכתבו אע"פ שמכר והל"ל זה בלשון י"א בסעיף א' ודו"ק:
ד׳
נשתמש בו כו'. כתב ב"י שהרשב"א חולק על זה ומפרש לרדיא היינו לענין לחרוש בו לכתחל' אבל אם כבר נשתמש בו פטור ליתן שכירות דהא כשמכרו גזלן הוא וגזלן אינו מעלה שכר לבעלים ע"כ ויש לו ראיה מש"ס פרק הגוזל קמא גבי תוקף עבדו וספינתו של חברו ועש' בהם מלאכה ונתבאר לעיל סי' שי"ג [שס"ג] ס"ד וה' ועמ"ש שם ס"ד:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
אע"פ שהוא מכור. פי' לענין זה דיכול הלוקח לחרוש ולעבוד בו וגם אין שום א' מהן יכול לחזור בו כ"ז שלא גבה ממנו הניזק וכן לענין זה קאמר בסמוך בס"ב דמתנתו מתנה:
ב׳
וכשיתפסנו יקחנו כו'. כ' שיתפסנו משום זמן הזה דאין מגבין דיני קנסות בב"ד ולרבותא כ"כ דאע"ג דאין לו בו דבר עד שיתפסנו אפ"ה מכירתו מכיר' ועפ"ר:
ג׳
שאפי' היה אצל ב"ח כו'. היה גובה מגופו ר"ל כיון שאפי' היה של עצמו גובה מידו אם הזיק כ"ש זה שאין עליו אלא שיעבוד ועד"ר שם כתבתי דכן הוא בגמר' ושהתו' כתבו ע"ז דאין זה כ"ש דבשלמא אם היה שלו מעולם או שכבר גבהו בחובו ויצא והזיק מ"ה חייב דהוא פשע בשמירתו משא"כ זה שנגח בעוד שלא היה ברשותו ולא בא הגמרא אלא לומר קצת טעם דמ"ה גובה מיד ב"ח כיון דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק:
ד׳
אפותיקי מפורש לב"ח. פי' שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה דאז אינו גובה ממקום אחר אף אם נגנב או נשתדף זה האפותיקי א"ל ברצון שניהן או שמשלם לו במזומנים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קי"ז ע"ש:
ה׳
ב"ח קודם. פי' כשתפסו עפ"ר ודריש' שם כתבתי דנרא' דאפ"ה אם קדם הניזק ותפס השור דאין מוציאין מידו דלא עדיף לגבי ב"ח משאר מטלטלים שעשאו אפותיקי מפורש דאם קדם ומכרו או שקידם ב"ח מאוחר וגבהו גבייתו גביי' ומכירתו מכיר' וכמ"ש הטור בסי' קי"ז ס"ד ואפי' אם לא קדם הניזק ותפס ובאו הניזק וב"ח יחד לגבות משור זה שעשאו אפותיקי לב"ח הב"ד מגבין אותו לשניהן בשוה כמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ד דאין קדימ' למטלטלין מיהו אם הוא איפכא דניזק קודם שלוה מזה הב"ח אפי' קדם הב"ח ותפס זה השור הניזק שעשאו אפותיקי מפורש ל"מ תפיסתו דשור זה שנגח שם תורא דנגחנא לפלוני יש עליו ויש לו קול ודינו כקרקע לענין הניזק ובקרקע קיימא לן דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה גבייתו לאו גביי' הוא וכמ"ש בסי' ק"ד ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
מכור. ומהרש"ל תמה ע"ז וכתב דלר"ע אפי' לרדיא אינו מכור וכן דעת הטור וכ"כ התוספות דף ל"ג ע"א ד"ה והקדישו וכן נראה עיקר בש"ס למאי דקי"ל כר"ע דשותפי נינהו והיינו שכ' הרמ"א בס"ב וכן אם נשתמש בו כו' אלא שלא סדרו על נכון לע"ד דה"ל לכתבו כאן בל' י"א ודו"ק. ש"ך:
ב׳
וי"א. וכן עיקר לפי מאי דקי"ל כרשב"ג דמזיק שעבודו של חבירו חייב וכמ"ש הרמב"ם פ"ז דחובל ופ"ח דמלוה וכ"כ המחבר בסי' קי"ז וכ"פ בהג"א פרק המניח ומהרש"ל שם סי' כ"ב ומ"ש המחבר אח"כ נתנו במתנה כו' אין לדקדק דפטור מפחת שחיטה כדדייקינן בש"ס דהתם מדייק שפיר דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי אבל הרמב"ם והמחבר שכתבו מתחלה שחטו גובה מבשרו א"כ מ"ש אח"כ נתנו במתנה כו' ר"ל דהוי מתנה לרדיא וכ"כ בע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סי' שפ"ו. שם:
ג׳
מתחלה. ר"ל שאפילו אם היה של עצמו גובה מידו אם הזיק כ"ש זה שאין לו עליו אלא שעבוד כן הוא בש"ס והתוספת כתבו דאין זה כ"ש דבשלמא אם היה שלו מעולם או שכבר גבאו בחובו ויצא והזיק דפשע בשמירתו מש"ה חייב משא"כ זה שנגח בעוד שלא הי' ברשותו ולא בא הש"ס אלא ליתן קצת טעם דמש"ה גובה מיד בע"ח כיון דאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו שהוא משועבד לניזק. סמ"ע:
אע"פ כו'. עתוס' שם ד"ה הקדישו כו' דלר"ע דקי"ל כוותיה אינו מכור אפי' לרדיא וכ"ד רש"י וע"ש בד"ה מכרו אינו מכור קס"ד כו' אבל דעת הרמב"ם דלרדיא אפי' לר"ע מכור כמש"ש ת"ר שור תם כו' אמר מר מכרו כו' ומ' דאתי ככ"ע ועוד דאמר הקדישו מוקדש משום דר"א וזה א"צ אלא לר"ע כמ"ש הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר"א כו' ומש"ש מכרו אינו מכור מני ר"ע קס"ד דאינו מכור לגמרי דוקא לר"ע ומשני דזה אפי' לר"י. והרשב"א מסכים ג"כ דלר"ע אינו מכור לרדיא אלא שחולק על רש"י מ"ש בד"ה לרדיא שאם כו' והוא כ' דזה לד"ה כמש"ש צ"ו ב' בההוא דגזל פדנא כו' וכן שם צ"ז א' בספינה כו' וה"נ לא נחית אדעתא דאגרא אלא דלרדיא פי' לכתחלה לחרוש בו ונראה שכן פי' הרמב"ם וז"ש אע"פ כו' ר"ל דאף לכתחלה מותר להשתמש כדין מכירה:
ב׳
הרי כו' שכיון כו'. שם:
ג׳
מכרו כו'. שם אלא ניזק מכרו כו' וקי"ל כר"ע דהלכה כמותו מחבירו וסתם מתני' שם כוותיה:
ד׳
וכשיתפסנו כו'. ר"ל אפי' האידנא דלא זכי עד תפיסה דהא גם בימיהם לא זכה עד העמדה בדין ואפ"ה אינו מכור ועתוס' שם ד"ה א"ב. ונראה דאע"ג דלר"ע כו' וא"ת כו':
ה׳
וי"א דצריך כו'. שם זאת אומרת כו' הא נמי רבה כו' מ"ד כו' וכיון דלא קי"ל כרבה שם כמש"ש צח ב' מאן דדאין כו' וקי"ל כד"מ כמ"ש בר"ס שפו כ"ש דקי"ל במזיק כו' דחייב וכ"פ בגטין מא כל הפוסקים כרשב"ג דמזיק שיעבודו חייב וכ"פ הרמב"ם בעצמו וכמש"ל סי' קיז ס"ו ובי"ד סי' רסז סס"ח:
ו׳
וכן אם כו'. בזה חולק על הרמב"ם כנ"ל וכפרש"י ומפרשים הברייתא ת"ר כו' הכל אליבא דר"י ומ"ש הקדישו מוקדש משום דר"א אף לר"י משום דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ועתוס' ד"ה משום כו'. יש"ש. וצ"ע דא"כ מאי קאמר שם הקדישו מוקדש אתאן לר"י כו' ועוד מאי דוחקיה לאוקמיה בקדושת דמים: (ליקוט) וכן אם כו'. ומש"ש אמר מר מכרו מכור לרדיא היינו לר' ישמעאל ומש"ש הקדישו מוקדש משום דר"א אפי' לר"י כמש"ש בתוס' ד"ה משום כו' וציונו של תוס' על משום דר"א דהכא אבל מש"ש למעלה הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר"א מיירי בקדושת הגוף ואפ"ה לא קדוש משום דהוחלט לגמרי לר"ע ולכן ס"ד דהקדישו קדוש ממש קאמר וכר"י משום דמיירי בקדושת הגוף וז"ש תוס' בד"ה ומיירי הכא כו' הכא דוקא והא דל"ק גמ' כאן בקדושת הגוף ולגמרי משום דמכרו ונתנו במתנה קתני דלאו לגמרי אלא לרדיא (ע"כ):
ז׳
שאפילו כו'. שם וכפרש"י:
ח׳
וי"א כו'. כפי' תוס' שם ד"ה אילו כו' ועסי' קיז ס"א: (ליקוט) וי"א דוקא כו'. ערש"י לו א' ד"ה ראשון כו' והא ל"ד לחב כו' אבל הרשב"א שם הקשה הניחא אם י"ל נכסים אחרים כו' וכמו שפריך בגמ' שם מ' ב' הניחא כו' וכ' ע"כ נראה כפי' הראב"ד דהתם ה"ל לגבי ניזק כאפותיקי של קרקע ומגופו בלבד משתלם וכאלו מכרו לו לנזקיו משא"כ לבע"ח ואפילו עשאו לו אפותיקי מפורש ה"ל כמו שעשאו אפותיקי מפורש ומכרו שאין בע"ח גובה הימנו ולכן קא' ראשון ראשון גובה כמו באפותיקי של קרקע כו' וזהו ס' ראשונה שכ' ש"ע וסתם אבל הטור והרב ס"ל כפירש"י הנ"ל ותוס' לג א' ועבטור כיון שהבע"ח כו' לפיכך כו' ועב"ח ודו"פ (ע"כ):
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן ת״ז, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
