שמין השוורים לניזק ואם פיחתו או - שולחן ערוך חושן משפט סימן ת״ג

אלא שמין כמה נפחתו כו'. וכ"כ הטור והמחבר הדין בשואל בסי' שמ"ד וסי' שפ"ז כתבו הטור בדין ניזק משא"כ בגנב וגזלן וכמ"ש בטור והמחבר בסי' שנ"ד ושס"ב והטעה כתבתי שה דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל ודרשינן כאשר גזל וגם בגניבה דרשינן אחיי' לגניבתו אבל בניזק כתבה התורה ישיב ודרשינן מיניה דכשבא לשלם במטלטלין דיכול לשלם בכל מה דיכול להשיב אפילו סובין וכמ"ש בסי' תי"ט ע"ש:

ודוקא שנודע לניזק כו'. פי' דאז ה"ל לניזק לטפל במכירת הנבילה קודם שנסרח' ונפחתה מדמי' ואפילו נפלה לבור דעל המזיק מוטל להעלותה ולמסרה להניזק בדמי שווי' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ג היינו שהמזיק מחויב ליתן הוצאת שצריכין ליתן להמעלין מהבור אבל הטפול להשתדל להעלותה מוטל על הניזק וחוזר ולוקח ההוצאה מהמזיק וכ"כ בטור ובב"י שהוא הסכמת הפוסקים:

אם הוזלה פי' שלא נפחתה הנבילה מצד עצמה ממה שהיתה בשעת מיתה אלא שהוזל הבשר:

אע"ג דלא נודע לו. דבזול אין נ"מ בידיעתו דדוקא בנפחתה מחמת סרחון דרגיל להיות מחמת שהיי' אמרינן אלו ידע ודאי היה מטפל בה למכרה משא"כ בזולא דלא עלתה על דעתו שיזול:

ואם הי' תם משלם מ"ה. דלעולם שמין הריוח לפי השומא שהיה שוה מתחלה ומתחלה היה שוה ר' ובאותן ר' משותף המזיק בשור הניזק ברביעית דהיינו נ' כיון שהוא תם לכך אינו נוטל אלא הרביעית בהריוח:

וזהו וגם את המת יחצון. ר"ל שבח המת יחצון (וכ"ה בהדיא שם ברמב"ם) וילפינן מיתורא דוגם דהמ"ל ואת המת יחצון ואף על גב דאין להמזיק אלא בפחת כנ"ל יש לו חלק בהריוח דהתורה חס על המזיק כיון שהוא עצמו לא הזיק אלא שורו:

לא אמרינן דהמזיק יטול חצי השבח וירויח. עפ"ר ודרישה שם כתבתי והוכחתי דאף דאז אין נוטל חלק בהשבח מ"מ פטור הוא ג"כ מלשלם להניזק מה שהזיק שורו דהיינו שור ששוה ה' סלעים שנגח לשור ששוה חמשה סלעים ובשעה שנודע לו לא היתה שוה אלא ג' סלעים ואח"כ השביחה עד ששוה ל' זוז דהיינו ו' סלעים כיון דהשתא אחר שהשביח אין לו הפסד ול"ד למ"ש הטור והמחבר בר"ס שאחר זה דאם נגח השור והפחיתו ועדיין הוא חי והשביח עד ששוה כפל ממה שהי' מתחל' דאפ"ה משלם לו היזק כמו שהי' בשעת הנגיחה דשאני התם דמצי הניזק למימר לולי שנגחוהו שורך היה ריוח זה דנעשית שומן גדולה כפל ממה שהוא עתה שכן דרך הטבע שבהמה חיה נשבחת בשומן וגידול וכשהיא אינה נגוח' נשבחת יותר מנגוח' וחולה משא"כ כאן בנבילה דאף דנתיקר הבשר הוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל ואין לו' אלו לא המיתו היה נתיקר בכפלים דיכול להיות דבמזלו נתיקר:

על המזיק לטרוח כו'. כבר כתבתי דעל הניזק להעלותו מהבור עד שנודע לו שנפלה שם ונוטל דמי הוצאותיו של העלי' מהמזיק ואם לא עשה כן ונפסד השור בהבור דהוא פסידא דהניזק. וכ"כ הטור בהדיא וכתב הב"י שהוא הסכמת הפוסקי' וכאן למדונו דאם לא ירצה המזיק להעלותו ולא ליתן לו הוצאה להעלותו דצריך ליתן דמים שכל חציו דהפחת אם הוא תם ואם הוא מועד צריך לשלם דמי כל הפחת מאשר היה שוה כשהי' חי וכן משמעות הקרא כסף ישיב לבעליו והמת שגם המת ישיב המזיק ויתנהו לידו דניזק ואז יהי' לו המת בתשלומי דמי נזקו והמותר עד כדי נזקו ישלם לו בכסף אם נפל לבורו דפסוק זה בנפל לבורו כתיב וה"ה לשור מועד שנגח וק"ל:

(ס' ב') לא אמרינן דמזיק יטול כו' על מה שמחלק הסמ"ע בין הך לריש סי' ת"ד קשה כיון שזכתה התורם למזיק בשבח נבילה מנא ליה לחלק בשבח ונ"ל דאזלינן בתר משמעות הכתוב דואת המת יחצון דהיינו בשבח נבילה דוקא משא"כ בסי' ת"ד דאין שם נבילה ע"כ אין למזיק כלום בשבח הבהמה הניזקת וכן מצאתי לרש"ל בפ' המניח סימן ך"ט על קושיא זאת וז"ל דלא חולקין בשבח אלא היכי שמת הניזק וטעמא דאית ליה שותפות בגווה כדכתיב ואת המת יחצון אבל היכא שלא מת לית ליה זכי' בגווה עכ"ל:

(סעי' ג') על המזיק לטרוח כו' מה שמחייב הסמ"ע למזיק אפי' בפחת נבילה וצריך לשום כפי מה שהיה שוה בחיותה כיון שלא נתן ההוצאה היא תמיה דהא גזירת הכ' דאותו הפסד לניזק מה שנפסד אחר המיתה וכי משום שלא נתן ההונאה שהיא מועטת והיה נלקה לשלם כל הפחת ומנ"ל לומר כן ונלע"ד דלא בא סעיף זה רק ללמד שהטורח על המזיק נמצא שיש ב' חיובים עליו הא' הטורח דהיינו ההוצאה ותשלום הפחת שנפחת ממה שהיה חי ולא מיירי כאן מנפחת אחר מיתה ואם לא שילם עדיין ההוצאה יכפנו עוד לשלם ההוצאה אבל יש פחת אחר מיתה ודאי על הניזק:

השברים. דבניזק כתבה התורה ישיב ודרשינן מיניה דכשבא לשלם במטלטלים דיכול לשלם אפילו סובין וכמ"ש בסי' תי"ט וע"ל סי' שמ"ד ס"ב וסי' שפ"ז. סמ"ע:

הוזלה. פי' שלא נפחתה הנבלה מצד עצמה ממה שהיתה בשעת מיתה אלא שהוזל הבשר. שם:

נודע. דבזול אין נ"מ בידיעתו דלא עלתה על דעתו שיוזל. שם:

מ"ה. דלעולם שמין הריוח לפי השומא שהיה שוה מתחלה וזה היה שוה ר' מתחלה ובאותן ר' משותף המזיק בשור הניזק ברביעית דהיינו נ' כיון שהוא תם לכך אינו נוטל אלא הרביעית בהריוח. שם:

וירויח. ומ"מ פטור הוא מלשלם מה שהזיק שורו ול"ד למ"ש הט"ו בר"ס שאח"ז ע"ש דהתם מצי הניזק לו' אלמלי הנגיחה כו' שכן דרך הבהמה דנשבחת בשומן וגידול כשהיא חיה ובריאה בלא נגיחה יותר ממה שהיא נגוחה וחולה משא"כ כאן בנבלה דנתייקר הבשר שהוא דבר שאינו מצוי ותלוי במזל ואין יכול לומר אילו לא המיתו היה נתייקר בכפלים די"ל דבמזלו נתייקר. שם:

אם כו' או כו'. שם:

ודוקא כו'. הרא"ש שם דהטעם ע"כ משום פשיעותא דניזק דהא בשבחא חולקים שם ואינו מוכרח דפלגא שנוטל המזיק משום דחס רחמנא עליה כמש"ש והיינו דהא קשיא כו' וכ"ת כו' אבל ל"ל חלק בנבילה כלום וכן כאן חס רחמנא וכ"ש שגוף שלו מדינא ועיש"ש שחולק ע"ז:

וי"א כו'. כנ"ל:

וי"ח כו'. עסמ"ע וכ' שם דלא גרע מגזלן דהגזילה חוזרות בעיניה ע"ש: (ליקוט) ודוקא כו'. ל"ד א' דא"ל קרנא כו' וכ' הרשב"א וא"ת מ"ש מפחת נבילה לא היא דשאני התם דה"ל לזבונה מיד דאין דרך להמתין על הנבילה אבל דרך הניזקין להמתין עד שיתרפאו וישביחו ר"ל בלא מתה וז"ש וי"א דה"ה כו' ג"כ מזה הטעם אבל הרמ"ה כ' דהטעם דה"ל לאסוקי אדעתיה שתסרחה משא"כ שם וה"ה בהוזלה וז"ש וי"ח כו' ועסמ"ע (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה לא נצרכא כו' משא"כ אם לא נודע דאמרינן קרנא דתורא כו' וז"ש וי"ח כו' דלא שייך קרנא כו' (ע"כ):

מיהו כו'. שם וכ"ת ה"מ כו':

מדמי. ר"ל ח"נ:

על כו'. פ' כאבא שאול משום דאחרים ס"ל כוותיה. הרא"ש וש"פ:

ואת כו' ואם כו'. ר"ל בין בתם בין במועד כמש"ש ט"ו א':

מן החי. ר"ל משעת מיתה דלא כמ"ש בהג"ה בס"ב ולשון הגמ' ל"ד א' פחת שפחתה כו' פחת נבילה א"ב: