ב׳ שוורים שחבלו זה בזה והן תמים - שולחן ערוך חושן משפט סימן ת״ב

והמחבר שפסק כאן כמי שחולק כו'. ונוסחת הטור שלפנינו גרם למור"ם לכתוב כן והנוסחא הנכונה עיין ביש"ש פ"ג סי' כ"ו והב"ח לא הרגיש בזה ולכן הגיה נוסחא המוטעת וגם הסמ"ע לא הזכירה ומ"מ כוון כהלכה בדעת הרא"ש וכן הוא ברמזים והוא ע"פ נוסחת מהרש"ל וק"ל:

יצאו חמשים בחמשים כו'. ונ"מ אם נאבד האח' וכמ"ש מור"ם על זה דה"א כיון דהשור תם אינו משלם אלא מגופו נמצא שור של ראובן שנגח שור של שמעון והפסידו מנה ואח"כ חזר שור של שמעון ונגח לשור של ראובן שוה מנה והפסידו חמשים ונאבד שור של שמעון אח"כ ה"א דראובן יפסיד הזיקו שאין לו מקום לגבות ושמעון יגבה חמשים זוז משורו של ראובן קמ"ל דלא אלא מיד שהזיקו זא"ז מנכין זא"ז בכדי שווים דמי ההזיק והמותר משלם ח"נ א"נ קמ"ל אע"ג דשור אח' יפה למכור מהשני וה"א כיון דקי"ל דגובין וחוזרין וגובין לשני בעלי חובות שחייבין זה לזה היכא שיש להן נ"מ כגון שיש לאח' עידית ובינונית ולהשני זיבורית וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן פ"ה ס"ג ה"נ יגבה כ"א דמי נזקו מהמזיק קמ"ל כיון דהניזק משלם ממיטב זהו מיטב שלו שיעמוד כל אחד בשלו כ"כ הנ"י ועפ"ר והאי טעמא בתרא שייך בשני מועדים דהן גובין מעידית שיש למזיק ולא בתמין וטעם הראשון שייך דוקא בשני תמין דהן משלמין דוקא מגופן וכן בשני' שחבלו זה בזה דנשנה שם במשנ' עמהן דמשלמין במותר נ"ש וכתבו הטור והמחבר לקמן בסי' תכ"א ס"ג שייך בו ג"כ טעם בתרא וק"ל ולא כע"ש שכ' דה"ט דמנכין זה כנגד זה משום דאפוכי מטרת' ל"ל דז"א אלא אף אם יש בו נ"מ לא' בגביות כל אחד מחבירו לא שמעינן ליה ומטעם שכתבתי:

ודוקא ששוה כל א' כו'. כ"כ הנ"י פ' המניח (בדפוס גדול דף י"ז ע"א) ז"ל וראוי שתדע דכי אמרינן דמשלמין במותר ח"נ דוקא במאי דיכלו לאשתלומי מיניה אהדדי אבל שור שוה ר' שנגח לשור שוה מנה והכחישו פ' זוז וחזר האחרון ונגח להראשון והכחישו מנה אם נאמר נוציא מ' שהוא ח"נ שחייב הראשון כנגד מ' מחמשים שחייב האחרון וגובה הראשון מהאחרון י' דינרים במותר ח"נ לקתה מדין שהרי האחרון שהכחיש להראשון מנה אינו שוה אלא ך' ואין להראשון להשתלם אלא מגופו והראשון שחייב להאחרון נ' זוז עדיין שוה מנה ויכול להשתלם ממנו לפיכך דין הוא בזה שנוציא ך' כנגד ך' שהוא שיעור מה דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מהראשון ך' זוז שהוא מותר מ' מחצי נזק שלו ונמצא דפעמים הניזק מועד גובה יותר מחביריו שנזקו מרוב' עכ"ל:

כגון אם הזיק מועד בתם ק' כו' כ"כ ג"כ בטור ושם בפריש' כתבתי דהי' יכול לומר כגון דגם המועד לא הזיקו אלא נ' אפ"ה משלם המועד במותר כ"ה אח' שניכה כ"ה דח"נ דתם נגד כ"ה מנ' דמועד ולא נקט שהזיק ק' אלא אגב שהוצרך לכתוב כן לשטת פירש"י דכתב הרא"ש והטור משמו דהיכי דהתחילו התם והמועד יחד דגם התם משלם נ"ש ע"ש ועפ"ר:

י"א דכל זה כו' עד והמחבר שפסק כאן כמי שחולק כו' עד"ר שם כתבתי דלעד"נ דלית פלוגתא בזה דכ"ע ס"ל דאם לא התחילו יחד אלא שחזר ונגח קודם שנח רוגזו דהשני פטור וכמ"ש הטור בשם הרא"ש כן בלי חולק עליו בב' מקומות בשור ובאדם ול"פ ר"י אפירש"י אלא במ"ש רש"י דאם התחילו כא' והי' א' תם וא' מועד דמשלם תם כמועד נ"ש דבזה ס"ל לר"י דאפילו התחילו יחד אינו משלם התם אלא ח"נ והמחבר לא הזכיר דעת רש"י כלל לא כאן בשוורים ולא בסימן תכ"א באדם אלא ס"ל פשוט כר"י והחילוק שכתב הרא"ש בין החחילו יחד או לא כתבו המחבר בסימן תכ"א וה"ה כאן בשוורים דמ"ש זה או זה ומ"ש מור"ם כאן החילוק דבין התחילו יחד בשם י"א לא דק גם בזה כי אין פלוגתא בזה וכמ"ש וחדא באידך תליא דמשום דעלה בדעת מור"ם דפליגי וכתבו בשם י"א הוא הגורם לכתוב אהמחבר דלא כוון יפה ודו"ק:

או לאחר שנפרדו כו'. יחזר השני וחבל כו' דאז הוי השני ג"כ כהתחל' חדשה משא"כ אם חבל השני בראשון קודם שנפרדו וז"ש מור"ם אבל אם א' התחיל כו':

(ס' א' י"א (דאין חילוק) הסמ"ע כתב דרמ"א לא דק דבזה אין פלוגתא והאמת כן הוא ובטור כתב כך דקדק מדברי רש"י ורין דעת ר"י כן אלא בין שהתחילו בבת אחת בין בזה אח"ז נפרעים כמו שפרשתי תחילה עכ"ל הך בזה אח"ז פירשו אחר שנפרדו זה מזה כמ"ש שם הטור תחילה ולא הביא הטור דעת הר"י לחלוק אלא בדין השני שלדעת הר"י משלם יותר מח"נ כשהתחילו יחד וע"ז כתב דהוי כמו כמו בזה אחר זה אחר שנפרדו דאז פשיטא שאין על התם יותר מח"נ ולרש"ל ראיתי שכתב וז"ל מעולם לא חלקו התוס' ע"ז רק ט"ס הוא וקאי דוקא אההיא שדקדק הרא"ש מרש"י וכן ראוי להיות ואין דעת ר"י כן אלא נפרעין ממנו כמו שפרשתי תחילה אבל הא דזה אחר זה לית ביה פלוגתא וכן מוכח באשר"י שט"ס הוא עכ"ל סבר הרב דמ"ש הטור אין בזא"ז היינו הדין הראשון בהתחיל הא' וקידם הפרידה חזר זה וחבל בראשון דהיינו דין הראשון וע"כ חלק הר"י על דין הראשון שזכר הטור ואינו כן אלא כמ"ש ובדין הראשון שזכרו רמ"א כאן אין בו מחלוקת אלא שיש לתמוה על הש"ע למה לא כתב כאן מזה ובסימן תך"א גבי אדם כתבו ואפשר שזאת היתה תמיהת רמ"א ומ"מ יש לתמוה גם על הרמ"א למה לא כתב כאן בשוורי' דאפילו חבל הב' בא' יותר ממה שחבלו פטור מן המותר משא"כ באדם כמו שיתבאר לקמן וכ"כ רש"ל כאן שאפי' אם המית הב' לא' פטור והא' חייב בנזקי הב':

נאבד. פי' דל"ת כיון דתם אינו משלם אלא מגופו נמצא שור של ראובן שנגח שור של שמעון והפסידו ק' ואח"כ חזר שור של שמעון ונגח שור של ראובן והפסידו נ' ונאבד שור של שמעון וה"א דראובן יפסיד הזיקו שאין לו מקום לגבות ושמעון יגבה נ' משורו דראובן קמ"ל דלא אלא מיד שהזיקו זא"ז מנכין זא"ז בכדי שיווי דמי ההיזק והמותר משלם ח"נ. סמ"ע:

מגופו. ז"ל הנ"י פרק המניח וראוי שתדע דכי אמרינן דמשלמין במותר ח"נ דוקא במאי דיוכלו לאשתלומי מיניה אהדדי אבל שור שוה ר' שנגח לשור שוה ק' והכחישו פ' וחזר האחרון ונגח להראשון והכחישו ק' אם נאמר נוציא מ' שהוא ח"נ שחייב הראשון כנגד מ' מנה שחייב האחרון וגובה הראשון מהאחרון י' במותר ח"נ לקתה מדת הדין שהרי האחרון שהכחיש להראשון ק' אינו שוה אלא כ' ואין להראשון להשתלם אלא מגופו והראשון שחייב להאחרון נ' עדיין שוה ק' ויכול להשתלם ממנו לפיכך דין הוא בזה שנוציא כ' כנגד כ' שהוא שיעור מאי דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מהראשון כ' שהוא מותר מח"נ שלו ונמצא דפעמי' הניזק מועט גובה יותר מחבירו שנזקו מרובה עכ"ל. שם:

יפה. עמ"ש הסמ"ע והש"ך ליישב דברי המחבר בזה ע"ש:

ואפי' כו'. תוס' ד"ה שנו כו' ואפי' לר"י נ"מ כו' וכ"כ נ"י ואף לר"ע:

ודוקא כו'. עסמ"ע וכמ"ש בכתובות קי א' רמי ב"ח אמר הכא כו' ואף לרבא שם דקאמר ליגבינהו כו' כאן ל"ל דאין גובה אלא מגופו:

כגון אם הזיק כו'. טור לאפוקי ממ"ש הרא"ש בשם רש"י:

י"א כו' דכל כו'. כמ"ש כ"ד ב' וכמו בעטה מהלכת ברבוצה שר"ל ואף רבא ל"פ אלא משום דא"ל כי אית לך כו' ואפי' באדם יש לו רשות בכה"ג דהא אפילו על עסקי ממון אמרינן ברפ"ג מאה פנדי כו' ואע"ג דלא שייך באדם כל המשנה כו' ועתוס' ד"ז ב' ד"ה ה"ג כו' והג"א שם ד"ה והא כו' כ"ש בשור וז"ש וכ"ה לקמן כו' ועמש"ש:

והמחבר כו'. דברי הרב תמוהין כי אין חולק ע"ז והמחבר לא הזכיר כלום מזה וסמך אמ"ש בסי' תנא וגרם לו דברי הטור שכ' וכ' א"א הרא"ש ז"ל דמיירי דוקא שהתחילו בבת אחת כו' וכ' עוד היכא שהתחילו כאחד גם התם משלם נ"ש כמו המועד כך דקדק מדברי רש"י ואין דעת ר"י כן אלא בין שהתחילו בב"א בין שהתחילו זא"ז נפרעין כמו שפי' תחלה מ' דר"י חולק גם ארישא וס"ל להרב דהא בהא תליא דהא לא מצינו לר"י שחולק ע"ז וז"ש והמחבר כו' ר"ל כיון שפי' כפי' ר"י במתני' כנ"ל שכ' כגון אם הזיק כו' ה"ה באידך ס"ל כר"י. אבל ליתא דר"י אין חולק ע"ז וגם אינו מדברי רש"י וט"ס הוא בטור כמ"ש יש"ש שמ"ש בין שהתחילו כו' עד בזא"ז ט"ס: