הקוצץ אילן של חבירו והמונע חבירו - שולחן ערוך חושן משפט סימן שפ״ב

שור כו' ואילן כו'. חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים כו' משמע מדברי הרמב"ם והמחבר אלו שקנס הוא זה ולא דינא דאי ס"ל דינא הוא פשיטא שחייב ליתן לו י' זהובים כמו שחייב ר' גמליאל גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים שהבאתי לקמן דחד דינא אית להו אלא ס"ל דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וא"כ הכל הוא כפי מה שיראו הדיינים וכ"כ הסמ"ג ד' קמ"ח סוף ע"א חייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ"ש הרמב"ם והמחבר אח"כ גבי כיסוי ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' וכן ממ"ש וכן הורו שכל כו' ובשלטי גבורים פרק החובל דף ל"ד ע"א כ' דנראה מסוף דברי הרמב"ם דדינא הוא מאחר שכ' שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולפע"ד לא משמע כן מדברי הרמב"ם ומה שהקש' הרי"ף ס"פ החובל על האיכא מ"ד דקנסא הוא א"כ היכי יליף רב מיניה לשור ואילן. חתני הנבון ה"ר מאנש השיב ע"ז דהא שפיר י"ל רב לטעמיה דס"ל בפ' הניזקין (ריש גיטין דף נ"ב) גבי מטמא ומדמע ומנסך דמקנסא ילפי' (הג"ה ולשמואל בש"ס שם לא ילפי' וס"ל לאיכא מ"ד דקי"ל כשמואל בדיני ולא ילפי' מקנסא וכמ"ש הרמב"ן בדיני גרמי שלו) ועיין מה שכתבתי בזה לקמן סימן שפ"ה ס"ק א'. והבאתי שם עוד ראיות דמקנסא ילפינן: מיהו י"ל דכוונת הרמב"ם דלכ"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר"ג ליתן י' זהובים מ"מ במצוה אפשר שאינו נותן י' זהובים רק כפי מה שיראה לדיינים ואח"כ כתב יש מי שהורה כן בכל המצות ומ"ש הרמב"ם ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' ר"ל אע"ג דדינא הוא מ"מ קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובים בתורה שקצובים הן והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים וכן נראה מהרב המגיד שזה היא דעת הרמב"ם וע"ש וכן משמע בר' ירוחם שכתב בספר אדם נתיב ט"ו ח"ד גבי כיסוי וז"ל ומתוך דברי הרמב"ן נראה שאינו שוה י' זהובים אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכן נראה דעת קצת זולתו ואחרים כתבו שכל מצוה שוה י' זהובים והביאו ראיה מפרק החובל גבי שור ואילן וכן פסק שם הרי"ף כו' ע"כ ונראה שמ"ש הרמב"ן ט"ס הוא וצ"ל הרמב"ם ומ"מ אין זה מוכרח וי"ל שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי: ועכ"פ נראה ברור דמ"ש הרמב"ם והמחב' ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' קאי אכל מה שהזכירו מקודם דהיינו בשור ואילן ג"כ וכן משמע בהרי"ף והרא"ש ס"פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהובים וכ"פ מהרש"ל פ' החובל סי' ס' ע"ש וכ"פ הרשב"א בחדושיו ס"פ כיסוי הדם וז"ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהובים וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמ' בפרק החובל בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה וכלן שכרן שוה עשרה זהובים שאין שמין את המצות להקל ולהחמי' אלא כך כולן שכרן עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וקשה לי על הטור שכ' חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים שהרי הרא"ש פסק דדינא הוא ועוד שהרי הוא עצמו כ' אח"כ גבי כיסוי חייב ליתן לו י' זהובים וכן הדין בכל מצות עשה שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשא' ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לזה י' זהובים וא"כ אמאי כ' כאן כפי מה שיראו הדיינים הלא גם זה מצות עשה הוא כדלקמן סי' תכ"ז סעיף ח' וצל"ע:

אבל נאמן לו' לא הזקתי כו'. כלו' לא עשיתי לך היזק בזה כגון שפטר החובות שלו ואומר שבלאו הכי נמי לא היו משלמים וכה"ג ועיין מ"ש לעיל סי' קע"ו סי"א בהג"ה ומ"ש שם:

והוא י' זהובים בש"ס פרק כיסוי הדם (דף פ"ז ע"א) מסקינן דהוא שכר ברכת הכיסוי ובברכת המזון חייב מ' זהובים בעד ד' ברכות. ובספר לחם חמודות פרק כ"ה ריש ד' קצ"ב הביא דברי הר"ן דבשכר מצוה נמי משלם והקשה עליו כיון דשכר מצוה בכיסוי איכא ישלם המצוה והברכה וצ"ע עכ"ל ולק"מ דכדברי הר"ן מוכח בש"ס ס"פ החובל ובתוס' שם ושאר הרבה פסקו שכולם כתבו להדיא דבשכר מצוה נמי משלם י' ובכיסוי לא משלם אלא י' ע"ש בדבריהם וכ"כ מהרש"ל פ' החובל סי' ס' אלא ודאי ה"ט דכיסוי דכיון דאי אפשר לברכה בלא מצוה אין משלם על המצוה: וכתבו התוס' פרק כ"ה וא"ת דהל"ל נ' זהו' דהא איכא ברכת פרי הגפן וי"ל דסבר כמ"ד דא"צ לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא עכ"ל וקשה לי דהא איתא התם א"ל רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל משמע שהיה מברך על הכוס מדקרי ליה כוס של ברכה ודוחק לו' דקרי ליה הכי משום דמברכין עליו ברכת המזון ועוד קשה דהא בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"ג) אמוראי הוא דפליגי התם בהכי ותיקשי מרבי לאותו אמורא דסבר צריך לברך ודוחק לו' דהתם תלמידי דרב סבאי צריך ורב תנא ופליג אלא נלפע"ד לתרץ דכיון דהא דחייב י' זהו' אינו אלא במצוה דאורייתא ולא במצוה דרבנן וכמ"ש מהרש"ל בפ' החובל סי' ס' דנראה שבמצוה דרבנן פטור וא"כ הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ואינו אלא מדרבנן וא"כ עם ברכת פרי הגפן ליכא אלא ד' וכן מוכרח לומר לדעת הרי"ף והרא"ש שהרי פסקו בפ' ערבי פסחי' דצריך לברך אכוס של בה"מ ובס"פ כיסוי הדם כתבו וחייבו ר"ג ליתן לו י' זהובי' שכר ברכה ותו ההוא דסעד אצל רבי א"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהו' אתה נוטל כו' משמע דאינו חייב אלא מ' זהובים וא"כ א"א לתרץ כמ"ש התוס' אלא כמ"ש כן נ"ל: שוב מצאתי בר' ירוחם בס' אדם נתיב ט"ו ח"ד גבי כיסוי כדברי ושמחתי וז"ל שם כ' ה"ר צמח ולדידי קשיא הא דאמרי' ששוה מ' זהובים כנגד ד' ברכות והא ה' הן ד' של ברכת המזון וא' של יין ויש לי לתרץ שלא מנו אלא הג' ברכות שבברכת המזון שהן מן התורה ולא מנו הרביעית מפני שהיא מדבריהם עכ"ל. אבל בס' מישרים גבי דיני נזיקין נל"א סוף ח"ד כ' רבי' ירוחם וז"ל כוס של ברכה מ' זהו' וברכת פרי הגפן אינה מן המנין כי היא ברכת הנהנין עכ"ל ולפ"ז ברכת הטוב היא מן המנין ואפשר גם דעת הרי"ף והרא"ש כן:

היה לו בן למול כו' פטור כ' הסמ"ע וז"ל עיין בי"ד ס"ס כ"ח כ' וז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהוא גדול יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשיה כו' ע"כ אבל באב לא מהני עניית אמן כו' ובע"ש כ' טעמים אחרים לפטור זה שקדם ומל ולא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח וכנ"ל עכ"ל ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא בר' ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור שכ' שם בנתיב ל"א סוף ח"ד וז"ל ומי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומהל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב וכן המונע בעלים מלעשית מצוה וקדם ועשאה משלם י' זהובים ואי תפס לא מפקינן מיניה זולתי בשיכול לענות אמן עכ"ל וכן מוכח להדיא מדברי מהרש"ל פ' החובל סי' ס' דאין חילוק בין אב לאחר בזה. ועוד מוכח כן מדברי המעד"מ והפריש' עצמו שהבאתי לקמן שפירשו דבהך דר"ג הי' מברך בנחת אלמא דאי היה מברך בקול רם היה פטור משום שה"ל לענות אמן והא התם מצות כיסוי עליה רמיא כמו מצות מילת הבן על האב דכתי' וש"ך וכיס' וילפינן מיניה מי ששפך יכס' אלא ודאי כדברי הע"ש ושלא כדת השיג הסמ"ע על הע"ש כי דברי הע"ש נכונים וז"ל ודוקא שהי' האב בעצמו רוצה לימול שהוא חייב בה מן התורה אבל נתנו האב לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור מן האב פטור שהרי לא מנע ממנו המצוה ומן המוהל פטור דבמה זכה במצוה זו דבמה הקנה אותה לו האב ואפי' הקנה לו בקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים כו' עכ"ל וכדבריו מבואר בהרא"ש ס"פ כיסוי הדם שכתב מתחלה שר"ת פטר בא' שנתנו לו בן למולו וקדם אחר ומלו מטעם דאין גובין קנס בזמן הזה ועוד דה"ל לענות אמן וכתב הרא"ש אח"כ וז"ל ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל לפטור המוהל דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמיא לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייב למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וזה מבואר כדברי הע"ש וכן מוכח ודאי מדברי ר' ירוחם הנ"ל ודבריו לקוחים מדברי הרא"ש הנ"ל וכ"כ עוד הרא"ש בתשו' כלל י"ב סי' ג' דאפי' הקנה לו בקנין למול אינו כלום דקנין דברים הוא ונתבאר בי"ד ריש סי' רס"ד בהג"ה ע"ש ומ"ש הסמ"ע על הע"ש שלא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח כו' (ר"ל שכ' שם דפטור מטעם שה"ל לענות אמן משמע הא לאו הכי חייב) אין ראיה משם שכבר כ' הב"י והפריש' עצמו שם שאינו מדברי הטור רק שאחד הוסיף כן בטור ע"ש ופשוט הוא שהטור בע"כ ס"ל דבלא"ה פטור משום דלא זכה בו האחר וכמ"ש הרא"ש ואין ספק דאשתמיטתי' להסמ"ע דברי הרא"ש הנ"ל בהבאתי ואלו היה ראה לא כ' כן וכן פסק מהרש"ל פ' החובל סי' ס' כדברי הרא"ש אלו דפטור מטעם דלא זכה בו האחר וע"ש: והרב והע"ש כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה"ג וק"ל. ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו דומיא דכיסוי דמי ששפך הוא יכסה וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה דמצות עשה זו מוטל על האב תחלה והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקדושין (דף כט ע"א) דאמרי' התם האב חייב בבנו למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוהא מחייבי בי דינא לממהלי' כו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה: כתב מהרש"ל פ' החובל סי' ס' וז"ל ולפי הטעם שפטר ר"ת אותו המוהל ואפי' תפס מפקינן מיני' כיון שזה ענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשי' ע"כ מיירי אליבא הא דר"ג כיסהו בלי דעת חברו ואמר הברכה בנחת כדי שלא ישמע חברו או שדחפו ממנו שלא היה יכול לשמוע ולא מיחוור בעיני כלל דסתמא איירי ש"ס בלא פלוג ומסתמא הי' מברך כדרך המברכין ופשיטא דלא איירי ברשיעי שהי' מונע את חברו לענות אמן ע"כ נראה דאפי' ענה אמן נמי חייב אע"פ שהעונה גדול היינו בלא עשיית מצוה כגון לענין ברכת ס"ת ותפלה שהוא מניעת ברכה לבד אבל לענין כיסוי הדם ומילה שהיא מצות עשה לבד והברכה אינה מעכבת א"כ מנע אותו מן המצוה ומצוה לבד ג"כ חשוב י' זהובים אע"פ דלא אמרי' מצוה לחוד וברכה לחוד לענין י' זהובים מ"מ על מצוה לבד ג"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דלעיל הלכך נראה דאם תפס אפי' בזמן הזה י' זהובים לא מפקי' מיניה ואף שכך פסק אילן גדול ונתלו בו עמודי עולם התוס' והרא"ש והמרדכי והר"ן ומתיירא אני שלא ירוצו גולגלתי אבל תורה היא וללמוד אני צריך והנרא' בעיני כתבתי עכ"ל ואין דבריו נכונים ודברי התוס' והרא"ש ומרדכי (ס"פ כיסוי הדם וכן הוא בטור י"ד ס"ס כ"ח בשם פסקי מה"ר חזקי') וסייעתם הם דברי אלהים חיים דהא מיבעיא בש"ס ס"פ כיסוי הדם אהך דר"ג אי שכר מצוה או שכר ברכ' ופשיט דהוא שכר ברכה מברכת המזון בעובדא דרבי דהי' מ' זהובים אלמא דאע"ג דבכיסוי ומילה איכא ברכה ומצוה מ"מ עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך ס"ס כיון דהעונה אמן גדול מהמברך ונוטל שכר י' זהובים א"כ ה"ז שקדם ומל לא הפסידו כלום שהרי מ"מ יש לו הי' זהובים ולמה יחייב אלא בע"כ צ"ל דבהך עובדא דר"ג לא הי' חברו יכול לענות אמן ואין זה דוחק כלל דלא איירי ברשיעי כמ"ש מהרש"ל שאמר בכוון הברכה בנחת שלא ישמע חברו או שדחפו אלא מיירי שעשה הברכ' לפי תומו בנחת וכ"כ בס' מעד"מ ס"פ כיסוי הדם דהא דפטר ר"ת במוהל משום דבמילה מברך בקול רם וכדשדר רב צמח גאון דהיכא דאפשר עבדינן ליה בעשר' אבל בכיסוי הדם דרכן לברך בנחת וכ"כ בפריש' בי"ד ס"ס כ"ח. בספר מעד"מ ס"פ כ"ה הקשה אהא דפטר ר"ת משום דה"ל לענות אמן דהא אמרי' בס"פ אלו דברים (וכן בסוף מסכת סוטה) דרב דא"ל לחייא ברי' חטוף ובריך לית לי' הכי ודחק שם וכ' דרש"י שפי' ס"פ כ"ה שכר ארבע ברכות שעונה אחריהם אמן לית לי' הא דר"ת דגדול העונה כו' ואין דבריו נכונים דאדרבא אפי' לרב דא"ל לחייא בריה מוכח הכי דהא אמרי' התם דרב ס"ל כהאי תנא דאמר אחד המברך ואח' העונה במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אלמא דאפי' לרב יש לעונ' שכר כמברך אלא דפליגי אי ממהרין למברך תחל' וא"כ פשיטא דדינו של ר"ת אמת ומוכרח לכ"ע דפטור דהא יש לעונה שכר כמו המברך וא"כ איך אפשר שיחלוק רש"י אהא וגם פירושו בדברי רש"י שם אינו נכון כלל ע"ש אלא נ"ל כוונת רש"י משום דל' רבי שאמר לההוא מינא כוס של ברכה אתה שותה לא משמע שהמין יברך דא"כ הל"ל ברכת המזון אתה מברך וכן משמע להדיא בתוס' שם שכתבו בשתיה לחוד לא הי' לו שכר אלא רצה לדחות המין ע"ש וכן מסתמא רבי לא הי' נותן למין לברך על סעודתו אלא ודאי הכי א"ל כוס של ברכה אתה שותה עמנו וא"כ כי א"ל מ' זהובים היינו שכר ברכות שעונה המין אמן וא"כ אדרבה רש"י ס"ל כר"ת כן נ"ל: מרגלא בפומא דאינשי מי שמכבד לחברו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ"כ בשלטי גבורים פ' החובל דף ל"ד ע"א מי שהזמינוהו לברך ברכת המזון ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובים וכן מבואר בש"ס פ' כיסוי הדם כו' ע"כ וכ"כ רבי' ירוחם במישרים ונל"א סוף ח"ד גזל מצוה מחבירו חייב ליתן לו י' זהובים וכן בכוס של ברכה מ' זהובים ע"כ וכן משמע בש"ס פ' כ"ה (דף פ"ז ע"א) גבי הא דבעי התם אעובדא דר"ג שכר מצוה או שכר ברכה מאי נ"מ לברכת המזון (ודוחק לו' דקאמ' מאי נ"מ למי שמברך ברכת המזון אם יש לו שכר מ' זהובים ולא קאי אחטיפה דל' מאי נפקא מיני' לא משמע הכי) וקשה דהא כבר נתבא' דגדול העונ' אמן יותר מן המברך ומה"ט פטרו ר"ת והרא"ש ומרדכי ושאר פוסקים כשקדם ומל דה"ל לענות אמן וכמ"ש לעיל ובהך עובדא דר"ג כבר כתבתי לעיל שצ"ל שהי' מברך בנחת אבל בברכת המזון אם לא הי' זה מכבדו והי' עונה אמן הי' ג"כ מ' זהובים וא"כ היכא משכחת לה דכשחטף חברו יחייב במ' זהובים וגם ר' ירוחם גופי' כ' שם זולתי בשיכול לענות אמן אלמא דפטור כשיכול לענות אמן וא"כ היאך חייב מ' זהובים בברכת המזון שמברכין בזמון בקול רם ואפי' תימא שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת ובכה"ג מ"מ הרי הנחטף חייב לברך ג"כ בפני עצמו ברכת המזון כיון שאינו חברו מוציאו וא"כ הרי יש לו המ' זהובים שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהובים אלא על ברכה שמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא"כ בש"ס וש"ג ור' ירוחם מיירי בענין שלא יוכל לענות אמן כגון שחטף מחברו כוס של ברכת המזון ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם וכה"ג וא"כ נהי שזה יברך אח"כ לעצמו מ"מ כיון שיברך בינו לבינו לא יהי' לו שכר ר' זהובים על הברכה וא"כ בהך עובדא דר"ג צ"ל שחייבו על הברכ' לפי שזה ששחט הי' רצונו לברך בקול רם בפני אחרים וזה קדם וברך בנחת וכה"ג ולפ"ז מה דמרגלא בפומא דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלאו הכי יכול לענות אמן ואפשר שר"ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה וכמ"ש לעיל ועדיין צ"ע: ולענין ברכת ספר תורה עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטו' ומהרש"ל פ' החובל סי' ס' כ' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה א' שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים. וע"ש עוד במהרש"ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו:

כמו שיראו הדיינים. נראה דראיית עיני דיינים בזה ובביטל ממנו שאר מצות עשה דבסמוך הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה הוא איש שמדקדק בקיום שאר מצות אזי יקנסו המבטל ממנו הרבה ולפי מיעוטו בדקדוק מצות ימעט הקנס מהמבטל גם ישערו בטרח' קיום המצו' דפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשה עד"ר:

הואיל והוא עומד לכך כו'. די"ל דלמא ירא שיזיק אחרים והוא לא הי' לו פנאי לעסוק בהריגת השור ובקציצת האילן ונתן לו רשות להורגו ולקצצו ושכח הדבר שנתן רשו' לזה:

כמיגו במקום חזקה כו' דחזק' הוא דאין אדם מצוה לאחר לעשות לו דבר שמזיק לו בממונו:

אבל נאמן לו' לא הזקתי במיגו דלא הי' שלך קשה למה לי' מיגו לטענ' דלא הזקתי דמהיכי תיתי יהי' נאמן לטעון עליו שהיזק בלא עדים וגם לפני זה כ' מור"ם ז"ל ואפי' יש לו מיגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו שמע מיני' דהי' נאמן לטעון לא הזקתי היכא דליכא עדים אפי' בלא מיגו שוב ראיתי במרדכי דפרק החובל במקום מקור דין זה שם נלמד דמ"ש מור"ם כאן דנאמן לומר לא הזקתי דר"ל מה שעשיתי ברשותך עשיתי ונמצא דאינו מזיק בזה אינו נאמן אם לא במיגו דלא הי' שלך וכן מוכח בד"מ ע"ש:

ובא אחר וכיסה כו' דוקא בכה"ג דמצות כיסוי רמיא על השוחט שנא' ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטו פטור דשאני מצוה דנצטוינו לעשותו כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א"א להפטר מהכיסוי דוקא קנסי' משא"כ שחיט' דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט ועפ"ר:

והוא י' זהובים כן הי' מעשה בגמ' שבא א' לפני ר' גמליאל וקנסוהו י' זהובים רק שדע' קמייתא ס"ל שראות עיניו דר"ג באותו איש כך הי' ושכל דיין יקנוס כפי ראות עיניו וכנ"ל ועד"ר:

ובא אחר ומלו פטור. בי"ד ס"ס כ"ח סיים בזה וכ' ז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהא אמרי' גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי' אבל אין לפוטרו מטעם שיתן לו תרנגול לשחוט דזו מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה ומעוות אשר לא יוכל לתקן הוא עכ"ל ושם כתבתי דנראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצו' מילה דנתקנ' ברכ' בצבור ובקול רם דכיון דצריך לברך בקול רם ודאי שמע הברכה משא"כ בברכת השחיטה ומ"ה כתבתי לעיל בסמוך וגם שם טעם אחר לנתנו לו תרנגול או בהמה לשחוט וקדמו אחר ושחטו דאין קונסין אותו דלא מחשב מצוה דרמיא עלי' דאינשי ונראה דמה"ט אם קדם אחד ומל בנו של חבירו אף שהאב יכול לענות אמן אחר המברך מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב ובע"ש כתב טעמים אחרים לפטור זה שקדם ומל ע"ש ולא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח וכנ"ל:

(ס"א) הואיל ועומד לכך דאל"כ לא שבקת חיי לכל אדם שכל א' יזיק חבירו ויאמר ברשותך עשיתי:

(כמיגו במקום החזקה) אף ע"ג דבסי' מ' ס"ח פסקינן דאמרי' מגו במקום חזקה מ"מ חזקה דהכא היא אלימתא והוי כמו אנן סהדי דידוע הוא שאין אדם מרשה לקצץ נטיעותיו וכ"כ במרדכי בשם ראבי' וכ"כ נ"י לדיעה קמייתא אלא שאחר כך במרדכי שם משמע דאמרי' כאן מגו ומוקי להך שיש עדים דהאילן שלו והוא קצצו דאל"כ נאמן במיגו לא קצצתי עכ"ל וצ"ע אם יש להוציא ממון יגד זה:

(אבל נאמן לומר וכו') מה שהקשה סמ"ע ומתרץ בזה קשה על תירוצם דאמאי מהני ליה מגו כיון דאנן סהדי דמשקר כמו שכתבתי בסמוך ונלפענ"ד שיש כאן ט"ס וצ"ל אבל נאמן לומר במגו דלא הזקתי דלא היה שלך מעולם אלא שלי היא ורצה לומר אפילו ידוע בעדים שזה האילן של אבותיו מעולם מ"מ יכול לומר קניתיו ממך ודידי הזקתי מגו דאי בעי היה אומר לא הזקתי כלל כן נראה לפי עניות דעתי להגיה:

אין מנדין אותו וכתב בסמ"ק בהלכות שחיטה מ"מ לא טוב עושה הוא וצריך לפייסו:

הדיינים. כתב הש"ך דמלשון זה משמע שקנס הוא ולא דינא דאי ס"ל דדינא הוי פשיטא שחייב ליתן לו י' זהו' כמו שחייב ר"ג גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים דחד דינא אית להו אלא ס"ל דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וכ"כ הסמ"ג דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ"ש המחבר אח"כ גבי כיסוי ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' ובש"ג פ' החובל כתב דנראה מסוף דברי הרמב"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולע"ד לא משמע כן ברמב"ם כו' ועכ"פ נראה ברור דמ"ש ויש מי שהורה כו' קאי על כל מה שהזכיר מקודם דהיינו בשור ואילן גם כן וכן משמע בהרי"ף והרא"ש ס"פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהו' וכ"פ מהרש"ל שם סימן ס' ע"ש וכ"כ הרשב"א בחדושיו ס"פ כיסוי הדם וז"ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהו' וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל בשור העומד כו' שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך כולן שכרן ע"כ וכ"כ הר"ן שם עכ"ל:

לכך. די"ל דלמא ירא שיזיק לאחרים והוא לא היה לו פנאי לעסוק בהריגת השור ובקציצת האילן ונתן לו רשות להרגו ולקצצו ושכח נתינת הרשות לזה. סמ"ע:

חזקה. דאין אדם מצוה לאחר לעשות דבר שהזיק לו בממונו. שם:

וכיסה. דוקא בכה"ג דמצות כיסוי רמיא על השוחט שנאמר ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א"א להפטר מכיסוי בהא דוקא קנסי' משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט. שם:

שיראו. נראה דראיית עיני הדיינים בזה ובר"ס זה בשור ואילן הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה מדקדק בקיום שאר מצות אז יקנסו הרבה להמבטל ממנו ולפי מיעוטו בדקדוק מצות ימעטו הקנס מהמבטל גם ישערו בטרחת קיום המצוה דלפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשוה. שם:

פטור. בטור יו"ד ס"ס כ"ח סיים בזה וכ' ז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי' כו' ונראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצות מילה דנתקנה ברכה בצבור ובקול רם דאז ודאי שמע הברכה משא"כ ברכת השחיטה ונראה דמה"ט אם קדם א' ומל בן חבירו אף שהאב יכול לענות אמן מ"מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא ברבינו ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור כו' אלא דהרמ"א כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה"ג. אמנם מדברי הרא"ש ס"פ כיסוי הדם מוכח דמי שהוא מוהל חייב הוא בעצמו למול את בנו ואינו רשאי ליתנו לאחר למולו וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה ע"ש והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקידושין דף נ"ט ע"א וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלין מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה. וכ' עוד ז"ל מרגלא בפומי דאינשי מי שמכבד לחבירו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ"כ בש"ג פרק החובל מי שהזמינוהו לברך בה"מ ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובי' וכו' וכ"כ רבינו ירוחם וכן משמע בש"ס פרק כיסוי הדם גבי עובדא דר"ג דקאמר מאי נ"מ לברכת המזון וקשה דהא כבר נתבאר דגדול העונה אמן כו' ובהך עובדא דר"ג צ"ל שהיה מברך בנחת כמ"ש לעיל אבל בבה"מ שמברכין בזמון בקול רם היאך חייב החוטף מחבירו מ' זהובים וא"ת שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת מ"מ הרי הנחטף חייב ג"כ לברך בה"מ בפ"ע כיון שאין חבירו מוציאו ואם כן הרי יש לו המ' זהו' שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהו' אלא כשמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא"כ בש"ס וש"ג ורבינו ירוחם מיירי כגון שחטף מחבירו כוס של בה"מ ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם בענין שא"י לענות אמן וא"כ נהי שזה יברך לעצמו מ"מ לא יהיה לו שכר הברכה כיון שיברך בינו לבינו ולפ"ז מה דמרגלא בפומי דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלא"ה יכול לענות אמן ואפשר דר"ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה ועדיין צ"ע ולענין ברכת ס"ת עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטור ומהרש"ל פרק החובל סי' ס' כת' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה אחד שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים וע"ש עוד במהרש"ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו עכ"ל הש"ך:

שור כו' מפני כו'. ר"ל לא בשור שהמית ובזמן סנהדרין דא"כ אסור להרגו דהא צריך לדונו בכ"ג ואף ר"א ל"פ אלא בה' חיות אלא אף בזה"ז ובנגחן כו' וכמ"ש בספ"ק משום דר' נתן:

ושחט. דהרג ל"ד דאל"כ יאמר אני הייתי שוחטו דהא דף אם המית קודם שנגמר דינו קדם ושחטו מותר כמ"ש בפ"ד. יש"ש:

כמו שיראו כו'. כ"כ הרי"ף בשם י"א דקנסא הוא ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא והקשה הרי"ף ע"ז דא"כ היכי גמר רב מינה שם ור"ל כמש"ש קי"ז א' א"ל אי דינא כו' אע"ג דדחי ליה שם סובר דדיחויא הוא ופלוגתא הוא בגטין נב א' וי"ל דרב אזיל לשיטתו שם ומתורץ קו' הרי"ף וכן מ"ש הרא"ש מסוגיא דחולין פ"ז א' למנ"מ לכוס כו' י"ל דאתי ג"כ כרב ולכן פ' הרמב"ם כרב כמש"ל סי' שפה ס"ב וכ"כ ברפ"ז להדיא וכן כל כיו"ב אבל דעת ר"ה גאון ורמב"ן כהרי"ף דמקנסא לא ילפי' כשמואל וז"ש למטה ויש מי כו' ועש"ך: (ליקוט) כמו שיראו. וכ"כ הרשב"א בב"ק ק"ז א' ומסקנא מ' דמקנסא ילפי' כמ"ש לא מעיקרא סבר להפסד כו' (ע"כ):

אבל שאר כו'. גמ' שם:

אפי' יש כו'. דאל"כ מאי פריך לוקמיה בכה"ג ועהג"מ סי' יב:

כמיגו כו'. עתוס' דב"ב ה' ב' סד"ה מי. ומיהו ק' כו'. ותי' דבחזקה אלימתא ודאי לא אמרינן מיגו:

אבל כו'. עש"ך:

ובזה"ז כו'. תוס' שם ד"ה וחייבו כו' וכס' האחרונה לבד ונ"מ אם תפס וכמ"ש תוס' בחולין פז א' ד"ה וחייבו כו' וכ"כ הרא"ש שם במוהל דבאב. אם קדם אחר חייב ובאחר פטור משום דאין מוטלת עליו ובדבור האב לא זכה וכמ"ש בהג"ה: