פסולי עדות מחמת קורבה ואשה ועבד - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ג

וי"א דקרובי האם נמי אינן פסולי' אלא מדרבנן. משמע מדבר' הר"ב דהי"א אלו מקילין וס"ל דאינן פסולי' אלא מדרבנן ונ"מ ג"כ לענין עדי קדושין ולפע"ד זה אינו דהא ע"כ טעמו של הרמב"ם כמ"ש בכסף משנה פי"ג מהל' עדות דס"ל שכל מה שאנו דורשי' מהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא מדבריהם כו' ע"ש בכ"מ שהאריך קצת בזה וכ"כ הריב"ש סי' י"ד והביא שם ג"כ תשובו' הרשב"א שזהו טעמו של הרמב"ם שהולך לשטתו שאמ' בעיקר השני של ספר מנין המצות שחבר שכל הדברי' הבאי' בא' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינן דאורייתא אלא דרבנן כו' וכ"כ בעיר שושן שזהו הטעם די"א וכן מוכח בודאי דעת הרמב"ם דאל"כ אין טעם לדבריו למה יהא קרובי האם רק מדבריהם וכ"כ הרמב"ם ג"כ בריש הלכו' אישות שקדושי כסף הם מדבריהם וכמו שביאר הרמב"ם עצמו דבריו כן בתשוב' שהביא הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות וא"כ פשיטא דאין כוונת הרמב"ם כאן בקרובי האם לומר דכיון שהוציאו בא' מהי"ג מדו' לא יהא בהם ד"ת שהרי גם בקדושי כסף כתב הרב המגיד בריש ה' אישות שדעת הרמב"ם שדינו ד"ת לכל דבר וגם בס' זוה' הרקיע שחבר הרשב"ץ על מנין המצות האריך בזה והוכיח שדעת הרמב"ם שקדושי כסף וכן כל דבר שנלמד בא' מי"ג מדות דינו דין תורה לכל דבר רק שאין להכניסו בכלל מנין התרי"ג מצות כיון שאינו מפורש בתורה וכן בס' מגלת אסתר שחבר מה"ר יצחק ליאון על מנין המצות האריך בזה וכתב ככל דברי הרשב"ץ ודבריה' נכונים ומוכרחים וכ"כ בכסף משנה ריש הלכות אישות וז"ל ולדרך הרמב"ם לק"מ דהא דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לו' שאלמלא שהם קבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך כו' עכ"ל וכן ראיתי שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ג מהלכות אישות וז"ל המקדש בביאה הרי אלו אלו קדושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרי' שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחי' אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני עכ"ל ובכ"מ שם כתב דנוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק משטר וביאה שאלו ד"ת וזה ד"ס ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמי' כו' עכ"ל ולפע"ד נוסחא זו נכונה (והיא נדפסת בספרי המיימונות הגדולי' שנדפסו בשנת ש"י ובספרי מיימוני שנדפסו בשנת של"ד וכן בשאר דפוסים) וה"ק וכן דין הכסף דין תורה כלומר בדינו הוא שוה לביאה ושטר לכל דבר מדין תורה רק שפירושו מד"ס א"כ לפ"ז פשיטא דאף להרמב"ם גם בקרובי האם דינן כקרובי האב וכ"כ הב"י וד"מ גופיה בא"ע ס"ס מ"ב בשם תשובות רשב"ץ דמ"ש הרמב"ם דקרובי האם הם מדברי סופרים אינו אלא לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם וא"כ המקדש בפניה' אינה מקודשת עכ"ל ותמיהני על ה' המגיד שכתב בפ"ד מה' אישות וז"ל י"מ שכל אותן הנלמדי' מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרי' וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה' עדות והוא ג"כ מהשורש השני שהניח בספר המצות וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הם מן התורה בין קרובי האם ובין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל והרי הוא עצמו כתב בריש הל' אישות לדעת הרמב"ם גבי קידושי כסף שהם דין תורה לכל דבר א"כ גם גבי קרובי האם הל"ל כן הא שניהם הם הנלמדי' באחד מי"ג מדות וכן נ"ל עיקר שגם הרמב"ם סובר בקרובי האם שדינן דין תורה לכל דבר ולא נ"מ בינייהו לענין דינא ואפי' תימא שדעת הרמב"ם דקדושי כסף הם מדברי סופרים ממש כיון שאינו מפורש בתורה רק ללמד באחד מי"ג מדות מ"מ הרי הרמב"ן בהשגות שם וכל הפוסקי' הוכיחו בהרבה ראויות חזקות ובצורות דקדושי כסף וכן כל דבר הנלמד בא' מי"ג מדות הם מן התורה ממש וכן המחבר כתב בא"ע ס"ס כ"ו האשה מתקדשת בג' דרכים בכסף או בשטר או בביאה כו' ולא הביא שום סברא אחרת כלל וגם הר"ב בהגהה סתם כותיה וא"כ מלבד מ"ש לעיל ק' על הר"ב היאך הביא כאן הי"א שקרובי האם פסולי' רק מדרבנן ואפשר דס"ל כמ"ש ה' המגיד שהבאתי לעיל אבל כבר כתבתי דדברי ה"ה תמוהים בעיני ומ"מ יהיה איך שיהיה העיקר דפסולים דאורייתא כמו שפסק הריב"ש שם והביא תשובת הרשב"א נמי שפסק הכי ושכ"כ הרי"ף בתשובה וכן הוא בקצרה בתשובת רשב"א סי' אלף קפ"ה וכן העתיק בשלטי הגבורים פ' ז"ב תשובה ארוכה ונראה שהיא תשובת הרשב"א ע"ש וכ"כ הרא"ה בספר החנוך פרשת כי תצא מצוה תקצ"ו שגדולי חכמי' ונבונים פסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם דפסולי' דאורייתא כו' וכן הוא בתשובת רמב"ן סי' קי"א וכ"פ להדי' בתשובת דברי ריבות סי' רס"ד וכן נרא' מדעת שאר כל הפוסקי' שכתבו סתם שכשם שקרובי האם פסולים קרובי האב פסולי' וגם מהסמ"ג לאוין רט"ו ושאר פוסקים מוכח כן בביאור יותר ע"ש וכן נראה דעת הב"ח והר"ב והע"ש שהביאו דעת הי"א לא כיוונו יפה:

כל אשה שאתה פסול לה. ע' בתשובת רמ"א סי' צ"ה שאלה ו' סי' קל"א:

ומיהו לכתחלה לא יחתמו. מוכח בת"ה שם דה"ה להיות דיינים ביחד או לאחד מבעלי דינין אסור לכתחל' ב' בב' תרי בעל גבי חליצה ע"ש וכ"כ הר"ב בא"ע סי' קס"ט ס"א לענין חליצה ע"ש וא"כ ה"ה דעד שהוא ב' בב' ב' בעל עם הבעל דבר לא יחתום לכתחלה על השטר ודו"ק:

כך הוא פסול להעיד. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:

אסורי' לדון. עיין בתשובת מלובלין סימן ס"ג:

ונ"ל ד) דבדיעבד דינו דין. עיין מ"ש בסמ"ע:

דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. כ' הסמ"ע בב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדוש' וכו' עד ובד"מ הביאו וכ' עליו דבעי' ג"כ שיהיה לידתו שלא בקדושה עכ"ל סמ"ע וז"ל ד"מ ובפירוש ר"ש סוף מסכת שביעית מוכח בהדיא דלשון נתגיירו לא משמע אלא בגר שהיתה לידתו שלא בקדוש' עכ"ל ומביאו הב"ח ולדידי בלא"ה ליכא ספיקא כלל דכיון דאמרי' בפ' נושאין על האנוסה (סוף דף צ"ו) וברי"ף והרא"ש שם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדוש' חייבין כרת משום אשת אח וכ"כ הרמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ט סעיף ד' א"כ פשיטא דפסולין מדאורייתא ומאי דאמרינן בפ"ד דיבמות עדות לב"ד מסורה היינו בפסולי דרבנן וזה ברור:

אם מתה אשתו. נראה דה"ה נתגרשה:

אם נפסק הדין כ"כ הב"י בשם בעל העיטור אבל אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל העיטור לומר כשהעד העיד מתחלה בב"ר כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע בבעל העיטור אות קו"ף דף ל"ח סוף ע"א להדיא וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוי מסהיד ההיא שעתא כשר הוי מסתבר כיון דאיפסק ההוא דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכ"ל והר"ב והאחרונים לא ביארו זה והיה להם לבאר:

היה יודעלו בעדות. נראה דמי שגירש את אשתו אינו כשר להעיד לה רק בעדות שראה לה קודם שנשאת אבל בעדות שרא' לה אחר שנשאת לא משום דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ואפי' להראב"ד וסייעתו לקמן סימן ל"ד סכ"ו ועמ"ש לקמן סימן ל"ד גבי מה שהשגתי על תשובת ריב"ש סימן של"ט:

אין הצוואה כלום. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה:

לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וכ"פ בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס כ"ט שהכרעת המחבר מכרעת ובתשובה סי' ק"ג לא כתב כן אלא כתב דהוי ספיקא דדינ' וע"ש ועמ"ש לקמן סי' ל"ז סעיף י"ט ועיין בתשובת מהרי"ט סי' כ"ו וסי' ק"ה:

ל"ש אם הלוה בא לפטור עצמו כו'. עיין סמ"ע עד ועיין דריש' שם כתבתי עוד פי' אחר לזה ועיין בב"ח פי' אחרים נכונים:

והם מעידין עליו שהודה (שלא פרע) או ששטר ביד מלוה והלוה מביא עדים שפרעו והם קרובי' לערב ר' ירוחם נתיב ב' ח"ג והב"י כ' על זה ורבינו כתב כדברי כולם וליתא דלא נזכר פי' זה בטור חלא הוא פי' שלישי והוא מדברי הרמב"ן בס' מלחמות שמפרש שם בהפך ממה שפירש הראב"ד ע"ש והוא פי' נכון:

אם טוען שפרע עיין בב"י וברי"ו נ"ב ח"ג מעורבבים בדעת הראב"ד שנראה להדי' מדבריהם שהראב"ד מחלק בין שני דיבורים לדיבור אחד והא ליתא ולהראב"ד אין לחלק כלל בכך אלא מחלק דהתם כיון שהוא מעיד על עצמו א"כ לא שייך ביה עדות כלל שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה משא"כ הכא דה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין בהרא"ש פ"ק דמכות וכמדומה שר' ירוחם והב"י הבינו שגם להראב"ד קאי תירוצא קמא דהרא"ש אבל הא ליתא ע"ש ודוק ותשכח כדברי ועיין בריב"ש סי' של"ט ועיין מ"ש לקמן סי' ל"ד סעיף כ"ו:

קרובי נרצח יכולי' להעיד כו'. ואפי' הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד. כן הוא במרדכי שם וכתב ב"י משמע מהכא דטריפה אינו כשר להעיד וכ"כ בסימני המחודשים בסתם טרפה אינו כשר להעיד משמע מדבריו דטרפה פסול להעיד לכל עדות מצד פסול בגופו שהוא טרפה ואין דבריו נכונים וכמ"ש לקמן ובד"מ כתב דהמרדכי מיירי בדיני נפשות וס"ל כהנ"י פ' זה בורר דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות וכ"כ המרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דעדי' הקרובי' לדייני' כשרים דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ולכך טרפה כשר להעיד בד"מ ע"כ ומביאו הסמ"ע בקצרה ס"ק כ"ו וכת' דמור"ם קצר כאן ולא הגיה משום דרבים חולקי' עליהם משמע מדבריהם למאי דרבים חולקי' וס"ל דעדות הקרובי' לדייני' פסולי' משום דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה וטרפה פסול אף בד"מ וכל דבריהם תמוהין מכמה טעמי' חדא נהי דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה היינו כגון בעדות הקרובי' לדייני' וכה"ג וכמ"ש לקמן דאם מעידין בגוף העדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא דבעדות זה לא יבואו לידי הזמה אבל עד טרפה נהי דהוא טרפה מ"מ מה שהוא מעיד בממון שייך ביה הזמה דכשיזום ישלם ממון וכי מה ענין טרפה לתשלומי ממון וגם מה דס"ל לב"י דטרפה פסול משום פסול בגופו שהוא טרפה וגם מה שמפלפלין הדרכי משה והסמ"ע בזה נלע"ד דכולן שגו וטעו ואשתמיטתהו ש"ס ערוכה בסנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ח ע"א) דגרסינן התם אמר רבא טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה (פירש"י דאין יכול לחייבו ע"פ עדים שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעי למיקטל) ואמר רבא עדים שהעידו בטרפה והוזמו אין נהרגי' עידי טרפה שהוזמו נהרגין רב אשי אמר אפי' עידי טרפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין וכ"פ הרמב"ם בפ' ך' מה' עדות וכתב הכ"מ שם דצריך לפרש דבשעה שהעידו לא הוי ידעינן שהם טרפה דאל"כ איך העידו וע"ש וא"כ מוכח להדיא דבין לרבא ובין לרב אשי אפי' בדיני נפשות טרפה כשר להעיד מצד עצמו ואינו פסול מצד פסלות בגופו אלא לרב אשי פסול בד"נ משום שאינו בזוממי זוממין משום דגברא קטילא בעי למקטל והוי ליה עדות שא"א יכול להזימה וכמו שפירש רש"י שם וזה לא שייך כלל בממון דמ"מ כשיזומו יתחייבו לשלם ממון וכי מה ענין תשלומי ממון לטרפה וא"כ מה שכתב המרדכי כל זמן שהוא חי ואינו טרפה כו' היינו משום דמיירי בד"נ גם מ"ש הד"מ והסמ"ע שדעת הנ"י פ' ז"ב והמרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ליתא דאדרבא בנ"י שם משמע להדיא איפכא דמייתי את הירושלמי דעדים הקרובי' לדיינים פסולי' משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ומשמע מדבריו דהיינו לענין ממון ע"ש וכן משמע עוד מדברי הנ"י פ' החובל ע"ש ומה שכתב הנ"י ר"פ אחד ד"מ ד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ומינה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימ' דטעמא דדרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימ' הוא עכ"ל ר"ל דלכתחלה לא בעינן לחקור משום עדות שאתה יכול להזימה דלכתחלה אין מדקדקין בזה משום שלא תנעול דלת בפני לוון וכמ"ש לקמן לפרש דברי הרמב"ם דבפ' ב' מהל' רוצח כן ע"ש ואמרינן מסתמא יודעים באיזו יום ובאיזו שעה הוא ולא בעינן שיעידו בפירוש בענין שתהא ראוי להזמה אבל אם ידעינן בודאי שאין יודעים באיזו יום ובאיזו שעה וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא וכמו שהוכחתי לקמן מן הש"ס ע"ש וכן צריך לפרש דברי בעל העיטור שבסוף אות ק' קרובים דף ל"ט ע"ג כתב שלא יהיו העדים קרובי' למלוה ולדיינים דהא שייכא הזמה בעידי קיום עכ"ל אלמא דבעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה ולעיל באותו דף בע"א כתב ד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדרישה וחקירה כו' עד כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הלכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות עכ"ל א"ו צ"ל דבריו כמו שפרשתי דברי הנ"י ודוק וכן מ"ש הרמב"ם ס"פ כ"ג מהלכות מלוה ולוה (והסמ"ג דף קע"ז ע"ד) וז"ל מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום או זמן כשר אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בד"מ בדרישה וחקירה כמו שיתבאר שלא תנעול דלת בפני לוין ולפיכך שט"ח המאוחרין כשרין אע"פ שא"א יכול להזימן עכ"ל ונראה שהוציא כן מהש"ס דר"פ א' ד"מ ועיין בה' המגיד שם היינו נמי דלענין לכתחלה לא בעינן לחקרם ולידע אם הם עדות שראויה להזמה ואמרי' מסתמ' העדים יודעים המקו' והזמן אבל אם היו העדים לפנינו ולא ידעו או שהכחישו זא"ז בחקירות עדותם בטל' משום דבעינן עדות שראויה להזמה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס ורמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים תדע שהרי הר"ן סוף כתובות מביא דברי הרמב"ם דס"פ י"ז מה' מלוה והרי הר"ן ספ"ב דכתובות ס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שראויה להזמ' א"ו כמ"ש ומ"ש המרדכי פ' ז"ב דר"י מכשיר עדות הקרובי' לדיינים לא כמו שהבינו הד"מ והסמ"ע דהיינו מטעם דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא אדרב' מדברי ר"י מוכח להפך שהרי כתב המרדכי שם ור"י מכשיר בפ"ב דכתובות גבי עד ודיין מצטרפין ע"כ ובפ"ב דכתובות (דף כ"א ע"ב) שם כתבו התוס' וז"ל אין עד נעשה דיין הטעם כמ"ש רשב"ם וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינים עדות שאין אתה יכול להזימה הוא שלא יקבלו הזמה על עצמם ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינים אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהם אלא כיון דבני הזמה נינהו בב"ד אחר עדות שאתה יכול להזימה קרינא בהו ה"נ יהיה הדיין נעשה עד ודוק' בעד המעיד אבל עד שאין צריך להעיד כגון שיש אחרים שיעידו נעשה דיין ודוקא בדיני ממון אבל בדיני נפשות אפי' עד הרואה אין נעשה דיין לר' עקיבא כו' עכ"ל וכ"כ עוד התוס' סוף פ' החובל (בבא קמא דף צ' ע"ב) בשם ר"י ע"ש הרי מוכח להדיא דעת ר"י איפכא דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא דמכשיר בעדים הקרובי' לדיינים דזה הוי עדות שיכול להזימה בב"ד אחר ולפי דעתי אין שום פוסק שיחלוק לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש פ' זה בורר שהביא את הירושלמי בסתם דעדים לא יהיו קרובים לדיינים משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה משמע מדבריהם דלענין ממון הב אוהו שהרי אין דרכם להביא מה דשייך דוקא לענין ד"נ וכן נראה עוד להדיא מדברי הרא"ש בפ"ב דכתובות גבי קיום וכ"כ הר"ן להדיא בספ"ב דכתובות ע"ש שהאריך וכן משמע פשטא דסוגיא דפ' מרובה סוף (בבא קמא דף ע"ה) דפריך התם והא ק"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות וכו' ועוד נלע"ד להוכיח כן מן הש"ס דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה דאמרינן בש"ס ריש פ' אד"מ דד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ צריכין דרישה וחקיר' ומ"ט אמרו ד"מ לא בעינן דריש' וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובדיני קנסות וכן בדין מרומה אוקמא אראורייתא ובפ' היו בודקין אמרי' בש"ס דטעמא דדריש' וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא וא"כ אף בהודאות והלואות נהי דתקנו רבנן דלא בעינן דרישה וחקירה היינו שאין הב"ד צריכים לכתחל' לחקור ולדרוש העדים משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מ"מ מוכח דבעינן עדות שאתה יכול להזימה אף בד"מ ואפי' בהודאות והלואות ונפקא מיניה אלו חקרו הב"ד את העדים בדיעבד ואמרו איני יודע בחקירות ודרישות עדותן בטלה כדאמרינן להדיא בש"ס ס"פ היו בודקין דאפי' עד א' שאומר איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטל' דה"ל עדות שא"א יכול להזימה ובבדיקות עדותן קיימת דעדות שאתה יכול להזימה הוא ודוחק לו' דעקרו רבנן משום נעילת דלת דינא דעדות שאתה יכול להזימה לגמרי דזה לא מסתבר כלל: ועוד דגרסי' בפ' ז"ב סוף (דף ל) אמר רב יודא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ ומשמע דבחקירות פסול' וכמ"ש הרמב"ם רפ"ג מה' עדות וסמ"ג וט"ו לעיל סי' ל' וכ"כ נ"י פ' ז"ב גבי אחד אומר בדיוטא עליונ' כו' וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו דעדות המוכחשת בחקירות פסולה אפי' בד"מ דלא בעינן בהו דרישה וחקירה דדוק' מוכחשת בבדיקות היא דכשרה בד"מ וכהנהו גוונא דאיתמר התם בפ' ז"ב אבל בחקירות לכ"ע פסולה אפי' בד"מ כו' וכ"כ ר' ירוחם נ"ב ח"ב ושאר פוסקים להדיא והיינו ע"כ מטעם שכתב רש"י וז"ל בבדיקות שאינו משבע חקירות באיזו יום באיזו שעה שהזמה תלוי בהן אלא בכלים שחורים וכלים לבנים שאין דין הזמה תלויה בהן עכ"ל הרי בהדיא דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסול' מטעם דבעינן עדות שאתה יכול להזימה דאם לא כן אין טעם כלל לפסול עדות המכחשת זה את זה בחקירות דמה בכך שמכחשת זה את זה בחקירות סוף סוף בגוף הענין עדותם מכיונת ולמה יגרע ממכחשת זא"ז בבדיקות א"ו כדפי' ויצא לנו מזה דנהי דבד"מ לא בעינן לכתחלה דרישה וחקירה מ"מ אם חקרו ואמר א' מהן אפי' איני יודע עדותן בטלה ואין סברא כלל לחלק בין עדות המכחשת לאומר איני יודע דכיון דאמרינן בש"ס ס"פ היו בודקין טעמא דאומר איני יודע בחקירות עדותן בטלה משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכבר הוכחתי דגם בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולהכי עדות המכחשת בחקירות עדותן בטלה א"כ ה"ה באומר איני יודע ושוב מצאתי בריב"ש סי' רס"ו שכתב שנראה דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כד"נ ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר לו שאם אמר בא' מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה כד"נ כו' ע"ש ומביאו ב"י בקצרה לעיל סי' ל' מחו' ו' וכן הב"ח שם אין דבריו מוכרחים ונלע"ד כמ"ש מהך דפ' ז"ב דעדות המכחשת בד"מ בחקירות פסולה וגם פשט הסוגיא דר"פ אד"מ לא משמע כדבריו ע"ש גם בסוגיא דפ' מרובה (סוף בבא קמא דף ע"ה) גבי הא דאמרינן התם והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות ה"מ היכא דלא ידעו באיזו יום באיזו שעה דליכא עדות כלל כו' לא משמע כדבריו דדוחק לומר דדוקא בדיני קנסות מיירי התם ואפי' לפי דבריו היינו דוקא לענין דרישה וחקירה אבל מודה דבעלמא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ודו"ק ולפיכך יזהר הדיין לכתחלה שלא יחקור רק בדין מרומה וכה"ג דכיון דאינו צריך לזה למה יביא את הבע"ד לידי הפסד דשמא יאמר א' מהן איני יודע ואל יטעך לשון השר מקוצי במרדכי פ' ז"ב ללמוד מדבריו דדוק' בד"נ בעינן עדות שאתה יכול להזימה אדרב' כשתדקדק היטב תרא' דס"ל דגם בד"מ בעינן ומ"ש ד"נ ר"ל דבד"נ אין עד הרואה נעשה דיין כמ"ש התוס' פ"ב דכתובות ופ' החובל שם ע"ש ודו"ק ומ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח גבי טרפ' שהרג דכל עדות שאינ' ראויה להזימה אינה עדות בד"נ כ' הלח"מ ס"פ ך' מה' עדות דקשה לשונו דהא בפ' הנשרפין אמרו סתם כל עדות שא"א יכול להזימה אינו עדות משמע בין בממון בין בנפשות דבממון ג"כ שייכא הזמה וכן נראה מדברי הר"ן ס"פ האשה שנתארמלה כו' עכ"ל ולפי דבריו ה"ל להקשו' מכל הפוסקי' הנ"ל ומש"ס ר"פ ז"ב שהבאתי ופסק הרמב"ם גופיה כן ברפ"ג מהל' עדות דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסולה אף בד"מ א"ו לק"מ דמ"ש' בה' רוצח אתי לאפוקי ד"מ לענין חקירה לכתחלה לא בעינן שתהא ראוי להזימ' דהא לכתחלה לא צריך דריש' וחקיר' בד"מ משום נעילת דלת וכמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם סוף פ' י"ז מה' מלוה וכמו שפירשתי לעיל דברי הר"ן גופיה והעיטור והנ"י אבל ד"נ בכל ענין בעינן עדות שתהא ראויה להזימ' ואין ספק דאישתמיטתיה לבעל לח"מ דברי הרמב"ם דסוף פי"ז מה' מלוה ולוה ודברי הר"ן דסוף כתובות הנ"ל שהבאתי:

פסולי'. ע"ל סי' ז' ס"ט וע' ב"ח דלענין מעשה צ"ע אם יש לפסול דיעבד ע"ש ובפסקי רקנ"ט סי' תל"ה הביא הירושלמי ודברי ר"י ומסיק ור' שמחה הכשיר העדי' הקרובים לדייני' וכתב ריא"ז לענין מעשה לא ידענא מאי אידון ביה:

וע"ל. ע"ל סי' ח' סס"א בהג"ה:

חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד כו'. הטעם דבעדות המעשה כאשר הי' לפניו הוא מעיד ולא חשדינן ליה שישנה בכוון בשביל אהבתו או שנאתו משא"כ דין שתולה בסברא והמחשבה נשתנה מחמת אהבתו או שנאתו אפילו בלא כוונת רשע וכמ"ש לעיל סי' ז' ע"ש. אלו הן הפסולי' מהן מחמת קורבה ומהן מחמת עבירהומהן מחמת שאינן מתנהגין בדרך ישוב העול' ומהן מחמת קטטות ומהן מחמת ריעותא שבגופם ומהם מחמת שיש להם צד הנאה בדבר ואלו הן הפסולי' מחמת קורבה האב פסול לבנו כו' ע"ש:

האחים זה עם זה. המחבר נמשך בזה הסי' אחר ל' הרמב"ם שכ"כ פ"ג דהלכות עדות והתחילו באח ובניהן משום דהן הן הפסולי' המפורשי' בהדיא בתורה דכתיב לא יומתו אבות על בני' ולא אצטריך לגופה שהרי כבר כ' איש בחטאו יומת דרשו רז"ל לא יומתו האבות בעדות בנים קאמר וכן איפכא ומדכתיב אבות על בני' ל' רבי' דרשו חז"ל דמיירי בשני אחין עם בניהן דבניו של אח זה הוא פסול להאח השני ולבניו דאל"כ לא יומת האב על הבן מבעי לי' ועוד דרשו מיתורא דהאי קרא עדות שאר קרובי' שמונה המחבר והולך וכמ"ש ל' הגמ' בפרישה ר"ס זה ע"ש ודוק:

ואצ"ל שלישי בשני אע"ג דאצ"ל הוא מ"מ כתבו דל"ת שאני שלישי בראשון דאתפליג ג' דרא בינייהו משא"כ שלישי בשני דאתקרבא בחד דרא ובזה מיושב ג"כ האצ"ל שני בראשון דכ' המחבר אחר זה משום דהוא אתפליג דרא יותר משני בשני וק"ל:

לפיכך האב עם בן בנו פסול ועם בן בן בנו כו'. עד מפני שהאב ובנו כו' נראה דצ"ל מהופך וה"ג לפיכך האב עם בן בנו פסול מפני שהאב ובנו ראשון בראשון כמו אח ואחיו ועם בן בן בנו כו' והשתא א"ש ל' לפיכך וה"ק כיון דפסלינן קורבה ראשון בשני לפיכך גם אב ובן בנו פסולים מפני שיש בבן ג"כ קורבת שני בראשון וגם לגירסא זו ה"ל מלתא טעמא בצדו ועד"ז איתא ג"כ ברמב"ם ע"ש וק"ל:

וי"א דשלישי בראשון פסול. גם בגמ' יש פלוגתא בזה דמאן דפסליה יליף לה ג"כ מיתור הוי"ו דובנים לא יומתו כו' אלא שהפוסקים מחולקים אליביה דאותו מ"ד אם פסולו מדאוריית' או מדרבנן ויתורא דו' דרש לאסמכתא משא"כ בשאר כל הפסולי' דנלמדו מיתורי' דתיבות שלימות וז"ש מור"ה בהג"ה די"א דאינו פסול רק מדרבנן פי' אפילו למאן דפסלי אבל הרי"ף והרמב"ם דפסקו כמ"ד בגמרא דג' בראשון הוא כשר כשר לגמרי קאמר אפי' מדרבנן וע' בדרישה שם כתבתי כלל הדברים וטעמם והוכחתי מדבריהם שגם באבי אבי אשתו או אבי אמה פליגי דלהי"א הנ"ל והוא דעת ר"ת וסייעתו פסולין המה זה לזה ולדעה קמייתא והוא דעת הרי"ף והרמב"ם הם כשרים ועמ"ש מזה עוד בסמוך סקט"ז:

ונ"מ לענין עדי קדושין. פי' אם קידש בפניהן אשה ואחר כך קבלה קדושין מאחר דצריכא גט מראשון ומהשני:

וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולים רק מדרבנן. כצ"ל ואפשר דה"ט כיון דבקרא כתיב בהדיא אבות ש"מ דדקדק הקרא דוקא אקורבה דהאב ואף ע"ג דבגמרא קאמר בהדיא דמדכתיב אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו לקרובי האם ס"ל דזהו אסמכתא:

כל אשה שאתה פסול לה כו'. כללות הללו קאי אמ"ש לפני זה דלא כתב שם אלא קורבה ראשון בראשון או ראשון בשני או שני בשני והן פסולים לכ"ע ולא איירי עד הנה בפיסול חיתון הבא מחמת אשתו ומש"ה כתב כל אשה שאתה פסול לה מחמת א' מהקורבה הנ"ל אתה פסול גם לבעל' דה"ל חד בעל כאשתו ופסלי' לה אפילו שני בשני וכן איפכא ואם אתה פסול לבעל בכל הני קורבה הנ"ל אתה פסול גם כן לאשתו דלא הוה ג"כ בזה אלא חד אשה כבעלה בקורבה הנ"ל והוא פסול לכ"ע משא"כ בפסול חיתון דאתה פסול לבן אחי אבי אשתך וכשר לאשתו דה"ל שני בשני ותרי בעל כאשתו וק"ל:

ולדעת הפוסלים שלישי בראשון כו'. כלומר דוקא בקורבה הנ"ל דאין בקורב' אתפלגא דרא בהו דוקא אמרינן חד בעל כאשתו אבל בזה דאיתפליג דרא אפי' חד בעל כאשתו לא אמרינן וק"ל כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ז סימן ג' ועד"ר:

ומ"מ אם דנין כו'. ור"ל דמ"ש המחבר מכשירים באשתו היינו ביש לה נכסי' שאין לבעלה רשות בהן:

לא יחתמו עצמן כו'. שם בת"ה מסיים בטעמא משום דחיישינן לב"ד טועים שיסברו שפסולין הן פי' ויבואו לפסול השטר חנם ומש"ה נקט ב"ד טועין:

אתה מעיד לשאר קרוביו. כצ"ל וכן הוא במיימוני ור"ל קרוב שיש לו מאשה אחרת וק"ל:

ונ"ל דבדיעבד דינו דין. עיין ד"מ שם סימן ז' שהביא לדברי מהרי"ק שורש כ"א דמכשיר לדון והכריע שם דבדיעבד אף בעל העיטור מודה דדינו דין (כמ"ש כאן בהג"ה) והיינו משום דאינו אוהב ממש וע"ל סי' ז' ס"ז מדין אוהב ושונא ושמעתי שיש מחלקים ומפרשי' מ"ש מור"ם כאן דאסורין לדון היינו דוקא לדון זה את זה אבל הן רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים אפילו הם אוהבים גמורים ודוקא בשני דיינים ששונאים זה את זה קאמרי דאסורין לדון יחד לאחר כמ"ש הטור והמחבר בסימן ז' ס"ח ולא בשני אוהבים דמשום אהבה שביניהן אדרבה יודה א' לחבירו על האמת ויהיו נשמעין זה לזה:

אחי האח מן האם מעידין כו'. ז"ל הטור כגון ראובן נשא רחל וילדה לו את ימין והיה לו בן מאשה אחרת ושמו נמואל שהוא אחי ימין מן האב ומת ראובן ונשאת רחל לשמעון וילדה לו את אוהד הוא אחי ימין מן האם נמואל ואוהד כשרים זה לזה אע"פ שימין הוא אח לשניהן עכ"ל:

ולפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'. בפרישה כתבתי דנ"ל דה"ק כיון שמחשבים לראשון בראשון לפיכך הוא פסול לבנה אבל לבן בנה או לבן בתה הוא כשר משום דהווין עמו שלישי בראשון שהן כשרים לדעת הרמב"ם משא"כ אם לא היו נחשבים הבעל עם אשתו לראשון בראשון אלא לגוף א' לגמרי אז לא היה בן בנה עמו אלא שני בראשון כמו שהוא עם אשתו שני בראשון והיו פסולין יחד כמ"ש לפני זה בס"ב וק"ל:

ולא לאביה ולא לאמה דוק בדבריו והן מדברי הרמב"ם שלא פסל אלא לאביה או לאמה ולא לאבי אביה דהיינו אבי חמיו או אבי אמה דהיינו אבי חמותו וזה כמ"ש דלהרי"ף והרמב"ם זהו בכלל שלישי בראשון כיון דהבעל עם אשתו מחשבי' לראשון בראשון ודוק:

אבל אם העיד לקרוביה דייק וכתב אם העיד כו' שהו' ל' דיעבד הא לכתחלה ס"ל להרמב"ם דאסור להעיד להן אבל הרא"ש כתב דמעיד להן אפי' לכתחלה:

לא מפני שהם בחזקת אוהבים כו'. הטור סיים וכתב לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד וכמ"ש בר"ס זה והוא כמו הוכח' אחרת ור"ל דאי טענות דפסול קרובים הוא משום אוהבים הוי אוהב פסול לעדות ואנן קי"ל דהוא כשר ועפ"ר:

דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. בב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדושה ונתגייר' אמו כשהית' מעוברת וילד' בקדוש' אי ג"כ מיקרו גרים סתם ודינם כקטן שנולד דמי או לא ובד"מ הביאו וכ' עליו דבעינן ג"כ שיה' לידתן שלא בקדושה שיתגיירו עצמן אחר שנולדו מיהו באחד מהן שנולד בגיותה ונתגייר סגי ויכול להעיד לאחיו ישראל אפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה דזיל בתר טעמא:

נפסק הדין כשהי' קרוב. פי' אף שראה העדות מקודם כשהיה רחוק ועתה שנעשה קרוב פסקו לו על תביעתו כמי שאין לו עדים לא יוכל לחזור ולתבעו אחר שנתרחק אף שהיה מתחלה וסופו בכשרות הואיל שכבר נפסק הדין אבל אם הי' קרוב כשראה העדות בלא"ה פסול כמ"ש בסעיף שאחר זה:

ונעש' חתנו פסול כו'. ילפינן לה מדכתיב והוא עד או ראה או ידע כו' אם לא יגיד ש"מ דבעינן שיהא ראוי להעיד הן בשעת ראיה הן בשעת הגדה אבל אנפסל בנתיים לא מצינו שקפיד קרא:

ויש מי שמכשיר. הואיל דבצווא' לא הי' תועלת לשכ"מ כ"א לבניו והם רחוקים עמו אף בשעה שנמסר להן העדות:

בפיסול ממון ח"צ כו' הטעם דדוקא בפסול קורבה דאף דנתרחק ממנו מ"מ זה שיעיד לו הוא זה שנפסל להעיד לו בראשונה מ"ה נשאר בפיסול. משא"כ בפסול התלוי בנגיעת ממון כיון שנסתלק מאותו הנא' ונכנס אחר תחתיו לאותו הנאה הרי הוא כאלו לא הי' לו הנאה ממנו מעולם וגם בפסול ממון לא חל עליו שם פסול. מחמת נגיע' מעיקרא כיון שהי' יכול לסלק נפשו מיד משא"כ בפסול קורב' ועפ"ר:

ל"ש אם הלוה בא לפטור כו'. פי' ל"מ אם הלוה טוען להד"ם שלויתי פשיטא דפסולין ללוה כיון דהן קרובין לערב ויש הנאה לערב בעדותם די"ל משום דידעו העדים שהערב הוא איש טוב ולא יכפור בדבר שנעשה עליו ערב ויודה להמלוה ויהנה הודאתו לחייב נפשו ולא לחייב הלוה מ"ה באו להעיד דבעדותן שמעידין שלוה מכניסין הן הלוה במקום הערב שצריך להתפרע תחלה מהלוה אלא אפי' טען הלוה אין לויתי אבל פרעתיו אח"כ דבטענ' זו נפטר גם הערב מהמלוה נמצא כשעדי' הללו מעידים שלא פרע אין הנאה לערב מזה קמ"ל דאפ"ה פסולין הן גם להלוה מטעם דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל מ"ה כל מה דמעידין על הלוה כאלו מעידין אותו על הערב וק"ל ועד"ר שם כתבתי עוד פי' אחר לזה:

יכולין להעיד על הרוצח. והטעם מפורש שם כיון דכבר מת מנ"מ לקרובי נרצח במיתתו של הרוצח וזה שסיים מור"ם וכתב דקרובי המוכה מעידין בדבר שלא יגיע להמוכה הנאה בעדותן כו' והוא ג"כ דברי המרדכי שם וע"ש דכתב עוד דאפי' הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפ' יכול להעיד שהרי האמינו לומר פלוני רבעני עכ"ל ונרא' דדקדק לומר הנרצח ללמדינו דמיירי שבשע' שבאנו לדון הרוצח כבר מת המוכה אלא שמעיקר' בשעה שהעיד הוה חי ולא הוה טריפ' ואחר כך מת ומקבלין עדותו להמיתו או לחייבו גלות ע"פ ובכה"ג דוקא מותר משום דאין לו הנא' גם להנרצח בהמיתו או בהגלותו אבל אם נשאר חי פשיט' דלא מקבלין עדותו לענוש המכה על פיו בשבת וריפוי ואינך ומור"ם קיצר בזה משום דדין מיתה וגלות אין נוהגים בינינו ולא כתב דין דקרובי הנרצח אלא ללמד ממנו דין קרובי המוכה וק"ל:

או שקרובי' לדיינים פסולי'. וה"ט משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והדייני' לא יקבלו הזמה על קרוביה' ועד"מ שכ' בשם ר"י ונ"י דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומה"ט מכשיר בעדי' הקרובי' להדייני' גם כשהעד הוא טריפה ע"ש וקיצר כאן מור"ם משום דרבים חולקין עליה' ועמ"ש בהגד"מ בשם מור"ש ז"ל:

אם הקהל מינו עדים כו'. ע"ל ס"ס ל"ז בסכ"ב מדינים אלו ולעיל סי' כ"ח סכ"ג לענין קבלת עדות:

בש"ע ס"ו אבי החתן כו' פי' אחר נשואין שלהם כן מבואר ברש"י פ' ז"ב:

(ס"ח האיש עם אשתו ראשון כו') נ"ל דה"ק לא תימא כיון דפסול קרובים אתיא מכח לא יומתו אבות בעדות בנים והיינו דווקא בקורבות דתולדה אבל בקרוב דחיתון כשר אלא דעכ"פ פסול איש לאשתו לפי שנהנה מהממון שתזכה היא ולפ"ז הוא כשר לשאר קרובים קמ"ל דגם זה בכלל ראשון בראשון ויש בה פסול קורבה לפיכך אינו מעיד וכו':

(שם ולא לאביה) הסמ"ע ס"ק ט"ו מכשיר באבי אביה ותמהתי דהא כ' הטור בסי' ס"ו [בסט"ו] בשם רמב"ם דפסול בשני בעל כאשתו שכ' ולא יעיד לבעל בת אחות אשתו ולפי דעת הסמ"ע הוא כשר אפי' לבת אחות אשתו עצמה דהא בת אחות אשתו הוה ראשון בשני עם אשתו נמצא דהוי ליה עם הבעל ראשון בשלישי אלא ע"כ דהוה כאשתו ממש במקום ראשון בשני ולקמן נעתיק עוד בזה מה ששייך לדברי הטור סעיף כ"א. והא דלא כ' הרמב"ם אפי' אבי אביה דלא בא אלא לגלות דיש פסול קרובים אפי' בחיתון וכמ"ש בסמוך וממילא ידענו דה"ה אפי' חמיו דהא ה"ל ראשון בשני עם אשתו וע' בסמוך בביאור דברי הטור סעיף כ"א עוד מזה: אחר מיתה ולגבי דידהו ה"ל מעיקרא רחוק ולפ"ז אם מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעי קנין כמ"ש סי' ר"ן היה פסול לכולה עלמא כיון דהעדות נוגע בו דהא אין יכול לחזור בו אח"כ כנלע"ד:

(סט"ז ל"ש אם הלוה כו') בנ"י הביא ב' פירושים הראשון פרש"י דהלוה והערב כפרו שניהם בעיקר ההלואה וקרובי הערב באו להעיד ופסלום רב הונא בריה דרב יהושע כיון דחי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא וה"ל כאלו נכתב השטר על הלוה והערב וכיון שפסולים לערב פסולים גם ללוה והראב"ד כ' שטענותיהם על עסקי פרעון שהלוה והערב היו מודים בהלואה רק שהלוה אומר פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא המלוה אלו העדים שהודה בפניהם שלא פרעו נמצא הערב מתחייב עכ"ל מדהביא ב' פירושים נ"ל דיש מחלוקת בינייהו ונ"ל דבזה פליגי דלהראב"ד אפשר דכשר בנדון דרש"י דבנדון דרש"י לא היה מעולם שום חיוב לערב וללוה ביחד כל זמן שלא יבאו עדים כשרים ויעידו שלוה זה הלוה ואז יתחייב הערב וכיון דכאן העדים קרובים להערב וה"ל כאלו אינן כלל ונמצא לא הי' שום שותפות ברור ללוה עם הערב דהא אין שניהם מודים דהלוה הלוה ממנו משא"כ בנדון דהראב"ד ששניהם מודים בהלואה וא"כ שייך לומר כמו שאינם נאמנים לגבי הערב כך לגבי הלוה דכבר הם משותפים בבירור ופסק הטור ואחריו המחבר כר"ש דתרוייהו אינם נאמנים וז"ש ל"ש וכו' והסמ"ע ס"ק י"א לא עי' בנ"י שזכרתי שכ' בהדיא ושניהם כפרו בהלואה והאיך כ' איהו שאפשר שהערב לא יכפור גם פירושים אחרים ראיתי בזה לפרש הך ל"ש שכ' הטור ואינם עולים יפה בשום חילוק בין פרש"י להראב"ד זולת מ"ש בס"ד והוא הנכון:

(בטור סי' זה ס"ו לפיכך שנים נשואין כו') רבים מקשים וכן רש"ל בתשו' סי' פ' כ' דרבינו לא דק בזה דהיה יכול בעל הזקנה להעיד אפי' לבת בנה עצמן דחורגו לבדו תנן דפסול כמ"ש הטור סי' ק"ח וכ"כ בסמוך דבעל אם אמו כשר וכדי שלא נשויה לרבינו הגדול בעל הטורים טועה ח"ו נראה לומר דדבריו נכונים וקמ"ל חידוש גדול דאי' בגמ' ר' יוסי אומר חורגו לבדו תנן דפסול וה"ה גיסו לבדו ובהך גיסו יש פלוגתא והרי"ף מפרש ודאי לבן גיסו פסול דהא הוא לא בעל אחות אמו ובזה כ"ע מודים אלא ע"כ מאי דמיעט גיסו לבדו ר"ל אבל לא בני גיסו מאשה אחרת ורש"י פי' דממעט בני גיסו מאחות אשתו וכן הסכים הרא"ש דאע"ג דפסול לו מ"מ אינו פסול לו מטעם קורבת גיסו אלא הטעם שהוא בעל אחות אמו ונ"מ מזה דאלו היה פסול מטעם גיסו היה ג"כ חתן גיסו פסול ע"כ אמרו שהפסול מצד בעל אחות אמו וממילא כשר לחתנו ובא רבינו הטור לפרש דלא נטעה לומר כי היכא דבגיסו אין הכשר אלא בחתנו אבל בנו פסול ה"נ בחורגו לבדו דאין הכשר אלא בחתן חורגו ולא בבנו לזה כ' רבינו דחתן חורגו כשר אפי' לא השמיענו התנא דמזכיר חורגו לבדו מטעם דהוא שני בעל כאשתו גם ראשון בשני ולדעת א"א ז"ל א"א תרי בעל כאשתו בשלמא בגיסו לבדו י"ל דהוא גופיה קמ"ל דלא אמרינן תרי בעל כאשתו בראשון בשני אלא יהא כשר ע"ז הקדים דלבן בנו חשוב ראשון בשני ונמצא דמותרים זה לזה מצד תרי בעל כאשתו לדעת א"א ומזה נלמד דמ"ש התנא חורגי לבדו קאי אבן חורגו דכשר זהו שעולה בדעת רבינו:

(עוד כ' הטור) בסעיף ו' אבל לר"ת דפוסל ראשון בשלישי כו' איכא למידק דה"ל לומר אבל לר"ת פסול ונ"ל דבא לאפוקי מדעת סמ"ג דכ' דשלישי בראשון אינו פסול אלא דוקא לבן בן אחיו אבל לא לבן בן בנו של עצמו מטעם דאתפלג דרא הרבה דעת רבינו אינו כן ויליף לה מדכתב הרי"ף פ' ז"ב מר רב אשי אכשר באבא דאבא ראשון בשלישי הוא ולית הילכתא כוותיה אלא הוא שני בראשון אי אתפליג דרא מילתא היא אמאי קמשווה למר בר רב אשי טועה בדבר פשוט דיהיה אבי אביו ראשון בשלישי תיפוק ליה דדלמא אף איהו ס"ל דהוה ראשון בשני והיה מכשיר מטעם תתפלג דרא ולא פסלינן אלא ראשון בשני כגון ראובן עם בן שמעון אלא דלאו מילתא היא וא"כ למאי דלא קי"ל כמר בר רב אשי ופסלינן אפילו ראשון בשלישי פסלינן אפילו באתפליג דרא דהיינו בן בן מש"ה כתב רבינו אבל לר"ת דפוסל ראשון בשלישי פוסל גם בזה דלא אתפליג דרא ובזה נתיישב מה שהקשה רש"ל בתשו' על רבינו דכ' אבל לר"ת וכו' פוסל בבן בן בנו דהא מר בר רב אשי מכשיר אפילו באבא דאבא ונהי דלא קי"ל כוותיה מ"מ באבא דאבא מכשיר מר בר רב אשי פירשב"ם וכל יוצאי יריכו פסולין עד סוף כל הדורות ומילתא דתמי' הוא דאף באבא דאבא מכשיר בר רב אשי ואנן ניקום וניפסול עד דור רביעי וכן משמע לשון הרי"ף שכ' סבר מר בר רב אשי דאבא דאבא הוא ראשון בשלישי ומש"ה מכשיר ביה ולית הלכתא כוותיה דאב ובנו ראשון וה"ל אבא דאבא ראשון בשני ודברי ה"ג ור"ת בראשון בשלישי כתבתי פ' ז"ב עכ"ל הרי לך דאפילו דור רביעי לא כשר אלא להרי"ף אבל לר"ת פסולים ונ"ל דלר"ת הוי טעות' דמר בר רב אשי בזה דהיה סבור אפליג דרא כשר ומש"ה כשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה דלא מהני סברא דאתפלג דרא אלא לענין קורבה שמצד חיתון כגון לאשת שלישי בראשון כמ"ש הטור אח"כ בשם ר"ת אבל בקורבה מצד עצמו לא אם כן נמצא התלמוד דס"ל דלית הלכתא כוותיה ואפליג דרא בזה לאו מילתא ממילא אפילו בדור רביעי פסול כיון שהוא ראשון בשלישי ואף דלסמ"ג כשר בדור רביעי אפילו לר"ת מ"מ נראה להחמיר כהטור ע"פ אביו הרא"ש דשלישי בראשון פסול אפילו בבן בן בנו:

(עוד כתב הטור סט"ו אפילו שני בנות אחין) הקשה ב"י מנלן לרבינו לו' כן ונ"ל דרבינו ס"ל כיון דמצינו בגמ' סתם בעל כאשתו מנלן לחלק ולו' דבמקצת פסולין לא יהא בעל כאשתו בשלמא לרש"י והרא"ש דמפרשינן לעיל גיסו לבדו למעט חתנו מאחות אשתו דכשר ממילא דבראשון בשני לא אמרינן תרי בעל כאשתו משא"כ לרי"ף דקאי גיסו לבדו להכשיר בנו מאשה אחרת אבל בבנים מן אחות אשתו פסולין מנלן לחלק ולו' כן דבמקצת פסולין לא אמרינן תרי בעל כאשתו ולרמב"ם דסבירא ליה כהרי"ף לענין גיסו לבדו לק"מ דאיהו סמך על הירושלמי שהביא ב"י וע"כ הכשיר בתרי בעל בשני בשני אבל לרי"ף שלא הביא ירושלמי הזה ממילא הוה גם בזה בעל כאשתו וזו הוכחה שאין עליה תשוב' לע"ד:

(עוד כתב הטור סעיף י"ט) ובעל אמו ולחתנו דבר פשוט דאחתנו של עצמו קאמר דאי כפי' הב"י דאחתן בעל אמו קאי קשה למה לא חשיב גם בנו כדנקיט במתניתין חתניהן ובניהן וכן במ"ש הטור אח"כ ולכלתו קאי גם אכלת עצמו ולא אאשת אביו כדפי' ב"י וזהו פשוט דבבבא שחשב שהאשה פסולה לו חשיב הפסולים מחמתה וחשיב שם חתנו ובבבא דאיש חשיב הפסולים מחמתו וחשיב שם כלתו. וביש ספרים כתוב וכלתה וכלת בנה ואינה עיקר אלא כמשמעות הגירסא שלפנינו ובחנם יצא הרב ב"י בזה מן הפירוש הפשוט גם מה שהקשה ב"י אמאי לא נקט רבינו כלת בן בנו דפסול לר"ת הוא שלא בדקדוק דכתב רבינו בזה דלא אמרינן בזה בעל כאשתו כיון שהוא מופלג:

(עוד כ' הטור סכ"א) אבל אבי חמיו כשר לו יפה הקשה הב"י דהא ודאי פסול דראשון בשני הוא וחד בעל ועוד י"ל ממ"ש הטור וכלת בנו וזהו הגירסא שכ' בספרים דהיינו אבי חמיו ועוד יש הוכחה מירושלמי דבעי משה מהו שיעיד לאשת פנחס ש"מ דאהרן פשיטא ליה דפסול לה וכ"ת דתרתי מבעיא ליה זה אינו דהיה לו לו' דרך את"ל ותו שגם ר"ת הוכיח מירושלמי זה דמשה לפנחס פשיטא דפסול מדלא מבעיא ליה בזה ולא אמרינן דהבעיין בעי תרתי בעיות דהיינו אפילו למשה באשת פנחס. ותו דהפשטן דהשיב דכשר היה לו לו' בריתחא דאפילו אהרן כשר וכמו שהוכיח התלמוד בדרך זה בסוגיא דפרק אלו טריפות בנעקרה צלע וחצי צלע. ורש"ל בתשו' רצה להכשיר אבי חמיו מטעם דאפליג דרא ולע"ד דא"א לו' כן דהא הטור כתב בשלישי בראשון מכשיר ר"ת באשתו והיה לו לכתוב רבותא אפילו בראשון בשני דהא מיירי שם בהפלגה וכן מתשובת הרא"ש בבית יוסף סי' י"ז וז"ל ושלישי בראשון לא אמרינן בעל כאשתו אפילו חד דגריס בירושלמי וכו' ש"מ הא בשני בראשון אמרינן ליה וזה מיירי גם כן בהפלגה דהא מייתי מהירושלמי ועוד ראיה גדולה ממ"ש הטור חורגו פסול לו אבל לא בנו וחתנו אע"פ שהן פסולין לאשתו הרי מבואר דחתן חורגו פסול לאשתו והיינו אם חמיו וא"ל דהך פסולין לאשתו קאי אבנו לחוד דהא לשון רבים קאמר אף ע"פ שהן וכו' אלא ודאי כמו שהגיה אחי אבי חמיו כשר כצ"ל והוא ממש בעיא דירושלמי משה לאשת פנחס דמותר אבל אבי חמיו פסול לו כנלע"ד עיקר וא"ל מ"ש מבעל אם אמו שהוא עמו ראשון בשני וחד בעל כמו אבי חמיו שהוא ראשון בשני עם אשתו ואמו הוא חד בעל ולמה יהיה פסול באבי חמיו לק"מ דתולדה דאשתו מלמעלה למטה מיקרבי' דעתיה טפי לגביה דאשתו נולדה על ידם ממאי דאיכא קירוב לבן אשתו מאיש אחר וזהו כוונת רבותינו באומרם חורגו לבדו וזהו סברא פשוטה:

(ועוד כ' הטור סימן ל"א כגון לבנה ובתה כו') ק"ל למה לא נקיט אחותה עצמה וע"ק מ"ש עד שישאלנה פשיטא שפסול אחר הנשואין וכבר כתב זה כמה פעמים ונלע"ד דרבינו נמשך אחר הרמב"ם שזכר ג"כ לבעל אחותה ושם מבואר דלק"מ כי הוא כתב אבל אם הוא מגיע לקרובי ארוסתו כגון בעל אחותה אין פוסלין אותה עד שישאנה משמע דיש פסול לכתחלה וזה ג"כ כתב רבינו במ"ש עד שישאנה דמתחלה אמר לארוסתו עצמה דיש פסול לגמרי אבל לקרובים כשר מפסול לגמרי עד שישאנו ואז יהיה פסול לגמרי אף בקרוביה וממילא ש"מ דקודם הנשואין יש עכ"פ פסול לכתחלה ואפילו לבעל אחותה והיתר דאחותו עצמה ידענו מבנה ובתה כנלע"ד:

(בשם מהרר"י בטור לפיכך שנים נשואין כו') לדעת א"א הרא"ש ז"ל כו' הקשה הב"ח הלא כשר הוא אפילו לבת בנה ובת בתה גופה ע' שם מה שתי' ול"נ דרבינו לא אתא לאשמועינן הדין דתרי בעל דבלא"ה נמי כשר אלא ה"ק לפיכך משום דאב ובנו חשובין ראשון בראשון ולא אמרינן דחשובין ראשון בשני כסברת מר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא מ"ה לא אשכחי' הכשר אחר אלא בכה"ג דהיינו בת בתה אבל לפי דעת מר בר רב אשי שהאב ובנו נחשבין לראשון בשני נוכל למצוא עוד הכשר אחר לדעת א"א הרא"ש ז"ל דאפשר בתרי בעל אפילו ראשון בשני דהיינו זה האם וזה הבת:

(ע"ש בטור אבל אבי חמיו כשר לו) הקשה הב"י דהא ראשון בשני הוא וחד בעל כאשתו ולכ"ע פסול וצריך להגיה וכו' נראה דשפיר הגיה הב"י דבלא"ה קשה דאמרינן בגמ' וחורגו לבדו משמע דלא אשכחן ראשון בשני כשר אלא בחורגו ולפי גירסא זו אשכחן נמי באבי חמיו שהוא ראשון בשני וכשר לו אלא ע"כ צריכין להגיה ודלא כהב"ח (ע"כ מהרר"י):

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה כל הפסולים לדון כו' עד ופסק כרבנן כו') אף שהתוס' במכות דף ו' ע"א ד"ה אלא מעתה הרוג יציל כתבו פי' שהוא בע"ד א"נ מפני שהוא שונא ושונא פסול לעדות עכ"ל. כוונתם לרבי יודא מקשה דס"ל דשונא הוא פסול לדבריו לא היו יכולין לדון ד"נ מפני הרוג ונרבע וק"ל ובס' בני שמואל רצה לדייק מזה דשונא גדול כזה כ"ע מודו דפסול וליתא גם הוא כ' למאי דפירש משום טריפה אפשר דכל שונא כשר ע"ש:

(בב"י ד"ה הגרים אין להם קורבה כו') עס"ה וצ"ע. ולא ידעתי מאי נסתפק האב ז"ל בזה הלא גמרא ערוכה שנינו פרק נושאין דף צ"ז ע"ב והביאו הרי"ף והרא"ש סוף פ"ק דיבמות דשני אחין תאומים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דלא חולצין ולא מייבמין וחייבין על אשת אח ופי' רש"י שחייבין כרת דהוי אשת אחיו מאמו הרי מבואר דדינם כאחין מאם ואם כן פשיטא דפסולין לעדות שהם ממש אחין מאם ומ"ש בגמ' ערוה לכל אסור וכו' היינו באחים שהיה לידתן שלא בקדושה ואיסורא הוא מדרבנן שלא יאמרו באנו וכו' כמבואר פרק ב' דיבמות מה שאין כן בתאומים שנולדו בקדושה אסורין וחייבין כרת מדאורייתא כאחים גמורים מהאם ודוק וברור:

(בב"י ד"ה כתב המרדכי וכו' עד משמע מהכא דטריפה וכו') ובד"מ כ' דיקא בדיני נפשות אבל לא בדיני ממונות אפשר שכשר להעיד ואף להפוסקים דבד"מ בעי ג"כ עדות שאתה יכול להזימה מ"מ יכולים להזים אותם ולחייבם ממון שהרי גם לנפשות אית פלוגתא בפרק הנשרפים ואין זה מוכרח דאפשר דשם איירי כשהעידו לא הי' טריפה וע' בכ"מ פרק כ' מהלכות עדות דין ו' וצ"ע ע"כ ממהרש"ק:

וי"א. גם באבי אבי אשתו או אבי אמה פליגי דלהי"א פסולים המה זה לזה ולדיע' קמייתא הם כשרים. סמ"ע:

מדרבנן. הנה הש"ך חולק על דברי הרמ"א וכתב שמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם לומר דקרובי האם לא יהיו פסולין לענין קידושין מן התור' ואדרב' הוא סובר דגם גבי קידושין אם קידש בפניהם אינה מקודשת כלל וא"צ גט אלא דכל דבר שאינו מפורש בתור' רק שנלמד מי"ג מדות קרי הרמב"ם מדבריהם ע"ש שהאריך הרב' בזה (* ואני הוכחתי שכל ראיותיו אינם כלום ודברי רמ"א נכונים) אך זה קשה לי דהרמב"ם פסק בפי"ד מאיסורי ביא' דין י"ד דשני אחים תאומים שהי' הורתן שלא בקדוש' ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח והא גבי גר לא שייך קורבה דאב רק מן האם ואפ"ה כתב שחייבין כרת וזהו שלא כדברי הרמ"א שכתב שאין קורבת האם אלא מדרבנן וע"כ צ"ל דס"ל דעדות יש לו דין חליצ' ויבום דהוי דוקא מן האב דילפינן מאחוה דבני יעקב וגבי עדים ג"כ כתיב לא יומתו אבות כו' דהקפידה התור' דוקא אחר קורבה דאב והשאר אסמכתא בעלמא וכן משמע קצת מדברי הסמ"ע ס"ק ז' ע"ש ודו"ק:

ביחד. כתב הסמ"ע דבת"ה מסיים בטעמא דחיישינן לב"ד טועין שיסברו דפסולין הם פי' ויבאו לפסול השטר חנם גם מוכח שם דה"ה שלא יהיו דיינים ביחד או אם הוא לא' מבע"ד שני בשני בתרי בעל אסור לכתחל' וכ"כ הרמ"א בא"ע סי' קס"ט ס"א לענין חליצ' וא"כ ה"ה עד שהוא שני בשני בתרי בעל עם הבע"ד לא יחתום לכתחלה על השטר. ש"ך:

להורות. (* נ"ל דלסברת הש"ך דדיינים ביחד או לא' מבע"ד אסור לכתחל' שני בשני בתרי בעל רק לענין עדות התירו א"כ מכ"ש כאן בראשון בשני בתרי בעל פשיטא שפסולים זה לזה לכתחלה) ומה שהקילו בעדות יותר מבדיינים נ"ל הטעם כמ"ש בסמ"ע בריש הסי' ע"ש:

דבדיעבד. ע"ל סי' ז' ס"ז מדין אוהב ושונא ושמעתי מחלקים דכאן איירי לדון זא"ז הוא דאסורין אבל רשאין להצטרף יחד עם ג' לדון אחרים אפילו הם אוהבים גמורים דדוקא ב' דיינים השונאים זא"ז אסורין לדון יחד לאחר. לא בשני אוהבים דאדרב' מחמת אהב' שביניהן יודה א' לחבירו על האמת ויהיו נשמעין זה לזה. סמ"ע:

לאביה. דקדק וכתב לאביה או לאמה אבל לאבי אביה ואבי אמה הוי בכלל שלישי בראשון כיון דהבעל עם אשתו מחשבי לראשון בראשון. סמ"ע:

שנתגייר. כתב הסמ"ע דהב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדוש' כגון שנתגיירה אמן מעוברת אי ג"כ מיקרו גרים סתם ודינם כקטן שנולד או לא ובד"מ הביאו וכתב עליו דבעינן שיהא גם לידתן שלא בקדוש' מיהו בא' מהן שנולד בגיותו ונתגייר סגי ויכול להעיד אפילו לאחיו ישראל שהית' הורתו ולידתו בקדושה עכ"ל והש"ך כתב דנ"ל דליכא ספיקא כלל בזה למה שנתבאר בי"ד סי' רס"ט ס"ד דשני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדוש' ולידתן בקדושה דחייבין כרת משום אשת אח אם כן פשיטא דפסולים מדאוריית' עכ"ל (וכ"כ הט"ז) * ולפי מ"ש בס"ק ב' דגבי עדות שאני ע"ש נרא' דלק"מ ודו"ק:

מתה. נראה דה"ה אם נתגרש'. ש"ך:

ונפסק. פירוש שרא' העדות כשהיה רחוק ואח"כ נעש' קרוב ופסקו הדין כמי שאין לו עדים לא יוכל לחזור ולתבעו אחר שנתרחק זה העד אף שהיה תחלתו וסופו בכשרות הואיל וכבר נפסק הדין עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אלא דכוונת בעל העיטור מרא דדינא לומר כשהעיד העד מתחלה בב"ד כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע ונפסל ופסקו הדין לא יוכל עוד לתובעו בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע בהעיטור להדיא כו' ע"ש:

שמכשיר. הואיל דבצוואה לא היה תועלת לשכ"מ כ"א לבניו והם רחוקין עמו אף בשעה שנמסר העדות כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה:

ויעיד. כתב הסמ"ע והטעם דבפסול ממון לא חל עליו שם פסול מחמת נגיעה מעיקרא כיון שהי' יכול לסלק נפשו מיד משא"כ בפסול קורבה וע' בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס כ"ט וסי' ק"ג ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ו וק"ה:

או. עיין בסמ"ע ובב"ח מה שפירשו בזה:

נרצח. ואפילו הנרצח עצמו כ"ז שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד שהרי האמינו לומר פלוני רבעני ומור"ם קיצר בזה משום דדין מיתה וגלות אין נוהגין בינינו ולא כתב דין דקרובי נרצח אלא ללמוד ממנו דין קרובי המוכה עכ"ל הסמ"ע. ובש"ך מאריך בדין זה אם הטריפה יכול להעיד בדיני ממונות אף דבעינן ג"כ עדות שאתה יכול להזימה ע"ש שהשיג על הד"מ והסמ"ע במ"ש דלמאן דס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה א"כ הטריפ' פסול להעיד וזה אינו דלא דמי כלל לד"נ דהתם לא שייך ביה הזמה משום די"ל גברא קטילא בעו למיקטל והיינו בעידי טריפה וכשהטריפ' הוא עד ליתיה בזוממי זוממין וכל זה לא שייך בד"מ דנהי דהוא טריפה מ"מ מה שמעיד בממון שייך ביה הזמה דכשיוזם ישלם כו' ע"ש באריכות:

הקהל. ע"ל סי' ל"ז סכ"ב מדינים אלו ולעיל סי' כ"ח סכ"ג לענין עדות ע"ש:

כל הפסולים. ?לדה מ"ט ויש שכשר להעיד ולא אשכחן בגמ' אלא סומא בא' מעיניו ואליבא דר"מ נמצא דלרבנן כל הפסולים כו':

בין מן האם בין. שם תנא אחיו מן כו':

הרי הם ראשון כו' ובניהם כו' ובני בניהם כו'. שם ואמאי הו"ל שלישי כו' ואנן שני כו' א"ה הו"ל שלישי כו':

ולעולם שלישי כו'. כסתם מתני' דסנה' כמש"ש ואנן כו' וב"ב קכ"ט א' אי לאפוקי מדרבא כו' וכפירשב"ם שם:

ואצ"ל. דאף לר' אבא כשר וסנה' שם אפי' לרב דפסיל שלישי בראשון ורב אפשר כו':

מפני שהאב כו' ועם בן כו'. כפי' הרי"ף בפ"ג דסנה' פי' קסבר מר כו' ולית הלכתא כו' ע"ש:

ועם בן כו'. לאפוקי מפי' רשב"ם שם:

וכן הדרך בנקבות כיצד כו'. במתני' וגמ' שם כנ"ל:

בין זכרים כו'. בגמ' ומהו שיעיד באשת כו':

וי"א דשלישי. כפי' תוס' בשם ר"ת שם בב"ב וכרב בסנה' והביאו ראיה מירו' כמש"ל בס"ג:

וי"א דאינו. תוס' בב"ב בשם ה"ג דלא ילפי' בסנה' אלא בנים לבנים ולכך גם במתני' שם שלישי בראשון לא תנן.

וי"א דקרובי. מדפליג דשנה ראשונה והא דקא' בגמ' קרובי האם מנלן אסמכתא בעלמא וכמ"ש בקדושין כ"ד ב' נראין כו' ועריב"ש סי' י"ד ועש"ך:

כל אשה. מתני' שם וגמ':

כל שתי. דלא תנן רק בראשון בשני בגמ' ובירו' בעל חורגי ואשת חורגו וכמ"ש בגמ' ואנן שני בראשון כו' מ' מה דלא תנן כשר:

ומיהו לכתחלה. כ"כ במרדכי דחיישי' לב"ד טועין כתובות כ"א א' וצ"ע דאמרי' שם שטרא דיתמי כו' וצ"ל דל"ד וע' בתוס' דיבמות ק"ו א' ד"ה ורבא. ונר' לר"י כגי' ספרים כו' וב"ב קל"ח ב' וע"ש וצ"ע: (ליקוט) ומיהו לכתחלה כו'. דחיישי' לב"ד טועין כמ"ש בכתובות כ"א וצ"ע דשם אמרי' משום דשטרא דיתמי הוה דוקא וקי"ל בב"ב קל"ח ב' דלא חיישי' ודוקא בהא דיבמות חיישי' משום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי אבל לטעות לא חיישי' (ע"כ):

אבל אם. שם מהו שיעיד אדם באשת חורגו כו' וה"ה לבעל חורגתו כמ"ש שם בסורא כו' בפומבדיתא כו':

וכן בעלי. במכ"ש כמ"ש רש"י שם ד"ה באשת חורגו כו' ע"ש:

ואף בראשון. שכשם. כך. אבל כו'. ירושלמי:

שכשם שהוא. דזהו תנן במתני' ובעל אחות אמו:

וי"א. רש"י ותוס' ע"ש:

(ליקוט) ואפי' הוא כו'. עססי' זה (ע"כ):

ונ"ל דבדיעבד. ע"ל סי' ז' ס"ז בהגה: (ליקוט) ונ"ל. דלאו כשושבינו הוא ועס"י ז' ס"ז (ע"כ):

האיש עם אשתו כו' ולפיכך אינו כו'. ר"ל רק דור א' בין למעלה בין למטה אבל דור ב' שהוא שלישי לה אע"ג דבראשון בשני אמרי' בעל כאשתו כדתנן במתני' ואפי' שני בשני בדור שלישי לא דאיתפליג דרא ולכך מכשיר בירושלמי אשת פנחס ובגמ' מר בר רב אשי באבא דאבא ומתני' שלימה תנן חורגו לבדו אבל בנו לא וכמ"ש רש"י שם וז"ש הטור בסכ"ג אבל אבי חמיו כו' ובחכם דחקו ב"י וד"מ שם וע"ש:

(ליקוט) לא לבנה כו' ולא לבתה כו'. ירושלמי שם הל' ז' תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה ובעל כאשתו וחמת אשת חורגו כחורגו והבעל כאשתו כו' ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) ולא לאביה כו'. כ"ז דומין להד' בבות ראשונות ואביה ואמה מפורש שם דאפי' אחיהם פסולין כמ"ש במתני' וגמ' אחי חמי כו' אחי חמותי כו' (ע"כ):

אבל אם העיד. דאין פסול רק לה משום איקרובי דעתא. שם. בגמ' ע"ש:

ודוקא כו'. דליכא אקרובי דעתו עדיין: (ליקוט) ודוקא כו'. מדמותר בתוך שבעה אלמא לאו קרובי דעתא הוא כלל וערא"ש פ"ג דמ"ק צ"ה בשם ר"ת (ע"כ):

ומיהו אם. שם לא אמרן אלא לאפוקי כו' ונ"מ לדידן בשידוכין:

בין לזכותו בין. שם:

מיהו אם. עסי' ל"ד סכ"ז ויש חולקין כו' ומ"ש. שם: (ליקוט) מיהו כו'. עסי' קמ"ו סט"ו וכמ"ש בפ' החולץ שפ' הרי"ף כמ"ד שם קם דינא (ע"כ): (ליקוט) מיהו כו'. עש"ך (ע"כ):

(ליקוט) ל"ש כו'. ערא"ש שם פירש"י כו' והראב"ד כו' ומ' לכאורה דראב"ד חולק על רש"י וכ"כ רי"ו דבעידי הלואה לראב"ד נאמנין דפלגינן דיבורא כיון דשני דיבור' נינהו אבל א"א זה דהא הראב"ד מביאו הרא"ש שם לא מחלק בענין זה אלא משום דבע"ד אינו עד לגבי עצמו וכ"כ ש"ך ומ"מ לתי' הראשון של הרא"ש וכפי מ"ש בסט"ו בפיסול כו' וכן בהג"ה קרובי כו' והוא דלא כתי' הראב"ד צ"ל שיש עדים אחרים שהוא ערב בטענת כפירה אבל דעת הריטב"א וריב"ש כהראב"ד עסי' ל"ו (ע"כ):

קרובי הנרצח כו'. שם י"א פ' בא על אשתי כו': (ליקוט) קרובי נרצח כו'. היינו לתי' השני של תוס דמכות ו' א' סד"ה נרבע ועוד אמר הר"י בכור כו' אבל לתי' הראשון צ"ל בהרוג כמ"ש תוס' שם בד"ה אלא מעתה כו' וכ"ש לתי' הרא"ש שם בשם הראב"ד בסי"ג שם והראב"ד כו' והא דאמר אדם קרוב כו' וכ"כ הריב"ש וכ' דוקא בבע"ד עצמו אבל בקרוביו פסולין ומבטלין ליתא לדין זה עסי' ל"ו ס"א בהגה תקנת הקהל כו' (ע"כ):

(ליקוט) שאין תועלת כו'. כמ"ש סי' ל"ד סכ"ו בהג"ה (ע"כ)

העדים. כ' הר"ן בספ"ב דכתובות אע"ג דאדחי טעמא דהזמה בגמ' דילן בסנה' כ"ח א' מ"מ הדין דין אמת ע"ש וכ"ה בתוספת' וירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דסנה' שם: (ליקוט) העדים כו' גמ' שם כ"ח א' ב' (ע"כ):

(ליקוט) או כו'. עתוס' דב"ק צ"ב ד"ה כגון שחולקים ע"ז וכמ"ש בסנה' כ"ז א' דהזמה ממקום אחר כו' דלא כירו' וער"ן פ"ב דכתובות (ע"כ):

אם הקהל כו'. שם כ"ד א' נאמן כו':

אבל אם כו'. וכן דיינים. שם כ"ג א' בערכאות שבסורי' ופי' בשהמחים רבים עליהם וכמש"ל בסי' ח' ס"א בהג"ה ותנן שם במתני' אימתי בזמן שמביא כו' וה"ה לעדים: