עדים הפסולים מחמת עבירה - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ד

רשע פסול לעדות. ע' מדיני' שבסי' זה בתשובות משאת בנימין סי' נ"א:

ואפי' עד כשר. ע' בחדושי אגדות ר"פ שבועות הדייני' וע' באגודות אזוב (דף ט"ו ע"ד):

אע"פ שהוא עדות אמת צע"ג בדין זה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול ואי לאו רש"י ורמב"ם וט"ו הייתי מפרש הגמרא דלענין להצטרף לכתחלה לראות העדות ואפשר דרש"י ורמב"ם וט"ו מיירי שאין העדות מועיל רק כשהם שנים אף על פי שהענין הוא אמת כגון עידי קידושין שהמקדש בפני ע"א אין חוששין לקדושיו אפי' שניהם מודי' בדבר וכגון המוכר שדהו בעדי' דאינו גובה ממשעבדי אלא דוקא כשמכרו לו בפני שני עדים אבל בפני עד אחד לא אעפ"י שהענין הוא אמת וכה"ג או אפשר דמיירי כפשוטו ויש לקרב הדין אל הסברא דכיון דקי"ל דשלש' עדי' שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול בטלהכל העדות כולה וכדלעיל סי' ל"ו א"כ אף שנשארו שני עדי' כשרי' מ"מ גזירת הכתוב הוא כשישעד א' פסול בטלה כל העדות א"כ ה"נ ואע"פ שהענין אמת גזירת הכתוב הוא כיון שיש עד פסול העדות בטלה ואסור להעיד עמו ודו"ק:

ואפילו עבר על החרם שהחרימו הקהל ע' בתשובת מהר"מ מלובלין סי' נ"ח:

אבל בשבועה דלהבא ע' סמ"ע עד והריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אינו נפסל ע' בתשובת משאת בנימין סי' נ"א שכתב דברי ריב"ש נ"ל להלכה שבכל מקום הלכה כדברי המכריע:

כגון שלא אוכל. ע' בתשובת ר"ש כהן השייכי' לס"ב סי' כ"ה ובס"ג סי' ל"ד:

אינו נאמן לומר שוגג. זה קאי לסברא הראשונה ודוק:

או אנוס. לא ידעתי אנה מצא דלא יוכל לומר אנוס הייתי וראיתי בד"מ לא הוזכר מזה דבר ומה שכ' הב"י בי"ד סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א דלאחר שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר אנוס הייתי וכתבו הר"ב שם סי' רל"ב סי"ב אין ראיה דהתם טוען אנוס הייתי על השבועה גם ברשב"א שם מבואר שהתרו בו בשעת מעשה ולא אמר אנוס אני על השבועה והלכך כיון שלא אמר כן בשעת מעשה אינו נאמן ומצאתי במהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' מ"ז שכ' וז"ל ומ"מ דוקא כשנשבע על דבר לשקרא אבל כשנשבע על החוב לשלם על זמן קצוב שהי' יכול למכור אינו פסול לעדות ולשבועה אף שעבר על שבועתו וכן נמצא בשם הרשב"א בתשוב' וכן אם טוען שכחתי ואין כאן עדי' שהזהיר המלוה על הזמן אין להוציאו מחזקתו עכ"ל וגם מהריב"ש סי' תקט"ו ומביאו ב"י סעיף ה' במחודשי' משמע ג"כ דיכול לטעון אנוס הייתי וכתב שם שכ"כ הרשב"א בתשובת וכן הוא בתשובת הרשב"א להדיא שהביא ב"י לקמן מחו' ל"ב במי שנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די"ל אנוס הי' ולא אתרמי ליה זוזי אך מ"ש מהרש"ל וכן אם טוען שכחתי אין כן דעת הרשב"א בתשוב' שהביא ב"י סעיף ז' וד"מ וסמ"ע ס"ק "ג ונרא' דהרשב"א לטעמיה אזיל כמו שכתב הר"ן בשמו פ' כל הנשבעין גבי ושכנגדו חשוד על השבועה א' שבועת העדות כו' דאינו יכול לטעון שכחתי גם בעל התרומות שער מ"ב בסופו כתב דא"י לטעון שכחתי ע"ש אבל לפי מ"ש הר"ן שם דמיירי שהי' העדות קרוב כ"כ דאי אפשר נתלות בו שכחה כו' אם כן משמע דהיכא דאינו קרוב כל כך יכול לטעון שכחתי ונראה דבכה"ג מיירי מהרש"ל ולפ"ז אפשר דאף שוגג הייתי מצי למימר דהא הרשב"א יליף לה משכחתי ואפשר דשוגג הייתי גרע טפי והרשב"א יליף לה מכח כ"ש ודוק ועמש"ל סי' נ"ב ס"ק ב' וע"ל סעיף כ"ד:

שיצאתה נבלה. עי בי"ד בש"ך ס"ק ל' ול"ב:

גנב וכן גזלן. ע' מ"ש לקמן סי' שנ"ט סעיף ו' מדין גזלן:

הכופר בפקדון כו'. ע' בתשובת רמ"א ס"ס כ"ב:

עד שיאמרו בב"ד. וה"ה אם כתבו כן בשטר שבזמנו כתבוהו וכן הוא בהר"ן ספ"ב דכתובות:

שאפשר שכתבוהו ואחרוהו. וע' בש"ס ר"פ אד"מ וע' בב"ח שכ' דדעת הרז"ה הוא דבשטר לא מחייבינן לעדים זוממי' רק לפסול הגוף ולא ממון וע' בר"ן ולכאורה מוכח כהב"ח בהרז"ה וכן מוכח מלשון הרז"ה בס' המאור וחעפ"י שבר"ן לא משמע כן בהרז"ה מ"מ נרא' כן דאל"כ יהי' הרז"ה נגד הש"ס ר"פ אד"מ וע' בתורת חיים ובראב"ן ר"פ אד"מ ולפ"ז נראה דגם הרי"ף יכול לסבור כהרז"ה בזה ודלא כמו שכתב הר"ן שם שזה שלא כדעת הרי"ף ולפ"ז דינו של הרז"ה אמת ואין חולק עליו ודוק:

עדי' שחתמו עצמן ע' מ"ש לקמן סי' מ"ג:

ואחד הלוה. משמע דערב ועדים כשרי' וכן משמע בב"י ודלא כסמ"ע לקמן ר"ס נ"ב ע"ש:

הרי זה בחזקת שאוכל מהקוביא כו'. ע' בסמ"ע וע' בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' ע"ב:

על פי רשעים ע' בתשובת רמ"א סי' י"ב דף כ"ח:

אבל במי שאינו מחויב להעיד ע' בא"ע סי' ק"ל סכ"א ודו"ק:

השונ' לחבירו כו'. בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרי' עכ"ל סמ"ע וע' ב"י וד"מ וע' בס' א"א (דף ע"ז ע"א):

המוסרי' ע"ל סי' שפ"ח ס"ח בהגה"ה די"א דהאומר אלך ואמסור פסול לעדות וע"ל ס"ך וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ט"ו:

מומר שחזר בתשובה. בת"ה סי' קצ"ח מפרש טעמו כיון שהמומר הי' מעורב בין עכו"ם שיש להם כל התאוות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו ומחזקינן שודאי יעשה תשובה שלימה ע"ש עכ"ל הסמ"ע בשמו לפ"ז משמע דוקא במומר לעכו"ם דינא הכי אבל באמת זה אינו אלא טעמא דמיד שקבל סגי דמסתמא יקיים שהרי דין זה למד מהרי"ק מכהן שנשא נשים בעביר' דנודר ועובד ויורד ומגרש ואם כן בכל מומר דינא הכי:

עדותו בטלה. ע' בתשובת ן' לב ספר ד' (דף י"ד וט"ו):

קודם שהכריזו עליו. וכתב בנ"י פ' ז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול עכ"ל סמ"ע וקשה דבנ"י לא כ"כ אלא להמקשה דהוי ס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן דה"ל פסול אבל למאי דמשני דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה לא משכחת לה להאי דינא דאי מעידי' עליו שהוא לוה ברבית ה"ל עדות אחרת וא"כ לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה וצ"ע:

שהרי אינו לוקה פסול. ע"ל ס"ב בהג"ה וצ"ע (הגה ר"ל דכ' שם עבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן וכאן משמע דפסול דאורייתא ויש לישב דכאן כיון שחייב מלקות על אותו עבירה רק שלא התרו בו פסול דאורייתא וק"ל):

שמא שוכח הוא. ע' מ"ש לעיל ס"ק ה':

וכן כל כיוצא בזה ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קמ"ט:

עד לכתחלה. כלומר שאין מוסרין לו עדות לכתחלה וע' ב"ח סעיף ח' וע' בתשו' משאת בנימין סי' נ"א:

שהלוה לו ברבית כו' וכן הוא ברמב"ם פי"ב דעדות ודכתב וז"ל אמר הלוה לי ברבית כו' אפי' הכי נאמן על המלוה לפוסלו ולאפוקי מרדכי פ' ז"ב דכתב דנ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהין דהרי לשון הרמב"ם ממש כל' הש"ס וכמו שמפרש המרדכי לשון הש"ס לדידי אוזיף כו' ולא שקיל מידי כך יש לפרש לשון הרמב"ם והמחבר הלוה לי ברביתא כו' ולא שקיל מידי ועוד תימא על הסמ"ע שהרי הר"ב כ' בסמוך וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן וכמו הלוה על המלוה ובלבד שלא יהא להם הנאה מעדותן ע"כ והיינו דברי המרדכי פ' ז"ב וראיתי בריב"ש סי' של"ט השיג על המרדכי ולפי שהי' רב מובהק פוסק מפורסם ולא ישרו דבריו בעיני בזה מוכרח אני להאריך קצת הנה ז"ל שם אין דינו של המרדכי מחוור דהא ע"כ בההיא דבר בינתוס כיון שמשים עצמו רשע פלגי' דבוריה כו' דמה שמעיד על עצמו הוי כאלו לא העיד כלל ואין כאן עדות כו' וכמ"ש הראב"ד ז"ל כו' וא"כ אין לומר בכאן שהוא נוגע בעדות דהוה כאלו לא העיד רק על בר בינתוס שהלוה ברבית ולא הזכיר למי ועוד שאפילו לא הי' משים עצמו רשע בעדותו כגון שהי' מעיד לדידי גנב או גזל מצטרף לפוסלו ופלגינן דבורי' משום דאדם קרוב אצל עצמו ולא שייך ביה עדות כלל והיינו מאי דמקשינן בפ' חזקת גבי תנו מנה לבני עירי אין דנין אותו בעדות העיר ופריך ולסלקי בי תרי וקשיא להו לרבנן ז"ל והיכי מהני סילוק והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וניחא להו כיון דאינהו גופייהו בעלי דבר לאו עדים פסולים מיקרי דהא אינן בתורת עדות כלל כו' אלמא כל שהוא נוגע בעדות אפילו בהנאת ממון לא שייך למיקרייה עדות כלל ואפילו עדות פסולה וא"כ פלגינ' דבור' גם הרשב"א ז"ל כ' כן בתשובה דאפילו מי שמעיד שפלוני גוזלו מצטרף עם אחר לפוסלו ואפילו הי' האחר ג"כ מעיד לדידי גזל אלא שחילק ואמר דדוקא קודם שתבעו בדין על הגזלה אבל אם תבעו על הגזילה ונשבע ונפטר אינו נאמן עוד לפוסלו שהרי כבר האמינתו תורה ויצא מב"ד זכאי כו' והוא הפך ממ"ש בחשן משפט בשם הר' יקר שאם כבר תבעו ונפטר מצטרף לפוסלו שמעתה אינו נוגע בעדות כיון שכבר נפטר כו' ונראה מדברי הר' יקר שקודם שנפטר הוי נוגע בעדות אבל אינו נ"ל עיקר אלא כמ"ש עכ"ל ואין דבריו נכונים דנהי דפלגינ' דבוריה היינו אם אין אנו חושדים אותו לנוגע דאז אמרינן דהוי כאילו לא העיד על עצמו כלל אבל היכא שיש לחוש שנונע חיישינן דלמא בשביל עצמו מעיד כן והגע עצמך אריס דאמרי' פ' חזקת הבתים דאינו מעיד כי איכא פירי בארעא נימא כיון שהוא בע"ד עצמו פלגינן דבוריה אלא ודאי חיישינן בשביל הנאתו הוא שמעיד כן וה"ה הכא ומה שהביא מהא דכתבו דבוותא בפ' חזקת כיון דאינהו גופייהו בע"ד מהני סילוק כו' ג"כ אינו ראיה דהא ס"ס סילוק מיהו בעינן ואי לאו הכי נהי דלא הוי עד כלל מ"מ נוגע הוי מיקרי ועוד דהא כבר בלא"ה כתב הרמב"ן בחידושיו פ' חזקת שיש לדקדק על תירוץ דרבוותא ותירץ שם בענין אחר ע"ש וכן כל הפוסקים תירצו בענין אחר גם יש לדקדק על הנך רבוותא דנהי דבעל דבר גופיה לאו' עד מקרי וכמ"ש הראב"ד דמהאי טעמאלא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ מתחלתו בפסלות קרינא ביה דאל"כ לשטת הראב"ד דרבא ס"ל אשתו כגופו דמיא לענין דהוי נמי כבעל דבר עצמו דלא אמרי' ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה גבי פלוני בא על אשתי הגע עצמך מי שראה עדות לאשתו וגירשה יהא כשר לעדות וזה לא שמענו מעולם א"ו אמרי' כיון שראה העדות בשעה שהיתה אשתו ה"ל תחלתו בפסלות אע"ג דה"ל כבע"ד עצמו גם מה שהביא ראיה מתשובת רשב"א אינה ראיה דהרשב"א התם לא בא אלא לומר דשני נגזלים יכולים לפוסלו ומיירי בשאין להם הנאה מעדותן כגון שמוחלי' לו הגזילה וכה"ג דאל"כ נוגע בעדות וכדברי ה"ר יקר וכן עיקר:

ובלבד שלא יהא לו הנאה בש"ע שנדפסו בשס"ז בדפוס הענוואה איתא ובלבד שלא יהא הנאה כו' ובעיר שושן איתא ובלבד שלא יהא להם הנאה כו' וכן עיקר. וע' לקמן סימן ל"ז סעיף ט"ז בהגה"ה:

העד ואותו שנשבע מצטרפין וכן מוכח בתוספות פרק ח"ה (דף ל"ד ע"א) גבי נסכא דרבי אבא ובמרדכי שם ועיין בתשובת רמ"א סימן ל"ט ובתשובת מהרשד"ם סימן קצ"ה:

וי"א. וכ"פ מהרש"ל (ביש"ש פ"ט דב"ק סימן מ"ו):

אין מצטרפין. וכן פסק הב"ח ומהרש"ל שם פסק דהעדים מצטרפים לפסול לשבועה אבל לא להוציא ממון (שתובע בעד ראשון ושני אבל מכאן ולהבא נעשה חשוד גמור ושכנגדו נשבע ונוטל כדלקמן סימן נ"ב [צ"ב] נ"ל וק"ל) דהא כל אחד אינו יודע מממון של חבירו רק יודע שלשקר נשבע וע"ש וכ' עוד שם דבכל זה אין חילוק בין נשבע לפטור עצמו בין נשבע ונוטל גם אין חילוק בין ש"ד לשבועה דרבנן ופשוט הוא:

כיון שלקה בב"ד כו'. נראה דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה הראוי' להם אפי' בעדות שראו בשעה שהם פסולים לעבירה ולא בעינן בזה תחילתו וסופו בכשרות:

עד שיודע שחזרו בהם. וכ' הר"ן פ"ב דכתובות דלדעת ר"ח ורי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתיים פסולים וכתב הר"ן על זה ודבריו תמוהין דכיון שהעידו דכשר היה בשעה שחתמו איגלאי מלתא שראוי הי' להעיד עכ"ל ומביאו ג"כ בסמ"ע וכתב וצ"ע דהמחבר סתם בזה ולק"מ דלא סתם מידי דמדבריו לקמן סי' מ"ו סעיף כ"ו וכמו שכתב סמ"ע גופיה שם ס"ק ס"ג מבואר כדברי ר"ח והרי"ף וכן דקדק בכסף משנ' ספ"ו מהלכות עדו' מדברי הרמב"ם שם דס"ל כר"ח והרי"ף והוא ברור מיהו לענין דינא כתבתי בסימן מ"ו דהעיקר כהר"ן ע"ש ואפשר דגם הרי"ף והרמב"ם מודים ליה לדינא אלא דס"ל כמו שהבאתי שם בשם הריטב"א ע"ש ודו"ק:

דינו כטבח. עיין בא"א (דף ע"ו ע"ב):

ועיין בי"ד. עיין בתשו' בן ל"ב ס"ג סי' ל"ט):

(ס"ז ואעפ"י שהחזירו) (") רבים מקשים על תמיהת הטור על הרמב"ם בזה במ"ש ואינו יודע למה לא יוכשרו כו' דהא כ' הוא עצמו בסוף סי' זה שצריך שיעשה תשובה ונראה לי דהני פסולים הוא מן התורה וכן הוא ברמב"ם להדיא ולכוונה זו סדרם רבינו בין פסולי דאורייתא ע"כ תמה עליו אמאי לא יוכשרו עכ"פ מן התורה כמ"ש סי' ש"ס דגזילה הוי ליה לאו הניתק לעשה שיחזיר הגזילה וע"ז תי' דכיון דהחזיר ע"י כפי' לא שמיה חזרה:

(ס"ח אם יש עדים שידעו שחתמו) פי' הסמ"ע שלא ראו בתוך השטר הזמן כו' דא"כ ה"ל עידי הזמה ודברים תמוהים כ' דא"כ ל"ל בזמנו כתבנו כו' הא ע"כ לא שייך כאן אחרוהו דהא ראוהו לשטר ביום פלוני בשעה שחתמוהו אלא נלע"ד דמיירי בשטר קנין דכשר אפילו לא נכתב השטר ונחתם עד אחר זמן מרובה כמ"ש בסי' מ"ג לכן אותן העדים שראו החתימה ביום פ' אינם פוסלין אותן כי אפשר ביום הנזכר בשטר נעשה הקנין אלא שנכתב ונחתם אח"כ וא"כ צריך שיאמרו בזמנו כתבנו פי' שהקנין נעשה ביום הנזכר בשטר דאל"כ שמא נעשה הקנין מקודם זמן הנזכר בשטר וכתיבת השטר וחתימתו נמשכת ונעשית אחר כך ולא הזכירו בשטר שהקנין נעשה בזמן מוקדם מיום שנכתב השטר:

(שם) והם שקרו ואמרו וכו' עיין בסימן מ"ג בסופו מ"ש ע"ז בדברי הטור:

(סי"ד המוכסין סתמן פסולין) נראה לכל דעת רבינו ורמב"ם דמוכס הוא לעצמו מה שלוקח ע"כ הוא נחשד אפילו מסממא כי אין עליו כ"כ מורא מלכות אם לוקח יותר מקצבתו אבל גבאי הוא שהמלך מאמינו להביא לו מס שנוטל ויש עליו מורא מלכות אם יטול יותר מקצבתו ויחזק לעצמו כי יהיה גונב כיס המלך והא ודאי לא חיישינן שיתן גם המותר למלך דאין אדם חוטא ולא לו:

(סי"ו מפריחי יונים) הטור חולק על הרמב"ם וכדי לבאר מחלוקתן אביא הסוגיא בקיצור תנן המשחק בקוביא פסול ופליגי בגמרא רמי בר חמא אומר משים דאסמכת' הוא ולא קניא ורב ששת אמר דלאו אסמכת' היא אלא לפי שאין עוסקים בישובו של עולם מאי בינייהו אומנות אחרת ותו תנן מפריחי יונים פסולים ופליגי אמוראי חד אמר דהיינו אחד אומר לחבירו אם תקדים יונה שלך ליונה שלי וחד אמר ארא פי' מלמד להביא יונים אחרים ויש בזה משום גזל ופרכינן מ"ד אם תקדימי כו' מ"ט לא אמר ארא א"ל ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ"ד ארא מ"ט לא אמר אם תקדימי א"ל היינו משחק בקוביא. וכתב הרמב"ם מפריחי יונים בישוב וכו' מדהקפיד דוקא בישוב ס"ל כמ"ד ארא ופ' ו' מה' גזילה כתב הרמב"ם דבקוביא עם ישראל יש בו משום גזילה ועם העכו"ם אין בו איסור משום גזל אלא שיש בו איסור שעוסק בדברים בטלים והקשה שם ממגיד משנה דהא אדחיא סברת רמי בר חמא דס"ל משום גזל ונדחק מאוד בכסף משנה בפרק יו"ד מה' עדות ליישב זה והרוצ' יעיין בדבריו ויש ג"כ קושיא בטור אליבא דרמב"ם דכאן כתב בשמו דפסול דוקא באין לו אומנות אחרת ובסי' ע' [ש"ע] כתב בשמו דפסול משום גזל ונלע"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם על נכון דודאי ס"ל דלא קי"ל כרמי בר חמא אלא כרב ששת דס"ל דלא הוי רק אבק גזל ומפריחי יונים ס"ל כמ"ד ארא וס"ל דג' חלוקות יש כאן דאורייתא ודרבנן ואבק גזל דהיינו משחק בקוביא ומפר' מאי דאמר ר"ש לפי שאין עוסקין כו' פי' אע"ג דאבק גזל בעלמא הוא ולא גזל גמור דהא לאו אסמכתא היא כמ"ש סי' ר"ז מ"מ יש עוד ריעותא דלית ליה שאר אומנות וחזקתו שאוכל אבק גזל ההוא אבל אי לא אכיל מיניה אין כח באבק גזל לפוסלו וזהו עיקר התי' של רב ששת להרמב"ם דהא רב ששת פליג על רמי בר חמא דס"ל דהיה גזל גמור ורב ששת ת"ל דלא ה"ל רק אבק גזל מש"ה אין פסול רק באין לו אומנות אחרת דאז אוכל מאבק גזל הזה ובזה ניחא מ"ס המגיד משנה ממסכת שבת פרק שואל מנה גדולה כנגד קטנה יש איסור משום קוביא דהיינו אבק גזל יש עכ"פ לכ"ע אבל בגזל דרבנן כגון ארא יש יפסול אפי' בלא אכיל וכ"כ התוספת שם דהא דאמרינן ארא מפני דרכי שלום בעלמא היינו למ"ד אי תקדמי אבל למ"ד ארא הוה גזל גמור הוא מדבריהם ומש"ה כשכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות גזילה איסור גזל דרבנן לא כתב שם שאין לו אומנות אחרת כי בלא"ה יש איסור אפי' באבק גזל רק לענין פסול עדות בעינן זה אלא שרבינו הטור היה מפר' דברי הרמב"ם אלו דבפ' ו' דהלכות גזיל' דמיירי ג"כ לענין פסול עדית וע"כ כתב עליו בסימן ש"ע ויראה שפוסל בקוביא משום גזל ומש"ה אפילו ביש לו אומנות אחרת אסור כו' ולפי הבנתי היה לו להקשות דברי הרמב"ם גופיה אהדדי עם מ"ש כאן דבעינן אין לו אומנות אחרת אבל אם נפרש דברי הרמב"ם כמ"ש לא יקשה כן אלא דשם לא מיירי רמב"ם אלא לענין איסור לחוד דבזה יש איסור בישראל אפי' בלא אומנות אחרת ולפסול בעינן דוקא אין לו אומנות אחרת ועם עכו"ם יש איסור ולא שום פסול להרמב"ם ונמצא לפ"ז ב' קולות וחומרא אחת דהיינו נפל לו ממון בירושה שאוכל ממנו כשר משחק בקוביא כיון שאינו אוכל אבק גזל ועוד קולא אחת משחק בקוביא עם עכו"ם אפי' אוכל ממנו אין כאן פסולי עדות רק איסור כמ"ש בפ' ז' דה' גזילה מחמת שעוסק בדברים בטלים ונ' שאיסור זה הוא סברא דנפשיה ולא פי' דברי רב ששת שאמר כאן לפי שאין עסוקין כו' פי' דהרמב"ם קאי זה אישראל מטעם אוכל אבק גזל כמ"ש וחומרא אחת יש אע"פ שיש לו אומנות אחרת אלא שאין מספקת לו לכל אכילתו פסול דעכ"פ אוכל אבק גזל אבל הטור מפ' מ"ש רב ששת לפי שאין עסוקין כו' הוא מטעם שאינו יודע מטיב משא ומתן וא"כ אף איהו ס"ל דמפריחי יונים בישוב להביא גוזלות פסולין רק בהנך תרי קולא וחד חומרא הוי להיפך דלהטור אפי' משחק עם העכו"ם פסול מטעם שזכרנו אבל אם יש לו אומנות אף שאין מספקת לו אומנתו מ"מ כיון שיודע בטיב משא ומתן העולם כמה קשה הוא הממון כשר הוא וס"ל בהנך אי תקדמי וכו' משחק בקוביא אין בהם גזל כלל מש"ה כשרים אם יודעים בטוב העולם ובזה נתיישב מ"ש הטור בסי' ש"ע עם מה שכתוב כאן גם מה שהקשה בכסף משנה על הרמב"ם גם בסמ"ע פי' בהנך תרי קולא וחומרא אחר שחולקים הטור והרמב"ם כמו שזכרנו ואפשר שנתכוין לכל מה שזכרנו:

(סי"ח שכר לילך ולראות) כו' משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכה להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין לו טרחא אבל במקום שיש לו טרחא יכול ליטול שכר על הליכה דראיה דאמרינן סוף פרק האיש מקדש הנוטל שכר להזות מי חטאת דההזאה פסולה ואמרינן שם דבכ"מ שכר ההבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים שרי ליטול דלא רמיא עליה האי טרחא ובהדיא מדמה לה האם נוטל שכר לדון ולהעיד ונוטל שכר הזאה מש"ה יכולים ליטול שכר טרחת ההליכה ואין זה בכלל מה אני בחנם כנלע"ד:

(בטור ס"י דהוי כאוכל נבילות לתיאבון) ברמב"ם ליתא האי לתיאבון ובאמת אין בו צורך. ונראה דקמ"ל הטור אע"ג דלא נעשה עדיין האיסור שלא נאכל עדיין מ"מ פסול מטעם חשוד שמא יעיד שקר ומדמה לאוכל נבילות דפסול בגמ' לדברי הכל מטעם דכי היכא דכי כפין אוכל נבילות ה"כ כפין ושקיל זוזי ומסהיד ה"נ בזה כיון דלא איכפת ליה בדבר שקר ורוצה להאכיל איסור לאחרים ה"נ אל יחוש להוציא ממון בדבר שקר בעדותו:

(עוד כתב העור סי"ד ולא תנו עדים כו') קשה מה צריך לכתוב שמנו הלוה והמלוה ונראה דכתב כן דל"ת דמאי דמונה מלוה הכל בכלל דהיינו הלואה בריבית כמ"ש התו' פרק איזהו נשך ע"כ הקדים הטור שהגאונים מנו בפירוש הלוה אצל המלוה ואפ"ה לא מנו הערב והעדים אלא ע"כ שהם כשרים כנלע"ד נכון מאוד:

(בשם מהרר"י בטור ואפילו עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע) כתב הב"י ותמהני על רבינו אמאי לא מפיק ליה מדבר שקר תרחק וי"ל תמיהתו דהרמב"ם ז"ל הבין דהגמרא מיירי היכא שגבר העיד הרשע בפני בית דין והעד כשר אינו בא עמו בחברה לב"ד אפ"ה אסור משום מדבר שקר אבל היכא שבא עם הרשע בחברה אחת לבית דין זה לא נפקא מדבר שקר אלא מפסוק החמור ממנו דהיינו אל תשת ידך עם רשע שהוא בלאו שעניינו אל תסייעו להיות אתו עמו עד בין שראו המעשה יחד בין שלא ראו המעשה יחד:

(ע"ש אבל טבח שנמצא אחריו נבילה הרי הוא כאוכל נבילות לתיאבון רבינו צריך ליתן הטעם דהרי הוא כו' משום דטבח שנמצא אחריו נבילה עובר על לפני עור לא תתן מכשול והוא לאו שאין לוקין עליו והעובר על לאו שאין לוקין עליו אינו פסול לכך אמר דכאן מכל מקום הוא פסול משום דהוי כאוכל נבילות לתיאבון משום חימוד ממון אבל בעלמא לאו שלוקין עליו אפילו היכא דליכא חימוד ממון הוא פסול ובזה ותורצו כל הקושיות שמקשים העולם בכאן ע"ש:

(כ' הרמב"ם אע"ג שהגנב והגזלן החזירו וכו') ואינו יודע כו' עיין מ"ש הב"י ול"נ בע"א דהרמב"ם איירי אפילו שהחזירו ברצון וטעמו מדכתבו קרא לעד חמס לחידוש דהיינו אע"פ שאינן בני מלקות מ"מ הן פסולים כדלעיל סעיף י"ב ואי איירי בגזלן שלא החזיר עדיין גזילתו מאי רבותיה הרי עדיין לא יצא מכלל מלקות דזיל בתר טעמא דמ"ט אינן בני מלקות מטעם דניתן להשבון א"כ כ"ז שלא השיבו לא יצאו מכלל מלקות ומאי רבותייהו אע"כ דברה תורה אפילו שהחזירו דפסולין הם עד שיעשו תשובה:

(ע"ש בב"י מחוד' ב' ודע כו' עד הרי דמגדלי בהמה דקה בא"י פסולין ותמיהני על הרי"ף כו') הב"ח כתב אישתמיטתי' שהביאום כו' ע"ש ול"נ שעיקר תמיהת הב"י למה לא הביאו הטור כאן בהלכות עדות (א"ה לפ"ז אין תירוצו של הב"י מתיישב כ"כ אף שיש לדחוק וליישב):

(ע"ש בטור כתב הרמב"ם (") שנים שהעידו בא' שהוא פסול וכו') הב"ח הקשה מ"ש מב' כיתי עדים המכחישים זא"ז ונ"ל דבשני כיתי עדים כשבא' כ"א בפני עצמה ומעידה נשתנה הספק ממה שהיה בשעה שהיו מכחישות זא"ז שהרי בשעת ההכחשה היו הכתות יחד משא"כ בשעת העדאה לאפוקי האי גברא שלא נשתנה בשעת העדאה מבשעה שהעידו עליו (א"ה אין זה מבורר) או י"ל דבב' כתות מעיקרא לא מקבלינן סהדותייהו דתרי אתרי אם לא בהזמה דחדוש הוא לאפוקי בב' המעידים על א' דודאי מקבלין לפוסלו אלא שאח"כ באים שנים להכשירו מ"מ הוא נשאר (") בספק ע"כ ממהרר"י) (א"ה לענד"כ דלא דמי דבשלמא בב' כתי עדים איכא חד מנייהו דודאי כשר הוא וכיון דלא ידעינן הי מנייהו מוקמינן לתרווייהו אחזקתייהו אבל בחד גברא ליכא למימר הכי ואע"ג דלענין אשם תלוי הסברא איפכא דבחתיכה משני חתיכות כ"ע מודי דמחייב ובחתיכה א' פליגי נראה לע"ד דלא דמי דהתם אותה של חלב לא הי' לה חזקת כשרות ומעולם של חלב היתה ואיתחזק אסורא בודאי משא"כ בחתיכה א' לאפוקי בנ"ז דשתי הכתות היה להן חזקת כשרות ואף לאחר שנולד הספק האחת מהן היא בודאי כשרה מוקמינן לתרווייהו אחזקה קמייתא כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא חזקת כשרות לשתיהן קודם שנולד הספק וזאת שנית דאף לאחר שנולד הספק עדיין יש כאן כת א' ודאי כשרה לאפוקי בחד גברא דליכא אלא חזקת כשרות דמעיקרא וכיון דתרי ותרי לכל הפחות ספקא דרבנן היא ע"כ פסול הוא ודוק כי זהו כפתור ופרח ע"כ):

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה היתה העבירה שעבר עליה וכו') עד דלא בעינן רשע דחמס וכו' אין זה קושיא דשמא בעבירה דאורייתא כגון אוכל נבילות לא בעי עד חמס:

(תו שם קוברי המת וכו' עד דבקיאי בקביעא דירחא וכו') ול"ק מידי דס"ל להרי"ף כיון דלא התרו בהן א"כ אין מחוייב מלקות לכן לא פסולי אלא מדרבנן אף שהיו חייבים אם התרו בהם:

(תו שם העובר על השבוע' וכו' עד מ"מ רבינו סתר דבריו כו') הריב"ש סי' רס"ו כתב שלענין עדות גם רש"י מודה דפסול כיון שעבר על ד"ת ולא פירש כן אלא לענין שבוע' וכך מוכח דעת הטור שכאן כתב בפשיטות ובסי' צ"ב לענין שבוע' כרב ב' דיעות וכן עיקר וק"ל וכ"כ הרש"ך סי' קע"ב:

(תו שם) הבא על ערוה בפרק זה בורר וכו' עד וכן מוכח מתוך רש"י וכו' והתוס' גבי הא דאמר ר"י פלוני רבעני לרצוני כו' כתבו דהא דחשוד על עריות פי' בקונטרוס לאו דאיכא סהדי שבא על ערוה אלא שהוא גס ומתייחד עמהם כו' הרי דתוס' לא סבירא להו כהרא"ש בדעת רש"י וכן יש לדקדק דפי' דר"נ ס"ל דכשר משום דבעי רשע דחמס ואם בא ממש הלא לא קי"ל כרבא אלא בחשוד בעלמא דפסול מדרבנן ולכך בעי רשע דחמס וצ"ע ע"ש:

(בא"ה עד וב"מ נ"ב ח"ד וכו') אינו מדוקדק דאדרבא דמבואר שם דפסק כהרא"ש ע"ש ובס"א מצאתי מוגה הסכים לדבריהם והוא נכון (בא"ה עד ולענין עדות אשה לכ"ע וכו') ויש מקום עיון למה השמיטו כל הפוסקים את זה בטא"ה סי' י"ז וע"ש סי' מ"ב:

(תו שם טבח שנמצא אחריו נבילה וכו') עד הרי בהדיא דס"ל וכו' לא ידעתי מאי קאמר דמה שכתב הרא"ש ע"י ממין אחר פי' שישוב בתשובה שלימה שיחזיר אבידה בדבר חשוב כו' ולעולם אפי' בטבח ששחט לעצמו ולא נהנה כלום וק"ל:

(תו שם) ונימוקי יוסף כתב שיטה אחרת וכו' עד משום לוה איצטריכא ליה וכו' וקשה דא"כ מאי פריך דילמא רבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות איירי בריבית דאורייתא והדתנן במתניתין מלוה ולא לוה איירי בריבית דרבנן וכדמסיק. ושמא דניחא ליה לאוקמי מתניתין אפי' בריבית דאורייתא ובלוה וק"ל:

(תו אי' שם) ונימוקי יוסף כתב ושיטה אחרת וכו' עד ומכלל דבריו למדנו וכו' וליתא דבפ' א"נ כתב להדיא הנ"י גבי שטר שיש בו ריבית דעדים פסולין כיון שחייב מלקות ע"ש ובע"כ צ"ל דלוה שאני דמפסיד הוא טועה דלא מפסיל ליה משא"כ עדים:

(תו שם העובר על גזל של דבריהם וכו') ודע שדעת הרמב"ם וכו'. וע"ל סי' שנ"ט ס"ט שמביא ל' הרמב"ם פ"א מה' גזילה דעובר על לא תחמוד אפילו כי יהיב דמי ואומר רוצה אני עיין ב"י שם וצ"ע והעיקר דהרמב"ם ס"ל דעדים הם טועים ולכך פסול מדרבנן ודוק:

(ותו שם הרועים אחד רועה וכו' עד הגבאים והמוכסי' וכי') והרא"ש הביא הגי' הגבאים מעיקרא סבור וכו' המוכסין מעיקרא ס"ל דינא דמלכותא דינא כיון דחזי ליה לבסוף דשיילי טפי פסלינהו ע"כ מבואר דמוכסני' גם מעיקרא מסתמא שקלי טפי אלא דהכשירם מטעם דדמ"ד עד שידעו בבירור שלוקחים בידם יותר ואז פסול אפילו בסתם וא"כ מי שאמר סתם גבאי כשר דוקא בגבאי כיון דמעיקרא סברי מאי דקיץ שקלי אבל במוכסים אפי' בסתם פסול כדמעיקרא דהני מסתמא שקלי יותר וזה הטעם של הרמב"ם ורבינו ודוק:

(תו שם אין אדם נפסל בעבירה וכו') עד טענתו טענה וכו' וההיא עובדא דבר בינתום דבסמוך דאמר חד לדידי אוזפן ברבי' אלא דשם אפשר לא ביקש הרבית ממנו שיחזירו אלא כמ"ש בב"י בשם המרדכי לכן כתב בשם בעה"ת דאף בענין טענה מהני ודלא כמ"ש בס' בנ"ש דיש תימא למה כתב בשם בעה"ת מה שהוא גמ' דליתא:

(תו שם) וכתב הר"י יקר הנשבע להכחיש העד וכו' עד שדקדק כן מהא דבר וכו' וגרס בגמ' לדידי גנב קת' דבורטי' וכך גרס הריב"ש סי' של"ט והרמ"ה פ' חזקת אבל גי' ספרים דידן קמאי דידי גנב כו' וע"ש ברא"ש:

(בא"ה עד ודוקא בפקדון וכו') עי' בכתבי מהרא"י סי' רל"ה הטעם ולקמן סי' צ"ב ס"ח בב"י ובכמ"ע סי' ע"ה ס"ק י"ג ודלא כב"י:

(תו שם וע' בתשובת הריב"ש סי' של"ט וכו' עד שלא העמידו וכו') ור"ל אבל העד מודה שלקח ממנו הריבית אלא שלא מעמידו עכשיו בדין דאם העמידו בדין כבר נפטר ממנו ואינו יכול לפוסלו וזה דלא כראבי"ה. דלדידי' אם כבר נטל ממנו הרבית ה"ל נוגע בעדות דאומר כן כדי שיעמידו בדין על הרבית וכ"כ הריב"ש להדיא סי' של"ט דהרשב"א חולק אהראבי"ה ודלא כמ"ש הב"י ודוק:

(תו שם פלוני רבע שורי וכו' עד וזה דעת הראב"ד וכו') וכ"כ הרא"ש במס' מכות בפ"ק וצ"ע על הטור למה סתם דעתו דלא כאביו וצ"ע:

(תו שם מאימתי חזרת מפריחי יונים כו' עד אלא שמסיים וכו') אין זה לשון הברייתא אלא מלשון הש"ס היא ועוד דבגמרא פריך מהאי ברייתא למ"ד ארא:

(בא"ה עד יונך ליוני וכמו וכו') לפי מ"ש ב"י לעיל דכ"ש דהלכה כמ"ד ארא לא היה לו לשנות אכן כבר כתבתי שם דליתא:

(תו שם וחזרת טבח וכו' עד כששחט לעצמו מיירי כו') ר"ל הא דקאמר בגמרא משלו פי' ששחט בהמתו לאכול הוא עצמו ולא להאכילה אחרים דאי משלו איירי להאכיל אחרים הא עברינן ליה ולפי"ז אין מקום למ"ש ב"י ועוד נ"ל הכרע דהוא סבור דמ"ש הנ"י דלאחרים היינו שוחט בהמות אחרים וליתא דהנ"י כ"כ אתיבת משלו שבש"ס וק"ל:

(בטור על אותו הענין אחד ההלוה וא' הלוה אם בריבית קצוצה פסול מן התורה וכו') והתו' פז"ב לחד תי' כתבו דגם מלוה בריבי' קצוצה איכא למימר דאינו פסול אלא מדרבנן דלא משמע לי' כיון שנותן לו מדעתו ע"ש ויש לומר דפריך לאביי דלא בעי עד חמס מברייתא דאל תשת רשע אנו הגזלנים ומלוה בריבית כו' מבואר דפסול מלוה מיהא דאורייתא וא"ל דקרא הוי אסמכתא ואינו פסול אלא מדרבנן א"כ גם לאביי לא קשה דמודה דפסול מדרבנן בעי' דוקא חמס ושמא דעיקר קרא אגזלנים קאי דהוא דאורייתא ומלוי בריבית נקט דרבנן דתקנו כעין דאורייתא ודוק וצ"ע עד כאן מן מהרש"ק):

אמת. הש"ך כתב דדין זה הוא רחוק מהסברא וע"ש מה שמיישב בזה. (* ולי נרא' דדמי דין זה למ"ש בסי' כ"ח ס"ג דעד א' היודע עדות לעובד כוכבים נגד ישראל שאינו רשאי להעיד בדיניהם במקום שמוציאין ע"פ עד א' אע"פ שיודע שהוא אמת וה"נ דכוותיה ודו"ק):

שקר. פירוש שאינו יודע מעדות זה כלל והרישא מיירי שהוא יודע בדבר רק שהוא רשע מצד אחר. סמ"ע:

סוברים. כתב הסמ"ע בשם המרדכי דה"ה המלו' על הספרים ולמד בהן אפילו למ"ד דמקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות משום דסבר מצוה קעביד:

מדרבנן. אע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בו מלקות אינו פסול אלא מדרבנן. סמ"ע בשם ב"י:

הקהל. כתב הסמ"ע אבל המועל בחרמות תקנות הקהלות אין לפסלו לעדות דא"כ לא יוכשר א' מאלף כ"כ חדושי אגודה. וה"ה מי שמסרב לכנוס לתקנת הקהל מהרי"ק עכ"ל וע' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' נ"ט:

שוגג. הרשב"א מסיים בטעמא שא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי כו' ודין שבועת אונס שיכול לטעון ע' בי"ד סי' רכ"ח ורל"ב וכן אם סייע לחבירו בפתיחת חלונות וכה"ג אף שלענין חזק' הוי מחיל' מיד כמש"ל סי' קנ"ד ס"ז והוא נשבע ע"ז שלא מחל לו אינו נפסל דאפשר שהאמת אתו שלא סייעו ע"ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיחזור ויסתום כ"כ הב"י עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך לא ידעתי למה יוכל לומר אנוס הייתי וברשב"א מבואר דדינו הי' במי שהתרו בו בשעת מעשה ולא אמר אנוס אני על השבוע' והלכך אינו נאמן אח"כ וכן הביא ב"י בשמו במי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די"ל אנוס הי' ולא אתרמי ליה זוזי ע"כ ולענין טענת שכחתי תלוי בזמן אם הוא קרוב כ"כ דא"א לתלות בו שכחה אז אינו נאמן עכ"ל:

שהחזירו. הטור כתב ע"ז דוקא כשלא שלמו מעצמן אלא בכפיית ב"ד ואע"פ שבמלוה ברבית לא מהני החזרה לחוד כ"א בהוספה על נפשם לאסור המותר כמש"ל סעיף כ"ט היינו במי שהרגיל נפשו בכך אבל בפעם א' והחזיר מעצמו די בכך כ"כ בד"מ. סמ"ע:

ואיחרוהו. דעת הרז"ה דבשטר לא מחייבים לעדים זוממין לפסול הגוף או ממון ולזה הסכים הש"ך וכתב דדינו אמת ואין חולק עליו וע"ל סי' מ"ג ורל"ט:

שיודעים. פירוש שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דאל"כ הן ג"כ עידי הזמה. סמ"ע (והט"ז כ' שדבריו תמוהים ומפרש בענין אחר ע"ש):

בעת. ומה"ט נעשו רשעים מאותו העת דהו"ל כאלו העידו אז אבל לא מזמן החתימה הכתוב בשטר כיון דאין עדות אימת חתמו יכול להיות שהקדימו הזמן ברשעתן וכדמסיק. סמ"ע:

חתמו. פירוש שהי' בידו שטר כתוב בלא חתימת עדים והי' מונח בידו כמה שנים והיום חתמו העדים דה"ל זמן כתיבתו מוקדם לחתימתו עכ"ל הסמ"ע:

פסולין. כתב הרשב"א בתשובה מי ששכר עדים שיעידו לו אינן נפסלין עד שעה שיעידו. סמ"ע:

הלוה. משמע דערב ועדים כשרים וכ"מ בב"י ודלא כהסמ"ע ר"ס נ"ב מ"ש. ש"ך:

טועה. ול"ד למ"ש לעיל דאינו נאמן לומר שוגג הייתי או שכחתי דהתם איסור שבועה ידוע לכל ורמיא אנפשיה להזהר במה שקבל עליו בשבועה וכן בעדות שראה כדי להעיד משא"כ באמרו סברתי שאין איסור בדבר מהיכי תיתי יזהר וכן הקושר ומתיר בשבת ואמר לא ידעתי שיש בזה משום מלאכה או שהוא שבת שאע"פ שהוא מוזהר מן השמים מ"מ כיון דמעלמא קאתי עליה אינו עולה על זכרונו כ"כ עכ"ל הסמ"ע:

וקטן. דאינו אלא מדרבנן מפני דרכי שלום כמש"ל ר"ס ר"ע ודוקא מציאה קאמר דאין דעת אחרת מקנה להם. סמ"ע:

גסה. הא דלא כ' המחבר דמגדל בהמה דקה אפי' בביתו נפסל משום דזה אינו נוהג רק בא"י ובבבל שהי' לרוב ישראל שדות ובהמות כמ"ש הטור בסי' ת"ט משא"כ בזמנינו וע"ל בס"ס תכ"ה בדין רועי בהמה דקה דלא מורידין ולא מעלין ולא נקט שם בהמה גסה נרא' דלענין שיהא אסור להצילו ממית' לא החמירו כ"כ. עכ"ל הסמ"ע:

המוכסים. הוא הגובה למלך לפי הסחור' או הממון של אדם וכיוצא בזה בדבר שאין ידוע לכל ויכול ליטול יותר באין מרגיש כ"כ. מש"ה סתמ' פסולין והגבאי הוא שגובה מקרקפת' דגבר' והשדות ובתים בשוה דבר ידוע ובקושי יכול ליטול יותר מקצבתו להכי סתמא כשר וכולן אפי' החזירו מה שלקחו יותר כתבו התוספות דפסולין כ"ז שעוסקים באותו ענין שיש לחוש שיחזרו לסורן. סמ"ע:

שנגמר. דאז מורה היתר ואומר שאינו מקפיד בעה"ב שהרי התור' התירה לפועל לאכול מדבר שנגמר' מלאכתו. סמ"ע:

בישוב. לאפוקי במדבר דהן הפקר ופשיטא דלא מיפסיל בזה דהא הטעם הוא משום גזל ובתקדים יוני ליונך שהוא בכלל משחק בקובי' אינו נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת משא"כ במפריחי יונים להביא יונים של חבירו דנפסל אפי' אינו אוכל ממעות הללו דהוי בכלל גזלן אע"ג דאינו אלא מדרבנן עכ"ל הסמ"ע:

בחזקת. וכתב הסמ"ע דלדעת הרמב"ם אפי' יש לו אומנות אחרת כל שאינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה ופסול הוא ומינה כל שיש לו ממון אחר ואינו מתפרנס ממעות שחוק זה אפי' אין לו אומנות אחרת אינו נפסל אבל לדעת רש"י הוי איפכ' ומהתימ' על הרמ"א שלא הזכיר ששרפו עכ"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ע"ח:

ולא. כ' הסמ"ע דג' ענינים הן כשידוע שאינו בשלשתן פסול לגמרי אפי' בדיעבד וכשהו' בודאי בר שלשתן אפי' אינו יודע שעוסק במצות חזקתו שכך הוא וכשר אפי' לכתחל' אבל מסתמ' שאנו יודעין שלא למד ואינו ידוע אם הוא בר ד"א ומחזיק במצות בזה אמרו דאין מוסרין לו עדות לכתחל' אבל בדיעב' אין פוסלין עדותו:

לילך. (כ' הט"ז משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכ' להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין בו טרח' אבל במקום שיש לו טרח' יכול ליטול שכר על ההליכ' וראי' מפ' האיש מקדש הנוטל שכר להזות כו' ע"ש):

מתנה. כ' הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי דבלא"ה ת"ח פטור ממס ע"ש וצריך טעם למה סידר הרמ"א הג"ה זו כאן. דבהל' דיינים ה"ל לכותבו עכ"ל הסמ"ע:

עובד כוכבים. כ' בהג"א פ"ק דגיטין דאפי' עובדי כוכבים המוחזקים שאינם משקרים מ"מ הם פסולים שאינם בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל סמ"ע:

ואמסור. דוק' בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרים. סמ"ע:

תשובה. ודין אנוסים ביום הרג עיין בתשובת הרא"ש כלל כ"ד וריב"ש סי' ד' י"א י"ב וכתב בת"ה הטעם דמומר שקבל תשוב' שמקבלין אותו מיד כיון שהי' מעורב בין העובדי כוכבים שיש להם כל התאוות וזה בא להבדל מהן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך מזה משמע דדוקא במומר לעבודת כוכבים דינא הכי וזה אינו אלא הטעם הוא דמסתמא יקיים כמה שקיבל ובכל מומר דינא הכי ע"כ:

שהכריזו. כתב הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרז' פסול עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך וקשה דהנ"י לא כתב כן אלא להמקש' דס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו אבל למאי דמשני אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה לא משכחת לה להאי דינא דאי מעידים עליו שלוה ברבית ה"ל עדות אחרת ואם כן לאיזה צורך כתבו הפוסקים דין זה וצ"ע: (ונ"ל ליישב קצת ע"פ תשובת הרשב"א שהביא הסמ"ע ס"ק ס"ד דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה עמי או אמר אני זניתי עם אשתך כו' ע"ש):

משים. כתב המרדכי אפילו אם אמר אעשה תשוב' ואוציא הריבית דערומי קמערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר בסי' מ"ז סל"ז כשאמרו העדים עשינו תשוב' עכ"ל הסמ"ע:

קול. כתב הסמ"ע בשם ר"י והרא"ש דאפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות ודלא כהרשב"א ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"ט:

שהלוה. וכן הוא ברמב"ם ז"ל אמר הלוה לי ברבית כו' ולאפוקי ממרדכי פז"ב דכתב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך הסכים לדברי המרדכי וכתב שגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן ע"ש:

פלגינן. כתב המרדכי דלא אמרינן פלגינן דיבוריה במקום שצריך להוסיף טעם ובמקום שצריכין לומר מילתא דלא שכיחא ועיין בר"ן פ"ק דגיטין. סמ"ע:

לפסלו. כתב הרא"ש בתשוב' דהיינו לאחר גמ"ד באין מחדש ומעידין עליו דאז שוב לא מיחשב עליו כנוגע עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ט וברשד"ם סימן קצ"ה:

חולקים. ר"ל דאין עד ובע"ד מצטרפין ומ"ש אח"ז ואפילו אם היו כו' הוא ג"כ לדעת הי"ח. סמ"ע:

להעיד. היינו שיפסול לעדות אחר ואפי' שני הנגזלים יכולין להעיד עליו כ"כ הסמ"ע וכ' מהרש"ל דבכל זה אין חילוק בין נשבע לפטור עצמו ובין נשבע ונוטל גם אין חילוק בין שבועה דאורייתא לדרבנן ופשוט הוא. ש"ך:

ספק. נראה דהיינו בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מש"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ בסכ"ג בהג"ה דמוקמינן גברא אחזקתי' דאף דנפסל בודאי מ"מ כיון דבשע' שהעיד לא נודע ריעותא ממנו לכך ולא מחזקינן ריעותא מספק. סמ"ע:

לכשרותו. כתב הש"ך נרא' דכל הפסולים מחמת עביר' כשחזרו בתשוב' הראוי' כשרים אפי' בעדות שראו בשעה שהיו פסולים דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות ע"כ (* ולענ"ד לא נרא' כן דמ"ש מסי' ל"ג סי"ג) גם י"ל דבשע' שהי' פסול לא דקדק בעדות כהוגן והוי כמלתא דלא רמיא אנפשיה ודומה למ"ש המחבר סי' ל"ה ס"ז (ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"א):

שחזרו. כ' הר"ן דלדעת ר"ת והרי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעש' תשוב' וכל שטרות שחתם בינתיים פסולים ודבריהם תמוהים דכיון שהעידו עליו דכשר הי' בשעה שחתם איגלאי מילתא שהי' ראוי להעיד עכ"ל וצ"ע דהמחבר סתם בזה כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך ולק"מ דמדבריו בסי' מ"ו סכ"ו מבואר כדברי ר"ת והרי"ף וכמ"ש הסמ"ע גופיה שם ס"ק ס"ג מיהו לענין דינא כתבתי שם דהעיקר כהר"ן ע"ש עכ"ל:

שטרותיהם. פירוש אותן שכתוב בהן קרן ורבית קורעין וגובין הקרן בע"פ. סמ"ע:

לעובד כוכבים. כתב בהג"מ דמיירי שקיבל עליו דאפילו בכדי חייו לא ילוה לעובד כוכבים דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור ושמא דאפילו בכה"ג הוי חזרה כיון שהוא מודה באיסורו עכ"ל. סמ"ע:

לבעליהם. כתב הסמ"ע דר"ל שיעש' הוא המוטל עליו והנגזל יעשה כדינו דאם הוא גזלן הרגיל לגזול לא יקבל ממנו כמש"ל סי' שס"ו ובי"ד סי' קס"א אלא שאם רוצה לעשות תשוב' מעלייתא צריך לצאת י"ש ולהוציא מידו את שאינו שלו:

המעות. והסמ"ע כתב דנרא' עיקר דא"צ להחזיר המעות וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש:

כותב. בברייתא איתא שאומר כן והמחבר שכתב כותב הוא ליתר קיום שקיבל אנפשיה. סמ"ע:

מכירין. כתב הסמ"ע וקשה דהא גם בעירו יש לו תיקון כשיחזיר אבידה בדבר חשוב וכה"ג ענינים אחרים דיכול להתגדר בהן לאסור עליו המותר ולהתכשר ע"י כן אפילו בעירו וכמ"ש במשחק בקוביא ומלוה ברבית. ונרא' ליישב דחז"ל החמירו בדבר שיש להן הכשר לשוב עליהן עצמן דהיינו טבח שחטא בטבחות וחוזר להיות טבח וכן עד זומם להיות כשר לעדות וכמו כן במועלי שבועות דחששו שיעשו תשוב' לעניים בעירן לכך החמירו עליהן אבל במלוה ברבית וכו' דלא יתכשרו לחזור ולהתעסק במה שנפסלו כי אם להיות כשר לעדות ולשבוע' מש"ה הקילו להמציא להן תקנה בעירן עכ"ל:

שבועות. בדברי הרמב"ם נרא' דמיירי אפילו בשבוע' של כפירת ממון אבל בהג"א כתב דלא מיירי אלא בשבועת שוא ובטוי אבל בשבועת ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר עכ"ל הסמ"ע:

העבירוהו. בהסמ"ע השיג ע"ז וכתב דאין חילוק בין אם הועבר מאומנתו או לא ע"ש:

שחורים. כדי שיכנע לבו כי השחרות משפיל ה אוה והזדון שבלבבו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב סי' ל"ט ס"ג:

איזהו כו' שחייבים כו' ואצ"ל כו'. ששניהם נקראין רשע בתורה וכמש"ל סי' כז ס"ב ע"ש:

עבר עבירה. כ"מ מל' הרמב"ם דלעיל ושם עני מר מ' בכתפיה משמע דוקא ודייק ממתני' ?דף ז' והמלוה בריבית ואמרי' בר"ה כ"ב דמתני' לא מפסלי אלא מדרבנן וקשה קו' תוס' דשם ע"כ כ' דוקא מלקות ובריבית הוא ניתק לעשה כמ"ש בפ' איזהו נשך ובתמורה וחי אחיך עמך כו' ואי עביד לא מהני:

וי"א בדבר. מדמכשרינן שטר שיש בו רבית וצ"ל ברבית דרבנן דלא מפסלי העדות. תוס'. ונראה דלדברי הרמב"ם דלעיל אף ברבית דאוריי' כיון שאין נק' רשע דטעם של אביי משום דרשע כו' וסיוע לדבריהם דלא חשיב במתני' אלא דחמס:

וה"ה. נלמד מהנ"ל:

המגביה ידו. דנק' רשע ויאמר לרשע כו' כמש"ש נ"ח ב' ומ"מ אין נפסל מה"ת כיון שאין בה מלקות:

(ליקוט) ואפי' עבר כו'. כמ"ש בתד"א כי השבועה כו' וכי שבועה היתה שם והלא לא היה שם אלא חרם אלא שהשבועה הוא חרם וחרם הוא שבועה. רמב"ן (ע"כ):

(ליקוט) מי שבאו כו'. דאל"כ האיך פסלינן לכל פסולי עדות שי"ל כן. רשב"א וכמש"ש סברי מצוה קעבדי והא קמשמתינן כו' אלמא דתלינן כ"מ שיכול ולא תלינן בכה"ג (ע"כ): (ליקוט) מי כו'. דאל"כ מאי קאמר דלמא אערומי כו' אם איתא הל"ל שוגג הייתי (ע"כ):

גנב וכן גזלן. שם הגזלנין והחמסנין דאוריי' הוא ושם בעובדא דבר חמא מ' דבלא הכרזה פסלוהו:

עד שיעשו. שם ויחזרו חזרה גמורה כו':

החולק. כמ"ש בב"מ ו' ב' לא תחמוד לאינשי כו':

(ליקוט) ומאימתי כו' משעה שהעיד כו'. אבל לא על שעה שהעיד והכי איתא בירו' היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב את השור בא' בניסן טבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בט"ו בניסן כל העדות שהעידו מעשרה בניסן עד ט"ו בניסן הרי אלו פסולין. רשב"א פרש"י (ע"כ):

אין עידי סנה' ל"ב א' וערי"ף בב"ק בפ"ז:

אבל אם אין כו'. נלמד מגמ' הנ"ל דתלינן מספק להכשיר השטר וע"ש בתוס':

עדים שחתמו. ראיה מירו' הביאו הר"ן בריש ר"ה הן הן עדיו כו' ע"ז חתמנו כו' ואוקמוה הרמב"ן בשאין כת"י יוצא ממ"א ואפ"ה אין נאמנין רק בשביל ע"ז חתמנו וכמ"ש בכתובות י"ח לא שנו כו' מ"ט אין כו' ועבתוס' דב"מ: (ליקוט) עדים שחתמו כו'. כן מוכח מהא דירו' שכ' בר"ס כ"ט מי מעידו כו' ע"ש (ע"כ):

וי"א דבאבק. ב"מ ס"ח ב' רב עיליש גברא רבא כו' וע"ש ברא"ש:

(ליקוט) אם הוא מפורסם כו'. כמש"ש כ"ו א' י"ל אגיסטון כו' (ע"כ):

(ליקוט) אפוטרופוס או סנטר כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ה דב"מ ישראל שנעשה לו לגוי אפוטרופוס או סנטר מותר ללות הימנו ברבית (ע"כ):

(ליקוט) אבל באינו כו'. עבה"ג (ע"כ):

(ליקוט) אם העידו כו'. כמ"ש בב"מ ס"ח ב' רב עיליש גברא כו' (ע"כ):

(ליקוט) או שהוא כו'. כמש"ל סכ"ד ועבה"ג (ע"כ):

(ליקוט) פסול מדבריהם. כמש"ל ס"ב וכמש"ש ובספ"א דר"ה גזלן מדרבנן כו' (ע"כ):

(ליקוט) והם הלוקחים כו'. ב"ק ס"ב ועתוס' שם ד"ה חמסן כו' וב"מ ה' ב' ד"ה בלא כו' וז"ש בין קרקע וכמו ההוא דב"ק תלוה וזבין דאיתמר בב"ב על קרקע ומטלטלין (ע"כ):

של עצמם. שם ה' ב':

שחזקתן. שם וסנה' שם כ"ה ב' אר"י סתם כו':

(ליקוט) המוכסים כו'. מדאמרי' שבועות ל"ט א' אין משפחה שיש בה מוכס כו' מ' דמוכס (ע"כ):

ואם נודע שלקחו. שם רש"י ותוס' שכן מוכח מגמ' שם הוסיפו כו':

_ (ליקוט אינו כו' שאינו כו'. אבל רש"י פי' שם משום דמורי התירא ועסכ"ד (ע"כ):

בישוב. שם דאפי' במדבר לא עבדי מ' דאין פסולין אלא ביישוב: (ליקוט) בישוב. שם וכפ"ב דב"ב וספ"ז דב"ק (ע"כ):

מפני שחזקתן. מ' דאפי' יש להם אומנות ואע"ג דרק משום דרכי שלום הא מציאת חש"ו ג"כ משום דרכי שלום ואפ"ה פסולין כנ"ל בסי"ג וצ"ל דמ"ד א?רא לא ס"ל כרב ששת אלא כרמי ב"ח ובפי' דמתני' ס"ל לרמב"ם כמ"ד אי תקדימך כו' וע' בסי' ש"ע וצ"ע:

והם בני אדם. ירו' שם: (ליקוט) והם בני אדם כו'. תוספתא פ"ה דסנה' וירו' פ' כל הנשבעין הל' ו' סוחרי שביעית איזהו סוחרי שביעית זה שיושב לו כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל נו"נ בפירות שביעית אין מקבלין אותו עד שהגיע שביעית אחרת ויבדל ויחזיר חזרה גמורה ושם בתוספתא ובכולן היה רי"א אימתי בזמן כו' ובפ"ז דשביעית ובפ"ג דסנה' אר"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא ה"ז מותר האיך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת כשר וא"ל פסול אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר רב"א? בר? זבדא ר' אבהו בשם ר"א הל' כר"י דמתני' תני ר"ח לחומרא האיך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל ומפשיט את ידו לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר וא"ל אסור אבל אם היה יושב ובטל כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידו לישא וליתן בפירות עבירה אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור לא בדא ר' בא בר זבדא ר"א בשם ר"א הל' לר"י דמתני' ר"ל לא בדא אמר הל' כר"י דבריי' אלא כר"י דמתני' מ' בין ללישנא ק' בין ללישנא בתרא דוקא שיושב בטל ואין לו אומנות אחרת וכ"ה בתוס' כנ"ל סוחרי שביעית כו' ובכולן והיינו כר"י דמתני' דמתני' מיירי ביושב בטל כמ"ש בתוספתא (ע"כ): (ליקוט) והוא שלא כו'. הרמב"ם והטור מפ' מ"ש ר"י אימתי לא קאי אלא ארישא משחק בקוביא לבד כ"כ ב"י וכמ"ש רב ששת בגמ' ואע"ג דבירו' דשביעית אמר גם אסוחרי שביעית אלמא דקאי אכולה מתני' סוברים דגמ' פליג על הירו' ממה דפריך ארמי ב"ח תנן אר"י אימתי כו' אבל לר"ש ניחא והא אכתי קשה אסיפא מפריחי יונים ומלוה בריבית כו' וז"ש הרמב"ם וש"ע וכן סוחרי שביעית והם כו' אף דבירו' נקט תרתי גם שא"ל אומנות כו' (ע"כ):

שאוכל מן כו'. עמ"ש בס"ס ר"ג: (ליקוט) ה"ז בחזקת כו'. עמ"ש בס"ס ר"ג אבל סמ"ע פי' דבהא פליגי רב"ח ס"ל דגזל גמור הוא מדבריהם ואפי' י"ל אומנות אחרת פסול אבל ר"ש ס"ל משום שאינו עוסק כו' ר"ל ואוכל אבק גזל וז"ש בכל המקומות הנ"ל דאסור משום גזל וז"ש ברמב"ם וש"ע הואיל ואינו עוסק כו' (ע"כ):

(ליקוט) וכן לא יונים כו'. כולל בתוך משחק בקוביא כמ"ד ארא וכמ"ש בסי' ש"ע ונ"מ שאין פסול אלא בא"ל אומנות כו' וז"ש והוא שלא כו' (ע"כ):

(ליקוט) והוא כו'. ס"ל לרמב"ם וטור דמילתא דר"י לא קאי אלא ארישא משחק וה"ה אי תקדמיך שהוא בכלל משחק להרמב"ם כמ"ש בסי' ש"ע (ע"כ):

וכל אלו כו'. ספ"ק דר"ה:

(ליקוט) ה"ז דחזקת רשע. בפסחים שם יכין רשע כו' (ע"כ):

אא"כ כו'. כ"פ הרי"ף בספ"ג דפסחים וערא"ש שם שהשיג עליו וכ"ד תוס' שם:

(ליקוט) שעוסק כו'. כ"ז נכלל בדרך ארץ כמ"ש המפרשים דלא כסמ"ע שדחק בזה (ע"כ):

נמצאת אומר כו'. דע"כ זהו החילוק בין ת"ח לע"ה בסתמא כמ"ש:

(ליקוט) וכל מי כו'. אבל תוס' ורא"ש חולקים ע"ז ומכשירין אף בע"ה גמור כפי' דע"ז אמרו בחגיגה כמאן כו' וכ"כ רש"י שם והרמב"ם האריך בזה וכ' וכל מי שמקבל כו' לאפוקי מהחולקין הנ"ל (ע"כ):

וכגון אלו. יבמות ס"ג ב':

(ליקוט) ובכלל אלו המקבלים כו'. כמש"ש דמבזי נפשיה כו' (ע"כ):

וא"צ הכרזה. מדקאמר בתוספתא כל דיניו וכל עדיותיו כו' אפי' שכבר ואמר בטלים ובזה אמר דיניו בטלים ובזה אמר עדותיו בטלים מ' דאינו פסול רק אותו מעשה בלבד:

וכ"ז בעדים. שם מה אני בחנם כו': (ליקוט) וכ"ז בעדים כו'. ק"ו מפיסוק טעמים (ע"כ):

דיין שדן. כמו בריבית ס"פ איזהו נשך (בבא מציעא ע"ה ב)': (ליקוט) דיין כו'. וההוא דבר חמא שם משום דת"ח בלא"ה פטורים ממס. רא"ש שם (ע"כ):

כל מה כו'. כתובות י"ח ב' אנוסים היינו כו': (ליקוט) כל מה שמעיד כו'. כמ"ש בפ"ג דב"ב אי לאו דאודי ממטי כו' אע"ג דהודאת בע"ד כו' ובפ"ב דכתובות עדי' שאמרו אנוסין היינו כו' (ע"כ):

אלך. ב"ק קיז א' שמטיה כו':

ממזר כו' ר"ל דה"א ק"ו מאשה דכשרה לבא בקהל כמו שיליף עבד שם דאיכא למיפרך מה לאשה שאינה במצות כמ"ש שם פ"ח א' ע"ש ובתוס': (ליקוט) ממזר כו'. ר"ל אע"ג דפסולין לבא בקהל וראיה דכשרין כמ"ש ויש שכשר לדון דיני ממונות כו' ואמרי' לאתויי ממזר ואמרי' שם כל הכשר לדון כשר להעיד וה"ה לפ"ד וכ"ש וערל כו' כמ"ש בפ"ק דחולין דישראל מעליא הוא (ע"כ):

וערל. בפ"ק דחולין ד' ב' האי ערל ה"ד כו' ישראל מעליא הוא:

ואפי' מחל. כנ"ל בס"ז: (ליקוט) ואפי' כו' כמש"ש בההוא טבחא ושם ב' מאימתי חזרתן כו' וכמ"ש בסכ"ט (ע"כ): (ליקוט) ואפי' מחל כו' מומר כו'. עסכ"ט כל מי כו' אבל כו' ועש"ך דלא כסמ"ע (ע"כ):

מומר שחזר. מדאמרי' ספ"ז דבכורות כהן שנושא נשים בעבירה פסול כו' נודר ועובד כו':

ואפי' פסול כו' מוקמי'. כתובות כ"ו ב': (ליקוט) ואפי' פסול כו'. כמ"ש בס"ט אבל אם אין עדים כו' (ע"כ):

וכל מה. כמ"ש בנדה ב' ב':

אבל אם ראוהו כו'. ב"מ ה' ב' לא תחמוד כו' כנ"ל וע"ש בתוס' ד"ה בלא כו'. ובגמ' סנה' שם כ"ה ב' מעיקרא סבור דמי כו' אקראי כו' רועים מעיקרא כו' וז"ש כיצד ראוהו. וכן אם ראוהו כו':

ומ"מ אין עושין. כמ"ש בכריתות י"ב א' דאדם נאמן ע"ע יותר כו' רק דאין נאמן לחוב לאחרים וכמ"ש ביבמות מ"ז א' נאמן אתה לפסול עצמך ואין כו' וע"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא כו' אבל כו' וד"ה ואין עדות כו':

ובלבד שלא יהא. קדושין מ"ג ב' והשתא כו' והא דאמרי' בסנה' שם לדידי אוזיף בריבית ר"ל ולא נתתי לו. מרדכי ועריב"ש בסי' של"ט: (ליקוט) ובלבד שלא כו'. כמ"ש בקדושין מ"ג והשתא דתקון רבנן כו' וכנ"ל סי' ל"ג סט"ז (ע"כ):

י"א שהנשבע. וה"ה. נלמד מהנ"ל בס' שקדם כיון שאין הנאה לו בעדותו וכ"כ תוס' בב"ב ל"ד א' ד"ה הוי שלא יפסילוהו כו' כדאמרי' כו':

ויש חולקים. מדאמרי' בכתובות פ"ח א' אי פיקח הוא. ופי' הראב"ד דר"ל שאחר שנשבעת לו על הכתובה יכול עוד להשביע שבועת התורה אחר הפרעון וכמש"ל בסי' פ"ז סי"ד ע"ש ש"מ דאינה נפסלת לשבועה:

אחר שעמד. כמ"ש בב"ק אמר רב נשבע ואח"כ באו עדים ואע"ג דלא קי"ל כוותיה לענין תשלומין:

אבל קודם לכן. מההוא עובדא דבר ביניתוס בסנה' שם כ"ה א':

(ליקוט) שנים כו'. הרי"ף שם וכ' כמש"ש כ"א אלא אר"נ אוקי כו' וכ"כ הרא"ש שם והביא ראיה מהא דינאי מלכא ספ"ג דקדושין ועתוס' בב"ב ל"ב א' ד"ה אנן כו' ובכתובות כ"ו ב' ד"ה אנן כו' ובקדושין שם אלא דתוס' כאן לא ס"ל כן כמ"ש בכתובות כ"ב א' ד"ה תרי כו' וקשה דהכא כו' ע"כ נראה כפר"ח כו' וכ' רש"א דתוס' ס"ל דדוקא באיסורא אזלי' לחומרא אבל בממונא לא דחומר' לזה וקולא לזה ע"כ אוקמינ' אדאוריית' אבל הרא"ש שם סכ"א תי' דלא דמי להא דרב הונא בב' כתי כו' ע"ש וכן הר"ן שם וכ' דהתם כשבאה כ"א בפ"ע ומעידה אין אנו צריכין לדון אלא עליה אבל כאן אנו צריכין לדון על ב' העדיות בבת א' וכ' עוד ואחרים אומרין עוד דתרי ותרי הוא ספיק' דאוריית' ומ"ש ביבמות ל"א א' דאוקי אחזקתה והוי ספיק' דרבנן היינו היכא שא"צ להוצי' הדבר מחזקתה עתה ובזה מתורץ קו' תוס' דכתובות כ"ו ב' בד"ה אנן. ובשנים אומרים כו' וי"ל כו' וקשה כו' וי"ל כו' וכ"כ בב"ב שם אבל א"צ לכ"ז כיון שהוא להוצי' דמתחת בעלה עתה לא אמרי' אוקי אחזקתה וה"ל ספיק' וכ"ש בממון שא"א חזקה להוצי' ממון מחזקתו. וכ"מ דברי הרי"ף שם שהוא ספק דאוריית' וכן דברי הרמב"ם וש"ע אבל עדיין לא נתיישב דמ' דפסול לכ"ע אפי' להחזיק ממון אבל במלחמות שם כ' דתרי ותרי הוי ספיק' דאוריית' בכ"ע דגי' הראשונים ביבמות ל"א א' במקום ותו ודילמא ורש"י שם ד"ה הכי גרסי' מחקו' הגי' וגריס ותו וטעמו כמש"ש שלגי' זו צ"ל כפי' ואית דמפרשי כו' וכ' וקשה בעיני כו' וא"כ למסקנא פריך בפשיטות ותו בשני כו' מידי דהוי כו' אלא אע"ג דהוי ספיקא דרבנן מ"מ אמרי' להחמיר כמ"ש אביי ורבא כל שיש בקדושין כו' דלא אמרי' אוקמיה אחזקה ואף לגי' תוס' שם ד"ה אי כו' דגרסי כגי' הראשונים ודלמא מ"מ ס"ל דלמסקנא הוי דרבנן מההוא ראיה דבי שטיא ומ"ש בתוס' שם ומיהו בעלמא קאמר היינו עמ"ש דבקדושין בכת א' שריא להתייבם ולפי' האחרון כ' ועוד אר"י כו' ובזה לא צריכין לומר דקא' ודלמא בעלמ' וכמש"ש וכת א' ושתי כיתי כו' אבל ס"ל דודאי מסקנא הכי כנ"ל וכן שם בתוס' ד"ה שתי כו' וא"ת כו' ולכך הוצרכו בכתובות ובב"ב שם לחלק דבדאוריית' אזלי' להחמיר ובדרבנן להקל וכ"ז במקום חזקה דמוקמינן אחזקתיה כמש"ש ותו כו' מידי כו' ואם הוא חזקה להחמיר אז לא הוי ספק אלא ודאי אסור מה"ת ובלא חזקה כלל לעולם הוא ספק של תורה ואף בדרבנן להחמיר זהו שיטתם אבל הרמב"ן פ' במלחמות בכתובות דה"ק ותו תרי כו' אי ס"ד דהך חזקה יש לה עיקר בתורה אפי' תרי ותרי נמי אלא ש"מ דלא אמרי' אוקי אתתא אחזקה וספיק' דאוריית' היא ושם במלחמות פי' לגי' הראשונים דלמא כמ"ש כאן אבל לגי' רש"י עולה נכון יותר וז"ש שם גם יש שם גי' אחרת כו' ורומז לגי' רש"י הנ"ל ומ"מ גם לדבריו צ"ל כחילוק תוס' דבדרבנן אזלי' בתר חזקה להקל מהא דכתובות וב"ב שם וכמש"ש במלחמות ע"ש בארוכה (ע"כ): (ליקוט) אבל אם באו כו' כפירש"י והרי"ף וראיה ממ"ש כ"א אוקי תרי לבהדי כו' וכן ביבמות פ"ד אחין בספק גיטין וקדושין וכן בקדושין בפ"ג בעובדא דינאי מלכא ועתוס' שם ד"ה מאי חזית כו' וי"ל דלא אמר כו' וכ"כ הרמב"ן במלחמות בכתובות שם וכ' וכ"ש בממונ' דלא אזלי' בתר חזקה וכמ"ש בפ' המוכר פירות דלא אזלי' בתר רובא ולא בתר חזקה כמש"ש צ"ג א' לת"ק דר' אחא והבעל המאור פי' כרש"י שם בקדושין וכמ"ש תוס' שם ותירץ כו' והקשה עליו הרמב"ן קו' תוס' וא"ת מ"מ כו' ועוד הקשה שגם בכהן דכתובות מעידין על פסולו ממעי אמו וע"ש ומ"ש תוס' שם ותרי ותרי ספיקא דרבנן כ"ה המסקנ' בפ"ד אחין שם (ע"כ):

או שלקה. כמש"ל בסכ"ט:

ב' עדים. מעובדא דבר חמא שם כ"ז א' ואע"ג דכ"א העיד על מעשה מיוחד ה"ה לב' עברות וכמו שנים בגבה ישנים בכריסה בס"ס ל': (ליקוט) ב' עדים כו'. כמש"ש ח"א קמאי דידי גנב כו' וח"א כו' וה"ה בב' עבירות דהא קי"ל כריב"ק (ע"כ):

(ליקוט) כל מי כו' אבל שאר כו'. כמ"ש נודר ועובד כו' משא"כ בסיפא כמש"ו מאימתי כו' (ע"כ):

וצריך להחזיר. שם לא חזרה דברים בלבד כו' ואפי' רבנן ל"פ עליה אלא בשביעית דהפקר הוא. רא"ש. ובב"ק צ"ד ב' ובב"מ ס"ב א' הניח להם אביהם מעות של רבית כו' אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה כו' ושם הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה ומחזירין כו' ושאין מכירין כו': (ליקוט) וצריך להחזיר כו' ואם כו'. ב"ק צ"ד ב' ועסי' שס"ו ס"א וס"ב (ע"כ):

אבל אם כו'. דאפי' עשה תשובה מעצמו אמרי' איערומי כו' כ"ש ע"י כפיה. שם:

(ליקוט) וי"א דגם כאן כו'. אבל ס' הראשונה ס"ל כיון דאסמכת' קניא א"צ מיהו לדעת הרמב"ם שהוא גזל אע"ג שהוא דבריהם צריך להחזיר כמו רבית דאיירי בדרבנן מדחשיב בהדי משחק בקוביא כמ"ש תו' (ע"כ):

(ליקוט) מאימתי כו' או כו'. ירו' פ' כל הנשבעין החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב"ד ויאמר חשוד אני מה אנן קיימין אם בהוא דקאים חייב לחבירו שבועה וב"ד מוסרין שבועה לחשוד אלא כי כן קיימין בהוא דאזל מודה בב"ד דלא חכמין ליה ויאמר לון ההוא גברא חשוד הוא או בהוא דקאים וחייב ליה שבועה ומחליה עליה (ע"כ):

או יתחייב כו'. עמ"ש שם:

ודוקא כו'. כנ"ל מדתני' כהן כו':

ודוקא. דאיערומי כו' כנ"ל: