המודה בפני עדים שיאמרו דברים - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ב

על הדרך שיתבאר לקמן סי' פ"א ע"ש שהארכתי שם בעזה"י:

וחייב בדיני שמים ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו הזיקו ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ע"ג:

וכן אם לא שכרן כ"כ התוס' ריש פ' הכונס (בבא קמא דף נ"ו ע"א) ודייקי לה מדקתני השוכר דוקא וגם מדקתני השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים אבל קשה לי על דבריהם דהא אמרי' בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ג ע"א) דאף דאין שליח לד"ע מחייב בדיני שמים דמתמה התם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור ומשני בי דינא רבא ובי דינא זוטא איכא בינייהו ופרש"י עונש גדול ועונש קטן ואפשר ליישב דבריהם בדוחק אבל מ"מ נ"ל עיקר דלעולם חייב בדיני שמים היכא דגורם היזק לחבירו אפי' לא שכרן והא דקתני השולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב ולא קתני דהשולח חייב בדיני שמים היינו כיון דפקח משלם תו לא שייך דיני שמים על המשלח וכ"כ הריטב"א פ' האיש מקדש וז"ל שלח ביד פקח פקח חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' מדיני שמים כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דלא אשתלם ניזק מניזקי' וכן אתה אומר בכל אותם שבריש פ' הכונס עכ"ל והא דקתני השוכר אורחא דמילתא נקט דאם אינו שוכר מסתמא אינן שומעין לו דתרי לא עבדי דחוטאי' אם אין להם הנאה: (הגה) ולע"ד לכאורה נראה ראיה לדברי התוס' מהא דאמרי' בסנהדרין פרק ז"ב דף ס"ט ע"א מנין שאין טועני' למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלח טען הוא מאי הל"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עכ"ל וטעם דאמרי' אין שליח לד"ע הוא נמי משום אותה טענה דדברי הרב כו' ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוי וא"כ לא הוי מועיל הטענה דדברי הרב נגד הקב"ה משום דדיני שמים הוי ואע"ג דאיתא במדרש רבה שדנו אותו בסנהדרין של ע"א מ"מ דין שמים הוא א"ו אין שליח לד"ע אפי' בדיני שמי' ויש לדחות בדוחק ודו"ק) וע"ל סי' תי"ח:

העדים חייבין לשלם. פי' אבל לא זה שהוציא הממון על ידו כיון שהוא אינו מודה ואין העדי' נאמני' עליו דכיון שהגידו מתחלה שוב אינן יכולי' להחזיר ולהגיד בע"א אבל לגבי עצמן נאמנין לחייב נפשם עכ"נ סמ"ע ובהכי איירי הנ"י בשם הרא"ה ודלא כב"י וכ"כ בד"מ ע"ש וכן כ' הרמב"ן להדיא בדיני גרמי שלו הבאתיו לקמן סי' ל"ח והיכא שיש תביעה לאחד עם ג' וא' נעשה בע"ד וב' נעשו עדי' אם מודי' אח"כ צריכין להחזיר המעות אף שאומרי' שבדין לקחו ממנו שהוא חייב להם כן פסק מהרש"ל ביש"ש דב"ק פ' ד' סי' י"ח:

לא יעידו בב"ד סתם שהודה בפניהם שהוא ח"ל כו'. המחבר שינה מל' הטור שהטור כתב לא יעידו שחייב לו מנה ואליבי' מותר להם להעיד סתם איך שהודה בפניהם שהוא ח"ל והטעם דלהרא"ש והטור אין מועיל הודאה גמורה שהודה לפניהן אם לא שיאמר אתם עדי כמ"ש בפי' בסי' זה ובסי' פ"א ע"ש ולכך דקדקו וכתבו שלא יעידו שחייב לו שמשמעותו שיודעין בבירור שח"ל אבל המחבר פסק לקמן בסי' פ"א סתם כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל דאם הודה בפני עדים בהודאה גמור' א"צ שיאמר להם אתם עדי מ"ה כת' דלא יעידו סתם איך שהודה בפניהן דמשמעותו שהודה לפניהן בהודאה גמורה אלא יאמרו דברים כהווייתן דהיינו איך שאמ' לפניהן שח"ל מנה וב"ד יבחנו הדברי' ואם היתה הודאה גמורה או שאר ענייני' שיתחייב ע"י או לא וק"ל:

על הדרך שיתבאר בסי' פ"א הטור כ' דינים הללו ג"כ בסי' זה ללמד לעדים בהלכות עדות איך יתנהגו בעדות' וחזר וכתבם בארוכה בסי' פ"א ששם איירי בהל' טוען ונטען ללמד לדייני' איך יפסקו על עדות כזו הבא לפניהן כמ"ש בפרישה והמחבר סמך אמ"ש לקמן בסי' פ"א בהל' טוען ונטען:

פטור מדיני אדם. מיירי ששכרן לחבריה וכמ"ש מור"ם בהג"ה ומ"ה אף אם השוכר מודה בזה פטור השוכר מדיני אדם הואיל ואין הגזילה בידו אף דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי מ"מ הואיל שהוא לא העיד אלא ששכר עדים יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ועוד העדי הן עיקר הגרמא ולא השוכר ומיירי דהעדי' ואותו שהוציא הממון אינם מודי' שהעידו שקר וכמ"ש מור"ם בהג"ה זו וה"ה אם אין להם במה לשלם או שהלכו למדה"י:

הוא אינו מודה. פי' זה ששכרן לו אינו מודה אבל השוכר עצמו מודה:

אבל אם שכר כו'. נגד תרתי שהתחיל בהן סיים בהיפוכן וכתב אבל אם אינו שכר לחבירו אלא לעצמו ונגד מ"ש והוא אינו מודה כתב או שהבע"ד מודה:

ומ"ש והוציא ממון שלא כדין. פי' והוא מודה בזה ולא הוצרך לכתבו משום דקאי אדברי המחבר דאיירי כשהשוכר מודה וכמ"ש:

ומ"ש או שהבעל דין מודה. פירוש או ששכרן לחבריה ואותו החבר מודה ששלא כדין הוציא הממון:

העדי' חייבי' לשלם. פי' אבל לא זה שהוציא הממון על ידן כיון שהוא אינו מודה ואין העדי' נאמני' עליו דכיון שהגידו מתחלה שוב אינם יכולי' לחזור ולהגיד בע"א אבל לגבי עצמן נאמני' לחייב נפשם וכ"כ הטור בשם הרא"ש בהדיא סי' מ"ו סל"ד והמחבר כ"כ שם בסוף סל"ז ובסי' כ"ט ס"ב ע"ש:

כדלעיל סי' כ"ט כצ"ל:

וכדלקמן סי' ל"ח עמ"ש מזה בד"מ שם וגם בפרישה בס"ה:

בשם מהרש"ק בב"י ד"ה מ"מ יכול לומר שלא להשביע וכו' עד ורבינו חולק עליו וכו' הסמ"ע והב"ח השיגו בזה על ב"י הדין עמהם ע"ש וק"ל:

(תו שם הרמב"ם כ' המודה בפני עדים וכו') עד דאם כמוסר דבריו כו' וע"ל סימן רנ"ה סי"ב דלכאור' לא פי' כפי' הרא"ש ויש לישב ע"כ:

סתם. כתב הסמ"ע הא דכת' המחבר תיבת סתם ובלשון הטור אינו. היינו משום דאזיל לטעמיה שפסק בסי' פ"א דאם הוד' בפני עדים בהודאה גמורה א"צ שיאמר להם אתם עידי מש"ה כתב דלא יעידו סתם איך שהודה בפניהם דמשמעותו שהודה בהודא' גמורה אלא יאמרו הדברים כהוייתן והב"ד יבחנו אם יתחייב על ידן או לא:

השוכר. מיירי ששכרן לחבריה כמ"ש בהג"ה ואפי' אם השוכר מודה פטור מדיני אדם הואיל ואין הגזיל' בידו אע"ג דקי"ל כמאן דדאין דיני דגרמי מ"מ כיון דהוא לא העיד אלא ששכר עדים יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד כו'. סמ"ע:

שמים. ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו היזקו. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"ג. ש"ך:

פיתה. זהו דברי התוספות בר"פ הכונס והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלעולם חייב בדיני שמים אפילו לא שכרן מיהו בהג"ה שם מביא ראיה לדברי התוספות מגמרא דסנהדרין מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו'. ע"ש:

לעצמו. והוא מוד' בזה וכתב הש"ך בשם מהרש"ל והיכא שיש תביע' לא' עם ג' וא' נעש' בע"ד והב' עדים אם מודים אח"כ צריכין להחזיר המעות אף שאומרים שבדין לקחו ממנו שהוא חייב להם עכ"ל (ועיין בתשובת חכם צבי סי' קל"ח):

ודוקא שלא. כ"מ בגמ' שם דאל"כ מאי פריך אלימא לנפשיה כו':

וכן אם. מדקא' השוכר: (ליקוט) וכן אם לא כו'. וראיה משולח את הבעירה כו' תוס' שם ועוד ראיה ממ"ש בסנה' כ"ט א' מנין שאין טוענין כו'. הגהת ש"ך וכ"כ במל"מ פ"ב מה' רוצח וכ"כ הרמב"ם אבל השוכר כו' וכ"ה בקדושין מ"ג א' האומר לשלוחו כו'. דלת"ק אף בדיני שמים פטור אלא דשם חייב מ"מ בדינא זוטא וזה דוקא בש"ד שאפי' אם יכול להצילו חייב ועובר משום לא תעמוד כו' כמ"ש בסי' תכ"ו ואפי' לאגורי כ"ש שאומר להרגו משא"כ כאן (ע"כ):

וכ"ז כו' אבל אם. גמ' שם:

או שהבע"ד. תוס' שם ד"ה אלא. או כגון שאין אנו יודעין כו' ע"ש וכמו לנפשיה: