המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב או סתם - שולחן ערוך חושן משפט סימן שי״ב

המשכיר לחבירו בית כו'. עיין בתשובות רמ"א סי' י"ט ובתשו' רשד"ם סי' רפ"ב ורפ"ח ורצ"ב ורצ"ה וש':

מקום לדור כו'. וה"ה אם חלה השוכר או אשתו אחרי גמר השכירו' אף דלא נכנס עדיין השוכר א"י המשכיר לעכב עליו שלא יכנוס כ"כ הר"ב מהרמא"י בתשובה סי' י"ט והאריך ע"ש:

עד שישלים זמנו כו'. אבל יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן תשובות מבי"ט ח"ב סי' שמ"ו וע"ש:

ואפי' לא קצב לו זמן. עיין בסמ"ע ס"ק ב' עד ובדרישה כתבתי על ב"י דאי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קבוע קאי דומיא דרישא כו' והב"ח נמשך ג"כ אחר הב"י ונ"ל עיקר כהסמ"ע דאם לא כן מאי ראי' מייתי מהר"מ מהירושלמי (ועיין בהרא"ש בנדרים פ' השותפין ובספרי ש"ך סי' רכ"א ס"ק מ"ד) וכ"כ בס' מע"מ פ' השואל ומ"ש הסמ"ע שם ומיהו הדין י"ל נכון מצד עצמו ולפע"ד אינו נכון דהא אמרי' בריש פ"ק דר"ה (דף ז' ע"ב) המשכי' בית לחברו לשנ' מונה י"ב חדשים מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה וכתבו התוספו' שם וז"ל ולא אמרינן הדמים מודיעים והרי הוא המעות מתנ' עכ"ל ואע"פ שיש לחלק דשאני התם כיון שא"ל לשנה זו שלשונו משמע שסותר ערך הדמים משא"כ הכא דאפשר כוונת לשונו היה כמו ערך הדמים מ"מ אין נ"ל לחלק דהא גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר קי"ל כחכמים דפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא ד' ע"ז ע"ב) דאין הדמים ראי' אפי' פלגא קורין לבקר צמד וכמו שנתבא' לעיל סי' ר"ך ס"ט בהג"ה והוא מדברי הרמ"ה בטור שם אלא אע"ג דאפש' כוונת לשונו הי' על הבקר אין הדמים ראי' ומכ"ש למ"ש ב"י בשם רשב"ם דאפי' רוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראי' ע"ש ודוק:

אפי' בית יפה ממנו היינו בבית זה אבל בבית סתם משמע לקמן בהג"ה ס"ז דיכול להוציאו לבית כמוהו:

או אנס שהפקיע שכירות. עיין בתשובת רשד"ם סי' ש':

המשכי' בית לחברו סתם א"י להוציאו בו'. כ' הסמ"ע נראה דהאי סתם ל"ד דא"כ אחר יום א' או פחות יכול להוציאו כו' וראי' לזה ממ"ש מור"ם בהג"ה לעיל סי' רי"ב דהאומ' ידור פלוני בבית זה ולא קצב לו זמן אפי' שעה א' במשמע כו' עכ"ל אין משם ראי' דהתם נתן לו מעצמו אבל בשוכ' מחברו סתם לדירה מסתמא אינו שוכר פחות מל' יום ואין לדמות הענינים זה לזה דהא קי"ל סתם הלוא' ל' יום וסתם שאלה מיד כדלקמן ר"ס שמ"א והכי אמרי' ברפ"ק דר"ה (דף ז' ע"ב) המשכי' בית לחברו ואמר לשנה זו אינו פחות מל' יום ואפי' למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה שאני הכא דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין וכן משמע מפירש"י בפ' השואל דף ק"א ע"ב וז"ל ובשוכר סתם קאמר ואשמועינן דהשוכר סתם ולא פי' זמן הוי שכירות ל' יום כו' ואע"ג דרש"י פי' כך בס"ד דש"ס מ"מ משמע בש"ס דלא הדר בה מהך דסתם שכירות ל' יום וכן משמע מדברי הרמב"ם פ' שביעי מה' שכירות והמחב' לקמן ר"ס שי"ז וכמ"ש ע"ש (הג"ה וע"ל סי' רי"ב שהניח מחז"ל דברי הר"ב מור"ם בצ"ע וכ' שמדברי המרדכי מוכח שקנהו לגמרי לעולם לדירה) וממ"ש המ"מ בביאור דברי הרמב"ם הללו פ"ח דשכירות וז"ל ופי' סתם כגון ששכרו בכך וכך לחדש ולא פי' לו כמה חדשים כו' ג"כ אין ראיה דלא אתא אלא לאפוקי אם פי' לו לכמה חדשים דאז מוציאו מיד בלא הודעת ל' וכמ"ש הרמב"ם והמ"מ אח"כ וכדלקמן ס"ח ועכ"פ הוכרח להזכי' זמן דהיינו בכך וכך לחדש דאל"כ אין שייך שכירות דא"א להזכי' שכירות בלא זמן אבל אה"נ אלו שכרו בכך וכך לשבוע אע"פ שהודיעו ל' יום מקודם שנכנס לדור בו צריך לדור בו ל' יום ודוק ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' קי"ז ובתשובו' רשד"ם סי' רפ"ו:

אם שכרו לזמן קצוב כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' כ"ח:

מה שאמרנו כו'. עיין בתשו' ן' לב ס"ד דף ע"ד:

וכן אם שכרו לזמן קצוב כו'. גם המחב' בעצמו כ' דין זה מיד אח"ז בס"י ע"ש ואגב שיטפא לא ראהו מור"ם ז"ל עכ"ל סמ"ע ולפע"ד ראהו וחדש כאן דקאי אדברי המחבר שכתב ואע"פ שעבר זמן כו' ר"ל שאע"פ ששכרו לזמן ודר בו אחר הזמן בסתם אע"פ שנתייקר או הוזל א"י לשנות ליתן בעד מה שדר יותר מהזמן כפי היוקר וכ"כ הריב"ש סי' תע"ה בשם תשובת רשב"א ודוק:

ולא לגרוע. ואם מת השוכ' ורוצים היורשים לחזור ע"ל סי' של"ד:

מקום שנוהגין כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רצ"ו:

המשכי' בית לשנה בסכום ידוע כו'. והתחלת השנה לענין שכירות הבתים משמע מל' רשב"א שהביא הטו' והרב המגיד ור"ן וסמ"ע ס"ק כ"ב שהוא מר"ה דהיינו בא' בתשרי ואע"ג דאמרי בר"ה (ד' ז' ע"א) באחד בניסן ר"ה לחדשי' ולעבורי' ולתרומת שקלי' וי"א אף לשכירות בתים הא משמע התם דת"ק ס"ל דא' בתשרי הוא ר"ה לשכירו' בתים ואמרי' נמי התם (בעמוד ב') ות"ק דבריי' ות"ק דידן בניסן נמי מישכח שכיחי קיטרי אלמ' דלת"ק דבריי' ולתנ' דמתני' הוי א' בתשרי ר"ה לשכירות בתים כדמשמע בש"ס התם ופשיטא דקי"ל כת"ק וכתנא דמתני' ואין הלכה כי"א וכן מוכח דעת הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים שלא הביאו רק המשנה כצורתה ולא הזכירו שאחד בניסן הוא ר"ה לשכירו' בתים וכן משמע דעת כל הפוסקי' וא"כ המשכי' בית לחברו לשנ' מונה י"ב חודש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באלול עלתה לו שנה אבל אם עמד בב' באלול או יותר לא עלתה לו שנה ודר בו שנה שלימה דליכא למימר אדעת' דההי' שתא אגרי' דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין כן מוכח בש"ס ופירש"י שם ע"ש ועיין בתשובת ר"ד ן' לב ס"ב דף נ"א ובתשובת מהר"י ן' ל"ב ס"ב סי' כ"א דף ל"ג ועיין עוד בסמ"ע ס"ק כ"ב ועיין מ"ש בספרי ש"ך בי"ד סי' ר"ך ס"ק ט"ו:

הרי חדש העיבור של משכיר כו' בהרא"ש פ"ק דמציעא גבי תקפו כהן כו' ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי כו' משמע להדיא דדוקא משום דאין לשוכר טענת ברי אבל אי היה טוען ברי לי שאמרת לי בפי' בי"ב דינרים לשנה אע"פ שהשנה יהא מעוברת לא מפקינן מהשוכר ע"ש ואע"ג דמוכח בש"ס פ' המקבל ונתבאר לקמן סי' שי"ז ס"ג דאע"ג דהמלו' טוען ברי מפקינן מיני' מטעם קרקע בחזקת בעלי' קיימת שאני התם שידוע הפירות שאכל המלו' כמה הם רק שבא לזכות מכח שטוען ברי שהשכינו לג' שנים א"כ אמרי' קרקע בחזקת בעליה קיימת וה"ל כאילו הפירו' עדיין ברשו' הלוה כיון שהפירו' באים מגוף הקרקע וידוע כמה היו ולא מהני טענת ברי של המלוה משא"כ הכא דכשטוען השוכר ברי א"כ מעולם לא הי' בקרקע זו פירות י"ג דינרי' ול"ש כאן כלל לו' קרקע בחזקת בעליה קיימת דנהי דקרקע הוא של המשכי' מ"מ אפש' דמתחל' לא הי' בה פירו' רק י"ב דינרין וא"כ השוכר שטוען ברי הוא מוחזק וא"כ שפיר מוכיח הרא"ש פ"ק דמציעא מהך דרב נחמן דל"מ תפיס' מספיק' אלא דפריך בש"ס פ' המקבל מרב נחמן דאמר בספיק' קרקע בחזקת בעליה קיימת א"כ ה"ל הפירו' כאלו הן ברשות המשכי' וא"כ ה"ה במלו' אף דטוען ברי כיון שהפירות ידועי' ה"ל הפירות כאלו הן ברשות הלוה כן נ"ל ברור ודוק היטיב (הג"ה וכ"כ בספרו תקפו כהן ע"ש) ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ה וכ' רש"י כו' וכ"כ הרא"ש שם והיינו דוק' במקרקעי אבל במטלטלי כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' השואל ואע"ג דכ' הרא"ש בפ"ק דמציע' ובפ"ב דכתובו' דאף במטלטלי ל"מ תפיס' בספיק' רק כשטוען ברי נ"ל דהיינו דוק' שלא ברשו' אבל תפס ברשות מהני תפיסה אף בספיק' וכמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות בשם הרמב"ן וכ"כ בעה"ת שער ס"ח בשם הרמב"ן שפי' דברי הרי"ף דלעיל פ' השואל דמהני תפיס' במטלטלי' בתפס ברשו' ע"ש ובהכי ניחא הא דכ' הרא"ש בס"פ השואל גבי אושלן מרא למרפק פרדיסי דמהני תפיס' למרפק כל פרדיסי דאית ליה כיון שהשואל מוחזק דהא התם אינו טוען ברי א"ו שאני התם כיון שתפס ברשות כן נ"ל ודוק:

שהקרקע בחזקת בעליה. כ' בהגהות אשרי ס"פ השואל המשכי' בית לחברו עד אדר זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני או השכי' עד סוף אדר זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני חולקי' ביניה' מא"ז עכ"ל ונ"ל שיצא לו להא"ז כן מהתוספת' אבל לפע"ד לא קי"ל כתוספתא וז"ל התוספתא פ"ח דבבא מציעא המשכי' בית לחברו לשנה בי"ב זהובים ה"ז מחלקן כל ימות השנה עד אדר נתעבר' שנה זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני חולקין ביניהם עד סוף אדר זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני חולקים ביניהם עכ"ל התוספתא ונראה דהך תוספתא אתיא כרשב"ג ור' יוסי דס"ל בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלקו חדש העיבור ולא ס"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת ולכך קתני בתוספת' גם בריש' די"ב זהובים לשנה חולקים אבל למאי דקי"ל כר"נ די"ב זהובים לשנה כולו למשכיר אלמא דהיכא דאיכא ספיקא כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה קיימת וכדאי' בש"ס פ' המקבל להדיא דהלכה כר"נ וכ"פ כל הפוסקים א"כ בזה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני כולו למשכיר ויש לתמוה על הא"ז היאך פסק דלא כר"נ ונראה דא"ז לטעמי' אזיל דכתבו בהגהות אשר"י פרק אלו מציאות משמו דדוקא היכא דאין הדבר ידוע כו' אבל היכא דאין הדיין יכול לידע מחמת שעלתה ההלכה בתיקו פי' ר"ח דהוי ספק וחולקין כו' עכ"ל א"כ דוקא בי"ב דינרים לשנה דינר לחדש דה"ל בעצמו מסופק ואין שום אדם יכול לידע כוונתו הוא דאמר ר"נ קרקע בחזקת בעליה עומדת אבל בהשכירו עד אדר דאין הלשון מסופק אלא דאנן לא ידעינן אי אדר ראשון עיקר או אדר שני וכן פליגי באמת ר' מאיר ור' יהודה בנדרי' ס"פ קונם יין בנדר עד אדר אי אסו' עד אדר ראשון או אדר שני אי אדר א' עיקר אי אדר ב' ויש פוסקים כר"מ ויש פוסקים כר' יהודה וכמו שנתבא' בי"ד סי' ר"ך (ועיין מש"ש ס"ק י"ז) הילכך כיון דהוי פלוגת' דרבוותא חולקין ולפ"ז לדידן דקי"ל בפלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדלעיל סי' כ"ה וקל"ט ודלא כר"ח א"כ הכא המשכיר הוא מוחזק דקרקע בחזקת בעליה קיימת והשוכ' ה"ל המע"ה ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכי':

בעה"ב נשבע היסת ואע"פ שהוא מודה מקצת מ"מ כיון דחולקים על הדיר' דינו כקרקע דאין נשבעין רק היסת דשכירות קרקע כקרקע לענין אונא' כדלעיל סי' רכ"ז סל"ב וכן לענין קניה לעיל ר"ס ק"ן בהג"ה וסי' קצ"ה ס"ט וכן לענין שאר דברים וכן מוכח בה' המגיד פ"ה מה' טוען דין ה' שטעם דברי הרמב"ם אלו הוא שאינו נשבע [אלא] היסת אע"ג שמ"מ מפני שדינו כקרקע שכ' שם על דברי הרמב"ם והמחב' דלעיל סי' צ"ה ס"ג וז"ל זה נראה פשוט דשכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים הוא שאם הי' מחלוקתן שזה אומר יש לדור בו עדיין והלה כופר ה"ז תביעת קרקע ואין כאן אלא היסת וכן מבואר פ' שביעי מה' שכירות לפי ששכירו' קרקע ה"ה כקרקע כו' עכ"ל ולא תמצא בפ' שביעי מה' שכירות שיהא מוכח ממנו ששכירות קרקע ה"ה כקרקע לענין מ"מ רק דברי הרמב"ם אלו שהעתיק המחב' כאן ודוק:

ומוציאו מן הבית ל' ה"ה ג"ז מהטעם האמו' למעלה קרקע בחזקת בעלי' קיימ' וכן הדין בכל מלת' דלא עביד' לאגלויי כמו שיתבא' בפ' זה עכ"ל (ור"ל שם בפ' הזכי' הך דלקמן סי' שי"ז ס"ג) ולכאור' נרא' מדבריו דאם הי' כאן מלתא דעבידא לאגלויי כגון שהיו עדים יודעים לאיזה זמן השכירו לא הי' מוציאו מן הבית אבל באמת ז"א דלא אמרי' לקמן דבעי מילתא דלא עבידא לאגלויי אלא לענין להוציא ממנו מה שכבר אכל אבל לענין להניחו מכאן ולהבא אפי' במילתא דעבידא לאגלויי לא שבקינן ליה מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכדמוכח לקמן סי' שי"ז ס"ב ג' ד' וכמ"ש בסמ"ע ס"ק י"ב שם להדיא וכן משמע להדיא מדברי חדושי הריטב"א פ"ק דמציע' והילכך אפי' יש כאן עדים מוציאו מן הבית וצ"ל דגם הרב המגיד אלעלמא קאי היכא שכבר דר בו כה"ג ודוק:

ואם אמר ליה בית סתם ע' בתשובת ר"א ן' חיים סי' מ' דף ע':

וליתן לו בית קטן כו' ובבית זה א"י להוציאו ואפי' ליפה ממנו כדלעיל סעיף א' בהג"ה ע' בתשו' רשד"ם סי' רצ"ב:

אין צריך לבנות לו כו' ע' בתשו' רמ"א סי' ע"ז ובתשו' רשד"ם סי' רס"ח:

ודוקא בכה"ג שהאפרסק כו' עיין בתשובות ר"א ן' חיים סי' ל"ח:

המשכיר לחבירו בית כו' שכירות קרקע נקנה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה בין בק"ס כדין מכר כמ"ש הטור והמחבר בס"ס קצ"ב ובסי' קצ"ה ובר"ס שט"ו בטור ולאחר שנעשה לו אחד מהקנינים ה"ל כמכר דשכירו' ליומא ממכר הוא מ"ה אינו יכול להוציאו בשום צד עד שיכלה לו הזמן שהשכיר לו בקנין:

ואפי' לא קצב לו זמן כו' כ"כ הב"י מדיוק דברי הטור שכ' כדברי המחב' והוא דהקשה למה ליה למיכתב ואם הקדים לו השכר כו' הא עדיפא מיניה אשמועינן בריש' דאפי' בלא הקדים לו שכר כלל אינו יכול להוציאו עד שיכל' זמנו וניח' ליה בזה דמ"ש ואם הקדים לו שכר כו' מיירי אפי' לא קצב לו זמן ובדריש' כתבתי על הב"י דאי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קצוב קאי דומיא דרישא וקאי גם כן אמכרו לאחר ואף דברישא כבר אשמועינן דאין המשכי' יכול להוציאו כלל וגם הלוקח מ"מ צריך השוכ' ליתן להלוקח השכירו' ולא להמשכיר ובסיפ' אשמועינן דאם כבר הקדים השוכ' השכר להמשכי' אין הלוקח יכול להוציאו עד שיכלה זמנו אף שאין נותן שכירות להלוקח כלל והן הן דברי הרא"ש ע"פ הירושלמי ע"ש ומ"ה נראה דקיצר המחבר כאן ולא כ' בפי' דאיירי אפי' בלא קצב לו זמן כיון דאינו מוכרע לו' כן מיהו הדין יכול להיות נכון מצד עצמו בלא הוכחה מהטור ועמ"ש בסמוך בס"ס:

אינו יכול לכופו לצאת כו'. כעין זה כתב הטור והמחבר בסי' זה סי"ז ע"ש וכאן קמ"ל מור"ם דאפי' אם המשכי' רוצה לחזור ולבנות זה הבית בעצמו וליתן לו לדור בו אחר התקנה אפ"ה יכול השוכר לעכבו ועדיפא מיניה אשמועינן הט"ו בר"ס קס"ד בשנים דהיה לאחד בית ולהשני עליה וירד קרקעות העלייה למטה דכל שלא הגיע הירידה תוך י' טפחים דאז התחתון עדיין יכול לדור בביתו ע"י הדחק אין יכול לכפות לבעל העלי' לצאת אפי' לבית הטוב מזה עד שיתקן דירת ביתו דמצי למימ' לא בעינ' למטרח ביציא' וכניס' ומה לי שנים שיש לכל אחד חלק בו ומה לי זה ששכר והא ג"כ שכירו' ליומא ממכר הוא:

לעכו"ם או לאנס כו'. חייב להעמיד לו אחר בפרישה כתבתי דדוקא בעכו"ם ואנס שמוציאין להשוכר בעקיפין הוא דסגי להמשכי' כששוכר לו בית אחר לדור בו משא"כ כששכרו או מכרו לישראל אחר וכמ"ש הט"ו לפני זה בס"א:

לנשואין אין פחות מל' יום. כן הוא הגירסא הנכונה בהרמב"ם ובטו' לאפוקי מהספרי' שגורסין בטור בזה ז' ימים ועפ"ר:

המשכי' בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו כו'. נ' דהאי סתם ל"ד קאמ' דאל"כ אחר יום א' או או פחו' יכול להוציאו כשיאמ' המשכי' שאין דעתו הי' על יות' דקרקע בחזקת בעליה עומדת וראי' לזה ממ"ש מור"ם בהג"ה ר"ס רי"ב דאומ' ידור פלוני בבית זה ולא קצב לו זמן אפי' שעה אחת במשמע משמע דה"ה בשכירו' יד השוכ' על התחתונ' וכמ"ש בשם ת' הרא"ש אלא ר"ל שהשכי' לו וא"ל אתה תתן לי בעד שכירו' ביתי כל חדש כך וכך דאז השוכ' סומך ע"ז דיקח שכירתו כל חדש ולא יוציאנו מ"ה צריך להודיע ל' יום מקודם וכ"כ המ"מ בביאו' דברי הרמב"ם הללו שם בפ"ו דשכירו' ע"ש ודוקא בסתם משא"כ כשהוא לזמן ידוע יכול להוציאו אף בו ביום בלא הודעה רמב"ם שם:

בד"א בימות החמה כו' נ' דה"ק בימות החמ' מיום שבא וא"ל צא מביתי הב"ד א"ל צריך שתניחהו לדור בו עוד ל' יום שבתוך זה הזמן יבקש לו מקום אחר לדור בו והיינו דוקא כשבא להוציאו בימות החמה אז אין נותנין לו זמן יות' מל' יום ואח"כ יצא אבל כשבא להוציאו בימות הגשמי' אז אין אומרי' שיניחו לדור בו עוד ל' יום אלא א"ל שצריך שיניחו לדור בו עד הפסח וימות הגשמי' מתחילין מתחלת חג הסוכות ואין יכול להוציאו מביתו אא"כ הודיעו ל' יום קודם חג הסוכות שיצא שבהודע' ל' יום קודם התחל' ימי הגשמים ודאי סגי וע"ז מסיק וכ' שאם לא הודיעו ל' יום קודם התחלת חג הסכות אפי' אינו חסר אלא יום א' הוי דינו כאילו לא הודיעו קודם לכן כלל וצריך להניחו לדור בביתו עד הפסח והטע' דבימי הגשמי' קשה על האדם לטלטל נפשו מבית לבית ודרך בני אדם לשכור דירה א' לכל ימי הגשמים ומ"ה אין דירה מצויה לשכו' באמצע ימי הגשמי':

והוא שיודיעו שלשים יום מקודם. עפ"ר שם כתבתי דנ"ל הטעם כיון דלא הודיעו שלשים יום שלימים קודם החג ה"ל כאלו לא הודיעו כלל ומ"ה צריך להודעה חדשה שלשים יום קודם זמן יציאתו בתחלת ימות החמה ועמ"ש בדריש' מזה יות':

אבל בכרכי' כו'. דבכרכי' שכיחים בני אדם יות' וצר להם המקו' וקשה למצו' דירה לעת שירצו:

ובחנות כו'. הטעם שהחנונים יושבי חנות דרכם להקיף להקונים מהן זמן רב וכשיבאו לשלם באים על פתח החנות לשלם לו וכשיצא משם לדור במקום אחר לא ידעי אנה ימצאוהו ומ"ה נותנין לו זמן י"ב חדש ובתוך זה הזמן יגבה חובו שהקיף לעבר ומה שימכור בהקפה מכאן ולהבא יודיע להקוני' שיבאו לשלם לו לאחר זמן זה במקו' פלוני ואי לא יעשה כן איהו אפסדא אנפשיה ובחנות נחתומין ושל צבעין שמקיפין לזמן ארוך יות' נותנים לו זמן לגבות הקפותיהן ג' שנים מקודם:

כך השוכר חייב להודיעו כו'. הב"י מסיק וכ' דהחנוני היושב בחנו' אינו יכול לצאת אא"כ יודיעו לבעל החנו' י"ב חודש מקודם כדי שבעל החנות יבקש לו חנוני אחר שישכו' ממנו חנותו דאותו חנוני לא יצא מהחנו' שהי' יושב בה עד שיגב' תחלה הקפותיו וזמן לזה הוא י"ב חודש וכנ"ל:

ה"ג ל' יום בעיירו' או מקודם כו'. וכן הוא שם ברמב"ם:

יכול להוציאו מיד והוא הדין דהשוכר יצא מיד בלי הודעה להמשכי' והטע' דהרי ידעו שיכל' הזמן והוי להו לדבר זה עם זה או עם אחרים באופן שידעו מקום דירתם מסוף הזמן והלא':

דהתנו הכי קודם הזמן כו'. פי' שהבע"ה יאמר להשוכר מכאן והלא' אם תרצ' לדור בביתי צריך אתה ליתן לי כך וכך לחדש כפי מה שנתיקרו הבתי' ואם לא תרצה ליתן לי כ"כ צא מיד וא"צ ליתן לו זמן ל' יום וז"ש אע"פ שעבר זמן ההודע' פי' שעברו הל' יום שצריכין להודיע המשכיר להשוכר שיצא יכול זה לו' לו צא מיד או תן שכירו' כפי שער היוקר שהוא לע"ע אבל אם כבר דר בו אין יכול להוציאו מידו כפי היוקר דלמפרע וז"ש אבל עמדו בסתם כו':

וכן אם שכרו לזמן קצוב כו'. גם המחבר בעצמו כ' דין זה מיד אחר זה בס"י ע"ש ואגב שיטפ' לא ראהו מור"ם ז"ל:

יכול להוציא השוכר מביתו כו'. נראה דהיינו דוקא כשכבר דר בו ל' יום אבל בתוך ל' הראשונים לשכירתו כיון דאין שכירות פחות מל' יום ה"ל כהשכירו לזמן דכ' המחב' אחר זה מיד דאינו יכול להוציאו בתוך זמנו:

עד שתמצא מקום כלו' שאמתין לך ל' יום בימו' החמה או עד חג הפסח בימות הגשמים עד שתמצא ותשתדל לך בזמן הזה מקום ואני אהי' מושלך בדרך בכל אלו הימים שתבקש לך דירה:

נתן הבית לבנו לישא בו אשה כו'. בטור כ' עוד ז"ל או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לדור בו ושאם היה ידוע כו':

או מקודם י"ב חדש. פי' בכרכים כמ"ש לעיל ס"ו:

נשאר בבית חדש א' כו'. נראה דל"ד חדש א' אלא אפי' יום א' שכל שנכנס בשנ' השניה קצת זמן מה חייב לשלם לו השוכר בעד כל השנה אלא שהמעשה כך היה והיא תשובת הרא"ש כתב' הטו' סי"ג ע"ש:

הדין עם שמעון. ז"ל הטו' דכיון דרגילין לשכו' הבתים לשנה כבר שכרו כל השוכרי' ולא ימצא להשכיר' והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך כ"א חדש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתי' לשנ' ונתחיי' בשכירו' שנה א' עכ"ל:

אע"פ שלא הודיעו חבירו מקודם. הטעם דה"ל למידע מעצמו דכשיתחיי' בדין לא יהיה ניחא לכשנגדו להחזיקו דדמיא עליה כארי' ארבא ועד כאן ג"כ לא החזיקו אלא עד שיצא זכותו לאור:

נתעברה לשוכר. בטור כ' ע"ז ז"ל וכ' הרשב"א ז"ל במה דברים אמורים דכשעמד בר"ה וא"ל שנה זו א"נ השנה דקי"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אם אומר לו שנה אחת אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינן מעוברות עכ"ל והמחב' השמיטו וגם מור"ם לא הזכירו והוא מטעם שהב"י תמה על הטור שכתבו וכ' דהרשב"א גופא לא כ"כ אלא להלכה אבל למעשה כ' הרשב"א עצמו לנהוג כשאר גאונים קדמונים שלא חילקו בזה ועוד הביא הב"י והד"מ כמה דעות שלא חילקו בין שנה זו לסתם ואני הוספתי תמיה נוסף על תמיהת הב"י והוא דדברי רבינו בעצמו מ"ש כאן למ"ש בי"ד סי' ר"ך לענין נדרים סותרין זא"ז שכ' ז"ל היה עומד תוך השנה ואמר שנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה כו' עד אמר שנה א' או שנה סתם אסור מעת לעת ואם שנה מעוברת אסור י"ג חדש מיום אל יום (והבאתי ל' הרשב"א דלמד מאיסור לממון ואיפכא וס"ל דשוין הן) וישבתי את הכל בסייעתא דשמיא בישוב נאה ומקובל ומוכח מיניה וביה והיא שכאן התחיל וכ' ז"ל בד"א שעמד בר"ה ואמר כו' ס"ל דכשעמד בר"ה ואמר שנה א' או שנה סתם יהי' זה מושכ' לך או אסור אז ודאי דעתו הי' דלא יהי' חדש העיבו' בכלל דאי הוה דעתי' ג"כ עליו הל"ל שנה זו אלא ודאי להכי דקדק לו' שנה סתם או שנה אחת לגלות דעתו שכונתו על סתם שנה דאינו רגיל להיות מעובר אבל בי"ד התחיל בעומד בתוך השנה כו' ועלה מסיק וכתב דאם אמר שנה אחת או שנה סתם כוונתו י"ג חדשים דבעומד באמצע השנה לא הוי מצי למימר שנה זו יהיה זה מושכר לך או אסור לך דא"כ הוה משמע דאין כוונתו רק עד כלות שנה זה דהיינו עד ר"ה והוא רוצה להשכי' או לאסו' שנה תמימה מ"ה הוצרך לו' שנה א' או שנה סתם ואף שבר"ן משמע שאינו מחלק בהכי דעת הטור הוא לפרש דברי הרשב"א כן כדי שלא יסתרו דבריו זא"ז ובזה מיושב כל התמיהות שהקשה הב"י וד"מ ואשר עוררתי וכנ"ל ועיין עוד בדרישה מ"ש עוד מזה וכן נראה לע"ד נכון לדינא ודוק:

השכי' לחדשי' נתעברה להמשכי' זהו פשיטא אלא משום סיפא נקטה א"נ ללמדינו בא דל"ת מאחר שחדש העיבו' אינו אלא למלאות חדשי הלבנה ה"ה כשישלם לו בעד כל י"ב חדש מהשנה ה"א גם חדש העיבור הבא למלאותן ולהשוותן יהיה בכללו קמ"ל:

הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר כו'. האי שנה דקאמ' מיירי דעמד בר"ה ואמר השנ' או שנה זו וכנ"ל להרשב"א דאז אם אמר שנה לחוד ולא חדש היה חודש העיבור בכלל וע"ד שכתבתי ובנ"י פרק השואל כ' הא דמספקא לן דוקא דכל הלשונות סמוכין הן זה לזה אבל אם אינן סמוכין זה לזה לכ"ע האחרון עיקר וכדאמרי' גבי שט"ח:

הרי חדש העיבו' של המשכי' כו'. ז"ל הטור דמספקא לן אי תפוס ל' ראשון או ל' אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת אפי' לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות עכ"ל וכ' רש"י דהטעם הוא משום שהספק לא עכשיו אחר שדר בו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמיד הקרקע מל חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר עכ"ל והיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלים כל היכא דמספק' לן אי תפוס ל' ראשון או האחרון מי שתפס לא מפקינן מיניה (וע"ל סי' ר' ה"ז כאומר כור בל' סאה בסלע) והיינו דוקא במילתא דלא עבידא לגלויי. וכ"כ הטור והמחב' לעיל סי' שי"א בסס"ג ע"ש ובהגד"מ בסי' זה סט"ו:

שהקרקע בחזקת בעליה עומדת. עפ"ר שם כתבתי הטעם למה כ' כאן הכל מודים בזה ולעיל בסי' רי"ח באומר מדה בחבל הן חסר הן יתיר אני מוכר פליגי הגאונים ויש דס"ל דלעולם אין לו אלא כדין חסר ויתיר ע"ש:

לא שכרתי אלא סתם פי' והוי לך להודיעני ל' יום קודם בימי הקיץ כנ"ל בס"ה:

על השוכר להבי' ראיה. דהקרקע בחזקת בעליה עומדת:

אינו חייב לבנותו. ל' הטור וכ' הרמ"ה דאם יש בעציו ואבניו כדי ליקח או כד לשכור אחר יקח או ישכור וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאינו צריך כו' וטעמו דהרא"ש הוא דדוקא גבי משכיר לו חמור וא"ל חמור זה ומת הוא דאמרינן כן כמש"ר בסי' ש"י משום דבחמו' שמת אין לו תיקון להחיותו אלא למוכרו מ"ה כשאומ' חמור זה משועבד לו משא"כ בית שנפל דאין עומד למוכרו אלא להוסיף עליו ולבנותו מחדש והרי זה א"ל בית זה ור"ל כמות שהוא לא להוסיף עליו ולא ליתן לו בית אחר ע"ש באשר"י ובפריש' כתבתי דל"ת מחמו' שהתליע רגליו ושכרו לרכוב דג"כ באומר לו חמור זה שכר או לקח בדמיו ע"ש:

אלא מחשב על מה שנשתמש כו' וה"ה איפכא אם עדיין לא נתן לו כלום משלם לו כפי הזמן שדר בו וכ"כ בטור:

אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל כו'. ל' הטור דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד לתקן שעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו הלכך חייב המשכיר לתקנה עכ"ל. ומ"ש המחבר אם יש בידו שכירות מוקדם אין זה כתוב שם בטור וגם ברמב"ם בספ"ה דשכירות לא מצאתיה ונראה דמ"ש אם יש בידו כו' ל"ד שהוא עדיין בעין בידו אלא ר"ל אם כבר קיבל שכירות יותר מלפי ערך הזמן שדר בו חייב המשכיר לתקנו מדמי אותו שכירות משא"כ אם לא קיבל יותר דהיה יכול המשכיר לחזור בו ולו' צא ושכור לך דירה אחרת מיהו אין לו טעם כ"כ דלכאורה כיון דשיעבד נפשו להשכיר לו בית זה ועדיין שמו עליו לתקנה:

אלא חייב להעמיד לו בית. כמדת ארכו ורחבו אבל א"צ להעמיד לו סמוך לנהר למרחץ ולשוק כזה כ"כ נ"י וכ' עוד דאפי' בית סתם או כבר נחית והתחיל לדור בבית גדול צריך לחזור וליתן לו בית גדול כאותו בית:

נשרף הבית כו'. בריש סעיף זה נתבאר דדין נפל הוא דמחשב לו מה שנשתמש כו' וא"כ ק' מאי זה שמסיק מור"ם וכ' ז"ל נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו הלא בלא נשרף כל העיר ג"כ מנכה לו משכירתו ויש לפ' בדוחק דמתחל' איירי בשכר לחבירו בית סתם ונשרף וקאמר דדינו כנפל ובנפל יתבאר בסמוך בסעיף זה דצריך להעמיד לו בית אחר וקאמר דה"ה בנשרף הבית כשהשכיר לו בית סתם ומטעם דא"ל מזלו גרם וע"ז כתב דבנשרף כל העיר א"צ להעמיד לו אחר דה"ל מכת מדינה כו' אלא דא"כ לא ה"ל למור"ם לסתום אלא לפ' ויותר נראה להגיה בהג"ה זו וכצ"ל נשרף הבית דינו כנפל וי"א דצריך ליתן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל העיר כו' ועד"ז כתוב בד"מ סי"ז וז"ל במרדכי כתוב בפ' האומנין (דף קמ"ב ע"א) דאם נשרף הבית דינו כנפל ע"ש וכן הוא בתשובת מהר"ם במיימוני ספר משפטי' סי' מ"ז אבל בסי' כ"ז כתוב בתשובת מיימוני בשם ריב"א דצריך ליתן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל העיר הוה מכת מדינה עכ"ל ועמ"ש בסי' שכ"א מדינים אלו (ולדעת מור"ם צ"ל דבכיון השמיט דעת י"א זו וכמ"ש שם):

המשכיר עליי' סתם כו'. לשון הטור מי שיש לו בית ועלייה על גבו והשכיר לחבירו את העלייה וא"ל עלייה זו אני משכיר לך ונפלה א"צ ליתן לו אחרת ונותן לו השכירות כפי הזמן שדר בו א"ל עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה מיהו אם ירצה יתן לו אחרת (פי' וא"צ לבנות לו דוקא זו) אבל אם א"ל עלייה זו שע"ז בית זה אני משכיר לך הרי שיעבד כו' ור"ל דאל"כ שע"ג בית זה למה לי' למימר אלא לשעבד הבית להעליי':

אם נפחת' העליי' בד' טפחים פי' ואז חסרה מקום תשמיש כלי א':

יורד ודר בבית ולא ידור למעלה ובתשמיש אותו כלי לבד שיחסר לו ידור למטה דאין אדם דר לחצאין בשני מקומות וגם דקדק לו' ודר בבית עם הבע"ה וכ"כ הטור ללמדינו דאין הבע"ה צריך לצאת מביתו וידור בו השוכר לחוד עד שיתקן לו עלייתו והוא איבעי' בגמ' ועפ"ר:

ונכנס ויוצא כו' פי' ולא אמרי' שיעלה בכניסתו ע"ג סולם לעלייתו כבראשונ' ומשם ירד למטה בבית:

עד שיתקן לו העליי'. בטור כ' בשם הרמ"ה דאין המשכיר חייב ליטפל בזה ולהוצי' עליו הוצאות אלא יתן להשוכר דירה למט' בביתו ואם צר להשוכר המקום יתקננו לעצמו אבל הטור חולק עליו ע"ש:

אבל אם נפל העליי' כו'. פי' ואפי' כולו ולא כב"י דפסק כהרמ"ה הביאו הטור דס"ל דא"צ המשכיר לבנותו אלא אם יפחת קרקעות העלייה שהוא תקרת הבית שעליו לתקנו ע"ש:

היו שם שתי עליות זו ע"ג זו פי' וא"ל המשכיר עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך דכיון שא"ל ע"ג בית זה לא מצי למימר אם נפלה אזדא אלא הבית משועבד לה ואם השכיר לו העליונ' ודאי ירד לדור בעלייה תחתונה ולא למטה בבית דעליי' ג"כ בכלל בית הוא והמע"ה אבל אם השכיר לו התחתונה ונפלה מבעיא בגמ' אי אמרינן חד עלייה קיבל עליו לעלות ולדור בה ולא שנים או דלמא שם עלייה חד הוא:

ואם דר בו אין מוציאין אותו משם. משמע דה"ק מיד שהתחיל לדור למטה אין מוציאין אותו מהבית ועפ"ר:

דלית זו שע"ג אפרסק פי' דלית גפן המודלה ע"ג אילן של אפרסק:

חייב אתה להעמיד לו האפרסק הטעם דכיון שא"ל שע"ג פרסק זה שיעבד הפרסק להגפן המודלה ע"ג דומה לבית המשועבד' להעלייה שע"ג כשא"ל עלייה זו שע"ג בית זה וכנ"ל:

אבל אם נקצץ אין חייב להעמיד לו אחר. הטעם דכיון דא"ל שע"ג פרסק זה והרי אזדא דאין שם אפרסק עליו כיון דנקצץ ואין ראוי הוא לחזור ולנוטעה ומסיק מור"ם ז"ל וכתב דכן הדין בעלייה אם א"ל שע"ג בית זה כו' ונפל הבית והעלייה קיימת כגון שעומדת ע"ג קונדסין א"צ להעמיד לו בית אחר וכ"כ בטור בשם הרמ"ה דדימה אותן יחד ועפ"ר ודריש' מ"ש בביאור פלוגת' הטור עם הרמ"ה ודלא כב"י ודו"ק:

(ס"א אם היה מושכר כו') לכאורה יש ללמוד מכאן דאם משכיר לו בית כל ימי חיי המשכיר שאז אינ' יכולה לפדותו שיכול למוכרו ולהוציא השוכר מביתו וזה ודאי אינו דהאיך יכול לקלקל מה שכבר השכיר לו ולא עדיף הלוקח מן המוכר אלא שזהו מיירי כמ"ש במרדכי פ' השואל ע"פ הירושלמי אותו בית שהוא דר בו היה נחלט לעכו"ם בשביל חוב ואם לא היה עכשיו פודהו לא היה חוזרת לעולם והיה לו עוד בית אחר ששכר לישראל אחר והוצרך למכור את הבית שהשכיר לאחר כדי שיוכל לפדות ביתו שהוא דר מן העכו"ם ולא מצא למכור רק בענין שיצא השוכר מיד הדין עם המשכיר דהוי כמו נפל ביתו דמשכיר אבל בשביל מזון אין לו למכור כדי להוציאו ואי לא משכח ישאל על הפתחים עכ"ל וקשה דהא בנפל ביתו מבואר בס' י"א דהיינו דוקא בשוכר בסתם אבל לא בזמן קצוב וצ"ע דהא הכא מיירי תוך זמנו אפי' המרדכי אפשר דמיירי בסתם:

(ס"ה לחבירו בסתם) פי' כך וכך לחדש ולא פי' לכמה חדשים כפי' המ"מ ונ"ל דאם לא אמר כלום רק אני משכיר לך בית זה מסתמא אדעתיה דמנהגא באותו העיר השכיר לו וה"ל כקוצץ זמנו קבוע כמ"ש בס"ח וסמ"ע ס"ק ד' באומר סתם אני משכיר לך הוי כמו ידור פלוני כו' דסגי אפי' ביום א' ולפעד"נ דשאני שכירות דמסתמא שוכר כמנהג העיר:

(ס"ז אדם שאינו הגון) נ"ל אפי' אדם הגון אלא שהוא שונאו א"צ לקבלו מדאצטריך למיכתב בסעיף ט' דאין להוציאו בשביל שהוא שונאו משמע בכה"ג שא"צ לקבצו:

(ס"ט) (ונעשה שונאו) נ"ל דהיינו דוקא דגרם השנאה הוא בפשיעת השוכר וכעין ההוא דפ' השואל בההיא איתתא דיהבא דוכתא לההוא גברא שיניח שם יינו ע"מ שיקדשה והדר שדר לה גט ע"ז אמרינן שם כאשר עשה כן יעשה בו משמע דאי לא הוי הוא הפושע לא היתה האשה יכולה להוציא היין:

(סי"א יכול להוציא) פי' בשוכרו בסתם והיינו לכל חודש כמ"ש בסמוך בשם המ"מ מ"ה מיד שיכלה החודש א' או ב' יכול להוציאו אע"פ שלא הודיע מקודם דכיון דההודעה הוא תקנה וכאן שדוחיהו ע"י נפילת ביתו לא שייכא ההודע' אבל תוך ימי החדש אינו יכול לדחותו דאז הוא כקנוי לו ומיד שהתחיל יום א' בחדש מחויב להניחה עד סוף אותו החודש כמ"ש בסי"ד לענין שנה ובשכרו סתם ואמר כלום כבר כתבתי דאדעתא דמנהגא נתכוין כ"ז נ"ל ברור אף שבסמ"ע הזכיר כחן שדר בו ל' יום הראשונים אין נ"ל חילוק מן הראשונים לאחרים:

(סי"ד חדש א') כתב סמ"ע ואפילו יום א' ונלע"ד דהיינו דוקא שדרך אנשי העיר לצאת מבתי השכירות לבת י' אחרים ששנרו להם באותו היום ולא מעכבים עד אותו היום בבתים שדרו שם כבר אבל בלא"ה אין לחייבו בשביל אותו יום או יומים כיון שצריך להתעכב כן:

(סט"ו נתעברה לשוכר) מה שתירץ בסמ"ע דברי רבינו בכאן עם מ"ש בי"ד דבי"ד מיירי שאומר כן באמצע השנה קשה דה"ל לרבינו לפלוגי בכך בי"ד ונלע"ד דרבינו גם כן מסופק בזה כמו הרשב"א שמביא ב"י מ"ה פסק בכ"מ לחומרא כאן בממון אמרינן כאן בממון אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת ובי"ד לענין איסור אזלינן לחומרא שמא גם העיבור בכלל כנלע"ד:

(הרי חדש העיבור) כו' עמ"ש בסי' מב ס' ק"ז (ס"ז) בשם הנ"י לחלק בענין אומר ב' לישני דסתרי אהדדי:

(סי"ז אבל כ"ז שלא נפל) משמע מדברי הרמ"א דאם רוצה ליתן לו בית כיוצא בזה יכול להוציאו ולכופו שידור בתוכו ודבר זה בודאי אינו דאפילו ליפה ממנו אינו יכול להוציאו תוך זמנו כמ"ש רמ"א עצמו בריש סי' זה דאם המשכיר רוצה לבנות אין יכול להוציא השוכר אפילו ליפה ממנו והוא פשוט ג"כ מצד הסברא דהא שכירות ליומא ממכר הוא ובמוכר לחבירו בית סתם ונתן לו בית א' וודאי לא יכול אח"כ לומר צא מכאן ואתן לך אחר אלא במה שהחזיק החזיק ה"נ בשכירות ודברי רמ"א בכאן באין מדברי הנ"י ובפ' השואל בסופו וז"ל ונרא' מדברי הרמב"ם דאם התחיל לעמוד בבית קודם שנפל אמרינן דסגי הכא בד' אמות אבל הריטב"א כתב כיון דנחית לגוי' דכ"ע לא מצי משני ליה בית אחר עכ"ל ופשוט שביאור דברים אלו דמיירי שנפל הבית ומשמע מדברי הרמב"ם שאע"פ שתחלה נתן לו הבית א' לדור בו ונפל הא' דאח"כ אינו יכול לתת לו בית קטן אלא דוקא כמו שנתן לו תחלה כיון שהחזיק בבית גדול זה לא אמרינן אלא חזר הדין כאלו לא נתן לו עדיין ויכול ליתן לו בית קטן וריטב"א חולק דכיון דקודם נפילה החזיקו בבית גדול צריך לתת לה אחר הנפילה ג"כ בית גדול אבל כל זמן שלא נפל פשוט שאין יכול להוציאו אפילו לבית יפה מטעם דלא ניחא ליה לטלטל עצמו כדאמרינן ריש בתרא והובא לעיל סי' קסט (קס"ד) בהגה ראיתי בד"מ וז"ל וכתב נ"י לדעת הרמב"ם נראה דאפילו קודם שנפל יכול להוציאו וליתן לו בית אחר שהוא ד'. אמות ולא נרא' לריטב"א אלא אחר שהורידו לגויה לא יכול אחר כך לשנות לו אא"כ נפל עכ"ל הרי שהסיב דברי הנ"י לדבר אחר דלדעת הרמב"ם אפילו לא נפל יכול להוציאו אפילו לבית גרוע ואני אומר שא"א לומר כן וע' ברמב"ם דלא מיירי אלא בנפל שכתב ונתן לו בית ונפל ושם למד הב"י דין זה לדעת הרמב"ם ואין להקשות ממ"ש בסי' של"ה ס"א גבי שכיר אם שכרו סתם למלאכת יום א' יכול לשנותו כו' דשאני שכיר שהמשכיר שכרו לטובתו לכל אשר יצונו משא"כ שוכר בית שהוא מכוין לטובת עצמו פשיטא שלא נתכוין שיצטרך לטלטל עצמו דאל"כ בכל חודש יטלטלנו המשכיר מבית לבית כנ"ל פשוט ורמ"א אגב חורפא רבה דידיה לא עיין כל הצורך:

(נשרף הבית) כו' הסמ"ע יפה הגיה כאן דחסר וי"א כו' מיהו נ"ל דלענין הלכה דקיימא לן כדיעה ראשונה דדינו כנפל דמ"ש זה מזה והדעה השניי' ס"ל גם בנפל דצריך לתת כל השכר ומפר' מאי דאמר בגמ' אי דאמר בית זה נפל לה אזדא לה היינו שישלם לו כל השכר וכיון דאנן קיל"ן דמנכה לו לפי החשבון הכי נמי בנשרף כנ"ל פשוט:

(סי"ח אבל אם נפל) פי' אפי' כולו והוא דעת רבינו ודלא כהרמ"ה דס"ל בנפלה עלי' כולו א"צ לתת לו ביתו שלא נשתעבד הבית לעלי' אלא בעוד' קיימו' וטעם רבי' החולק נרא' דהא דאמר עליי' זו שעל בית זה לא קאי לישנא דזו למעט דאם יפול העליי' שיסתלק השיעבוד דאם כן לא היה לומר כלל אחר כך שעל בית זה אלא ע"כ שכוונתו להיפך שהבית נשתעבד לעלי' זו כלומר כמות שהי' ולא שינה (ישנה) אותה ומ"ה כתב רבינו בהשגתו על רמ"ה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כלומר כמות שהי' אבל בנפילת הבית מודה רבינו להרמ"ה דהלך השיעבוד כיון דאמ' בית זה כיון דאפשר לפרשו בדוקא ודאי מפרשינן לי' כן וכ"פ הרמ"ה (הרמ"א) בס' (בסי') זה ושוב ראיתי בפירו' רשב"ם כדברי רבינו בפרק המוכר את הבית דף ס"ג ע"ב ד"ה רב פפא כו' דמהני לישנא שאמר על בית זה אם נפלה הדיוטא שצריך לבנותה ע"כ העיקר כדברי רבינו ולא כב"י שחלק על רבינו בלי ראיה:

בית. שכירות קרקע נקנה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה בין בק"ס כדין מכר כמ"ש הט"ו בס"ס קצ"ב ובסי' קצ"ה ובטור ר"ס שט"ו ולאחר שנעשה לו אחד מהקנינים ה"ל כמכר דשכירו' ליומא ממכר הוא מש"ה א"י להוציאו בשום צד עד שיכלה הזמן שהשכיר לו בקנין עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' רפ"ב רפ"ח רצ"ב רצ"ה וש' (מתשובת רשד"ם ס"ס רפ"ז יש ללמוד שאם בתוך זמן הקצוב אמר המשכיר לשוכר שיפנה לו הבית לזמן פלוני והשוכר אמר הן שאינו מועיל בלא קנין ע"ש ומהרי"ט צהלון סי' פ"ט כתב דכשאמר המשכיר להשוכר כך מהני בלא קנין אבל אם אמר שוכר למשכיר כך לא מהני בלא קנין ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"ג ודמהרי"ט סי' קי"ח. בני חיי):

מקום. וה"ה אם חלה השוכר או אשתו אחרי גמר השכירות אף דלא נכנס עדיין השוכר אין המשכיר יכול לעכב עליו שלא יכנס כ"כ הרמ"א בתשובה סי' י"ט והאריך ע"ש. ש"ך:

שישלים. אבל יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן. תשובת מבי"ט ח"ב סי' שמ"ו ע"ש. שם:

ואפילו. כ"ב הב"י מדיוק שהקשה על דברי הטור ל"ל למכתב ואם הקדים לו השכר כו' הא עדיפא מינה אשמעינן דאפילו בלא הקדים א"י להוציאו עד שיכלה זמנו וניחא ליה בזה דמ"ש בהקדים לו כו' מיירי אפילו לא קצב לו זמן מיהו אי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קצוב קאי דומי' דרישא וקאי אמכרו לאחר ואף דכבר אשמעינן דא"י המשכיר וגם הלוקח להוציאו כלל מ"מ צריך השוכר ליתן להלוקח השכירות ולא להמשכיר והכא אשמעינן דאם כבר הקדים כו' נמצ' דאינו נותן שכירות ללוקח כלל אפ"ה א"י להוציאו עד שיכלה זמנו והן הן דברי הרא"ש ע"פ הירושלמי ע"ש ומש"ה נראה קיצר המחבר כאן ולא כתב בפירוש דאיירי אפילו בלא קצב לו זמן כיון דאינו מוכרע לומר כן עכ"ל הסמ"ע וגם הש"ך הסכים לדבריו ודלא כהב"ח ע"ש שהוכיח כן בראיה (מי שהשכיר בית בי"ב דינרין לשנה לפרוע דינר בכל חודש והוא עני שאין ספוק בידו כדי לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא נראה דבר פשוט דמצי מסלק ליה שלא השכיר לו אלא ע"מ שישלם לו חדש בחדש. מהרי"ט ח"א סי' קי"ג דף קמ"ג ע"א. בני חיי):

יפה. כתב הש"ך דהיינו בבית זה אבל בבית סתם משמע לקמן סי"ז בהג"ה ג' דיכול להוציאו לבית כמוהו ועמ"ש הסמ"ע בזה:

סתם. נראה דהאי סתם ל"ד קאמר דא"כ אחר יום אחד או פחות יכול להוציאו כשיאמר המשכיר שלא היה דעתו ליותר דקרקע בחזקת בעליה עומדת וראיה לזה ממ"ש הרמ"א בהג"ה ר"ס רי"ב דהאומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב לו זמן במשמע אפילו שעה אחד ומשמע דה"ה בשכירות יד השוכר על התחתונה אלא ר"ל כמ"ש הה"מ בביאור דברי הרמב"ם הללו כגון שהשכיר לו בכך וכך כל חדש מש"ה צריך להודיע שלשים יום מקודם ע"ש ודוק' בסתם משא"כ כשהוא לזמן ידוע יכול להוציאו אף בו ביום בלא הודעה ש"כ הרמב"ם שם עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דמסימן די"ב אין ראיה דהתם נתן לו מעצמו אבל בשוכר מחבירו סתם לדיר' מסתמא אינו שוכר בפחות מל' יום ואין לדמות הענינים זה לזה דהא קיי"ל סתם הלואה ל' יום וסתם שאלה מיד כדלקמן ר"ס שמ"א והכי אמרינן בפ"ק דר"ה המשכיר בית לחבירו ואמר לשנה זה כו' ע"ש ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ז ובתשובת רשד"ם סי' רפ"ו:

שיודיעו. הטעם כיון דלא הודיעו ל' יום שלמים קודם החג ה"ל כאילו לא הודיעו כלל ומש"ה צריך להודעה חדש' ל' יום קודם זמן יציאתו בתחלת ימות החמה סמ"ע:

מיד. וה"ה דהשוכר יצא מיד בלי הודע' להמשכיר והטעם דהרי ידעו שיכלה הזמן וה"ל לדבר זה עם זה או עם אחרים באופן שידעו מקום דירתם מסוף הזמן והלאה ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' כ"ח:

וכן. חידש הרמ"א בזה לומר דאע"פ ששכרו לזמן ודר בו אחר הזמן בסתם אע"פ שנתייקר או הוזל א"י לשנות ליתן בעד מה שדר יותר מהזמן כפי היוקר וכ"כ הריב"ש סי' תע"ה בשם תשובת רשב"א וקאי הרמ"א אדברי המחבר שכת' ואע"פ שעבר זמן כו' ודוק. עיין בתשובת ן' לב ס"ד דף ע"ד. ש"ך:

להוסיף. ואם מת השוכר ורוצים היורשים לחזור ע"ל סי' של"ד. שם:

להוציא. נראה דהיינו דוק' כשכבר דר בו ל' יום אבל בתוך ל' יום הראשונים לשכירתו כיון דאין שכירות פחות מל' יום ה"ל כהשכירו לזמן דא"י להוציאו תוך זמנו. סמ"ע:

הבית. בטור כת' עוד ז"ל או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לדור בו כו'. שם:

שמעון. ז"ל הטור דכיון דרגילין לשכור הבתים לשנה כבר שכרו כל השוכרים ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך כי אם חדש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה ונתחייב בשכירות שנה אחת עכ"ל ועיין בתשו' רשד"ם סי' רצ"ו:

לשנה. והתחלת השנה לענין שכירות הבתים אימת עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בזה די באר ועיין בתשו' ר"ד ן' לב ס"ב דף נ"א ובתשו' מהר"י ן' לב ס"ב סי' כ"א ועיין ביו"ד סי' ר"כ ס"ז ובש"ך שם מה שיישב דל"ת משם לכאן בענין נתעברה השנה כו' ועמ"ש הסמ"ע ליישב בזה:

ושנה. ומיירי דעמד בר"ה ואמר השנה או שנה זו דאז אם לא הזכיר חדש אלא שנה לחוד היה העיבור בכלל ובנ"י פרק השואל כתוב הא דמספקא לן דוקא בב' לשונות הסמוכין זה לזה אבל אם אינן סמוכין זה לזה לכ"ע האחרון עיקר וכדאמרינן גבי שט"ח. סמ"ע:

משכיר. ז"ל הטור דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת כו' אפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות ע"כ. וכת' רש"י הטעם משום דהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד והעמד הקרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר ע"כ. והיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלי כל היכ' דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון כו' מי שתפס לא מפקינן מיניה וע"ל סי' ר' ס"ז באומר כור בל' סאה בסלע עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דבהרא"ש פ"ק דב"מ גבי תקפו כהן כו' ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי כו' משמע להדי' דדוקא משום דאין לשוכר טענת ברי אבל אי טען ברי לי שאמרת לי בפירוש בי"ב דינרים לשנה אף שהשנה תהא מעוברת לא מפקינן מהשוכר ע"ש ואע"ג דנתבאר בסי' שי"ז ס"ג דאף דהמלוה טוען ברי מפקינן מיניה מטעם קרקע בחזקת כו' שאני התם דידוע הפירות שאכל המלוה כמה הן רק שבא לזכות בטענת ברי וכיון שהפירות באים מגוף הקרקע ה"ל כאילו הן עדיין ברשות הלוה ולא מהני טענת ברי דמלוה משא"כ הכא דלא שייך כלל לומר קרקע בחזקת בעליה דנהי דהקרקע היא של המשכיר מ"מ אפשר דמתחלה לא היה בה פירות רק י"ב דינרין דא"כ השוכר שטוען ברי הוא מוחזק כו' ע"ש במה שמפרש דברי הש"ס בסברא זו:

בעליה. כת' הש"ך דבהג"א פרק השואל איתא המשכיר בית לחבירו עד אדר או עד סוף אדר זה אומר אדר ראשון וזה אומר אדר שני חולקין ביניהן מא"ז ע"כ ונ"ל שיצא לו כן מהתוספתא פ"א דב"מ אבל לפע"ד לא קי"ל כהך תוספתא דאתיא כרשב"ג ורבי יוסי דס"ל בי"ב דינרין לשנה מדינר לחודש דיחלוקו חודש העיבור אבל למאי דקי"ל כר"נ וכדאיתא להדיא בפרק המקבל דהלכה כר"נ דכולו למשכיר משום דקרקע בחזקת כו' וכ"פ כל הפוסקים א"כ גם בזה אומר עד אדר ראשון כו' כולו למשכיר ונראה דא"ז לטעמיה אזיל כו' ע"ש דמסיק ז"ל לדידן דקי"ל בפלוגת' דרבוותא המע"ה כמ"ש בסי' כ"ה ובס"ס קנ"ט א"כ הכא המשכיר הוא מוחזק והשוכר ה"ל המע"ה ואפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר עכ"ל:

סתם. פירוש והיה לך להודיעני ל' יום קודם בימי הקיץ כמ"ש בס"ה. סמ"ע:

היסת. ואע"פ שהוא מודה מקצת מכל מקום כיון דחלוקין על הדירה דינו כקרקע דאין נשבעין רק היסת דשכירות קרקע כקרקע לענין אונאה כמ"ש בסי' רכ"ז סנ"ב וכן לענין קניה בר"ס ק"צ בהג"ה וסי' קנ"ה ע"ש וכך לענין שאר דברים וכן מוכח בהה"מ פ"ה מהלכות טוע' דין ה' שמסיים שם בדבריו ז"ל וכן מבואר בפ"ז משכירות לפי ששכירות קרקע הרי הוא לקרקע כו' עכ"ל ולא תמצא בפ"ז שיהא מוכח מיניה כך לענין מודה מקצת רק דברי הרמב"ם אלו שהעתיק המחבר כאן ודוק. ש"ך:

מוקדם. אין זה כתוב בטור וגם ברמב"ם לא מצאתיו ונראה דל"ד שהוא עדיין בעין בידו קאמר אלא ר"ל אם כבר קיבל שכירות יותר מערך הזמן שדר בו חייב המשכיר לתקנו מדמי אותו שכירות משא"כ אם לא קיבל יותר דהיה יכול המשכיר לחזור בו ולומר צא ושכור לך דירה אחרת. מיהו אין לו טעם כ"כ דלכאורה כיון דשעבד נפשו להשכיר לו בית זה ועדיין שמו עליו מחויב לתקנו. סמ"ע:

קטן. ובבית זה א"י להוציאו לו אפילו ליפה ממנו כמ"ש בס"א בהג"ה עיין בתשובת רשד"ם סי' רצ"ב ובתשובת ראנ"ח סי' מ"ם ש"ך:

וכצורתו. אבל א"צ להעמיד לו סמוך לנהר ולמרחץ ולשוק כזה כ"כ נ"י וכת' עוד דאפילו בבית סתם אי כבר נחית והתחיל לדור בבית גדול צריך לחזור וליתן לו בית גדול כאותו בית. סמ"ע:

נשרף. עיין בסמ"ע שכת' דנראה להגיה בדברי הרמ"א וכצ"ל נשרף הבית דינו כנפל וי"א דצריך ליתן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל העיר כו' ע"ש:

טפחים. פירוש ואז חסרה מקום תשמיש כלי אחד. סמ"ע:

בבית. ולא ידור למעלה ובתשמיש אותו כלי לבד שיחסר לו ידור למטה דאין אדם דר לחצאין בב' מקומות וגם דקדק לומר עם בעה"ב ללמדנו דבעה"ב א"צ לצאת מביתו שידור בו השוכר לחוד עד שיתקן לו עלייתו והיא איבעיא בש"ס. שם:

פתח. פירוש ולא אמרינן שיעלה בכניסתו ע"ג סולם לעלייתו כבראשונה ומשם ירד למטה בבית. שם:

שיתקן. בטור כת' בשם הרמ"ה דאין המשכיר חייב ליטפל בזה ולהוציא עליו הוצאות אלא יתן להשוכר דירה למטה בביתו ואם צר המקום להשוכר יתקננו לעצמו אבל הטור חולק עליו ע"ש. שם:

אחר. עיין בתשו' רמ"א סי' ע"ז ובתשו' רשד"ם סי' רע"ח:

בתחתונה. היינו כשא"ל המשכיר עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך. סמ"ע:

דר. ר"ל מיד שהתחיל לדור למטה אין מוציאין אותו משם. שם:

בעולם. עיין בתשובת ראנ"ח סי' ל"ח:

המשכיר כו'. מתני' וגמ' ק"א ב' דאפי' במשכיר סתה כו' ועס"ד השכיר כו' וע' קט"ז ב' במתני' וגמ' וכמ"ש בסי"ח וס"כ ועק"ג א' שואל אדם כו' האי מאן כו' וש"מ:

אפי' כפל כו'. דכה"ג במשכיר סתם יכול להוציאו כמש"ש משא"כ כאן וע"ס י"א דבל הסוגיא שם במשכיר סתם איירי כמש"ש מ"ש ימות הגשמים דכי כו' וערש"י שם ושם וה"ק המשכיר לחבירו בית סתם כו' וכ"כ הרי"ף בשם ירושלמי תנו ללינה כו' ואם הזכירו לזמן כו' וכ"כ הרא"ש וכולה שמעתין איירי בסתם כו' והכי איתא בירושלמי תני ללינה כו' ואם כו' וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א וכ"כ הרא"ש כלל א' וכ' כמ"ש בפ' הזהב ?א) דשכירות ליומיה ממכר הוא וז"ש בפסקיו שם וכן נמי אם כפל כו':

ואפי' העני כו'. ערא"ש שם אבל אם אין לו כו'. וט"ס הוא וצ"ל ואפי' אם אין לו מה יאכל אבל יכול למכרו אפילו כו' ור"ל שאינו כמוכרו דבר שאינו ברשותו שלא יהא המכר כלום אלא שא"י להוציא קודם זמנו וכמ"ש בירושלמי כמש"ו. ב"ח. ור"ז ור' לא ל"פ עם ר' אמי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ודלא כמ"ש בפרישה דפליגי והגי' אבל כו' הטעתו כנ"ל וכ"מ בירושלמי שאמר שאמר מה פליג ומה קשה לו שהרי גם ר' אמי פליג עליהם אלא ודאי לא ס"ד ששום אדם יחלוק ע"ז כנ"ל דשכירות ליומא ממכר ולכן תמה ומ"ש הרא"ש שם וסבר כר' אמי דיצא כו' ט"ס וצ"ל דר' אמי יצא לאלתר קאמר דאל"כ אין לו שחר מהו בתמיה וז"ש הרא"ש שם ומבאן ואילך יתן לך השכר ר"ל אם ירצה הלוקח להניחו בו. ואף שלישנא דרא"ש מ' לכאורה דפליגי מ"מ לענין פי' הירושלמי יותר נכון כמ"ש:

והמקח קיים. כמ"ש הרא"ש אבל יכול למכרו כו' כנ"ל ומירושלמי הנ"ל:

ואם היה כו'. בירושלמי שם לא אמרי ביתיה הוה ממושכניה גבי חד רומי כו' ופי' המרדכי שם דביתיה דמשכיר מושכנת לרומי גוי או באכפרות ואם לא היה פודהו היתה נחלטת לו ולא היתה חוזרת למשכיר לעולם והוצרך למכור הבית שהשוכר דר ולפדות הבית השני ולא מצא שיקנה אם לא שיצא השוכר מיד וכל כה"ג מודים שצריך לצאת דה"ל כמו נפל ביתיה דמשכיר דאמר בגמ' לא עדיפת מנאי דוקא משום מזון אין לו למכור לצאת מיד ע"ש והנה אף שאין הלכה כן דאף בנפל א"י לכופו לצאת כנ"ל ועתוס' ק"ב ב' סד"ה בחזקת דס"ל כדעת המרדכי מ"מ למד הרב משם אם היה ביתו שדר השוכר מושכר כה"ג דודאי אין לו להפסיד ביתו. אבל הרא"ש פי' שהיה הבית שמכר ממושכן ליהודי ובזה הורה כר' אמי לצאת מיד דאין דין המשכון כדין השוכר כיון שיכול לפדותה בכל עת שירצה יכול למכור ולפדות וז"ש הטוש"ע בס"ג משכנו כו' וכ"כ הב"ח וט"ס שם ברא"ש שכ' אבל משכיר בית לשנה וצ"ל לזמן וכמש"ו וצריך כו' עד שישלם זמנו אבל לשנה אף במשכון כן וכמ"ש בטוש"ע שם ועמש"ש:

התנה כו'. כיון דתנאי היה בדבר שאין מסויים אין היורש זוכה בו כמ"ש בסי' ר"י ס"ז ע"ש כ"ש הלוקח. שם:

ואם הקדים כו'. עבה"ג והקשה ב"י מאי אתא לחדש הא ברישא אמר אפילו לא הקדים כיון ששכרו לזמן קצוב ותי' דכאן קמ"ל דכה"ג אפי' שכרו סתם ולא לזמן וז"ש ואפי' לא כו' ועתוס' דערכין כ"א א' ד"ה ה"ק כו' מיהו תימא דהכא כו' ובתוספתא כו' וי"ל כו' וה"נ איתא כו' והיינו ג"כ בכה"ג וגמ' דשם דאסור לדור בשלא הקדים ממ"ש מעלה שכר להקדש והכל בסתם ומתוספתא הנ"ל ג"כ מוכח שא"י להוציאו בכה"ג ממש"ש עמד בע"ה ומכרה מחשבין עם בע"ה ר"ל הלוקח נוטל השכירות מן המוכר עד שישלם זמנו:

המשכיר בית כו'. כמ"ש בסי"ג וכנ"ל. דשכירות ליומיה ממכר הוא ואמרינן בב"ב ז' א' א"ל איסתרייה כו' אינגירנא כו'. מרדכי שם:

גם כו'. כמש"ש במתני' כ' ב' יכול למחות כו':

מיהו כו'. שם וזהו דלא כמ"ש בפ"ג דבמ"ג וכמש"ל סי' י"ב ס"ב בהג"ה ודין לפנים מש"ה בפט"ז דשבת ובפ"ט דב"ק ופ"ב דב"מ וש"מ:

אם חזר כו'. עסי"ז ואם עבר כו' וכן כאן וכ"ה לשון הרמב"ם אבל אם סתרו כו' וכן אם חזר אחר שהשכירו כו':

משכנו כו'. ירושלמי לפי' הרא"ש כנ"ל ואע"ג דהרא"ש כ' ולא ה"ל מעות לפדותה וכ"כ הרשב"א והג"מ בשם הירושלמי ולא ה"ל למפרקה ולכאורה הי"ל דזה שכ' בהג"ה בס"א ואם היה מושכר אבל מדכ' מושכר וכן כ' בדיני שכירות ולא כ' כאן והרא"ש מחלק בין שכירות למשכון כמש"ש אבל הטור ס"ל דל"ד שלא ה"ל לפדות אלא אורחא דמילתא נקט:

אין הלוקח כו'. עבה"ג וכ"כ ב"י ודלא כב"ח דל"ד לשכירות ועסי"ד:

עד שיודיעו ל' יום כו' וכ"ד רש"י וע"ש ד"ה להודיע כו' דלא כראב"ד. וכ"ה פי' דמתני' מן החג כו'. ר"ל בין מחג כו' בין בימות החמה צריך להודיע שלשים יום מעיקרא דאל"כ בימות החמה ל"ל מדקתני בימות הגשמים א"י מן החג דמיותר הוא וע"כ צ"ל דא"י להוציאו מן החג עד הפסח כלל והדר קאמר ל' יום וע"כ צ"ל קודם החג. וע"כ בימות החמה כפשטיה. וז"ש בסיפא ובכרכים אחד ימות כו' דמ' דרישא איירי נמי מימות החמה:

קבע כו'. קבע זו איני יודע מהו וקשה להולמו וגם מ"ש בתחלה קבע למ"ד יום ואח"כ כ' אם נשאר כו' ועוד שכ' והוא שיודיעו כו' ל"ל הא הודיעו מעיקרא וע' דרישה ועוד בס"ה שכ' אבל בימות כו' לא כ' ל' יום קודם החג ולא כ' שיודיעו ל' יום קודם פסח והנה הטור נמשך ג"כ אחר הרמב"ם אבל נ"ל ברור כי ט"ס ברמב"ם וכצ"ל המשכיר בית כו' אבל כו' ועד הפסח אא"כ הודיע לו שלשים כו' ואם נשאר כו' ר"ל שלא הודיעו בט"ו אלול אז אין להוציאו והוא שיודיעו כו' ר"ל אם לא הודיעו מתחלה כלל והכלל שבקום תיבת קבע צ"ל אא"כ הודיעו:

ובחנות כו'. עבד"ה מיהו כו' ואפשר כו':

שלשים כו' או כו'. כמו במשכיר וז"ש כשם ועבה"ג:

או כו'. כמו בספינה ע"ט ב' וער"ס שי"ו:

מיהו דוקא כו'. כמ"ש הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקדושין בשם התוספתא וכמש"ל סי' רכ"א וכ"ש בכה"ג וכמ"ש בספ"ט דכתובות שע"מ כן קיימה ועתוס' שם:

ואם אמר כו'. גמ' שם ההוא גברא כו' דדמית כו' ודוקא כה"ג משא"כ ברישא וז"ש שם כאשר עשה כן כו' ול"ל הא בלא"ה משום דדמית כו' אלא דוקא כה"ג שהטעה אותה:

בד"א כו'. כמש"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא:

ודוקא כו'. כנ"ל בס"א אף שהתוס' ומרדכי חולקים כנ"ל:

מקום כו'. דמסתמא ע"ד ראשונה נשאר שם וכנ"ל ס"ט מיהו כו' ובסי' קס"ג ס"ה בהג"ה מיהו כו' וסי' רכ"א בהג"ה:

שנים כו'. עבה"ג וכמ"ש בס"ו דבהודעה ראשונה שקודם החג סגי דמה שלא הוציאו מחמת שאינו יכול ה"ה כאן:

(ליקוט) המשכיר ב' לשנה כו'. ורשב"א חולק ע"ז וע' בחידושיו בפ' קונם ובתה"א סי' רצ"ד ועי"ד סי' ר"כ (ע"כ):

הזכיר כו'. דקי"ל כר"נ כמש"ש ק"י א':

אבל מי כו'. דל"פ ר"נ עליה דשמואל אלא משום דקרקע כו' ונמצא שוכר עומד בחצר חבירו החדש הי"ג כמוציא מן הבעלים אבל מלמדו שמלמדו חדש י"ג גלי אדעתיה שמחמת השכירות הוא מלמדו כיון שמלמדו שלא מדעת האב ועוד שאין האב חייב לשלם אם מלמד שלא מדעת כמ"ש בנדרים אבל מלמד את בניו מקרא וע"ש:

ב"ה כו' וכן כו'. עבה"ג וכמש"ש ק"י א' מלוה אמר כו' והא קי"ל כו' דוקא משום אטרוחי שכבר אכל:

אם לא כו'. גמ' שם ועסי' שי"ו ס"ד:

המשכיר כו'. כנ"ל ס"א בהג"ה:

ואם עבר וסתרו כו'. עבה"ג וערש"י בערכין כ' ב' ד"ה נתנו כו' וכ"ש כה"ג ועתוס' שם ד"ה אע"פ כו' והא דאמר הכא כו':

ואפילו בנאו כו'. כמ"ש כיון דנפל אזדא ליה ואחרת היא וע"ל סי' קנ"ג ס"ב:

ואפי' השוכר כו'. כמ"ש בכתובות ק"ג א':

ויש כו'. כמ"ש ע"ט א' בחמור זה ועתוס' שם ד"ה ואם כו' וכי נפל אזדא משא"כ כאן שעדיין בית הוא ועומד לתקן כמו החמור למכור. שם:

אם יש כו'. עסמ"ע:

והוא כו'. רי"ף וכמש"ש ק"ד א' והוא דמתקרי כו':

אבל כו'. כנ"ל ס"א בהג"ה המשכיר בית כו':

ואע"פ כו'. דלא אמר במתני' אלא קטן כו' וכמש"ו לפיכך כו':

נשרף כו'. ור"ל שמנכה וכמש"ל אלא מחשב כו' וכמ"ש ע"ט במתה חמור בחצי הדרך ועתוס' קט"ז ב' ד"ה אי כו' ובסי' כ"ז כ' שהשוכר צריך לשלם כל השכירות שברשותו ובמזלו נשרף כמ"ש רש"י בנפל ודמיא לספינה סתם ויין זה וע"ז כ' אם נשרף כל העיר כו' וכמש"ש ק"ה במתני' ואכלה חגב כו' וקפסיק ותני בין הקדים לו חכירו בין לא הקדים ע"ש ודברי הרב צ"ע ועסמ"ע שהגיה וי"א דנותן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל כו' וכ"כ בד"מ ע"ש:

המשכיר כו'. כמש"ש ק"א ב' המשכיר חייב בדלת כו' וגמ' שם להעמיד לו דלתות כו' וכ"ש כה"ג. שם:

אבל כו'. כמש"ז כ"ז שהדלית קיימת וכמש"ש אי דאמר עליה זו אזדא וה"ה בשעבד בית ועלייה ונפלו שניהם:

אבל כו'. כמש"ש בנפחתה ומביא ראיה מנעקר הפרסק:

ודוקא כו'. דהא אמר זה וכנ"ל: