המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה - שולחן ערוך חושן משפט סימן שי״ג

אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכן נראה להדיא דעת התוס' פ"ק דמציעא דף י"א סוף ע"ב וז"ל וא"ת שלהי השואל גבי הזבל של בעה"ב מוקי לה בש"ס בתורי דאתא מעלמא ובחצר דמשכיר וכר"י ב"ח והשתא הלא השוכר משתמש בחצר וא"כ הזבל משתמ' לדעת' שוכר בחצר ואיך יזכ' המשכיר בזבל תורי דאתי מעלמ' וי"ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומיקרי עומד בצד שדהו עכ"ל וכ"כ האגוד' פ' השואל ומיהו מדברי הרמב"ם והסמ"ג והמחבר ושאר פוסקי' לא משמע דמיירי שגם משכי' ביתו פתוח לאותו חצר ונרא' דמ"מ מיקרי חצר המשתמרת לדעת המשכיר כיון שהוא משומר והוא חצרו ודוק ועיין בסמ"ע עד ויש לתמוה על המחב' שסתם שם בס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כרמב"ם עכ"ל ולפי מ"ש בספר ת"ח ס"פ השואל לישב קושית ב"י שתמה על הרמב"ם דהא שכירו' ליומי' ממכר הוא דשאני הכא כיון דחצר לא קיימא לאוקמי תורא לעשו' שם זבל ולאו להכי אגריה כו' יש לישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי אבל אין דברי הת"ח נראין ומ"מ לענין דינ' נראה עיקר כהרמב"ם וכמו שפסק בת"ח שם וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף קע"ג ע"א וכ"נ דעת הר' המגיד ודקדק כן מל' הש"ס ע"ש וכן נרא' מדברי נ"י ס"פ השואל וכן דעת בעל תי"ט והכי מוכח להדיא מדברי התוס' דלעיל ועוד נ"ל ראי' ממאי דאמרי' בש"ס פ"ק דע"א (דף ט"ו ע"א) דשכירות לא קניא ומה שתמה הב"י דהא שכירו' ליומ' ממכר הוא לק"מ ואשתמיטתי' תוס' דפ' הזהב (בבא מציעא ד' נ"ו ע"ב) ותוס' דע"ז שם ות"ה ר"ס שי"ח שכתבו להדי' דלא אמרי' שכירו' ליומא ממכר רק באונא' ולא בשאר דוכתי ע"ש ומדברי הב"ח ס"ס שי"ב וסי' זה משמע דמ"מ שכירו' קניא מדרבנן בשאר דוכתי ולא ידעתי מנ"ל הא גם בתוס' שם לא משמע כן וגם להנ"י והריב"ש סי' שנ"ה שכתבו שכירות ממכר הוא לענין ההנאה של השכירות ולא לענין גוף הדבר ה"נ כיון שאין גוף החצר קנוי לשוכר אין החצר זוכה לו (שוב מצאתי בס' ל"ח ריש פ' זו מה' שכירות שתירץ דעת הרמב"ם כמ"ש ע"ש) ומה שמקשה הראב"ד משוכר את מקומו (דלעיל סי' קצ"ח ס"ה וסי' ר' ס"ב) י"ל דדעת אחרת מקנה אותו שאני משא"כ במציא' והפקר א"נ שאני התם שהונח בו הדבר לדעת השוכר וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו שכל מה שיונח בו לדעתו יהא כאלו מונח ברשותו הקנוי לו משא"כ במציאה והפקר ודוק מיהו לעיל סי' קצ"ח ס"ה כתבתי בשם הריטב"א דהיכא דאין החצר רק לדריסת הרגל אין החצר קונה לשואל או לשוכר ומ"מ אין לתרץ דברי הרמב"ם בכך דמשמע דהרמב"ם מיירי שהיא שכורה לכל דבר ודוק:

המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה כו'. כן הוא ל' הגמ' ופרש"י בירה הוא בית ארוך וחלוק בתוכה להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה אחד מהן ה"ז משתמש בחורי הכותל ע"פ ארכה מבחוץ עד ד"א אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מכותלי' ובעובי הכותל בראשה כגון אם השכיר לו עליי' בהבית עכ"ל וכ"כ הנ"י שהאי שימוש בעובי הכותל מיירי כששכר העליי' והוסיף לבאר על מה שאמרו בגמ' במקום שנהגו לשמש בשלו דהיינו שאין הן מקפידין מלהשתמש שם גם זה השוכר ישתמש שם ול"ד בכותל בירה שהוא לפני פתחי החדרי' אלא אף בכותל גן עדנו (והוא תרבץ אפדנו הנזכר בגמ' וברמב"ם ובדברי המחבר) יכול להשתמש וברחבה שאחורי הבתים כיון שביתו פתוח נמי שם עכ"ל וגם רש"י כתב בכותל גינתו ע"ש ומשמע מפירושם שלא התירו שימוש בגינה עצמו כ"א בכותליו (אבל ברחבה לא הזכיר כותל ומשמע דס"ל דגם ברחב' עצמ' מותר להשתמש) וצ"ע א"כ למה סתמו הפוסקי' ולא כ"כ ובפרישה כתבתי ליישב דברי הטור שהוא סמך אמ"ש אחר זה שמשכי' לו בית בחצר דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ולא שימוש בגוף החצר וכמ"ש בטור אחר דין זה וכ"ש שאין לו שימוש בגינ' עצמו שהוא מקום מוצנע ומיוחד טפי מהחצר אבל דברי הרמב"ם והמחבר אי אפשר ליישב בזה שהן לא כתבו כאן דין זה שכשמשכיר לו בית בחצירו דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ונר' דהרמב"ם ס"ל דהגמ' התיר לשמש באויר החצר כמו ברחבה וכנ"ל ואפשר שכן גם כן דעת הטור שסתם ולא כתב כותל בגינה ודו"ק:

הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו. כ"כ ג"כ הרמב"ם ותרתי קאמר האחד שאם שניהם רוצים בהזבל בזה קאמר שהוא של שוכר ומזה נמשך דין השני באם שניהם אינם חפצים בו דעל השוכר מוטל לטפל בו להוציאו וק"ל:

כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר. וה"ה הזבל שמוציא מביתו לחצר וכ"כ בטור:

הזבל של בעל החצר. דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקר להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו:

אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים. כן היא דעת הרמב"ם אבל רש"י לא ס"ל הכי וגם ל' הטור לא משמע כן שהרי כתב דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא אבשוכר גם החצר והמ"מ כתב ג"כ דיש חולקין על הרמב"ם והוא דקדק מלשון הגמ' קצת כוותי' ע"ש ומהט"נ פסק הרא"ש והטור הביאו לעיל סי' ר"ס ס"ג בהמציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכ' עם המשכיר דשניהן זכו בו כל שכן כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמו' על המחבר שסתם שם בס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כרמב"ם:

אם קלטו השוכר בכלי כו'. בפרישה הוכחתי דהיינו דוקא כשהקדים הכלי תחת הבהמה קודם שמוציא הריעי מגופן באופן שלא היה עומד מעולם לנוח בחצר כלל ע"ש. ומיהו נראה דהיינו דוקא לדע' הטור וסייעתו דפירשו דין זה דמיירי בחצר דהמשכיר וכנ"ל אבל המחבר שכ' האי דינא לשיטת הרמב"ם דמיירי אפי' בחצר שהשכירו להשוכר וכנ"ל יכול להיות דמוד' דאם קלטוהו השוכר בכלי שלו אף אם לא קדם הכלי להוצאת הזבל קנהו השוכר ואפש' עוד דאפי' אם הכלי דהשוכר מונח ע"ג קרקעות חצירו זה דהמשכיר מ"מ כיון שהשוכר שכר החצר ויש לו רשות להעמיד שם כליו קנהו הכל ומור"ם כתב לשון הטור אדברי המחבר ויתפרשו לכל חד לפי שטתו:

היוצא מהתנור וכירה כו' בטור מפורש דהיינו שעומדין בחצר ושכורי' להשוכר לבשל בהן ואשמועי' דאפי' אם גם אחרים אופין ומבשלין שם כיון ששכורי' לו האפר של השוכר וזה שמסיק מור"ם ז"ל וכתב אפי' אחרים כו' וא"ת מ"ש מזבל של בהמו' אחרי' הנמצא בחצר דס"ל להרמב"ם דאפי' אם החצר מושכר להשוכר הזבל הוא של המשכיר וכנ"ל וי"ל דשאני אפר ותנור וכירה שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם ומ"ה אין דעתו של המשכיר עליו:

(ס"א בתרבץ) רש"י פי' בגמרא דהיינו גינה קטנה שעולים בה מיני דשאים ויפה המרא' לעינים עכ"ל משמע דאין שייך שימוש באותה גינה שאינה עשוי' אלא למרא' עיניו מ"ה הזכיר רש"י שימוש בכותל הגינ' משא"כ ברחבה ששייך שימוש בה עצמה מ"ה הזכיר שם תשמיש הרחבה עצמה ובסמ"ע לא נחית לזה וע"כ הוקשה לו ודבר פשוט כמ"ש:

(ס"ג של אחרים) הב"י הקשה הא שכירות ליומא ממכר הוא ונ"ל דס"ל להרמב"ם כתוספות פרק הזהב דף נו דכתבו דשכירות לא קניא אלא דלענין אונאה יש קרא יתירה דשכירות ממכר הוא מ"ה גם כאן לא קניא שכירו' רק לענין הגוף שיהא נקנה אבל לא לשום דבר אחר עמי וע"כ ל"ק מידי ממ"ש הרמב"ם והטור בריש סימן שט"ו דשכירות ממכר הוא דשם קאי על עיקר קנין עצמו ומה שהקש' סמ"ע על המחבר מסי' ר"ס יתבאר בסמוך דלק"מ:

(ס"ד אפי' אחרים כו') נראה דל"ד לזבל של אחרים שהקשה סמ"ע ותירץ בדוחק ובאמת נר' לי דאין כאן קושי' דשאני אפר תנור דדבר ברור שיהי' דהא להכי קאי התנור מ"ה סמכא דעתא דשוכר ע"ז בשעה ששוכר החצר משא"כ בזבל הבהמות דלאו הכרח שיבואו שם הבהמות ואת"ל שיבואו מי יימר שיפלו שם גללים ועפ"ז ניחא קו' הסמ"ע על המחבר בס"ק ד' מסי' ר"ס גבי מציאה דדוקא בזבל קנה בעל החצר כיון דלא סמכה דעת בעל השוכר ע"ז משא"כ בצבי שבור שרגיל להיות טפי בשדה וסמכה דעתיה ע"ז כנ"ל דעת המחבר אבל הרמב"ם עצמו נ"ל דס"ל כדעת התוספת שזכרתי בס"ג:

החצר. דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקרי להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו. סמ"ע:

אחרים. כן הוא דעת הרמב"ם אבל רש"י לא סבירא ליה הכי וגם לשון הטור לא משמע כן שהרי כת' דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא בשוכר גם החצר והמ"מ כת' ג"כ די"ח על הרמב"ם ומה"ט נמי פסק הרא"ש הביאו הטור בסי' ר"ס במציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכר עם המשכיר דשניהן זכו בו כ"ש כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמוה על המחבר שסתם שם ס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כהרמב"ם עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בזה וכת' דלענין דינא נראה עיקר כהרמב"ם ע"ש:

וכירה. בטור מפורש דהיינו שעומדין בחצר ושכורים להשוכר לבשל בהן ואשמעינן דאפילו אם גם אחרים אופין ומבשלין שם כיון ששוכרים לו האפר של השוכר הוי וא"ת מ"ש מזבל של בהמות אחרים שבס"ב וי"ל דשאני אפר מהתנור וכירה שהוא מתערב באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם ומש"ה אין דעת המשכיר עליו. סמ"ע:

ומקום כו'. לא קאי אלא אעובי הכותל דאל"כ ל"ל כ"ז ה"ל דמשתמש הכל לפי המנהג וכמש"ו ובכל אלו כו' אלא דבכל הנ"ל משתמשין בסתם אף בלא מנהג ידוע:

ובכל אלו כו'. דכל דינים של גמ' בכיוצא בזה הוא לפי מקומם ושמותם וערשב"ם שם פ"ג ב' במתני' ד"ה לא כו':

ואם יש כו'. כנ"ל

בד"א כו'. שם אילימא כו':

אבל כו' שחצירו כו'. וערש"י שם ד"ה בחצר דמשכיר כו' וכן השיג עליו הראב"ד דהא תנן שוכר את מקומו ומקומו מושכר לו וכמ"ש בסי' קצ"ח ס"ה ובכמה מקומות דשכירות קונה ואמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא וכ"כ הרא"ש ריש כלל א' ע"ש ועוד דא"כ הל"ל ל"צ בחצר דלא אגיר לשוכר כמש"ש בקושיא אילימא כו' אלא כו' ועוד א"כ האיך א"ר אשי זאת אומרת המשכיר כו' ועלח"מ ודבריו דחוקים מאד ועמש"ל בסי' ר"ס ס"ג ששם סתם כד' רש"י והרא"ש: (ליקוט) שחצירו כו'. ואין דעת רש"י וש"פ כן וכ"מ שם מ"ט ב' וערש"י שם ד"ה מושכרת כו' וכ"כ הרא"ש שם וע"ל סי' קצ"ח ס"ה וש"מ (ע"כ): (ליקוט) שחצירו כו'. אבל רש"י וש"פ חולקים כמש"ש וערש"י מ"ט ב' ד"ה מושכרת כו' וע"ל סי' ר"ס ס"ד ועמש"ל סי' קל"ח ס"א (ע"כ):

מיהו כו'. ואפי' בחצר דלא אגיר לשוכר:

אפי' אחרים כו'. טור בשם הרמ"ה וס"ל כדעת רש"י דשכירות קניא ליה וכמש"ש כיון ששכורים לו ועומדים בחצר וכ"כ ב"ח ודברי הרב צ"ע שס"ל כהרמב"ם וכאן סתם כרש"י והטור אזיל לשיטתו שכ' ואין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו כל הזבל כו' והוא כשיטת רש"י והרא"ש שכ' בסי' ר"ס ואע"פ שיש לו עליו דריסת הרגל מ"מ לא קניא ליה וכמ"ש הריטב"א בפ"ק מש"ש כי זכיא ליה רחמנא להלוכי בה כו' מכאן דחצר דאין לאדם רק דריסת הרגל אינה כחצירו לקנות לו ועש"ך סי' קצ"ח ס"ק ואו ונראה כו' אבל מדברי תוס' כאן ד"ה תרתי כו' לא מ' כן ואשתמיטתיה לש"ך שם דברי תוס' הנ"ל וביותר ק' מ"ש כאן דתוס' ס"ל לדעת הרמב"ם וליתא דמ"ש תוס' י"א ב' בד"ה וכו'. וא"ת כו' והלא כו' ר"ל אף שלא השכירו מ"מ אינו מוחה בו מסתמא להשתמש בו. ומ"מ י"ל דברי הרב ע"פ תוס' הנ"ל שכ' שם וא"ת והלא כו' וי"ל דלגבי כו' שלא כו' וכ"כ סמ"ע ס"ק ז' וי"ל דשאני כו' וכמ"ש בסי' ר' ס"א בהג"ה מיהו אם כו': (ליקוט) אפי' כו'. כנ"ל בהג"ה ודומיא דזבל דמתני' (ע"כ):