המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב או סתם - טור חושן משפט סימן שי״ב

המשכיר לחבירו בית וכו' כך כתב הרא"ש דהא דאיתא בס"פ השואל נפל ביתו של משכיר לא עדיף השוכר ממנו ויצא לא איירי אלא בסתם שלא השכיר לו לזמן קצוב אבל השכיר לזמן קצוב אין יכול להוציאו תוך הזמן כדמוכח בירושלמי: ומ"ש והמקח קיים וכו' כלומר לא תימא כיון דמכרו תוך הזמן הו"ל כאילו מוכר דבר שאינו ברשותו וכדשלב"ל ואין המקח חל לכך אמר דלא דמי דהכא גוף הבית שלו אלא דהשוכר משתמש בו עד זמן קצוב והו"ל ככותב נכסיו לבנו לאחר מיתה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה דאם מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב והמקח קיים כדלעיל בסימן רנ"ז. כ"ש כאן דהמקח קיים וצריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו וגם דין זה כתב הרא"ש לשם ודה"א בירושלמי וכ"כ התוס' פרק א"נ (דף ע"ג) בד"ה השתא נשקול מר ועיין שם כי הקשו על זה ופירשו דבמשכנת' אין יכול למכור אלא מה שהוא יתר על החוב:

ומ"ש ואם הקדים לו השכר אפילו לזמן מרובה וכו' פי' לא השכירו לזמן קצוב אלא הקדים לו השכר וכו' קנה בבית כנגד מעותיו שקיבל מידו אע"פ שלא קצב עמו זמן וגם זה כתב הרא"ש לשם ודהכי איתא בירושלמי ומ"ש וכ"כ הרמב"ם וכו' איכא לתמוה מה ענין זה לזה ויש ליישב בדוחק דמדכתב בסתם משמע דאע"פ שמכרו מפני דוחק עניות שאין לו מה יאכל אפי' הכי חייב להשכיר לו בית אחר כיון שמכרו לאנס תוך זמן הקצוב ומשמע נמי דבמכרו לחבירו שאינו אנס אינו יכול להוציאו דאל"כ למה נקט אנס מיהו אין נראה שיאמר על דיוק כזה וכ"כ הרמב"ם ותו קשה טובא דלמה לא הבא רבינו מ"ש הרמב"ם בפי' פ"ו משכירות וז"ל המשכיר בית או חצר או מרחץ או חנות או שאר המקומות עד זמן קצוב ה"ז כופהו לצאת בסוף זמנו וכו' דאלמא דבתוך זמנו אינו יכול לכופו לצאת כלל וכדמוכח להדיא ממ"ש אחר כך כל הני דשמעתין דמיירי דמשכיר בסתם וכדכתב הרא"ש דכולה שמעתין מיירי בסתם ולבי אומר לי דטעות סופר איכא הכא וכצ"ל וכן כתב רבינו מאיר כתב הרמב"ם וכו' וכדאיתא להדיא באשיר"י שכל זה כתב לו רבינו מאיר בתשובה ומביאו ב"י ואח"כ מביא רבי' הא דכתב הרמב"ם במוכר לאנס או עכו"ם:

ומ"ש וכן אם משכנו לשנים ידועי' כו' גם זה כתב הרא"ש לשם ודהכי איתא בירושלמי דעובדא הוה דביתיה הוה ממושכנת בחד רומי ולא הו"ל למיפרקיה. ופי' הרא"ש מעשה שהיה כך הוה שהיה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחד במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא הו"ל מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלם זמנו כר' זעירא ור' אילא עכ"ל וסובר רבי' דהאי שיצא מיד היינו מיד לאחר כלות השנה ולא אמרינן דהו"ל כמוכר תוך הזמן הקצוב שהרי השכינו אצלו כל ימיו א"נ במשכנתא דסורא דהיינו לשנים ידועים כגון לעשר שנים וא"כ תוך עשר שנים הו"ל תוך זמנו הא ליתא דכיון שהתנה עמו כל זמן שלא יפדנה א"כ המכירה היא לו כמו פדיון מיהו תוך השנה אין יכול להוציאו שהרי השכיר לו כל שנה ושנה בכך וכך ומיד שדר בו בתחלת השנה ל' יום אין יכול להוציאו כדפסק הרא"ש בתשובה הביאו רבינו בסמוך סעיף י"ג אלא מיד בכלות השנה קאמר אבל אחר השנה יכול ליקחנו ואין זה נקרא תוך הזמן הקצוב אבל ב"י כתב דרבינו למד דין זה מפ' איזהו נשך מעובדא דרב מרי בר רחל ורבא (דף ע"ג) ולא הבנתי דבריו דהתם לא קאמר אלא במשכנתא בסתם וכדאמר רב מרי דסתם משכנתא שתא אי בעי עכו"ם לסלוקי לי לא הוי מצי מסלק לי וכו' אבל הכא במפ' לשנים ידועים במשכנתא דסורא ואין ראיה זו ענין לנדון זה אלא כדפי' עיקר: כתב הרא"ש וז"ל וכן נמי אם נפל ביתו של משכיר או כלליה לבריה נראה שאין יכול להוציאו דשכירות לזמן קצוב כמכר דמיא אבל אם אין לו מה יאכל יכול למכרו אפילו בתוך הזמן וה"א בירושלמי וכו' וט"ס הוא שהרי בסוף דבריו כתב אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח לשוכר בבית עד שישלם זמנו אלא כצ"ל דשכירות לזמן קצוב כמכר הוא אפילו אם אין לו מה יאכל אבל יכול למכרו אפי' בתוך הזמן וה"א בירושלמי וכו' והיינו כמו שכתב בסוף דהמכר שמכר תוך הזמן המקח קיים ואינו כמוכר דבר שאינו ברשותו אבל אינו יכול להוציאו תוך הזמן וכדי להסיר מכשול מן המעיינים בב"י שהביא לשון הרא"ש כמו שהוא נדפס בטעות כתבתי תיקונו: לנשואין אין פחות מל' יום כצ"ל וכך הוא באלפסי ובאשר"י פ' השואל וברמב"ם פ"ו מה' שכירות וכ"כ רבינו בסי' שמ"א סעי' ג' וגם זה בירושלמי:

השכירו לו סתם בכך וכך לחדש וכו' משנה ואוקמתא דגמרא ס"פ השואל והסכימו הפוסקים דכולה שמעתין איירי בסתם דהיינו דהשכירו לו בכך לכל חדש וחדש כל זמן שידור בו והתם הוא דצריך להודיעו ודלא כפרש"י דמיירי בהשכירו לזמן קצוב והגיע זמנו וצריך להודיעו קודם שיגיע הזמן ל' יום דליתא לפירושו דכיון דקצב לו זמן כמאן דהודיעו דמי ואפי' באמצע יה"ג מוציאי מיד בסוף הזמן אפי' לא הודיעו. ומ"ש ואפי' כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו וכו' איכא למידק לאיזה צורך יחזור ויודיעו ל' יום קודם פסח הלא כבר הודיעו אחר הסוכות אלא שלא היה הדין עם המשכיר להוציאו כל יה"ג א"כ יודע כבר השוכר דבכלות יה"ג צריך ליצא מן הבית וי"ל דמצי טעין השוכר אמרתי מה שהודעתני אחר הסוכות הוא לפי שעלה ע"ד שתוכל להוציא אותי קודם יה"ג וגם היה לך אז אדם אחר שישכיר בית זה אבל לאחר שהיה הדין נותן שלא תוכל להוציאני כל יה"ג שוב אין דעתך להוציאני כי אין לך איש אחר שיבקש לדור בבית זה והא ראיה שלא הודעתני כל יה"ג ולכך צריך לחזור ולהודיעו מט"ו באדר. בד"א בעיירות וכו' שם במשנה ופרש"י בכרכים שהם מקום השווקים שהכל נמשכים לגור שם והבתים מצויים לשכור ובחניות שהחנווני מקיף הקפות למכירים ושוהים מלשלם לו ימים רבים וכשמביאים לו מעותיו באין על הפתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינה יודעים אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חדש ובחנות של נחתומים וצבעים הקיפן מרובה לזמן ארוך: וכשם שהמשכיר צריך להודיע וכו' משמע דוקא בעיירות ובכרכים צריך השוכר להודיע אבל בחנות א"צ להודיע י"ב חדש וסגי בל' יום דהאי טעמא דהתנווני מקיף הקפותיו לא שייך אלא לענין דצריך המשכיר להודיע אבל לא השוכר ולכן לא הזכיר רבינו בדין זה שהשוכר צריך להודיע כי אם עיירות וכרכים ולא הזכיר חנות אבל ב"י כתב דאין חלוק בין משכיר לשוכר והאריך עוד בחלוקי דינים אלו ע"ש:

השוכר בית בסכום ידוע לשנה משנה ס"פ השואל המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר מעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ מחברו בי"ב דינר זהב לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ורבי יוסי ואמרו יחלקו את חדש העיבור. וכתב הרשב"א ז"ל בד"א כשעמד בר"ה וכו' משמע מדברי הרשב"א דבאומר שנה אחת אין לו אלא י"ב חודש בין שעומד באמצע השנה או בר"ה דאזלינן בתר רוב השנים שאינן מעוברות דעל דעת סתם שנה שאינה אלא י"ב חדשים השכיר לו בית זה ומתני' דפרק השואל לא מיירי אלא בעומד בר"ה ואמר שנה זו או השנה התם הוא דנתעברה לשוכר ולא קשה לפלוג וליתני בדידיה בין אומר שנה זו או השנה לבין אומר שנה אחת די"ל דמפליג בין משכיר לשנה ובין משכיר לחדשים משום דבעי למיתני בסיפא דאם אמר שתי הלשונות דחולקין את חדש העיבור לרשב"ג ורבי יוסי ומשמע להדיא דדוקא בעומד בר"ה ואמר שנה זו או השנה אבל בעומד אחר ר"ה או באמצע החורף ואומר שנה זו או השנה לא השכיר לו אלא עד תשלום השנה דהיינו עד תשרי וכמו שהוא לענין נדרים דבעומד בתוך השנה ואמר קונם עלי יין שאני טועם שנה זו אינו אסור אלא עד תשרי כ"כ הר"ן בפרק קונם יין דבנודר בר"ח שבט ואומר קונם יין שאיני טועם השנה פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע ואף על פי דבנדרים תנן ר"פ קונם יין נדר שנה אחת אסור מיום ליום מפרש הרשב"א דאין ר"ל אלא י"ב חדש אפילו השנה מעוברת וז"ל הר"ן לשם דבאומר שנה אחת סתם אין חדש העיבור בכלל אע"פ דאותה שנה שנדר בה מעוברת והוסיף עוד הרשב"א דאפי' באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל ואינו נ"ל אלא כל שקדם הנדר לחדש העיבור ואמר שנה אחת מיום זה מונין י"ג חדש ואני חוכך עוד לומר דאפי' בנדרו שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע וכו' עכ"ל. וגם רבינו בי"ד פסק בסימן ר"ך דבאומר שנה אחת או שנה סתם אם השנה מעוברת אסור י"ג חדשים מיום ליום ומ"מ הרשב"א לא סבירא ליה הכי אלא בנדרים לעולם אינו אסור אלא י"ג חדש אא"כ בעומד בר"ה ואומר זו או השנה דאז אסור י"ג חדש והוא הדין למשכיר אלא דקצת קשה דבי"ד פסק בסתם דבאומר שנה אחת בסתם אסור י"ג חדשים וכאן הביא דברי הרשב"א דאינו אלא י"ב חדש ולא כתב הפך זה ונראה ודאי דאע"ג דהרשב"א גופיה ס"ל דדין משכיר ושוכר כדין נדרים מ"מ רבינו מחלק ביניהם וסבירא ליה דדוקא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכשאומרין שנה אתת אוסרים עליהם י"ג חדשים כמו השנה שעומדין בה שהיא מעוברת אבל בעלמא שנה אחת אינו משמע אלא שנה מרוב השני' שאינן אלא י"ב חדש ולכן במשכיר (ושואל) [ושוכר] אינו אלא י"ב חדש: השכיר לו חדש ושנה כו' הכי אסיק רב נחמן בגמרא דמספקא לן אי תפוש לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה קיימת ופרש"י ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא דר בשל חברו וצריך להעלות לו שכר אבל בהך דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דראשון ראשון קנה התם משום דתפיס הלוקח כל סאה וסאה כשנמדד לרשותו ואין בנו כח להוציא מידו והעמד דבר על חזקתו ועיין לעיל בסימן ר' סוף סעיף י"א ולא דמי למדה בחבל הן חסר הן יתר לעיל בסי' רי"ח סעיף ט' דקרקע היא ונחלקו בה הגדולים ולשם התבאר דבכל אחד מב' הלשונות איכא קולא וחומרא ועיין שם:

וכתב הרמב"ם וכן אם אמר בעה"ב וכו'. פי' גם בטענות אלו אמרינן דהמשכיר מוחזק בקרקעו אע"ג דהשוכר דר בו כגון דהבעל הבית טוען דלזמן זה השכרתי לך והיום או למחר הוא סוף הזמן והשוכר אומר סתם השכרתני ולא תוכל להוציא אותי כל יה"ג ואפי' ביה"ח צריך להודיע קודם כשיעור שנתנו חכמים או שאמר השוכר לזמן ארוך השכרת לב' וג' שנים המשכיר נאמן בשבועת היסת דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

נפל הבית לאחר שהשכירו וכו'. ס"פ השואל: ומ"ש בשם הרמ"ה וכו' שהם יש בעציו ואבניו וכו'. למד כך מדין השוכר את החמור ומת שנתבאר בסימן ש"י ס"ב אבל הרא"ש מפרש כפר"י בתוס' פרק האומנין (בבא מציעא דף ע"ט) בד"ה ואם יש בדמיו וכו' דמדאמרו גבי בית היכא דנפל אזדא לה ולא אמר אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' אלמא דבית שאני דאינו עומד למכור אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחלה וכיון דא"ל בית זה ונפל אין למכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהשכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור אינו עומד אלא למכרו בדמים ולכך אם יש בדמים ליקח יקח לשכור ישכור ומכאן למד הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ה' דאם נתקלקלו הקורות דמסתמא עומד הוא ליתקן לא שייך לומר אזדא ליה ודמי לההוא דחמור הילכך חייב המשכיר ליתן עכ"ל הרא"ש והביאו רבינו כאן ונראה לפע"ד דלהרמב"ם דמחלק דדוקא בהשכירו לרכיבה הוא דאמרינן דאם יש בדמיה ליקח יקח וכו' אבל בהשכירו למשא אפילו יש ליקח לא יקח וכפי' טעמו כי טוב הוח לעיל בסי' ש"י ניחא לדידיה נמי הא דאמר הכא אי נפל אזדא ולא אמרינן אם יש בדמי עצים ואבנים ליקח יקח וכו' והיינו משום דאמרינן דאין ספק דלא עלה ע"ד להתנות אלא באם יפול דלא יתחייב לו להעמיד בית אחר בדמי עציו ואבניו אבל לא אמרינן דאתני לענין זה שאם יתקלקלו הקורות והתקרה שלא יתחייב המשכיר לתקנו דאפילו לא אתני נמי אין חייב לתקנו כיון דאפשר לדור בו כך בלא סכנה וכן הדין בחמור בהשכירו למשא ומת דאין אומרים אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' ע"ש: ואם המשכיר סותר את הבית חייב ליתן לו אחר. כ"כ הרמב"ם בפ"ה משכירות וז"ל אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר וכו' ופי' ה' המגיד בודאי שהשוכר מעכב עליו שלא יסתרנו בזמן שכירותו אבל אם עמד וסתרו ודאי חייב להעמיד לו בית עד כאן לשונו וא"כ לפי זה צריך לפרש דמ"ש רבינו ואם המשכיר סותר את הבית היינו שהתחיל כבר בסתירתו עד שאי אפשר לדור בו עוד דאל"כ הלא השוכר מעכב עליו שלא יסתרנו:

א"ל בית סתם וכו' משנה וגמרא ס"פ השואל: א"ל בית כזה וכו'. שם פריך אהא דתנן אינו יכול לשנותו ומוקי לה דא"ל בית כזה אני משכיר לך ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקאי אגודא דנהרא מה"ד מאי כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל ופרש"י דאכולי מילתא אתני עכ"ל משמע מפירושו דכשאומר לו בית כזה לא יכול לשנות בכלום ממה שהיה בתחלה ודלא כנ"י לשם:

ומ"ש בשם הרמ"ה דאין יכול לכופו לבנות לו בית או לשכור לו וכו'. היינו דוקא בדא"ל בית סתם דאי א"ל בית זה יכול לכופו לבנות לו בית אם יש בדמיו ליקח כדכתב הרמ"ה לעיל הי"ו: ומ"ש ולפי מ"ש א"א הרא"ש וכו' ה"נ כיון שקנו מיניה וכו'. כתב בית יוסף וז"ל אפילו בלא קנין משהחזיק בבית על התנאי ההוא חייב לבנות או להשכיר בית אחר עד כדי בית ראשון ולא כתב רבינו קנין אלא לענין אם צריך לבית השני יותר מדמי ראשון עכ"ל ולפעד"נ קרוב דרבינו ה"ק דכיון שקנו מיניה אע"ג דלא החזיק בבית נשתעבדו לו נכסיו בקנין ואה"נ דאם החזיק בבית לשם קנייה אע"ג דלא קנו מידו נשתעבדו כל נכסיו אך צריך לעיין הא דכתב הרמ"ה דבקנו מיניה להשכיר לו או לבנות לו לא היה בעולם תיפוק ליה דלבנות הו"ל קנין דברים כדכתב רבינו בשמו בסימן קנ"ז ס"כ וי"ל דכאן כתב הרמ"ה דאפילו היכא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דרך הודאה א"נ דרך שעבוד דמשעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אפ"ה לא חל הקנין כיון שלא היה בעולם ובסי' קנ"ז ליכא למימר לא היה בעולם דפשיטא הוא דבמשעבד נפשיה לבנות המחיצה מגויל וגזית במקום שנהגו לעשות מהוצא ודפנא דבר שהוא בעולם הוא אלא דוקא כאן דהחיוב הוא לכשיפול הבית שיבנהו זהו דבר שלא בא לעולם ולא חל עליו הקנין ועל כן הוצרך רבינו לומר דאף להרא"ש דבלבנות לא הוי קנין דברים כלל כדלעיל בסימן קנ"ז מ"מ כאן הוי דבר שאינו בעולם אלא צ"ל דהקנין הוא דחל על הנכסים שנשתעבדו לו כל נכסיו להשלים תנאו אפילו לבנות לו בית אחר ומיהו בהחזיק בבית על התנאי הוא חייב לבנות או לשכור בית אחר עד כדי דמי בית הראשון אפילו לא קנו מיניה ואפילו הכי נשתעבדו לו כל נכסיו בחזקה זו כמו גבי שוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו הנכסים ליתן לו חמור אחר אפילו לא קנו מיניה להרא"ש דלא כהראב"ד לעיל סימן ש"י ס"ב ע"ש ועי"ל דהא דנקט רבינו כיון שקנו מיניה היינו כשכבר דר באותו בית ולא נתכוין לקנות במה שהחזיק בבית דאז צריך קנין וראשון עיקר:

(כ) מי שיש לו בית ועלייה וכו' משנה וגמרא פ' הבית והעלייה: ומ"ש ונותן לו שכירות כפי הזמן שדר בו. כ"כ התוספות והרא"ש כתבו עוד דהא דלא אמרינן הכא אם יש בדמיה ליקח יקח ולשכור ישכור כדאמר גבי חמור מפורש הטעם גבי המשכיר בית לחבירו ונפל ע"נ בסמוך סעיף י"ו: לפיכך אם נפחתה ד' טפחים וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל דרב אמר ברובה אבל בד' לא דכיון שאינו מחוסר אלא מקום כלי אחד כגון תיבה או מגדל כנגדו יתן כלי אחד למטה וכשירצה להשתמש בו ילך למטה וישתמש בו אבל דירתו בעלייה היא ושמואל אמר אפילו נפחתה בד' יורד ודר למטה דאין אדם דר חציו למעל' וחציו למטה ופסקו הפוסקים כשמואל דהלכה כמותו בדיני: ומ"ש ואם לא יתקנו השוכר ירד השוכר וידור עם בעה"ב ונכנס ויוצא דרך פתח הבית וכו'. שם קמיבעיא ליה באת"ל ופסק הרא"ש דהני את"ל הלכתא נינהו וידור עם בעל הבית ולא לבדו כדמעיקרא ונכנס ויוצא דרך הפתח אבל לא דרך גגים לעלות מבחוץ דרך סולם הקבוע לכניסת פתח העלייה כדמעיקרא ויכנס לעלייה הנפחת ומשם ירד לבית בסולם דעלייה קביל עליה וירידה לא קביל עליה: ומ"ש אבל אם נפל הבית והעלייה וכו'. פירוש דלית גפן מודלית על אילן שפירותיו אפרסקין הכי איתא בגמרא אהא דמוקי למתני' דא"ל עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך דהא שיעבד בית לעלייה ומייתי ראיה עליה מעובדא דדלית שע"ג פרסק ונראה שמה שהביא רבינו הך עובדא דלכאורה לא היה צריך לכתבו דאי להורות דין דלית שע"ג פרסק הו"ל לכתבו דין בפני עצמו ולא לומר כההוא דאמר לחבריה לתלות בדין שלפניו אלא לפי שמביא אחריו מ"ש הרמ"ה בדין עלייה על גבי קונדיסין ולחלק בינו לבין פרסק לכך הביא תחלה מאי דקאמר תלמודא ואייתי ראיה מדין דלית ע"ג פרסק לדין עלייה זו ע"ג בית זה דמתוכו יובנו דברי הרמ"ה על נכון ומהאי טעמא נמי אע"ג דמ"ש רבינו הך דפרסק ארישא קאי וכדפי' וכן כתב ב"י לא כתבו רבינו אלא בסוף כדי להביא עליה דברי הרמ"ה דמחלק בדין עלייה שע"ג קונדיסין לבין פרסק ועוד יתכן לפרש דאסיפא נמי קאי אהא דכתב לפניו אבל אם נפל הבית והעלייה א"צ לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה ועל זה מביא ראיה נמי מהך דפרסק אסיקנא חייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת דמשמע דאם שניהם אינן קיימין לא הדלית ולא הפרסק דפשיטא דא"צ להעמיד לו כלום וה"ה נפלו שניהם הבית והעלייה דא"צ לבנות לו כלל: והרמ"ה כתב דוקא נפחתה העלייה וכו'. דין זה ג"כ נלמד מהך דפרסק דמדאמר כל זמן שהדלית קיימת אין חייב להעמיד לו פרסק וכ"כ ה' המגיד פ"ד משכירות ע"ש הרשב"א בטעם מספיק ומביאו ב"י ע"ש: ומ"ש ואפילו היכא דנפחתה לו העלייה וכו'. דעתו דבדעת בעל הבית הדבר תלוי דאם אינו רוצה לתקן העלייה אין השוכר יכול לכופו להוציא הוצאות לבנין אלא ידור עמו בביתו כל זמן שהבית קיים עד סוף זמן השכירות ואם רוצה לתקן לו העלייה חייב השוכר לצאת מן הבית אבל דעת רבינו אינו כן וחולק עליו בתרתי חדא בנפחתה העלייה וס"ל דהא דתנן יורד ודר למטה עד שיתקן לו העלייה ה"פ עד שיעור שיוכל לתקן לו העלייה בתוך אותו הזמן דכיון דהיה דר לבדו מעיקרא אין יכול לכופו שידור עמו בבית כיון שהיה לו זמן לתקן העלייה אלא בעה"ב יוצא מביתו בע"כ והשוכר דר בו לבדו דאפי' בתוך זמן התיקון של עלייה קמיבעיא ליה לתלמודא אם ידור בו השוכר לבדו והבעה"ב יוצא מביתו בעל כרחו ונהי דקיי"ל כאת"ל דידור עמו בביתו הבו דלא לוסיף עלה שאינו חייב לדור עמו אלא בתוך זמן תיקון העלייה אבל לא יותר והכי ודאי מסתברא אידך חלק על דבריו במ"ש אם נפלה העלייה כולה דהיינו כותלי העלייה לא שיעבד הבית לעלייה אלא בעודה קיימת ורבינו ס"ל דכיון דא"ל עלייה זו שע"ג בית זה כל זמן שהבית קיים חייב לתקן לו העלייה ל"ש נפחתה ל"ש נפלה כולה ולא אמרו בגמרא אי דא"ל עלייה זו אזדא אלא בדלא א"ל עלייה זו ע"ג בית זה אלא סתם עלייה זו אבל עלייה זו ע"ג בית זה שיעבד לו הבית לעלייה כל זמן שהבית קיים והא דתנן נפחתה רבותא אשמועינן דאפי' נפחתה וכ"ש נפלה העלייה כולה זו היא דעת רבינו והב"י הקשה על דברי רבינו ולא דק ע"ש: כתב ב"י דהא דכתב הרמ"ה לגבי פרסק לאהדוריה לדוכתיה היינו לומר שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו אבל אין לפרש שיחזירנו המשכיר למקומו שהרי כתב בסמוך לא להחזירו למקומו וכו' בענין שהשוכר יכול להחזירו עכ"ל ופשוט הוא: ומ"ש אלא שלא היה רשאי להבריחו כצ"ל. ובס"א כתוב להכריתו במקום להבריחו: כתב ב"י וז"ל כתב בתשובות הרשב"א סי' אלף וכ"ח שנשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה או יותר ומת שמעון אחר ב' וג' חדשים שדר בו אם בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון שדר בו אבי והשיב שאינו יכול דשכירות לזמניה ממכר הוא בין ידור או לא ידור וכן דעת התוספות בפרק חזקת עלה נ"א ולאפוקי ממ"ש המרדכי פ' האומנים עכ"ל ולפע"ד אין ראיה זו דשכירות לזמניה ממכר הוא מכרחת להוציא מיד היורשין דבתוס' בפ' הזהב כתב דדוקא לגבי אונאה דרבייה קרא דעובר על לאו דלא תונו בשכירות כמו בממכר אמר דלזמניה ממכר הוא אבל בעלמא שכירות לאו ממכר לזמניה חשיב ליה ד"ת ולפיכך אמרי' בפ"ק דע"ז דלא ישכיר ביתו לעובד כוכבים לבית דירה וישראל ששכר פרה לכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וטעמא דשכירות לא קניא ד"ת והילכך בנ"ד אינו בדין שיוציא מיד היורשין כיון דד"ת לא קניא שכירות וכין דמת אין לך אונס גדול מזה דאין צריך לו ופטורין היורשין וכדפסק מהר"ם במרדכי פ' האומנים והא דכתבו התוספות בפ' חזקת אינו אלא לענין זה שהבית מושכר ליורשיו ואין המשכיר יכול לדחותו שהרי כתבו לשם וז"ל ואומר ר"ת דגדול קניינו של שוכר מזה שאפילו מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות עכ"ל אלמא דלא אמרו התוספות אלא דהמקום מושכר ליורשיו ואין המשכיר יכול לדחותו אבל אם אין היורשים חפצים בבית הדין עמהם וכנ"ל עיקר:

כתב נ"י פרק השואל דף קי"ח ע"ב המשכיר בית לחבירו לזמן ידוע כשהיה אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם אין יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ומשמע שם שאם א"ל תחילה שאין משכיר לו אלא משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו וע"ש ובתשובת הרא"ש כלל א' סימן ה':

ומסיים צריך לצאת אפי' באמצע החורף דכיון שטען עמה ימים רבים איבעי ליה למיחש שמא יפסיד ותוציאנו ולא הוצרכה להודיעו עכ"ל:

וכתב נ"י פרק השואל ד' קי"ט ע"א הא דמספקא לן היינו דוקא בב' לשונות סמוכים זה לזה אבל אם אינם סמוכים זה לזה לכ"ע אחרון עיקר וכדאמרינן בשטרות עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' תרמ"ה השוכר מלמד בב' דינרין לשנה כל חודש בב' פשיטים ונתעברה השנה אין האב חייב לשלם לו חודש העיבור ולא דמי לקרקע שבחזקת בעלים קיימא ועוד דמלמד שלמד עמו מדעתו אע"פ דגלי דעתו שמחמת שכירות השנה לומד עמו א"צ לשלם לו ועוד שהמלמד בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו כלום וע"ש ולקמן סי' של"ד:

וכתב המ"מ פ"ז מהלכות שכירות וכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לגלויי:

ובסי' כ"ז פסק דצריך ליתן כל השכירות מיהו אם נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו מן חכירו בין הקדים לו שכרו בין לא הקדים לו כן כתב הרשב"א עכ"ל התשובה וע"ל בסי' של"ד ושי"ו:

וכנ"י סוף השואל לדעת הרמב"ם נראה דאפילו קודם שנפל יכול להוציאו וליתן לו בית אחד שהוא ד"א ולא נראה לריטב"א אלא מאחר שהורידו לעכו"ם לא יוכל לשנות לו אא"כ נפל וכ"ע שם על משכיר לו בית והוא נפל אדעתא לבנותו הוא דמוגיר ליה.

וכנ"י סוף השואל וליכא קפידא אלא בארכו ורחבו אבל אינו צריך להיות נאה כזה בבנינו ובקישוטו עכ"ל:

ונ"י סוף השואל כתב בשם ריטב"א כדברי הרמ"ה ובפרק האומנין דף ק"ז ע"ב פסק כדברי הרא"ש:

ועיין (בסי' כ"ב כתבתי) מתשובת הרשב"א המשכיר בית לחבירו ועלייה על גבה אי משמע ג"כ העליות העליונים

המשכיר לחבירו בית כו' [עיין בב"ח] ועד"ר:

ואפי' העני כו' פי' ואיכא מ"ד בירוש' דקאמר דבכה"ג אמרי' דלא עלתה על דעת המשכיר שימות ברעב וצריך לצאת מיד כדי שיוכל למכרה וחד מ"ד פליג עליה וס"ל דאפי' בכה"ג אמרי' שלא יצא השוכר קודם זמנו אלא ימכרנו זה מחמת דחקו והלוקח יקח השכירות מיום הלקיחה עד שיכלה זמן השכירות וקיי"ל כוותיה דאותו מ"ד וכ"כ הרא"ש ומטעם דשכירות ליומא ממכר הוא והרי הוא לוקח קדום וק"ל ורבינו לא כתב הא דכתב הרא"ש אביו דהשוכר יתן השכירות להלוקח משום דמסיק הרא"ש שם וכתב דאם הקדים השוכר ונתן להמשכיר השכר מתחלה אפילו לזמן מרובה אין יכול להוציאו מד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו יהביא ראיה מהיורשלמי דפ' מקום שנהגי דקתני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו כו' ע"ש וה"ט מפני שהקדים לו שכרו וזה המשכיר נשתמש במעותיו ומפני דחקו של משכיר לא יפסיד השוכר עכ"ל הרא"ש וס"ל לרבינו דכדין הקדש כן הדיך לוקח דאם הקדים ככר למשכיר צריך להניחו הלוקח לדור בו בחנם וזה שסיים רבינו וכתב ז"ל ואם הקדים לו השכר אפי' לזמן מרובה אין יכול להוציאו עד שיכנה כו' וקאי גם אלוקח שצריך להניחו לדור בו חנם והוא כדעת הרא"ש אביו דכתב ג"כ אפילו לזמן מרובה ובזה נסתלקה תמיהת ב"י ע"ש ועד"ר:

וכ"כ הרמב"ם כו' בפ"ה דשכירות: חזר ומכרו אי השכירו לעכו"ם או לאנש קאי גם אמכירה דבלאו הכי א"י להוציאו מביתו אפי' רוצה לשכור לו ביח אחר וזש"ר וכ"כ הרמב"ם כו' ור"ל מדכתב דעכו"ם או אנס משמע הא מכרו לאחר א"י להוציאו מביתו כלל ואפי' בעכו"ם או אנס צריך לשכור לו בית אחר משום שמפקיע שיעבודו והיינו כדעת רבינו:

אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה דלא עדיף מגברא דאתי מיניה דסתם משכנתא שתא ואי בעי הממשכן לפדותו לא היה בידו לפדותו תוך שנה ראשונה וכמש"ר בי"ד סי' (קפ"ה ספ"ח) [קע"ב] ע"ש: ומ"ש ולכשיכלה זמן הקצוב כי' כתבוהו הרי"ף והרא"ש בס"פ השואל וכ"פ הרמב"ם בפ"ו משכירות:

השכירו לו ללינה כו' ירושלמי ורמב"ם שם: לנשואין אין פחות מל' יום כצ"ל וכ"כ הרי"ף ובמיימוני כ"ו דשכירות ובפ"ז מהל' שאלה וע"ל סי' שמ"א ס"ב שחזר וכתב דין זש בשאלה שכתב ג"כ שם ל' יום ושם בס"ד כ"ר בשם הרמב"ם דהשואל חלוק מחבירו לילך כו' לעשות בו משתה שלו אין פחות מל' יום וכתב ב"י שם דבנוסח הרמב"ם דידן במקום ל' יום שכ"ר בשואל חלוק כתוב שם ז' ימים אבל בשואל פונדק לא כתב מידי:

השכירו לו סתם כו' משנה וגמרא שם ועבד"ר: אם לא הודיעו עד אחר סוכות פי' אם לא כלו ל' יום של ימי ההודעה עד שהתחיל להיות סוכות כי זמן ההודעה שיבוקש לו מקום לדור בו הוא ל' יום ומתחילין מט"ו אלול ומגיעין עד ט"ו תשרי התחלת החג וכל שלא הודיעו ל' יום קודם החג בכלל אם לא הודיעו הוא וכאילו לא הודיעו כלל ותו לא מהני שום הודעה אפ"ה מצריך רבינו דגם אחר שידור בביתו בע"כ כל יה"ג צריך לחזור ולהודיעו ל' יום קודם פסח וק"ל וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש ל' בדרישה ועמ"ש עוד שם בישוב ל' רבינו והרמב"ם אבל ז"ש כאן נ"ל עיקר והא דלא כלל רבינו דברי שני הבבות יחד והכי הול"ל אבל ביה"ג אם לא הודיעו ל' יום קודם סוכות אפי' חסר יום אחד א"י להוציאו עד הפסח וגם צריך שיודיעו שנית מט"ו באדר [משום דרבינו כתב לשון המשנה עם פירושו תחלה ואח"כ כתב עליו מימרא דרב אסי האמור שם בגמרא והבאתי לשונה בדרישה ע"ש]: ומ"ש ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כו' מימרא דרב אסי: ומ"ש אבל בכרכים כו' משנה [והטעם של הזמנים אלו עיין בב"ח בשם רש"י]: כך השוכר צריך להודיע למשכיר כו' ברייתא שם: ומ"ש ואם לא הודיעו א"י לצאת כו' כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' שכירות וכב"י דיש להסתפק אם גם השוכר לחנות צריך להודיע לבעל החנות י"ב חודש קודם ומסיק דנראה דצריך השוכר להודיע להמשכיר י"ב חודש קודם כדי שאותו משכיר החנות ישתדל לנפשו איש מי שישכור חנותו ואותו איש צריך זמן י"ב חודש לגבות חובו שמכר ועשה הקפות בהחנות שיהיה שם עוד כתב ז"ל וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת עכ"ל ב"י ולשונו תמוה במ"ש וגם כדי שיודיעו כו' דהא נסתפק בזה הב"י תחלה אם צריך להודיעו לבעל החנות כ"כ זמן קודם ובא ליתן טעם דצריך וא"כ אין זה נתינת טעם כדי שיודיע כו' וצ"ל דכולה חדא טעמא הוא חדא דאותו איש צריך זמן י"ב חודש וגם צריך אותו איש שגם זה השוכר עכ"פ הודיע לבעל החנות ל' יום לפחות שרוצה לצאת כמו שאר שוכרים וכיון שצריכין עכ"פ להודיע וגם יכול להיות שעשה אותו האיש הקפה סברא הוא דכל שוכר צריך להודיע י"ב חודש למשכיר כדי שימצא איש עוד כתב ב"י דנראה דאפי יש כאן שוכר אחר שרוצה לשכור אם אין דעתו נוחה הימנו מפני שאינו הגון כראשון צריך לשלם לו עכ"ל ב"י וע' לקמן בסי' שי"ו:

אם בא להוסיף פי' אם בא המשכיר להוסיף על השוכר: אבל אם נתייקרו כו' גמ' שם: אע"פ שלא הודיעו כו' ודוקא דאתני הכי כל ל' יום קודם שדר בה אבל אי כבר דר בה לא יכול להוציא מידו טפי מאשר קצבו ראשונה ר"ן ועיקר החידוש דאשמועינן הוא שאפי' לא הודיעו כן ל' יום קודם לכן:

נפל בית המשכיר כו' גמרא שם סוף השואל: יכול להוציאו זה מיירי כשלא קצב עמו לזמן ידוע תחלה אלא שכרו בכך וכך לחודש ואין שייך כאן לומר הו"ל להודיעו דמי ידע דיפול ביתו אבל ל' ימים הראשונים הו"ל כשכרו לזמן קצוב כי סתם שכירות היה ביניהם לחדשים וכמ"ש:

אבל אם נתן המשכיר ביתו כו' שם בגמרא ור"ל הבית שהשכיר נתן והא דנקט תיבת אבל ה"פ אע"פ שנפל הבית לזה שנתן לו כיון שלמשכיר לא נפיל ליה ביתי' לרו עדיף מיניה. ודע שבגמרא איתא זבנה או אורתה או יהבה במתנה המשכיר ביתו לאחר כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ו ובש"ע סי"ג ורבי' שהשמיט תיבת הוריש אפשר משום דנלמד מלוקח דאם לוקח א"י להוציאו אע"ג דקיבל המוכר דמים ממנו כ"ש היורש והא דכתב או נתנו משום דהו"א כיון דהמקבל אינו חוזר ומקבל דבר מהנותן יוציאנו דומיא דטריפת פירות ושבח מהב"ח שבא ליטול ממנו השדה דהמקבל מתנה עדיף מלוקח מה"ט וכמש"ר בסי' קט"ו ובסי' קמ"ט:

ששאלת כו' כלל (צ"ב] [א'] והכלל שבא לחדש בתשו' זו שכאשר היה הדין בימי התלמוד בל' יום מפני דשכירות בסתם הוא ל' יום כן הוא הדין בשנה במקום ששוכרים לשנה וכן נראה מדברי רש"י ב"י ולפ"ז נראה דאף דאם לא נכנס בדירתו בשנה זו כ"א שבוע אחד צריך לשלם לו שכירות שנה שלימה ולא נקט חודש בשנה אלא משום שהמעשה כך היה ומיהו א"צ להודיעו קודם התחלת השנה דאין דעתו לדור בו עוד כיון שהיה להם ראשי השנים קבועים והמשכיר ידע זה והו"ל ליתן לב לשאלו אם ירצה לדור בו גם אחר כלות שנה הראשונה וק"ל:

השוכר בית כו' בב"מ דף ק"ב: וכתב הרשב"א בד"א כשעמד בר"ה כו' הר"ן פ' קונם יין כתב דברי הרשב"א הללו ב"י: אבל אם א"ל שנה אחת אין לו כו' נראה שזה ג"כ קאי אכשעומד בר"ה ואמר כן אבל באמצע שנה ס"ל לרבינו דאפי' בשנה אחת חודש העיבור בכלל וכמ"ש בי"ד סי' ר"ך ועבד"ר: השכיר לו לחדשים כו' ג"ז שם: צריך להוסיף לו כו' זהו פשיטא ומשום סיפא דשכרו לחודש ושנה נקטו וכ"כ בנ"י ע"ש מיהו י"ל דקמ"ל דל"ת כיון דחודש העיבור נתעבר בה למלאות חדשי הלבנה לחדשי החמה הו"א דלא ליחשב לחודש בפני עצמו קמ"ל: הזכיר לו חודש ושנה שם בגמרא פלוגתא דאמוראי והלכתא כר"נ דאמר הכי ושנה זו ג"כ פירושו כמ"ש לפני זה בשם הרשב"א שאומר שנה זו או השנה ובנ"י פ' השואל כתב הא דמספקא דוקא בכל הלשונות הסמוכות זו לזו אבל אינן סמוכות זו לזו לכ"ע האחרון עיקר וכדאמרי' גבי שטרות: ואפי' לא בא לשאול כו' כן פירש"י והרי"ף והרא"ש ולא אמרי' שזה מוחזק בשכירות ופירש"י הטעם [ע' בב"ח שמביאו] וכתב הרי"ף דהיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלים כל היכא דמספקא לן אי תפיס ל' ראשון או ל' אחרון אי תפיס תפיס ולא מפקינן מיד שום אחד מהן וכתב דהיינו דוקא במילתא דלא עבידא לאיגלויי וכ"כ הרא"ש וע"ל סי' שי"ז ס"ג דשם כ"ר בהדיא בשמו כן וע"ל ס"ס בדרישה ועד"ר: הזכיר לו חודש ושנה כו' עד צריך ליתן לו השכירות וכ' הרמב"ם כו' אין להקשות מ"ש הא מהא דכתב הרמב"ם (והביאו רבי' לעיל בסי' רי"ח) אם אמר מדה בחבל הן חסיר הן יתיר אני מוכר לך דאין לו אלא בדין הן חסר הן יתיר ולא אמרי' דלעולם יהיה יד בעל הקרקע על העליונה דומיא דהכא וכמ"ש רשב"ם באמת גם שם דאפשר לומר דס"ל להרמב"ם דשאני התם דכשחסר ליה אז טוב לו למוכר לילך אחר ל' הן חסיר הן יתיר וכשהותיר לו אז טוב למוכר לילך אחר ל' מדה בחבל ואינו מן הסברא לילך פעם אחת אחר ל' זה ופ"א אחר ל' זה משא"כ הכא דלעולם הולכין אחר ל' א' דהיינו דינר לחודש אבל אין לחלק ולומר דשאני התם דגם הלוקח שקנה הקרקע הוא מיקרי בעל הקרקע משא"כ הכא דאינו אלא שכירות דז"א כמ"ש בשם רשב"ם שם:

וכתב הרמב"ם וכן אם אמר כו' פ"ז משכירות כ"כ וכתב המ"מ גם זה מטעם הנ"ל שהקרקע בחזקת בעליה עומדת: והשוכר אומר בסתם השכרת לי פי' אע"ג דגם הוא מודה דלא קצב לו זמן ויכול להוציא אימת שירצה מ"מ נפיק ליה מיניה דכשהוא באמצע זמן של דרך השוכרים דאם קצב לו זמן היה צריך לצאת כמ"ש בריש הסי' גם בסתם צריך להודיעו ל' יום קודם משא"כ בזמנו קצוב: ומוציא השוכר מן הבית פי' וה"ה אם כבר דר בו מוציאין ממנו השוכר וכמ"ש לפני זה ואדלעיל קא סמיך וכ"כ רבינו בשם הרא"ש בסי' שי"ז דאם א"א להודיעו בעדים מוציאין מיד השוכר ע"ש:

נפל הבית כו' בב"מ דף ק"ג ע"ש כו' ופרטי דינין כתב רבינו: שאם יש בעציו ואבניו כדי לשכור ישכור מדין חמור זה למד הרמ"ה כן וכמבואר לעיל סי' שי"א: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' אין צריך ליתן לו אחר בפרק האומנין גבי ההוא דשוכר החתור ומת אם יש בדמיו ליקח כו' כ"כ התו' שם ומטעם דביתו אינו עומד למכור אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחלה וזה לא קבל עליו הוספה אלא בית זה כמו שהות וכי נפל אזדא ליה וגם אין יכול לומר אבנה מאלו עצים ואבנים חדר קטן דגם לזה אינו עומד לבנות קטן מאשר היה בראשונה אבל חמור שמת אינו עומד אלא למכרה בדמיה ולכך אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור וא"ת לפ"ו מנ"ל לרבינו בדין התליעו רגליו או נסתמא והשכירו לרכיבה לדמותו כאילו מת (שהרי כתב לעיל ר"ס ש"י ז"ל ונראה דאם יש בדמי זה לשכור אחר וימכרנו וישכור אחר שחמור זה נשתעבד לו ומבואר שם דלמד זה מדין מת החמור כו') הא יש לחלק דשאני מיתה דאינו עומד אלא למכור משא"כ נסתמא אי התליעו רגליו דעדיין ראוי הוא למשא וכמ"ש שם וכמו שמחלקינן כאן בששכרו בית זה וי"ל דחמור המותלע או נסתמא גם למשאוי אינו מצוי מי ששוכרו אלא של שוכר זה אמרי' מזלך גרם ונסתחפה שדך וכיון שאינו מצוי להשכיר אפי' למשא ג"כ אינו עומד אלא למכור וק"ל: דמסתמא הוא עומד לתקן דקדק לכתוב הוא עומד לתקן ור"ל דהוא הבית הראשון בעצמו מתקנין אותו ולא שייך למימר גביה אזדא ליה: ואם המשכיר סתר הבית כו' כצ"ל סתר ולא סותר בו' וכ"כ בספרים ישנים ודין זה כתב ג"כ הרמב"ם פ"ה דשכירות וכתב המ"מ פי' שלא אמרו אזדא ליה אלא כשנפל מאליו שאין המשכיר סבה בנפילתו אבל אם הוא רוצה לסתרו בזמן שכירותו של זה ודאי שהשוכר מעכב עליו וכשעבר וסתר פשיטא שחייב לו להעמיד אחר:

אלא שיהא קרוב כו' כב"י דמדברי רש"י משמע שם דבזה ג"כ יהיה עכ"פ בית זה שוה לראשון שיהא קרוב לנהר ולמרחץ עכ"ל ואם רבינו ג"כ ס"ל הכי ק' דלא הו"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה פשוט דרבינו לא ס"ל הכי אלא כמשמעות הרי"ף והרא"ש דז"ל הרי"ף והרא"ש דס"פ השואל ה"ד האי דקא"ל כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל מאי כזה אמדת ארכו ורחבו קאמר לפיכך לא יעשנה קטן וגדול ממנו כו' ול' זה מבואר דלא קפדינן אעמידת גודא דנהר ודוק וכ"כ נ"י בשם הריטב"א ושכך הם דברי הרמב"ם עוד כתב שם דאפי' בבית סתם אי כבר נחית והתחיל לדור בבית גדול ונפל צריך לחזור וליתן לו בית גדול כאותו בית:

וכתב הרמ"ה כו' נראה לדקדק מלשונו דהרמ"ה ס"ל דאפי' יש בדמי עציו ואבניו לשכור אחר אפ"ה אינו מוכרו לקנות או לשכור אחר אף דבבית זה ס"ל דמוכר ומשכיר כמש"ר לעיל בסמוך בשמו לא ס"ל כן בבית סתם וכמ"ש בסי' ש"י בשם הראב"ד בהשכיר לו חמור ומטעם שהרי החמור והבית הזה לא יחד לו שיהיה (בעבורו) [שעבודו] חל ע"ז החמור והבית אלא המשכיר עצמו הוא שהקנה לו ליתן לו חמור או בית עד זמן שקצב והרי נתן לו חמור או בית וכי נפל או מת אין לו שום כח להוציא מידו אם אינו רוצה להיות נאמן בהבטחתו ואפי' קנו מיניה אין הקנין חל אלא על הבית או החמור שהוא בידו בשעת קנין אבל בית אחר שאינו בעולם א"נ על נבילת החמור או עצי ואבני הבית שממנו הוא ולא חמור ובית איקרי לא חל השעבוד ויכול לחזור ביה ולהכי אין לו כלום ואף של' הרמ"ה אינו מוכרע כ"כ לומר כן דיש לדחוק ולומר דדוקא קאמר כן אין כופין אותו דהיינו להוסיף משלו או לטרות הוא בקנייתו אבל כשירצה השוכר ליטפל ולמכור העצים ולקנות או לשכור אחר צריך ליתנן לו והחילוק שבין סתם לזה הוא בשכירות דבבית זה אם אינו יכול לשכור בדמי עציו בית אחר אין צריך להחזירלו כל שכירותו אלא מנכה לו כפי מה שדר בו וכן דעת הרמב"ם בחמור סתם וזה וכמ"ש לעיל בסי' ש"י ע"ש ולא הוצרך הרמ"ה לכתבו בבית סתם שמוכרו ושוכרו אחר בדמיו כיון שכבר כתבו בסמוך בבית זה מ"מ מ"ש נראה עיקר דא"כ לא הוה משתמיט מלכתוב דישכור לו אחר בדמי העצים והאבנים וכן משמע ל' ב"י בחמור סתם וזה וכמ"ש לעיל בסי' ש"י ס"ג: דאע"ג דקנו מיניה שישכור לו כו' עבד"ר: ולפי מ"ש א"א הרא"ש ז"ל כו"ב סי' ש"י ס"ג כ"כ: ומש"ר ה"נ כיון דקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו כו' צ"ע בלא קנין נמי ליהני החוקה כמו המשיכה בחמור דמהני בלא קנין ודוחק לומר דקנין דקאמר ר"ל חזקה וי"ל דמ"ש כיון דקנו מיניה לא אתא אלא למעט אם דר בה שלא לשם קנין וכמש"ר בסי' קצ"ד ס"ה ע"ש ה"נ בא לומר כיון שקנה בה ר"ל כל קנין כפי מה שהוא דהיינו קנין סודר או חזקה או שדר בה רק שיעשה לשם קנין לאפוקי אם דר בה שלא לשם קנין כי סבר שדי לו במה שהתנה עמו להעמיד לו בית ועמ"ש עוד בדרישה ישוב בענין אחר ושם כתבתי ל' ב"י ודחייתו:

מי שיש לו בית ועלייה כו' משנה וגמרא בב"מ דף קי"ו ע"ש: אמר לו עלייה סתם כו' לדעת הרמ"ה הנ"ל דס"ל דאפי' קנין לא מהני לשעבד לו בתים אחרים כיון שהוא דשב"ל צ"ל דצריך לשכור לו עלייה אחרת שהיה לו בשעת קנין או צריך להחזיר לו דמי שכירותו אם כבר קבלו: ומ"ש ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת ה"ק אל תאמר שמ"ש חייב ליתן לו עלייה ר"ל שיבנה לזו שנפלה וכמ"ש בבבא שאח"ז אלא אם ירצה יתן לו אחרת אפי' פחות מזו כנ"ל או יניח בידו שכרו וכנ"ל כעין זה כתב הנ"י בשם הרנב"ר ז"ל לוגיר ליה אי אית ליה עלייה וקנו מיניה א"נ קיבל מיניה אגרא ע"כ לוגיר ליה אחריתא דאי בדלית ליה לא מצי לאשתעבודי שאין אדם מקנה דבר שאינו שלו אא"כ שיעבד לו נכסים לבנות לו בפירוש ומש"ה שוכר לא מיחייב באגריה אי לא מוגיר ליה עלייה אחריתא עכ"ל: אם נפחתה בד' טפחים כו' מימרא דשמואל שם [ע' בב"ח הטעם] ורבינו הוסיף וכתב עם בע"ה ור"ל שאין בע"ה צריך לצאת בשביל כך מן הבית אלא שניהם דרים בו וזה גם מ"ש אח"כ ונכנס ויוצא דרך פתח כו' הן איבעיות שם וז"ל בעי רבה בר ממל כשהוא דר לבדו דר כדמעיקרא כו' ואת"ל דרך פתח כו' עליות זו ע"ג זו מאי כו' (והוא האיבעיות שכ"ר בסוף הסי') תיקו וכ' הרא"ש ומסתבר' דכל הני את"ל הלכתא נינהו דטעמא דמסתבר נינהו ובתרייתא סלקא בתיקו ויד השוכר על התחתונה עכ"ל ואחריו נמשך רבינו וק"ל ומל' הרא"ש הזה דקדקתי דלא ס"ל כהרמב"ם דכל את"ל בפשיטות דאיבעיא קמייתא הוא דא"כ לא הוה מסיק לכתוב דטעמא דמסתבר הוא וגם מדכתב ומסתבר דכל הני כו' משמע הני דוקא ודו"ק: אבל אם נפל הבית כו' עמ"ש בסמוך:

כההוא דאמר לחבריה כו' כב"י ארישא קאי דקאמר נפחתה בד' טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן ואם לא יתקננו ירד השוכר ודר עם בע"ה ואהא קאמר כההוא דקאמר לחבריה דלית שע"ג פרסק זה אני משכיר לך כו' עכ"ל ור"ל שמה שאמר בסמוך שכשאמר עלייה זו שע"ג בית זה שיעבד בית לעלייה נלמד מההוא מעשה דפרסק ובאמת שגם בגמ' הביא לההוא עובדא אהא אבל לא נהירא דגם אמ"ש בסמוך ליה דאם נפל הבית והעלייה א"צ לבנות לו אחר דכיון שא"ל זה הוה דקדוק דוקא בעודו קיים ומשתפול גם הבית לא יהיה מחויב לתקן לו העלייה ע"ז מביא ראיה כדאמרינן גבי פרסק שחייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת משמע שאם נפל גם הדלית א"צ להעמיד לו פרסק וה"ה גבי בית כי נפלו שניהם א"צ להעמיד לו עלייה וכמ"ש בסמוך בפרישה ודרישה שבזה יבואו דברי רבי' על נכון בכל הסימן: דלית שע"ג פרסק פי' גפן מודלת על אילן אפרסק: דוקא נפחתה העלייה יורד לבית פי' הא דקתני במתני' נפחתה העלייה יורד למטה כו' בדוקא נקט נפחתה העלייה ור"ל שנפחתה תקרת הבית וזה שיעבד לו הבית כשא"ל שע"ג בית זה אבל אם יפלו כותלי העלייה אינו חייב לתקן ולא ידור עמו בבית שאין זה הקלקול מחמת הבית וגם עלייה אחרת א"צ ליתן לו או לתקן את זו כיון דא"ל עלייה זו אזדא וכנ"ל ועבד"ר: כגון דקיימא ע"ג קונדיסין לא מיחייב כצ"ל: ה"נ כיון דא"ל בית זה כו' לכאורה נראה דגם בדין זה רבינו מודה ביה דהא סיים וכתב ז"ל ואין נראה כו' ולא הזכיר שבע"ה חייב לבנות לו את הבית אם נפל כולו אלא שק' דא"כ למה כתב לעיל בסמוך ז"ל אבל אם נפל הבית והעלייה א"צ לבנות לו אחר כיון דא"ל בית זה הול"ל נמי דאפילו אם נפל הבית לחוד א"צ לחזור ולבנותה ודוחק לומר משום דלא איירי ע"ג קונדיסין לכן נראה דבכלל זה שכתב רבינו בסמוך על דברי הרמ"ה ואינו נראה אלא בעל הבית חייב לבנות את העלייה ורצה לומר לתקן לו את התקרה שנפחתה והוא מטעם שכתבתי בסמוך דשיעבד לו את הבית להיות תקרת קרקעיתו של העלייה אע"ג דאמר בית זה כמות שהוא והרי נפחתה וע"ז הקשה בגמרא ברישא אזדא ליה אפ"ה ניחא ליה להגמרא בזה דתליא העלייה בבית כיון שהעלייה קיימת לא אמרי' בבית אזדא הה"נ בנפל כולה ודוק: שנפל אזל ליה ופקע כו' כצ"ל: ואפי' היכא דנפחתה העלייה כו' דשיעבד בית לעלייה כו' זה חוזר אדלעיל ור"ל מ"ש לעיל דאם נפחתה תקרת הבית דהיינו קרקעית העלייה שהבית משועבד לעלייה היינו לענין דירה בלבד שיש לו לשוכר זה למידר למטה בבית עד שיתקן לו המשכיר את העלייה מהוצאותיו ומכיסו: אבל להוציא יציאות כו' פי' אבל שיהיה מחוייב זה המשכיר לתקן לזה העלייה אם לא ירצה השוכר לדור אתו בבית זה לא אמרינן אלא אם רוצה המשכיר לקלטו ואין השוכר רוצה לדור אתו כ"כ בדוחק ובלחץ יבנה ויתקן העלייה לעצמו מכיסו והוצאתו וטעמו נ"ל משום דעלייה זו קאמר והרי אזדא כדפסיק הגמרא אלא ששיעבד לו הבית לדור בו למטה כשירצה השוכר ודעת רבינו הוא דכיון ששיעבד בית זה לעלייה ותקרת הבית הוא קרקעית העלייה שיוכל לדור בה לא אמרינן בכה"ג אזדא ליה וק"ל: ומ"ש לגבי פרסק לאהדורי לדוכתיה כו' פי' שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו וכמ"ש בסמוך וז"ל והא דאמרי' שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירנו למקומו וכ"כ ב"י: אלא שלא היה רשאי להבריחו ס"א להכריתו וכן הואגירס' ב"י וכתב ז"ל ור"ל לא להעמידו בידים אלא שלא היה רשאי לכרתו שאז אין לו תקנה בחזרה למקומו עכ"ל אבל יותר נ"ל גירס' הספרים להבריחו דהא קאי אפרסק שכבר נעקר וקאמר שיניחנו הבע"ה במקומו ולא יבריחנו אבל להכריתו אין שייך לומר כ"א שלא יכריתנו מתחלה להפריד גוף הפרסק משרשיו וק"ל: וכן אם נפלה כו' ז"ל ב"י לשון זה תמוה בעיני מצד הלשון דמאי וכן דסיפא ורישא חד מילתא היא וגם מצד הענין הוא תמוה שדברי הרמ"ה דברי טעם הן וכמ"ש והיכי דחי להו בגיליתא דחיטתא בלי טעם וראיה עכ"ל ודבריו תמוהין דמ"ש דסיפא ורישא חד הוא כבר כתבתי דהרמ"ה תרתי קאמר בנפלה העלייה לגמרי דהיינו כותליה ס"ל דאין המשכיר חייב לבנות לו עלייה אחרת וגם לקלטו אצלו בבית ג"כ אינו מחוייב ועוד דין שני אמר שאפי' נפחתה העלייה אם אין השוכר רוצה לדור אתו למטה אין השוכר יכול לכופו שיתקן לו העלייה אלא יבנה לו מדידיה על תרתי דיני' אלו כתב רבינו ואין נראה אלא בע"ה חייב לבנות כו' פי' אם נפחתה העלייה ואין השוכר רוצה לדור אתו חייב המשכיר לתקן לו העלייה מכיסו ומ"ש במשנה ואין ב"ה רוצה לתקן יורד בעל העלייה כו' לטובת השוכר אמרו כן שאם ירצה השוכר לדור בבית ואין המשכיר רוצה לדור כ"כ בלחץ כופין אותו שידור עמו עד שיבנה לו עלייתו ואינו יכול לשכור לו עלייה אחרת (ולאפוקי אם אמר עלייה סתם דאינו מחוייב לקלטו אל ביתו אלא שוכר לו עלייה אחרת וכמ"ש בגמרא לוגיר ליה אחריתא) ומ"ש לעיל ידור השוכר עם בע"ה פירשתי ע"פ הגמרא דאם השוכר רוצה לדור לבדו בבית כל זמן שלא תיקן לו העלייה א"נ כשניחא ליה לזה לדור עם הבע"ה יותר ממה שידור למעלה א"נ שיודע שאין יד בע"ה לתקן העלייה ורוצה שידור למטה לבדו אבל ודאי ב"ד כופין את המשכיר לבנות לזה עלייתו כשרוצה זה לדור למעלה ואינו רוצה לדור עמו ועל דין השני כתב וכן אם נפלה כולה חייב לבנות פי' כמו דאמרי' בהשכיר לו בית סתם כי נפל יעמיד לו בית אחר ה"ה השכיר לו עלייה ג"כ יעמיד לו עלייתו אחרת אפי' נפלה כולה ואע"ג דא"ל עלייה זו מ"מ כיון שא"ל שע"ג בית זה והבית קיים הו"ל כאילו גם העלייה קיים אלא שנפחתה וצריך לתקנה ונפחתה העלייה דקתני במתני' ל"ד ורבותא נקטיה כמ"ש בדרישה ומה שתמה ב"י על הענין איך דחה דברי הרמ"ה שהן דברי טעם כתבתי בדרישה:

(כב) היו לו ב' עליות כו' השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם יורד ודר בבית או אם עולה לדור בעלייה כו' שם ריש דף קי"ז איבעיא זו וז"ל האיבעיא מי אמרינן שם עלייה קבלת עלך א"ד מצי אמר חדא עלייה קבילי עלי תרי לא קבילי וכתבו התוס' שם דמיירי ג"כ דא"ל עלייה שע"ג בית זה אני משכיר לך ומספקא ליה דדילמא עלייה נמי בכלל בית והוא דא"ל שע"ג בית זה משום דעיקר הבית הוא למטה ואע"ג דמוכר את הבית לא מכר את העלייה (כמש"ר בסי' רי"ד ס"א) לענין שיעבוד זה מיהא הוה בכלל בית עכ"ל התו' וכן הוא דעת רבינו ולא הוצרך לכתבו משום דקאי אדלעיל מיניה דמיירי שא"ל עלייה שע"ג בית זה אני משכיר לו וק"ל: ואם דר אין מוציאין כו' ובמיימוני ובש"ע כתב ז"ל ואם דר אין מוציאין אותו משם עכ"ל וזה משמע שר"ל שמיד שנכנס לדור בבית אין מוציאין אותו מהבית אע"פ שעדיין לא דר בו ונראה דגם כוונת רבינו כך ומ"ש אין מוציאין מידו ר"ל דירת הבית אין מוציאין מידו וע"ש שהוא נקרא מוחזק כיון שכבר נכנס לדור שם כתב לשון זה ועד"ר:

ראו סעיף 21