השוכר את החמור ונסתמא או מת או - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״י

השוכר את הבהמה כו'. עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' מ':

חייב להעמיד לו בהמה אחרת עיין בסמ"ע ס"ק ו' ובתשובת ר"א ן' חיים ר"ס ס"ו:

השוכר את הבהמ' וחלת' כו' המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם פ"ה משכירות והן קצרין מאד בל' המשנ' וגמ' דפ' האומנין וע"פ דעת הרמב"ם ובע"ש ערבב הדברי' ל' הטור עם ל' הש"ע ולא שת לבו שמחולקין המה בכמה דינים גם בפי' הגמ' ומהתימ' על מור"ם שהי' לו לכתוב דעת הטור ולפרש במקום הקצרי' וסתומין כדרכו והנני אפרשם בס"ד א' א' כפי הצורך.

וחלת' ועדיין ראוי' למלאכ' כו' ז"ל הטור ע"פ הגמ' השוכר את הבהמ' ונסתמא (פי' נסתמו עיניה) אי התליעו רגליה או חולי אחר (כיוצא בו שראויה עדיין למלאכ' אלא שנתוסף להשוכר טורח לישרה לילך בדרך אפי' אמר לו חמור סתם יאמר לו הרי שלך לפניך דאמרינן בכזה מ"לו גרם) עכ"ל הטור ומ"ש או נלקח' כו' ר"ל או שאירע לבהמ' זו ענין אחר שלקח' מהשוכר אחד ממשרתי המלך לרכוב עליה על פי דרכו בעבודת המלך ומדרכו לעשות כן ומ"ש המחבר אע"פ שאין סופו לחזור בגמ' ובטור לא כת' סופו לחזור אלא ז"ל אפילו באנגריא שאינה חוזרת ופרש"י והטור דר"ל דאינו מחזירין בעצמו אלא צריך בעל הבהמה לילך אחריו עד שיפגע בבהמ' אחרת ואז נוטלין אותו הבהמ' ומחזירין להראשון בהמתו ומ"ש אם נלקח' בדרך הליכתה פירש הטור ע"ש פירש"י ז"ל שיש להשוכר לילך באותו הדרך שילך בו משרת המלך הלכך כיון שיש לו לילך באותו הדרך אע"פ שצריך לילך אחריהן ברגליו עד שימצאו אחרת א"צ המשכיר להעמיד לו אחרת משא"כ כשהי' צריך לילך דרך מזרח והמשרת הולך למערב דה"ל כמת' הבהמה אבל להרמב"ם והמחב' שכתבו אע"פ שאין סופה לחזור נראה דלא ס"ל פי' זה דהא לפי' זה עכ"פ חוזרת אלא שאינ' חוזרת מעצמ' עד שבעליה ילכו אחריה לכן נ' שהרמב"ם פירש מ"ש בגמרא אנגריא שאינה חוזרת היינו דאינה חוזרת כלל או שאינה חוזרת בעוד שהוא צריך לה למלאכתו דגם זה מיקרי אין סופו לחזור דהא לאחר זמן החזרה היא שלא לתועלת לו (וכן נרא' מפי' התוספת ע"ש בפ' האומנים סוף דף ע"ח) ואפ"ה א"צ להעמיד לו בהמ' אחרת כשלקח משרת המלך הבהמ' דרך הליכתו ופירשו דרך הליכתו כמ"ש התו' שם בשם ר"ח שפי' דר"ל שפגע בו בהיותו הולך עם הבהמ' בדרך דאמרינן מזלו גרם דאילו היה יושב בביתו ועושה בה מלאכתו שם לא היו מחפשין אחריו מה שא"כ כשלא בדרך הליכת' לקחו ממנו אלא חפשו אחריו בביתו דאמרי' שם בגמ' דחייב להעמיד לו אחר דזהו דומה למת' הבהמ' דאמרי' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ה"נ אף כשהיתה הבהמ' בבית המשכיר הי' מחפש אחריה בביתו ולקח' מידו ועמ"ש בפריש' עוד מזה נמצא דמ"ש המחבר אם נלקח' דרך הלכה קאי או נלקח' לעבודת המלך וק"ל ומ"ש אחריו ז"ל הרי משכיר אמר כו' קאי אכל ג' בבות הנ"ל:

ומ"ש בד"א ששכר' לשאת כו'. קאי אחלתה ונשתטה הנ"ל ולא קאי אנלקח' לעבודת המלך וק"ל:

ומ"ש שאפשר להשליכה בלא הקפד'. פי' ומ"ה ליכא למיחש דאף ע"פ שנפלה בהמה תחת משאה אין קפידא בכך שלא תתקלקל בזה המשוי אלא הוספת טירחא ושהי' יש בדבר לחזור ולהטעינה משא"כ כששכרו לרכוב עלי' שיש לחוש שמא תפול בהמתו על הגשר ותפול למים או באחד מהפחתים או שהמשוי ששכרו לצרכו הן כלי זכוכית והדומה לו שיתקלקלו כשתפול מע"ג בהמה מ"ה חייב להעמיד לו בהמה אחרת:

יחזיר השכר כו'. וכתב המ"מ שם דהרמב"ם ס"ל דכל שלא מת אף ששכרו לרכוב ואמר חמור זה אין החמור משועבד לו לשכור או לקנות אחר בדמיה ע"ש אבל הטור לא ס"ל הכי אלא נתן לזה דשכרו לרכיבה או לנושא זכוכית והתליע או נשתט' הדין כאילו מתה הבהמ' ובמתה הבהמה כת' אחד זה דאפילו אם ירצה המשכיר להחזיר לו השכר יכול השוכר לו' אינני חפץ בשכרי כ"א בבהמ' והוי דינו דאם שכרו לבהמ' סתם ונתיקרו בשכירות מתחייב המשכי' להוסיף כמה וכמה מביתו להעמיד לו בהמה אחרת ואם א"ל חמור זה ויש בדמיה לקנות או לשכור בהמה אחרת מוכרין את זו וקונין או שוכרין לו אחרת ע"ש ועמ"ש בסמוך בישוב דברי הרמב"ם מתמיהות גדולות שהקשו עליו הרא"ש וגם המ"מ מהן הוכחתי שגם הרמב"ם ס"ל בהא כהטור.

חייב להעמיד לו בהמה אחרת ל' הטור ופי' הראב"ד ודוקא שהקנה לו בקנין דאל"כ במאי נתחייב לו אין כאן אלא מי שפרע וכיון שמת אין כאן מי שפרע וא"א ז"ל כתב דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור עד אותו המקום עכ"ל והרמב"ם והמחבר דמסקו וכתבו וז"ל ואם לא העמיד יש לשוכר למכור כו' משמע דלא ס"ל כחד מנייהו דלדידהו מהני הקנין או המשיכה שמשועבדין כל נכסי המשכיר להעמיד לו בהמ' אחרת ולהרמב"ם משמע דאין נכסיו משועבדין לו כ"א בהמ' זו אפילו בהשכיר לו בהמ' סתם ופסק בהא כהרא"ש דאין צריך קנין משום דהרי"ף והרשב"א ור' יונתן והטור ס"ל כוותי' דהרא"ש ע"ש:

שוכר בדמיה בהמה אחרת ל"מ קאמר ל"מ דאם יש בדמי' לקנות אחרת אפילו פחותה שקונה דהא לא מכליא קרנא דהראשון אלא אפילו אם אין בדמי' אלא לשכור אפ"ה ימכור הנביל' וישכור לו אחרת דקי"ל כשמואל דלא חייש לפסידא דקרנא:

ואין לו עליו אלא תרעומת. התרעומות הוא שהשכיר לו בהמה כחושה כזו שמתה בחצי הדרך:

ואם שכרה למשא הואיל כו'. הטור כת' ע"ז ז"ל ואיני מבין מה חילוק בין שכרו למשא ובין שכרו לרכיבה וכן השיג עליו הראב"ד עכ"ל (וכוותיה דהרמב"ם פסק הב"י בפנים ובד"מ תמה עליו) וז"ש מור"ם ז"ל בסמוך ויש חולקין כו' ובאמת כי תמיה גדולה הוא זה על הרמב"ם ויותר על המחבר שראה לפניו ההשגות ואעפ"כ נמשך אחריו ויותר מזה קשה מה הוא זה נתינת טעם שכ' הואיל וא"ל חמור זה ומת כו' הלא בשכרו לרכיבה ג"כ א"ל חמור זה ואפ"ה כת' הרמב"ם והמחבר דחייב להעמיד לו חמור אחר ועוד יש לתמו' הלא הרמב"ם כת' בהדיא דאף בשכר חמור ומת דאם יש בדמים למכור או לשכור ישכור או ימכור ולא חילק בין רכיבה בין למשא ולמה מחלק הרמב"ם בחמור זה ומת בין רכיבה למשא וכדי לישב כל תמיהות גדולות הללו צריכין לו' דגרסת הרמב"ם היה בגמ' במימרא דרבה בר רב הונא אמר רב השוכר לרכוב עליה ומתה ומוקי לה הגמ' במסקנא דמיירי בדאמר חמור זה וכדאית' הגירסא ג"כ בספרי הגמ' שבידינו ומשמע ליה להרמב"ם דלאו בחנם קאמר דשכרו לרכוב עליה אלא דוקא קאמר וטעמו נ"ל דל' זה משתמע לתרי אפי יש לדקדק מיניה טובת המשכיר דחמור זה כמו שהוא אמר כלו' דלא נתחייב להעמיד אחר במקומו ויש לדקדק מיניה ג"כ טובת השוכר דחמור זה דקאמר ר"ל דיהא משועבד לך כ"ז שראוי למכור ולשכור ולכן כי שכרו למשאוי מסתמא כי אמר חמור זה אני משכיר לך לאו לטובת השוכר אמרה דאי משום שמא תמות לזה ודאי לא אסיקו אדעתן להתנות דלא שכיח הוא שימות חמור שהוא עתה בריא ואי משום שמא תסמא או תעשה אנגריא שיעמיד לו חמור אחר אין זה סברא שיחייב עצמו מה שאינו מחוייב שהרי עדיין ראויה היא לשאת עליה המשא אלא ודאי לדקדק טובת המשכיר קאמ' ולפיכך ה"ה כי מת אח"כ דקדוק של זה במקומו עומד וכי מת או נשבר אח"כ תו לאו חמור זה הוא אבל בשכרו לרכיבה כיון שאם יסמא ואינך תו אין ראויה לרכיב' ודברים כאלו הם הווים לבא במקרה מסתמא מה שאמר חמור זה היא לטובת השוכר (ואף שהמשכיר התנה ולא השוכר רגיל הוא שהמשכיר מפרש אופן השכירות כמה תהי' כדי להרבות לו בשכרו (ואע"פ דלא כת' הרמב"ם בפי' דמשועבד לו החמור בששכרו לרכיבה וא"ל חמור זה ונסמא כ"א במת מ"מ י"ל דהרמב"ם ל' הגמ' נקט ובגמ' קאמ' הדין במת החמור וכת' הטו' דה"ה בשכרו לרכיבה ונסמא וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל דל"ד מתה אלא ה"ה בשכרו לרכיב' ונסמא (ודלא כמ"ש המ"מ בפ"ה דשכירות דהרמב"ם לא חילק בשכרו לרכיבה ונסמא בין אמר זה או לאו וכמ"ש לפני זה) ובזה נתיישבו כל התמיהות הנזכר לעיל ובדרישה הארכתי וכתבתי והוכחתי דגם לגי' הספרים דלא כתוב במימרא דרבה רב בר הונא הנ"ל לרכוב עליה ומתה כו' מ"מ סתמא כפירושו דמי דמוכרחין אנו לו' דרבה בר רב הונא לרכיבה איירי ע"ש ודו"ק:

והא דאמרינן דנותן לו שכרו כו' קאי אכל מקום שנזכר בדינים הללו שמשלם לו שכרו על מה שהביאו לכאן וקאמ' דהיינו דוקא שנהנה השוכר על מה שהביאו עד כאן והיינו כשיכול למכור סחורתו גם כאן במעט ריוח ואע"פ שאם הוליכו למקום מבוקשתו היה לו ריוח יותר עכ"פ מקרי זה הנאה וכיון דהמשכיר לא פשע ונאנס במיתת הבהמה צריך לשלם שכירתו דעד הנה לפי ערך וכן מפורש בטור ע"ש:

ליתן לו שכירות של כל יום ויום לכאורה נראה דצריך ליתן לו שכירות משלם ולא כפועל בטל דניחא לי' דלכחוש חמריה ולא לכחוש מריה מיהו הכל לפי המשוי וכמ"ש הטור בר"ס של"ד בחמר שהשכיר חמורו ע"ש דכת' דנותן לו כפועל בטל וכ"כ הרא"ש בתשו' סוף כלל צ"ב ע"ש:

אם לא היה רגיל להתגדל כו'. כללא דהאי דינא דכל ששניהן ה"ל למידע ולהתנו' כגון שרגיל להתגדל או ששניהם לא הו"ל למידע כגון שאינו ראוי להתגדל בשניה' הוא פסיד' דהמשכי' דהו' בא להוצי' שכירות מיד השוכר ועליו מוטל להתנו' דהמע"ה וידו על התחתונ' וצריכים שיהיה דבר שהשוכר ידע והמשכיר לא ה"ל למידע דבזה ודאי על השוכר ה"ל להתנות ואם לא התנה הפסיד וצריך לשלם וכן הוא בגמ' דפ' האומנין בכל ענייני' דפועלים וב"ה דיד פועל שבא להוציא הוא על התחתונ' כמ"ש הט"ו לקמן בסי' של"ד ע"ש וכן כל כיוצא בזה:

ומזונות הבהמה כו'. פי' מזונות של יום השלישי שנתעכבה הבהמ' במקום שהוא פסידא דהמשכי' במה שלא התנה כנ"ל צריך המשכי' ג"כ לשלם להשוכ' דמי המזונות של אותו היום וכ"כ הטו' ע"ש:

(ס"ב לרכוב עלי') במה שיישב הסמ"ע דברי הרמב"ם תמוה הוא דהא ודאי כ"כ דליכא הוכחה אי נתכוין לטובת המשכיר או השוכר סברא הוא דנתכוין לטובת עצמו כדמוכח בסימן שי"ב ס"ז (סי"ז) באומר בית זה אני משכיר לך וכדי ליישב קושית רבינו נראה דכל ששוכר מחבירו סתם ואינו משכיר (מזכיר) רכיבה או משאוי אלא אמר ליה השכיר לי חמור זה ודאי נתכוין לכל מה שאפשר להשתמש בו ישתמש בו ואפי' לרכיבה כמנהג העולם ומ"ה ברישא שאמר לו בהדיא שכור לי חמור זה לרכוב עליו דהוי תנאי דרכיב' לישנא יתירה ודאי נתכוין שיהיה משועבד לעולם חמור זה אפי' לאחר מיתתו משא"כ בסיפא דלמשוי אין שם לשון יתור אלא דוקא למשאוי התנה עמו אמרינן למיעוטא נתכוין כנ"ל:

וחלתה. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' מ':

להשליכה. פירוש ומש"ה ליכא למיחש דאע"פ שנפלה הבהמה תחת משאה אין קפידא בכך שלא תתקלקל במשא זה אלא הוספת טרחא ושהייה יש בדבר לחזור ולהטעינה משא"כ כששכרה לרכוב עליה שיש לחוש שמא תפול בהיותה על הגשר ותפול למים או לאחד הפתחים או שהמשא שעליה הוא כלי זכוכית והדומה להן שיתקלקלו כשיפלו מע"ג הבהמה מש"ה חייב להעמיד לו בהמה אחרת סמ"ע:

אחרת. לשון הטור ופירש הראב"ד ודוקא שהקנה לו בקנין דאל"כ במה נתחייב לו כו' וא"א ז"ל כתב דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור עד אותו המקום עכ"ל והרמב"ם והמחבר דמסקי ז"ל ואם לא העמיד יש לשוכר למכור כו' משמע דלא סבירא ליה כחד מינייהו דלדידהו מהני הקנין או המשיכ' שכל נכסי שכיר משועבדין להעמיד בהמ' אחרת ולהרמב"ם משמע דאין משועבד לו כי אם בהמה זו אפילו בהשכיר לו בהמה סתם ופסק בהא כהרא"ש דא"צ קנין משום דהרי"ף והרשב"א ור"י והטור ס"ל כהרא"ש ע"ש ובתשובת ראנ"ח ר"ס ס"ו. שם:

תרעומת. שהשכיר לו בהמה כחושה כזו שמתה בחצי הדרך. שם:

דאמרינן. קאי לכל מקום שנזכר בדינים הללו שישלם לו שכר הבאתו עד לכאן היינו דוק' כשיכול למכור סחורתו גם במקום שהביאו לשם במעט ריוח ואע"פ שאם הוליכו למקום מבוקשו היה לו ריוח יותר עכ"פ מקרי זה הנאה וכיון דהמשכיר לא פשע ונאנס במיתת הבהמה צריך זה לשלם שכירתו עד המקום שהביאו לפי ערך וכן מפורש בטור ע"ש שם:

ויום. לכאור' נראה דצריך ליתן לו שכירות משלם ולא כפועל בטל דניחא ליה לכחוש חמריה ולא לכחוש מריה מיהו הכל לפי המשוי וכמ"ש הטור בר"ס (של"ד) [של"ג] בחמר שהשכיר חמורו דנותן לו כפועל בטל ע"ש וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל צ"ב ע"ש. שם:

רגיל. כללא דהאי דינא דכל ששניהן ה"ל למידע ולהתנות או ששניהן לא ה"ל למידע בשניהן הוא פסידא דהמשכיר דהוא בא להוציא השכירות מיד השוכר ועליו מוטל להתנות דהמע"ה וידו על התחתונה אם לא שהוא דבר שהשוכר ידע והמשכיר לא ידע בזה ודאי על השוכר להתנות ואם לא התנה הפסיד וצריך לשלם וכן הוא בש"ס פרק האומנין בכל עניני פועלים ובעה"ב וכמ"ש הט"ו בסי' של"ד ע"ש וכן כל כיוצא בזה שם:

ומזונות. פירוש מזונות של יום הג' שנתעכבה הבהמה שבמקום שהוא פסידא דהמשכיר במה שלא התנה צריך הוא ג"כ לשלם להשוכר דמי המזונות של אותו היום וכן כתב הטור עיין שם. שם (עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קע"ו):

ועדיין כו'. הרא"ש כ"כ רש"י שם ב' ד"ה הבריקה או כו' וכ"ה בגמ' שם שמחלק בין למשא או לרכיבה:

אע"פ כו'. דה' כשמואל בדיני:

שאין סופה כו'. כפי' ר"ח הובא בתוס' שם ד"ה אם אבל לפי' רש"י שאינה חוזרת צ"ל לב' וג' ימים עד שימצא אחר. רמב"ן:

משלם. כשיטת ר"ח הנ"ל שא"ל מזלך גרם אבל רש"י פי' ואף מזלך גרם וכן פי' במתני' ונפסיד שנינו ועמ"ש לקמן וכ' המ"מ ראיה לשיטת הרמב"ם מהתוספתא הביאה הרי"ף והרא"ש השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכרו כמו שעשה:

בד"א כו'. גמ' שם ופי' הרמב"ם דקאי אכל הנך אבל הראב"ד כ' דלא קאי אלא אנשתטתה והמ"מ כ' שקאי גם אהבריקה וכמ"ש הרי"ף ורא"ש וכ"ה בנוסח שלנו בגמ' וכ"ה בתוספתא אבל באנגריא ודאי אין חילוק לכן לא נזכר בגמ' ותוספתא והזכיר האנגריא בפועל כנ"ל מ"מ:

ואם לא העמיד כו'. כשיטתו דאפי' במתה ס"ל כן וכמ"ש למטה אלא דשם אם יש בדמיה ליקח או לשכור יקח או ישכור משא"כ כאן דלא שיעבד לו למכור ולשכור בכה"ג אלא אם רוצה כל שכרו מעמיד לו חמור אחר:

מתה הבהמה כו' ואם אין בדמים כו'. קאי גם ארישא אחמור סתם שאין חילוק לשיטתו בין חמור סתם לחמור זה אלא לענין משא וגי' בגמ' ה"ד אי כו' להעמיד לו חמור אחר אלא דא"ל חמור זה אם יש כו' וגרס במקום אי אלא ומפ' שהקושיא אי דא"ל חמור סתם מאי אריא לרכוב אפי' למשא נמי דהא תנן חייב להעמיד כו' מדקתני בהבריקה א"ל הרי שלך לפניו ומוקי בחמור זה והדר פריך אם יש בדמיה כו' וקושיא אחריתי הוא ואף בחמור סתם:

ואם אין כו'. כשמואל כנ"ל ודוקא שאין בדמים למכור כמ"ש ל"צ כו' אם יש כו' ועוד הוכיחו הרי"ף ורא"ש מהא דפרדיסא שם ק"ט ב' דשם אמרינן דלא מכלינן קרנא ותי' דשם אפשר למכור. וכ"ז שיטת הרמב"ם אבל שיטת הרשב"א והרא"ש וש"פ דבמתה או נשברה בחמור סתם נשתעבדו לו כל הנכסים וצריך להעמיד לו ממעותיו חמור אחר וז"ש ה"ד אי כו' אם יש כו' וכגי' גמ' שלנו וכ"ה דעת הרי"ף אלא שהראב"ד פי' דוקא בשקנו מידו אבל הם חלקו עליו וכ' דבמשיכת החמור נשתעבדו לו נכסיו ואין חילוק בין לרכיבה בין למשא אף בחמור זה דמ"ש לרכוב ל"ד ובנוס' הראב"ד לא כ' בגמ' לרכוב כלל וז"ש בהג"ה וי"א כו' ולא ביאר כל הצורך דלידיהו בחמור סתם ליתא לדין למכור ולשכור כנ"ל וכ' המ"מ ולשיטתם בהבריקה ונשתטתה ולרכוב דינו כמתה או נשברה וע"ז החילוקים בין חמור סתם לחמור זה אבל למשא א"צ להעמיד לו חמור אחר אבל שכרו מ"מ מפסיד ע"ש ושיטה אחרת להטור ע"ש:

והא כו' או כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה אילו. תימא כו' א"נ כגון כו'. אבל הרמב"ם מפ' כפשטא דגמ' לכן השמיטה וכן כש"ע ולמד מזה גם להבריקה ושכרו לרכוב שנותן שכרו של חצי הדרך כנ"ל: (ליקוט) השוכר כו' וס"ב א"ל כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם ומפ' בין בחמור סתם ובין בחמור זה להעמיד חמור או לשכור כו' כ"ז אם אינו רוצה להחזיר שכרו וז"ש ואם לא העמיד כו' וכן בסיפא מתה הבהמה כו' אלא שסמך על הקודם וכ"כ בפי' להדיא ואם לא העמידה לוכו' ע"ש ואין חילוק אלא דברישא אם לא העמידה נותן על מה שהלך ובסיפא אינו נותן לו כלום וכן פרש"י במתני' בסד"ה חייב או יחזיר לו שכרו ועוד מפ' ממ"ש ע"ט א' א"ר השוכר את החמור לרכוב דנקט לרכוב משום דלמשא בחמור זה אינו חייב לא למכור ולא לשכור אבל בחמור סתם אין חילוק דהא מתני' בחמור סתם איירי דקתני חייב כו' ואיירי אפי' במשא מדקתני ברישא הרי שלך לפניך ואמר בחמור סתם ואם לא העמיד כו' אם אינו רוצה להחזיר שכרו דרשות למכור הבהמה בלא ב"ד ולעשות דין לעצמו במכ"ש מחמור זה וה"ה דיכול לעכב מבאר נכסים אפילו אין בדמיה למכור ולשכור ולכן לא כ' כאן ואם אין בדמיה כו' אלא דקמ"ל כנ"ל ודמכלינן קרנא גם בזה ואע"פ שיכול לעכב שאר נכסים ולמשכנו ולמד זה מפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בסתמא ומ' דקאי אמתני' דמיירי בחמור סתם. אבל הראב"ד ורשב"א וש"פ חולקין עליו א' דאין חילוק בסיפא כלל בין משא לרכיבה כיון דמתה או נשברה ב' דס"ל דלא מהני חזרת השכר אלא נשתעבדו לו נכסיו ובחמור זה הנבילה וכי ברישא לרכוב ג' חולקין על מ"ש וחייב ליתן לי שכרו משום ד' מ"ש לרכוב כו' אכולן וראב"ד לא כ' אלא אנשתטתה והמ"מ כ' גם אהבריקה אבל לא באנגריא ודבריו עיקר ודברי הרא"ש תמוהין שבתחלה העתיק דברי רש"י או יחזיר לו שכרו ובסוף כ' דבמשיכת החמור נשתעבדו לו כו' כדברי המפרשים וגם דברי הרמב"ם בפי' תמוהין שבסיפא במתה לא חילק בין רכיבה למשא אבל ברישא חילק בין חמור זה לחמור סתם דבחמור סתם אפי' למשא חייב להעמיד לו חמור וכן העתיק הרע"ב דבריו והנה הגמ' ותוספתא הם היפך דבריו והרע"ב לא השגיח שחזר בו בחיבורו (ע"כ):

ראובן כו'. כמ"ש ע"ז א' וא"ר האי כו' ושלים עבידתא כו' ונותן להם כו' ושם ע"ו ב' ל"ק הא דסיירה כו' וכאן כלא סיירה שהרי לא שכר לו למקום ידוע משא"כ בסיפא ואם שכרה כו' דדמי לסיירה ודמי למש"ש האי מאן כו' ופסק נהרא כו' וע"ל סי' סי' של"ד ס"א השוכר את כו' וכן בכל אונס כו' ובסי' של"ה ס"א השוכר את כו' ודוקא כו':

שצריך ליתן כו'. ר"ל כפועל בטל כמש"ש ע"ו ב' ושם ע"ז א' ע"ש: