השוכר את החמור ונסתמא או מת או - טור חושן משפט סימן ש״י

השוכר את החמור ונסתמא או התליעו רגליו או חולי אחר כיוצא בזה שראוי עדיין למלאכה וכו' אם שכרו למשאוי אפילו אמר ליה למשאוי סתם יאמר לו הרי חמור לפניך וכו' שכרו לרכיבה או לשאת עליו כלי זכוכית וכו' אם שכר לו חמור סתם חייב ליתן לו חמור אחר אמר ליה חמור זה אין צריך ליתן לו חמור אחר ומיהו נראה אם יש בדמי זה לשכור אחר ימכרנו וישכור אחר כו' בפרק האומנים (בבא מציעא עח.) תנן השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך וגמרא מאי והבריקה הכא תרגימו נהוריתא רבה אמר אבזקת. ופרש"י נהוריתא. מולי"א בלעז היוצאה בשחור העין: אבזקת. התולעים התליעו רגליה: אומר לו. משכיר לשוכר: הרי שלך לפניך. טלנה כמו שהיא סמויה ותלך שאף מזלך גורם כמו מזלי וטרח ואשר אותה בדרכים. וכתב הרא"ש גבי הבריקה וראויה קצת למלאכה ומשמע מדבריו שם דאפילו באומר לו חמור סתם קתני מתניתין דאומר לו הרי שלך לפניך ובגמרא רמי ברייתא דקתני השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה אומר לו הרי שלך לפניך אאידך דתניא השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה או שנשתטתה חייב להעמיד לו חמור אמר רבה בר רב הונא לרכוב עליה שאני אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב עליה דמי ופרש"י לרכוב שאני. שמא תפול תחתיו בגשר או שתשליכני באחת הפחתים: ומה שחילק רבינו בזה בין אמר לו חמור סתם לאמר לו חמור זה יתבאר בסמוך אצל מת החמור או נשבר וטעמו משום דכל ששכרו לרכיבה או לכלי זכוכית כך לי נסתמא או התליעו רגליה כמו מת או נשבר: ומה שכתב ואם נלקח החמור לעבודת המלך אם בדרך הליכתו ניטל אין צריך ליתן לו חמור אחר וכו' ואם לאו צריך ליתן לו חמור אחר אמתניתין שכתבתי בסמוך דנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך אמרינן בגמרא אמר רב לא שנו אלא באנגריא חוזרת אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת בין שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך אם שלא בדרך הליכתה ניטלה להעמיד לו חמור. וידוע דהלכה כשמואל בדיני. ופירש רש"י נעשית אנגריא. ניטלה לעבודת המלך: אומר לו. משכיר לשוכר הרי שלך לפניך המתן עד שתשוב שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו: אם בדרך הליכתה ניטלה. שהאנגריא מוליכתה לדרך שהיה זה רוצה להלך: אומר לך הרי שלך לפניך: שכן דרך אנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליה אחריה וכל חמור שפוגע בו ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו והשני חוזר אחר חמורו עד שפוגע באחר הילכך אומר לו הואיל ואף מזלך גרם שכור חמור ולך אחריו עד שיפגע בחמור אחר. והתוס' כתבו שנראה כפר"ח דמפרש אם דרך הליכה שהאנגריא אין מחפשין בבתים אלא כשפוגעין בדרך והיינו דרך הליכתה אומר לו הרי שלך לפניך דמצי א"ל מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת ואפילו אינה חוזרת דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזל דידיה גרם ואם שלא בדרך הליכתה ניטלת דהיינו שמחפשים גם בבתים שאז לא מזלו של שוכר גרם חייב להעמיד לו חמור אחר לעשות מלאכתו לאלתר דאפילו מחזרת האנגריא את החמור לכאן בעוד שתועיל חזרתה לשוכר אין לו לשוכר להתעכב ממלאכתו ולא דמי להבריקה או נשתטתה עד כאן וכתב הרמב"ן שמצא בירושלמי כדברי שניהם דאיכא מאן דמפרש כפרש"י ואיכא מאן דמפרש כפר"ח. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכירות השוכר את הבהמה וחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור אם נלקחה דרך הליכה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן לו שכרו משלם בד"א ששכרה לשאת עליה משאוי שאיפשר להשליכו בלא הקפדה אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהן חייב להעמיד לו חמור אחר אם שכר ממנו חמור ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר כמה שהלך בה עכ"ל נראה מדבריו ז"ל שמפרש דאנגריא שאינה חוזרת היינו שאין מחזירין אותה כלל וזה לשון הרמב"ן פירוש אנגריא חוזרת כדברי הירושלמי דגרסינן התם אית תנייא תני אנגריא כמתה ואית תנייא אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מאן דמר כמתה באותו שהוא יכול לפשר ומאן דמר אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך באותו שאינו יכול לפשר וכתב עוד שמדברי רש"י נראה שאינו מפרש אנגריא שאינה חוזרת שאין המלך מחזירה לעולם אלא שאין המלך מחזירה לב' וג' ימים עד שיפגע בחמור אחר. ועל מה שכתב הרמב"ם וחייב ליתן לו שכרו משלם כתב ה"ה זהו שלא כדברי הר"א והרשב"א ז"ל שהסכים לדבריו שהר"א כתב נ"ל דלענין תבואת (המשכיר) [השוכר] על (השוכר) [המשכיר] בלבד קאמר שאע"פ שהשכיר לו חמור סתם אינו יכול לתבעו שיעמיד לו חמור אחר אבל לענין השכר נ"ל שלא יטול אותו מפני שא"י להשתמש בו כראוי ועוד לשמואל אנגריא שאינה חוזרת שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה ע"כ ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ודעת רבינו בחלתה או נשתטית שכיון שיכול להשתמש בה ע"י הדחק נותן לו שכרו וכן באנגריא שאינה חוזרת אחר שבדרך הליכתה ניטלה אומר לו משכיר לשוכר מזלך גרם עכ"ל וכתב הרב המגיד בפ' הנזכר שמהתוספתא שכתב הרי"ף יש ללמוד שנותן לו שכרו משלם כדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי הרא"ש שגם הוא הביא התוספתא ההיא. ועל מה שאמר הרמב"ם בד"א ששכרה לשאת עליה משאוי וכו' אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכו' כתב ה"ה בהשגות א"א אנשתטית קאי ע"כ כלומר דבתלתה או באנגריא אין חילוק בין רכיבה למשאוי וכן נראה כדבריו בגמרא שלא הזכירו חילוק זה אלא בנשתטית אבל מהתוספתא הנמצאת בהלכות למדנו שאפילו בהבריקה שזהו חלתה אם שכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור וכן עיקר שאף בחלתה יש לחוש שמא תפול ותזיקנו אבל בדין האנגריא נראה שזה דבר שוה ברכיבה ובמשאוי וזהו שלא נזכר בתוספתא דין האנגריא בבהמה ואף על פי שבקצת נוסחי ההלכות היא כך היא עיקר שבאנגריא רכיבה ומשאוי שוים עכ"ל. ועל מה שאמר הרמב"ם ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר מה שהלך בה כתב ה"ה זהו פירוש רבינו למה שאמרו בברייתא חייב להעמיד לו חמור שאם רצה כל שכרו חייב להעמיד לו חמור אבל אם אינו רוצה כל שכרו לא וכל זה כפי שיטתו שלמעלה שפירש שכששכרה למשא נותן כל שכרו משלם וברכיבה אינו כך אבל לפי המפרשים האחרים ודאי שכששכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור ממש על הצדדין שיתבארו למטה בחילוק אם אמר חמור זה לחמור סתם כמו שיתבאר עכ"ל:

ומה שאמר מת החמור או נשבר וכו' שם במשנה מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור ובגמרא (עט.) אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדדך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת היכי דמי אי דשכיח לאגורי תרעומת מאי עבידתיה אי דלא שכיח לאגורי אגר איבעי למיהב ליה לעולם דלא שכיח לאגורי ומשום דאמר ליה אילו בעית למיתי [עד הכא] לאו אנרא בעית למיהב היכי דמי אי דאמר ליה חמור סתם ונגר ליה חמור אחר אי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לא צריכא בשאין בדמיה ליקח אם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא דאיתמר השוכר את החמור לרכוב עליה ומת בחצי הדרך א"ר אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור לא ישכור ושמואל אמר לשכור ישכור במאי קא מיפלגי רב סבר לא מכלינן קרנא ושמואל סבר מכלינן קרנא וידוע דהלכה כשמואל בדיני:ומ"ש ופי' הראב"ד דוקא שהקנה לו בקנין וכו' וכיון שמת לא שייך מי שפרע כלומר דליכא מי שפרע אלא במי שמבטל המקח ברצונו אבל מי שהוא אנוס כגון זה שמת חמורו לא שייך מי שפרע:ומ"ש בשם הרא"ש דבמשיכת חמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור עד אותו המקום מבואר שם בדבריו בפסקים. וזה לשון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שכירות מתה הבהמה או נשברה בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב אם אמר ליה חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר מ"מ ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת [או שוכר בהמה אחרת] אם אין בדמיה ליקח עד שיגיע למקום שפסק בו וכתב ה"ה פי' רבינו המשנה שאמרה מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר שהיא בין ברכיבה בין במשא בשוכר חמור סתם ופירש הוא ז"ל חייב להעמיד לו חמור ואם לא העמיד הרי נבלת חמור זה שמסר לו ועורו משועבדין לזה אבל אם אינן מספיקין הנבלה והעור אין מכריחין אח המשכיר לשכור לו מנכסיו דבמה נתחייב לו זה עולה מכלל דבריו ז"ל וכמה סברות נאמרו בזה הר"א ז"ל פירש חייב להעמיד לו חמור מנכסיו ופירשה בשקנו מידו ויש מי שפירש חייב להעמיד לו חמור אם רוצה שכר וקא משמע לן שאם אינו מעמיד חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל אפי' ממה שעשה והרשב"א ז"ל פי' חייב להעמיד לו מנכסיו ובלא קנין וכתב אע"פ שאילו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע אחר שמסר לו חמור אחר כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה ואלא מיהו כיון דא"ל חמור סתם ומסר לו זה הרי זה כאילו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד חמור אחר וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות כל נכסיו עד כאן ועוד האריך וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וכן נראה דעת ההלכות עכ"ל וסברא זו של הרשב"א מבואר שהיא כסברת הרא"ש ז"ל ועכ"ז כיון דאפוקי ממונא הוא נראה לי דלענין מעשה נקטינן כהרמב"ם ז"ל ועוד דהר"ח ז"ל נמי כוותיה סבר ליה היכא דלא קנו מידו וגם סברת יש מי שפי' שכתב ה"ה והיא סברת הרמב"ן חולק על סברת הרשב"א והרא"ש ז"ל :ומ"ש אמר ליה חמור זה אני משכיר לך ומת אם יש בדמי הנבלה ליקח אחר יקח כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש ואם אין בדמיה ליקח ישכיר אף על פי שמכלה הקרן כבר נתבאר דפלוגתא דרב ושמואל היא והלכתא כשמואל דאמר הכי:ומ"ש ואם אין בדמיה גם לשכור חינו חייב ליתן לו חמור אחר הכי משמע מדברי שמואל דאמר לשכור ישכור טעמא משום דיש בדמיו לשכור הא אין בדמיו לשכור כיון דחמור זה הוא דאמר ליה אינו חייב לשכור:ומ"ש אלא יתן לו שכרו הראוי לו עד כאן ויש לו עליו תרעומת מבואר בדברי רבה בר רב הונא שכתבתי בסמוך ואע"ג דאיהו בשיש בדמיו לשכור נמי איירי לדידן דקיי"ל כשמואל אם יש בדמיו לשכור כיש בדמיו ליקח דמי לענין זה ולא חמרינן דנותן לו שכרו של חצי הדרך אלא כשאין בדמיו לשכור: ומה שאמר רבינו שהרמב"ם חילק בחמור זה בין שכרו למשא ובין שכרו לרכיבה וכו' בפרק הנזכר:ומ"ש ואיני מבין מה חילוק בין שכרו למשא או לרכיבה וכן השיג עליו הראב"ד בהשגות א"א אין לזה שורש וענף שאין הפרש בין רכיבה לשאר משא ולשון ההלכות הטעתו שראה שם לרכוב ולאו מדוקא נקט ליה ע"כ [וכתב ה"ה] ובאמת א"א ליישב סברת רבינו לפי גירסת ספרי הגמרא שלנו שכתוב בהם השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך ואין שם לרכוב בפירוש וכיון שכן אם איתא שיש חילוק בין רכיבה למשאוי כי אקשי ה"ד אי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לוקמא בששכרה למשא וצ"ע ודין הרכיבה מבואר בגמרא ובהלכות עכ"ל וגירסת ספרי הגמרא שבידינו כתוב בהם השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך והיא גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וגירסת הספרים שאין כתוב בהם לרכוב אינה קושיא על דברי הרמב"ם ולכן יש לתמוה על ה"ה שהוקשה לו זה והניחו בצריך עיון:ומ"ש והא דנותן לו שכרו על שהוליכו לו לכאן דוקא כשמוצא לשכור במקום שמת זה או אפילו אינו מוצא לשכור אבל יכול למכור סחורתו במעט ריוח וכו' אבל אם אינו מוצא לשכור חמור אחר וגם אינו יכול למכור סחורתו כאן בשום ריוח אינו נותן לו כלום משכרו דברים של טעם הם וכן יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו על הא דקאמר אילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיהב תימה דהשתא מיהו דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר ויש לומר דהא דקאמר לעולם דלא שכיח לאגורי היינו לפי אותן דמים ששכר מזה אבל בטפי פורתא ימצא לשכור והרי נהנה במה שבא עד כאן לכך נותן לו חצי שכרו ואין צריך לפחות המשכיר משכרו מה שזה נותן עתה יותר מעט מכאן ואילך כיון שהוא אנוס אי כמי כגון שיכול למכור סחורתו במקום שמת וירויח בה ויש סוחרים הרבה שאין מביאין סחורתן אלא עד כאן לכך יתן חצי שכרו עכ"ל:ומ"ש ונראה שכל היכא שחייב להעמיד לו חמור וכו' אם מת בחצי הדרך ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר גדול צריך המשכיר להשכיר לו ואינו יכול לומר לו אחזיר מעותיך וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יוכל לומר אשכיר לעצמי וכו' דברי טעם הם:ומ"ש ומדברי רש"י יראה שיוכל המשכיר לומר אחזיר לך שכרך במתני' אהא דתנן מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור פרש"י חייב המשכיר למכור הנבלה והעור לכלבים ולהוסיף לו מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי נבלה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו ונראה שטעמו משום דנהי דחמור זה שיעבד לו ואינו יכול לומר לו בחצי הדרך אחזיר לך מעותיך ואקח חמורי היינו דוקא בעוד החמור חי אבל כשמת אזדא ליה לענין זה שאם רצה להחזיר לו שכרו אינו יכול לכופו למכור הנבלה וליקח או לשכור בדמיה זה נראה לומר לדעת רש"י אבל דעת הרמב"ן כדעת רבינו שכתב ואי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור פי' דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפולו אמר משכיר לא בעינא אגרא מחצי הדרך כלל אפ"ה מיחייב דהא קנייה משעת משיכה וכתב עוד ומיהו שוכר חייב לטפל בנבלה למכור ולשכור ולא משכיר:ומ"ש בד"א שיש בדמיה לשכור אבל אם אמר לו חמור זה ואין הנבלה שוה כלום נראה שצריך ליתן לו שכר חצי הדרך וכו' שלא שיעבד לו מנכסיו כלום אלא זה החמור אבל לא שיתן לו מביתו כלום לפיכך כיון שמת ואינו שוה כלום וכו' אבל אם אינו מוצא אלא ביוקר לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבלה שוה כל כך כן נראה מדברי הרמב"ן שכתב אהא דקאמר קסבר רב לא מכלינן קרנא כתב רש"י וכי תנן במתניתין חייב להעמיד לו חמור היכא דמתה בעוד בעליה עמה דמוסיף מעות ולוקח חמור ולא כליא קרנא ול"נ שכיון שאין בדמי חמור זה ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר ליה ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפי' בשהבעלים מחמרים אחריו עסקינן אלא מתני' בשיש בדמיה ליקח וקמ"ל שאין אומרים לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא חייב להעמיד לו חמור מדמיה של זה ומוכר ולוקח א"נ מתניתין בחמור סתם וקמ"ל שאם אינו מעמיד חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר הרי שלך לפניך ותן לי שכרי עכ"ל ומה שאמר שאם אינו מעמיד חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל לטעמיה אזיל שנתבאר לעיל בסימן זה וכבר נתבאר שם שיש סברות חלוקות בזה:

ששאלת ראובן השכיר בהמתו לשמעון לב' ימים לילך ולחזור ובחזרתו ביום ב' גדל הנהר ממי גשמים וכו' בסוף כלל צ"ב: ומה שאמר אם לא היה ראוי להתגדל פסידא דבעל בהמה ואם היה ראוי להתגדל והשוכר מכיר ענין הנהר ולא המשכיר פסידא דשוכר ואם שניהם ידעו פסידא דבעל בהמה זה נלמד מדגרסינן בריש פרק האומנים (בבא מציעא עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגירא לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים עביד דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעה"ב: השוכר את החמור למשאוי ולן בחצי הדרך ולמחר נמצא פיסח והוליכו עוד במשאוי ג' פרסאות ונתקלקל החמור בתשובת הרא"ש כלל צ"ב סימן י':

השוכר את החמור ונסתמא וכו' משנה פ' האומני' וע"פ סוגיית הגמרא (בדף ע"ח ע"ט): ומ"ש רבינו ומיהו נראה וכו' טעמו דכל ששכרו לרכיבה או לכלי זכוכית אפילו נסתמא או התליעו רגליה כיון דאינה ראויה לרכיבה ולכלי זכוכית דינו כאילו מת או נשבר שיתבאר בסמוך ומשמע לי מפרש"י דבא"ל חמור סתם דחייב להעמיד לו חמור אחר המשכיר חייב לטפל בו או ימכור חמור זה וישכיר לו אחר או יקנה לו חמור אחר אבל בא"ל חמור זה אומר לו הרי שלך לפניך והשוכר צריך לטפל בו למכור אותו ולהשכיר לו חמור אחר ואין המשכיר חייב לטפל בו. וכ"כ ב"י בסוף סימן זה ע"ש הרמב"ן ז"ל:

והרמב"ם חילק וכו ואיני מבין מה חלוק בין שכרו למשא או לרכיבה וכן השיג עליו הראב"ד ונראה ליישב דס"ל להרמב"ם דכיון דא"ר ב"ר הונא אמר רב השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך וכו' מבמע דהאי דינא דחייב ליקח בדמי הנבלה חמור או ישכור וכו' אינו אלא בשכרו לרכוב וכמו שהוא כתוב בגירסתינו בגמרא לרכוב ולא כגי' הרב המגיד וכ"כ ב"י ועל השגת רבינו שכתב איני מבין מה חלוק בין שכרו למשא או לרכיבה זו קושיא היא וצריך ליישבה בטוב טעם. ונראה דה"ט בשכרו לרכוב כיון דאי הוה א"ל חמור סתם אמרינן דאי נסתמא או התליעו רגליה חייב להעמיד לו חמור אחר א"כ השתא דא"ל חמור זה אמרינן דלא א"ל זה אלא משום דאסיק אדעתיה במא תהיה חולה או נסתמה ויתליעו רגליה וכיוצא בזה דשכיחא ולכן אמר חמור זה התנה עמו שלא יתחייב להעמיד לו חמור אחר אע"פ שהשכירו לרכיבה אבל לא אסיק אדעתיה שמא ימות דלא שכיח וכיון דלא התנה עמו על המיתה לפיכך אם מת או נשבר בחצי הדרך אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת יקח וכו' אבל בשכרו למשא דאפי' לא א"ל חמור זה אלא חמור סתם אם חלתה או נסתמה אין חייב לו להעמיד חמור אחר בע"כ הא דהתנה וא"ל חמור זה אין זה אלא דאסיק אדעתיה שמא ימות ולכך א"ל חמור זה דאינו משעבד לו אלא חמור זה כמו שהוא עכשיו חי אבל לא אם ימות שאם ימות לא יקח בדמי הנבלה חמור אחר וכ"ש שלא ישכור בדמיה חמור אחר כי לא נבתעבד לו אלא חמור זה בעודו חי. ומיהו בזה צריך להרמב"ם היכא דשכרו לרכיבה וא"ל חמור זה ונסתמא או התליעו רגליה ויש בדמי זה להשכיר אחר אם יכול השוכר למכרו ולהשכיר אחר כיון שחמור זה נשתעבד לו וכדסבירא ליה לרבינו שכתב לעיל ומיהו נראה אם יש בדמי זה לבכור וכו' וכך הוא להרמב"ם או שמא כיון דא"ל חמור זה שלא להתחייב לו בחמור אחר אמרינן דלפטור עצמו לגמרי נתכוין בין שיהא בדמי זה לשכור חמור אחר בין לא יהא בדמיו לשכור חמור אחר בכל ענין יהא פטור שלא ימכרנו כלל ועיין בדברי הרמב"ם ריש פ"ה דשכירות דלא גילה הרמב"ם דעתו בדין נסתמא וחלתה היכא דא"ל חמור זה ולא כתב מדין זה כלום: ומ"ש והא דאמרי' שנותן לו שכרו וכו' עד אינו נותן לו כלום משכרו כ"כ התוספות בד"ה אלו עד הכא ראש (דף ע"ט): ומ"ש ונראה שכל היכא וכו' ומדברי רש"י יראה וכו' לשון רש"י בזה כתבתי בתחלת סעיף זה ומ"ש ולא נהירא דכל זמן שיש בדמיה לשכור וכו' מדברי רבינו משמע שהבין מדברי רש"י שכתב כך אהיכא דא"ל חמור זה וכך הבין הרא"ש וכתב עליו שהוא מגומגם וכו'. ולפעד"נ דלא עלה על דעת רש"י מעולם לפרש כך דדבר פשוט היא דמתניתין בדא"ל חמור סתם היא כדתנן מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר. ואין זה אלא בדא"ל חמור סתם כדאיתא בגמרא וכדכתב הרא"ש גופיה אלא דרש"י בא לפרש דבסיפא כיון דהמשכיר אינו רוצה להפסיד משכרו כלום לכך חייב להעמיד לו חמור על ידי שיוסיף מעות על הנבלה ויקנה לו חמור אחר או ישכור לו אחר בדמי נבלה ומ"ש שהרי חמור זה שיעבד לו אין רצונו לומר דא"ל חמור זה דודאי חמור סתם קא"ל. אלא דעכ"פ חמור זה שיעבד לו ואף יותר מזה נשתעבד להעמיד לו חמור אחר אם ימות זה וכיון שחפץ בשכרו הלכך חייב לעשות אחת משתים או יקנה חמור אחר או ישכור מיהו אם יחזיר לו שכרו פטור דפשיטא דלא נשתעבד להעמיד לו חמור אלא בשביל שכרו וכשמחזיר לו שכרו לפי שנאנס דמת החמור אין המשכיר חייב כלום. מיהו דעת רבינו נכון היכא דהנבלה שוה הרבה אע"פ דאינו מוצא לשכור אלא ביוקר גדול דצריך המשכיר לשכור לו ואינו יכול לומר אחזיר לך מעותיך והנבלה תהא שלי כיון דחמור זה שיעבד לו ואין חלוק בין דא"ל חמור סתם בין א"ל חמור זה דמ"מ חמור זה שיעבד לו עכ"פ ומנבלתה יוכל להשכיר ולפעד"נ פשוט דאף רש"י מודה בזה ולא אמר רש"י דיוכל להחזיר לו שכרו אלא היכא דאין בנבלה בכדי לשכור לו חמור אחר דאז יחזיר לו שכרו ופטור ולשון רש"י ודאי משמע דה"ק דאם יש בדמי נבלה והעור כדי להעמיד לו חמור אז חייב המשכיר למכור העור והנבלה וכו' או אם אין בנבלה להעמיד לו חמור אחר ואינו רוצה להוסיף מעות אז יחזיר לו שכרו ואין ללשון רש"י זה משמעות אחר ולפי זה האי אז יחזור לו שכרו מיירי כשהנבלה שוה קצת דכתב רבינו דינו בסמוך וכמו שיתבאר בס"ד ולא היה כדאי לכתוב על פרש"י ולא נהירא דודאי פירושו נהיר ובהיר וכדפי'. ומ"ש רבינו דבשאין הנבלה שוה כלום וכו' שלא שעבד לו מנכסיו כלום אלא זה החמור וכו' דברים ברורים הם שהשכר מחצי הדרך שהלך הם נכסיו כשאר נכסים שלו שבביתו וכיון שהנבלה אינו שוה כלום אין לשוכר עליו כלום דלא נשתעבד שיתן לו מביתו: ומ"ש ואם הנבלה שוה קצת וכו' עד לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבלה שוה כל כך כבר כתבתי דבחלק זה מדברי רש"י ונראה דה"ק רבינו דאם ישכור לו ביוקר בדמי הנבלה ובחצי השכירות הנשאר השתא ודאי כשהעמיד לו חמור שמוליכו למקום שנשכר לו א"כ השכירות הם נכסיו כשאר נכסיו שבביתו והרי לא נתחייב לו אלא להוסיף ולצרף מן השכירות עם דמי הנבלה עד חצי שכירות כפי מה שהיה בשעה ששכרה ומה שמשלם יותר מזה בשביל היוקר הוא מקרי מוסיף מביתו שהוא שכירותו. ואמר טעם לזה כיון שאין הנבלה שוה כ"כ כלומר דאם הנבלה שוה הרבה ודאי יכול לשכור אפילו ביוחר גדול כיון שהשכירות הוא מדמי הנבלה שלזה נשתעבד לו משא"כ בשוה קצת וצריך להוסיף מן השכירות וה ודאי מוסיף מביתו הוא ודו"ק:

ששאלת וכו' פשיטא שצריך ליתן לו שכירות כל יום ויום וכו' צ"ע אי ר"ל שכירות כל יום ויום וכל הימים בשוה או שמא דביום שעמדה בלא מלאכה א"צ לשלם אלא כפועל בטל ולקמן יתבאר בס"ד ריש סי' של"ד ומ"ש אי לא היה ראוי להתגדל וכו' גם זה יתבאר בסי' של"ד:

והנה סותר כללו שכלל בהקדמתו לפסוק כדברי הרי"ף והרא"ש במקום שמסכימים לדעה אחת ועוד דהרשב"א והרא"ש ור' יונתן בתראי הוי להם רבים ואף דעת הטור נראה כן ולכן אין לזוז מדבריהם ובנ"י פרק האומנין דף ק"ז ע"א די"א דוקא קנין או מעות מהני אבל בלא זה לא משתעבד המשכיר מיהו יוכל לעכב כל השכירות עד שנותן לו חמור אחר:

השוכר את החמור ונסתמא כו' בב"מ דף ע"ח השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא א"ל הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד חמור אחר עכ"ל ובדף ע"ט מקשה והתניא השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה או שנשתטית חייב להעמיד לו חמור אחר אמר רבא בר רב הונא לרכוב עליה שאני אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב עליה דמי תו גרסי' שם א"ר בר ר"ה אמר רבה השוכר את הבהמה לרכוב עליה (כן הוא גי' ספרים דידן) ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת אף ע"ג דלא שכיחי לאגורי מכאן והלאה משום דא"ל אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעי' למיהב (וכתבו התו' דמיירי שיכול למכרו גם כאן ולהרויח בו) ה"ד אי דאמר ליה חמור סתם יעמיד ליה חמור אחר אי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לא צריכא כשאין בדמיה ליקח ואם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה דאמר רב לא מכלינן קרנא ושמואל פליג עליה וס"ל אף אם יש בדמיה לשכור ישכור ומכלינן קרנא והלכתא כשמואל בדיני וע"ז יסובבו כלל דברי רבינו ע"פ מ"ש בס"ד בכל דין ודין במקומו: יאמר לו הרי חמור לפניך פי' מזלך גרם כמו מזלי ושנינו נפסיד ולהכי בעי לשלומי ליה שכרו משלם וכ"כ הרא"ש בשם התוס' וכ"כ ג"כ הרי"ף והרמב"ם: שכרו לרכיבה פי' דאיכא למיחש שמא ישליכנו באחת הפחתים: שישברם אם יפול החמור אין זה נתינת טעם למה שיתן לו אחר אלא נמשך עם מ"ש וכיוצא בזה כו' וכלומר כלי זכוכית וה"ה כל שאר דברים כיוצא בהם דאיכא למיחש שמא ישברם דינא הכי דאל"כ ק' למה לא כתב נמי טעם לרכיבה וק"ל: אם שכר לו חמור סתם חייב אף ע"פ שלא נזכר במימרא בדין זה אלא בדין מת או נשבר מ"מ מסתבר ליה לרבינו דכל ששכרו לרכיבה או למשאוי של זכוכית כך לי נסתמא או התליע רגליו כמו מת וכן משמע בגמרא וכ"כ ב"י ולקמן נתבאר במה נשתעבד ורבי' קיצר וסמיך אדלקמן ובסי' שי"ב סי"ו בהשכיר לו בית ונפל כתב רבינו בשם הרא"ש דלא אמרי' דימכרו עציו ואבניו וישכרו בדמיה בית אחר ושם כתבתי בשם הרא"ש מ"ש מחמור זה ע"ש: אם יש בדמי זה להשכיר כו' ר"ל אע"פ דמכליא קרנא וכ"ש אם יש בדמיו ליקח אחר וגם בזה קיצר וסמך אמ"ש בסמוך אם בדרך הליכתו ביטל כן הוא דעת שמואל שם דף ע"ח ע"ב וז"ל בין אנגריא חוזרת בין אינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך ואם לא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו אחר: ומש"ר ז"ל פי' שאין מחזירין מעצמן אם לא שילכו אחריהן כן פי' ג"כ רש"י אבל הרמב"ם כתב (והעתיק לשון בעל הש"ע) ז"ל אע"פ שאין סופו לחזור עכ"ל ולזה משמע דאין סופו לחזור כלל או לפחות שלא יחזירנה בעוד שצריכה השוכר למלאכה או לרכוב ששכרה עבורן כי לאחר זמן שיחזירה לא יהיה לו עוד צורך בה וכ"כ התו' בשיטת פי' ר"ח סוף דף ע"ח כי באמת מיושב פי' זה ע"פ פי' ר"ח דפי' דרך הליכתה שלקחוה מידו בהיותה בדרך ומטעם דאז אמרי' מזלו דהשוכר גרם ומש"ה אף אם לא הוחזר לידו כלל או בעת צרכו הוא פסידא דידיה ול"ד למת דשם אמרי' מ"ה מ"ל הכא כו' אבל אם חפשוהו אחריו בביתו הוה דומה למת וק"ל ועמ"ש עוד בסמ"ע מזה: אומר לו לך עמהן כו' פירש"י שכור חמור אחר למשאך ולך עמהן ובתו' הקשו עליו דלמה ישכור משלו בהמה אחרת וכתבו לכך נראה כפי' ר"ח כו' ורבינו לא חש לקושיית התוס' והביא ג"כ פירש"י לפסק הלכה משום דבאמת לא קאמר דאיכא למימר לו כיון שמזלך גרם לכן עליך לשכור בהמה אחרת וכ"כ ב"י בשם הרמב"ן שמצא בירושלמי דאיכא דמפרש כרש"י ואיכא דמפרש כר"ח:

ופי' הראב"ד כו' והא דלא כתב הראב"ד דינו אדין הנ"ל בשכרו לרכיבה או לכלי זכוכית דקיי"ל דאם א"ל פטור סתם חייב ליתן לו חמור אחר והול"ל דהיינו דוקא כשקנו ממנו משום דזה הדין דמת החמור או נשבר הוא מוקדם בגמ' במשנה ריש שמעתתא וכמ"ש לעיל ועליו כתב הראב"ד את דבריו: אין כאן אלא מי שפרע דאע"ג דמשך לחמור ומשיכה קונה בכל מקום ס"ל דלא מהניא המשיכה אלא לאותו חמור: וכיון שמת כו' פי' אף שהשכיר לו סתם מ"מ לא תקנו מי שפרע אלא במי שחוזר בו לגמרא אבל לא בזה שעמד בדיבורו ונתן לו חמור ומש"ה סיים רבי' בדברי הראב"ד ולא כתב שבדמי הנבילה צריך לשכור לו כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דשכירות צ"ל שהראב"ד ס"ל דבלא קנין אפי' בדמי הנבילה אין צריך לשכור כי א"ל חמור סתם ואע"ג דעשה משיכה בחמור זה וגם התחיל לעשות בו מלאכתו דשאני חמור זה שיחדו לו וכ"מ מל' נ"י ע"ש בפירושו להמשנה ותמצאהו מבואר (וכמ"ש באריכות לקמן בסי' שי"ב סי"ח בדרישה) אבל מ"מ נראה דגם הראב"ד ס"ל דאין השוכר חייב ניתן לו שכירות כלל אם לא יעמיד לו חמור אחר וכדעת הרמב"ם ודוק ועיין בחידושים שכתבתי קצת ראיה מהגמרא שבחמור סתם אינה משועבדת לו הנבילה דבמשיכת החמור נשתעבדו הנכסים כו' דהו"ל כמתכוין לעשות קנין בממונו של משכיר שזה החמור ג"כ בכללו דהרי לא חמור זה בפרט שיעבד לו אלא נתחייב להעמיד לו חמור מממונו וכ"כ הרשב"א ור' יהונתן הביאם המ"מ בפ"ה דשכירות וע"ל סי' שי"ב סי"ח: ויש לו עליו תרעומת פי' על שהשכיר לו חמור כחוש וחלש. ואיני מבין מה חילוק כו' גם המ"מ השיג עליו: ומדברי רש"י יראה כו' פי' בין באמר חמור זה בין באמר חמור סתם ס"ל כן וכמ"ש בדרישה ורבי' פליג אתרוויהו וכתב ול"נ דכל זמן שיש בדמיה לשכור כו' וה"ק רש"י כתב בתרווינהו בין בחמור סתם בין בחמור זה דאם רוצה המשכיר יכול להחזיר שכירותו ול"נ דהא מאי דקתני במתני' יעמיד לו אחר מיירי בין באמר חמור סתם בין באמר חמור זה וכשם שבאומר חמור זה קיי"ל דמשועבד לו זה החמור כל זמן שיש בו ש"פ ש"מ דחשבינן לה כאילו היא עדיין קיימת ולא פקע שיעבודא דשוכר במיתתה ממילא נלמד ונשמע מינה דה"ה בחמור סתם ומת (דאמרי' דנשתעבדו לו נכסיו לשכור לו אחר) ג"כ חשבינן לגבי דמשכיר כאילו הוא חי ואינו יכול לחזור בו כיון דמתניתין בחדא מחתא מחתינהו וק"ל: נראה שצריך ליתן לו שכר חצי הדרך כו' ל"ד חצי קאמר דה"ה אם הלך עליה פחות או יותר מחצי דרך דצריך ליתן לו שכרו עד מקום שהלך כמש"ר לפני זה עד מקום שהלך אלא לשון דגמרא נקט ליה: ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר פי' שנתייקרה מאשר שכרה בתחלה ועד"ר: ואשלים עליה מחצי השכר כו' פי' מחצי השכר שעדיין לא הלך (דאי מחצי שכבר הלך כבר אשמועינן לעיל דאפי' אין הנבילה שוה כלום צריך ליתן לו כפי מה שהלך) במשל ששכרה בעד ד' זהובים והלך בה חצי דרך ומתה ועכשיו נתייקרה וצריך ליתן מחצי דרך הנשאר ג' זהובים והנבילה שוה זהוב אחד אין השוכר יכול לומר כיון שהנבילה משועבדת לי אקח הנבילה וגם חצי השכירות אחזיק כדי שאוכל לשכור חמור אחר לפי שהמשכיר לא נשתעבד לו אלא להשתדל על מקומו בסך ב' זהובים לחצי הדרך נמצא כשהנבילה שוה זהוב אין המשכיר מחוייב ליתן לו עוד רק זהוב אחד שכן שכר חצי הדרך בשעת השיעבוד ומה שהאריך רבי' לכתוב שלא נשתעבד לו אלא עד כדי דמיו ולא כתב בקיצור שלא נשתעבד לו אלא עד כדי חצי השכירות כפי כו' משום דבא ללמדך שטיפול מכירת הנבילה עליה דשוכר רמיא ודוק: