השוכר את הבהמה לילך למקום ידוע - שולחן ערוך חושן משפט סימן ש״ט

השוכר את החמור כו'. כ' המרדכי פרק א"נ וז"ל מצאתי ראובן טען את שמעון השכרתיך פרה בששה פשיטים לשבת ואם תמות אצלך נתחייבת לי זקוק ועשית בה מלאכה ו' שבועות ומתה והשיב שמעון הזקוק אתן לך כדין שוייו אבל שכירות לא אתן לך לפי שהוא רבית דין זה פסוק מהא דתניא השם פרה מחברו כו' הילכך חייב ראובן לשלם גם שכר גם קרן ומורי אמר דלא דמי דהתם לא משמע אלא דאין בו משום ריבית דהתנה עמו בהדיא אבל מצי למימר לא קצבתי לך שכירות אלא בחזרת הסוס אבל בפריעתו לא אתן לך עכ"ל ומביאו בית יוסף בטו' יורה דעה סי' קע"ז וכן הוא בתשובת מהר"מ בר ברוך סי' תשפ"ט דפוס פראג ע"ש ודברי הראשוני' ככתבם וכלשונם הן דברי ראב"ן בספרו ריש ד' צ"ז ולא ידעתי מה חולק מורו עליו דהא י"ל גם כוונת ראב"ן אינו אלא דאין בו משום רבית ולכך כ' דין זה בפרק א"נ ולא בפ' האומנין ויותר קשה על דברי קצור מרדכי של מה"ר יוסף איטלינג שלא הזכיר רק דברי ראב"ן דחייב לשלם השכר והקרן ולפע"ד הדין עם מורו שאף ראב"ן לא נחלק עליו דמיירי כשהתנ' בהדיא שאף אם תמות ואשלם לך הפרה אשלם לך השכירות ודוק (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ד"ש:

חייב השוכר כו'. עיין לעיל סי' ש"ח ס"א בהג"ה:

אם הוחלק' פטור כו'. ואם הוחמה חייב בסעיף שאחר זה כ' המחבר טעמו ודע שהמחבר העתיק ל' הרמב"ם פ"ד דשכירות וע"ש דכתב המ"מ אדבריו והביאו ג"כ ב"י מדלא כ' הרמב"ם לרישא דמתני' דבפ' האומנין (דף פ"ח ע"א) דקתני השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה או איפכ' חייב ומוקי לה שם הגמ' דמיירי דלא מתה מחמת הוחלק' או הוחמה אלא מחמת שינוי אויר שהיה באותו היום או מחמת שנתיגע או שהכישה נחש ש"מ דלא ס"ל כאותן אוקימתות אלא כאוקימתא רביעית דאיתא שם בגמ' דאוקמ' לרישא דמתני' כר"מ כו' ולית הילכתא כותיה ע"ש ומדבריו יש ללמוד דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן דאם שינה והוחלק' בבקעה או הוחמה בהר דפטור דכ"ש אם מתה כדרכה דפטור ולא עוד אלא אם מתה מחמת אויר או שהכישה נחש ס"ל דפטור דהמע"ה דאמרינן גם אם לא שינ' היתה מתה מחמת זה והא דכתב הוחלק' בבקעה פטור ולא כ' רבותא ל' המשנה נקט ובמשנה קתני הכי אגב דקתני דאם שינה והוחלקה בהר חייב קתני נמי הוחלקה בבקע' פטור וכן כתבו התוספת שם ומור"ם ז"ל שכ' בהג"ה בסמוך הני אוקימתו' דנתיגעה ומתה או שמתה מחמת אויר העתיק ל' הטור והוא הסכמת הפוסקים זולת הרמב"ם ולא כ' בל' פלוגתא אדברי המחבר מטעם שכל שאין רישא דהמשנה לפנינו להקשות מינה למה השמיט' הרמב"ם והמחבר י"ל דגם הרמב"ם והמחבר ס"ל דינא הכי גם י"ל דמור"ם ז"ל ס"ל טעם אחר למה השמיט הרמב"ם ולא כדעת המ"מ וב"י הנ"ל ע"ש ובדרישה ודוק:

ואם הוחמה מחמת המעלה כו'. והיינו שראינו שמיד בשעה שעלתה הוחמ' מה שא"כ כשלאח' זמן עליית' ראינו הוחמה ומת' דפטור:

ונתיגע' ומתה חייב ל' הטור אם שינ' והוליכה בהר שמא מטורח עלייה נתיגע' ואפי' לא מתה מיד עד שבאת' למישור אנו תולין אותה בטורח העלייה ואלו הוליכ' בבקע' לא הית' מתיגעת ואם שינה והוליכ' בבקע' שמא אם הוליכה בהר היה האויר שולט ולא הית' מתיגעת עכ"ל:

ואויר הדרך משונ'. ודוקא שהוא ידוע שהוא משונ' וכ"כ הרא"ש דאל"כ היה פטור אפי' לאביי דאמר בעלמא אוירא דבקעה קטל' ה"מ היכא דפשט מעיקרא שהיה לו להחזיק' ברפת בקר ופשע בה ויצא' לאגם שהית' תחילת' בפשיע' מגניב' ואבד' וסופו באונס הבא מחמת פשיע' די"ל אוירא דאגמא קטל' משא"כ זה שיצא עמה לאגם אלא ששינ' מהר לבקע' או איפכ' דלא מחשב פשיע' שהמוליכ' מדקדק בהליכת' שלא תחלק בהר ושלא תתחמם בבקעה כ"כ התוספת שם (דף ע"ח ריש ע"ב) ע"ש והנ"י בשם הרמב"ם כתב טעם אחר לפטרו ע"ש ובדריש':

ומת' לסוף ח' ימים. ל"ד אלא שהמעש' כך היה ועיין בטור:

חייב השוכר. ז"ל התשוב' הביא' הטור ואע"פ שכמה בהמות הולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנ' שיחזירנ' למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כח כ"כ לילך ולחזור ביום א' וזה ששינ' פשע והמשכיר לא היה צריך לקבל' ולא היה עליו אלא ש"ח וכיון שמת' לסוף ח' ימים הוכח' גדול' שמת' מחמת זה ומ"מ המשכיר שמת' ברשותו צריך לישבע כדין ש"ח שלא פשע בה במאכל ובמשת' ולא רכב עלי' בתוך שמנ' ימים כלל לצורכו כי אם להשקו' מהנהר דאין זה פשיע' כו' ע"ש עוד ואם שכר לח' ימים לילך לדרך רחוק וחזר בב' ימים ולא הלך ע"ל בסי' של"ה ס"א בהג"ה:

והניח עליו משא כו'. שם בת' (והביא' ג"כ בד"מ) איתא דאפי' לא הניח עליה משא כל שהי' יכול להניח החמור באיז' מקום משומר ולא הניח ונתקלקל החמו' טפי בהליכתו בדרך חייב ובהניח עלי' משא חייב אף שלא היה לו מקום משומר להניח החמור מ"מ לא היה לו להניח המשא עליו ע"ש:

לחרוש בהר וחרש כו'. ז"ל רש"י פ' האומנים (בבא מציעא ריש דף פ') כל כלי המחריש' לבעל הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו אחד אוחז בדרבן לכוון הפרה לתלמיה ואחד הולך אחר המחריש' ומכביד היתד בקרק' שבו הברזל הנקרא קולטי"ר בלע"ז והיא קנקן הנזכר במשנה עכ"ל:

השוכר פטור. שהרי שינ' לטוב' שבהר קשה לחרוש טפי מבבקע' שהתלמים מצוים שם:

עם האומנים. הם נערים הנ"ל שהם בעלי אומנות דמחריש' ובסמוך כתב דינא בזה מי מהן משלם:

ודינו של שוכר עם האומנין. שהיה להן ליזהר במלאכתן כשאר אומנין החורשין בהר שלא ישבר המחריש' וכאשר כתב אחר זה:

פטורין מן השוכר. דא"ל אתה ששנית גרמת היזק ואנו לא נשכרנו להמשכיר אלא להחריש' בבקע':

והמשכיר צריך ליתן להם שכרם. פי' אף אם אין ביד המשכיר להוציא דבר מהשוכר מפני שהוא עני או אלם אין לו לתפוס שכירת הנערים לו' להן למה שמעו לו לחרוש בהר שיאמרו לו אף ששמענו מהשוכר ששכר ממך הפרה לחרוש בבקע' מ"מ מדלא התנית עמנו שלא לשמוע לי לחרוש בהר אמרנו שדעתך שנעש' בצווי השוכר עלינו ואין אתה מקפיד עמו.

האוחז את הכלי שהיא העמיקה יותר מדאי בארץ:

מעלות פי' שמעלה אבני' וטרשים:

שניהן חייבים. מפני שדבר זה בקלות נשבר והי' לבעל הדרבן ג"כ ליזהר מאד בהליכות הבהמה דכשהבהמה מעוות התלם מעט נשבר הקנקן ואמרי' דנשבר' מכח שניהן ולא כע"ש דכת' ספק הוא מכח מי נשבר' מ"ה משלמין בין שניהן דהתוספת דחו פי' זה וכתבו דאי משום הא לא היו חייבין דלא קי"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין עיין שם:

והוחלק' פטור דטפי היתה מוחלקת אם דשה בקטנית וכדמסיק:

(ס"א אע"פ שעבר כו') גם רבינו כ"כ והיינו הטעם דפליגי בפ' האומנין ר"מ ורבנן מעביר על דעת ב"ה וס"ל לר"מ דגזלן הוי ורשב"ג מיקיל ור"ח בר אבא מוקי מתני' דחייב באם משנ' להוליך במה שאמר ב"ה כר"מ וס"ל להפוסקים דאין הלכה כר"מ מ"ה כל שאין היזק מחמת השינוי אין חייב מחמת שעבר על דעת ב"ה וצ"ע על רבינו שכתב בא"ח סי' תרצ"ד לענין מגבת פורים שאין העני רשאי לשנות ממה שנתן לו ב"ה והיינו כר"מ ובפ' האומנין מבואר דהני דמיין להדדי וצ"ע:

החמור. עיין בש"ך שהביא בשם המרדכי פרק א"נ דין אחד משכירות בהמה הנוגע לענין חבית ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ד:

המעלה. והיינו שראינו שמיד בשעה שעלתה הוחמה משא"כ אם לאחר זמן עלייתה ראינו שהוחמה ומתה פטור. סמ"ע:

משונה. ודוקא שידוע שהוא משונה וכ"כ הרא"ש. שם:

ח' ימים. ל"ד אלא שהמעשה כך היה ועיין בטור ואם שכר לח' ימים לילך לדרך רחוק וחזר בב' ימים ולא הלך ע"ל סי' של"ה ס"א בהג"ה. שם (ועמ"ש בסי' ש"ח ס"ק ג' ע"ש):

משוי. שם בתשובה איתא דאפילו לא הניח עליו משא כל שהיה יכול להניח החמור באיזה מקום משומר ולא הניחו ונתקלקל החמור טפי בהליכתו בדרך חייב ובהניח משא עליו חייב אף שלא היה לו מקום משומר להניחו דמ"מ לא היה לו להניח המשא עליו ע"ש. שם:

פטור. שהרי שינה לטובה שבהר קשה לחרוש טפי מבבקעה שהסלעים מצויים שם. שם:

האומנין. שהיה להן ליזהר במלאכתן שלא ישבר המחרישה. שם:

שכרן. פירוש אף אם אין ביד המשכיר להוציא דבר מהשוכר מפני שהוא עני או אלם אין לו לתפוס שכירת האומנין לומר להן למה שמעו לו לחרוש בהר שיאמרו לו אף ששמעו מהשוכר ששכר ממך הפרה לחרוש בבקעה מ"מ מדלא התנית עמנו שלא לשמוע לו לחרוש בהר אמרנו שדעתך שנעשה בצווי השוכר עלינו ואין אתה מקפיד עמו. שם:

האוחז. שהוא העמיקו יותר מדאי בארץ. שם:

מעלות. פירוש שמעלה אבנים וטרשים. שם:

(ליקוט) אע"פ כו'. דלא קי"ל כר"מ דקי"ל כרבא שם ל"ו ב' דא"ל את מהימנת כי' ולא כאביי משום אין רצוני כו' וכמ"שש א"ל לדידכו כו' וכ' רי"ף ורא"ש שם וש"מ דלא ס"ל כר"מ כו' (ע"כ):

שינה כו' ערא"ש שפ' ככל האוקימתות דס"ל דל"פ דר' יוחנן מיירי בסתמא שאין האויר משונה ועתוס' שם ד"ה כגון כו' וכ' הרא"ש וה"ה נמי הר. והר בקעה ובקעה אם היה האויר משונה וקשה שם בו ביום וז"ש וכן אם כו' וכן כל כו' היינו אוקימת' דרבה שם וכגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויים נחשים יותר מבמקום שה"ל להוליכה והא דנקט הר ובקעה לפי שאינן שוין לענין נחשים כדפרישית גבי אויר:

השכיר כו'. וכמו מחמת איבצנא דס"ב ועבה"ג וביאר שם אע"פ כו' וכ' שם כי הרבה בהמות חורשות בהרים ואעפ"כ כי התנה עמו בבקעה חייב כי היה מכיר כח בהמתו וה"ה כאן וזהו כדעת הרמב"ם דסי' ש"ח ס"ה:

וי"א כו'. די"ל כיון שאנחנו שכורין ממשכיר ואמר בבקעה שמירת הקנקן שלא ישבר בבקעה קבלנו ולא בהר לכן אמרו והיכא דלא שני כו' וז"ש רש"י במתני' ד"ה השוכר כו' ונעריו כו' משום דק' ליה למה איבעיא לגמ' דוקא בדלא שני וכמ"ש תוס' והרא"ש כנ"ל ועתוס' שם ד"ה היכא כו' ונראה שהרמב"ם מפרש מה שלא איבעיא להו בשינה משום דפשטא דמתני' ה"א שהוא עצמו חורש לכך אמרי והיכא דלא כו' דקאמרת פטור ע"כ שאין חורש בעצמו: