דין אפוטרופוס מי ימנו וכיצד יתנהג - שולחן ערוך חושן משפט סימן ר״צ

מי שמת והניח יורשים כו'. ע' בתשו' מהרי"ט סי' כ"ו וקכ"ז ועיין מדיני אפוטרופוס בתשו' ר"מ אלשיך סימן ק"ל קל"א קל"ב:

אחד שאמר כו' ע' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' י"ב ובתשו' רשד"ם סי' של"ט ותמ"ג:

לא אשה ולא עבד כו'. ע' בתשו' ן' לב ס"ב סי' כ"ח וס"ד דף ע"ז:

כשימנו. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' מ"ט ותמ"ה:

רשאי האפוטרופוס (הג"ה נראה דמ"מ אם רוצים למחות בו הרשות בידן עכ"ל סמ"ע):

אפוטרופוס שהלוה כו'. עד מוציאין מיד הלוה (הג"ה ואם אינם יכולין להוצי' הרי פשע האפוטרופוס אף על פי שאיש נכבד והגון הוא כן כתב מהרי"ק שורש כ"ג ד"מ כ"ז הביאו ע"ש שהאריך עכ"ל סמ"ע):

וה"ה לאפוטרופוס כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' ש"ג ושע"ז:

מעות של יתומים כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"א סי' ס' דף פ"ג פ"ד:

ודוקא שלא נתמנה. ע' בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ופ"א ורט"ו וש"ג ושמ"ט ותל"ד ותנ"ג ועיין בס' באר שבע דף ק"ו ע"ב:

דאם יוליכנו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו ולי נראה דהרא"ש חולק אהרמב"ם וס"ל דגם בכאן שהוא הפסד משני צדדים צריך רשות ביד וטעמו שגם רבינא נטל רשות מרב אשי וטעם הרמב"ם כיון דרב אשי התירו ש"מ דשפיר עבד ותו א"צ לשום אדם ליטול רשות וכן מצאתי להדיא בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ע"ש ודוק:

שמא יחמיץ כו'. דאל"ה אסור לו להכניס בספק סכנה אף שהוא עושה ג"כ בשלו הרב המגיד:

יש לאפוטרופוס כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"א כלל י"ח סימן ק"ד וס"ד דף ע"ד וע"ה ובתשובת רשד"ם סימן תל"ד וס"ח:

היה לאדם תביעה כו'. עיין בתשובת ר"ל ן' חביב סימן צ"ה:

הדין קיים כו' ע' בתו' וריטב"א פרק האיש מקדש:

והאפוטרופוס נאמן ז"ל המרדכי אם הלוה מעות לאחר אם הלוה או' פרעתי והאפוטרופוס אומר שלא פרעו אם הלוה מודה שהמעות של יתומים נאמן האפוטרופוס בלא שבועה וכו' עכ"ל נ"ל פשוט שזה איירי שהי' אפוטרופוס במשכון או בשום ד"א של הלוה וכן נראה מל' המרדכי דמדמה לשליש ע"ש ודוק ולפ"ז כשאין לו משכון צריך הלוה ש"ד להכחישו וכמו מורש' בסי' קכ"ג ע"ש ב"י וק"ל ועיין בספר א"א סל"ז בזה וע"ל סי' ק"ח ס"ו ודוק:

אם ידוע כו'. ל' המרדכי אם הלו' מודה שמעות של יתומים הלוהו וכו' ומשמע לי דר"ל שהאפוטרופס הלוהו מעות יתומים נמצא שהלוה עצמו עשאו שליש הא לאו הכי אפי' ידוע שהוא מעות של יתומים מאן לימא לן שהאמין לו הלוה את האפוטרופוס וכמ"ש לעיל סימן נ"ה [נ"ו] בשם מהר"ם דהיכא דאינו מודה שעשהו שליש אינו נאמן ולפ"ז לשון הרב שכת' אם ידוע שהמעו' של יתומים הוא מגומגם ואולי כונתו כמ"ש וצ"ע ועיין בספר א"א דף ע"ז ע"ג:

האפוטרופסין כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ע"ז ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ז:

כדי להניח פירו' ע' בתשו' מהר"י מינ"ץ סי' א' ועיין בתשובת ן' לב ס"א ריש כלל י"ג בסי' ע"ז ובסי' ס"ח וס"ב סי' כ"ז ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קכ"ב:

האפוטרופסין כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סי' קכ"ז:

כשיגדלו היתומים נו' ע' בתשובת ר"י לבית לוי ס"ג דף י"ד ע' בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' שמ"ז:

וי"א דהואיל ואינו נשבע כו'. ע' בס' באר שבע דף ק"ה ע"ד וע' בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז סי' צ"ה ודף מ"ו וע' בתשו' מהר"מ פדואה סי' ל"ח:

רוצה ליתן לקצתן. ובמרדכי איתא ליתן לאחר כו' ע' בתשובות מהרי"ט סי' ל"ג דמגו דהחזרתי לאפוטרופוס לא אמרינן:

שתי כסף כו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ב עד צ"ל דכוונתו הוא שהחשד והכפירה יהי' שתי מעין כסף כו' ובב"י לעיל סי' צ"ג לא משמע כן וגם בכ"מ פ"ט מה' שלוחין לא משמע כן וא"כ צ"ע ועמש"ל סי' צ"ג על הסמ"ע ס"ק ז':

פטור מגנבה ואבדה כו' תמיה לי על המחבר שפסק שפטור מגנבה ואבד' דנהי דהרא"ש והטור הסכי' כן היינו משום דאזלי לטעמיהו לעיל סי' ע"ב וסי' רס"ז דלא ס"ל כרב יוסף אבל המחבר שפסק שם כרב יוסף א"כ כאן מצו' קעביד והוי ש"ש ונהי דהרשב"א ורב האי הסכימו להרא"ש בזה דכל אפוטרופוס חייב בפשיעה היינו לאפוקי דעת הרמב"ן דמינהו אבי יתומים אינו חייב אפי' בפשיע' אבל מ"מ ודאי דלדידהו שפסקו כרב יוסף ש"ש נמי הוי וחייב בגנבה ואבדה וכ"כ הרשב"א בחדושיו פרק הניזקין להדיא וז"ל ואפוטרופס הרי הוא כנושא שכר משום דמצוה קעביד ומשתכר הוא בפרוט' דרב יוסף דהא קי"ל כותיה כו' ואי קשיא אי משוית ליה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף היכא א"ל ר' אבהו לרב תחליפא אייתית קבא וכיילת ליה אין ודאי כיילינן ליה פרוט' דרב יוסף איכא למימ' דאי משום פרוטה דרב יוסף קאמר אפי' מינהו אבי יתומים נמי כו' ורבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח דאפוטרופס שפשע נתחייב באותה פשיעה והביא ראיה מהא דאמרי' בפ' המפקיד כו' דאלמא משום דאית ליה בקרא ועליה דידיה רמיא ההוא נטירתא הוא דמיפטר אפטרופס האלאו הכי איהו משלם דכשומר שכר הוא והרמב"ן נ"ר כתב דההוא דינא לא קאי במסקנא כו' וליתא דהא דלא קאי ההוא דינא לא מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם עכ"ל וכ"כ הר"ן פ' הניזקין וז"ל וכתב הרמב"ן דאף לענין תשלומין כן דאם פשע ומניהו אבי יתומים פטור דילמא מימנע ור"ת ז"ל סובר דכל אפטרופס שפשע חייב אף ע"פ שמינהו אבי יתומים והכי מוכח בפ' המפקיד כו' אלמא הא לאו הכי חייב וטעמא משום דה"ל נושא שכר משום פרוטה דרב יוסף עכ"ל וכ"כ הרב המגיד והטור בשם הרמב"ן דבמינהו ב"ד חייב בגנבה ואבדה והיינו ע"כ משום פרוטה דרב יוסף וכמ"ש הרשב"א בחדושיו שם להדיא בשמו. וא"כ במינהו ב"ד פשיט' דהוי ש"ש לרב יוסף ודלא כהמחבר. אלא אפי' במינהו אבי יתומים נמי לרוב הפוסקים דמשוו ליה למינהו ב"ד לענין תשלומין א"כ לרב יוסף הוי ש"ש וכמו שהבאתי דברי הרשב"א והר"ן דכתבו להדיא כן וע"כ דברי המחבר בין במינהו ב"ד בין במינהו אבי יתומים צל"ע. (ונלפע"ד דהוי ספיקא דדינא ואי תפסי יתמי לא מפקינן מינייהו):

וחייב בפשיעה כו'. ובתשו' מהר"י לבית לויסוף סי' ג' מסיק בשם מהרשד"ם סי' שי"ד דאין להוציא ממון נגד סברת הרמב"ן וה"ר חיים ור' ירוחם וע"ש (ובתשוב' ן' לב ס"ד דף י"ח כתב דלא מצי מוחזק לומר קים לי כרמב"ן ור"ח דיחידי נינהו ע"ש) ולפע"ד לא עיינו יפה בר' ירוחם דז"ל ר"י בנתיב כ"ו ח"א אפוטרופס שפשע חייב לשלם בין מינהו ב"ד בין מינוהו אבי יתומי' ולא מימנע להיות אפוטרופס בשביל זה אלא בשביל שבועה כמו שכתוב בירוש' כי נשמט אדם מן השבועה ולא מן התשלומים כך דקדקו התוס' בש"ס מציעא פרק המפקיד על ההוא אפטרופוס דזבן תורא ליתמי וכתבו דהתם מימנע ולא ירצה להיות אפטרופוס והכא לא מימנע וכ"כ רב האי והרמב"ן כתב ואם מינהו ב"ד חייבים בגנבה ואבדה וכ"ש בפשיעה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה קמה ומציעאה וכן נראה דעת רב האי גאון וראשון נראה עיקר דאינו חייב אלא בפשיעה ופטור מגנבה ואבדה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה עכ"ל אינהו עיינו בסוף דבריו אבל לפע"ד סוף דבריו הם ט"ס והוא אך למותר (גם בלאו הכי נראה לעיין שדבריו מוטעי' באמצעית דבריו) שהרי כ' וראשון נראה עיקר ובראשונה כ' להדיא דבין מינהו ב"ד בין מינהו אבי יתומין חייב בפשיעה ועוד דא"כ לא די דלא אתי ר' ירוחם כדעת הרא"ש רבו אלא דלא אתי כדעת שום פוסק דהמעיין בתוס' ופוסקים יראה דאין שום פוסק דסובר דמינהו ב"ד חייב בפשיעה ומינהו אבי יתומים פטור לגמרי אלא ודאי כמ"ש וא"כ דעת רבי ירוחם ממש כדעת הרא"ש והט"ו כנלפע"ד באמת. ומ"מ צל"ע דהא דדחה הרשב"א בחדושיו דעת הרמב"ן היינו משום דכ' שם וז"ל והרמב"ן נ"ר כ' דההיא דינא לא קאי במסקנא כו' ור' יצחק בעל התו' מן המחייבים כדעת הגאון רבינו האי כו' ונראין דבריהן דההיא אפטרופא דבפרק המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי האי לאו מה"ט הוא וכדאיתא התם עכ"ל וגם בר"ן משמע כן והבאתי דבריו לעיל. ולפע"ד אין מפ' המפקיד קושיא די"ל דהתם אפוטרופוס שמינהו ב"ד הוה. וגם על הרמב"ן גופא קשיא לי אמאי דחיק דלא קאי במסקנא ה"ל לשנויי דהתם מינהו ב"ד ואפשר משמע להו להפוסקים דכיון דבש"ס קאמר סתמא משמע דאין חילוק ומ"מ לפע"ד אין זו ראיה ברור' לדחו' דברי הרמב"ן וה"ר חיים דפטרי במינהו אבי יתומי' אפי' מפשיעה וגם בב"י כ' שמצא תשובו' הרשב"א להפך שכ' אנו אין לנו אלא כדברי האחרוני' שפטרוהו אפי' מן הפשיעה וצל"ע לדינא עיין בתשובת רא"ן ששון ס"ס נ"ב ובתשוב' ר"ש כהן סי' ק"ח ובספ' ב' סי' י"ב:

אפטרופוס כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה דף קכ"ה ע"ג ובמבי"ט ח"ב סי' קכ"ח ח"א סי' קי"ב:

יתומים קטנים. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ע"ז ובתשו' ר"י לבית לוי ס"ג דף י"ד ובתשו' ן' לב ס"ד דף ע"ז ובתשובות ר"מ אלשיך סי' ק"ל ובמבי"ט ח"א סי' ל' וברשד"ם סי' מ"ו ורס"ג:

יתומים שסמכו ע"ל סי' קכ"ח בב"י ובבעה"ת שער ס"ה ח"ב ובס' ג"ת שם ודוק ועיין בא"ע סי' ע' ובהרשד"ם סי' שי"ב ושמ"ה ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ע':

קטן שהגדיל עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' של"ה:

אין מוציאין מהיתומים כו' בתשו' מהרשד"ם סי' קע"ב כתב וז"ל משמע מלשונו בהדיא דדוק' להוצי' מן היתומי' אינו נאמן אחי שהם מוחזקי' בנכסיה' ובן האפוטרופוס בא להוציא אבל אם היו הנכסים ביד בן האפוטרופוס היה נאמן להחזיק מה שבידו כפי מה שכתוב בפנקס אע"פ שבן האפוטרופוס לא יוכל לישבע שלא נפרע אביו מזה החוב כו' עכ"ל ואין דבריו נלפע"ד לפי מה שכתבתי לעיל סי' ע"ה ס"ק ס"ד דלא מהני תפיסה באמר לי אבא וה"ה במצאתי בפנקסו של אבא דה"ל כאמר לי אבא וכמ"ש שם ס"ק ס"ו והא דנקט כאן אין מוציאין ר"ל דנכסי' בחזקת יתמי קיימי ואע"פ שהם תחת יד בן אפטרופוס אין מוציאין מן היתומי' נכסים שהן בחזקתן תדע דאי מיירי שהם ביד היתומי' א"כ אפילו היה חי פשיטא שלא היה נאמן להוציא מן היתומי' על פי פנקסו ודוק (ע"ל סי' צ' [צ"א] ס"ה):

או שהניח קטנים וגדולים כו'. ב"ד חייבין להעמיד כו' איירי דוקא כשאין הגדולים אנשים שיכולין להשביח הנכסים בטוב או שאינם רוצים הגדולים להתעסק בשלהם אלא שיחלקו דאל"כ טוב לקטנים שיעסקו האחין הגדולים ויהיה השבח לאמצע וכ"כ המ"מ על דברי הרמב"ם ועפ"ר:

ואם צוה המוריש כו'. הטעם דיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה ומה"ט נמי שומעין לו כשעושי' להקטן אפטרופוס וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה:

אין מניחין אותו אפטרופוס כו'. די"ל דאינו נאמן כ"כ אלא דידע ביה אביהן שבחייו לא היה יכול להעז נגדו לעשות לו עיוות:

אע"פ שמוחזק בנכסים. פי' שיש בידו נכסי אביהן המת ומוחזק בהן:

לא אשה. מפני שאין מדרכן לצאת ולבא לטרוח לא עבד דסתם עבד אינו נאמן ולא קטן שאינו בר דעת:

שהוא בחזקת חשוד. דאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ומורה התירא לנפשו דאגר טרחא קשקיל כן הוא ל' רש"י והרי"ף והרמב"ם מוקי לא בע"ה שאינו לא במשנה ולא בדרך ארץ ואפשר שכן הוא כוונת המחבר במ"ש ולא ע"ה שהוא בחזקת חשוד כו' דר"ל בתנאי דיהא חשוד והיינו כשאינו במצות ולא בדרך ארץ ובזה נתיישב למה נותן טעם לע"ה טפי מאינך וגם נתיישב הא דמשני ל' הטור שכתב שהן חשודין והרמב"ם כתב שהוא חשוד ועפ"ר:

כמו שנתבאר בסי' רפ"ה. ע"ש בטור ובדברי המחבר ס"ח ושם נתבאר הטעם גם נתבאר שם הטעם דיש חילוק בין קרקעות למעות והטור מסיים בזה וכ' ואם מינה האב הרשות בידו ע"כ ועפ"ר שם כתבתי דיש נוסחאות גורסין בידן ור"ל אם היו נאמנין בעיני אביהן בחייו הרשות ביד ב"ד להמנותם לאפטרופסים אחרי מותו וכן כתב ב"י שהדין דין אמת אף אם אין גורסין כן.

למנות קרוב שלהן. נראה דר"ל דב"ד יכולי' למנות קרוב של עצמן דאלו קרוב של קטן כבר כתבו המחבר וז"ל הרשב"א והביאו ב"י ס"ג וד"מ שלא נפסל קרוב אלא לדון קרובו לזכותו או לחייבו אבל כשאין לו זכות ולא חובה לאפטרופסים למה יפסל ב"ד קרוב וע"ל סי' רפ"ה:

דהא על טענת ברי משביעין ליה. אע"ג דכאן איירי דהב"ד הימנוהו לאפטרופוס והב"ד משביעין אפי' בטענת שמא וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ו צ"ל דמ"ה נקט טענת ברי דמשביעי' עליה עכ"פ אפי' אין טוען עליה שתי כסף ופרוטה משא"כ בטענת שמא דבעינן כפירת שתי כסף וההודא' פרוטה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י"ט ועפ"ר:

רשאי האפטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי כו' נראה דמ"מ אם רוצים למחות בו הרשות בידן. דומי' דגדול אחים דכ' הטור והמחבר לעיל סי' רפ"ו ס"ב דאותו דין דגדול אחים נלמד מדין זה וכמ"ש שם וכתבתי זה לאפוקי ממה ששמעתי אומרים דכיון דב"ד רואין שטובתן הוא בכך אין ביד הקטנים למחות כו':

שמא מציאה מצא. ודוקא כשמינהו האב דאין ב"ד עושין בידים אבל מינהו הב"ד צריכין ליזהר שלא יבא תקלה על ידן:

שהוא מפסיד נכסי יתומים. דקדק וכתב נכסי יתומים לאפוקי מפסיד נכסי עצמו ומבזבז דאין מסלקין אותו די"ל דנזהרין בשל היתומי' דבעי בר נש מיתן כמה ומתקרי מהימן כדאיתא בירושלמי כן הוא לשון הרשב"א:

אפטרופוס שהלוה והוציא כו'. עד מוציאין מיד הלוה ואם אינן יכולין להוציא הרי פשע האפטרופוס אע"פ שאיש נכבד והגון הוא כ"כ מהרי"ק שורש כ"ג ד"מ ב"ז הביאו ע"ש שהאריך:

בדרכי חשך. ס"א "חשק וברמב"ם כתב ובדרכי "חשד ואפשר שט"ס הוא שנתחלף ך' פשוט' לד':

והמטלטלין שלא נמכרו. בסמוך נתבאר בטור סי"ז ודברי המחבר סי' י"א דכשמורידין אפטרופוס לנכסי יתומים מוכרין מטלטליהן כדי להאכיל היתומים אבל לא להניח המעות ומ"ה קאמר דמה שא"צ למכור. והיה ביד האפטרופוס מיהו י"ל דשם דוקא אבהמה ועבדים וקרקעות קאמר דדינא הכי ומשום דגם בהמה דינה כעבד ושדה משא"כ בשאר מטלטלין די"ל דמוכרין את כולן לכתחלה כדי להרויח במעות למחצית שכר מיהו יש מטלטלים שאינן נמכרין משום שבח בית אביהן או שלא יכולין למכור ואאותן מטלטלין שלא נמכרו כתב הרמב"ם והמחבר שיהי' ביד האפטרופסים וזה נראה עיקר דהרי דברי המחבר הללו מדברי הרמב"ם דפי"א דנחלות הן והרמב"ם כתב שם לפני זה בדין ב' ז"ל כל המטלטלין של היתומים שמין אותן ומוכרן אותן בב"ד ויצטרפו המעות עם המעות של יתומים כו' וכתבו המחבר ג"כ בסמוך ס"ט (וכמ"ש פירושו שם) ול' זה דיצטרפו עם מעות של יתומים ודאי מוכח דנמכרין המטלטלין להרויח במעותיה' דומיא דשאר מעות יתומים וק"ל:

שיותר ישתדל הוא בהן מב"ד. פירוש ישתדל לבקש אדם נאמן שראוי ליתנם לו אלא שאותו אפטרופוס יתנו להנאמן בב"ד כי יש להב"ד כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים להתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד כן הוא ל' רש"י וטור ע"ש:

קרוב לשכר ורחוק להפסד. פי' דאם יהיה להמקבל הפסד לא יפסידו היתומים בקרנם כלום ואם יהי' שכר בהעסק אזי יטלו ממנו ריוח שליש או מחצה ובכה"ג אינו ריבית דאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסור עד שיקבל עליו הנותן פלגא בהפסד ויתן לו עוד שכר טירחא וביתומים לא אסרו זה וכל ריבית דרבנן וכ"כ הטור ע"ש:

שאין בו סי'. הרמב"ם סיים בזה ז"ל ולמה לא יקחו משכון של כלים שהוא של זהב שמא של אחרים הוא ויתנוהו סי' ויטלוהו לאחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד עכ"ל ומקור דין זה הוא מהגמרא ור"ל בחיי המקבל אינו יכול ליטלו מהיתומים שמקבל יטעון ברי לקחתיהן מזה ואע"פ שאינו אמיד שמא מציאה מצא או יש מתרושש כו' משא"כ לאחר מותו דאין ב"ד טוענין עבור יתומים טענה דאינה שכיח ועפ"ר שם כתבתי בשם התוס' דס"ל דאפי' באמוד אביהן אם מת ואחד בא ומביא עדים שהפקיד ביד אביהן כלים מוציאין אותם מיד היתומים ואין טוענין עבורן שמא לקחן כמו שהי' נאמן אביהן לומר לקוחין הן בידי במיגו דהחזרתיו לך וכמ"ש הטור בסי' רצ"ז ועפ"ר:

ויפסקו בשכר או שליש או חציו. נראה דכל הני איפסקו שכר קאי דהיינו יפסקו שכר להמקבל ליתן לו שליש הריוח ויהי' ליתומים ב' שלישי' או חציו ולהיתומים ג"כ חציו או אפי' רביעית הריוח ליתומים ולהמקבל ג' רביעית בהריוח והשתא יהי' שלשתן כסדר ועפ"ר:

כך יכול לקבל המעות לעצמו. פי' יתעסק בהן לשליש או למחצה ריוח כנ"ל ואע"ג דלעיל ר"ס ע"ב כ' הטור והמחבר דהמלוה על מרא וקרדום דדוקא לאחרים יכול להשכירם המפקיד לטובת הנפקד כיון ששכרו מרובה דאין נפחת ממנו אלא מעט אבל לא לעצמו ומשום חשד' וכדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן וכן פסקו לקמן ס"ס רצ"ז [רצ"ב] בשומר פקדון ע"ש כתבתי בפרישה דשאני יתומים דהב"ד הוא אביהם וכשמודיעים להם ה"ל כאלו הבעל בעצמו נתן לידו בתורת עיסקא משא"כ במשכון הנ"ל ובפקדון דלקמן דלא איירי מיתומי' אלא בגדולים ואין הב"ד נזקקין לעניניהן אין שייך בהו שיעשהו בב"ד ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ואמר להוליכן כו' שם כ' שהמעשה הי' שכבר עברו ג' שנים להלוואתן:

ורוצה ליתן בהם מה ששוין במקומו פי' במקומו לא היו שווין כ"כ ביותר ורוצה זה שהלוה על המשכנות לסלק היתומי' במעו' שלו ולהניח בידו המשכונות עד שיבואו בעליהם ויפדן:

הדין עם היתומי' שם במרדכי כ' ז"ל ואף כי אמרו בהקדש דאין מעלין מרגליות לכרך משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו שאני הקדש דנלמד זה מקרא אבל ביתומים חוששין לתקנתן ומוכרין אותו ביותר ועוד דהכא פשע זה שהלוה מעותיהן לאלמים ולא נפדה הרי קנוי להן המשכון עכ"ל:

ואם הי' השוק קרוב למדינה פי' קרוב למקום זה שהמטלטלין של היתומים שם והרמב"ם והמחבר ל' גמרא תפסו דמחלק בין אם השוק קרוב או רחוק שיש סכנה בהליכתן שמה ובטור זה ליתא ע"ש:

ויצטרפו דמיהן עם המעות של היתומים זה קאי אכל מה שכתב בסעיף זה וקאמר דימכרו המטלטלין במעות ואותן מעות יצטרפו עם שאר מעות של יתומים ויתנם ביד נאמן לעסוק בהן לריוח ופי' זה נ"ל פשוט ולא כע"ש דנראה דמפרשו בענין אחר דכ' ז"ל אם הי' מקום השוק קרוב למדינה מוליכין מטלטלין דיתמי שם עם שאר המטלטלין וסחורות שהם של הבעלי בתים ויצטרפו דמיהן עם המעות של יתומים דסגי אם יעשו בשל יתומים כמו בשלהם כיון שמקום השוק הוא קרוב אבל למקום רחוק אע"פ שאין הולכין בשלהם ואין חוששין לסכנה לא יעשו כן בשל יתומים עכ"ל נראה מדבריו דפי' מ"ש הרמב"ם והמחבר ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים ר"ל דמיהם של הבעלי בתים ומתחלה הוסיף דין מדעתו דמוליכין לשוק מטלטלין דיתמי עם המטלטלין של בעלי בתים ואח"כ כתב עליו ל' הרמב"ם והמחבר דהיינו לאחר שימכרו סחורות במעות שיצטרפו דמיהם של בעלי בתים עם המעות של יתומים וכתב נתינת טעם לשניהן דסגי אם יעשו בשל יתומים בהולכה ובהובא' כמו בשלהן כיון שמקום השוק קרוב הוא כן נראה כוונתו ודבריו תמוהין בעיני דא"כ למה כ' הרמב"ם הצירוף בחזרתן עם המעות ולא כ' דינו מה יעשה בהליכתן דה"ל להרמב"ם לכתוב דיצטרפו סחורתן עם מטלטלין של יתומים ועוד דהל"ל איפכא ויצטרפו מעות יתומים עם מעותיהן ועוד אם אין בעלי בתים בעיר דיש להן למכור וכי בשביל זה ימנע האפוטרופוס להוליכן מטלטלין דיתומים לשוק שהוא במקום קרוב למוכרו:

ואם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס כו' נראה דוקא כאן דאיכא חשש הפסד משני הצדדים מ"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כ"א חשש צד אחד בזה כתב הטור בסעיף י"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה על פי ב"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ודוק:

בהמה קונה לעבדים. דבהמה מצויה לקנות טפי מעבד:

ועבדים קודם לבתים. דאחריות דבתים עדיף דעבד יש לחוש למיתה:

אין מוכרין ומניחין. דשמא יגנבו המעות א"נ משום שבח בית אביהן שהוא נוי וכבוד להן רש"י ועפ"ר שם כתבתי דמ"ש רש"י שמא יגנבו נראה דרצה לו' קודם שיתנום ביד נאמן לעסוק בהן דאלו אחר כך המקבל חייב בגניבה ואבידה דלא עדיף משומר שכר:

ולא עבדים ליקח שדות שמא לא יצליחו או שמא יצאו עליהן ערעור ויטרפו אותו מהן:

שהשוורים הם עיקר כו'. ל' הגמרא דרבי יוסי קרא לשורו שדה:

להקנות מעות יתומים במעמד ג' כו'. שם בת"ה מבואר טעמו כיון דקנין במעמד שלשתן ליכא טעם מספיק למה יועיל בו הקנין מ"ה אמרו הבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא אדם בממון עצמו ולא שאפוטרופוס יפקיע ע"י זה ממון של היתומים ואע"פ שהאפוטרופוס נתנו לזה לטובת היתומים כיון דסתם הפקיעה רעה היא לא חלקו ואוקמוה אדינא משא"כ כשאחרים מקנין ליתומים דזכות יתומים הוא בזה מ"ה מהני בהו זכייה ע"י אפוטרופוס שלהן דידו כידן:

וזכה הדין קיים. אבל לכתחלה אין לו לירד לדון אדעתא דהכי דאם יזכה יהיה קיים ואם יתחייב יחזור בדין דא"כ לקתה מדת הדין דהתובע ומ"ה אמרו חז"ל דשורת הדין הוא דאין התובע רשאי לתבוע היתומים עד שיגדילו ואם על כל זה רצה התובע ותבען וזה ירד וזכה הדין עמו ואם יתחייב יחזיר דהא שלא כדין תבעו וק"ל:

והאפטרופוס נאמן אם ידוע כו'. ז"ל המרדכי אם הלוה מעות לאחר אם הלוה אומר פרעתי והאפטרופוס אמר שלא פרעו אם הלוה מודה שהמעות של יתומים נאמן אפטרופוס בלא שבוע' אבל אם אינו מאמינו שהוא של יתומים ישבע דנהי דאין נשבעין על טענת שמא מ"מ נשבע על שלא פרע עכ"ל וזהו שדקדק מור"ם וכתב אם ידוע שהמעות של יתומים דאל"כ אינו נאמן דשמא שלו הוא:

כדלעיל סימן ל"ז. גם בסי' זה כתבו הטור בשם הרא"ש בסל"ה ע"ש גם לעיל בסי' קכ"ג סי"א וי"ב דומה לזה ע"ש ובפרישה:

אם טען אפטרופוס טענתיה טענה. וזהו א' מן הטעמים דמוקמי' אפטרופוס משום דבזה עדיף כחד יתומי' דאפוטרופוס רגיל לטעון כל טענת שמא דאפשר דאלו היה אביהן חי היה טוענו שכך היה ובלבד שלא יכוין לטעון טענה שיודע בודאי שלא כך היה הענין וע"ל סי' קכ"ד מ"ש מזה:

טוענין. פי' הב"ד חייבים לטעון עבור יורש כל מאי דהוה מצי אבוהון למטען טענה דשכיחא ה"מ כשאין יורש מכחישו והיינו שאין היורש טוען ברי נגד אותו זכות דמצי הב"ד לטעון עבורו וע"ל בסי' ע"ב בטור סכ"ח ובדברי המחבר סל"ד שם מוכח דאף דהיורשי' טוענין דבר מחשבין טענתן כטוען זכותו מספק אם לא שאומרי' בהדיא ברי לנו שהיה כך:

רשאין להוציא כו'. משום דאין גופם דעבדי' קנוי לאפטרופוס:

אפי' לקח מהעבד דמים. פי' דמים שנותנין לו אחרים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ואפי' א"ת שכסף גומר השחרור מ"מ יש לגזור שקצת בני אדם לא ידעו שקיבלו מעות ויסברו שמשחררין בלא כסף:

אבל מוכרין אותם לאחרים. פי' לצורך היתומי' כגון להאכילן או לקנות בדמיהן בתים וכו' וכנ"ל:

ע"מ שיוציאוהו לחירות. פי' אע"פ שאין אותם אחרים קונין אותן אלא כדי לשחררן וה"א קבלת דמים מהן ה"ל כאלו קבלוה לשחררן קמ"ל דזהו אינו אלא כיון דהן אינן משחררין אותו אלא אותן האחרים מ"ה שחרורן הוה שיחרור ועמ"ש בפרישה עוד מזה:

כדי להניח אלא ימכרם אותם טבל. כן הוא לשון הרמב"ם סוף הלכות נחלות מדסיים באלא ימכרם טבל ש"מ דמ"ש שלא יעשרו כדי להניח אפי' כדי למוכרן מתוקנים אסור וה"ק כדי להניח להיותן מוכנין למכור בתיקונן אלא ימכרו אותן בטבלן והלוקחין יתרמו בעצמן אבל לשון הברייתא אינו כן אלא ז"ל תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח ופרש"י להניחו לאוצר אלא כשיגדלו יעשרו הן עצמן וכתב המ"מ הטעם דאז היה טובת הנאה שלהן ובע"ש ערבב הדברים ופי' "כדי להניח לאוצר כפירש"י וסיי' בל' רמב"ם "אלא "ימכרם "בטבלן ועוד כתב הטעם מלבו אהא שלא יעשר כדי להניח ז"ל שמה שיחסרו יחסר גם מן המעשר עכ"ל נראה דר"ל ע"ד שכתב הטור והמחבר בסי' רצ"ב מסעיף י' והלאה דפירות רגילין להתחסר גם מאכילת עכברים וכשיעשרו האפטרופוסים יחסרו העכברים הכל מהחולין שישארו משא"כ כשלא יעשרו שלא יחסר החולין כ"כ כי אכילת העכברים יהיה ג"כ מהמעשר וזה הטעם לא נזכר לא ברש"י ולא בהמ"מ הנ"ל וע"ש ברמב"ם עוד בהשגת הראב"ד ובישוב דהמ"מ ודוק:

אבל אין פוסקין עליהן צדקה כו' ז"ל המ"מ סוף הלכות נחלות וכל הני דינים הן בין באפטרופסין שמינהו אביהן בין שמינהו הב"ד וה"מ כשלא נטלו רשות מב"ד אבל אם לטלו רשות מב"ד רשאין וכן מפורש בתוספתא עכ"ל:

אפי' לפדיון שבוים נקט פדיון שבוי' לרבותא משום דאין מצוה גדולה כפדיון שבוי' (דכולהו איתנהו בה) כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' רי"ב ע"ש:

ומי שנשתטה או נתחרש כו' הר"ן תמה ע"ז בפ' נערה והכ"מ כתוב ישוב לזה בסוף הל' נחלות ע"ש:

בד"א כשמינהו ב"ד כו'. דכשמינהו ב"ד ליכא למיחש שימנע מלהיות אפוטרופוס כשישבעוהו כיון דיש לו הנאה גדולה באפטרופסוס זה דיצא עליו קול שהוא מהימן לב"ד משא"כ כשמינהו אבי יתומים ועפ"ר:

אבל נשבע על טענת ודאי. ז"ל הטור בשם הרי"ף דגדלי יתומים וטענו עליה בטענ' ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע עכ"ל והמחבר סתם וכתב דנשבע על טענת ודאי לכלול בו דה"ה אם טענו הב"ד בטענת ודאי והוא כפר בהו דאם הם שני' נאמנין נגדו אבל אם הוא אחד נשבע כנגד האחד שהוא כעד נגדו והא דכתב הרי"ף דגדלי יתמי כתבתי טעמו בפרישה דעד דלא גדלי ושנים מב"ד טוענין עליו טענת ברי לא שייך לומר דמשביעין אפוטרופוס על טענת ברי דהא הן נאמנים נגדם אפי' להוציא מידו וכמ"ש ועמ"ש שם עוד מזה:

וכן אם אבד שום דבר. פי' שטוען שאבדו:

נשבע שבועת שומרים. דכל שבועות שומרי' על ספק באה שהשומר טוען שאבדו או נגנב מידו והמפקיד אינו יודע אם כדבריו כן הוא או עדיין בידו הוא וחייבו התור' לכל אדם לישבע מספקו:

חלק בריוח כו'. דהא ודאי לא מימנע דהא יש לו הנאת ריוח מזה:

שהוא רוכב ערבות בפרישה כתבתי דנרא' דנקט כאן תואר דהש"י ב"ה דהוא רוכב ערבות כדי לאיים עליו ברוממו' השם יתברך ובהשגחתו על היתומים והוא ע"ד שפירש"י על מ"ש בפרשת וזאת הברכה רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים ז"ל אפי' חלש למעל' וגבור למטה אימת החלש על הגבור ק"ו שהש"י שהוא גבור למעלה והחלש למטה ומ"ה מייתי הטור והרמב"ם והמחבר גם רישא דקרא דסולו לרוכב בערבות כו' ולא סגי ליה בהבאת סיפא דקרא שנאמר בו אבי יתומים כו' גם נראה דמה שסיים המחבר וכתב אבי יתומים להגיה שם תיבת כו' ורומז למ"ש אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלקים במעון קדשו:

שתי כסף ופרוטה. כדין שבועת התורה וע"ל ר"ס פ"ח וצ"ג שם נתבארו דינים הללו וע"ש ס"ס א' דכ' המחבר ז"ל ואין כל א' מאלו נשבע בטענת ספק (וקאי שם גם אאפוטרופס) עד שיחשדם המשביע אותן בב' מעין כסף צ"ל דכוונתו הוא שהחשד והכפירה יהי' שתי מעין כסף זולת ההודאה שצריכים שתהי' לפחות פרוטה וכמ"ש הט"ו כאן ודו"ק:

אם טוען אותו טענת ודאי כו'. פי' אם יש לו עליו טענת ודאי שתופס משלו והוא כופר והרי יש מכח זה על האפטרופוס שבועת היסת שתקנו על כופר הכל בטענת ברי ואז מגלגל עליו ג"כ שבועת האפטרופסים זו שהוא פחות מטענת ב' כסף ופרוטה:

וחייב בפשיעה בטור מסיק וכתב עוד בשם הרא"ש ז"ל מסתברא אף על פי שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע בה כל כמה דלא ידעינן בה אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעין ליה שלא עיכב משלהן כלום לגניבה ואבידה לא חיישינן לא משביעינין ליה בלא טענה עכ"ל ומדכתב כל כמה דלא ידעינן אם נאבד כו' מוכח דס"ל דאם טוענים האפטרופוסים דנאבד או נגנב משביעינן ליה שלא פשע בגניבתו והוא פשוט דהרי כבר נתבאר דאפוטרופוס צריך לישבע שבועת שומרים היכא דטען דאיתנס מידו מידי והיינו גניבה וכל שבועת שומרים צריך לישבע נמי שלא פשע בגניבתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רצ"ד ע"ש:

אבל אם הולך מן העיר כו' ודומה לזה כתב הטור והמחבר בשם רמב"ם בסי' רצ"ג בשומר שרוצה ליסע ממקומו ז"ל שאין אוסרין לנפקד במדינה משום פקדון של זה עכ"ל. וה"נ דוגמתו באפטרופוס:

שאין משביעין אותו. כ"כ הראב"ד וכ' דהוא ק"ו מאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דה"ל הנאה מיניה לא עבד אמרת לא ישבע משום דלמא מימנע כ"ש כשסמכו מאליהן והרא"ש כ' עליו דל"נ דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשך אליו היתומים ויכל' ממונם מאחר שלא ישבע לבסוף ולא שייך למימר ביה דאתי למנוע דמי ביקש מידו זאת ואי אדם הגון הוא ועושה לש"ש בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבוע' עכ"ל:

וקטן שסמך אצל אמו וע' במרדכי פ' הניזקין בדין אלמנה שנשאת לאיש אחר והכניסה לו ממון של בעל הראשון וגם זנה אצלה את בנה שהיה לה מבעלה הראשון ומתה האלמנה וטען היתום שלא נשבעה אמו על כתובתה ופסק דאם אין בממון יותר ממה שהוציא על היתום במזונות ה"ז פטור ע"ש שהאריך. (הגה ובהרשד"ם סי' ע' ועוד שם בפ' המפקיד דאין פוחתין מכתובתה מה שנתמעטו הנכסים קודם שנשבע' ע"ש שהאריך וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל פ"ד סי' ה' דאם פרעה לעכו"ם מנכסי בעל אין פוחתין לה מכתובתה ד"מ סל"א הביאם עכ"ה) .

או שלא יתנו לו עד זמן מרובה כו'. ואם בתוך זה הזמן שיעבד היתום נכסיו לאחר אינו כלום אפי' לאחר הזמן ב"י סי"ג ד"מ י' ע"ש שהאריך. (הגה ואם העמיד אפוטרופוס לבן אחד שהיה לו והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו והבן הראשון נפטר אותו אפוטרופוס משתדל גם לאותו בן שנולד דדעת אביו קרובה אצל בנו והוא ידע שהיא מעוברת ר"ן ד"מ כ"ג):

אא"כ. יש בו משום מצוה לקיים כו'. והינו כשהוציא המעות מידו ע"ש וה"נ דוקא כגון שנתן הממון בחייו לידו דאפוטרופוס או ליד שליש אחר:

(ס"ב קרוב שלהן) מדברי ב"י בשם רשב"א בזה משמע באם יש צורך ליתן שכר לאפטרופס בשביל טרחתו אין לב"ד למנות קרוב שלהן:

(סי"ב אם ידוע) במרדכי והב"י הביאו בי"ד סי' ק"ס דאם טוען אינו מאמין שהמעות של יתומים ופרעתי יותר נהי שא"צ לישבע שזה של יתומים דטענת שמא היא מ"מ ישבע האפטרופס שלא פרע אלא כמה שהוא אומר:

(סט"ו אבל אין פוסקים כו') הסמ"ע סקכ"ח הביא כאן ל' המ"מ כו' משמע דאף בפסיקת צדקה במקום דליכא חשיבות דיתמי מהני נטילת רשות מב"ד וק"ל דהא איתא בפ"ק דב"ב דף ח' רבא רמי צדקה איתמי והקשו עליו מההיא דאין פוסקין כו' והשיב דעביד לאחשובינהו והא רבא ב"ד הוי ואפ"ה אי לא משום חשיבות לא היה רשאי לעשות ע"כ נלע"ד דבזה אין חילוק בין ב"ד לאפטרופס וכ"מ ל' הברייתא אין פוסקין דמשמע גם הב"ד: (אם) מינה האב ב' אפטרופסים ומת א' מהם ע' בי"ד סרנ"ח ס"ה מ"ש שם:

יורשים. עיין בתשו' מהרי"ט סי' כ"ז וקכ"ז ועיין מדיני אפטרופוס בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"ל קל"א וקל"ב ובתשו' רמ"א סי' כ"ז:

שליט. עיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' י"ב ובתשו' רשד"ם סי' של"ט ותמ"ג:

היתומים. די"ל דאינו נאמן כ"כ אלא דידע ביה אביהן דבחייו לא הי' יכול להעיז נגדו לעשות לו עיוות. סמ"ע:

שמוחזק. פירוש שיש בידו נכסי אביהן המת ומוחזק בהן. שם:

אשה. עיין בתשו' ן' לב ס"ב סי' כ"ח:

ברי. אע"ג דכאן איירי דהב"ד מינוהו לאפוטרופוס והב"ד משביעין אפילו בטענת שמא כמ"ש בסי"ו צ"ל דמ"ה נקט טענת ברי דמשביעין עליה עכ"פ אפילו אין טוען עליו ב' כסף ופרוטה משא"כ בטענת שמא דבעינן כפירת ב' כסף והודאת פרוטה וכמ"ש בסי"ט עכ"ל הסמ"ע עיין בתשו' רשד"מ סי' מ"ט ותמ"ה ובס' באר שבע דף פ"א ע"ד:

היתומים. לאפוקי מפסיד נכסי עצמו ומבזבז דאין מסלקין אותו די"ל דנזהר בשל יתומים דבעי בר נש מיתן כמה ומתקרי מהימן כדאיתא בירושלמי כן הוא לשון הרשב"א. סמ"ע (אפוטרופוס שאינו נותן מעות יתומים לריוח אלא מניחם אחת אחת לאוכלם מסלקינן ליה מהר"מ מינץ סי' כ"ד וכת' בכנה"ג כ"י ופשיטא דאם עושה כן לתועלת היתומים שאינו מוצא במה להשתכר בהם וגם לא שכיח גברא שיטלו בריוח ואי שכיח לאו גברא מהימנא הוא לא מסלקינן ליה ע"כ ד"ר סי' ק"כ הרשד"ם סי' תל"ב. בני חיי):

טובה. עי' בתשו' רשד"ם סי' ש"ג ושע"ז:

נמכרו. כי יש מטלטלין שאינן נמכרין מפני שבח בית אביהן או שלא יכולין למכור ועל מטלטלין אלו כת' שיהיו ביד האפוטרופסים. סמ"ע:

ישתדל. פירוש ישתדל לבקש אדם נאמן שראוי ליתנם לו אלא שאפוטרופוס זה יתנו להנאמן בב"ד כי יש כח להב"ד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים להתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד כן הוא לשון רש"י וטור ע"ש ועיין בתשו' ן' לב ח"א סי' ס':

מהפסד. פירוש דאם יהי' להמקבל הפסד לא יפסידו היתומים בקרנם כלום ואם יהי' שכר בהעסק אזי יטלו ממנו ריוח שליש או מחצה ובכה"ג אינו רבית דאורייתא אלא מדרבנן אסרו אותו עד שיקבל עליו הנותן פלגא בהפסד ויתן לו עוד שכר טירחא וביתומים לא אסרו זה וכל רבית דרבנן וכ"כ הטור ע"ש. סמ"ע:

לעצמו. ואע"ג דבר"ס ע"ב כת' הט"ו במלוה על מרא וקרדום דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו וכדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן (עמ"ש שם ס"ק ג' ובסי' רס"ז ס"ק י"ט) וכ"פ בסי' רצ"ב בשומר פקדון שאני יתומים דהב"ד הוא אביהן וכשמודיעים להם ה"ל כאלו הבעל בעצמו נתן לידו בתורת עיסקא משא"כ במשכון ופקדון הנ"ל דלא איירי מיתומים אלא בגדולים ואין הב"ד נזקקין לעניניהן ולא שייך בהו שיעשוהו בב"ד. שם:

ודוקא. עיין בתשו' רשד"ם סי' מ"ו פ"א רט"ו ש"ג שמ"ט תל"ד ותנ"ג ובספר באר שבע דף ק"ו ע"ב:

להוליכן. שם כתב שהמעשה הי' שכבר עברו ג' שנים להלואתן. סמ"ע:

היתומים. שם במרדכי כת' ז"ל ואף כי אמרו בהקדש דאין מעלין מרגליות לכרך משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו שאני הקדש דנלמד זה מקרא אבל ביתומים חוששין לתקנתן ומוכרין אותו ביותר ועוד דהכא פשע זה שהלוה מעותיהן לאלמים ולא נפדה הרי קנוי להן המשכון עכ"ל. שם:

למדינה. פירוש למקום זה שמטלטלים של יתומים מונחים שם. שם:

ויצטרפו. כת' הסמ"ע דזה קאי על כל מ"ש בסעיף זה וקאמר דימכר' המטלטלין במעות ואותן מעות יצטרפו עם שאר מעות היתומים ויתנם ביד נאמן לעסוק בהן לריוח ודלא כע"ש שמפרש בענין אחר כו' ע"ש:

בשלו. נרא' דוק' כאן דאיכא חשש הפסד משני הצדדים מש"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כת' הטור בסי"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע"פ ב"ד אם לא שהוא אפוטרופוס עכ"ל הסמ"ע ולי נרא' דהרא"ש חולק אהרמב"ם וס"ל דגם כאן שהוא הפסד מב' צדדים צריך רשות ב"ד וטעמו שגם רבינא נטל רשות מרב אשי וטעם הרמב"ם כיון דרב אשי התירו ש"מ דשפיר עבד ותו א"צ לשום אדם ליטול רשות וכן מצאתי להדי' בתשו' רשד"ם סי' מ"ו ע"ש ודו"ק. ש"ך:

יש. עיין בתשו' ן' לב ח"א כלל י"ח סי' ק"ד וח"ד דף ע"ד וע"ה ובתשו' רשד"ם סי' ס"ח ותל"ד:

לעבדים. דבהמ' מצויה לקנות טפי מעבד. סמ"ע:

לבתים. דאחריות דבתים עדיף דעבד יש לחוש למיתה. שם:

ומניחים. דשמא יגנבו המעות א"נ משום שבח בית אביהן שהוא נוי וכבוד להן כ"כ רש"י ומ"ש שמא יגנבו ר"ל קודם שיתנום ביד נאמן לעסוק בהן דאילו אח"כ המקבל חייב בגניב' ואבידה דלא עדיף מש"ש. שם:

יצליח. או שמא יצא עליהן ערעור ויטרפו אותן מהן. שם:

שלשה. שם בת"ה מבואר טעמו דכיון דקנין מעמד שלשתן לית ביה טעם מספיק למה יועיל בו הקנין מש"ה אמרו הבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוק' אדם בממון עצמו ולא שאפוטרופוס יפקיע עי"ז ממון יתומים ואע"פ שהאפטרופוס נתנו לזה לטובת היתומים כיון דסתם הפקעה רעה הוא לא חלקו ואוקמוה אדינא משא"כ כשאחרים מקנין ליתומים דזכות יתומים הוא בזה משום הכי מהני בהו זכיה ע"י אפטרופוס שלהן דידו כידן. שם:

תביעה. עיין בתו' וריטב"א פרק האיש מקדש ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ה:

נאמן. ז"ל המרדכי אם הלוה מעות לאחר והלוה אומר פרעתי והאפטרופוס אומר שלא פרעו אם הלוה מודה שהמעות של יתומים נאמן האפטרופוס בלא שבועה אבל אם אינו מאמינו שהוא של יתומים ישבע דנהי דאין נשבעין על טענת שמא מ"מ נשבע על שלא פרע עכ"ל ונ"ל פשוט דזה איירי שהי' אפוטרופוס במשכון או בשום ד"א של הלוה וכן נרא' מלשון המרדכי דמדמה לשליש ע"ש ודו"ק. ולפ"ז כשאין לו משכון צריך הלוה לישבע ש"ד להכחישו וכמ"ש בסי' קכ"ג גבי מורשה ע"ש בב"י ועיין בס' א"א סל"ז בזה וע"ל סי' ק"ח ס"ו. ש"ך:

ידוע. כ"ה לשון המרדכי אם הלוה מודה כו' ור"ל דמוד' שהלוהו מעות יתומים נמצא שהלוה עצמו עשאו שליש דאל"ה אפי' ידוע שהמעות של יתומים מאן לימא לן שהאמין הלוה את האפטרופוס וכמ"ש בסי' נ"ו בשם מהר"מ דהיכא דאינו מודה שעשאו שליש אינו נאמן ולפ"ז ל' הרמ"א שכת' אם ידוע שהמעות של יתומים הוא מגומגם ואולי כונתו כמ"ש וצ"ע ועיין בס' א"א דף ע"ז ע"ג. שם:

טענה. וזהו א' מן הטעמים דמוקמינן אפטרופוס דבזה עדיף כח היחומים משום דרגיל לטעון כל טענות שמא דאפשר דאילו הי' אביהן חי הי' טוען שכך הי' ובלבד שלא יכוין לטעון טענה שיודע בודאי שלא כך הי' הענין. סמ"ע:

ע"פ טענותיו. ע"ל סי' ע"ב סל"ד מוכח דאף שהיורשים טוענין דבר מחשבין טענתן כטוען זכותו מספק אם לא שאומרים בהדיא ברי לנו שהי' כך. שם:

דמים. שנתנו לו אחרים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ואפי' א"ת שכסף גומר השחרור מ"מ יש לגזור שקצת בני אדם לא ידעו שקיבלו מעות ויסברו שמשחררין בלא כסף. שם:

מוכרים. פי' לצורך היתומים כגון להאכיל או לקנות בדמיהן בתים כו' כמ"ש בסי"א. שם:

לחירות. פי' אע"פ שאין אותן אחרים קונין אותן אלא כדי לשחררן וה"א דקבלת הדמים מהן ה"ל כאילו קבלוהו לשחררן קמ"ל דז"א כיון דהן אינן משחררין אותן אלא האחרים מש"ה הוי שחרורן שחרור. שם:

להניח. עיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' ע"ז ובתשו' מהרי"ט סי' קכ"ז ובתשו' מהר"י מינץ סי' א' ובחשובות ן' לב ס"א ריש כלל י"ג סי' ע"ט ופ' ובס"ב סי' כ"ז ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קכ"ב:

שבוים. לרבותא נקט פ"ש משום דאין מצוה גדולה כזו דכולהו איתנהו ביה כמ"ש הט"ו בי"ד סי' רנ"ב ע"ש. סמ"ע:

טוב. עיין בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ז בדין יתום שחלה והקדיש האפטרופוס סך מסוים מנכסי היתום לצדק' ולעניי א"י ואח"כ מת היתום ובאו היורשים לערער על האפוטרופוס ולבטל מעש' הצדקה אשר עשה ע"ש הרבה חלוקי דינים בזה:

חשבונות. עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' ג' ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שמ"ז:

ב"ד. דליכא למיחש שימנע מלהיות אפוטרופוס כשישביעוהו כיון דיש לו הנא' גדולה מזה שיצא עליו קול שהוא מהימן לב"ד משא"כ כשמינהו אבי יתומים כן הוא בש"ס. סמ"ע:

דהואיל. עיין בספר באר שבע דף ק"ה ע"ד ובתשובות ן' לב ס"א כלל י"ח סי' ק"ד ובתשו' מהר"מ פדואה סי' ל"ח:

לקצתן. ובמרדכי איתא ליתן לאחר כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ג דמגו דהחזרתי לאפטרופוס לא אמרי'. ש"ך:

ודאי. ז"ל הטור בשם הרי"ף דגדלי יתמי וטענו עליה בטענת ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע ע"כ והמחבר סתם כדי לכלול דה"ה אם טענו הב"ד טענת ודאי דאם הם ב' נאמנין נגדו אבל אם הוא אחד הוי כעד ונשבע נגדו. סמ"ע:

ופרוט'. כדין שבועת התורה וע"ל ר"ס פ"ח וצ"ג שם נתבארו דינים הללו וע"ש סס"א דכת' המחבר ז"ל ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק (וקאי גם על אפטרופוס) עד שיחשדם המשביע אותן בב' מעין כסף צ"ל דכונתו הוא שהחשד והכפירה יהיה ב' מעין כסף זולת ההודאה שתהיה לפחות פרוטה וכמ"ש הט"ו כאן עכ"ל הסמ"ע ובב"י בסי' צ"ג גם בכ"מ פ"ט מהל' שלוחין לא משמע כן וא"כ צ"ע ועמ"ש בסי' צ"ג ס"ק ג'. ש"ך:

ומגלגל. פי' אם יש עליו טענת ודאי שתופס משלהן והוא כופר ומכח זה יש עליו שבועת היסת שתקנו בכופר הכל בטענת ברי אז מגלגל עליו גם שבועת אפטרופסים אפי' בפחות מטענת ב' כסף ופרוטה. סמ"ע:

בפשיעה. כת' הסמ"ע דהטור מסיק בשם הרא"ש ז"ל דמ"מ לא משבעינן ליה בלא טענ' והש"ך האריך להשיג בראיות הרבה על כל מ"ש המחבר בסעיף זה ע"ש שהניחו בצ"ע לדינא:

שור. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה דף קכ"ה ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ב וח"ב סי' קכ"ח:

העיר. דומה לזה כ' הט"ו בסי' רצ"ג ס"ג בשומר שרוצה ליסע ממקומו ז"ל שאין אוסרין לנפקד במדינ' משום פקדון של זה עכ"ל וה"נ דוגמתו באפטרופוס. סמ"ע:

קטנים. ע' בתשובת רש"ך ס"ב סי' ע"ז ובתשובת ר"י לבית לוי ס"ג דף י"ד ובתשובת ן' לב ס"ד דף ע"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"ל ומבי"ט ח"א סי' ל' וברשד"ם סי' מ"ו ורס"ג:

שסמכו. ע"ל סי' קכ"ח בב"י ועבעה"ת שער ס"ה ח"ב ובספר ג"ת שם ודו"ק וע' בא"ע סי' ע' ובמהרשד"ם סי' שי"ב ושמ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' ע'. ש"ך:

זמן. ואם העמיד אפוטרופוס לבן אחד שהיה לו והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו ונפטר הבן ראשון אותו אפוטרופוס משתדל גם לאותו בן שנולד דדעת האב קרובה אצל בנו והוא ידע שהיא מעוברת ר"ן ד"מ כ"ג וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' של"ה:

בכך. ע' בש"ך שהביא תשובת מהרשד"ם סי' קע"ב שכת' דאם היו הנכסים ביד בן האפוטרופוס נאמן להחזיק מה שבידו כפי מה שכתו' בפנקס כו' והוא השיג עליו דלא מהני תפיסה בזה ע"ש:

או שאשתו מעוברת. יבמות סט ב' עבדינן להו תקנתא כו':

קטנים וגדולים. קדושין מב א' וכמש"ל ר"ס רפ"ט:

צריך כו' ואם לא כו'. מתני' דגטין נב א':

שב"ד כו'. רפ"ד דב"ק:

ואם הב"ד כו'. דהא טענינן ליתמי וערא"ש פי"ג דכתובות סי"ב וז"ש שם פי"א ב"ד שמכרו בלא הכרזה כו' אבל בהכרזה מותר. והר"ן פ"ב דקדושין כ' מדקאמר ובוררין כו' בל' רבים מ' דקאי אב"ד והא דמעמידין אפוטרופוס שיהפך בזכותם שאין ראוי לב"ד לעשות משום עורכי הדיינים וז"ש מיהו כו':

והא דב"ד כו'. כמ"ש בפ"ג דב"מ אפוטרופוס לדיקנני כו' שאין ב"ד צריכין לטרוח בשבילם וכמ"ש בסי' רפ"ה ס"ב:

וב"ד היינו כו'. כמ"ש בב"ק שם ר"ג וב"ד כו':

אחד כו'. כמ"ש ויוסף הוא השלים כו' וכמ"ש אתה תהיה על ביתי כו':

מי כו' דלא כו' דאז מינה לצרכן ומאמין אותו וז"ש במתני' או שמינה להן כו':

ואין מניחין כו'. עסט"ז בהג"ה וי"א דהואיל כו'. וכ"ש שאין מניחין אותו בתחלה בלא ראיה שם. ועס"ג:

בין שיהיה כו'. עסי' רפ"ה ס"ה וס"ז בהג"ה:

ויכולין כו'. דכאן לא שייך טעמא דירושלמי שהביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ד דסנה' ע"ש:

כשימנו כו'. ממ"ש וא"צ כו' באחרונה. דוקא:

ב"ד כו'. דע"כ במינהו אביהם מיירי דאל"כ האיך קאמר רב שילא דלא מסלקינן ליה הא ע"כ צ"ל לברר נאמן כמ"ש ב"מ ע"א וברירתם בטעות היתה וחוזר כמ"ש בקדושין מב ובכתובות ק' ל"ק הא דטעו כו' ולא מ' כן ברי"ף שכ' אמרי רבוואתא כו' והא דאיפסיקא כו':

וי"ח כו'. דס"ל דבכ"ע מיירי מדקא' סתמא:

וי"א כו'. מפ' הגמ' שם ע"י אפוטרופוס:

לא מצאו כו'. שם:

י"א כו'. עבה"ג וכ' הראב"ד דאם לא היה אפוטרופוס ברשות ב"ד לא היה נוטל בשבח יתומים אף אם השביח משלו ע"ש:

ודוקא כו'. כמ"ש בס"ז:

ומי שהיו כו'. כמש"ל ואם היה השוק כו' וה"ה כאן. שם:

מי שהיה כו'. גמ' שם:

ומוכרין בהמה קודם כו'. כמ"ש בברייתא הקודם קודם וכמש"ש בסוגיא דמוכרין עבדים ליקח שדות לת"ק:

ויש מתירין כו'. דאין ה' כרשב"ג בברייתא לכ"ע ואפשר דגי' הרמב"ם גם בדין זה דברי רבי רשבג"א כו':

אין אפוטרופוס כו'. כנ"ל:

אבל כו'. ברפ"ד דב"ק:

והאפוטרופוס כו'. עמש"ש:

(ליקוט) ולכן יוכל להעיד. כמ"ש ברפ"ב דקדושין שליח נעשה עד אם אינו נוגע בדבר ע"ש ובפ"ג דב"ב אריס מעיד בזמן דליכא פירי כו' (ע"כ):

אע"ג כו'. עתוס' בכתובות פ"ה ב' ובב"ב ע"ב:

מ"מ כו'. כמ"ש בכתובות קט ב' אי הוה אביהן כו' ולכן לא טעין אביי בעצמו דהא טוענין ליתומין משום דמילתא דלא שכיחא הוא. שם:

והא כו'. כתובות פח א' ל"ש אלא שאמרו כו':

וכ"ז כו'. תוספתא פ"ח דב"ב:

(ליקוט) וא"צ לעשות כו'. עבה"ג ס"ק ק' וכ"כ הרא"ש שם ג"כ אבל רש"י בסנה' ך"ג ב' סד"ה אפי' תימא כ' ומשום דהלכה כו' וכ"כ הרמב"ם בב"ב קע ב' בד"ה א"ל. ואע"פ כו' וכ"כ הרא"ש בפ"ג דמ"ק סי' עט ועמ"ש בא"ה סי' יז סל"ז בהג"ה בארוכה ובא"ח סי' תל"ט ס"ב (ע"כ):

וי"א דהואיל כו'. שמפרש פלוגתא דרבי ורשב"ג בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דרבי כרבנן דמינהו ב"ד א"צ לישבע ורשב"ג כאבא שאול ואנן קי"ל כאבא שאול כדלקמן:

מחרימין כו'. כתקנת הגאונים:

ראובן כו' ויכולין כו'. כיון שהיה הממון בידו כמו אפוטרופוס סתם ובן בית דפ' כל הנשבעין:

אבל כו' וכן כו'. דוקא משבועת אפוטרופסין פטרוהו ועתוס' בכתובות פ"ד ב' ד"ה מיגו ואע"ג דהאי בקרא כמו אפוכורופוס הוא ויש לדחות:

ואם יש כו'. כמ"ש שם בין לרבנן בין לאבא שאול במקום דאית ליה הנאה משבעינן ליה:

אע"פ כו'. דביתומים צריך לדקדק יותר כמ"ש בפ"ב דב"מ דלאו בני מחילה נינהו:

אא"כ כו'. כמש"ש מ"ט כו' לא אתי לאמנועי כו' אתי לאמנועי משא"כ כשרואין דממנעי:

כשמשביעין כו'. שבועות מח ב' דכשיטת רש"י ורשב"א אבל הרי"ם ורמב"ם פי' שא"צ הודאה וכמש"ל ר"ס לג וכ"כ הטור כאן בשם הרמ"ה ודברי בד"ה תמוהין:

אפוטרופוס בין כו' וחייב כו'. תוס' בגטין שם ובב"ק לט א' מגמ' דב"מ מ"ב ב' ובשם ירושלמי אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין אלמא אף במקום שפטור משבועה חייב בפשיעה וע"ש. דפטור מגניבה ואבידה כמ"ש בגטין שם אייתת קבא כו':

אפוטרופוס שוטען כו'. כמ"ש בשבועות ל"ב א' משביע ע"א פטור מ"ט דבר הגורם כו' ושם ב' מי יימר דמשתבעת:

אפוטרופוס בין כו'. תוספתא פ"ח דב"ב אפוטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומין א"י לחזור בהן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע כו' ומדלא מחלק ברישא ש"מ בכ"ע:

או התחיל כו'. דעדיף יותר מהחזיק וכמ"ש ר"פ האומנין לענין חזייית פועלים:

ודוקא כו'. כמ"ש בסי' רצג ס"ג:

דעתה קרובה. בפ"ט דב"ב:

יתומים כו'. ע"ל ס"ס רמ"ו בהג"ה:

וה"ה כו'. ע"ל סי' צו ס"ג:

אבל אם כו'. כמ"ש בב"ב קמד ב' במתני' אבל השולח כו':

אא"כ כו'. כמ"ש ספ"ו דכתובות האומר תנו שקל כו':

מי שמינה כו' אלא כו'. כנ"ל בש"ע:

השוטה והחרש כו'. עבה"ג ובב"ק לט א"ב שור של חש"ו כו' ע"ש:

אפוטרופוס כו'. כמש"ל סי' סט ס"ה:

אבל כו'. ע"ל סי' צ"א ס"ג בהגה וה"ה כו':