דין שומר חנם מאימתי מתחייב בשמירה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רצ״א

ש"ח כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רמ"א ובתשובת מהר"ן ששון סי' ע"ז ע"ח ע"ט ובמהרי"ט סימן ק"ה דף קכ"ה ע"ב וד':

ואינו חייב לשלם כו'. בש"ס ריש ב"ק משמע להדיא דארבע שומרין חייבין לשל' מעידיו' כמזיקין וכ"פ הרי"ף והרא"ש והנ"י שם וכ"פ מהרש"ל שם סי' ו' וע"ש וכן הוא הדין לקמן סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ב ועמ"ש לקמן סי' ת"ך ס"ג (הג"ה ובעיסקא שהיא פלגא מלוה ופלגא פקדון במקום שהוצרך לגבות ממנו גובה החצי מעידיות וחצי מבינונית כ"כ בש"ג בשם ריא"ז פ"ק דב"ק:

כ"א בפשיעהכו'. ואם נגנבה או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג"כ חייב עכ"ל סמ"ע ואפי' נאנס כדלקמן ס"ו:

אלא שאמר הנח לפני הוא ש"ח ואם קבל שכר הוי ש"ש בלשון זה שאמר הנח לפני כן משמע בש"ס פ' האומנין (בבא מציעא דף פ"א ע"ב) וכן הוא בתוס' פ' השואל דף צ"ט סוף ע"א ובהרא"ש שם ולדברי הסברא האחרונה דלקמן ס"ה כתב המ"מ בשם הרשב"א וראב"ד דכאן הניח לפניו בסמטא ובתוך ד' אמותיו וכ"כ הנ"י בשמם והא דלא פירשו כפשוטו דאיירי כאן בחצרו של שומר משום דבש"ס פרק האומנין משמע דאיירי בשוק ע"כ פירשו דשוק ר"ל סימטא עוד כתבו המ"מ ונ"י שם דמיירי בבהמה וא"ל הכישה במקל והיא תבוא כו' ותירוץ זה אינו אליבא דהילכתא כדלקמן סי' ש"ם ס"ז ועמ"ש שם ע' בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז ר"ס צ"ו:

הנח לפניך או הנח סתם הנח סתם בעי' דלא איפשטא כ' הסמ"ע עפ"ר שם הוכחתי הא דהשוום יחד היינו דוק' בהיזק דאתי להו מעלמא כו' עכ"ל ר"ל הא דהשוום יחד אף בחצר היינו דוקא בהיזק דעלמא אבל בשוק י"ל דאין חילוק ולרבנן אפי בהיזק דמיני' פטור ולר' אפי' בהיזק דמעלמא חייב וכן הוא בש"ס פרק האומנין (בבא מציעא דף פ"א ע"ב) ע"ש:

הרי הבית לפניך ואע"פ שקבל ממנו שכירות מ"מ הא ביתא קמך אמר ליה. בדק הבית בשם הריטב"א ור"ל אף על גב שקבל שכר שמירה כשישמור מכל מקום כיון דא"ל הא ביתא קמך לא קיבל השמירה ולא הוי אפילו ש"ח והכי מוכח בש"ס ע"ש עיין בתשובת מהרא"ן ששון סימן קמ"ד ובתשובת ר"ל ן' חביב סימן צ"ד:

אבל בדרך כו'. כ"כ בד"מ בשם רי"ו ונ"י וש"ס פ' האומנין וע' בסמ"ע ס"ק ה' ומש"ש עפ"ר ודרישה הוכחתי דאפי' בשוק כו' וכן הוא בש"ס פרק האומנין:

לחצרו כו'. דוקא בחצר אבל אם הכניס ענינו לבית בעל הבית ברשות סתמא דמילתא קביל עליה בעה"ב נטירותא אפי' לרבי כן הוא בהגה"א פר' הפרה מא"ז וכן עיקר ומ"ש בתשוב' הרא"ש שבטור זהו בבית הנפקד כו' אין חולק ע"ז אלא פירושו כמ"ש הב"ח ע"ש וגם דברי הסמ"ע ס"ק ה' יש לפרש כן ודוק ע' בתשו' מ"ע סי' צ"ב:

אינו חייב בשמירתן כלל כו' וי"ח דחייב בהיזק דאתי ליה מיניה כמבואר בטור ושאר פוסקים וגם הר"ב מביא סברתם לקמן ס"ס שצ"ח וצ"ע על הר"ב ויותר על הע"ש למה סתם כאן וכ"פ מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' ו' דחייב וגם בהיזק דמעלמא בעיא היא ולא איפשטא ואי תפס לא מפקינן מיניה ע"ש:

אלא בשל כסף כו'. וה"ה בשואל דינא הכי וכדמוכח בהגהות מרדכי ס"פ הכונס ועמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ח:

אבל אם הפסידו בידים כו' כ' הסמ"ע ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקידו אבל א"י לברר א"צ לשלם לו של זהב אפי' הפסידו בידים וכן מוכח ממ"ש הטור סי' צ' עכ"ל לא ידענא שום הוכחה ואדרבה מדכתב הטור שם דעשו תקנת נגזל במזיק משמע דה"ה הכא נשבע הניזק ונוטל וכ"כ מהרש"ל פ' הכונס סי' ל"ב י"ל מיהו דשאני הכא דכיון דאמר מתחלה של כסף הוא אינו נאמן אח"כ בשבועתו ולפ"ז היכא דהפקידו סתם והנפקד אומר שמא מוזהב הוא והמפקיר אומר ודאי זהב הוא נשבע ונוטל לכ"ע:

ונסתלקו הבעלים כו' עיין בסמ"ע ס"ק ח' עד וכמ"ש הטור ומחבר ס"ס זה כו' לא ידענא מנ"ל הא ול"ד לס"ס זה ודוק וצ"ע גם לקמן סי' שמ"ו ס"ד לא משמע כן ע"ש:

ויש מי שאומר כו'. וכ"כ רש"י פ' מרובה (בבא קמא דף ע"ט ע"א) ורמב"ם בפי' המשנה שם ומ"מ פ"ב מהל' שכירות ונ"י פרק האומנין וכן נראה עיקר בש"ס פרק מרוב' ע"ש ודו"ק ע' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' שמ"א:

וסופו באונס כו'. ע' בתשו' ר"ש כהן ס"ג ס"ס ק"י כתב דאפשר דבאונס דלא שכיח כלל לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' ואינו נ"ל כלל ודו"ק:

המתן לי כו'. וכ' בת"ה סי' של"ג שומר שאינו יודע אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה משאי"ל משלם ע"ש והביאו בהגהות סמ"ע ס"ק י"ב וכ"כ בתשו' ן' לב ח"א דף קכ"ב וכתב שם דה"ה בטוען שהבין מלשון השטר שנתן לו רשות לעשות כן באופן שלא פשע במה ששינה וע' בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ז ובתשו' רשד"ם סי' מ"ח ותכ"ט ובעל ת"ה הביא ראיה מלקמן סי' ש"ם סס"ג בהג"ה ע"ש וכתב ע"ז בהגהות סמ"ע ודוקא בזה כיון שמוד' שנגנב משא"כ לקמן ס"ס רצ"ח דכתב (והוא דעת הרשב"א) דנשבע שא"י שנגנב פטור וע' בתשו' ן' לב ח"ג סי' קט"ו:

לשלם מיד כו' וא"צ להמתין עד שיבקש:

אם נכנס בשעה כו' וש"ש חייב בכל ענין כדלקמן סי' ש"ג ס"י ע' בתשו' ר"ש כהן סי' ק"י ובתשובות ר"י לבית לוי סי' כ"ח דף קמ"ט:

ואם לאו פטור. ע' בסמ"ע ס"ק כ' עד ואף שהראב"ד כ' (ומביאו הנ"י במסקנת') דמחשב אונס מחמת פשיעה דאמרי' אלו הי' שם הי' מקויים בו ומוראכם וחתכם כו' וכן מוכח דעת התוס' פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) סע"א וכן דעת התוס' להדיא בפ' האומנין דף ע"ח ע"א ואף שפסק הנ"י והמחבר כהרי"ף והרמב"ם המע"מ והב"ח הסכימו להטור (וכן נלפע"ד לפסוק המע"ה) וכן נראה מדברי הרב לקמן סי' ש"ג ס"י שהביא דברי הראב"ד וצ"ע למה סתם כאן ואפשר ס"ל לחלק בין ש"ח לש"ש אבל באמ' אין לחלק בזה ויותר נראה שמ"ש שם וע"ל סי' רצ"א סי"ב ר"ל די"א פליגי נמי הכא ודו"ק:

דסתם תיבות חתורות כו' היינו כשיש בהם מאכל ואם יש שם בסמוך מים בענין שיכולי' העכברי' לשתות פטור לפי שאין דרך עכברי' לקלקל בגדי' רק מחמת צמאון כל זה במהרש"ל פ"ק דב"ק ס"ס כ"ג וע"ש ע' בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ע"ז דף ק' ע"ח וסי' ע"ח וע"ט:

השומר שהניח כו' ע' בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ע' וסי' קל"ג:

יטמינם בכותל בטפח כו' הב"י תמה על הרמב"ם שהשמיט גשושאי והב"ח הקשה עוד למה השמיט פרומאי שבש"ס ונכנס בדוחקי' ולפע"ד דס"ל להרי"ף והרמב"ם דה"פ האידנא דשכיח טפוחאי ולא גשושאי ולא פרומאי כו' ולכך לא הביאו הרי"ף והרמב"ם רק טפוחאי ודוק כי זה ברור וע' בס' א"א דף ק"ב ע"ד:

סמוך לבין השמשות כו' ובמרדכי כתב דל"ד אלא אפי' מחצי היום ואילך ע' בתשובת מהרי"ט סי' מ"ד ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' ע"ט:

בד"א כו' ע' בתשו' רשד"ם סי' מ"ז וצ"ע ובתשו' ן' לב סוף ספר ד' די"ח וע' ברשד"ם סי' מ"ט וע"ו וקי"ז וקכ"ה וקל"ד וקמ"ח ושי"ד ותמ"ד ובתשו' מהר"ן ששון סי' ק"ן ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קס"ט:

ובמקום המשתמר ע' בתשו' מהר"מ מינ"ץ סי' נ"ט ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ה דף קכ"ז ור"ס קכ"ג:

אפי' בשעה שהגנבי' כו' ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"ן:

ומונחי' בידו או קשורי' כו' מדברי הטור והמחבר נראה לכאורה אף לדברי ר"י ברצלוני דבסעיף י"ח מ"מ כאן אין לכספי' שמירה עד שיהיו מונחי' בידו וע' בתשו' ר"ש סי' מ"ז שכ' דגם בזה אם הניח במקו' שמניח מעותיו דפטור וכך נראה קצת מדברי הסמ"ע ס"ק ל' ע' בתשו' מהרא"ן ששון שם ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שמ"ב:

על דעת אשתו ובניו כו' בתשו' ר"י לבית לוי סי' ל"ה תמה על ר"ש כהן ס"ב סי' פ"ה שכתב בפשיטות דהיינו דוקא בש"ח שהרי כ' הב"י בשם רי"ו שתמהו רוב הפוסקי' על הרמב"ם דאחר שרגילי' הבעלי' להפקיד אפי' ממעט בשמירתו פטור כו' ע"ש ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ט:

פטור כו' וי"ח וכמש"ל סי' ס"ב ס"ק צ"ד:

בין גדולי' בין קטני' כו' ע' בתשו' ר"ש כהן ח"ב סי' פ"ה ובתשו' רשד"ם סי' רכ"ב:

ראייה שלא פשע כו'. ע"ל מ"ש בסעיף כ"ו:

מי שהוא ידוע כו' כ"כ הגהות אשר"י (ומרדכי) מא"ז ובתשו' רשד"ם ס"ס מ"ח וסי' ק"ך:

כמוסר לבני ביתו ובזה אם פשע האחרון ואין לו לשלם פטור הנפקד אפילו לסברא הראשונה דלקמן סכ"ד בהג"ה כן הוא במרדכי ובהגהת אשר"י ובב"ח:

יש לו לטעון כ"ש שהית' נזהרת כו' ודוקא ש"ח אבל ש"ש חייב דה"ל לפרש שהוא פקדון כ"כ נ"י בשם הר"ן ומביאו ב"ח ס"ל ע"ש כ' הסמ"ע והא דלא טמנה בקרקע משום דסברה דשל בנה הן והוא יעסוק בהן ולא ניחא ליה בהטמנתן בקרקע עכ"ל כלו' שלא הית' רוצה לטרוח כיון שלא ניתן לה בתורת שמיר' של אחרי' דדוקא שומ' מחויב לטרוח והיתה סבורה שהבן לא יקפיד ודי לו בשמירה זו עיין בתשובת מהרי"ט סי' מ"ד וק"ה ריש דף קכ"ו:

שהרי לא אמר לה שהם פקדון כו'. ואין המפקיד יכול להשביע ע"ז שלא אמר לה בנה שהן של פקדון דאין נשבעין על טענת ספק דהרי המפקיד לא יכול לטעון ברי שאמר לה שהן של פקדון עכ"ל סמ"ע והוא מדברי הרא"ש וטור הלכך כיון שהבן או' שנתנם סתם פטור משבועה זו אבל אם הבן אומר שא"ל שהוא פקדון צריכין לישבע היסת נגד הבן אף שהוא קרוב כדלעיל סי' ע"ה סכ"א בהג"ה ע"ש ולא מסתבר לומר דהבן חשיב נוגע בעדות שהרי אף אם יאמר שלא אמר לה פטור וק"ל והא דפטור' משבוע' היינו כשיש עדים שנאנסה או שמאמינ' דאל"כ פשיטא דיכול להשביע ע"ז ע"י גלגול שהחביאה וק"ל:

שהחביא' כו' וכן הוא בטור ובש"ס שתשבע שהחביא' בארגז ונרא' הטע' שאינ' נשבעת בקצרה שנגנב משום דדילמא לא החביאה אותם כלל ובכה"ג ודאי אפי' היה המעות של בן היה הבן מקפיד וא"כ הוי פשיעה לגבי בן וחייבת לשלם להמפקיד לכך צריכה לישבע ג"כ שהחביאה אותם ודוק:

דבעל הבית כו' אע"פ שלא הודיעם כן משמע בתוס' ורא"ש וסייעתם וכ"מ לעיל סי' ע"ב ס"ל ושם סתם הרב דחייב ודלא כסמ"ע שם ועמ"ש שם:

חייב לשלם כו' ואם ידוע שאינו משמרו בעצמו רק מסרו לאשתו ובניו פטור מרדכי ואגודה וב"ח ע"ש וע' בס' א"א דף ק"ג ע"ב:

וי"א דפטור כו'. ואם היה ש"ש ומסר לש"ח עיין בתשוב' דברי ריבות סי' רי"ז ורי"ח באורך ובתשו' רשד"ם בסי' מ' באריכות וסי' נ' עיין בתשו' רמ"א ס"ס כ"ז:

השמש פטור כו'. עיין בב"י בשם התוספות שכתבו דהיינו דוקא בבית א' וכן הוא בהגהות אשר"י ולפע"ד אין נראה לחלק גם דוחק לפ"ז לחלק בין שהה השליח או לא ומה שדחקו התו' והג"א לזה ממעל השליח י"ל דלענין מעילה שאני דאפי' יאמר השליח ששגג שייך מעיל' ודו"ק ועי"ל דהתם שאני כיון שהזכי' לו חלון ותירוץ זה איתא בתו' בגיטין פ' התקבל (גיטין ד' ס"ה) ועיין בר"ן ורשב"א שם עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ר' ובתשו' ר"מ אלשיך סי' כ"ג:

ואם היה כשות הפקדון רחוק. וכ"ש אם הוא קרוב והוא מיהר לבא דהיה לו להרגיש שמהפקדון לקח עכ"ל סמ"ע וכ"כ הב"ח ואינו מוכרח די"ל כשהוא קרוב וא"ל הטל מזה שהוא רחוק ה"ל כא"ל הטל מזה ולא מזה דאל"כ למה הטריח להביא ממרחק:

אם הוא ש"ח. ומ"מ אם פשע השני רצה גובה מהשני ואי"ל לאו בעל דד"א דומיא דגזל ונתייאשו כו' ואף אם שומר הראשון שאל בבעלים מ"מ הב' חייב ולא מיקרי שאלה בבעלי' דכיון דאין הממון של שומר הא' כ"כ רש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' א' והביא ראיה לזה ע"ש ובסי' שמ"ו סי"ז בהג"ה עיין בתשו' ר"מ אלשקר סי' ל"ט:

לפיכך אם דרך כו'. וה"ה אם ידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר פקדונותיו ביד אחר ודינו עם הב' רש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ב וע"ש:

להפקיד תמיד כו' ואם פשע זה שדרך הבעלים להפקיד אצלו ואין לו לשלם ע"ל סי' ע"ב ס"ל בהג"ה ומ"ש שם:

כגון שהראשון היה ש"ש והשני ש"ח כו'. כתב ב"י בשם תלמידי רשב"א שומר שמסר לאשתו ובניו או למי שרגילי' הבעלי' להפקיד אצלו דעת הרמב"ן שאלו נשבע השני שהוא ש"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שנאבדה אע"פ שאין אנו יודעים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או בפשיעה וחייב השני כ"כ מורי ר"ש אבל דעת רבינו דש"ש שמסר לש"ח ואין השני רוצה לישבע (או) שהלך לו שהראשון פטור ואפי' הנה תובעו בברי שנגנבה מפני שזה טוען שא"י אם נגנבה הוא חייב או אם נאנסה או אם מתה בפשיעה והוא פטור וה"ל כמנה לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי לך דפטור ולא נהירא לי דעת רבינו דהא אמרי' בש"ס דאפי' ש"ח שמסר לש"ש חייב מטעם דא"ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה אלמא דאפי' רוצה השני לישבע חייב הראשון כיון שאין הראשון יכול לישבע כ"ש כשאין הב' רוצה לישבע או שאינו כאן לישבע דחייב ואפשר הוא מפרש הא דקאמר היאך לא מהימן לי בשבועה היינו שאפשר שהוא עדיין ברשותו אבל כי ידעינן שאינו בעולם פטור הראשון אבל אין זה עיקר גם מדברי רש"י ומדברי כל הפוסקי' לא משמע כן אלא כיון שאי"ל בבירור שנאבד באונס חייב וגדולה מזו כתב בתרומת הדשן סי' של"ג דאפילו לא מסר לשומר רק נאבד אצלו ואין יודע אם בפשיעה אם באונס חייב דכל שומר צריך לישבע בבירור אבל לא שא"י וכן עיקר ודלא כמ"ש הנ"י ר"פ הגוזל ומאכיל בשם הרא"ה דהשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכ' כיון דקי"ל דאינו חייב עליה עד שעת אונסי' פטור שהרי זה כאומר א"י אם הלויתני אבל השואל חמור לרכוב עליה ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה חייב שהרי הוא פושע כו' עכ"ל. ומביאו ב"י והד"מ ריש סי' ש"ם ונרא' שמפני כך השמיט הרב בהג"ה לשם דברי הנ"י ואדרבה משמע מדברי הרא"ש וטור שם דחולקין וע"כ הביא הר"ב שם סוף ס"ג בהג"ה דברי הרא"ש וטור בסתם והע"ש שהעתיק שם בסעיף א' דברי הנ"י בסתם ובס"ג דברי הרא"ש וטור בסתם לא כוון יפה ודבריו סותרי' זה א"ז (שוב ראיתי במהרש"ל פ' הגוזל ומאכיל סי' ג' הביא דברי הנ"י בסתם ולא הביא שום חולק רק הוא עצמו חולק עליו מסברתו בענין אחר וז"ל תמיה לי אי איירי שטען המשאיל ברי לי שפשעת' אפי' גבי דידיה נמי מחייב דהוי כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ואי איירי שג"כ המשאיל בא בטענת שמא נ"ל דאפי' לגבי שליח פטור דהא אין כאן טענת ודאי לחיייבו ושמא ושמא הוא והמע"ה ודומה לאחד שאמר הלויתני וא"י אם פרעתיך וזהו אמר ג"כ א"י דפטור עכ"ל ונראה שלא הרגיש מהרש"ל בדברי הרא"ש וטור ות"ה שחולקין ע"ז ע"כ נראה לדינא דאפי' בטוען המשאיל שמא חייב ול"ד לאומר א"י אם פרעתני וכמו שכתבתי בסמוך. ואפשר ס"ל למהרש"ל והע"ש לחלק בין הך דהרא"ש וטור להך דנ"י בשם הרא"ה אבל אין נ"ל לחלק אך נ"ל דהרא"ה ס"ל כמ"ש הת"ר בשם רבינו והרא"ש והטור ס"ל כרמב"ן ור"ש וכן עיקר ודו"ק) אלא דלענין דינא דכיון שאי"ל בבירור חייב והכי משמע מדברי הפוסקי' בכמה דוכתי ומה שדימה רבינו והנ"י זה לאומר מנה לי בידך והלה אומר א"י ל"ד כלל דהתם כיון שנעשה שומר דמי לאומר א"י אם החזרתי לך (ואע"ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסים ולא משעת שאלה וכדאית' בש"ס ופוסקים ונתבאר לקמן סי' שמ"א ס"ד היינו לענין דאין היורשי' חייבים לשלם ומטעם דלא אישתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ"ל הטעם דל"ד להלואה דלהוצאה ניתנה א"כ חיובא רמי מיד אנכסים אבל שאלה כיון דהדר' בעינה א"כ לא רמי חיובא אנכסיה דשואל כ"ז שהיא בעין חייב להחזיר' וא"כ כשא"י אם מתה כדרכה או לא ה"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נ"ל נכון וברור ודלא כמ"ש נ"י ר"פ הגוזל ומאכיל שם ובפ' השואל דכיון דקי"ל דלא נשתעבדו נכסים עד שעת אונסי' ה"ל כאו' א"י אם אני חייב לך ע"ש אלא כמ"ש ודוק. והכי מוכח ממ"ש התוספו' בפ' השואל דף נ"ו ע"ב אהא דאמרינן התם אמתני' דשאל פרה ושכר פרה ומתה א' מהן המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר א"י חייב שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן כו' וכתבו תוספות דוקא אומר א"י אם הלויתני אבל אומר א"י אם החזרתי לך מתני' הוא בהגוזל בתרא דחייב ומ"מ פריך שפיר לר"נ ממתניתין דאע"ג דמודה שמסר לו ב' פרות כיון שמחזיר א' ה"ל כאלו אומר א"י אם השאלתני עכ"ל משמע דוקא כשמחזיר אח' אבל אם היה אומר א"י ולא היה מחזיר אח' ה"ל כאומר א"י אם החזרתי לך ודוק:

אע"פ ששאל או שכר כו'. עיין בסמ"ע ס"ח מ"ח וע"ל סי' שמ"ו ס"ז בהגה"ה עיין בתשו' רשד"ם סי' קמ"ד ורכ"א ועיין באשרי פרק קמא דמציעא גבי יש מקשין הבל מוכח דה"ה כשיש ע"א מצטרף השומר הב' עם העד וה"ל ב' עדים אבל לפוסקי' אחרים שתירצו דהשומר הוי נוגע א"כ צריך הכא ב' עדים אחרי' דוקא וכן נראה עיקר ודו"ק (ועיין בסמ"ע שם):

ואם יש עדי'. משמע אפילו מיעט בשמירתו פטור ביש עדים וכ"כ הב"ח סכ"ה בפשיטות וכן משמע להדיא ברמב"ם וסמ"ג ע"ש ורש"ל פרק קמא דב"ק סי' ל"ב חולק דהיכא דגרעיה לשמירתו אפילו יש עדים חייב מאחר שפשע ע"ש ואני אומר דאפילו בשבועה היה בדין שיפטר אפילו היכא דגרעיה לשמירתו אם דרכו להפקיד אצלו כמו שכתב רי"ו שתמהו רוב הפוסקי' על הרמב"ם בזה ומביאו ב"י ונ"ל דגם הרמב"ם והסמ"ג מודים דשבועה מועיל ומ"ש והוא שלא ימעט בשמירתו כו' ר"ל דאם הש"ח ישבע שנגנבה הרי השומר ראשון פשע דהוא חייב בגניבה ואבידה ומ"ש ואם יש עדים כו' ה"ה דשבועה מועיל בענין שהיה הראשון פטור אלא משום דארישא נמי קאי באין דרך להפקיד הצריך לומר ואם יש עדים דוקא ובזה מיושב מה שכתב מהרש"ל שם שדברי הרמב"ם והסמ"ג יש לשדות בהן נרגא מאחר שכותבים בעצמם שנקרא פושע א"כ חייב כו' ולפי מה שכתבתי ניחא ומיהו ברמב"ם וסמ"ג בלא"ה לק"מ דאיתא שם וז"ל ואם הביא השומר השני ראייה כו' כיצד שומר שכר שנתן הבהמה לש"ח אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והיינו כמו שפירש מהרא"ש בבאורי סמ"ג דדוקא כיון שמתה א"כ לא שייך תחלתו בפשיעה וסופו באונס כדלעיל ס"ט וכן פי' מהרש"ל בעצמו בבאורי סמ"ג דהיינו טעמא כיון שאין האונס בא מצד הפשיעה וכ"כ הע"ש וא"כ בכה"ג אפי' אין דרכו להפקיד אצל השומר השני פטור וכ"ז אמת לדינא מיהו הפי' הראשון שכתבתי ברמב"ם הוא דוחק שהרי כתב ה"ז פשע ולכך העיקר ברמב"ם כפי' מהרא"ש ומהרש"ל בביאורי סמ"ג אבל לדינא אין זה עיקר וכ"כ הרא"ש פ' המפקיד להדיא דלא מיקרי פשיעה ש"ש שמסר לשומר חנם כיון שמסרו לבן דעת ע"כ נראה עיקר לדינא כרי"ו וכן נראה דעת הטור דלקמן סי' ש"ה ס"ה כ' כדברי הרמב"ם ולא הזכיר הרי זה פשע וגם כתב שמתה או נאנסה ע"ש ודו"ק ועיין בדברי ריבות סי' רי"ז ורי"ח ומהרשד"ם סי' מ' באריכות ועיין סי' רס"ג:

ששמר השני כראוי. ונגנב או נאנס בענין שהיה השומר הראשון פטור אע"פ שאינו ברור שהיה נארע האונס כזה בבית השומר הא' פטור ולא אמרינן מה שמסרו לשומר שני ה"ל פשיעה וה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דלא מיקרי פשיעה ש"ש שמסר לש"ח כיון שמסרו לבן דעת כן מתבאר מדברי הרא"ש פ' המפקיד ותוס' שם:

ויכול הוא לישבע על זה. ואפילו מסרו לחש"ו ומתה ברשותם פטור כן הוא בתו' פ' המפקיד ומרדכי ואגודה שם והיינו דוקא מתה ברשותם שאין האונס בא מצד הפשיעה וכן משמע בתוס' ואגודה שם להדיא דטעמא הוא כיון שאף בבית השומר הראשון היתה מתה דמה"מ מה לי הכא מה לי התם ואע"פ דבפסקי תוס' פרק המפקיד כתב וז"ל שומר שמסר לשומר והראשון רוצה לישבע או שיש עדים בדבר פטור ואפי' לחש"ו עכ"ל אין ר"ל דמה שמסרו לחש"ו לא מיקרי פשיעה אלא בא לומר דאפילו בחש"ו מהני שבועה או עדים אבל אה"נ דמיקרי פשיעה וכן משמע מדברי הרא"ש שהבאתי בסמוך והלכך אם אירע אונס אחר אצל חש"ו שיש לתלותו שבא מצד הפשיעה כגון לסטים וגנבי' וכה"ג חייב דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ודו"ק עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קצ"ו וד"ש כתב הסמ"ע ויכול הוא לישבע פי' שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ולא שלח בה יד עכ"ל לא פי' יפה דברי הרמב"ם והמחבר דס"ל לקמן סימן רנ"ד ס"ב דהעיקר שבועה היא שנגנבה ושבועה שלא פשע ושלא שלח יד היא רק מצד גלגול ואם יש לו עדים שנגנב' פטור א"כ ה"ה הכא אם יש לו רק עדים שנגנבה פטור או שיכול רק לישבע שנגנב אצל השומר השני פטור וכן הוא בהרא"ש פ' המפקיד להדיא דדין זה תלוי בהך דינא דלקמן סי' רצ"ד וכן הוא ברי"ו נ"ל ריש ח"ב בהדיא וגם הטור שכתב לא נשאר שום שבועה ר"ל שלא פשע אבל שלא שלח יד א"צ כמ"ש לקמן סימן רצ"ד בשם הירושלמי והרא"ש ומביאם הרב בהג"ה שם ולא כב"ח שפי' דבריו שצריך עדים על כל הג' שבועות ע"ש ש"ש שחזר והפקיד דבר השמור ביד הבעל דבר עצמו ונגנב או נאבד אצל הבע"ד חייב הש"ש לשלם וכן נלמד מדברי הר"י שבמרדכי פ' האומנין ואף הר' ברוך שחולק בהגהת מרדכי דסוף בבא מציעא מודה כאן וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק כ"ד ע"ש:

חייב אף בדברים בלא קנין. עיין בתשובת ר"א ן' ששון סי' ע"ג שנסתפק באם התנ' ש"ח להיות חייב כש"ש וטוען שנאנס ואומר שלא נתחייב אלא לשלם כשיהיו עדים שנגנב או נאבד אבל לא נתחייב על שבועת ש"ש שהיא על טענת ספק אלא רוצה לפטור עצמו בשבועת ש"ח שלא פשע וע"ש שנסתפק בהש"ס דפ' הזהב:

אם בעליו עמו לא ישלם מקרא זה או כי ישאל קאי דמשמע בשעת שאלה צריכין שיהא עמו וכו' עכ"ל סמ"ע ע"ל סי' שמ"ו השיג בעצמו על הע"ש שכ"כ ע' בש"ס פ' השואל וכתוב במשרים נ"ל ח"א שאם נאנס שום דבר שחייב לשלם לא נשתעבדו נכסי' שלו משעת שאלה או נפקדה בידו אלא משעה שנאנסה עכ"ל ד"מ כ"ח הביאו בהגהת סמ"ע וע"ל סי' שמ"א ס"ד ובסמ"ע שם ס"ק י"ג ע' בתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ח דף קנ"א:

פטור בשבועה מגניבה ואבידה כו' דבפרשת משפטים בדיני שומרים פרש' ראשונה מיירי בש"ח וכתיב בה וגונב מבית האיש פי' שהשומר טוען כן וכתיב בתריה ונקרב ב"ה אל האלהים ודרשו בו לשבוע' שישביעהו על טענתו:

כי אם בפשיעה כו' ואם נגנבה או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג"כ חייב:

כסף או כלים או בהמה כו' האריך בל' משום דבפרש' ראשונה דאיירי בש"ח כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וכו' ובפרשה שנייה שם איירי בש"ש כתיב שור או חמור או שה וקמ"ל דה"ה איפכא אלא אורחא דמילתא כתב קרא דבהמה יש טירחא בשמירתה אין מדרך בני אדם לשומרה בחנם משא"כ כסף או כלים דמניחין אותו במקום משומר בלא טירחא דרך לשומרן בחנם וגם יש בו צד רבותא דאע"ג דבקל היה יכול לשומרם דלא יגנבו אפ"ה פטור אבל לדינא אין חילוק וכל זה כתוב בטור בהדיא ע"ש ובפרישה ודוק:

הנח לפניך או הנח סתם אפי' ש"ח לא הוי מפ"ר שם כתבתי והוכחתי הא דהשוום יחד היינו דוקא בהיזק דאתא להו מעלמא אבל בהיזק דאתא להו מחמת שומר ובהמותיו חייב בא"ל הנח התם ומיהו היינו דוק' לר"י והרא"ש והטור דפוסקי' כרבנן אבל להרי"ף דפוסק כרבי אינו חייב כלל וכ"פ המחבר בסמוך ס"ג וכמ"ש שם:

אבל בדרך כו'. עיין פרישה ודרישה שם הוכחתי דאפי' א"ל בשוק הנח סתם דלא ה"ל דין ש"ח דאיכא למימר דכוונתו היה הנח ונטור לך ודוקא כשהלך זה בדרך והמפקיד נשאר פה דבזה ודאי כשא"ל הנח זה על החמור דעתו היה לשומרם דאל"כ מי ישמרם כיון דבעל המנעלי' ישאר פה ומ"ש מור"ם דיש חולקין (גם בע"ש נמשך אחריו) גם בד"מ כ"כ והאריך ע"ש ושם כתבתי דלא מצאתי חולק בזה בנתנה לו להוליכו בדרך והמפקיד ישאר פה כ"א בא"ל הנח סתם בשוק ונשארים שניהם כאן ומטעם שכתבתי ואף שבתשו' הרא"ש (ובטור הביאו) כתבגם כן בלשון זה דכתב מור"ם והוא דלא אמרו כן אלא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כו' הוכחתי בדריש' דלא אתי לדקדק ולומר דוקא בבית הנפקד ומשום שהוא מקום המשתמר ולאפוקי בא"ל כן בשוק שאדרבה בשוק במקום ששניהן שם סברא טפי דאפילו ש"ח לא הוי אלא בא למעט באמר ליה הניחם על החמור והוליכם בדרך דאע"פ שהוא ג"כ רשותו ודומה לבית ובית פטור בהיזק דאתי ליה מעלמא אפי' לחכמי' וה"א דגם בזה דהניחם על החמור יהיה פטור קמ"ל ע"ש ודו"ק:

אינו חייב בשמירתן כלל דפסק כרי"ף והרמב"ם דפטור אפי' מהיזק דאתא לפירות דהמפקיד מבהמתו דהנפקד וכמ"ש לפני זה וכ"כ בטור:

אבל אם הפסידו בידים משלם כו'. דא"ל מאי הוה לך גביה להפסידו ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקידו אבל אם אינו יכול לברר א"צ לשלם לו של זהב אפי' הפסידו בידים וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' צ' ועפ"ר:

ונסתלקו הבעלי' משמירתן. חדא באידך תליא כיון דנסתלקו הבעלים משמירתן נמצא דמוטל עליו לשומרו מאחר דקיבל עליו לשמרו ועוד דאי לא נסתלקו הבעלים משמירתם אלא הוו שומרין קצת עמו בתחלת השמיר' ה"ל שמיר' בבעלים דפטור הנפקד וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה:

ובמקום שמשיכה קונה והיינו כשמשך לחצירו או בחצר של שניהן (או לסימטא) וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' קצ"ז:

אע"פ שלבסוף נאבד באונס בענין אח' כו' עפרו"ד שם כתבתי דהיינו דוקא כשנוכל לתלות ולומר אם לא היה הפשיעה מתחלה לא הוה נעשה האונס ואז אף שהתלייה בהאונס הוא ענין רחוק תלינן בו וחייב משא"כ אם מתה כמ"ש המחבר בס"ט ע"ש ודו"ק:

והיו טמונות בעובי המחיצה פי' אף שבכה"ג אם היו טמונות בכותל בנין אפי' היא של עצים היה פטור מגניבה וכמ"ש הטור בסמוך סוף סעיף זה בקרקע או בכותל בנין גם בסט"ו כתב ז"ל או יטמנם בכותל בטפח כו' והיא מגמרא דאמרו השתא דאיכא טפוחאי כו' ואף דכת' הרי"ף והרא"ש ז"ל וצריך להעמיקו כדי שיהיה עליה עפר טפח משמע דבכותלי אבנים מיירי מ"מ משמע בגמ' דאף בכותל של עצים דינא הכי וכמ"ש בדרישה שאני כותל בנין בקורות דאינו עלול להשרף כ"כ מהר ואף אם יאחז בו האש יכול להציל הפקדון שבתוכו משא"כ במחיצה של קנים מ"ה מחשב לפשיעה ובגמרא (ד' מ"ב ע"א) לא נזכר שהיה הפקדון טמון בעובי המחיצה דצריפ' דאורבני אלא אותבינהו בצריפא דאורבני ופירש"י דלענין גנבי נטירותא היא אפילו בלא קבורה שאין הגנבים הולכים לגנוב במקום שאין מצוי שם אבל ברמב"ם כתוב כמ"ש המחבר ע"ש ואפשר דגם דעת רש"י כן מדכתב אפי' בלא קבורה ור"ל בלא קבורת קרקע אבל מיירי דטמנם בעובי המחיצות ואפ"ה חייבוהו משום דתחלתו בפשיע' הוה וכמ"ש:

המתן לי עד שאבקש כו' דכל שומר מחוייב לתת לב אנה יניחו ולהיותו במקום משומר (הג"ה וכתב בת"ה סי' של"ג שומר שא"י אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה מתוך שא"י לישבע משלם כו' ע"ש שהאריך) וצ"ל דוקא בזה כיון שמודה שנגנב משא"כ לקמן סוף סי' רצ"ח דכתב (והוא דעת רשב"א) דנשבע שאינו יודע שנגנב ופטור ע"ש והיינו משום דאינו יודע שנגנב דיכול להיות שאינו נגנב הימנו כלום וכ"כ רשב"א שם בהדיא דמטעם זה ל"ד לשק צרור כו' ע"ש ובד"מ שם הביאו:

היו באים בני אדם להציל פי' גנבים באים בהחבאה וגונבים והולכים לדרכם ואלו היה צועק על בני אדם היו רודפים אחרי הגנבי' והיו משיגין אותן ולקחו הגנבה מידן ואנס הוא שבא ביד חזקה בחרב וחיצי' ליקחו מיד השומר וצריך מתחלה להיות בני אדם בעזרו נגדן שלא יקחהו האנסים:

אלא בשכר פטור והיינו דוקא ש"ח אבל ש"ש חייב אפי' בשכר וכמ"ש הטור והמחבר סי' ש"ג

עכשיו שמתה כו' ל' הגמ' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ואין שום טעם לתלו' המית' בהפשיעה דהיציאה משא"כ לעיל ס"ו:

אבל אם גנבה גנב כו' דכיון דמיד שגנבה גנב מהאגם נתחייב השומר מחמת פשיעה דהניחה לצאת להאגם וכיון דמתחייב שוב אין פוטרין אותו כשמתה בבית הגנב:

העלה הבהמה לראש ההר עפ"ר שם כתבתי דאפי' העלוה לרעות כל שאינו מרעה בהר יותר טוב מבמקום אחר חייב אם העלה שם ונפלה:

עלתה מאליה כו' ופטור כו' מיירי שהשומר הוא עמה באגם לשמרה מגנבים וזאבים דאל"כ הא כתב לפני זה דאם פשע בה ויצאה לאגם ונגנבה שהוא חייב וק"ל:

בשעה שדרך בני אדם ניכנס כו' דהא נטרי' כדנטרי אינשי:

ואם לאו פטור דאע"פ דהי' תחלתו בפשיעה לענין גניבה ואבידה מ"מ האונס לא בא לבסוף מחמת הפשיעה דאף אם הי' שם לא הי' בידו להצילו מהארי ואף שהראב"ד כתב דמחשב אונס הבא מחמת פשיעה דאמרי' אלו הי' שם הי' מקויים בו ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ או כמ"ש בדוד גם את הארי והדוב הכה עבדך והסכים עמו הטור מ"מ פסק הב"י והמחב' כהרי"ף והרמב"ם ע"ש ובדרישה:

בבית שער פי' אע"ג דהכל נכנסין ויוצאין דרך שם מ"מ משום כבידתן אינן נגנבין בקלות ומדרך בני אדם להניחן במקום שרבי' מצויים שם:

וכלי כסף וכלי זהב פי' בגדים הנעשי' מחוטי כסף או זהב דומיא דכלי משי דנקט דאלו כלי כסף וזהב ממש לא גרע מכספים דכתב הרמב"ם והטור והמחבר בסמוך סוף סעיף ט"ו דאין להם שמירה אלא בקרקע א"נ כלי כסף וכלי זהב כשמלאכתן דק מתקלקל ונשבר בקרקע וראשון נראה עיקר:

ושרף כל הבית. כבר כתבנו דאינו חייב על תחילתו בפשיעה וסופו באונס אא"כ נוכל למצוא מקום לתלות בו ולומר טעם דאלו לא פשע בתחלה לא הי' אירע בו האונס ה"נ צריכין לומר אם לא פשע והי' מניח הפקדון בארגז הי' נותן לבו להציל הארגז טפי ועפ"ר:

הכספים והדינרין כו' סתם כספים ר"ל מטבע של כספים ודינרין ר"ל דינר של זהב (וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ב) ולשונות ר"ל חתיכות ארוכות ורחבות כסף או זהב שעשויין כמין לשון: (הג"ה וכ' ר"ת וב"י הביאו הא דצריך שמירה בקרקע היינו דוקא לדידהו דהי' להם בתים רעועות אבל לדידן האידנא א"צ שמירה בקרקע עכ"ל וע' בת"ה סי' קנ"ג לענין חדר מקורה שהוא כמו כיפה:

או הטמינם בכותל כו' פי' במקום דשכיחי רמאין הבקיאי' לחפוש ולבדוק בקרקע אזי לא יניחם בקרקע אלא בכותל בטפח כו' אבל לא באמצע גובה הכותל בזמן דאיכא גנבי' ורמאי' המחפשי' תחת הקרקע ובאמצע גובה הכותל יותר מטפח אבל אם אין שכיחי' הני רמאין טוב יותר להטמינ' בקרקע מ"ה כתב ל' או בטפח כו':

אפי' לא יתנם באמצע עובי הכותל פי' לא הטריחוהו בכך אבל אם הניח' תחת הקרקע או בעובי הכותל יותר מטפח עדיף טפי ולא כע"ש שכ' ז"ל ולא יקברם עמוק בקרקע משום שיש רמאין שמגששין בקרקע ומכירין אם יש חלל תחתיו ולכך לא יתן עליהן אלא עובי טפח עפר שאין החלל ניכר שם עכ"ל וקשה לי דבגמ' שם פ' המפקיד מוכח דלא כוותיה דאדין זה דכספי' אין להם שמירה אלא בקרקע גרסינן שם ז"ל א"ל רב אחא לרב אשי תנן חמץ שנפל עליו מפולת אמר רשב"ג כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו דהיינו ג' טפחי' הכא מאי מי בעינן ג"ט או לא א"ל התם משום ריחא בעינן ג"ט הכא משום אכסויי מעין לא בעינן ג"ט וכמה אמר רפרם טפח עכ"ל הרי לך מוכח דבטפי מטפח עדיף טפי וכן מוכח מדברי הרי"ף והרא"ש והנ"י ע"ש:

ואם ת"ח כו' עפ"ר שם כתבתי טעמו דשאר בני אדם סומכין אהבדלה ששומעין בב"ה מהחזן משא"כ ת"ח וגם כתבתי דאף בגמ' יהיב האי טעמא ז"ל ואי צורבא מרבנן הוא סבר דלמא מבעיא ליה זוזי לאבדלתא דמשמע דאהמפקיד קאי שהוא ת"ח מיהו א"ש גם אהנפקד דכיון דהוא ת"ח ויודע גודל המצוה דהמבדיל על היין סובר שגם המפקיד ודאי יבדיל על היין וישלח אחר מעות שהפקיד בידו לצורך הבדלה וזהו טעם י"א דכ' מור"ם וכעין זה כ' הטור בסי' כ"ח סי"א בדין דאם ת"ח הוא יכול להזכיר העד דאית ביה שני דעות אם צ"ל העד ת"ח או הבעל דין המזכירו ע"ש אבל ברי"ף וברמב"ם ליתא ה"ט ומשמע דל"ג ליה ובאמת הוא דוחק דכיון דנתן המעות ביד זה בתורת הפקדון שדינו להטמינו בקרקע וכן היא סתם פקדון וכמ"ש המחבר בסי"ט איך ס"ד שיקח מהן מעות להבדלה ומיהו גם אי גרסי ליה ישבתי הדברים אליבא דהרמב"ם דהוא כדברי המחבר:

כדי להתעסק בהן כו' ע' בסמוך סכ"ג כתבתי ראייה לזה:

בדרך להוליכם לביתו כו'. דאל"כ הא קי"ל דאין שמירה לכספים אלא בקרקע מיהו מצינו בלא זה נמי כגון שהפקיד בידו מעות של עסק שצריך ליטול מהן שא"צ לטומנם בקרקע כמ"ש לפני זה:

ומונחי' בידו. בגמ' יליף לה מדכתיב וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין הם יהיו בידך וה"ה כנגד עיניו דזיל בתר טעמא:

על דעת אשתו ובניו גמרא ופי' רש"י כל המפקיד מפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמסר' לאנשי ביתו הגדולי' ונאמני' לגביה הוא דמפקיד והטעם הוא דאדם יודע דאין הנפקד יכול להיות תמיד בביתו לשמור פקדונו (הג"ה וכ' מהרי"ק שורש קל"א ז"ל ראובן שכר את שמעון לילך אחר סחורה ונתן מעותיו לשמעון והניח אותן המעות אצל מעותיו ובדרך שכב בחדר ונגנב ממנו ופסק דהשליח חייב לשלם דהו' פשיע' שהניח הכיס בחדר דה"ל להניח תחת מראשותיו או לקשרן תחת זרועותיו כו' ע"ש ד"מ י"ח ודוק' בזה שנגנב בשעת השינה בליל' הדין כן אבל אם נאבד המעות בדרך הולכה ע"ל סי' רצ"ב ס"י:

וע"ל סי ש"מ כו' פירוש שם כ' מור"ם דין אם החזיר השואל לאשת המשאיל די"א דחייב ובד"מ כ' שם דאפשר לחלק בין שואל דכל הנאתו שלו לשאר שומרי' ע"ש וע' לעיל סי' ע"ב סל"א וסי' קצ"ד [ק"כ] מ"ש מזה:

בין גדולי' כו'. פי' כנעניי' ומשו' דסת' עבדי' כנעניי' גזלנין הן משא"כ כעבדי' עבריי' הוה דומיא לבני ביתו כ"כ המרדכי שם בהדיא ע"ש:

ראייה שלא פשע. דאם פשעו בה מתחלה אף שיש עדים שנאנסה בסוף הי' חייב וכנ"ל:

כ"ש שהיתה נזהרת כו'. והא דלא טמנ' בקרקע משום דסברה דשל בנה הן והוא יעסוק בהן ולא ניחא ליה בהטמנתן בקרקע ועפ"ר:

שהרי לא אמר לה דשל פקדון הן ואין המפקיד יכול להשביע' ע"ז שלא א"ל בנה שהן של פקדון דאין נשבעי' על טענת ספק דהרי המפקיד לא יכול לטעון ברי שאמר לה שהן של פקדון:

שהחביאה. פי' נותנ' במקום משומר כגון בארגז.

בדבר שאינו מסויים. פי' ואז היא לא יכול' לישבע שאותן מעות עצמן שהפקיד ביד בנה נתן בנה בידה ונגנבו מ"ה הוצרך בנה הנפקד לישבע ע"ז אבל בדבר מסויי' א"צ לישבע בנה אלא האם נשבעת על הכל:

והודיעם שהוא פקדון כו'. עד שהן חייבין לשלם כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם וא"ש שמפני שהודיעם מ"ה הן חייבין לשלם ולא כל' הטור שכתב והודיעם אזי הוא פטור שמה שהוא פטור הוא אפי' בלא הודיעו נמי וכמ"ש בהמעש' שהפקיד לאמו בסעיף שלפני זה ובפרישה כתבתי שהטור ע"פ סדרו שינה ל' הרמב"ם ולא דק אבל כונתו הי' ג"כ שמ"ש והודיע' הוא כדי לחייב אשתו ובני ביתו קאמר וק"ל:

דבעל הבית חייב לשלם. לשון הרא"ש דאלת"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר:

וי"א דפטור כיון דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה"ל כמסר המפקיד עצמו בידם:

ואם היה כשות הפקדון רחוק כו'. וכ"ש אם הוא קרוב והוא מיהר לבא דהיה לו להרגיש שמהפקדון לקח וחייב:

לפי שכשראה אותו שוהה כו' בטור כתב עוד ותלהו בכוון דלא פירש לו הטל מזה ולא משל פקדון ע"ש ובפרישה כתבתי דאם א"ל להשליח הטל מזה ולא משל פקדון אז מטעם שהה השליח לבא לחוד אין לחייב להנפקד די"ל דאירע לו ענין בדרך שהוצרך לשהות מעט וק"ל:

ואם היה ש"ש כו' דעליו לדקדק טפי:

שהשני טוב וכשר כו'. משום דמצי א"ל דלא היה לך להאמינו למי שאין ליעסק עמו:

להפקיד תמיד דבר כו'. בהאי תמיד צ"ל דלא בא למעוטי אם הפקיד פעם אחת אצל אחר אע"פ שרוב הפעמים מפקיד אצל זה דזה אינו מן הסברא אלא לאפוקי אם רוב הפעמי' מפקיד אצל אחרים וראייה לזה דלקמן סי' ס"ה כתב המחבר האי דינא בש"ש ולא כתב שם תיבת תמיד וכ"ש כאן בש"ח:

תמיד דבר זה. זה ל"ד קאמר אנא הוי לי' כאלו אומר כזה ור"ל דבר חשוב כזה לאפוקי אם הי' רגיל להפקיד דבר שהוא שוה פחות מזה וכן כתוב ב"י ע"ש ועד"ר:

אע"פ ששאל או שכר בבעלי'. פי' השומר הראשון היתה שאלתו בבעלי' ואם נאנסו אצלו היה פטור כמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה לא מהני זה לפטור מאונס שנעשה אצל השני וסיים המ"מ שם בטעמו וז"ל ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל מהבעלי' אבל לא שומר שני שלא שאל מהבעלי' הראשוני' והראשון מתחייב על רשות השני עכ"ל:

ויכול הוא לישבע פי' שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ולא שלח בה יד:

שיתחייב אף באונסים כו'. וכתב רשב"א סי' אלף ג' אם הפקיד אצלו וקבל אחריו' סתם ה"ז שומר שכר עכ"ל:

חייב אף בדברי' בלא קנין. וע"ל סי' שס"ד [סי' ש"א ס"ד] מ"ש שם בסמ"ע דלק"מ משם למ"ש כאן ובסי' צ"ה ועמ"ש עוד מזה בס"ס ס"ו: (הג"ה וכתב במשרים נ"ל ח"א אם נאנס שום דבר שחייב לשלם לא נשתעבדו נכסים שלו משעה ראשונה שנשאלה או נפקדה בידו אלא משעה שנאנסה עכ"ל ד"מ כ"ח):

אם בעליו עמו לא ישלם. מקרא זה אוכי ישאל קאי דמשמע דבשעת שאלה צריכין שיהא עמו אע"פ שלא יהא עמו אח"כ וכ' כן בשואל וכ"ש באינך שומרים דפטור אם בעליו עמו גם וי"ו דוכי ישאל וגומר לימדנו דגם באינך הדין כן:

(ס"א) [ס"ב או הנח סתמא] בפ' האומנין איתא לימא כתנאי פי' הך הנך סתמא תנאי פליגי בי' אי הוה ש"ח והיינו ר' ורבנן דמייתי רבינו בס' ודחק אפי' תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' אלא בחצר דבת נטירותא היא וכי א"ל עייל עייל ונטור לך קא"ל אבל בשוק דלאו בר נטירותא היא כי אמר ליה הנח תיב נטור לך קאמר ליה ש"מ מזה דבהנח סתמא בבית הנפקד הוא עצמו פלוגתא דר' ורבנן ומה דאיבעי' לן בהנח סתמא אי הוי ש"ח היינו בשוק וא"כ גם המחבר ורבינו מיירי בשוק וע"כ אין אנו צריכין למ"ש הסמ"ע ס"ק י"א [סק"ד] דבהיזק דאתי ליה מחמת השומר חייב אפילו בהנח סתמא לרבנן דר' דלפי מ"ש דבשוק מיירי גם רבנן מודים דבהנח סתמא לא הוי אפילו ש"ח גם מדברי רבינו מוכח דבשוק מיירי מדכתב כאן אפי' ש"ח לא הוי ובסמוך פסק כרבנן דבסתם מקבל עליו נטירותא אלא ע"כ דכאן מיירי בשוק ובסמוך מיירי בחצר אלא דק"ל דמש"ר בשם הרא"ש והעתיקו רמ"א בסמוך דמה דאיבעיא לן דבהנח סתמא ולא איפשטא ואזלו לקולא דלא היו ש"ח מיירי בבית הנפקד והא בבית הנפקד פסק הרא"ש עצמו כרבנן כמ"ש הטור בסמוך וא"ל דהכא מודים אפי' רבנן כיון שההיזק של מנעלים בא לו מעלמא ולא מחמתי' כמ"ש בסמוך מ"מ האיבעיא בתלמוד לא קאי אלא אשוק וצ"ע ולמדנו מתשובת הרא"ש שיביא המחבר כאן דאמר הנח כאן לא הוי הנח לפני:

(סכ"ג) (ותשבע אמו שהחביאה כו') בגמ' איתא בלשון זה תשבע אמו דהנך זוזי אותבינהו בקרטליתאי דאיגנב וק"ל למה לא תשבע על שגנבו המעות שנתן לה בנה לחוד ולמה לה להזכיר שהניחתם בארגז הא אפי' הניחתם במקום מגולה שהיא פשיעה ביותר גרועה ואפ"ה פטורה מהמפקיד כיון דלא ידעה דשל פקדון הם וי"ל דמ"מ צריך שתטעון האם טענה טובה לפי דעתה שהמעות של בנה וסברה שהמעות צריך להוצאה ול"צ קבורה וכמ"ש הרא"ש שם אבל אי היתה מניחה שלא בארגז כלל היתה עכ"פ מקלקלת בגד בנה לפי דעתה וחייבת לו וממילא תשלם להמפקיד במקום שחייבת לשלם לבנה: נשאלתי באחד שנתן לחברו חפץ למכור בחנותו וקיצץ לו שכרו ואח"כ הלך המקבל מן החנות ונאבד החפץ וטען המקבל בשעה שהלכתי מהחנות אמרתי לך תשמור לי חנותי ואמרת הן והנותן כופר שלא קיבל שמיר' טען המקבל לפי דבריך אתה מודה לי שלא שמרת כלל וכיון שלפי טענתי אתה ש"ח שלי נמצאת חייב בפשיעה וכיון שאני מוחזק אני נשבע על טענתי ואפטור והשבתי דהמקבל חייב דאף לפי דבריו פטור הנותן אע"ג דהוי ש"ח מ"מ הוי שמירה בבעלים דכל שמירה בבעלים הוא דבשעה שהשומר קיבל עליו לשמור החפץ היה אז בעל החפץ משועבד להשומר באיזה הנאה בעלמא דאיתא בפ' השואל האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה ויפטור לימא ליה בשעת שאילה אשקיין מיא וה"נ היה להאי הנותן הנאה מהמקבל כי באותה השעה שקיבל עליו להיות ש"ח היה כבר משועבד לו המקבל שהוא ש"ש שלו דהא הנותן שהוא ש"ח פטור מגנבה ואביד' והמקבל שהוא ש"ש חייב בגניבה ואבידה מש"ה היה שאלה בבעלי' ופטור אף מפשיעה כמ"ש ס"ס רנ"א כנ"ל:

חנם. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רמ"א ובתשובת מהר"א ששון סי' ע"ז ע"ח וע"ט ובמהרי"ט סי' ק"ה. ובש"ס ריש ב"ק משמע להדיא דד' שומרין חייבין לשלם מעידית כמזיקין וכ"פ הרי"ף והרא"ש והנ"י ומהרש"ל שם סי' ו' ע"ש וכן הדין לקמן סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ב ועמ"ש בסי' ת"כ ס"ג ובעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון במקום שהוצרך לגבות ממנו גוב' החצי מעידית והחצי מבינונית כ"כ בש"ג בשם ריא"ז פ"ק דב"ק ש"ך:

בפשיעה. ואם נגנב או נאבד מחמת שפשע בשמירתו ג"כ חייב עכ"ל הסמ"ע. ואפי' נאנס כדלקמן ס"ו. שם:

הנח. ואם קבל שכר הוי ש"ש בלשון זה כן משמע בש"ס ב"מ דף פ"א ע"ב וכן הוא בתוספות דף צ"ט סוף ע"א שם ובהרא"ש שם ולסברא אחרונה דבס"ה כת' המ"מ בשם הרשב"א והראב"ד דכאן הניחו לפניו בסמטא ובתוך ד' אמותיו וכ"פ הנ"י בשמם והא דלא פירשו דאיירי בחצירו של שומר משום דבש"ס שם משמע דאיירי בשוק ע"כ פי' דשוק ר"ל סימטא עוד כתבו המ"מ והנ"י שם דאיירי בבהמה ואמר ליה הכישה במקל והיא תבוא כו' ותירוץ זה אינו אליבא דהלכתא כמ"ש בסי' ש"ס ס"ז ועמ"ש שם ועיין בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז ר"ס (צ"ו) [צ"ה]. שם:

או. הא דהשוום יחד היינו דוקא בהיזק דאתא להו מעלמא אבל בהיזק דמחמת שומר ובהמותיו חייב בא"ל הנח סתם לר"י והרא"ש והטור דפוסקים כרבנן אבל להרי"ף דפוסק כר' אינו חייב כלל וכ"כ המחבר ס"ג עכ"ל הסמ"ע ור"ל הא דהשוום יחד בחצר היינו דוקא כו' אבל בשוק י"ל דאין חילוק ולרבנן אפי' בהיזק דמיניה פטור ולר' אפי' בהיזק דמעלמא חייב וכן הוא בש"ס ב"מ שם ע"ב. שם:

לפניך. ואע"פ שקבל ממנו שכירות מ"מ הא ביתא קמך א"ל. כ"כ בבד"ה בשם הריטב"א ור"ל אע"פ שקבל שכר שמירה כשישמור מ"מ כיון דא"ל הא ביתא קמך לא קבל השמירה ולא הוי אפי' ש"ח והכי מוכח בש"ס ע"ש עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ד ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' צ"ד. שם:

בדרך. ז"ל הסמ"ע עפ"ר ודרישה שם הוכחתי דאפי' אמר ליה בשוק הנח סתם דלא ה"ל דין ש"ח כו' ע"ש וכת' הש"ך דכן הוא בש"ס פרק האומנין:

לחצירו. אבל אם הכניס ענינו לבית בעה"ב ברשות סתמא דמלתא קביל עליה בעה"ב נטירותא אפילו לרבי כ"כ בהג"א ב"ק פרק הפרה מא"ז וכן עיקר ומ"ש בתשובת הרא"ש שבטור זהו בבית הנפקד כו' אינו חולק ע"ז אלא כמו שפי' הב"ח ע"ש עיין בתשובת מ"ע סי' צ"ב. ש"ך:

כלל. וי"ח דחייב בהיזק דאתי ליה מיניה כמבואר בטור ושאר פוסקים וגם הרמ"א הביא סברתם בס"ס שצ"ח וצ"ע עליו וביותר על הע"ש למה סתם כאן וכ"פ מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' ו' דחייב וגם בהיזק דמעלמא בעיא הוא ולא איפשטה ואי תפס לא מפקינן מיניה ע"ש. שם:

כסף. וה"ה בשואל דינא הכי וכדמוכח בהגמ"ר ס"פ הכונס ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ח שם:

בידים. דא"ל מאי הוה לך גביה להפסידו ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקיד אבל אם א"י לברר א"צ לשלם לו של זהב אפי' הפסידו בידים וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' צ' עכ"ל הסמ"ע ולא ידענא שום הוכחה ואדרב' מדכת' הטור שם דעשו תקנת נגזל במזיק משמע דה"ה הכא נשבע הניזק ונוטל וכן כת' מהרש"ל פרק הכונס סי' ל"ב מיהו י"ל דשאני הכא דכיון דאמר מתחלה של כסף הוא אינו נאמן אחר כך בשבועתו ולפ"ז היכ' דהפקיד סתם והנפקד אומר שמא מוזהב היה והמפקיד אומר ודאי זהב היה נשבע ונוטל לכ"ע. שם (וע"ל סי' צ' ס"י ומ"ש שם):

ונסתלקו. חדא באידך תליא כיון דנסתלקו הבעלים משמירתן נמצא דמוטל עליו לשמרו כמה שקיבל עליו ועוד דאי לא נסתלקו הבעלים משמירתן אלא היו שומרין קצת עמו בתחלת השמירה ה"ל שמירה בבעלים דפטור הנפקד וכמ"ש הט"ו בס"ס זה עכ"ל הסמ"ע ולא ידענא מנ"ל הא ול"ד לס"ס זה ודו"ק וצ"ע גם בסי' שמ"ו ס"ד לא משמע כן ע"ש. שם:

שימשוך. וכ״כ רש״י פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ט ע״א) והרמב״ם בפי' המשנה שם והה״מ פ״א משכירות ונ״י פ' האומנין וכן נרא' עיקר בש״ס פרק מרובה ע״ש ודו״ק. עיין בתשו' מבי״ט ח״ב סי' שמ״א. שם:

ובמקום. היינו כשמשך לחצירו או בחצר של שניהן או לסמטא וכמ"ש הט"ו בסי' (קצ"ו) [קצ"ז]. סמ"ע:

אחר. והיינו דוקא כשנוכל לתלות ולומר אם לא פשע מתחלה לא בא לידי אונס ואז אף שהדבר רחוק לתלות באונס אפ"ה חייב משא"כ אם מתה שמ"ש הט"ו בס"ט ע"ש. שם:

באונס. בתשו' רש"ך ס"ג ס"ס ק"י כת' דאפשר דבאונס דלא שכיח כלל לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' ע"ש ואינו נ"ל. ש"ך:

פושע. וכת' בת"ה סי' של"ג שומר שאינו יודע אם נגנב בפשיע' או שלא בפשיעה מתוך שאיל"מ כו' ע"ש שהאריך וכ"כ בתשו' ן' לב ח"א דף קכ"ב וכת' שם דה"ה בטוען שהבין מלשון השטר שנתן לו רשות לעשות כן באופן שלא פשע במה ששינה ועיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' פ"ז ובתשו' רשד"ם סי' מ"ח ותכ"ט ובעל ת"ה הביא ראיה מסי' ש"מ ס"ג בהג"ה ע"ש וכת' בהג"ה סמ"ע דדוקא בזה כיון שמודה שנגנב מה שא"כ בס"ס רצ"ח דנשבע שא"י שנגנב ופטור והוא דעת הרשב"א והיינו משום שאינו יודע אם נגנב די"ל שאינו נגנב הימנו כלום וכ"כ הרשב"א שם בהדיא דמטעם זהו ל"ד לשק צרור כו' ובד"מ שם הביאו ועיין בתשו' ן' לב ח"ג סי' קט"ו ש"ך:

בשכר. היינו דוקא ש"ח אבל ש"ש חייב אפילו בשכר כמ"ש הט"ו בסי' ש"ג סמ"ע:

העלה. אפי' העלוה לרעות כל שבהר אין מרעה יותר טוב מבמקום אחר חייב אם העלוה שם ונפלה. שם:

מאליה. מיירי שהשומר הוא עמה באגם לשמרה מגנבים וזאבים דאל"כ הא נתבאר לעיל דאם פשע בה ויצאה לאגם ונגנבה שהוא חייב. שם:

רואים. עיין בתשו' רש"ך סי' ק"י ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ח:

פטור. והראב״ד כ' דמחשב אונס מחמת פשיעה דאמרי' אילו הי' שם הי' מקוים בו ומוראכם וחתכם כו' או כמ״ש גבי דוד גם את הארי והדוב וגו' והסכים עמו הטור וכן מוכח דעת התו' פרק המפקיד (בבא מציעא ד' מ״ב) סוף ע״א וכ״ד התוס' להדיא בפ' האומנין דף ע״ח ע״א ואף שפסק המחבר כהרי״ף והרמב״ם. המע״מ והב״ח הסכימו להטור וכנ״ל לפסוק המע״ה וכ״נ מדברי הרמ״א בסי' ש״ג ס״י וצ״ע למה סתם כאן ואפשר דס״ל לחלק בין ש״ח לש״ש אבל באמת אין לחלק ויותר נרא' שמ״ש שם וע״ל סי' רצ״א סי״ב דר״ל די״א פליגי נמי הכא ודו״ק. ש״ך:

שער. ואע"ג דהכל נכנסין ויוצאין דרך שם מ"מ משום כבידתן אינן נגנבין בקלות ומדרך בני אדם להניחן במקום שרבים מצויים שם. סמ"ע:

וכלי. פי' בגדים הנעשין מחוטי כסף וזהב דומיא דכלי משי דנקט דאילו כלי כסף וזהב ממש לא גרע מכספים דכתבו הט"ו (בסוף) סעי' ט"ו דאין להן שמירה אלא בקרקע אי נמי כלי כסף וזהב כשמלאכתן דק מתקלקל ונשבר בקרקע וראשון נראה עיקר. שם:

עכברים. היינו כשיש בהן מאכל ואם יש שם בסמוך מים שיכולין העכברים לשתות פטור לפי שאין דרכן לקלקל בגדים רק מחמת צמאון כ"כ במהרש"ל פ"ק דב"ק ס"ס כ"ג וע"ש ובתשו' מהר"א ששון סי' ע"ז ע"ח וע"ט. ש"ך:

לשלם. כ"כ דאינו חייב על תחלתו בפשיעה וסופו באונס אא"כ נוכל למצוא מקום לתלות בו ולומר טעם דאילו לא פשע בתחלה לא אירע לו האונס ה"נ צ"ל אם לא פשע והניח הפקדון בארגז הי' נותן אל לבו להציל הארגז טפי עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ע' וסי' קל"ג:

השמשות. ובמרדכי כת' דל"ד אלא אפי' מחצי היום ואילך עיין בתשו' מהרי"ט סי' מ"ד ובתשו' מהר"א ששון סי' ע"ט. ש"ך:

הזמן. ז"ל הב"י בשם ר"ת הא דצריך שמירה בקרקע היינו דווקא לדידהו דהי' להם בתים רעועות אבל לדידן האידנא א"צ שמירה בקרקע עכ"ל. ועי' בת"ה סי' של"ג לעניין חדר מקורה שהוא כמו כיפה עי' בתשו' רשד"ם סי' מ"ז וצ"ע וע"ש עוד בסי' מ"ט ע"ו קי"ז קכ"ה קל"ד קמ"א שי"ד ותמ"ד ובתשו' ן' לב סוף ספר ד' דין י"ח ובתשו' מהר"א ששון סי' ק"נ ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קס"ט ובתשו' מהר"מ מינץ סי' נ"ט ובתשו' מהרי"ט סי' ק"ה ור"ס קכ"ג:

בידו. מדברי הט"ו נרא' לכאור' אף לדברי הר"י ברצלוני שבסי"ח מ"מ כאן אין לכספים שמירה עד שיהיו מונחים בידו ועיין בתשו' רשד"ם סי' מ"ז שכת' דגם בזה אם הניח במקום שמניח מעותיו דפטור וכך נרא' קצת מדברי הסמ"ע עי' בתשו' מהר"א ששון סי' ק"נ ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שמ"ב. ש"ך:

מפקיד. כת' מהרי"ק שורש קל"א ז"ל ראובן שכר את שמעון לילך אחר סחורה ונתן לו מעותיו והניחן אצל מעות שלו ובדרך שכב בחדר ונגנב ממנו ופסק דשמעון חייב לשלם דהוי פשיעה שהניח הכיס בחדר דה"ל להניח תחת מראשותיו או לקשרן תחת זרועותיו כו' ע"ש ד"מ י"ח ודוקא בזה שנגנב בשעת שינה בלילה הדין כן אבל אם נאבד המעות בדרך הולכה ע"ל סי' רצ"ב ס"י בהג"ה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דבתשו' ר"י לבית לוי סי' ל"ה תמה על רש"ך ס"ב סי' פ"ה שכת' בפשיטות דהיינו דוקא בש"ח שהרי כת' הב"י בשם רי"ו שתמהו רוב הפוסקים על הרמב"ם דאחר שרגילין הבעלים להפקיד ע"ד אשתו כו' אפילו ממעט בשמירתו פטור ע"ש ובתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ט:

פטור. וי"ח וכמ"ש בסי' ע"ב סצ"ח ע"ש. ש"ך:

לעבדיו. פירוש כנענים דסתמן גזלנין הן משא"כ עבדים עבריים הוי דומיא דבני ביתו וכן הוא במרדכי שם בהדיא ע"ש כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' רש"ך הנ"ל ובתשו' רשד"ם סי' רכ"ב:

פשע. פירוש מתחלה דאל"כ אף שהי' אונס בסופו חייב כנ"ל וע"ל סכ"ו:

ביתו. ובזה אם פשע האחרון ואין לו לשלם פטור הנפקד אפילו לסברא הראשונ' שבסכ"ד בהג"ה כן הוא במרדכי ובהג"א ובב"ח. ש"ך:

נזהרת. ודוקא שומר חנם אבל שומר שכר חייב דה"ל לפרש שהוא פקדון כ"כ נ"י בשם הר"ן ומביאו ב"ח ע"ש וכת' הסמ"ע והא דלא טמנה בקרקע משום שסברה דשל בנה הן והוא יעסוק בהן ולא ניחא ליה בהטמנתן בקרקע עכ"ל כלומר שלא הית' רוצה לטרוח כיון שלא ניתן לה בתורת שמירה של אחרים דדוקא שומר מחויב לטרוח והיתה סבורה שהבן לא יקפיד ודי לו בשמירה זו עיין בתשו' מהרי"ט סי' מ"ד וק"ה. שם:

שהרי. ואין המפקיד יכול להשביע ע"ז שלא א"ל בנה שהן של פקדון דאין נשבעין על טענת ספק דהרי המפקיד א"י לטעון ברי שאמר לה שהן של פקדון עכ"ל הסמ"ע והוא מדברי הרא"ש והטור הלכך כיון שהבן אומר שנתנם סתם פטור משבועה זו אבל אם הבן אומר שא"ל שהן פקדון צריכה לישבע היסת נגד הבן אף שהוא קרוב כדלעיל סי' ע"ה סכ"א בהג"ה ע"ש ולא מסתבר לומר דהבן חשיב נוגע בעדות שהרי אף אם יאמר שלא אמר לה פטור וק"ל והיינו כשיש עדים שנאנסה או שמאמינה הוא דפטורה משבועה דאל"כ פשיטא דיכול להשביע' ע"ז ע"י גלגול שהחביאה. שם:

שהחביאה בארגז. כן הוא בש"ס ובטור ונרא' הטעם שאינה נשבעת בקצרה שנגנבו משום דדלמא לא החביאה אותם כלל ובכה"ג ודאי אפילו הי' המעות של בן היה הבן מקפיד וא"כ הוי פשיעה לגבי בן וחייבת לשלם להמפקיד לכך צריכה לישבע שהחביאה אותם. שם:

חייב. לשון הרא"ש דאל"כ כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטור וכת' הש"ך דאם ידוע שאינו משמרו בעצמו רק מסרו לאשתו ובניו פטור. מרדכי ואגודה ב"ח ע"ש ועיין בספר א"א דף ק"ג ע"ב עכ"ל:

דפטור. כיון דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה"ל כמסר המפקיד עצמו בידם ואם הי' ש"ש ומסר לש"ח עיין בתשו' ד"ר סי' רי"ז ורי"ח באורך ובתשו' רשד"ם סי' מ' וסי' נ' ובתשו' רמ"א ס"ס כ"ז:

מקום. בב"י כת' בשם התוס' דהיינו דוקא בבית אחד וכן הוא בהג"א ולפע"ד אין נרא' לחלק גם דוחק לפ"ז לחלק בין שהה השליח או לא ומה שדחקו התוספות והג"א לזה ממעל השליח י"ל דלענין מעילה שאני דאפילו יאמר השליח ששגג שייך מעילה ועי"ל דהתם שאני כיון שהזכיר לו חלון ותירוץ זה איתא בתוס' גיטין דף ס"ה ועי' בר"ן וברשב"א שם ועי' בתשו' רש"ך ספר ב' סי' ר' ובתשו' ר"מ אלשיך סי' כ"ג. ש"ך:

רחוק. וכ"ש אם הוא קרוב והוא מיהר לבא דהי' לו להרגיש שמהפקדון לקח וחייב עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הב"ח ואינו מוכרח די"ל כשהוא קרוב וא"ל הטל מזה שהוא רחוק ה"ל כאמר ליה הטל מזה ולא מזה דאל"כ למה הטריח להביא ממרחק. שם:

אפילו. ומכל מקום אם פשע השני רצה גובה מהשני ואי"ל לאו בע"ד דידי את דומיא דגזל ולא נתייאשו כו' ואף אם שומר הראשון שאל בבעלים מ"מ השני חייב ולא מקרי שאלה בבעלים כיון דאין הממון של השומר ראשון כ"כ רש"ל פ"י דב"ק סי' א' והביא ראיות לזה ע"ש וע"ל סי' שמ"ו סי"ז בהג"ה ועיין בתשו' ר"מ אלשקר סי' ל"ט. שם:

להפקיד. וה"ה אם ידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר פקדונותיו ביד אחר דינו עם השני. רש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ב וע"ש. שם:

תמיד. לא בא למעוטי אם הפקיד פעם א' אצל אחר אע"פ שרוב הפעמים מפקיד אצל זה דזה אינו מן הסברא אלא לאפוקי אם רוב הפעמים מפקיד אצל אחרים וראיה לזה דבסי' ש"ה כת' הטור האי דינא בש"ש ולא כת' שם תיבת תמיד וכ"ש כאן בש"ח. סמ"ע:

מלשלם. ואם פשע זה שדרך הבעלים להפקיד אצלו ואין לו לשלם ע"ל סי' ע"ב ס"ל בהג"ה ומ"ש שם. ש"ך:

בבעלים. פירוש השומר הראשון היתה שאלתו בבעלים ואם נאנסו אצלו הי' פטור כמ"ש הט"ו בס"ס זה לא מהני זה לפטור מאונס שנעשה אצל השני כ"כ הסמ"ע עיין בתשו' רשד"ם סי' קמ"ד ורכ"א ועיין בהרא"ש פ"ק דב"מ גבי יש מקשין הבל כו' מוכח דה"ה כשיש ע"א מצטרף השומר הב' עם העד וה"ל ב' עדים אבל להפוסקים אחרים שתירצו דהשומר הוי נוגע א"כ צריך הכא ב' עדים אחרים דוקא וכן נרא' עיקר. שם:

עדים. כת' הש"ך דמשמע אפילו מיעט בשמירתו פטור ביש עדים וכ"כ הב"ח בפשיטות וכן משמע להדיא ברמב"ם וסמ"ג ע"ש ורש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ב חולק דהיכא דגרעיה לשמירתו אפילו יש עדים חייב מאחר שפשע ע"ש ואני אומר דאפילו בשבועה הי' בדין שיפטר אפילו היכא כו' ע"ש:

כראוי. ונגנב או נאנס בענין שהי' השומר הראשון פטור אע"פ שאינו ברור שהי' אירע אונס כזה בבית שומר הראשון פטור ולא אמרי' דמה שמסרו לשומר שני הוי פשיעה וה"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דש"ש שמסר לשומר חנם לא מקרי פשיעה כיון שמסרו לבן דעת. כן מתבאר מדברי הרא"ש פ' המפקיד ותוס' שם. ש"ך:

לישבע. פי' הסמ"ע שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ולא שלח בה יד ע"כ וכת' הש"ך דלא פי' יפה דברי הרמב"ם והמחבר דס"ל בסי' רצ"ד ס"ב דעיקר שבועה היא שנגנבה ושבועה שלא פשע ושלא שלח יד היא רק מצד גלגול ואם יש לו עדים שנגנבה פטור א"כ ה"ה הכא אם יש לו עדים או שיכול רק לישבע שנגנב אצל שומר השני פטור וכן הוא להדיא בהרא"ש פרק המפקיד דדין זה תלוי בהך דינא דסי' רצ"ד וכת' עוד ש"ש שחזר והפקיד דבר השמור ביד הבע"ד עצמו ונגנב או נאבד אצל הבע"ד חייב הש"ש לשלם וכן נלמד מדברי הר"י שבמרדכי פ' האומנין ואף הר' ברוך שחולק בהגמ"ר סוף ב"מ מודה כאן וכמ"ש בסי' ע"ב ר"ס ג' ע"ש עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קצ"ו וש"ד עכ"ל:

בדברים. בתשו' מהר"א ששון נסתפק בסי' ע"ג באם התנה ש"ח להיות חייב כש"ש וטוען שנאנס ואומר שלא נתחייב אלא לשלם כשיהיו עדים שנגנב או נאבד אבל לא נתחייב על שבועת ש"ש שהוא על טענת ספק אלא רוצה לפטור עצמו בשבועת ש"ח שלא פשע וע"ש שנסתפק בהש"ס דפ' הזהב. ש"ך:

שנאמר. מקרא זה אוכי ישאל קאי דמשמע דבשעת שאלה צריכין שיהא עמו אע"פ שלא יהא עמו אח"כ וכת' כן בשואל וכ"ש באינך שומרים עכ"ל הסמ"ע וע"ל ר"ס שמ"ו השיג הסמ"ע עצמו על הע"ש שכ"כ עיין בש"ס פרק השואל וכתו' במשרים נתיב ל' ח"א שאם נאנס שום דבר שחייב לשלם לא נשתעבדו הנכסים שלו משעה שנשאל או נפקד בידו אלא משעה שנאנס עכ"ל ד"מ סי' כ"ח וע"ל סי' שמ"א ס"ד עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ח דף קנ"א. שם (מדין שומר שמסר לשומר עיין בתשו' שב יעקב חח"מ סי' י"א):

ש"ח כו'. ר"פ בתרא דשבועות ועבה"ג:

בפשיעה. בפ' המפקיד ובכמה מקומות:

כסף או כלים. מפו' בתורה:

או בהמה. ר"פ המפקיד:

או כ"ד. שם נז ב':

לשמור. לי' דקרא:

והו א קבל כו'. עס"ג:

ואפי' כו'. שם פ"ב:

אבל מחרים כו'. כמו כל ספק תביעה:

וי"ח כו'. כן השיג עליו בד"מ דהא אמרינן שם להיפך ע"כ ל"ק רבנן כו' והוא פ' כרבנן ופ' הבעיא לקולא. ואפי' לפמ"ש בש"ע ס"ג כרבי מ"מ לא קי"ל כמש"ש ע"כ ל"ק רבי כו' דהא פ' לקולא ובכ"ע פטור ועסמ"ע: (ליקוט) וי"ח כו' עמש"ש ועוד דאף לפי מה שמחלק בגמ' שם לרבי הוא בע"א בין מקום שצריך ליטול רשות ממנו או לא (ע"כ):

בקש כו'. ער"ס שנ"ג וס"ס שצ"ח: (ליקוט) בקש כו' לחצירו כו'. דוקא לחצירו אבל לביתו חייב הג"א שם ד"ה דוקא כו' וכ"ה בירושלמי שם ר"י בשם שמואל הלכה כרבי ר"ז אמר הל' כר' א"ר ירמיה הכל מודין בבית שהוא א"ל הכנס ואני משמרו הכל מודין בשדה שא"ל הכניסהו ושמרהו מה פליגין בחצר ר' אומר חצר כשדה וחכ"א חצר כבית ופריך תמן תנינן המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' ומשני גדישים בשדה ככלים בבית ואפשר שלכך השמיטו הפוסקים משום דלפ"ז לא היה פריך הגמ' שם לימא תנן מתני' דלא כרבי כו' אבל י"ל דגמ' פליג אתי' גדישים בשדה כו' וס"ל דאינו אלא כחצר דהירושלמי הוצרך לומר כבית משום הקושיא דלא כרבי (ע"כ): (ליקוט) בקש כו'. עבטור שכ' דעת התוס' ורא"ש שחולקים ופ' כרבנן ודוקא בנזיקין דאתי מנפשיה כאיבעיא דשם נר' דעת הרב שהשמיטו דס"ל כתי' הראשון דתוס' ב"ק מז ב' ד"ה א"ד כו' ואין נ"מ כאן לענין שמירה אבל לתי' השני נ"מ גם כאן כמש"ש אפי' נשברו ברוח וכ"כ הג"א שם וכ"ד הרא"ש והטור (ע"כ):

שמעון כו'. ממ"ש בס' זה שי"ל לא קבלתי כו' ה"נ ואפי' קנין בטעות חוזר כמ"ש בספ"ק דגטין וכ"ש קבלת השמירה כאן ואינו שומר ובב"ק מ"א לימא ליה תורא כו' ולא משני משום דא"ל ס"ט כו' כמ"ש אח"כ שם:

ויש כו'. עתוס' נט א' ד"ה כך כו' והרא"ש שם: (ליקוט) ויש כו'. תוס' דב"מ שם והרא"ש שם אבל תוס' דב"ק עט א' ד"ה תקנו כו' לא כ"כ וכן הרא"ש שם וכ"מ בגמ' שם מדאייתי ראיה ממתני' שם וצ"ע (ע"כ): (ליקוט) ויש כו'. עתוס' דב"ק עט א' ד"ה תקנו כו' שכ' דגם לענין חיוב בדין כן אלא דלא איבעיא ליה בזה כלל אבל בב"מ כ' כמ"ש כאן וכ"כ הרא"ש שם (ע"כ):

ויש כו'. ולפרש"י בב"ק עט א' וכ"מ פשטא דגמ' שם אלא שתוס' פי' שם כשיטתם ועבה"ג וכ"כ נ"י:

אם כו'. כמש"ו מעשה כו':

המתין כו'. סמ"ג ומרדכי וזש"ש זיל שלים ר"ל מיד:

באו כו'. עתוס' שם ד"ה דאי כו':

שלא כו'. עבה"ג וכ"כ הרי"ף וכ"כ תוס' מב א' ד"ה ה"ג כו' ובב"ק נב ב' ד"ה ושכיחי כו': (ליקוט) שלא גרמה כו'. וכ"כ הרי"ף שם בארוכה ע"ש (ע"כ):

מתה כו'. שם ל"ו וכקושית הגמ' שם:

אפי' לא כו'. הרי"ף כ' שם והוא שתקפתו כמש"ש ל"ו ב' והקשה הראב"ד דגמ' לא הוצרך לזה אלא לאביי ואנן קי"ל כרבא ותי' הרמב"ן דסוגיא שם אליבא דרבה דקאמר שם צג מאי הל"ל כו' אבל אנן קי"ל כר"ח ודבר"ה שם דאמרי להכי כו' וזה דוקא בש"ש וכמ"ש להכי כו וערא"ש שם ותוס' שם ד"ה איבעי כו':

אם נכנס כו'. כמש"ש מאי לאו כו' ובש"ח מודים כ"ע לרבה כנ"ל דל"פ אלא בש"ש דלהכי יהבי כו'

ואם נכנס כו'. שם ואע"ג דפריך שם א"ה אמאי פטור כו' וה"ה לש"ח כ' הרי"ף בפ' המפקיד שם ההיא מימרא דאביי הוא וכשיטתו בפ' המפקיד אבל אנן קי"ל כרבא וכ"כ התוס' בב"ק נ"ב ב' בד"ה הנ"ל בשם ריב"ם. וראב"ד ורא"ש חולקין וכ' דאם היה שם אפשר שהיו בורחין כמ"ש ומוראכם כו' וכמש"ש קז א' דהוה מקיים ביה גם כו' ועסי' ש"ג ס"י:

כיצד כו'. במתני' מב א' שלא כו' ואם כו' ובגמ' שם כספים כו' ש"מ דשאר דברים הכל לפי ענינם:

י"א כו'. כמ"ש בב"ק כג א' סתם כו':

והכל כו'. דל"ק אלא סתם כו' וה"ה כאן:

ואע"פ כו'. ירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ששם: (ליקוט) ואע"פ שהניח כו' בשלו כו'. ירושלמי והביאו הרי"ף ורא"ש שם נתנו כו' אם כו' וכ' במרדכי בשם ראבי"ה דר"ל אפי' בתיבה בחדרו דאל"כ מה בא לחדש כו' ע"ש בסי' ש"ס (ע"כ):

ולשונות כו'. רמב"ם דחד טעמא להו עם כספים דמסרי נפשייהו עלייהו ועשאן קל ואינן מתקלקלים בקרקע וכמ"ש הרא"ש ורמב"ם שם:

אין להם כו'. כגי' הרי"ף דל"ג שם והאידנא כו'. גשושאי כו' פרומאי כו' אלא גרס זוזי לאבדלתא א"ר ומודה שמואל כו' והאידנא כו' וא"ש הא דאמר שם התם תנן כו' דקאי אף למסקנא ועלח"מ: (ליקוט) אין להם כו'. כגי' הרי"ף דל"ג כל האידנא עד אמר רבא דלגי' דידן לדברי שמאול בכ"מ בכותל מהני והאידנא לא מהני בקרקע אבל לגי' הרי"ף דברי הרמב"ם ניחא דוהאידנא ל"ק אלא אכותל וגי' הרי"ף נכונה דלגי' דידן ק' דאמר רבא ל"ש כאן ודחק הרא"ש אפי' שלא ביני אורבי ודוחק לומר דביני אורבי אינן בכותל ועוד דלא הל"ל ומודה שמואל והכי הל"ל א"ר ובכותל אפי' שלא ביני אורבי ולגי' הרי"ף אתי האיבעיא דפ"ב דפסחים ל"א ב' אף האידנא (ע"כ):

רק כו' אבל כו'. וכ"כ הרי"ף ורא"ש וכמ"ש בגמ' שם משום איכסויי מעינא כו' טפח:

אפי' נעל כו'. ההוא גברא כו' ואותבינהו כו':

או החביא כו'. דז"ש אין להם שמירה כו':

הוא המפקיד כו'. וכן פירש"י

עד שישהא כו'. רמב"ם שם ודלא כהרא"ש שם:

וי"א כו'. כ"פ הראב"ד ונ"ל דגי' אחרת ה"ל בגמ' וצ"ע ועלח"מ:

התנה כו'. כמש"ש צד א' מתנה כו' ובגמ' שם הא מני ר"י כו' ועשי' ש"ה ס"ד:

בד"א כו'. כמש"ש והאידנא כו' והאידנא כו' אלמא דהכל לפי המקום ולפי הזמן וכמש"ו בהג"ה וכמ"ש בירושלמי אם נתנו במקום שנהג ליתן את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור. רא"ש:

אפי' כו' ממש"ש ב' נימא ליה אמאי כו' אמר כ"ש כו' ע"כ צ"ל דמנהגם לקבור אף שלהם בקרקע וא"כ מאי קאמר שם אמרה לא א"ל כו' וצ"ל כיון דסבורה שלו סבורה שכדי להתעסק נתן לה כשיצטרך וה"ה למפקיד וערא"ש שם:

(ליקוט) או קשורים כו'. מדקאמר לאחוריו דוקא (ע"כ):

וכן כו'. עמ"ש בס"ס ק"כ:

ואצ"ל כו' אא"כ כו'. עסנ"י:

מי כו'. ב"ק נ"ו ב':

ואה אין כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו' ועמ"ש בסי' עב ס"ל בהג"ה:

י"א דפטור. כפשטא דגמ' שם נימא לאימיה כו' ובב"ק נ"ו ב' אלא תחתיו דשומר ושומר כו' לברזיליה דאורחיה כו' והשר מקוצי דחה דשאני התם שידוע שאינו מרעה שום פעם בעצמו אבל הכא מ"מ סבור שהוא ג"כ בעצמו ישמור ועבמרדכי שם סי' שסב והג"א שם ד"ה אבל היכא כו': (ליקוט) וי"א דפטור. וכ"ה דעת הרמב"ם וש"ע וכ"כ במרדכי ונ"י שם שזהו דעת הרמב"ם וכ"כ המ"מ אבל בסי' ע"ב ס"ל בהג"ה סתם כס' הראשונה וע' במרדכי ובהג"א סך"ג ד"ה אבל היכא כו' (ע"כ):

(ליקוט) ואם היה ש"ש יש כו'. כמש"ש בעובדא דבקרא מכדי בקרא ש"ש כו' איבעי ליה לעיוני (ע"כ):

אפי' אם כו'. ודלא כתוס' בב"ק יא ב' ד"ה את כו':

(ליקוט) והוא שלא ימעט כו'. מדקא' רבא לא מבעיא כו' מ' דבכה"ג א"צ לטעמא דאת מהימנת כו' ואף דאביי קאמר נמי התם י"ל דבאמת ר' יוחנן לא ס"ל טעמא דמסרה לבן דעת דדוקא רב ס"ל כן (ע"כ):

אבל אם כו'. שתחלתו בפשיעה ואין דעת התוס' כן וע"ש צ"ג ב' ד"ה א"ה כו':

ואם יש כו'. ערי"ף ורא"ש שם וע' תוס' שם ד"ה רב כו':

ואפי' כו'. תוס' בב"מ שם ד"ה את כו' כיון דהוא ישבע: (ליקוט) ואפי' לא כו'. גמ' שם ב' א"ל לדידכו כו' וערש"י שם ד"ה לדידכו כו' ותוס' שם ד"ה חת כו' (ע"כ):