כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין - שולחן ערוך חושן משפט סימן כ״ח

כל מי שיודע עדות כו'. כתב מהרי"ו סי' מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד יתיר לו (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי"ו) לגלות הדבר עכ"ל והביאו ד"מ סי' זה סעיף א' עכ"ל סמ"ע וע' לקמן סי' רס"ו [רס"ז] בסמ"ע ס"ק ד' כיוצא בזה:

וחייב בדיני שמים כ' מהרש"ל ביש"ש פ' הכונס סי' ו' וז"ל ונראה כל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה אפי' לפי' רש"י שפירש בפ' השוכר את האומנין (הפועלים) גבי חוסם פרה ודש בה שפטור בקים ליה בדרבה מיניה ואפ"ה חייב לצאת ידי שמים והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיני' מאחר שמחויב לצאת ידי שמים וכן פסק הא"ז מ"מ כה"ג לכ"ע מפקינן מיניה בשלמא בקים ליה בדרבה מני' דחייב הוא רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן החומרא הלכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה א"כ נוכל לומר שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה דהא ס"ס חייב הוא אבל היכי שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים א"כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה (הג"ה וכ"כ ריב"ש סי' שצ"ב וע' לקמן סי' קפ"ב ס"ק א') עכ"ל עוד כתב שם שאפי' בדברי' בלי כפייה אין לדוחקו ועיין שם (עיין ב"ח לעיל סי' י"א סעיף ד'):

אבל לא יוכל להשביען פי' להשביען בב"ד בפני עצמן להזקיקן שיאמרו הרי אנו מקבלין עלינו באלה ובשבועה שאין אנו יודעין לו עדות או שיאמרו אמן על השבוע' שמטיל עליהן ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג ג"כ אין לקבל עליהן בענין זה דשבועה וחרם ענין א' הוא ודוקא בב"ה יכול להטיל חרם או שבועה על הכלל דהיינו לומר כל מ ימכם שיודע או על יחידים בפרט ובמ"ש בהגד"מ ע"ש ס"ג עכ"ל סמ"ע וכ"כ בתשובת מבי"ט חלק ב' סי' רפ"ג בשם החכם שאין משביע ואין מחרימי' את העדים מן הדין (הג"ה ודלא כהמבי"ט שחולק עליו וסובר שיכול להשביע' ויכול להטיל עליה' חרם בע"כ וכ"כ בסימני התשובה ומה שהביא ראיה מדברי התוס' ורש"י ור"ן ורמב"ם ז"ל דמשמע מדבריהם דאם השביען ואמרו אין אנחנו יודעין לך עדות שחייבין היינו כיון שאמרו אין אנו יודעי' לך עדות משמע שקבלו השבועה עליה' שאינם יודעי' וגם מ"ש בשם מורו הרב ריב"ש ז"ל שכ' בשם הרמב"ן שאפילו שתקו חייבים היינו דס"ל משום דשתיקה כי האי הודאה הוו אבל כ"ע מודו שאין יכול להשביען וגם להטיל עליהן חרם בע"כ ויפה כתב אותו חכם שזה דבר פשוט ולא ניתן לי כתב לעוצ' פשיטתו וק"ל) וע' ב"י מחו' ד' בשם הרשב"א דאם החרי' על הכלל אינו יכול להחרים פעם אחרת על הפרט:

משמתין אותו ל' יום. וע' במהרש"ל ביש"ש פ' י' דב"ק סי' כ"ג דאם רוצה לשלם מתירין לו וה"ה דלא משמתי' ליה (ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ח דף קפ"א ע"ג):

אבל אינו חייב לשלם. וכ"פ ביש"ש שם ומה שהקשה בסמ"ע ממ"ש בטור בי"ד סי' של"ד גם מהרש"ל הרגיש בזה ע"ש:

אין משמתין אותו. ומהרש"ל כ' שם דוקא היכא דהודה על הלואה סתם וכפר להרויח דאיכא חלול השם לא משמתינן ליה אבל בהפקעת הלואה שלא יודע לעכו"ם דליכא חלול השם משמתי' ליה:

ואם מתחלה יחדו העכו"ם וכתב מהרש"ל שם או שהם מרגישי' שהישראל יודע בדבר ואיכא למיחש לביטול קיומים של יהודים מעיד לכתחלה:

ויעיד לו. עיין בתשו' רמ"א סימן רס"ט:

אם יתבעוהו עיין בתשובת רמ"א סי' נ"ב דף קי"ו ע"ג:

שאין מוציאין ממון ע"פ עד א' יכולי' להעיד. והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון על פיו לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר לו להעיד עכ"ל סמ"ע וביש"ש כתב דט"ס הוא בהרא"ש וצ"ל לא יעיד אלא ישלם מכיסו ומ"מ אם העיד לא משמתינן ליה וע"ש:

להיות יושבי' בשעת קבלת העדות כתב בתשובת מבי"ט חלק א' סי' קי"ו דשלא במקום ישיבת הדייני' כגון בשוק או בדרך וכה"ג אפי' בדיעבד לא מהני כשהדיינים עומדין ע"ש ואין דבריו מוכרחים ובתשובת ן' לב ריש ספר ד' מביא בשם הריב"ש דבדיעבד כשר והסכים עמו וכתב ולא מצינו מי שחולק על זה ע"ש. וע"ל סי' ל"ט סעיף ז':

ואומרי' לו אמור היאך אתה יודע שהוא חייב לו ע' באגודת אזוב דף ע"ו ע"ג ובאגודה פ' אד"מ סי' מ"ב:

ודלא כיש מכשירין ועיין בתשובת רמ"א סי' י"ב דף כ"ט ל' וע' בתשו' מהרי"ט סי' י"ז:

חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר ל' הסמ"ע ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון העול' כדי שלא תנעול דלת שלא ילוו משום יראה שימותו העדי' או ילכו למ"ה כו' ואף שדברי המחבר אלו והסמ"ע הם מדברי הרמב"ם שכתב כן להדיא בפ"ג מה' עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהן ולא מפי כתב ידן אבל מדברי סופרי' שחותכין דיני ממונו' בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לויין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן עכ"ל ומביאו הטור בקצר' מ"מ לא נהירא דבכמ' דוכתי בש"ס מוכח דעדות שבשטר דאורייתא הוא ומחייבינן ד"נ וקנסות וגיטין על פי עדות שבשטר גם בכסף משנה הביא שהרשב"ץ הקשה על הרמב"ם שהרי מקרא מלא דבר הכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום למען יעמדו ימים רבים וגו'. ומה שתירץ הכ"מ שם דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דברי תורה לפע"ד לאו פירוקא מעליא הוא דהא אמרינן בהשולח דף ל"ו ע"א העדים חותמין על הגט מפני תיקון העול' מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום אמר רבא לא צריכא אלא לר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן עידי חתימה דזימנין דמתו סהדי או אזלו למדינת הים. ולדעתי שלזה נתכוין הרשב"ן אלא שקיצר בלשונו והכי מוכח נמי בריש פ"ק דגטין (דף ג' ע"א) דקאמר התם ליבעי תרי ומשני בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כדריש לקיש דאמר ר"ל עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך קיום והכא משום עגונה הקלו ע"כ וכן משמע בש"ס סוף פ"ב דכתובות וכן הוא להדיא בהש"י ותוס' ספ"ב דכתובות וכן משמע בשאר פוסקי' בכמה דוכתי גם בכ"מ הקשה על רמב"ם מספ"ב דכתובות וטפי ה"ל הקשות מהך דרפ"ק דגיטין שהבאתי ע"ש וכבר האריך בזה הרמב"ן בספר ההשגות שלו שהשיג על הרמב"ם במנין המצות בסוף עיקר השני דף י' סוף ע"ד וכתב שכבר השיגו על הרמב"ם כל חכמי הדורות בזה תשובות גמורות וראיות ברורות ע"ש באריכות: וראיתי בס' מגילת אסתר שחיבר מה"ר יצחק ליאון שהאריך ליישב דברי הרמב"ם בזה להציל אותו מהשגותיו של הרמב"ן. ולפע"ד אין ממש בכל דבריו מה שכתב וז"ל ומה שאמרו בפ' השולח דאורייתא הוא כו' לאו דוקא שיהא דאורייתא אלא כלפי שאמר במתני' שהיא תקנת ר"ג אמר והא מימי ירמיה הוא ואל יקשה בעיניך כי ל' זה דאוריית' לא יהיה פירושו תורה ממש שהרב' יש כדומה אליו בש"ס וכמו שהביא הרמב"ן ממש בהשגתו הראשונים בשורש הראשון ומה שאמר עוד הרמב"ן כי אנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד פשיטא כי גם זהו דעת הרמב"ם שהרי מפורש אמרו שם במתני' שמפני תיקון העולם תקנוהו וכמו שמפור' בש"ס דזימנין דמייתי סהדי או אזלי למדה"י כי אמרם שם במתנ' העדי' חותמי' על הגט לשון גט פירושו כל שטרות שבעולם וכן פירשו התו' ריש פ"ק דגיטין ומכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל שמה שדנין בד"מ בעדים שבשטר הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין פי' שאם יצטרך המלוה בבואו לגבות מעותיו להביא העדי' שיעידו בפיהם כי ראו אותו שהלוה מעות לפלוני ובזולת זה לא יוכל לגבות ימנעו ולא ילוו מעותיהם לשום אדם משום דזימנין דמייתי או אזלי למד"ה ואין בידו להביאם ויפסיד מעותיו לכן תיקנו להם בעדות שבשטר עכ"ל וזה אינו מכמה טעמים חדא דלשון דאורייתא הוא משמע שהוא ממש דאורייתא ומ"ש הרמב"ן בהשגתו הראשונים לא אמר אלא מה שאמרו בש"ס פ"ק דר"ה אמרה תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות כו' שרגיל הש"ס לקרות למצוה דרבנן תורה מפני שגם היא תורה ואגב ריהטא אין הש"ס מדקדק בכך אבל שיקשה הש"ס בפשיטות בלשון קושיא דאורייתא הוא דמשמע דמתמה טובא והא דאוריותא הוא ואם איתא דאינו אלא מדברי סופרים מירמיה לא ה"ל לאקשויי דאורייתא הוא אלא הכי הל"ל והא רבן גמליאל תיקן הא ירמיה תיקן וכדאיתא בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר דפריך התם אטבול יום דאורייתא הוא ואידים פריך הא שלמה גזור ועוד דהא לפמ"ש הרמב"ם דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר כו' אבל מד"ס שחותכים ד"מ בעדות שבשטר כו' תנעול דלת בפני לוין כו' משמע להדיא דדוקא ד"מ משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל בגיטין דלא שייך בהו ה"ט אף מד"ס אין דנין בעדות שבשטר אא"כ העדים קיימים והא ליתא מסוגיא דהשולח הנ"ל ואפי' תימא דבגיטין שייך נמי לו' דתקנו מדברי סופרים שיועיל עדות בשטר בגטין מ"מ קשה מאי פריך ש"ס הא שפיר איכא לשנויי דירמיה לא תיקן אלא בד"מ דשייך בהו ה"ט שלא תנעול דלת בפני לוין אבל בגטין דלא שייך ה"ט ואתא ר"ג ותיקן אף בגטין ואף שלשון גט משמע נמי כל שאר שטרות מ"מ משמע נמי גט אשה וא"כ תקנת ר"ג היתה בגט אשה ועוד דע"כ צ"ל כן למאי דמשני לא צריכא אלא לר"א כו' דהא ליכא למימר דפריך אשאר שטרות וכדפי' ועוד דאי תימא דפריך אשאר שטרות מאי משני לא צריכא אלא לר"א כו' ס"ס קשיא הא ירמיה תיקן וליכא למימר דמשני דר"ג תיקן שלא ילוה אדם לחבירו לכתחלה בעידי מסירה דהא ודאי ליתא דהא אשכחן בכמה דוכתי בש"ס שמותר להלות אפילו בלא שטר כלל ואמרינן בס"פ הרבית אמר רב יודא אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר מפני ולפני עור לא תתן מכשול הרי להדיא דבעדים מותר וכ"כ הרמב"ם גופי' ספ"ב מה' מלוה ואפי' בלא עדים נמי משמע דליכא איסורא אלא דלפני עור לא תתן מכשול אבל משום תקנת דר"ג לא שמענו דא"כ קשה מאי אשמעי' ר' יודא הא בלא"ה מתני' היא תקנת ר"ג א"ו בהשולח פריך מגיטין דוקא ומשני לא צריכא אלא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי וא"כ לדברי מהר"י ליאון מאי משני אכתי קשה הא ירמיה תיקן ואי תימא ירמיה לא תיקן בגטין א"כ קשה ל"ל לשנויי לא צריכא אלא לר"א הא לרבנן נמי ניחא אלא ודאי תצריך לומר דה"פ לא צריכא אלא לר"א כו' דתיקן דר"ג דלא יגרש לכתחילה בעדי מסירה דזימנין דמייתי עדים או אזלי למ"ה כו' א"כ בע"כ דתקנת ר"ג היתה בגיטין לחוד ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלשני דירמי' לא תיקן בגיטין כלל אלא בד"מ משום נעילת דלת ור"ג תיקן בגיטין א"ו ליתנהו לדברי הרמב"ם והאי קרא דכתוב בספר וחתום למען יעמדו ימים רבים ל"ד בד"מ הוא ומשים תקנת שלא תנעול דלת אלא דין תורה הוא שעדות שבשטר מועיל בכל דבר אף שאין העדים קיימין וא"כ פריך שפיר דאורייתא הוא ומשני לא צריכא אלא לר"א כו' ותיקן ר"ג שלא יגרש לכתחילה בעדי מסירה רק בעדי חתימה דזימנין דמייתי עדים או אזלי למד"ה: עוד כתב מהר"י ליאון שם וז"ל ומה שהקשה הרמב"ן מאמרם בכתובות פ"ב ומפ"ק דגטין כדריש לקיש כו' אין תשובה ממנו על הרמב"ם כלל כי זה המאמר לא נאמר רק לענין שיש לנו להאמין בכל הכתוב בשטר אבל פשיטא שצריך שהעדים יעידו בפיהם כל הכתוב בו מן התורה כו' ע"ש שהאריך בזה וגם דבריו אלה אין להם שחר דהא קאמר בש"ס בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כדריש לקיש כו' אלמא דמדאוריי' א"צ לקיים השטר כלל ובשטר שיצא לפנינו אפי' בלא קיום כלל גובין בו דאי מיירי שהעדים מעידים בפה הרי אין לך קיום גדול מזה והיאך קאמר בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי ועוד דהא בגטין באמת הקילו אפילו אין העדים כאן ואוקמא אדאורייתא דסגי בלא קיום כלל אף ע"פ שאין העדים לפנינו ויותר ה"ל לתרץ לפי שיטתו דהך דבפ"ב דכתובו' ופ"ק דגיטין מיירי מדינא ע"פ דברי קבלה דירמיה דיועיל אפילו בלא קיום ורבנן חכמי המשנה הצריכו קיום אבל כל זה אינו משמע וכמ"ש: ז) עוד האריך מהר"י ליאון שם ליישב מ"ש הרמב"ן ואני מוצא דדיני נפשות ודיני קנסות בעדות שבשטר כו' בדברים שאין להם עיקר כלל ואין צירך להאריך ולהשיב על דבריו כי המעיין בצדק בדברי הרמב"ן ובדברי מהר"י ליאון שם ישפוט שדברי הרמב"ן ברורים ונכונים (גם מדברי הב"ח ס"ס מ"ו נראה שמסכים לדברי הרמב"ן) ולפי שבטור הובאו דברי הרמב"ם בסתם גם המחבר והר"ן והע"ש והסמ"ע ושאר אחרונים נמשכו אחר דברי הרמב"ם הוצרכתי להאריך ולברר דליתנהו לדברי הרמב"ם בזה:

ואם העד תלמיד חכם כו'. והרמב"ם כתב אם הבעל דין המביאן תלמיד חכם וע' סמ"ע ובכסף משנה פ"ט מהלכות עדות ובב"ח סימן זה:

אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. ע' בתשו' ן' לב ספר ב' סי' ח' וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ר"א וסי' שפ"ז:

ואם קבלו אין דנין על פיו. ע' תשובות מהר"א ן' ששון ססי' קמ"ה:

וחוזרין ומעידין. ע' בתשו' ן' לב סי' כ' וכ"ה ובריש סי' ד' דף ב' ודף ג' ע"ב וע' בתשו' ר' אליה ן' חיים סי' כ"ט:

ויש חולקין ומהרש"ל ביש"ש פסק דאפי' בדיעבד פסול העדו' שהוגבה שלא בפני ב"ד:

כשר בדיעבד. ולכן א"י לחזור ולהגיד בע"א וכ"כ בתשו' ר"ח ן' חיים שם:

יראים להגיד כו' ע' בתשו' רמ"א סי' י"א דף כ"ו ור"ס י"ד וס"ס פ"ו וסי' צ"ט שאל' ב':

רק להשקיט כו'. וכעין זה כתב מהרש"ל סי' ח' וע"ש עוד מדינים אלו:

היה הבעל דין חולה כו'. ע' תשו' ן' לב ספר ב' סי' ח' וסי' ס"א:

העדים חולים כו'. ע' תשו' ר"מ אלשיך סי' ט"ז דף כ"ז ואילך וסי' ע"ה:

שלא בפניו כו'. ע"ל סי' ק"מ סעיף י':

שיפלו הנכסיס קמי יתמי. וכתב עוד הטור בשם הראב"ד דאפי' יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים לקבל עדותן קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטנים אין שומעין לו עכ"ל ומביאו גם כן הסמ"ע וע' ב"ח:

אם פתחו ליה בדינא פי' התחילו לטעון בפניהם דאז אין יכולים לומר לא אדון לפניכם אלא בפני ג' אחרים עכ"ל סמ"ע ועמ"ש ב"י בשם ר"י וע' במהרש"ל סי' י':

אע"פ שיש חולקין כו' וכ"פ ביש"ש:

אבל המביא עדים לפטור עצמו מקבלין. ע"ל סי' ק"ח סעיף ט"ז כתב המחבר יורש קטן שהי' שט"ח לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו הותומי' כו' ואפי' יש עדים שזוכרי' הפרעון אין עדותן עדות לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואע"ג שמביא עדים לפטור שאני התם דחשב להוצי' שהרי רוצה להוציא השטר ולקרעו דלא כספר גידולי תרומה (דף קמ"א ע"ב) שהניח בקושיא (הגה ורב יוסף טראני בתשובה ח"ג שאלה ל"ב כתב וז"ל ודברי הר"ן ז"ל אינם אלא היכא שבאים להוציא מהלוה שלא בפני המלוה דלפטור עצמו מהתביע' יכול להביא עדים שלא בפני התובע וכו' אבל כשאין המלוה תובעו ודאי שלא יקבלו העדות אלא בפניו עכ"ל וע"ש שמביא ראיה מהא דלקמן סי' ק"ח שהוא מדברי הרמב"ן ז"ל ומביא עוד ראיות לדבריו ע"ש ועוד ראי' לזה ממ"ש המחבר לקמן סעיף כ"ה ע"ש ודו"ק):

אין מקבלין עדות על הקטן. ל' הסמ"ע ע' בטור ובפריש' שמבואר שם שאפי' אם הוא ידוע שהקטן הוציא לפלוני בעבדיו בחזק' מהשדה או מהבית מ"מ כיון שיש לו בו חזקת אבות וכו' וע' ל' סי' ק"י ס"ק י"ג ומ"ש שם:

אין דנין ע"פ אותו הקבלה. ויכולין העדים לחזור בהן כ"כ בשלטי גבורים פ"ק דסנהדרין דף רצ"א וכן עיקר ודלא כב"ח ע"ש:

ואם היו נסמכים על העמוד. ע' סמ"ע דאינו מותר לכתחל' דממ"נ אי מחשב ישיבה לגבי דיינים לא מחשב עמידה לגבי עדים עכ"ל והב"ח חולק שם ע"ז וע"ש:

כל מי שיודע עדות כו' כתב מהרי"ו סי' מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד יתיר לו (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי"ו) לגלות הדבר עכ"ל והביאו ד"מ סי' זה ס"א:

עדות לחבירו. לאפוקי לע"א וכמ"ש בסמוך בס"ג:

וראוי להעידו לאפוקי קרוב או פסול ואפי' למ"ד החרם חל על הקרובי' מ"מ כל זמן שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאות עון כיון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י:

ויש לחבירו תועלת בו לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלוה הודה בפניהן שחייב לזה ולא אמר אתם עידי דאין תועלת בעדותן דיכול הלה לומר שלא להשביע את עצמו כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סימן ל"ב ופ"א ואפי' אם שמעו שהודה לו ע"פ תביעתו כתבתי בדרישה דנראה דאין צריכין להעיד כדי דע"י עדותן יצטרך לישבע של השטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יאמר זה הלא הודיתא בפני פ' ופ' צריך לשבע שלהשטות נתכוון אם לא שיטעון להד"ם ובזה אף אם יעידו העדים ויטעון להד"מ יהיה פטור מהשבועה וכמ"ש הטור בר"ם ל"ב ע"ש:

חייב להעיד כמ"ש בפ' ויקרא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ואע"ג דלפני זה כתיב ושמעה קול אלה מ"מ הוכיחו רז"ל דונשא עונו לא עליה קאי דא"כ ישא עונו מבעי ליה אלא ה"פ דקרא ושמע קול אלה להעיד בדבר עדות שבלא"ה נמי היה בכלל אם לא יגיד ונשא עונו אז אחרי שמעו קול אלה ולא הגיד חייב נמי קרבן המפורש שם בפרשה ועפ"ר:

אם יתבענו. דכמו דבלא תביע' אינו חייב קרבן על שמעו קול אלם ה"נ לענין נשיאות עון אינו בלא תביעה ועפ"ר:

בב"ד דמדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ודרשינן כיון שהגיד (שאינו יודע לו עדות) . שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דוק' בב"ד וע"ל סי' כ"ט סק"ח:

בין שיש עד א' עמו. פי' אפי' אותו עד אינו בכאן ורוצה להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד כ"כ מור"ם ועפ"ר:

בין שהוא לבדו. דעד א' מביא לידי שבועה דאוריית' ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו ל' הטור:

ואם כבש עדותו כו'. ואפי' ב' עדים הן שכבשו פטורים בדיני אדם:

פטור מדיני אדם פי' אף אם אחר שכבשו עדותן וזה כבר פרע. (כגון שתבעו התובע בשטר והן ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים עדות שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחלה) וחוזרי' ומודים שידעו לו עדות שאינו חייב לו ושוב אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי דגרמו הזיק לחבירו וכמ"ש לקמן בסי' כ"ט ובס"ס מ"ו באמרם כתב ידינו הוא זה אבל שטר אמנה הוא כו' דנאמנים אצל עצמן וחייבים לשלם להנתבע קמ"ל בכאן דאינם חייבים:

אלא כמוציא ש"ר כו'. ועל כזה אמרו טובי' חטא וזיגוד מנגיד:

אע"פ שא"ל אדם שיודע בו שאינו משקר. דמה שנאמר בתורה או ראה או ידע ידיע' זו היינו דוק' ע"פ עצמו של לוה שהודה לו בפניו בהודאה גמור' או אמר אתם עידי לכל מר כדאית ליה וכדלקמן סי' ל"ב ופ"א:

ולא תעיד רק שיפחד כו'. וזה אסור משום מדבר שקר תרחק (גמ') ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא היה חייב לו ולא כמ"ש בע"ש ע"פ מ"ש הב"י דשקר שבזה הוא שיגרום שיוציאו ממון ע"פ עד אחד דז"א דהרי כאן מיירי שאינו מבקש ממנו אלא שיעמוד כדי שיסבור ב"ח שיש לו ב' עדים ויודה לו וכשירא' זה שלא יודה לו יפרוש משם ולא יעיד ואז לא יוציאו הב"ד הממון ע"פ עד א':

אבל לא יוכל להשביען. פי' להשביען בב"ד בפ"ע להזקיקן שיאמרו הרי אנו מקבלין עלינו באלה ובשבועה שאין אנו יודעים לו עדות או שיאמרו אמן על השבוע' שמטיל עליהן ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג ג"כ א"צ לקבל עליהן בענין זה דשבועה וחרם ענין א' הוא ודוק' בב"ה יכול להטיל חרם או שבועה על הכלל דהיינו לומר כל מי מכם שיודע או על יחידים בפרט וכמ"ש בהגד"מ ע"ש ס"ג: (הג"ה וכתב הריב"ש סימן ק"ע דכשבא להעיד על דבר עבירה שיש לחוש שמיראתן לא יגידו יכול להשביען עכ"ל ד"מ ו'):

צורך שעה. וכתב שם כגון שרואין שהעם מקילין בעדות שקר ואינם מקילין בשבועות שקר:

אף הקרובי' צריכי' להעיד. ע' בהג"א ר"פ שבועו' העדות דכתב בשם א"ז דאין החרם שנותנין אחר עדות חל אקרובים ואפי' אמר על הרחוק ועל הקרוב אין חייב להגיד שהרי אמר על דעת המקו' ואין זה דעת המקו' שקרוב יעיד ודייק כן ממשנה דר"פ שבועת העדות דתנן שם שבועת העדות נוהג ברחוקים ולא בקרובי' מ"ט דכתיב אם לא יגיד וגו' והקרובי' אם הי ומעידים לא היו מוציאין ממון על פיהם השתא נמי שנשבעים. אין עונש השבועה חל עליהן להתחייב בקרבן אבל ראב"ש כתב ז"ל דלא היא דלא פטר הכא אלא מקרבן שבועות העדות אבל שבועה חייל עליהן ואם הזיד לוקה כדאמרי' וכו' עד ונקר' עבריין דלב ב"ד מתנה כך כדי לחקור אחר האמת ומיהו ממונא לא מפקינן אלא בכשרים להעיד וכן שמעתי מריב"א הלוי עכ"ל וגם המרדכי ר"פ שבועת העדות כתב אות באות כדעת ראב"ש הנ"ל ובד"מ הביא שני הדיעות וכתב דעת המרדכי באחרונה וצ"ע למה כתב כאן כדעת החולקי' עליו שכן עיקר:

ויש חולקין. וע"ל סי' י"ו מ"ש מזה:

וכן עיקר. ואע"פ דלעיל סי' י"ז ס"ג סתם המחבר וכתב דאפי' אם הזכות של העדות והראיה יודע בהן זה שכנגדו חייב להעיד ושם לא כתב מור"ם עליו כלום משמע דהסכים עמו הא כתבתי שם דשם איירי דכשנגדו יודע מי הן עדיו או אצל מי ימצא ראיותיו ולא איירי שם בעדות שיעיד לו בע"פ ועמ"ש עוד שם:

ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם. הכלל בזה דכל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העכו"ם טפי מאלו היה מעיד עליו בדין ישראל ה"ז מותר להעיד לו הן אחד הן שנים ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור:

אבל אין חייב לשלם. צ"ע דבי"ד סי' של"ד קחשיב הטור והמחבר בסעיף מ"ג כ"ד דברים שמנדין אותן עליהם וכתב שם ז"ל התשיעי המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ודוחק לומר דשאני הכא דתבעוהו העכו"ם להעיד מ"ה הקילו בו שא"צ לשלם דאכתי קשה דלא ה"ל לסתום שם אלא לחלק דאם תבעוהו פטור מלשל' ואפש' דלצדדין כ' שם דלפעמי' מנדין אותו לחוד והיינו אם אין יכול לברר ששקר העיד ופעמי' מנדין אותו עד שיתן והיינו כשיכולין לברר. גם י"ל בדוחק דה"ק מנדין אותו כשאינו רוצה לשהות עוד בנידוי ישלם אלא שק"ק מ"ש זה ממי שנתחייב לישבע שבועת היסת ואינו רוצה לישבע דג"כ אין יורדין לנכסיו אלא שמנדין אותו ל' יום ואח"כ מתירין נידויו ופוטרין אותו וכמ"ש בטור בספ"ז וה"נ כאן דלא החרימוהו אלא משום חציפותו וא"ל דר"ל אם אינו רוצה לשהות אפי' ל' יום בנידוי ישלם דלשון עד שישלם לא משמע הכי:

אם יש לברר ששקר העיד ישלם בישראל לישראל לא שייך זה דבדיני ישראל אין מוציאין ממון ע"פ ע"א ובב' עדים אין שייך בירור דתרי כמאה וע"ל ר"ס כ"א [ל"א]:

מותר להעיד לו אם יתבעוהו. אפילו אם הוא במקו' שנותנין לו שבועה על הכפירה וע"י ע"א דמסייע לו פוטרין אותו משבועה ואלו לא העיד שמא היה משלם ולא הי' נשבע אפילו הכי מותר דהרי גם בדיני ישראל עד אחד המסייע פוטרו משבועת היסת ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

וכ"ש שב' עדים יכולי' להעיד. פי' כשהעכו"ם התובע מוציא ממון ע"י:

שאין מוציאין ממנו ע"פ ע"א יכולי' להעיד כצ"ל והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון ע"פ לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר להעיד ועד"ר:

דהרי בדינינו אין מוציאין ממון "על "ידן "כעל פי ע"א כן הוא הגירס' הנכונה ור"ל דכמו דע"א אסור להעיד במקו' שמוציאין העכו"ם ממון ע"י ע"א מה"ט נמי אפילו במקו' שאין מוציאין ממון ע"י ע"א מ"מ כיון שנוהגי' להוציא ע"י ב' שהן קרובי' זה לזה אסור להן להעיד כיון שבדיננו אין מוציאין ע"י קרובי' והרי דינם כדין ע"א הנ"ל שאסור להעיד וק"ל עיין בהגד"מ:

אלא הם שולחין אליו. פי' שולחי' אליו ג' אנשים דהוי ב"ד וב"ד מוסר לב"ד וכמ"ש לקמן ס"ס ל' אבל שנים לא דהוי כעד מפי עד אם לא במקום שיש תקנה שהצבור תקנו ביניהן ששלוחיהן יקבלו עדות דאז הולכין בתר התקנה כמ"ש בסמוך בס"ג [בסכ"ג] ועמ"ש בסמ"ע בסמוך סל"ז מזה עוד:

צד אפרושי מאיסור'. עפ"ר ודרישה שם כתבתי דנ"ל דל"מ אם הב"ד רוצים להתיר אשה שסוברים שמת בעלה והוא יודע שחי שצריך להעיד אלא אפי' איפכא נמי משום דג"כ יש בו צד אפרושי מאיסור' כגון אם לאחר שאסרוהו הב"ד לאשה זאת בא אחר וקדשה ואמרו לו הבריות שהיא נשואה כבר ואין קידושין תופסין בה דאז ילך זה וישא אחרת או אחד מהנשים שאסורות לו מחמת קידושי הראשונה והוא לא יחוש לקידושין הראשוני' והרי זה חומרא דאתא לידי קול'. וכן רבים כאלה כתבתי עוד מקצתן בדרישה ומ"ה דקדק הטור וכתב צד אפרושי מאיסור' ולא כב"י שכתב ע"פ פרש"י דכה"ג א"צ להעיד ע"ש:

ויש הוכחה לדבריו. המחבר השמיט זה ואזיל לטעמיה שכ' בב"י שצ"ל של הרמב"ם וסייעתו א"צ להוכחה דכיון שהב"ד יודעין שבעל דין אלם דיינינן הכי לכל האלמים ואני כתבתי בדרישה דנ"ל דלית בזה פלוגתא כלל שלכ"ע בעינן הוכחה או רגלים לדבר שיראי' העדים להעיד מפני אלמותן ע"ש:

הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא כו'. בגמ' אמרו בזה דכשיבואו מסתמא יעידו דתרתי נא עבדי שישתקו ולא יבאו להעיד וכשיבאו יכפרו לומר שלא ידענו עדות מפני יראתו דהאלם:

להעיד מעומד. דכתיב ועמדו שני האנשי' וכמ"ש בסי' י"ז דאעדים קאי ושם בס"ג כתב הטור דכבר נהגו להושיב העדים והבע"ד כדי להסיר המחלוקת וכתבו המחבר ג"כ בס"ס זה וע"ש:

ואם העד ת"ח כו'. דאת י"י אלהיך תירא כתיב לרבות ת"ח וה"ל האי ועמדו עשה והאי את ה' אלקיך תירא עשה ועשה דכבוד תורה עדיף גמ':

צריכין הדיינין להיות יושבין וכו' מדכתיב וישב משה לשפוט את העם ועוד מדכתיב ועמדו שני אנשים לפני אלקים מכלל דהאלקים דהיינו הדייני' יהיו יושבים בשעת עמידת העדים לפניהם להעיד:

שלא ישמעו מפי המתורגמן דכתיב ע"פ שנים עדים דוקא על פיהם ומשום דיש לחוש שישנה המתורגמן את דבריהן וגם יכול הדיין לחקור יותר ע"פ שמיעתו מפי העדים עצמן וע"ל סי' י"ז מ"ש לענין ב"ד וה"ה כאן לענין העדים:

כח עדות שקר. דע"י עדות שקר בא רעב ודבר בעולם כדאי' בפז"ב ויליף לה מדכתיב נשיאי' ורוח וגשם אין (בשביל) איש מתהלל במתת שקר וכתיב מפץ וחרב וחץ שנון (בשביל) איש עונה ברעהו עד שקר:

ובושת המעיד בה בעה"ז ובעוה"ב ושהוא בזוי בעיני השוכרו. הל' זה אינו לא ברמב"ם ולא בטור דהרמב"ם כ' דמודיעין לו בושת המעיד שקר בעה"ז ובעה"ב ולא סיים לכתוב ושהוא בזוי כו' ולא כתב שמודיעין לו בושת עוה"ז ועה"ב והדין עמהם שהבושה שבעה"ז הוא שהוא בזוי בעיני השוכרו וכן משמע שם בגמ' ר"פ זה בורר ויליף לה מדכתיב והושיבו שני אנשים בליעל נגדו והעידוהו לאמר ברך נבות אלקים ומלך שהשוכרים עצמן קראן בני בליעל:

אח"כ מוציאין את כל אדם לחוץ. כן הוא לשון הרמב"ם והוא מהמשנה דפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט) אבל הטור לא כתבו ועל כל פנים נראה לי דהאי כל אדם לאו דוקא הוא דהא מסתמא הבע"ד נשאר שם בשעה שהעידו לפני הבית דין ולכאורה היה נראה דגם הבע"ד קאמר דמוציאין לחוץ ומיירי דכבר העידו שניהן בפני הבע"ד ובפני כל העומדי' שם מיד שהכניסו העדים אז אמרו שיודעי' שפלוני חייב לפלוני ואחר שהעידו כן קאמר דמוציאין את הכל לחוץ ובודקין את כ"א לבדו וכן משמע הל' במשנה והפוסקי' דכתבו דשואלין את כל אח' היאך אתה יודע שהוא חייב לו ולא קאמר דמעיד כ"א שחייב לו משמע מזה דכבר העידו שהוא חייב לו אבל ז"א מדפריך שם בגמ' (דף ל') וז"ל ואח"כ מכניסין אותן למאן אי לבע"ד התם קאי ופירש"י דהא לא קתני שהוציאן כו' משמע דס"ל להגמ' פשוט דמאי דקתני המשנה ואח"כ מוציאין לא קאי אבע"ד ודו"ק:

ה"ג שזה חייב לזה ואם אמר הוא אמר לי חייב כו' כדאיתא שם:

הוא אמר לי חייב אני לו כו'. משום דטענינן לי' שלא להשביע נפשו אמר כן כמ"ש לעיל ולקמן ר"ס ל"ב:

או שיאמר בפני הודה לו. ובטור כתב עד שיאמר אתם עדי והמחבר אזיל לטעמיה שפסק בסימן פ"א כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל דבמודה לו לפני עדים בהודאה גמורה ה"ל כאומר אתם עדי ע"ש:

אא"כ הלך למדינת הים. משום דמן התורה כה"ג הוי עדות אלא שחכמים הצריכו לומר עדותו בפי' ובכה"ג העמידו על דברי תורה:

וכן נוהגין. אבל התוס' והרא"ש והמרדכי והטור כתבו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדותו בכתב כל שזוכר העדות ויכול להעיד בפיו (לאפוקי אלם דאין ראוי לקיים בו ע"פ שנים עדים כו') אם רצה ומשום כל הראוי לביל' אין בילה מעכבתו משמע דהכי ס"ל וראיתי ממורי הוראה שלא רצו לטרוח הת"ח ושלחו לו לכתוב עדותו בכתב ידו ולשלחו לב"ד וכן נ"ל מאחר דלר"ת וסייעתו אפילו בלא ת"ח מותר לעשות כן:

בעדות שבשטר ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון העולם כדי שלא תנעול דלת שלא ילוו משום יראה שימותו העדים או ילכו למדינת הים לאפוקי אם כתבו דבריהם בפנקסיהן דלא מהני אפילו לר"ת וסייעתו כשאין העדים לפנינו דה"ל כאלמי' דאינן ראוין להעיד בפיהן ועיין בהגד"מ מ"ש וע"ל בסי' מ"ו ס"י ובסי' קמ"ו ס"ה ובסמ"ע ס"ק ז' ח': (הג"ה) וכתוב בהגהת מרדכי דקידושין דבדיני ממונות הלכה מפי הגבורה להכשיר עדות בכתב כמו בשאר עדות ד"מ ט"ו:

כל זמן שזוכר האדם כו'. ל"מ אם נעשה מתחל' עד בדבר דאז מתחלה רמיא אנפשיה ואינו שוכחו אלא אפילו לא נעשה מתחלה עד בדבר מכל מקום כשעתה רמיא אנפשי' לזוכרה מעיד לו ועד"ר:

אפילו אם הי' המזכיר עד השני. כן הוא בגמרא ויש רבותא בהזכרת העד יותר מבאחר דה"א דהעד יחשב קצת נוגע בדבר דניחא לי' דדברי עדותו יעשה פרי כשיסכים השני עמו לכל דבריו והטור לא כתב על ידי העד אלא על ידי אחר ר"ל אפילו אם העדים שניהן שכחו הדבר ואחר הזכירם ויש בזה ג"כ צד רבותא טפי וק"ל:

ואם העד ת"ח כו'. כן כתב רש"י והטור והרמב"ם כתב אם הבע"ד המביאן הוא ת"ח והב"י הקשה עליו ומ"ה השמיט כאן דבריו והטור הביא דברי רש"י ודברי הרמב"ם אחריו ומשמע דס"ל כהרמב"ם או כדברי שניהן וכן נלע"ד וכתבתי טוב טעם לדבריו בדרישה ע"ש:

אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. משום שנאמר והועד בבעליו ודרשינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו וע"ל סימן ק"י ס"ט בהג"ה דבדבר ברור מקבלין שלא בפניו ועיין עוד מדין קבלת עדות שלא בפניו בסי' ק"מ ס"י:

אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ החרם. פי' והא השתא דמשנין בעדו' נמצא דנשבעו לשקר ופסולים הן לעדות קמ"ל דלא שכל שלא בפניו אין מדקדקין כל כך בעדותן ה"ה אם הגידו בראשונה על פי השבועה ר' מנחם שם ועד"מ מה שכתב עוד מזה:

ולכן אם הבע"ד כו'. פי' לכן כיון דאין מדקדקים בזה כ"כ מקילינן ג"כ בהא:

הי' הבע"ד חולה מקבלין כו'. בזה לא כתב המחבר דבעי' דשלחו אליו ולא בא והיינו כדעת הי"מ שכתב הטור שחלקו בין חולה שיש לחוש שימות פתאום להולך למדינת הים שיש שהות לשלוח אחריו אבל כשאינו בעיר מסתמא לא ימתינו העדים מלילך למדינת הים עד שישלחו אחריו ויבא וז"ש המחבר או שאינו מצוי בעיר כו' (ובחנם האריך מור"ם אחר זה במה שחזר וכתב ז"ל ודוקא שאין לחוש שילכו כו' ועוד כת' אח"כ וכן אם הי' הדבר נחוץ כו' עד ואין העדים יכולין להמתין דכל זה בכלל דברי המחבר המה) אבל התוס' והרא"ש והטור ס"ל דגם בחולה בעינן שישלחו ע"ש וז"ש מור"ם אח"כ בסוף סעיף י"ז אף ע"פ שיש חולקים:

ואם הי' הנתבע חולה כו'. דדוקא בתובע שחולה הקילו משום שיאמר אני רוצה להזכיר העדים לכוין את העדות ואם אמות ישתכח העדות ויפסיד כל החוב משא"כ בחולה הנתבע דאז יכול לגבות החוב כשיגדלו היתומי' וגם משום שבכאן לא פשע במה שלא בא כיון שהוא חולה ולא הי' יכול לבא ועפ"ר:

שיפלו הנכסים קמי יתומים בטור סיים וכתב ז"ל כי מזל רע דידיה גרם שחלה הנתבע עוד כת' בשם הראב"ד דאפילו יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים לקבל עדותו קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטני' אין שומעין לו עכ"ל. ובפרישה כתבתי הטעם בשם מור"ש דדוקא כשאדם ודאי חייב לחבירו ויש לחוש שיכלה ממונו קודם שיגיע זמן הפרעון אמרי דלוקחין הב"ד ממונו מידו וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ג ולא בכה"ג דעדיין לא נתברר דחייבין לו:

וי"א דכל ששלחו כו'. אדלעיל אמ"ש המחבר בר"ס ט"ז קאי והא דכתבו מור"ם בשם י"א אף על גב דמימרא בגמ' משמיה דשמואל היא בר"פ הגוזל והטור כתבו בלי מחלוקת משום דהרי"ף והרמב"ם השמיטו האי מימרא דשמואל וס"ל דאותה מימרא אינה מוסכמת הוא אליבא דאינך אמוראי ודאין מקבלין כ"א בחולה או בהולך למדינת הים ומה"ט נמי השמיטו המחבר:

אם פתחו ליה בדינא. פי' התחילו לטעון לפניהן דאז אין יכולין לומר לא אדון לפניכם אלא בפני ג' אחרים שבעיר הזאת וכמ"ש לעיל סי' י"ג אבל אי לא פתחו יכולין לומר אין רצוני שתקבלו אתם עדותי אלא מי שידון אותי יקבלם ולא אדון לפניכם:

ועדיו במקום אחר וכתב העיטור וה"ה לעדים שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותן (ד"מ כ"א):

אבל המביא עדים לפטור כו'. דדוקא במקו' שבאין להוציא ממון על ידי עדים בעינן לפניו:

אין מקבלין עדות על הקטן. עיין בטור ופרישה שמבואר שם שאפילו אם הוא יודע שהקטן הוציא לפלוני בעבדיו בחזק' מהשדה או מהבית מכל מקום כיון שיש לו בו חזקת אבות אין מקבלין עדות של הדר בה שטוען שקנהו מאביו ושיש לו עדים שהחזיק בה ג' שנים אלא ימתין עד שיגדיל והיינו דוקא אם הקטן כבר הוציאו וזה שהוציא מידו בא לתובעו אבל אם הקטן בא להוציא בדין אין שומעין לו להקטן אלא מעמידין לו אפוטרופוס ומקבלין עדותו של זה הדר בו בפניו ודנין ביניהן או ממתין עד שיגדל ואז תובע לזה שדר בו וע"ל סי' קמ"ט ס"ך מזה ועוד בסימן ק"י ס"ט דבקטן בדבר ברור מקבלין וכן בצוואה:

אין שנים ראוין לקבלת עדות. דה"ל כעד מפי עד וכמש"ל:

נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר כו'. פירוש כשאינם דנים על פי העדות שהעידו לפניהן אלא מקבלין עדותן ושולחין העדות לב"ד אחר לדון עליו וכמ"ש לפני זה בסי' י"ד [בסי"ז] ולקמן בסמ"ו יתבאר הדין כן בדין עידי הקיום ע"ש וסיים שם בטעמא כיון דבית דין בתר בית דין לא דייקי וע"ל סי"ט מ"ש מזה:

וכן אם רצו כו'. ומפורש שם בתשובה שהסופר צריך לכתוב בשטר שיודע שנמסר העדות בתחלה לו עם עוד א' ששמו פב"פ ושאותו פלו' נפטר לעולמו ושהוא כתב וחתם לבדו אחר פטירת העד חבירו כתקנת הקהל ע"ש:

לא הפסיד זכותו כו'. וה"ה בכת אחר כת והוכחשו וע"ל סי' ל"א בסופו:

אין מקבלין העדות אלא ביום כו'. משום דה"ל כדין וגם בדין אם קבלו הבעל דין עליהם לדון בלילה מותר לדונם בלילה וכמ"ש לעיל בסימן ה' ע"ש:

אין דנין ע"פ אותה קבלה ל"ד למ"ש מור"ם בהג"ה לעיל בסימן ה' ס"ס ב' די"א דאם דנו בלילה דדיניהם דין דהתם ה"ל דיעבד ממש משא"כ הכא דרוצי' לדון על העדות לכתחלה לא מיקרי דיעבד ממש ולא כמ"ש בע"ש הטעם משום דהכא כתיב להדיא והי' ביום הנחילו ובדין כתיב ושפטו בכל עת דהא האי קרא דושפטו לבית דין אתא ותחילת דין ג"כ נפקא לן מהאי קרא דוהיה ביום הנחילו וכמ"ש בסימן זה:

ואם היו נסמכי' על העמוד כו'. ובסי' י"ז ס"א כתב מור"ם בהג"ה דעמיד' ע"י סמיכה כזה ה"ל עמיד' לענין עדים ובע"ד שצריכי' לעמוד וכתבתי שם סק"ו דה"ט כיון דקרא אסמכתא בעלמא הוא אזלינן בתרווייהו לקולא גם כתבתי שם דנראה אם תרווייהו כחדא דהיינו שהעדי' או הבע"ד נסמכי' וגם הדייני' הפוסקי' אותו הדין נסמכין דאינו מותר לכתחלה דממ"נ אי מחשב ישיבה גבי דייני' לא מחשב עמידה לגבי עדים:

(ס"א כתב הסמ"ע סק"א דצריך שיתיר לו הבע"ד) תמוה הוא דהא אפי' התרה א"צ כמ"ש רמ"א בי"ד סי' רכ"ה סל"ב אם נותנין חרם וה"ה כאן שיש עליו אם לא יגיד:

(ע"ש סק"ד תועלת בעדותו) הסמ"ע סק"ד כ' דאם יש עדים שהודה על תביעתו ואמר להד"מ דפטור משבועה הוא תמוה בעיני ונ"ל דחייב שבועה וזה ממ"ש הטור סי' ל"ב בתחילתו שצריך לשבע שכוון להשטות וכן מסתבר לא"א הרא"ש וא"א דבאומר להד"מ פטור משבועה ה"נ יהא פטור באומר משטה וכו' מגו דאי בעי אמר להד"מ דהא כתב הטור סי' צ"ב בשם הרא"ש דאומרים מגו לפטור משבועה ממילא לא ישבע כאן רק שבועת היסת על כפירת הממון כמו מלוה ע"פ ולמה יוסיף לשבע עוד שכוון להשטות אלא דבר פשוט הוא דגם באומר להד"מ צריך לשבע וכן משמעות הגמ' דאמר רב פפא פטור לאפוקי מדאביי דאמר חייב ממון וזה מוכח דגם בלשון הטור שם שכתב ואפי' אמר להד"מ פטור דאי משבועה אמר מאי אפי' אלא פשוט לענ"ד דחייב שבועה דאינו יודע לפחות משום הודאה שהודה ולא כמו שהבין הרב בעל הסמ"ע בזה ולכאורה י"ל כאן מצד אחר אין תועלת בעדותו ויש לחייבו שבועה זו בלא עדים דהיינו שיאמר לו הלא אתה הודית בניני עדים שאתה חייב לי ואם יבואו עדים תחייב שבוע' וא"ת להד"מ ה"נ תשבע לי מכח תביעתי בעדי' פי' שאתה הודית לי בפני עדים אע"פ שאינם כאן אלא שזה אינו דכל שאין עדים לפנינו לא יצטרך לישבע שום שבועה מספק משא"כ בתביעה בע"פ בזה לא ישבע בשביל שני שבועות וגם על הב"י שהביא הסמ"ע במי שאמר אני חייב א"צ להעיד מחמת שהיה שלא השביע והוא סותר דברי עצמו בש"ע סי' ל"ב שכ' אם הוא בענין שיכולין לומר שלא להשביע שעכ"פ צריכין להעיד וב"ד יבחינו כו' אלמא דעכ"פ צריכין להעיד ולא מצינו בפ' שבועת העדות דפטורים מלהעד אא"כ אמר ליתן לו מנה דיכול לחזור בו וכן העיקר מ"מ אין בכלל זה אם נותנים חרם בפי' הן קרוב הן רחוק דאולי עי"ז תתברר איזה ראיה כשרה כנל"ב ופשוט:

(ס"ד) ויש לעכו"ם ע"א הטעם בטור בדינינו עד המסייע פוטר וקשה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דכופר הכל פטור וכן הוא באמת במרדכי ואי משום שבועה שהיה העכו"ם צריך לישבע בדינינו הא לא עדיף מישראל חשיד דלאו בר שבועה הוא וא"כ מה הפסידו בדין ישראל בעדותו ונראה דמיירי כאן בכופר המקצת דבדין ישראל נשבע ונוטל כמ"ש סי' פ"ז אם הנתבע חשוד וחייב שבועה דאורייתא ועכשיו מפסידו בדיני עכו"ם ע"כ צריך לטעם דעד המסייע ובמרדכי איירי בכופר הכל:

(ע"ש) וכ"ש ב' עדים וכו' כ' רש"ל בתו' דב"ק דף קי"ג משמע דלכתחילה לא יעידו אפי' ב' מדכתבו אין משמתין אותו משמע דאסור לכתחילה וכדברי הרא"ש והמרדכי משמע דאפי' לכתחילה וכדי להשוות הדיעות יש לומר דהרא"ש והמרדכי מיירי במקום שאין היתר להפקיע הלואת העכו"ם דהיינו שיש לחוש לחילול השם והתו' מיירי מקום דליכא חילול השם כגון שתובע עכו"ם לישראל מנה לאבי בידך והלה כופר דלא יודע העכו"ם שישראל משקר לו ונמצא מפסיד לו מה שהיה יכול להפקיע ההלואה וכ' עוד רש"ל דוקא ב' עדים יכולים להעיד אם כופר הוא במקום שאסור להפקיע כמ"ש. אבל עד א' אפי' בזה אסור לכתחלה דסוף סוף יוציאו ממון ע"פ עדותו שלא כדין דהא כופר בערכאותיהם והביא ראיה מהמרדכי וכ' אח"כ ובהלואה דליכא חלול השם דמותר להפקיע נמי משמתינן לההוא עד א' אם הישראל רוצה לכפור וכ' עוד נראה שהיכא שב' יהודים מריבים זה עם זה והלכו לפני ערכאותיהם ובא עד והעיד והוציאו ממון על פיו אף שלא טוב עשה וראוי להענישו דאף שנים לא יעידו אם לא ברשות הקהל שבעיר מ"מ לא משמתי' ליה דקי"ל כהמרדכי דכ' אין משמתין אלא בשביל שהרויח לעכו"ם ומפסיד לישראל אבל הכא דהרויח לישראל אחר לא ומש"ה אמר האי בר ישראל דידע סהדותא לעכו"ם ולא אמר סתם דידע סהדותא ומסהיד עכ"ל ול"נ האי מילתא בתרא לענ"ד דהא פי' בגמ' שהפסידו לישראל שלא כדין וה"נ כן דע"כ אי דצריך להחזיר מה שנטל שלא כדין אם יש עדות ע"ז ע"כ משמתינן ליה והא דנקט בגמ' עכו"ם לרבותא דאפי' בעכו"ם יכולים שנים להעיד כנלע"ד:

(ס"ה בהג"ה) שולחין אליו וכו' רבינו ירוחם כ' ז"ל אינו בא לב"ד קטן ממנו אלא שולחין לו ומעיד בפני ב"ד או בפני שלוחם עכ"ל ופי' בסמ"ע סקכ"ו דשולחין לו ג' אנשים ולא ידעתי ל"ל להביא סיפא דרבינו ירוחם שכ' או בפני שלוחם ונלע"ד דכיון שהולך בשליחות ב"ד לא הוי עליו שם עד מפי עד אלא שנלע"ד שיש גמגום בדברי רי"ו שזכרתי דמ"ש ברישא שולחין לו דמשמע שא"צ לזוז מביתו דאל"כ הול"ל שולחין אחריו והאיך שייך שיעיד לפני ב"ד ואם רצונו לומר שישלחו בית דין אחר פשיטא מאי אולמי דהאי ב"ד מהאי ותו דל"ל ב"ד אחר כיון דכתב אח"כ דסגי בפני שלוחם וכבר כ' מהר"ר לוי חביב בתשובותיו דספר רי"ו נדפס בהרבה טעותי סופר ואומר שזה נכון לענין דינא כמ"ש דא"צ לשלוח ג' אנשים כדעת הרב בעל הסמ"ע:

(ס"ח מוציאין כל אדם לחוץ) יותר נכון בדברי הרי"ף מוציאין כל אדם לחוץ ובודקין את כל אחד לבדו ולפי זה אין מקפידין על אנשים אחרים דלשם וכן מעשים בכל יום שלא להוציא אחרים בשעת קבלת העדות והא דכ' הטור והמחבר סי' י"ח דלאחר שמקבלין עדותן מוציאין כל אדם לחוץ לאו ממשנה זאת יליף אלא מדברי חכמינו זכרונם לברכה בברייתא שאמרו לאחר שקבלו העדות מוציאין אותן לחוץ והיינו את העדים ושלא ישמעו המשא ומתן של הדיינים מי מזכה מי מחייב וממילא אנו יודעים שגם שאר בני אדם לא יהיו אז שם אלא דהתנא הזכיר עדים שהם היו שם בבירור ובאשר"י גורס מוציאין כל אדם לחוץ (ע"כ):

(בש"ע ס"י אלא א"כ הלך למדינת הים) נראה לי אם בא לפנינו שטר מעשה בית דין שכתבו בו והשני העיד כמוהו דכשר דאמרינן זה לשון בית דין שרצו לקצר אבל העדים עצמן העידו בפירוש. ותו נראה דהך פסקא דרמ"א מהני אף אני כמוהו בשעת הדחק לכולי עלמא ואף שהבית יוסף כ' דהראב"ן חולק אילו ראה ספר הראב"ן שנדפס מחדש לא היה כותב כן דכתב בהדיא אין דנין אי אפשר מאפשר:

(סי"ב חותכין דינין ממונות וכו') הבית יוסף הקשה על הרמב"ם שכ' דמן התורה אין גובין בשטר ממה דאיתא בכמה דוכתי דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא אין צריכין קיום ועדות שבשטר כמי שנחקרה בבית דין ולא בעי קיום וצריך עיון ותמהני דאמאי לא הוקשה לו מהא דאיתא להדיא פרק קמא דגיטין דף ג' אר"ל עדים החתומים על השטר וכו' ורבנן הוא דאצריך קיום וכו' משמע מיניה דמן התורה גובין בשטר אפי' בלא קיום. ונראה לפי עניית דעתי לדעת רמב"ם דלכאורה קרא מפורש בירמיה נגד דברי רמב"ם דכתיב וכתוב בספר וחתום ודרשי' ליה פ' קמא דקידושין על שטר מכירה אלא על כרחך כיון דהכתובים סותרים זה את זה דהא כתיב על פי שנים וכו' דרשינן ולא מפי כתבם צריך לומר היכא דגלי קרא דמהני שטר גלי ולא במקום אחר וכן בגט אשה גלי קרא ועל אלו דברים אמרינן דמן התורה אין צריך קיום ממילא ק"ו בשאר דברים שהם דרבנן שא"צ להם קיום רק מדרבנן ותו לא מידי וראיתי תי' אחרי' על קושית ב"י מה שלא נ"ל כלל:

(סעיף ט"ו חוזרין ומגידין וכו') בתשו' רש"ל סי' י"א כתוב שאחר שהעידו שלא בפניו תו לא מהני בפניו וכן נמצא בתשו' בן לב ואין להם יסוד מגמ' ולא מפוסקי' ואדרבא מדברי רי"ף ועיטור שהעתיק רמ"א בסעיף כ"א וז"ל אלא סומכין על העדי' עצמם משמע דמהני אח"כ בפניו וכן פסק ב"י בשם ריב"ש וכ"פ מהר"מ אלשקר בתשו' וכן עיקר כמ"ש רמ"א כאן על פי ר' מנחם הארוך בב"י:

(סעיף ט"ז שיפלו נכסים קמי יתמי) מ"ש הסמ"ע ס"ק נ"ב בשם מור"ש בזה תמוה ל' דבאשר"י בב"ק מבואר דאפי' אין התביע' מבורר עדיין מעקלין הב"ד המעות עי' שם ולענ"ד נראה לדקדק עוד מ"ש הטור בזה ואין מקבלין עדות שלא בפניו לחוב ליתומים שלא כדין דאטי לאחרים עושין שלא כדין אלא נראה דהתם בסי' ע"ג ודאי תקנת חכמים היא כנגד הדין משום הפסד ממונו של זה כמ"ש הרא"ש בפרק קמא דב"ק שמצד תקנה עשו כן ואף שהרא"ש עצמו כ' דדין גמור הוא מ"מ כאן הריב"א ס"ל כדיעה קמיית' מש"ה אמר כאן דאף דמן הראוי לקבל עדות משום תקנה מ"מ כאן אינו כן כיון שדינו עם היתומים לא עבדינן תקנה לחוב ליתומים שלא כדין וע"ז קאי הראב"ד בדברי הטור שאם אמר שיקחו הב"ד המעות לידם שאין שומעין להם והוא גם כן מטעם זה:

(בטור ואם הבע"ד אלם וכו') ממ"נ אי מיירי שהבע"ד הוא מוחזק לב"ד שהוא אלם קשה ל"ל ללמדינו דין זה במוחזק לאלם תיפוק ליה אפי' בסתם אדם כיון שיש הוכחה לזה ע"י עדים ודאי מכח זה נעשה אלם ואי לא מוחזק לן אלא ע"י הוכחה זה נעשה אלם קשה למה כ' אח"ז דאל"כ כל שיש לו עדים כו' למה תלה הקושיא באלם תיפוק ליה אפי' בסתם אדם וכמ"ש ב"י בשם התוס' וז"ל דאל"כ יאמר כל אדם על חבירו שהוא אלם וי"ל דודאי איירי במוחזק כבר לאלם וקמ"ל כאן דל"ת א"צ כלל הוכחה קמ"ל דאפי' באלם צריך הוכחה אבל פשיטא שע"י הוכחה זו נעשה אלם אפי' לא היה מוחזק בכך.

(שם ומודיעין לו עונשו של מעיד עדות שקר) קשה ל"ל כת' רבינו שהוא ביזוי בעיני השוכרו וכמ"ש בגמרא הביאם ב"י ונ"ל לדקדק עוד לשון התלמוד אבבא אומנא לא חליף וכי דוקא באומן קמיירי אלא ע"כ דלפי המסקנא שפיר מאיימין עליו בנשיאים ורוח וגשם וכו' אלא דהמקשן הקשה דיאמר יש לי אומנות טובה שאותו שאני מעיד לו יתן לי מזונות וע"ז מתרץ דאאגרייהו זילי ממילא לא יתן לו אח"כ מזונות וז"ל רבינו ושהוא בזוי בעיני השוכרו כלו' שעי"ז יתחזק עליו עונש המעיד עדות שקר דנשיאים ורוח וגשם וכו' וכמ"ש:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה וכ' עוד שם) ובפ' בתרא דקמא וכו' עד אם יש עד אחד המסייע וכו' וצ"ע ברא"ש פ"ק דב"מ דפסק דאין ע"א מסייעו פטור למי שמחוייב לישבע ואילו יכול וע' תוס' י"ט במ"ס פ' המפקיד על משנה השוכר את הפרה כו':

(בב"י ד"ה אע"ג דעד אחד היכא שאינו מכחישו וכו' עד בין רמיא עליה בין לא רמיא כו') אבל בס' בנ"ש בשם העיטור באות ק' ובשם הריטב"א בפ"ב דכתובות כתב דגם לרב חסדא היכא דלא רמיא עליה כגון במה שלא יחשדוהו ליה כגון להעיד על חזקה וכיוצא קיימא לן כרבי מאיר דהיכא דלא רמיא עליה עדותו עדות עד ששים שנים וא"כ רב חסדא אף שנדחו דבריו בהיכא דרמיא עליה היכא דלא רמיא קיימא לן כר"מ כדמפרש רב חסדא דבריו ע"ש:

(בב"י ד"ה והרמב"ם כת') אם הבע"ד ת"ח כו' עד ואמר רמאי לנפשאי כו' נ"ל לפ"ז קשה מנ"ל להש"ס צורבא מרבנן שרי מהא דרב אסי דילמא שאני התם דאמר קמן אנא רמאי כו' ועב"ח ובס' בנ"ש:

(בב"י ד"ה אין מקבלין את העדות) כו' עד אפילו היה רבי ירמיה וכו' ובתו' פ' שום היתומים לא כ"כ והביאה הסמ"ע סי' ק"י סקי"ג אמנם נראה דהמדקדק בדבריהם פ' בגוזל יפרש כמו שכתב בפ' שום היתומים ודו"ק ודלא כרש"ל ביש"ש וכהב"י נ"ל:

(בב"י ד"ה ואם קבלו העדות) שלא בפכי הבע"ד כו' עד בשם גדולי האחרונים וכו' ולא נהירא דמבואר שם להדיא דגדולי אחרונים כתבו דאם מתו העדים או הלכו למדינת הים דנים ע"פ עדותם שקבלו שלא בפני בע"ד כו' ש"מ דאם הם כאן אין מקבלין אותם אפילו בדיעבד משום קנס שקבלו שלא בפני בע"ד אכן עיין ברד"ך בית כ"ו חדר ב' דמסופק בוה דשמא יוכל לחזור ולהעיד (ועיין במהריב"ל סוף ח"ג):

(בב"י ד"ה וכן אם פתחו לו בדינא) וכו' עד אפילו פתחו בדינא כו' ס"א נמחק ואפי' פתחו בדיניה וכ"כ בס' בנ"ש דא"כ דבריו סותרין זא"ז ולפי"ז סבירא ליה לרי"ו למאי דמשני רבינו כגון דנקט דסק"א אין חילוק בין פתחו ללא פתחו ולא צריכים לתירוץ כגון דפתחו כו' (ע"כ ממהרש"ק):

וראוי. לאפוקי קרוב או פסול ואפילו למ"ד החרם חל על הקרובים מ"מ כ"ז שלא נתנו חרם אינו בכלל נשיאת עון דאף אם יעיד אינו מחייבו ממון ב"י. סמ"ע:

תועלת. לאפוקי אם לא ראו ההלוא' אלא שהלו' הוד' בפניהן ולא אמר אתם עידי דיכול הלה לומר שלא להשביע עצמי כוונתי כמ"ש בסמוך ס"ח ולקמן סי' ל"ב ופ"א ואפילו אם שמעו שהוד' לו ע"פ תביעתו מ"מ א"צ להעיד כדי שע"י עדותן יצטרך לישבע דלהשטות נתכוין דגם בלא עדותן אם יטעון זה הלא הודית בפני פ' ופ' הוי דינא הכי אם לא שיטעון להד"ם ובזה גם אם יעידו אין תועלת בעדותן דמ"מ פטור משבוע' כמ"ש הטור בר"ס ל"ב ע"ש. עכ"ל הסמ"ע:

עמו. ואפי' אם אותו עד אינו בכאן ורוצ' להמתין עד שיבא ויעידו יחד ויחייבו ממון בעדותן קמ"ל דלא אלא חייב להעיד מיד. סמ"ע:

לבדו. דעד א' מביא לידי ש"ד ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח בעדותו. שם:

מדיני. כתב הסמ"ע ואפילו ב' עדים שכבשו עדותן פטורים מדיני אדם והיינו כגון שתבעו התובע בשטר והם ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודעים שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחל' וחוזרים ומודים שידעו לו עדות דשוב אין נאמנין דכיון שהגיד כו' וה"א שיהיו נאמנים לחייב עצמן מדיני דגרמי וכמש"ל סי' כ"ט וס"ס מ"ו כשאומרים כתב ידינו הוא אבל אמנה כו' קמ"ל דכאן אינם חייבין ע"כ וכתב הש"ך בשם (הרמב"ם) [הרש"ל] דאפילו בדברים בלי כפייה אין לדוחקו וע' בב"ח לעיל סי' י"ב ס"ד:

שמים. ואי תפס מפקינן מיניה. ש"ך בשם מהרש"ל:

שיפחד. בגמ' אסרו זה משום מדבר שקר תרחק ור"ל שמא ע"י פחד זה ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא הי' חייב לו. סמ"ע:

להחרים. כתב ב"י בשם הרשב"א דאם החרים על הכלל אינו יכול להחרים פעם אחרת על הפרט. ש"ך:

להשביען. פירוש להשביען בב"ד בפני עצמן להזקיקן שיאמרו הרי אנחנו מקבלין עלינו באלה ובשבוע' כו' או שיאמרו אמן ונ"ל דה"ה חרם בכה"ג א"צ לקבל עליהן דשבוע' וחרם ענין אחד הוא ודוקא בבה"כ יכול להטיל חרם או שבוע' על הכלל לומר כל מי מכם שיודע או על יחידים בפרט וכ' הריב"ש דכשבאו להעיד על דבר עביר' שיש לחוש שמיראתן לא יגידו יכול להשביען עכ"ל הסמ"ע:

חולקין. כתב הסמ"ע דזהו דעת הא"ז אבל ראב"ש והמרדכי כתבו להיפוך דשבוע' חיילא על הקרובים דלב ב"ד מתנ' כך כדי לחקור אחר האמת ובד"מ הביא שני הדיעות וכתב דעת המרדכי באחרונ' וצ"ע למה כתב כאן שדעת החולקי' עיקר:

עיקר. ואע"ג דבסי' ט"ז ס"ג סתם המחבר דאפי' אם הזכות של עדות וראי' יודע זה שכנגדו חייב להעיד ומור"ם לא כתב שם כלום צ"ל דשם איירי דשכנגדו יודע מי המה עדיו או אצל מי ימצא ראייתו ולא איירי שם בעדות שיעיד לו בע"פ. סמ"ע:

אסור. כתב הסמ"ע הכלל בזה כל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העובד כוכבים טפי מאילו הי' מעיד עליו בדיני ישראל ה"ז מותר להעיד לו הן עד א' או שנים ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור:

משמתין. כתב מהרש"ל דאם רוצ' לשלם מתירין לו וה"ה דלא משמתינן ליה וע' בתשובת רמ"א סי' פ"ח. ש"ך:

לשלם. פ' הסמ"ע צ"ע דבי"ד סי' של"ד סעיף מ"ג קחשיב המחבר כ"ד דברים שמנדין עליהן וחד מהם המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ואפשר דלצדדין כתב שם דלפעמים מנדין אותו לחוד דהיינו אם אינו יכול לברר ששקר העיד ופעמים מנדין אותו עד שיתן כשיכולין לברר וע"ש שדחק עוד ליישב זה בפנים אחרים:

יחדו. וכתב מהרש"ל וה"ה אם הם מרגישים שהישראל יודע בדבר ויש לחוש לביטול קיומים של היהודים מעיד לכתחל'. ש"ך:

מותר. דהרי גם בדיני ישראל עד אחד המסייע פוטר משבועת היסת. סמ"ע:

להעיד. והרא"ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון על פיו לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר להעיד עכ"ל סמ"ע וביש"ש כתב דט"ס הוא בהרא"ש וצ"ל לא יעיד אלא ישלם מכיסו ומ"מ אם העיד לא משמתינן ליה ע"ש. ש"ך:

צד. כתב הסמ"ע ל"מ אם הב"ד רוצים להתיר אשה שסוברים שבעלה מת והוא יודע שחי שצריך להעיד אלא אפילו איפכא נמי דג"כ יש בו צד אפרושי מאיסורא לענין אם יקדשנה אחר שלא יחושו לקידושיו וה"ז חומרא דאתי לידי קולא ודלא כב"י שכתב דבכה"ג א"צ להעיד:

כלום. דטענינן ליה שלא להשביע אמר כן כמ"ש לעיל ובר"ס ל"ב. סמ"ע:

הוד'. בטור כתב עד שיאמר אתם עידי והמחבר אזיל לטעמיה שפסק בסי' פ"א דבמוד' לו בפני עדים בהודא' גמור' ה"ל כאומר אתם עידי. סמ"ע:

שבשטר. כתב הסמ"ע דוקא בשטר גמור התירו משום תיקון העולם לאפוקי אם כתבו דבריהם בפנקסיהן לא מהני אפילו לר"ת ובש"ך האריך להוכיח בכמ' ראיות מהש"ס דעדות שבשטר דאורייתא היא דמחייבין ד"נ וקנסות וגיטין ע"פ עדות שבשטר ע"ש גם בהגהת מרדכי כתב דבד"מ הלכ' מפי הגבור' להכשיר עדות בכתב כשאר עדות:

שזוכר. לא מיבעיא אם מתחל' נעש' עד בדבר דאז רמיא אנפשי' אלא אפילו לא נעש' עד מתחל' מ"מ כשזוכר עתה מעיד לו. סמ"ע:

העד. והרמב"ם כתב אם הבע"ד הוא ת"ח ועיין בסמ"ע ובכ"מ פ"ט מהל' עדות ובב"ח וט"ז סי' זה ובכנה"ג ע"ש:

שלא. ע"ל סי' ק"י ס"ט בהג"ה ובסי' ק"מ ס"י ועיין בתשובת ן' ל"ב ס"ב ס"ח ובתשובת רשד"ם סי' ר"א ושפ"ז:

החרם. וה"ה ע"פ השבוע'. סמ"ע:

כשר. ומהרש"ל פסק דאפילו בדיעבד פסול. ש"ך:

לדון. צ"ע בש"ס ב"ק דף קי"ב דלא משמע שם הכי וגם לפ"ז קשה מאי מהני פתחו ליה בדינא אם אין לו כתב מב"ד הגדול לכוף אותו לדון כאן דאז אף אם פתחו ליה בדינא יכול לומר לבדה"ג אלך ואם יש לו כתב אפילו לא פתחו נמי כדאיתא מפורש בש"ס ע"ש והוא תמוה מאד ועיינתי ברבינו ירוחם ומשמע שם דאפילו פתחו יכול לומר לבדה"ג אלך ואין חילוק בין פתחו ללא פתחו אלא בב"ד השוה ודו"ק היטב היאך מיישב הש"ס [ועיין בט"ז מ"ש בזה בשם מהרש"ק]:

לפטור. והא דבסי' ק"ח סט"ז כתב המחבר ביורש קטן שהי' שט"ח לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין כו' ואפילו יש עדים שזוכרין הפרעון כו' לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואע"ג שהוא לפטור שאני התם דהוי להוציא שהרי הוא רוצ' להוציא השטר ולקרעו וע' בתשובת ר"י טראני ח"ג סי' ל"ב. ש"ך:

קטן. כתב הסמ"ע אפילו אם ידוע שהקטן הוציא לא' בחזק' מהשד' או מהבית מ"מ כיון שיש לו חזקת אבות אע"פ שהדר בה טוען שקנהו מאביו אין מקבלין עדותו אף שיש לו עדים שהחזיק ג"ש והיינו אם כבר הוציאו הקטן אבל אם בא להוציא בדין אין שומעין לו אלא מעמידין אפוטרופס ומקבלין העדות בפניו ודנין ביניהן או ימתין עד שיגדיל ואז יתבע לזה הדר בו וע"ל סי' קמ"ט ס"ב ובסי' ק"י ס"ט דבדבר ברור מקבלין אפילו בקטן וכן בצווא':

ראוין. דה"ל כעד מפי עד. סמ"ע:

לפרסם. פי' כשאין דנין ע"פ העדות שהעידו לפניהן אלא ששולחין העדות בכתב לב"ד אחר לדון עליו ובסי' מ"ו יתבאר כן בדין עידי הקיום ע"ש וטעמא דכל הני משום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי. סמ"ע:

הסופר. מבואר שם בהרשב"א שהסופר צריך לכתוב בשטר שאותו פב"פ שנפטר לעולמו הי' ג"כ עד בדבר ושאחר פטירת חבירו כתב וחתם הוא לבדו כתקנת הקהל ע"ש. סמ"ע:

נסמכים. כ' הסמ"ע דבפעם א' אם העדים או הבע"ד וגם הדיינים נסמכים אינו מותר לכתחל' מכח ממ"נ והב"ח חולק ע"ז וע"ש. ש"ך:

כל. ויקרא ה' וגמ' שבועות פ' שבועת העדות וב"ק ריש הכונס: (ליקוט) כל מי כו'. ר"פ הכונס פשיטא דאורייתא היא כו' (ע"כ)

וראוי. שבועות ל"ה א': (ליקוט) וראוי כו'. שבועות ל"ה א' במתני' וגמ' ת"ר אמר לשנים כו' (ע"כ):

ויש. שם: (ליקוט) ויש כו'. שם במתני' וגמ' ת"ר משביעני כו' (ע"כ):

אם יתבענו. שם ותוס' ב"ק דף נו א': (ליקוט) אם יתבענו. שם במתני' וגמ' ת"ר שולח כו' (ע"כ):

בב"ד שבועות ל"ב א' ועבה"ג: (ליקוט) בב"ד. תוס' ר"פ הכונס שם וגמ' דשבועות ל"ב א' מנלן דאכפירה בב"ד כו' (ע"כ):

בין גמ' שם:

(ליקוט) ואם כבש כו'. אפי' בשנים מדאמר בר"פ הכונס שם אי אי בתרי פשיטא (ע"כ):

וע"א. ספרי: (ליקוט) וע"א כו' אבל כו'. ע"פ קיג ב' וספרי פ' שופטים וע' בילקוט סי' תתקכ"ב לא יקום ע"א באיש אין לי אלא כו' ע"ש: (ע"כ): (ליקוט) וע"א כו'. ספרי פ' שופטים לא יקום ע"א באיש אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין ת"ל לכל עון לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת למכות מנין ת"ל ולכל חטאת להעלות מן הכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין ת"ל כו' (ע"כ):

אלא: ב"ק שם: (ליקוט) אלא בדבר כו'. כמ"ש בר"פ הדיינים לממון הוא דאינו קם אבל קם כו' וכן בשאר מקומות ואמר בדבר ממון שמביא כו' ר"ל דוקא בכה"ג אבל בלא"ה אף בדבר ממון אסור כמ"ש בספרי פ' שופטים לא יקום עד א' באיש אין לי אלא בד"נ בד"מ מנין ת"ל לכל עון לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת למכות מנין כו' רי"א לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה (ע"כ):

או. כתובות פ"ה א' וקדושין ס"ו א':

ואסור לאדם. שבועות ל"א א':

אדם. כמו על כל טענת ספק מתקנת הגאונים כמ"ש המ"מ והוא ג"כ ברי"ף ס"פ כל הנשבעין:

אבל. כבכל טענת ספק כנ"ל גמ' ב"מ כ"ו ב' מ"ב ב' וע"ש במרדכי ורא"ש: (ליקוט) אבל לא יוכל כו'. אבל הרשב"א כ' שיכול להשביע על הספק ממ"ש בפ' שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה כו' ושם ע"כ אינה יודעת דוק (ע"כ):

מיהו. ע"ל סי' ט"ו ס"ד סנה' ל"ב ב':

(ליקוט) י"א כו'. דהא קי"ל משביע ע"א פטור ולענין הגדה חייב אף בלא שבועה כמ"ש בסמ"ע (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' בע"ד כו'. עסי' ט"ז סי"ג ועסמ"ע (ע"כ):

ויש חולקין. שבועות ל"א. ל"ה א'. וס' ראשונה כנ"ל דלא נאמר אלא לקרבן כמו נשבע לבטל את המצוה וראייה משם ל"ה א' עמד בב"ה כו' שילח ביד כו' וכל אלו נוהגין עכשיו בחרם:

(ליקוט) וכן עיקר. וכ"מ לכאור' דעת הטוש"ע בפ"א אלא שאפש' לחלק מחמת חרס (ע"כ):

אם. ב"ק קיג וקי"ד:

והעכו"ם תובעו כגי' הרי"ף דל"ג ולא תבע ליה:

אבל אינו. דאל"כ למה משמתין ליה כמו שדקדק הראב"ד שם עמ"ש שם האי בר ישראל דזבין כו' וכמש"ל בסי' קע"ה ס"מ:

דיכול לומר. כמש"ל:

אבל אם. כמש"ל סי' כט ס"ב ול"ב ס"ב ב"ק קיז א'. (ליקוט) אבל אם יש לברר כו' כמ"ש בסי' א' ס"ד בהג"ה ממ"ש בב"ק נו א' והשוכר עדי שקר והיודע כו' ול"ק בעדים ג"כ שמעידין שקר (ע"כ):

ואם בע"ד. כמ"ש תוס' שם קי"ד א' ד"ה ולא ורא"ש והוכיחו מהפקעת הלואתו:

ואם מתחלה כו'. שם קיג ע"ב באבידה:

ישראל. ב"מ ב' ע"ב:

וכ"ש. גמ' ב"ק שם:

וכן. שם:

ב' קרובים. סנה' כח א' ב' ותוספתא וירושלמי רי"ף פ' ז"ב:

ת"ח. שבועות ל"ב:

וכל מי. ב"ק מ"ו ב' ב"מ ל"ט ב' כתובות כז ב':

ואם ידעו. ב"מ וכתובות שם:

צריכין. שבועות ל"א ב':

לכתחלה. ירושלמי מהא דגטין ע"א א' כשם כו' שמיירי בחולה ועבה"ג: (ליקוט) לכתחלה. מהא דלמטה ואם העד כו' (ע"כ):

ואם. שבועות:

צריכין. שבועות שם ב' ו ירושלמי סנה' פ"ו מחלוקת בבע"ד כו':

לכתחלה. ירו' פ"ד מיתות ממתנ' דסנה' נ"ו א': (ליקוט) לכתחלה. ירו' הביאוהו תוס' ברפ"ב דזבחים (ע"כ):

צריך כו'. מכות ו' ב':

(ליקוט) ואם מבינים כו'. טור וכפי' דעובד' דשם בעדים וכאותו שאמרו במתנ' שם בעדי' אבל הרמב"ם מפרש בדיינים וז"ש בהג"ה וע"ל סי"ז ועכ"מ שם ומ"מ גם להרמב"ם ה"ה לעדים מדהביאו בגמ' על המתנ' (ע"כ):

מאיימין. סנה' כ"ט א':

בפני הכל. שם:

(ליקוט) כח עדות כו'. כמש"ש מפ' כו' נשיאים כו' ולא פריך שם אלא דבזה לבד לא סגי (ע"כ):

(ליקוט) ובושת כו'. ל' הרמב"ם (ע"כ):

ושהוא. שם: (ליקוט) ושהוא כו'. ל' הטור. והמחבר הרכיב שניהם וליתא ועסמ"ע (ע"כ):

אח"כ. שם:

(ליקוט) כל אדם. לבד הבע"ד דאין מקבלין כו' וכמ"ש בגמ' שם אי לבע"ד התם קיימי (ע"כ):

עד שיאמר כו'. שבועות לג ב' מנה מניתי כו':

או. שם וסנה' שם:

(ליקוט) בפני הודה. ויאמר אתם עדי. טור אבל הרמב"ם וש"ע לא כ' כשיטתייהו דס"ל דבהודאה גמורה א"צ וכמ"ש בסי' פ"א וז"ש מסייע כו' מדקאמר הודה מ' הודאה גמורה הא בלא"ה לא עד שיאמר אתם עדי (ע"כ): (ליקוט) בפני הודה. הרמב"ם כשיטתו כמ"ש בסי' פ"א דבהודאה גמורה מהני וז"ש מסייע לרב כו' דר"ל מדק' ל' הודאה דוקא הלא"ה לא מסייע כו' (ע"כ):

אח"כ. סנה' שם:

וגומרין. שם הגדול כו':

אם. ירו' שם:

ואם העד. גמ' שם נ"ו א':

העדים. גטין ע"א: (ליקוט) העדים כו'. עתוס' דפ"ד אחין ל"א ב' ע"ש (ע"כ): (ליקוט) העדים כו' ודלא כו' וכמ"ש בירוש' סוף יבמות והביאו הרא"ש שם דתניא ע"פ עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ תורגמן כו' (ע"כ): (ליקוט) העדים כו'. ספרי פ' שופטים והביאו הילקוט סי' תתקכ"ב וירושלמי הביאו הרא"ש סוף יבמות ע"ש ושם (ע"כ):

חותכין. גטין ג' א' כתובות י"ח ב':

אע"פ. גטין ל"ו א': (ליקוט) חותכין כו' כדי כו'. בפ' השולח העדים חותמין כו' ובגמ' שם זמנין דמייתי סהדי או אזלו כו' וקאי גם אכל שטרות דבכולם ע"מ כרתי (ע"כ): (ליקוט) חותכין כו' כדי כו'. גטין ל"ו אמר רבה ל"צ כו' וה"ה בשטרות דקי"ל לר"א אף בשטרות (ע"כ):

כ"ז. כתובות כ"א ב':

מתוך שנתיישן. שם ב':

אפי'. שם ושם:

(ליקוט) שכשמסרוהו לו כו' כתי' השני בכתובות שם וביבמות שם (ע"כ):

בפנקסו. מהא דפ"ט דב"ק אי דידעו כו' וכמ"ש תוס' ביבמות וכתובות לתי' השני:

והוא. יבמות ל"א ב': (ליקוט) והוא כו'. מהא דיבמות שם מפיהם כו' (ע"כ):

וכן כו'. כתובות שם:

אין. ב"ק קי"ב א' ב':

ואם. כתובות כ"א:

וחוזרין כו'. שבועות ל"א ב':

וי"ח. מדמתירין בחולה כנ"ל שם:

ולכן אם. דהוא כמו עדיו מבקשין כו' שם:

מיהו. כנ"ל ב"מ וכתובות שם שהוצרכו לכוף כנ"ל:

היה. ב"ק שם:

ואם כו' ושלחו כו' אבל. רא"ש בשם י"מ:

או שאינו. ירו' פ"ג דסנה' סוף הל' י': (ליקוט) או שאינו מצוי בעיר. ירו' פ"ג דסנה' הל' י' ר' ירמיה ה"ל דין עם חד בר נש וקבלין לסהדיא דלא באפוי דר' ירמיה וחייבין לר' ירמיה והוה יתיב ומצטער אפשר מקבלין עדים שלא בפני בע"ד כו' דחק רב הונא ועאל ומשכח ר' ירמיה מצטער ואמר אפשר מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אפי' עמהן באותה העיר (ע"כ):

ודוקא. כמו עדיו חולין וכמ"ש שם ברא"ש בי"מ הנ"ל דטעמ' משום דחולה אפשר שאין שהות משא"כ בעדים כו':

ואם היה. שם וראיה מיתומים קטנים גמ' שם:

וי"א. שם. וס' הראשונה ס' הרמב"ם דס"ל דר' יוחנן פליג אשמואל: (ליקוט) וי"א כו'. עמ"ש בסי"ד (ע"כ):

או אפי'. שם דנקיט דסקיא כו':

וצריך לדון. כנ"ל בסי"ד אבל כבר נהגו כו':

וכן אם היה וכן אם העדים כ"ז אפי' לס' הראשונה כנ"ל רק דלס' הראשונה מיירי דיש שהות אבל לס' האחרונה מיירי דאין שהות:

ראובן. כמו העדים מבקשים כנ"ל: (ליקוט) ראובן כנ"ל בסט"ו שאינו מצוי בעיר (ע"כ):

וכן. כנ"ל: (ליקוט) וכן אם כו'. כמו עדיו מבקשים (ע"כ):

אע"פ. וע"ל סי' ק"מ ס"י: (ליקוט) אע"פ כו'. כמ"ש ושלחו לו:

(ליקוט) כאשר נתבאר. ר"ל כנ"ל ודוקא שאין כו' (ע"כ):

לא. ב"מ ל"ב א' ופי' דהדיוטות שצריכה משום עדים: (ליקוט) לא כו'. עסי' ק"י ס"ז וכן אם גזל כו' ועבה"ג שם והטעם כיון שהוא בחזקת הנגזל וכמו שמחלק בגמ' שם בין אית ליה חזקה דאבהתא או לא ומזה יש קצת ראיה למ"ש שהרמב"ם ס"ל הגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים כמ"ש בס"ס שס"א וכ"ש כה"ג (ע"כ):

אין. ב"ק שם:

אין שנים. כתובות כ"א וכ"ב ור"ה רפ"ג יושיבו מחביריהם כו':

נכון. שם כ"א א':

מיהו. ב"ב קס"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה ופלוני:

אם רצו כו'. סנה' כ"ד א':

מי שטוען. שם כג ב':

אין. ר"ה כ"ה ב':

ואם. יבמות ק"ד א' סנה' י"א ב':

מיהו. כנ"ל:

אין. ב"ק פט ב' ב"מ ק"י א':

אם קבלו. ירו' כנ"ל ס"ו:

ואם. זבחים טו ב' מגילה כ"א א' שבועות ל"ב: