שלא יוכלו העדים לחזור - שולחן ערוך חושן משפט סימן כ״ט

אחר שהעיד בב"ד. עיין בתשו' מהרי"ט סי' ע"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ד:

וי"א דיכול להוסיף בתנאי. כ"כ הטור בשם הרא"ש ולא ידעתי מנ"ל להטור הא ומ"ש ב"י דהיינו משום שהרא"ש כתב בסתם דברי הש"ס ולא חילק לפע"ד אין מזה הכרח דלא יפרש כפירש"י והכי אשכחן בדוכתי טובא עצמו מספר דהרא"ש מביא הש"ס בסתם ולא פירש וס"ל כפירש"י וא"כ גם על הר"ב קשה במ"ש וי"א דיכול להוסיף בתנאי ונראה שכוון ג"כ להר"ן בשם רב האי גאון וכ"כ בד"מ בהדיא שהר"ן כתב כהרא"ש וגם בזה י"ל דלא פליג הר"ן רק בשטר ולא בעדות בע"פ וכן מחלקין הסמ"ע לקמן סי' מ"ו ס"ק ק"ג והב"ח להדי' ע"ש ולענין דינא נלע"ד דאע"ג דאינו מוכרח לחלק בין עדות בשטר לבעל פה מ"מ נראה עיקר להלכה כהרמב"ם וכן פירש"י וכן דעת הרמב"ן בתשובה וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ב' סוף ח"ב וז"ל הסכימו הגדולי' כי דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקו' אחר אבל יוצא אין נאמנין ע"כ וכן כתב הנ"י פ' מי שמת גבי ההוא דהוי כתיב ביה כד קציר ורמי על ערסיה כו' להדיא דהיכ' דכת"י יוצא ממקו' אחר אין נאמנין לומר תנאי היה דברינו ע"ש וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם ר"י ושאר מפרשי' והסכים עמהם ע"ש וכן הביא עוד הב"י לקמן סי' מ"ו מחו' ל"ו תשובת הריטב"א ול"נ דה"ה כשאין כת"י יוצא ממ"א דהא בע"כ איירי כאן לאחר כ"ד וכמ"ש הר"ב וא"כ ה"ה כשאמרו כתב ידינו הוא זה ואחר כ"ד אמרו תנאי אין נאמנין וכן פירש"י להדי' פ"ב דכתובות (סוף דף י"ט) ע"ש וכן הוא להדי' לקמן סי' מ"ו סל"ז דאפ' כשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר אין נאמנין אלא תוך כדי דבור ע"ש ועמ"ש לקמן סי' מ"ו סל"ז וסי' פ"ב סי"ב: שוב נדפס ספר נקרא גדולי תרומה וראיתי שם בשער כ"א ח"ג הביא בשם מהי"ש טייטצק בתשוב' מהרש"ך ח"א סי' י"ב שהקשה על הטור מהיכן למד כן לדעת אביו הרא"ש ז"ל ותירץ שם ואין תירוציו מחוורים כאשר גם הגדולי תרומה בעצמו סתר שם תירוציו ע"ש והג"ת שם תירץ מדהוכיח הרא"ש גבי אמנה דמיירי באין כת"י יוצא ממקו' אחר מדתלי טעמ' דלא ניתן ליכתב ולא הוכיח דאל"כ מאי קמבעי' ליה לש"ס אי תנאי דמי לאמנה הא באמנה גופיה אי כת"י אינו יוצא ממקו"א נאמני' ע"ש ולפע"ד אין זו הוכחה דלא בעי לאוכוחי הכי דדילמ' אה"נ בתנאי מיירי אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר לכך לא מצי הרא"ש להכריח אבל אה"נ לבתר שהוכיח הרא"ש דגבי אמנה מיירי בשאין כת"י יוצא ממקו' אחר א"כ גם בתנאי מיירי הכי ועוד דעדיפ' מיניה מוכיח הרא"ש גבי אמנה גופה מיני' וביה סוף דבר לפע"ד אין בדברי הרא"ש הכרח דפליג על הרמב"ם וכן נראה להדי' מדברי רבינו ירוחם שהבאתי לעיל שכתב סתם והסכימו הגדולי' כו' ולא הזכיר דעת הרא"ש רבו כלל משמע כמו שכתבתי:

וכן בכל טעות כו'. ע' בתשו' רמ"א סי' מ"ח וע' לקמן סי' מ"ג סעיף ז' [ח'] מ"ש שם:

וכן אם אינו סותר עיקר דבריו. ע' בתשו' מהרי"ט סי' קמ"א:

כדי שתהא עדות מכוונת ע' בתשו' רמ"א סי' מ"ד:

ולא אמרו אין אנו יודעים כו'. ע' בתשובת רמ"א סי' י"ב דף נ"ט ע"א וע' בתשובת ר' אליה ן' חיים סימן ל"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"ד דף קפ"ט וק"צ וסי' ס"ד:

אחר שהעיד בב"ד. בטור ורמב"ם פ"ג דעדות כתב אחר שנחקר' עדותן בב"ד והמחבר דקדק ושינ' לשונם משום דבדיני ממונות ובכל מה שדנין הב"ד בזמן הזה א"צ דרישה וחקירה וכמ"ש בר"ס שאח"ז וסגי להו בהשאלות והבדיקות שנתבארו בסי' שלפני זה בס"ח ששואלין אותו והטור והרמב"ם ל"ד קאמרי וכמ"ש בפריש' ע"ש וע"ל בס"ס מ"ו דעד אחד בשטר יכול לחזור:

והוא לאחר כדי דבור. אבל בתוך כדי דבור יכולין לחזור ואפילו עד הראשון בתוך כדי דבור של השני כגון שבאו שני' לב"ד להעיד והעיד הא' ואח"כ השני יכול הראשון לחזור בו תוך כדי דבור של עדות השני דחד עדות הוא כ"כ ר"ן ועד"ר דכתב עוד אף אם הפסיקוהו בע"ד וחזר ואמר שרוצה להשלי' אלא שהפסיקוהו יכול להשלי' דבריו ונאמן ובלבד שלא יסתור עדותו לגמרי עכ"ל:

לפחדו עשיתי. פי' או שמודה שלא הי' מוטע' ושוגג אלא אומר שהוכרח מכח פחד להעיד שקר במזיד:

אין שומעין לו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דמשמע דכל שלא הגיד ראשונה נושא עון ולא מהני מה שיבא לחזור בו (הג"ה וכתב בהג"מר דעדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף (אף) מלקין אותן ועדות הראשונה קיימת):

אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי. דגם בזה סותר דבריו הראשוני' שהעיד בראשונה סתם דמשמע דבכל ענין הוה אותו הדבר והיינו דוקא כשמעידין ע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתיבת ידם ניכר ויכולין לקיים חתימתן זולת' דאל"כ ה"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועפ"ר וע"ל ס"ס מ"ו וס"ס פ"ב מדין עד א' אומר תנאי הי' בדבר וע"א אומר לא הי' תנאי ע"ש וכתבו הטור כאן דלהרא"ש מעמידין עד נגד עד ונשבע הנתבע היסת:

יש לנו לכוין דבריו. פי' אפילו בביאור ממשמעות הרחוקה וכן כתב ריב"ש סימן תע"ו בע"א שמעיד שהיה תנאי בע"פ בין החזן והקהל ועדים אחרים מעידין שכל התנאי' נכתבו בשטר אבל אמת שכל הדברי' שנדברו בעל פה לא נכתבו בשטר שזה לא מקרי הכחש' למד ההוא שאומר תנאי הי' דיש לומר שמא חשבו שהדברי' שבע"פ אינם חשובים תנאי עכ"ל:

דברי שני עדים המכחישי' זא"ז. כגון א' אומר בשני בחדש נעשה המעשה והשני אומר בשלישי בחדש דאמרי' האי ידע בקביעא דירחא והאי לא ידע וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה. בס"ז ע"ש:

הואיל ושתקו. ה"ה כשאמר תחלה איני זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי וזכרתי. משא"כ כשאמר תחלה סתם איני זוכר דאינו חוזר ומגיד כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ט סימן א' ד"מ א':

ולא אמרו אין אנו יודעים דכשאומרי' בב"ד אין אנו יודעים שוב אינו חוזר ומגיד תוספת פרקהכונס ב"י מחס"ט וע"ל סי' כ"ח:

הואיל ולא אמרו בהיפך. ומ"ש המחבר בריש הסימן דאין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו שם דאיירי דאמר היפך דבריו הראשוני':

נאמנים לגבי עצמן. וכ"כ הטור לקמן סי' מ"ו סל"ד [סל"ז] ועמ"ש מזה בסי' ל"ח ס"ה [ס"א]:

ה"ג ואמר האחד לא ראיתי ה"ל כאלו אומר לחבירו לא ראית. והב"י הביא הגמ"ר כמ"ש כאן וכתב עלי' ולי נראה דהיינו דאמרי' בכמה דוכתי כשאמרו העדים לא זזה ידינו מתחת ידו עכ"ל והביאו בד"מ בס"ס ל' וכ' עליו ואינו נראה כו' ע"ש והמחבר עצמו סתם דבריו כאן והיינו כדברי מור"ם ודו"ק:

אבל אם אומר העד שפלוני הי' עמו. בסי' ל' ס"ד כ"כ ג"כ המחבר ע"ש:

(בש"ע בס"א אינו יכול להוסיף כו') אע"ג דבסי' מ"ו סעי' ל"ז פסק בעדות בשטר יכול לומר תנאי היה דברינו שאני התם בשטר דאפשר שלא בא להודיע הכל מפורש בשטר משא"כ בעדות ע"פ ששאלוהו ב"ד הי"ל לפרש גם ההוספה:

(שם הואיל ושתקו) כו' לפי מ"ש הסמ"ע בשם תשו' הרא"ש אם אמר סתם איני זוכר דאינו חוזר ומגיד את"כ ק"ל מההיא דפ"ב דכתובות במ"ש רב כהנא לרב אשי ידע לי מר סהדותא א"ל לא ידענא לסוף אדכר רב אשי אסהיד ליה ולפ"ז לא היה רב אשי נאמן כיון שאמר לא ידענא עתה אלא אמר סתם לא ידענא וא"ל דהך רב אשי היה שלא בב"ד ואמר תחלה לא ידענא דמשמע דבחד מעמד היו כל הדברים ובר מכל דין לא ידענא שותא דהרב בעל הסמ"ע בזה דהמעיין בתשו' הרא"ש עצמה יראה דלאו בתיבת עתה תליא מלתא אלא עיקר החילוק בין אומר לא נתתי מעולם לב לזה שאז אינו נאמן אח"כ להגיד עדות ובין אומר איני זוכר עתה ר"ל שגילה דעתו שצריך להזכיר בדבר וגם אם אומר סתם אוני זוכר הוא ג"כ דינא הכי דהוא ל' מסופק ומשמע דידע כבר אלא שאינו זוכרהו ומפני האריכות לא רציתי להעתיק הלשון כנלע"ד עיקר:

(ס"ב נאמנים לגבי עצמן) וכ"פ בסי' מ"ו וקשה ממ"ש הטו' בסי' ל"ח בשם ר"ת בעדים שאמרו עדות שקרי העדנו דאין משלמין על ממון פי עצמן ונראה דשם לא מיירי בהפסד דאפש' דלא היה שם הפסד רק מיירי התם מצד כאשר זמם דיש חיוב על עדים זוממים מזה הם פטורים דאין שייך במודה מפי עצמו וכן מבואר מתו' רפ"ק דמכות ד' ג' אבל הכא מיירי מצד גרמ' בנזקין שגרם לו הפסד יזה כו' צריך לשלם:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה ורב מתתי' וכו' עד שפטור אף משבועת היסת כו') היינו כשאין ע"א מכחיש לעד המסייע וה"ל לב"י לפרש ולא לקצר ודו"ק (ע"כ):

לאחר. כתב הסמ"ע אבל תכ"ד יכולין לחזור ואפילו באו שנים להעיד והעיד האחד ואח"כ הב' יכול הראשון לחזור בו תכ"ד של השני דחד עדות הוא גם אם הפסיקוהו בע"ד וחזר ואמר שרצ' להשלים אם לא הפסיק אותו הבע"ד נאמן להשלים דבריו ובלבד שלא יסתור עדותו לגמרי כן כתב הר"ן וע' בתשובת מהרי"ט סי' ע"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ד:

אין. כ' בהגמ"ר דעדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף מלקין אותן ועדותן הראשונ' קיימת. סמ"ע:

להוסיף. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשמעידין בע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתיבת ידן ניכר ויכולין לקיים חתימתן זולתן דאל"כ ה"ל הפה שאסר כו' וע"ל ס"ס מ"ו וס"ס פ"ב מדין ע"א אומר תנאי הי' בדבר וע"א אומר לא הי' תנאי ע"ש והטור כתב דלהרא"ש מעמידין עד נגד עד ונשבע הנתבע היסת. * והנה דברי הסמ"ע צ"ע שדבריו סותרים זא"ז שבסי' מ"ו ס"ק ק"ד כתב דכאן איירי דוקא בע"פ אבל בשטר נאמנים לומר שהי' תנאי אפי' אם כתיבת ידן ניכר וכאן כתב להיפך ותו קשה במ"ש דאם כתיבת ידם ניכר אינם נאמנים משמע דבלא ניכר נאמנים אמאי הא איירי לאחר כ"ד ובסי' מ"ו פסק דאפילו אין כתיבת ידם ניכר נאמנים אלא דוקא תכ"ד וצ"ע:

וי"א. כתב הש"ך דלענין דינא נרא' עיקר להלכ' כדעת המחבר וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל הסכימו הגדולים שדוקא בשאין כת"י יוצא ממקום אחר אבל יוצא אין נאמנין וכ"כ הנ"י גם הריטב"א כ"כ בשם ר"י ושאר מפרשים והסכים עמהם ולי נרא' דה"ה כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דהא בע"כ כאן איירי לאחר כ"ד א"כ כשאמרו כתב ידינו הוא זה ואחר כ"ד אמרו תנאי הי' אין נאמנין ועיין בס' גידולי תרומ' שער כ"א ח"ג ותשובת מהרש"ך ח"א סי' י"ב עכ"ל וכתב הריב"ש בתשוב' סי' תע"ו בע"א שמעיד שהי' תנאי בע"פ ועדים אחרים מעידין שכל הדברים נכתבו בשטר אבל אמת שכל מה שנדברו בע"פ לא נכתב בשטר זה לא מקרי הכחש' די"ל שחשבו שהדברים שבע"פ אינם חשובים תנאי וכיוצא בזה כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א ע"ש:

מכחישים. כגון א' אומר בשני בחדש והשני אומר בג' כמ"ש בסי' שאח"ז ס"ז. סמ"ע:

אמתלא. ומ"ש המחבר בס"א דאין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו מיירי שאמר היפך דבריו הראשונים. סמ"ע:

אחר. בכמה מקומות בש"ס ועיקרו בתוספתא וירו' פ"ב דכתובות וקתני שם אחר שנחקרה ומפ' הטור דוקא בדיני נפשות שאינו כלום עד דו"ח:

העד. ר"ל אפי' א' שבועות ל"ח ב' ל"ב א' ב' ועתוס' שם ד"ה בתוך וד"ה אבל:

בב"ד. שם ל"א א':

והוא. שם ל"ב א' ב' וע' בכתובות י"ח ע"ב ברש"י ותוס' שם:

מוטעה. ב"ב קס"ח א' וכמ"ש בבה"ת:

שוגג. שם וכמ"ש תוס' ד"ה כיון:

לפחדו. כתובות י"ח ב':

אפי' נתן. סנה' מ"ד ב':

וכן אין. וכ"פ בסי' מ"ו: (ליקוט) וכן א"י להוסיף כו'. כפרש"י שם ד"ה אע"כ כו' וכן הוכיחו תוס' שם ד"ה א"ד כו' וכן הכריח הרמב"ן ממש"ש אלא אמרי' הני למיעקר כו' ואי בכת"י יוצא ממ"א אדרב' היא הנותנת דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל ועוד איך אפשר שיהא נאמן ע"א כלל בכת"י יוצא ממ"א א"כ קם ע"א בממון ואמרי' לא יקום ע"א כו' דאינו קם אלא לשבועה ולא יהא אלא פרוע דאין נאמן ע"א כלל ואף שלא בהכחשה כ"ש בהכחשה (ע"כ):

וי"א. וכ"פ ש"ע בסי' פ"ב: (ליקוט) וי"א כו'. וכ"כ הר"ן דאם איתא דבכת"י יוצא ממ"א אין נאמנין א"כ חשבינן לסהדותייהו קמא כאלו כ' בפי' שאין תנאי בה א"כ אפי' אין כת"י יממ"א אין נאמנין דמשוי נפשייהו רשיעי וכמו אמנה אלא דבעיין בכ"ע דאי אין נאמנין אין נאמנין בכ"ע ואי נאמנין נאמנין בכ"ע ע"ש פי' הסוגיא (ע"כ):

וכן בכל. ירו'. וגמ' ב"ב קס"ח א': (ליקוט) וכן בכל טעות כו'. ירושלמי פ"י דשביעית שט"ח המוקדמים פסולין כו' מי מודע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר רשב"ל עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי ע"ז חתמנו ולא חתמנו ע"ז וכ' הר"ז מכאן לכל טעות שהעדים מצויין לטעות וע"ל סי' מ"ג ס"ח בהג"ה שהרמב"ן חולק עליו וס"ל ההיא דירושלמי' בשאין כת"י יוצא ממקום אחר דאין נק' חוזר ומגיד כמ"ש בפ"ב דכתובות וקמ"ל דלא הוי כאלו אמר אמנה היה מדברינו וע"ש (ע"כ):

כשם שיש. סנה' מ"א שזה יודע כו':

כשנותנין. ואפ'. כתובות כ"ב:

ונתנו אמתלא. הלא"ה לא. שבועות ל"א ב' וע' בתוס' דב"ק נ"ו א' ד"ה פשיטא:

עדים שאמרו. דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים כריתות י"ב א':

(ליקוט) נאמנים לגבי עצמם כו'. ר"ל אע"ג דאין נאמנין לבע"ד וע' מכות ג' א' ותוס' שם (ע"כ):

דלא ראינו. עדיות פ"ב זבחים פי"ב:

היכא דתרווייהו. כ"מ בכתובות כ"ג א':

לא ראית. סוטה מז א':

אבל. שבועות מ"א ב':

דאין עד. גטין י"ב רק נקיי הדעת סנה' כ"ה א' דאם היה מדקדק היה הכחשה כמ"ש בשבועות מ"ב א' קצותא דתרעא כו':