שלא לקלל דיין או שום אחד מישראל - שולחן ערוך חושן משפט סימן כ״ז

אפי' מחל המתחרף כו'. צ"ע דמשמע מדברי מור"ם הללו דס"ל שגם על חרופי' דחכם אינה מועיל מחילה ובמיימוני ובטור משמע להדי' דלא אמרו רז"ל כן כ"א אמקלל לכל אדם ומשום שכבר נתחייב בלאו מן התור' בשעה שקללו ואין בידו למחלו אבל אחרופו וזלזולו דכל אדם מהני עכ"ל סמ"ע ובב"ח פי' דברי מור"ם בהג"ה דר"ל בין שהי' מתחייב מלקות מן התור' כגון שהתרו בו וקללו בשם או בכנוי בפי' וקראו מתחרף לפי שאין מלקין בזמן הזה ואין עליו אלא שם מתחרף ובין שלא התרו בו או שקללו בלא שם וכנוי או שא"ל אל יהא ברוך דאיכ' איסור דאורייתא לחוד כיון דמ"מ חטא וכבר נתחייב עונש מן התור' אין בידו למחול ועונשין אותו כפי מה שיראה עכ"ל הב"ח וק"ל:

המקלל אחד מישראל ילפינן לה מדכתיב לא תקלל חרש ופרט לך בחרש אע"פ שאינו שומע ואינו מצטער וכ"ש השומע ומצטער בקללתו דלוקין עליו רמב"ם פכ"ו דסנהדרין וטור ועד"ר:

ואפילו מקלל עצמו ילפינן לה מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

או בא' מהשמות שקורין העכו"ם דלא גרע מכינוי טור ועפ"ר:

אם היו בעדים והתראה כו'. ול"ת כיון דכל קללה נעשה בכעס ובריהטא והתורה הזהירה עליה יתחייב עלה אפילו בלא התראה קמ"ל:

לוקה עוד אחרת כ"כ הרמב"ם שם אבל הטור לא כ"כ בפירוש ומשמע לי דלא ס"ל הכי כמ"ש בדרישה מילתא בטעמא ע"ש:

וארור הוי לשון קללה. פי' ואם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי לא מתחייב גם בל' ארור ומ"ש דארור הוי לשון קללה היינו כשאררו בלשון קללה אבל ארור משמע ג"כ שאר ענייני' דהיינו שבועה ונידוי כל חד לפי משמעות הענין דקאי עליה טור ועפ"ר:

אל יהי פלוני ברוך לה' דכשהשם יתברך מסתיר פניו ממנו מלברכו ממילא הוא מקולל:

המקלל המת פטור מדאצטריך קרא לרבות המקלל אביו לאחר מיתה שהוא חייב ש"מ שהמת אינו בכלל סתם קללה ועפ"ר:

ואם רצו הדייני' להכותו כו'. פי' להכותו יותר על הנדוי א"נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנדוי יותר מההכאה אז עושין עמו החמור בעיניו דהיינו הכאה ועפ"ר כאן ולעיל סוף סי' ח':

אפילו מחל המתחרף כו'. צ"ע דמשמע מדברי מור"ם הללו דס"ל שגם על חירופי' דחכם אינו מועלת מחילה ובמיימוני ובטור משמע להדיא דלא אמרו רז"ל כן כ"א אמקלל לכל אדם ומשום שכבר נתחייב בלאו מן התורה בשעה שקללו ואין בידו דהמקלל למחלו אבל אחירופו וזלזלו דכל אדם מהני מחילה דומ' למי שנתחייב נידוי על שהפקיר בב"ד דמהני מחילה וכדמסיק המחבר לכתוב כן כאן. אף שהטור כ' ע"ז ל' מכין אינו ר"ל מכת מרדות הבא על החירוף אלא ר"ל מלקות וכמ"ש הרמב"ם שם וכ"כ הכ"מ בהדיא שם וכמ"ש בפריש' ע"ש ודברי מור"ם צ"ע:

כגון שהיו העם מבעטין פי' כה"ג איכא הפסד בכבוד הבורא הואיל ופקרו העם כו' וק"ל:

(ס"א לוקה עוד אחרת) בטור לא כ' שעובר בב' לאוין וקשה מ"ט באמת אינו לוקה אלא א' בדין וי"ל מדכתבו התוס' בשבועות דף ל"ו הא דילפי' ל"ת באדם המקלל חבירו היינו דאתיא במה הצד מחרש ואביו ובפ' ד' מיתות דף ס"ו אמרי' דאזהרה שמענו באביו מכח אלקים לא תקלל א"כ אין כאן בדיין ב' אזהרות דהא במי שאינו דיין בא האזהרה מכח אלקים וכו' שהוא קאי על הדיין אלא דגלי לך קרא דאף אחר הוה כדיין בזה אבל לענין מלקות כיון שכבר הלקו אותו משום דיין מלאו דאלקים לא תקלל האיך תלקה אותו שנית מחמת לאו זה מחמת חבירו שאין עליו אזהרה אלא מחמת אלהים לא תקלל וע"כ יש תימה על הרמב"ם והש"ע במ"ש ב' לאוין כנ"ל בזה דבר נאה ומתקבל:

(בטור) המקלל את המת פטור בב"י כתב נראה בעיני מדאיצטריך לעיל קרא בהנחנקים דחייב על קללות אביו לאחר מיתה משמע דבשאר כל אדם פטור תימה על פה קדוש יאמר כן דאימא לך דאין חילוק לענין לאו דקללת חבירו בין מחיים לאחר מיתה אלא לענין קללת אב דלאח"מ צריך דל"ת דהוקש גם בזה למכה דשם דשם אינו חייב לאח"מ קמ"ל דמקלל חמיר ממכה בזה משא"כ לענין שאר דברים שוה מיתה לחיים בכל דברים ע"כ העיקר כדרשת הת"כ שמביא גם בסמ"ג אח"ז (ע"כ):

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה המקלל את המת פטור כו' עד ונראה שטעמו וכו') ובהדיא איתא התם בברייתא היוצא ליהרג ובא בנו וקללו חייב אחר פטור משום דכתיב בעמך במקויים שבעמך אבל בנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה ולא הוי צריך הרב ללמוד מדיוק וק"ל:

(בטור עד אל יהי פלוני ברוך לה' כו') לגי' רש"י ס"פ שבועת העדות דאפכינן למתני' ומתני' איירי באיסורא דאית ביה ממונא וחכמים מחייבים דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן ובאיסורא כ"ע ס"ל דאמרי' מכלל לאו אתה שומע הן וחייב א"כ קשה למה פסק הרמב"ם להתיר דלא כתרווייהו באסורא גרידתא דלא לקי וצ"ל דהם ס"ל כגי' לא תיפוך ומתני' איירי באיסורא לחוד ואפ"ה ס"ל לרבנן דפטור דקי"ל אלה כתי' ולא אלה בכלל ברכה וה"ה במקלל חבירו כתיב לא תקלל ובשתויי יין מודים דחייב ופסקו כרבנן ופי' זה מצאתי בחדושי הר"ן בשם הרמב"ן ע"ש ודוק ע"כ):

לשון. פי' אם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי גם בלשון ארור לא מתחייב. סמ"ע:

להכותו. פירוש יותר על הנידוי א"נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנידוי יותר מההכא' עושין לו החמור בעיניו. סמ"ע:

בשם או בכיני'. שם במתנ':

או בא' מהשמות. סנה' ס"א ומה עגלון מלך מואב שהוא עכו"ם ולא ידע אלא בכינוי כו' ושם לאפוקי כינוי דלא ופליגא כו' אלא מעכו"ם ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכינוי ש"מ דהשמות שקוראים הגוים נקראין כינוי וכן לענין נדרים אמר בפ"ק דנדרים מאי כינויים רי"א ל' נכרים הן:

אם היה. בפ"ג דכתובות ובכמה מקומות בש"ס:

(ליקוט) לוקה. תמורה ג' א' ב' ד' א' וכן בירושלמי והביאו הכ"מ המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרו אינו לוקה א"ל ר' יוסי למה שהוא לאו שאין בו מעש' והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה (ע"כ):

משום לא. ת"כ פ' קדושים פ' ב' לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם ת"ל ונשיא בעמך לא תאור א"כ למה נא' חרש מה חרש שהוא בחיים ולא המת שאינו בחיים וכ"ה בסנה' ס"ו א': (ליקוט) משום לא תקלל חרש. גמ' דשבועו' שם ל"ו א' (ע"כ): (ליקוט) משום לא כו'. שבועות שם ותמורה שם ובת"כ ועבה"ג סק"ה דלא נאמר כו' ל' הרמב"ם וכ"ה בפסיקתא והביאו הכ"מ ולא תקלל חרש מרבה אני אפי' בר ישראל שאינו שומע ק"ו לפניו (ע"כ):

ואם היה דיין. שם אם היה אביו כו': (ליקוט) ואם היה כו'. מכילתא אלקים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת"ל ונשיא בעמך לא תאור אקרא אני נשיא בעמך לא תאור אחד דיין וא' נשיא במשמע ומה ת"ל אלקים לא תקלל לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע מכאן אמרו יש מדבר דבר א' וחייב עליו משו' ד' דברי' בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ד' דברים משום אב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור. ר"ל דשם יליף לכל אדם מבעמך כמש"ש (ע"כ):

אם לא. כנ"ל:

או שקלל. שבועות שם בכולן. מ' דוקא בשם או בכינוי ושם ע"ב ורמינהו כו' ל"ק הא ר"ח כו' ושם ל"ח ב' כמאן כר"ח כו' אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי מ' דוקא בכינוי:

(ליקוט) כגון שאמר כו'. במתני' שם לא כ' כן אלא דשם לענין שבועה אבל לענין קללה ל"ש וצ"ל כמ"ש כאן ולמד ממש"ש יברכך ויטב לך מ"מ אינה קללה ממש אע"ג שאמר אל כו' כמ"ש בקדושין ס"א ב' בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחוקותי כו' אלא לרחב"ג כו' סד"א כו' (ע"כ): (ליקוט) כגון שאמר כו': כ"פ הרמב"ם שם במתני' אל קאי איברכך כו' וע"ש בפירושו. וזה תליא באשלי רברבי וע' בנדרי' י"א ב' בר"ן ד"ה לחולין כו'. אבל הרא"ש שם א' ד"ה לא חולין כ' דכה"ג אף ר"מ מודה וכ"פ הטור שם סי' ר"ד וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' נדרים ונדחק הכ"מ וב"י שמ"ש שם סברוה לא סלקא הכי אלא אף ר"מ מודה כמש"ש בברייתא הנ"ל אבל הלח"מ כ' שדברי הרמב"ם כדעת הרא"ש וכ"כ תוס' שם וא"כ דברי הרמב"ם וטוש"ע כאן צ"ע בין לתי' הכ"מ בין לתי' הלח"מ ועמש"ל בסי' רמ"א אי קי"ל כר"מ וברא"ש ור"ן שם. ועוד צ"ע דלפרש"י בשבועות שם ס"פ באיסור גרידא אף ר"מ מודה דחייב וכן לתי' תוס' שם בד"ה ה"ג שכ' ונראה לתרץ כו' כאן שא"צ שם המיוחד לד"ה חייב וצ"ל כמש"ש בשם הרי"ט דוקא באיסור חמור אבל הרא"ש ור"ן בנדרים שם תי' דנדרים איסורא דאית בה ממונא הוא ופ"כ ש"פ וער"ן (ע"כ):

וה"ה המקלל. ת"כ כנ"ל: (ליקוט) וה"ה המקלל כו'. ת"כ וגמ' דסנה' פ"ה א' ב' א"ה בנו נמי מידי דהוי כו' (ע"כ):

ואם חרף ת"ח כו' ואם רצו. קדושין ע"ב:

(ליקוט) כמה שיראו. זהו מכות מרדות לפי' הרמב"ם כפי שיראו הדיינים (ע"כ): (ליקוט) כמה שיראו כו'. תוספתא פ"ג דדמאי מלקות אומדין אותו אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו וזה בדבר דלהבא אבל לעבר הוא כדברי הרמב"ם (ע"כ): (ליקוט) ואם רצו הדייני' כו' כמה שיראו. ערש"י בחולין קמ"א ב' ד"ה מכת מרדות כו' וש"מ (ע"כ):

ואם חרף ע"ה. כ"כ רב שרירא אהא דאמרי' בב"ק צ"א א' המבייש בדברים פטור שמ"מ עונשין מהא דערכין ט"ו א' נמצא האומר בפיו כו':

ואפי' מחל. עבה"ג. מכות י"ג ב' חייבי כריתות כו' שאין ב"ד שלמטה כו' אלמא מה שתלוי בב"ד אין מחילה ועוד דבכ"מ גמרינן חייבי מלקיו' מחייבי מיתות ב"ד שם ה' א' ב' וסנה' י' ל"ג ב"ק פ"ו ב': (ליקוט) אפי' מחל כו'. צ"ע שהרמב"ם כ' אעדים והתראה שא"י למחול על חיוב מלקות וכן י"ל דברי (ע"כ):

והוא שלא. יומא כ"ב ב' מפני מה נענש שאול כו' ואח"ז אמרו כל ת"ח שאינו כו' ע"ש: