דין בהמות או ספינות שפגעו זה בזה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רע״ב

עד פרסה. כן איתא בש"ס ופוסקים ובטור כ' עד מיל ועפ"ר שם כתבתי שנראה דהטור גריס בש"ס מיל עכ"ל סמ"ע וברמזים כ' הטור פרסה וכ"כ בב"ח דט"ס הוא בטור:

אבל אי עביד איסורא כו'. והב"ח פסק אף בשונא דעביד איסורא וע"ש:

מעכו"ם כו'. ע' בב"ח שכ' דקי"ל צער ב"ח דאורייתא היינו כשאין שם עכו"ם ולפי דבריו ה"מ בש"ס לתרץ הא דקאמ' אבל לא שונא עכו"ם היינו כשיש שם עכו"ם וע"ש בתוספות ודוק:

שיירא שחנתה כו'. עיין ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ב:

ועמד עליה גייס לטרפה. ע' בב"ח בשם המרדכי ועיין ביש"ש:

להתנות ביניהם בלא קנין כמו שותפין מהרש"ל פ"י סי' מ"ג ע' בס' א"א דף ק"ב ע"א:

חמור אחרת. ולפ"ז ה"ה אם אמר תנו לי ואני אקח חמור נותנים לו ולא חיישינן שמא לא יקח ולא כפירש"י וגירסתו עיין ביש"ש ובב"ח:

ואל ישנו ממנהג הספנים. כלומר אם נהגו איפכא אזלי' בתרייהו כ"כ הנ"י:

בין שהי' עליה יותר ממשא' כו'. לאפוקי ממ"ד דדרש מדכתי' בפרשת משפטים כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו תחת משאו הראוי לו:

דרך הבהמה לרבוץ כו'. דדרשינן רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד:

אלא יקום עמו ויחזור ויטעון. פי' כשהוא רובץ תחת משאו מחמת שניתק המשא ממקומו שהניחו מתחלה ע"ג החמור אזי יפרוק המשא מאותו המקום ויחזור ויטעננו ויניחנו על המקום החמור שרגילין להניח בו המשא:

ביטל מ"ע. ר"ל עזוב תעזוב הקים תקים הנ"ל:

היה כהן וכן אם היה זקן כו' כל זה ילפינן מדכתיב וחדלת מעזוב לו פעמים שאתה מתעלם:

וי"ח בזה כמ"ש בסי' רס"ג שם כ' דאם רצה ליכנס לפנים משורת הדין ישלם מכיסו ולא יבזה נפשו כי בזה מבזה כבוד התורה ולא אמרו חכם שמחל על כבודו כבודו מחיל אלא כבודו דוקא ולא שיבזה את נפשו ועמ"ש בפרישה ובסמ"ע ועפ"ר כאן שהוכחתי דאף מפריקה פטור אף דצער ב"ח דאורייתא ע"ש ועמ"ש בסמוך בסמ"ע ס"ט על מ"ש מור"ם בהג"ה וכן בכ"מ כו': (הג"ה הב"י כ' בס"ס רפ"ג דלהרמב"ם י"ל דלא מיקרי זלזול גבי' כ"א כבוד שמים מאחר דאין דרכו לעשות כן בשלו ומטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין):

שנאמר עזוב תעזוב. לא מיתור' וכפל דעזוב תעזוב והקים תקים דרש כן אלא עזוב והקם משמע אפי' ק' פעמים ותעזוב ותקים דרשי' בגמרא ללמד אתא דאפילו אין בעליו עמו חייב להקים עמו וכמ"ש המחבר בסמוך בס"ז ועפ"ר:

עד פרסה. כן איתא בגמרא ובפוסקים ובטור כתב עד מיל ועפ"ר שם כתבתי שנראה דהטור גרס בגמרא מיל וכתבתי טוב טעם לדבריו:

כמו באבידה ע"ל סי' רס"ה שם נתבאר דפועל מותר ליטול שכר וכמה יטול וכמ' פרטי דינים מזה גם פה בפרישה כתבתיה ע"ש:

אבל לטעון כו'. בגמרא הוכיח כן דאל"כ קשה לא לכתוב רחמנא פריקא דהא ילפי' לה בק"ו מטעינה דלית בה צער ב"ח ולית בה חסרון כיס וחייבו בה התורה ק"ו בפריקה דאית בה חסרון כיס וצער ב"ח אלא משום דבטעינ' מותר לקבל עלי' שכר וכדי שלא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון להיות גם כן בשכר קמ"ל:

וכן בשעה שמדד' עמו כו' ואפי' הולך משום פריק' מותר לקבל עליה שכר ועפ"ר:

אינו זקוק לה. עפ"ר שם כתבתי דהרמב"ם לא איירי כאן אלא מטעינ' ומ"ה אין זקוק לה דמצות טעינה לא נצטו' ישראל על של עכו"ם אבל לפרוק מהבהמה גם הרמב"ם ס"ל דחייב עליה מדאורייתא משום צער ב"ח אלא דמותר לקבל עלי' שכר ומ"ש אח"ז ז"ל ואם לאו חייב לפרוק ולטעון כו' ה"ק ואם לאו אלא הישראל ג"כ שם חייב בטעינ' כמו שהוא חייב בפריחה כלומר ובפריקה פשיטא דחייב וגם מ"ש בסיפא שהבהמה ומשאה תרוייהו של עכו"ם דאינו חייב ליטפל בה אלא משום איבה איירי ג"כ בטעינה לחוד והא דכתב כאן אינו זקוק לה ולא כ' דיזקוק לה משום איבה ס"ל דשאני הכא דכיון דהמשא של ישראל ואינו מסייעו לטעון בשביל משא דישראל לית ביה משום איבה הא דלא מסייעו בטעינ' משום בהמתו דלא עדיף העכו"ם מישראל דרואה דאינו מסייעו במשאו משא"כ בשניהן של העכו"ם וכן כתב ב"י בזה אבל הטור סבירא ליה דגם בכה"ג שייך איבה ומ"ה השיג על הרמב"ם גם בזה ע"ש ובדרישה:

משום צער ישראל פי' אם לא סייעו לטעון אזי יצטרך הישראל לשהות שם ואע"ג דצער דישראל לא נזכר בשום מקום ס"ל להרמב"ם דלא גרע צער דישראל מצער דב"ח דבהמה וכ"ש הוא ומיהו מותר לקבל עליה ג"כ שכר ונקט צער ישראל ולא נקט צער ב"ח דבהמה משום דבטעינה לית בה צער ב"ח דבהמה וק"ל:

וכן אם היתה הבהמה כו'. כלל דמצות פריקה שחייב לפרוק בחנם אינו אלא כששניהן של ישראל הבהמה והמשא מ"ה כתב החיוב משום צער ישראל ור"ל ומותר לקבל עליה שכר אבל הטור השיג ע"ז וכתב דבכה"ג דבהמה של ישראל חייב לפרוק בחנם משום מצות פריקה ע"ש ובדרישה כל זה כתבתי כאן ובדרישה לפי מה שנראה מדברי הטור בהבנת דברי הרמב"ם אבל ממה שסיים הרמב"ם שם וכתב. המחבר ג"כ בסי"א נראה דס"ל דמצות פריקה וטעינה הוא משום צער ישראל ע"ש ודוק:

ויש אומרים דלפרוק חייב אפי' אין העכו"ם שם נראה דקאי אמאי דמסיק הרמב"ם וכתב דאם הבהמה והמשא של עכו"ם דאינו חייב ליטפל בה אלא משום איבה ואיבה ליכא אלא כשהעכו"ם רואה שהישראל זה עומד ואינו מסייעו ואזה כ' מור"ם דחייב לפרוק אפי' אין העכו"ם שם דאף דלית בה משום איבה חייב משום צער ב"ח ולפי מ"ש בסמוך דגם הרמב"ם ס"ל דצער ב"ח דאורייתא אלא שקאי אטעינ' ולא אפריק' לא קשה מידי אהרמב"ם:

וכן בכ"מ דפטור לפרוק כו'. פי' כשהבהמה היתה רבצנית או עמדנית כנ"ל בס"א וכל כיוצא בזה הנזכרים לעיל אבל אם הוא זקן ואינו לפי כבודו אינו בכלל זה וכמ"ש בס"ז לפני זה:

ונ"מ שיכול לקבל שכר כל' זה כתב ג"כ הרא"ש והטור ובפרישה כתבתי דדקדקו וכתבו מותר לקבל שכר לאפוקי מה שהוא עליו לעשות משום מצוה כגון פריקה ודין ולימוד תורה וכיוצא בו דאסור לקבל עליה שכר אף אם ירצו ליתן לו גם כתבתי דאפי' בזה הוא אסור לתלות הפריק' בהשכר ולומר אם לא תתנו לי שכר לא אפרוק דאף אם לא ירצה ליתן לו הבעל שכר חייב לפרוק משום צער ב"ח:

ודוקא בשונא בעלמא כו'. פי' שהקניטו ועשה עמו דבר שלא כהוגן מ"ה שונאו ובזה ציוו חז"ל לכוף את יצרו כיון שהוא דבר שבינו לבינו אבל בשונא דקרא דמיירי באיש דעביד איסורא שבינו לבין המקום וכדסיים וכתב בסעיף שאחר זה דבכזה מצות פריקה קודמת וזהו שסיים מור"ם וכתב דבכזה א"צ לטעון עמו כדי לכוף את יצרו ור"ל להקדימו לטעינ' אלא מצות פריקה קודמת ועיין בנ"י הביאו בר"מ שכתב בשם הרמב"ן בל' זה ודוקא בשונא דעלמא דעביד ביה איסורא ושונא ליה אבל אם שונאו שעבר עבירה כגון דחזא בו דבר ערוה דמצר לשנאותו למה יכוף את יצרו עכ"ל ונראה כונתו כמ"ש:

לא מעכו"ם כו'. דאין מצות פריקה וטעינ' בחמור דעכו"ם וכנ"ל:

חמורים שרגליו של א' מהם רעועות כו' פי' כשסיעת אנשים הולכי' בדרך כל א' עם חמורו כולם טעונים או אינם טעוני' כיון שנתחברו לילך ביחד ואירע שרגל של חמור א' הוא רעוע מחמת מכה שאינו יכול לילך כ"כ במהירות אין חביריו רשאין ליפרד עם חמוריה' ולהניח זה עם חמורו לבדו בדרך אם לא שנפל ואינו יכול לילך כלל אזי אין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדאי ומכאן יש ראייה שבני עיר אחד שנסעו יחד ג' ד' אנשי' על עגלה זו וג' ד' אנשים על עגלה אחרת וכן הרבה עגלות ונצטרך לעגל אחד לתקן דבר א' בעגלה או בסוסי' שבעגלותו ולשהות עבור זה קצת בדרך שגם בני עגלים אחרים ישהו עמו ולא יניחוהו לבדו כמו באנשים עם חמוריהן:

היה אחד טעון ואחד רכוב. פירוש חמור אחד טעון במשאוי שהטעינו עליו וחמור אחד רכוב באיש שרוכב עליו:

והדדך צר מעבירין כו' עיין פרושו שם הוכחתי דלא איירי כשהן פוגעין ובאין זה כנגד זה דמזה איירי בסעיף שאחר זה ומ"ה לא כתב כאן הלשון פוגעין זו בזו וגם מ"ה לא כתב לשון תדחה כמ"ש בסמוך אלא לשון מעבירין וגם אינו מזכיר שיעלו שכר זל"ז כמ"ש בסעיף שאחר זה אלא מיירי כשהרכוב והטעון הולכין בדרך ביחד זה בצד זה דומה לדין שלפני זה וכשבאין לדרך צר שאין יכולין לילך זה בצד זה קאמר דמעבירין את הרכוב וכ"ש הריקן מפני הטעון והוא מל' מעבירין את המת מלפני הכלה שפי' שמקדימין הבלה לפני המת בצרכיו או בהיותם יחד בדרך וכמ"ש הטור בי"ד סי' ש"ס ע"ש ומפני שלא איירי כאן מהעברה לאחריו אלא שיעמוד אחד במקומו עד שיעבור השני תחלה מ"ה לא הזכירו כאן שיעלו שכר זה לזה אלא פשרה דהיינו שזה יעבור תחלה פעם זה וזה פעם אחר. ולא כע"ש שכתב גם בזה דמיירי שפוגעין זה בזה ושניהם טעונין או רוכבין יעשו פשר' ויעלו שכר זה לזה:

א' טעון ואחד ריקן כו'. וכ"כ בטור אע"ג דכ"ש הוא מ"מ כתבו שלא תהפך הסברא ולומר שהריקן הוא קל ויעבור במהירות הוא יעבור תחלה שלא ישה' עבורו הטעון הרבה משא"כ ברכוב שגם הוא משהה קצת בהעברתו:

תדחה קרובה. כן הוא הגירסא בגמ' ובפוסקים ונראה דר"ל אח' קרובה לנטות וכמעט שתחזור לאחריה תמצא לחברת' מקום לעבור בצדה מ"ה מעבירין ודוחין אותה הקרובה ולא האחרת אבל רש"י פי' קרובה לעיר' ובטור כ' תדחה שאינה קרובה מפני קרובה וכתבתי בפרישה דכ"כ לפירש"י שפי' קרובה לעירה והוכחתי שר"ל שקרובה לעיר שרוצה לילך שם ואז אינו מן הסברא שתדחה הקרובה לבא לעיר' מפני האינ' קרובה ועמ"ש עוד שם:

נאמר בצדק תשפוט את עמיתך ר"ל מדכתיב צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט את עמיתך ודרשינן א' לדין וא' לפשרה:

מחשבין לפי ממונם כו'. שהרי בשביל ממון לבד באו:

להודיעם הדרך. שלא יסתכנו מפני חיות ולסטים כן הוא ל' הטור ומ"ה מחשבינן חצי לפי ממון בשביל ליסטי' וחצי לפי נפשות משום חיות שהוא סכנות נפשות ולעיל בסי' קס"ג ס"ג שכתב מור"ם בריש הג"ה שנייה וכן אם טעו חבורה ההולכת במדבר ואיכא סכנת נפשות גובין לפי הנפשות אפשר דר"ל אף לפי הנפשות כדברי המחבר דקאי עליה וכתב וכן א"נ מיירי שם בדליכא שוללים הבאים בשביל ממון:

ואל ישנו ממנהג החמרים. פירש"י אם נהגו שבכל ענין גובין לפי הנפשות או איפכא ילכו אחריו ונראה שגם בזמנינו כשנוסעים יחד מעיר לעיר על היריד ובאין אנשי חיל לשוללן מפשרין עמהן ברב או במעט שגובין אותו לפי הממון וה"ה אם צריכים לשלוח שלוחים לתור להם הדרך בטוח מפני השוללים אותו ההוצאה היא לפי ערך הממון אם לא שיש סכנות נפשות ג"כ בדבר שאז יגבו ההוצאה חציה לפי הנפשות וחציה עכ"פ לפי הממון אם לא שיש בין החבורות מנהג קבוע ידוע שילכו אחריו:

למקום שאין הולכין באותו זמן. פי' כגון בניסן שהנהר גדול מהפשרת שלגים וגשמים אין מדרך הספנים להתרחק משפת הנהר אלא מלא חבל א' ובתשרי שהמים חסרים אין הספינה יכולה לשוט בטוב אצל שפת הנהר וצריכין להתרחק משפת הנהר והוא הולך בניסן כמו שהולכין בתשרי:

(ס"ו וכן בשעה שמדד') פי' שצריך לילך עמה עד פרסה אחר הפריקה או טענה:

(ס"ח) [ס"ט] וכן אם היתה כו') נראה לישב מה שהקשה רבינו על הרמב"ם ע"ש דאה"נ דיש משום איבה בכל גווני דא"ל דדוקא כששניהם של עכו"ם אבל אם המשאוי של ישראל לא יקפיד העכו"ם כיון שרואה שאין מסייעו אף לישראל כמ"ש הב"י בשם המפרשים דא"כ קמ"ל בסיפא שכ' אבל בהמת עכו"ם כו' הפוכא דרישא דאם היה שניהם של עכו"ם אז הוי דוקא משום איבה משא"כ ברישא וא"כ ה"ל לומר בסיפא אבל בהמת עכו"ם ומשאו חייב משום איבה ואמאי כתב ל' אינו חייב כו' דמשמע לקולא קמל"ן אלא נלע"ד דקמ"ל בסיפא אבל בהמת כו' לאפוקי מחיובא דרישא דהוי מן התורה וע"ה א"ש דברישא מחלק בין חיוב מן התורה לפטור וכ"ת הא עכ"פ מחויב לפרוק מן התורה משום צב"ח ול"ל צער דישראל ונרא' דמיירי שהעכו"ם המחמר הוא פורק וטוען נמצא דאין שם צב"ח ובזה אין הישראל צריך לסייע לעכו"ם מן התורה אלא דאם הישראל שם חייב זה לסייע מן התורה משום צער ישראל דהוי בכלל צב"ח ומ"ש בס"ט וכן אם הבהמה של ישראל כו' משום צער ישראל ול"ק משום מצות פריקה כמו שהקשה רבנו דמצות פריקה אינו אלא כשהבהמה רובצת תחת משאה משא"כ כאן שהישראל פורק אלא שצריך לסייע משום צער שלו בכל אילו נקיט חיובא מן התורה אבל כששניהם של עכו"ם אין שום חיוב רק מדרבנן בשביל איבה כנלע"ד ובסמ"ע פי' בדרך אחר ע"ש:

(ס"ט וי"א דלפרק כו') לפמ"ש דיעה קמא ס"ל כן:

(סי"ג מעבירין כו'). בסמ"ע ס"ק י"א פי' שהולכין זה אצל זה ולעד"נ לדינא הסברא להיפך כיון דיכולין לילך זה אחר זה למה נטריח את הריקן לשהות לילך לאט אחר הטעון ובאמת יותר טוב לאותו שהולך אחר חבירו ונראה פי' הברייתא דמיירי ודאי לענין פגיעה וכמ"ש רמ"י והוא מוכח מדקתני בסיפא שם בגמ' וכן ספינות הפוגעות כו' וכמ"ש בסמוך ומ"ש אח"כ ל' תדח' וכאן ל' מעבירין וכן מה שכפל לכתוב בסעיף י"ד לק"מ דיש שם בגמ' לישנא דברייתא לענין ספינות וגמלים עולות מעלות גבוהות ול' התוס' לענין חמורים שרגליהם רעועות כו' והפוסקים ערבו אותם וכתבו כ"א בלשונו בגמ' ולאו תנא א' שנאם דתקשי על שנוי לשון וכן במה ששנה התנא האחד סתם הטל פשרה ביניהם והב' תנא ומפרש להם מעלים שכר כו' והפוסקים נגררו אחר לשון שניהם ודרך זה כתב סמ"ע עצמו סי' קס"ח:

לעיל. שם כתב דישלם מכיסו ולא יבזה נפשו כי בזה מבזה כבוד התור' ולא אמרו אלא חכם שמחל על כבודו דוקא ולא שיבזה את נפשו. סמ"ע:

פרסה. כן אית' בש"ס ובפוסקים ובטור כת' עד מיל ונרא' דהטור גריס בש"ס עד מיל עכ"ל הסמ"ע וברמזים כת' הטור פרסה וכ"כ הב"ח דט"ס הוא בטור. ש"ך:

שכר. ואפילו הולך משום פריקה יש לו שכר. סמ"ע:

ישראל. פירוש אם לא יסייעו לטעון יצטרך הישראל לשהות שם ומיהו מותר לקבל ג"כ שכר עליה ונקט צער ישראל ולא נקט צער ב"ח דבהמה משום דבטעינה לית בה צער ב"ח דבהמ'. שם:

לפרוק. פירוש כשהבהמ' רבצנית או עמדנית כמ"ש בס"א וכל כיוצא בזה הנזכרים לעיל אבל אם הוא זקן ואינו לפי כבודו אינו בכלל זה ואפילו בפריקה פטור אף דצער ב"ח דאוריית'. שם:

איסורא. והב"ח פסק דאף בשונא דעביד איסור' צריך להקדימו ע"ש:

מעובד כוכבים. עיין בב"ח שכת' דהא דקי"ל דצער ב"ח דאוריית' היינו כשאין העובד כוכבים שם ולפי דבריו הוה מצי לתרוצי בש"ס הא דקאמר אבל לא שונא עובד כוכבים היינו כשיש שם עובד כוכבים וע"ש בתוספות ודו"ק. ש"ך:

ריקן. וכ"כ בטור ואע"ג דכ"ש הוא מ"מ כתבו שלא תהפך הסברא ולו' שהריקן הוא קל ויעבור במהירות הוא יעבור תחלה שלא ישהה עבורו הטעון הרבה משא"כ ברכוב שגם הוא משהה קצת בהעברתו. סמ"ע:

קרובה. כן הגירסא בש"ס ובפוסקים ונרא' דר"ל אחת קרובה לנטות וכמעט שתחזור לאחוריה תמצא חברתה מקום לעבור בצדה מש"ה מעבירין ודוחין הקרוב' ולא האחרת ובטור כת' תדחה שאינה קרוב' כו' וכ"כ לפרש"י שפירש קרובה לעיר. שם:

בצדק. ר"ל מדכתיב צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט ודרשינן אחד לדין ואחד לפשרה. שם:

שיירא. עיין ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ב ועיין בב"ח מ"ש בשם המרדכי:

הדרך. שלא יסתכנו מפני חיות ולסטים כן הוא לשון הטור והא דבסי' קס"ג ס"ג בהג"ה שניה כת' הרמ"א וכן אם תעו חבורה ההולכת במדבר ואיכ' סכנת נפשות גובין לפי נפשות. אפשר דר"ל אף לפי הנפשות כדברי המחבר שם דקאי עליה וכת' וכן א"נ שם מיירי בדליכא שוללים הבאים בשביל ממון:

להתנות. בלא קנין כמו שותפין. מהרש"ל שם סי' מ"ג עיין בס' א"א דף ק"ב ע"א. ש"ך:

אחרת. ולפ"ז ה"ה אם אמר תנו לי ואני אקח חמור נותנים לו ולא חיישינן שמא לא יקח ולא כפירש"י וגירסתו עיין ביש"ש ובב"ח. שם:

ממנהג. כלומר אם נהגו איפכ' אזלינן בתרייהו. כ"כ הנ"י שם:

זמן. פירוש כגון בניסן שהנהר גדול מהפשרת שלגים וגשמים אין מדרך הספנים להתרחק משפת הנהר אלא מלא חבל אחד ובתשרי שהמים חסרים אין הספינה יכולה לשוט בטוב אצל שפת הנהר וצריכין להתרחק משפת הנהר והוא הולך בניסן כמו שהולכין בתשרי. סמ"ע:

היה דרך כו'. ר"ל משום פריקה אבל חייב משום צער ב"ח וכ"ה בטור בהדיא בסי"א דת"ק ל"פ עליה דריה"ג אלא משום צער ב"ח כמ"ש ל"ב ל"ג א' ונ"מ שאינו חייב רק בשכר וכמ"ש שם מי סברת פטור כו' ועתוס' שם ד"ה מה לי כו' וכמ"ש בס"ט בהג"ה וערא"ש שם סעי' ל' ונ"מ כו' ורבנן ועומד כו' אלא שכ' הרמב"ם וש"ע דאפי' יותר ממשאו חייב מ' אפי' בחנם וצ"ל דפ' כמ"ש שם דלמא בתחת משאו פליגי ועתוס' שם ד"ה מכלל כו' וראיה ממ"ש ל"ג א' ה"נ מסתברא כו' אלמא רבנן לא דרשי תחת משאו אף שיש לדחות דלס' המקשה קאמר דבעי לאוקמיה כרבנן ול"ל נער ב"ח וא"כ ע"כ לא דרשי תחת משאו מ"מ מדקאמר מאן שמעת ליה כו' מ' דהכי המסקנא כמ"ש הסוגיא בכ"מ:

ולא יפרוק כו'. שם תנא ומדדה כו' ועתוס' שם ד"ה ונוטל כו' וכן מוכחי קראי דפ' כי תראה בפריקה איירי כמ"ש ל"ב א' הכא כתיב רובץ כו' וכמש"ש ב' והא וחדלת ועזב תעזב בפריקה כו' וז"ש בס"א עזב וכאן הקם וכ"ה במתני'.

ועבר כו'. אינו אלא בטעינה כמש"ו:

היה כו'. ל"ב א' ת"ר מנין כו' יליף כל המצות משבת:

וכן כו'. ל' ב' כמש"ו:

כמו באבידה. ר"ל כמש"ש דוקא אם הוא בטל וכל הדינים שנת' ה"ה כאן. הרא"ש וטור.

מצא כו'. ל"א א':

בהמת כו'. כתי' דגמ' שם רישא בחמר עכו"ם:

וכן כו'. ר"ל בחמר ישראל ואסיפא דס"ח ואם לאו קאי וכמש"ש בגמ' סיפא כו':

אבל כו'. שם לימא מסייע כו':

וי"א לפרוק כו'. דקי"ל כרבנן דצער ב"ח דאורייתא כרבנן וכמו דאוקים שם בגמ' כל אלו הברייתות בטעינה או כריה"ג ובפריקה וכן ס"ל לר"ש וכמש"ש א"ר מדברי שניהן כו' וכן ס"ל לרב יהודה ורב בשבת קכ"ח ב' והרמב"ם שהשמיטה וכ' אינו חייב כו' מ' דס"ל צער ב"ח לאו דאורייתא ומ"ש בס"א בין כו' משום דלא דריש תחת משאו וכן רובץ ולא רבצן כו' לא דריש ובזה אתי שפיר וא"א כאן ליישב בדרך אחר אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה אבל בפי"ח ופכ"א דשבת פ' דצער ב"ח דאורייתא ועבא"ח סי' ש"ה סי"ח וסי"ט:

ונ"מ כו'. כמש"ש מי סברת כו' ועתוס' ד"ה אמאי וד"ה מה לי שונא כו' וד"ה מה לי רבצן כו':

הפוגע כו' בד"א כו'. שם ת"ש אוהב כו' ואי ס"ד כו' ואפי' צער ב"ח דרבנן דל"צ למיפרך דוקא למ"ד דאורייתא אלא משום דשונא וידע המקשה דשונא עדיף אלא דס"ד צער ב"ח עדיף יותר וז"ש אפ"ה כו' וזה להרמב"ם אבל אנן קי"ל דאורייתא וא"צ לכ"ז:

ודוקא כו'. תוס' שם ד"ה לכוף כו':

דהא יפה כו'. כמ"ש בע"פ מצוה לשנאותו וכמ"ש בסי"א אלא דקרא לא מיירי בשונאו שלא כהוגן והרמב"ם וש"ע בסי"א אשונא דקרא קאי וכמ"ש השונא האמור בתורה כו' וקמ"ל בזה שמצוה אעפ"כ לפרוק ולטעון אע"פ שהוא בעל עבירה ולא כ' הרמב"ם שמצוה להקדימו וכן מדוייק לשון הרמב"ם וש"ע:

השונא כו' והאיך כו'. הכל שם בע"פ ומזה דייק הרמב"ם דצער ב"ח דרבנן וא"צ לפרוק בעכו"ם ממש"ש והא תניא ובב"מ שם אמרו ת"ש שונא כו' מי סברת כו' אלא דקי"ל כריה"ג. אבל דעת המפרשים דפ' דאורייתא ס"ל כמ"ש תוס' ד"ה מי לי שונא. ה"מ כו' ולעולם אשונא דקרא קאי:

היה כו'. תוספתא שם הביאו הרי"ף ורא"ששם:

באותו כו'. שם: