דין בהמות או ספינות שפגעו זה בזה - טור חושן משפט סימן רע״ב

מי שפגע בחבירו ובהמתו רובצת תחת משאה חייב מן התורה לסייעו לפרקה וכן אם צריך להטעינה משאוי חייב לסייעו אלא שבטעינה רשאי לומר לא אטעון עמך עד שתתן לי שכרי וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב.) תנן מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר"ש אומר אף לטעון ובגמרא מאי אבל לא לטעון אילימא אבל לא לטעון כלל מ"ש פריקה דכתיב עזוב תעזוב עמו טעינה נמי הא כתיב הקם תקים עמו אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר רבי שמעון אומר אפילו לטעון בחנם ובגמרא מפרש טעמייהו וידוע דהלכה כת"ק וכן פסקו הפוסקים:ומ"ש אפי' אם הוא בטל ממלאכה לפיכך אם צריך להנות עמו ביותר משכרו אין לו אלא שכרו הראוי לו כן כתב שם הרא"ש וז"ל וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם אם לא תתן לי שכר ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי לו מידי דהוה אטול דינר והעבירני (ב"ק קיו.) דאין לו אלא שכרו:

ומ"ש בד"א שהוא בטל ממלאכה אבל אם הוא עוסק במלאכה רשאי ליטול שכר על בטלתו ז"ל הרא"ש שם אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר אבל אם הוא עוסק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה זו ונותנין לו עד כדי דמי אבידה והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחויב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרו חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי מידי דהוה אטול דינר בשכרך והעבירני דנותן לו את שכרו משלם דאמרינן פרק הגוזל בתרא (שם) מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו ואם הבעלים שם ולא התנה עמהם והניח מלאכתו מעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי ואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבה היה נוטל ב' דינרים לא יטול אלא דינר דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי ודבר זה אנו למדים מדתנן בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קטו:) שטף הנהר חמורו וחמור חבירו וכו' עכ"ל: ומ"ש רבינו ודינו כמו שפרשתי בהשבת אבידה הוא בסימן רס"ה והם דברי הרא"ש שהעתקתי בסמוך:

פרק וטען פרק וטען אפילו כמה פעמים חייב משנה שם ויליף לה מדכתיב עזוב תעזוב אפילו ק' פעמים:

ומ"ש היו הבעלים שם והלך וישב לו וא"ל הואיל ועליך מצוה לפרוק ולטעון עשה פטור שם במשנה ויליף לה מדכתיב עמו ובסמוך יתבאר בדברי רבינו דהא דפטור אינו אלא מטעם מצות פריקה אבל מ"מ חייב הוא מטעם צער בעלי חיים והרמב"ם שסתם וכתב בפי"ג מהלכות רוצח דפטור צ"ל שסמך על מה שפסק באותו פרק דין צער בעל חיים:ומ"ש אבל אם אין הבעלים שם או שהיה שם והוא זקן או חולה חייב שם במשנה אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דכיון דאין בהם כח לסייע הו"ל כמאן דליתנהו:

ומ"ש היה עליו יותר ממשאו חייב שם במשנה ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו שנאמר רובץ תחת משאו משאוי שהוא יכול לעמוד בו ומשמע בגמרא דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות רוצח:ומ"ש אבל אם היה החמור דרכו לרבוץ תמיד תחת משאו או שהוא עומד ומשאו עליו אינו חייב ברייתא שם (לג:) רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד והרי"ף(והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל השמיטו זה וטעמא משום דאע"ג דפטורים באלו מטעם פריקה חייב בהם מטעם צער ב"ח וכמ"ש רבי' בסמוך:

מאימתי חייב לפרוק ולטעון עמו משיראהו ראייה שהיא כפגיעה וכו' ברייתא (שם לג.):

ומ"ש ולאחר שפרק וטען צריך ללכת עמו מיל וכו' גם זה ברייתא שם. (ב"ה) אלא שבברייתא כתוב פרסה וטעות סופר הוא בדברי רבינו: ומ"ש אבל צריך ליתן לו שכרו על זה שם אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר:

היה כהן והבהמה בבית הקברות אינו מיטמא לסייעו משנה שם (לב.):ומ"ש וכן אם הוא זקן ואינו כבודו שיפרוק ויטעון וכו' שם במשנה (כט:) לענין השבת אבידה ובגמ' (ל.) לענין פריקה וטעינה:

ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הוא חסיד ועושה לפנים משורת הדין וכו' בפי"ג מהל' רוצח ולמד כן מעובדא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דאיתא בפרק אלו מציאות שם:ומ"ש אבל א"א ז"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו וכו' בפרק הנזכר וכבר כתב כן רבינו בסי' רס"ג לענין השבת אבידה:

הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרוק וצריך לטעון מצוה לפרוק תחילה משום צער ב"ח ואח"כ יטעון במה דברים אומרים בששניהם אהובים או שנואים אבל אם האחד שונאו ואחד אוהבו מסייע את השונא תחלה ואפי' לטעון כדי לכוף את יצרו ברייתא וגמרא שם (לב.) למ"ד צער ב"ח דאורייתא ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהלכות רוצח ואהא דאמרינן בגמרא מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם ולא לטען עמו בחנם אלא בשכר כתב נ"י לפרוק בחנם איכא מ"ד בשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נוטל לו כפועל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קא אמרינן דהוי בחנם ולפי זה טעינה בשכר אפילו באדם בטל ואינו מחוור בעיני הרנב"ר דכיון דאיכא בפריקה צער ב"ח אפילו בטל מן סלע חייב בחנם אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם בטל בחנם. וכתב עוד כדי לכוף יצרו כתב הרמב"ן דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנא בפרק ע"פ (קיג:) כגון דחזא ביה דבר ערוה דמצוה לשנאותו ולמה יכוף יצרו אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה איסורא כדשני ליה עכ"ל:

קיי"ל צער ב"ח דאורייתא כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש לפיכך אף במקום שאינו חייב לפרוק וכו' חייב משום צער ב"ח כ"כ שם הרא"ש וכבר כתבתי שכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל: ומה שכתב ונ"מ שאם יתן לו שכר שרשאי לקבלו כן כתב שם הרא"ש ז"ל: כתב המרדכי בספ"ב דמציעא אהא דאמרינן צער ב"ח דאורייתא והא דאמר רבא כל שבשלו אינו פורק בשל אחרים אינו פורק נראה להר"מ דה"פ כל שבשלו אינו פורק כשמוצא פועלים לשכור לפרוק אינו פורק בעצמו בשל חבירו נמי אינו פורק היכא שמוצא חבירו לשכור לו פועלים אבל היכא שאינו מוצא פועלים לשכור לפרוק דבשלו פורק משום צער ב"ח דאורייתא בשל חבירו נמי פורק :

(יג) (יד) אין חיוב טעינה אלא בישראל אבל לא בכותים אלא שחכמים אמרו בבהמת כותי אם הכותי שם צריך לטעון עמו משום איבה לפיכך אם בא להטעינו יין נסך אין צריך לסייעו דליכא איבה ובפריקה חייב אפילו אין הכותי שם משום צער ב"ח בס"פ אלו מציאות שם אהא דאמר רבא צער ב"ח דאורייתא לימא מסייע ליה (מציאות) כותי מטפל בה כבהמת ישראל אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל אא"א צער ב"ח לאו דאורייתא אמאי מטפל בה כבהמת ישראל התם משום איבה הנ"מ דקתני אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא משום הכי אין זקוק לה אא"א דאורייתא אמאי אין זקוק לה הכי קאמר ולהטעינה י"נ אין זקוק לה ופרש"י ה"ק ולהטעינה ולעולם דאוריי' ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער ב"ח וטעינה משום איבה ולהטעינה יין נסך דלאו צערא איכא ולא איבה איכא שיכול הוא להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו אין זקוק לה:

כתב הרמב"ם ז"ל בהמת כותי והמשא של ישראל אם הכותי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשא של כותי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל בפי"ג מהלכות רוצח ומסיים בה אבל בהמת הכותי ומשאו אינו חייב ליטפל בו אלא משום איבה:ומ"ש רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהכותי מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכו'. כתב החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שהמשאוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשי בגמרא בהמת כותי ומשאוי ישראל אמאי וחדלת ול"ק ליה דילמה טעמא משום איבה אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דהבהמה והוי טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפי' בטעינה חיוב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ"ל ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפילו לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנא לן דחייב משום צערא דישראל אם לא משום שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה ועל רבינו יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בעלי חיים וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון דהמשאוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה אמאי כתב דאינו זקוק לה דמשום צער ב"ח ליחייב מיהא לפרוק ולי נראה דמעיקרא ל"ק מידי דהרמב"ם חיוב ופטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמעינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמועינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה וכן מה שהוא חייב לפרוק משום צער ב"ח סמך על מ"ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ולישנא דגמ' הכי איתא ת"ש בהמת עכו"ם ומשאוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מיבעיא ליה לעולם צער ב"ח דאורייתא התם בטעינה אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל ומשאוי עכו"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל אי הכי אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו"ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא דמילתא אינש בתר חמריה אזיל ואע"ג דמקשי עלה והא חדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיב אלא הא מני ר"י הגלילי היא דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא מ"מ שמעינן מינה וממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקיי"ל צער ב"ח דאורייתא:

חמורים שרגליו של אחד מהם רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו וכו' עד עושין פשרה ביניהם תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל בר"פ אחד דיני ממונות:

ומ"ש וכן שתי ספינות שפוגעות זו בזו בנהר וכו' עד שתחזור לאחוריה ברייתא שם: (ב"ה) וכתוב בה תדחה קרובה ופירש"י קרובה לעירה ורבינו כתב תדחה שאינה קרובה פירושו שאינה קרובה למקום שהולכים לו: והרמב"ם כתב כל זה בסוף הלכות רוצח וכתוב בהשגות חמורים שרגליו של אחד מהם רעועות אין חביריו רשאים להקדים ולעבור מעליו פירוש אין חביריו רשאים לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא: (ב"ה) ודבר תימה הוא שיהא להם רשות לדרוס עליו ולהניחו נ אא"כ נפל:

שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה וכו' ברייתא בסוף ב"ק (קיו:) ופרש"י לטרפה לבזזה ולישנא דברייתא גבי שכרו תייר מחשבין אף לפי נפשות פי' רש"י אף לפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא וכתב הרא"ש חצי שכר התייר יטילו על הממון וחצי האחר יטילו על הנפשות עכ"ל והא דקתני רישא עמד עליה גייס לטרפה צ"ל דלא היו באין אלא על הממון בלבד וכפרש"י לטרפה לבזזה שאם היו באים גם על עסקי נפשות מ"ש משכרו תייר דמחשבין אף לפי נפשות ואמאי דקתני לא ישנו ממנהג החמרים פרש"י שאם נהגו לגבות לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין:

ומ"ש רשאין החמרים להתנות וכו' עד אין נותנין לו חמור אחר שם בברייתא: ומ"ש ואם אמר תנו לי דמי חמורי וכו'. שם אהא דקתני רשאין החמרים להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו יעמידו לו חמור אחר ואם אמר תנו לי ואני לוקח אין שומעין לו פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא מהו דתימא הא קא מנטר ליה קמ"ל שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי ופירש רש"י אין שומעין לו שמא לא יקח החמור והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור מוסר נפשו לשמור עמהם בלילות מן החיות והלסטין חד מנטר ליה האחד אני יכול לשמור יפה אבל איני יכול לשמור כולם קמ"ל דאמרינן ליה לא כל שכן דהשתא מסרת נפשך טפי:

ספינה המהלכת בים ובקשה ליטבע וזרקו בים להקל ממשאה וכו' עד סוף הסימן ברייתא שם ובגמרא אם פירש למקום שאין הספינות הולכים אין מעמידין פשיטא לא צריכא דבניסן מרחקי חד אשלא ובתשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל ביומי ניסן למקום תשרי מהו דתימא דוושיה נקיט ואזיל קא משמע לן:

מי שפגע וכו'. משנה וגמרא סוף פרק אלו מציאות וע"פ דברי הרא"ש לשם

ולאחר שפרק וטען צריך ללכת עמו מיל תימה דבברייתא (ד' ל"ג) איתא בכל הספרים תנא ומדדה עמו עד פרסה ואפשר דרבינו היה גורס עד מיל אבל בספר ב"ה כתב שט"ס הוא בדברי רבינו:

היה כהן והבהמה בבה"ק. משנה שם לגבי השבת אבידה ותימה למה לא כתב זה רבינו בדין השבת אבידה וכתבו כאן גבי פריקה וטעינה והרמב"ם כתבו בפי"ז מגזילה גבי השבת אבידה וכתב גם כן בפ' י"ג מהלכות רוצח גבי פריקה וטעינה ואפשר דכיון דכתבו גבי פריקה דאיכא נמי צער בעלי חיים דפטור ממילא נשמע דכ"ש דפטור בהשבת אבידה ודוחק: ומ"ש וכן אם הוא זקן ואינו לפי כבודו וכו'. לאו דוקא זקן אלא לפי שסתם זקן אינו כבודו שיפרוק ויטעון נקט הכי ולגבי השבת אבידה תניא בהדיא דלזקן ואינו לפי כבודו איצטריך קרא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם אלא דמ"מ ס"ל לרבינו דוקא היכא שאם היה שלו היה מניחו וכו' דאפילו בזקן נמי חייב לפרוק ולטעון היכא דבשלו לא היה מניחו וכ"כ הרמב"ם להדיא לשם ולהכי גם רבינו בסי' רס"ג לא הזכיר זקן ואינו לפי כבודו אלא סתם וכתב אם הוא בענין שאילו היה שלו היה מחזירו חייב ליטפל בו וכולי וטעם דבר זה הוא דהאי זקן לאו שקנה חכמה קאמר דה"ה למכובד בעלמא ואי קשיא כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק תירץ בנ"י דכיון דצער ב"ח הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות עכ"ל ובזה התיישב דלא קשה לרבינו דפסק דבעוסק במלאכה רשאי ליטול שכר של בטלתו אפילו בפריקה ואינו מחוייב לפחות משכרו ולפרוק אע"ג דצער ב"ח דאורייתא אלא ודאי דלהנאתו הותר צער ב"ח והיא דעת הרא"ש ודלא כמ"ש בנ"י ע"ש הר"ן ומביאו ב"י ע"ש:

הפוגע בשנים וכו' כדי לכוף את יצרו. כתבו התוס' בפ' אלו מציאות וא"ת כיון דבע"פ מוקי להאי קרא דכי תראה חמור שונאך בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף את יצרו וי"ל דלא איירי בהך ברייתא בשונא דקרא אלא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה איסורא כדסני ליה וכ"כ בנ"י ע"ש הרמב"ן אבל בתוס' פ' ע"פ (ד' קי"ג ריש ע"ב) כתבו דברייתא נמי בשונא דקרא איירי אלא דכיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ"ל וכ"כ הרמב"ם סוף הל' רוצח וכ"כ הסמ"ג בעשה ס"ס פ' פ"א והכי נקטינן דאפי' בשונא שמצוה לשנאותו שנראה בו דבר עבירה והתרה בו ולא חזר אעפ"כ הזהירה התורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך: בגמרא פ' א"מ איתא ברייתא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא כותי ומביאו האלפסי שם בפסקיו וה"א בפ' ע"פ וכן כתב הרמב"ם סוף הלכות רוצח וא"ת כיון דקיי"ל צער ב"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא כותי וי"ל כיון דקיימא לן וכו' לא יהא ממונו וכו' והיינו דוקא כשהכותי שם ויתבאר בסמוך בס"ד:

קיי"ל צער ב"ח דאורייתא וכו'. ה"א בפרק א"מ אלא דמדקאמר התם בגמרא לעולם צער ב"ח דאורייתא מי סברת פטור פטור לגמרי דילמא פטור וחייב בשכר וה"ק רחמנא כי איתיה למריה בהדיה עביד גביה בחנם וכי ליתיה למריה בהדיה עביד גביה בשכר ולעולם צער ב"ח דאורייתא משמע להדיא דאי לא בעי למיהב ליה שכר לא מיחייב לפרוק אע"ג דאיכא צער ב"ח וכן כתוב בסמ"ג אבל מלשון רבינו משמע דעכ"פ חייב לפרוק משום צער ב"ח אלא דרשאי אח"כ לקבל שכר ואם לא יתרצה הלה ליתן לו שכר לא מיפטר מלפרוק ומדברי הרא"ש למד כך ע"ש:

אין חיוב טעינה אלא בישראל וכו'. פירוש בטעינה אם אין הכותי שם דליכא נמי משום איבה פטור אבל בפריקה אע"ג דאין הכותי שם וליכא איבה אפ"ה חייב משום צער ב"ח וכשהכותי שם פשיטא דחייב דאיכא משום איבה אבל משום צער ב"ח ליכא דשונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא כותי כדפרישית:

כתב הרמב"ם בהמת הכותי וכו' ואין דבריו מובנים וכו'. ונראה דדעת הרמב"ם היא דליכא איבה אלא בבהמה ומשאה הכל של כותי אבל בהמת כותי והמשא של ישראל ליכא איבה דמימר אמר כותי על ישראל חבירו אינו חס עלי דידי יהא חס ולפיכך אם כותי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו דליכא משום איבה ובפריקה נמי ליכא משום צער ב"ח כשהכותי שם דשונא שאמרו שונא ישראל וכו' כדפי' אבל אם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל דצריך לשהות שם כך פירש"י והא דלא קאמר דחייב לפרוק משום צער ב"ח דאורייתא וכן בסיפא דהבהמה של ישראל והמשא של כותי דקאמר דחייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל שצריך לשהות שם ואע"ג דבפריקה איכא נמי משום צער ב"ח נקט טעם דצער ישראל דאיתיה בין בפריקה בין בטעינה ובזה התיישבה השגת רבינו שעל הרמב"ם: כתב ב"י על רבינו יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער ב"ח עכ"ל ול"ק מידי דלמאי דפרישית ליכא משום צער ב"ח בבהמת כותי אלא בשאין שם הכותי אבל כשיש שם הכותי רחמנא פטריה דשונא ישראל וכו' ומה שלא אמר הרמב"ם טעם צער ב"ח גבי פריקה כשיש הכותי שם היינו משום דנקט חד טעמא לפריקה ולטעינה כדפי':

חמרים וכו' אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו וכו'. וכך הוא ברמב"ם סוף ה' רוצח וכן בסמ"ג פ' פ"א בעשה אבל ברי"ף וברא"ש פ' אחד דיני ממונות הגירסא ולעבור עליו וכ"נ מהשגות הראב"ד שכתב פי' אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמרו אבל באדם לא עכ"ל לפ"ז נראה דעליו הוא דאין רשאין לדרום אבל רשאין הן לילך מעליו ולהניחו לבדו ואין צריכין להמתין עליו אבל להרמב"ם והסמ"ג ורבי' צריכין להמתין וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש:

ומ"ש וכן שתי ספינות וכו' והאחת קרובה לעבור יותר תדחה לאחוריה אותה שאינה קרובה לעבור. לפי דברי רבינו נראה דקרובה לעיר שהולכת שמה קאמר אבל ברמב"ם ובאלפסי ובאשיר"י גורסין קרובה ורחוקה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה ולפ"ז ר"ל קרובה לעירה וכן פי' בנ"י:

שיירא המהלכת במדבר ועמד עליהם גייס לטרפה וכו'. כתב במרדכי פ' הגוזל ומאכיל תני בירושלמי שיירא שנפל גיים עליה מחשבין לפי ממון וכו' כתב הר"י מווינא וז"ל מדלא קתני בירושלמי לטרפה כדקתני הכא בתוספתא אלמא משמע דבטרפה הגייס עסקי' ואע"פ שיש לפרש שעמד עליה גייס לטרפה ונתפשרו עמו כמו התוספתא עכ"ל א"ז נראה דמסקנתו דאף ע"פ שכבר טרפו מזה הרבה ומזה מעט אי נמי טרפו ממקצתן בלבד אפילו הכי מחשבין אח"כ לפי ממונם ולא דמי למ"ש מהר"ם במושל שמעליל וברחו מקצתן דפטורין כדלעיל בסי' קס"ג דהתם ודאי הבורחין אינן בסכנה אבל בגייס שעמד לטרוף את השיירא כולם בסכנה שאין יכולין לברוח מפניהם הלכך כולם חייבים ליתן כפי החשבון אף על פי שלא טרפו אלא ממקצתן והכי נקטינן:

רשאין החמרים וכו' ואם אומר תנו לי דמי חמורי שאני רוצה ליקח חמור אחר וכו'. פי' חיישי' שמא לא יקח לו חמור והדמי' יוציא לצרכים אחרים אלא חביריו לוקחים לו חמור ונותנים לו ואע"פ שיש לו חמור אחר וא"כ בע"כ ישמור עם חביריו אפ"ה יותר מוסר נפשו לשמור על שנים ואיכא גירסא אחרת בספרי רבינו ואם אומר תנו לי דמי חמורי שאיני רוצה ליקח חמור אחר ואיני רוצה לשמור עמכם כבתחלה וכו' והיא גי' האלפסי והאשיר"י סוף קמא וגי' רמב"ם פי"ג מה' גזילה וגירסא זו עיקר דלפ"ז ניחא מאי דפריך בגמ' פשיטא משא"כ לגירסא הראשונה דלא הוה פריך מידי ועיין בגמ' ובפי' רש"י סוף קמא:

ובנ"י פ' א"מ הא דאמרינן כל שבשלו אינו פורק בשל חבירו א"צ לפרוק אע"ג דצער בע"ח הוא מ"מ מאחר שהותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודן ודוקא צער גדול הוא דאורייתא אבל צער קטן לא וע"ש:

מי שפגע בחבירו כו' דינים הללו מפ' א"מ מדף ל"ב והלאה ע"ש: ומש"ר מי שפגע בחבירו בגמרא ורי"ף והרא"ש לא הזכיר שפגע בחבירו אבל הרמב"ם כתב ג"כ כלשון הזה ולישנא דקרא עזוב תעזוב עמו נקטו דמשמע שהבעל עמו וזהו שסיים רבינו וכתב חייב לסייעו לפרקה וק"ל ובסמוך יתבאר בדברי רבינו דהאי פגיעה אפילו ברחוק רס"ו אמה מיירי: חייב מן התורה כו' דכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ וגו' דרביצה משמע שצריך לפרוק: וכן אם צריך להטעינה דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים וגו' וילפינן שם (דף ל"ב) מדכתיב נופלים דמיירי דרמו אינהו וטעונייהו באורחא וצריך להטעינו. אלא שבטעינה כו' כך ס"ל לרבנן שם והלכה כוותייהו וטעמייהו שם דאי ס"ד תרווייהו בחנם ליכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער ב"ח וליכא חסרון כיס אם לא יטעון חייב פריקה דאית בה צער ב"ח וחסרון כיס (פרש"י שהבהמה נשברת ומתקלקלת תחת משאה) לא כ"ש אלא להכי כתב לך רחמנא פריקה לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר ופירש"י הילכך אי לא כתב לך רחמנא פריקה ואתיא ק"ו מטעינה הו"א דיו מה טעינה בשכר כו': לפיכך כו' אמ"ש לעיל קאי וה"ק כיון שאמרנו שחייב לטעון מן התורה אלא שהותר לו ליקח שכרו לפיכך אם צריך להתנות ביותר כו' אין לו אלא שכרו הראוי לו אפילו היכא דליכא למימר משטה אני בך דכיון שנותנין לו שכרו הראוי לו חיילא עליו מצות טעינה ותנאו שהתנה הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה: ומ"ש שכרו הראוי לו ר"ל כשהוא בטל נותן לו מה שראוי ליתן לפועל בטל על טירחת טעינה זו ואם מתבטל ממלאכתו הוא דינו דין השבת אבידה וכדמסיק רבינו והיינו סתם בעל מלאכה ניחא ליה בעבודה קלה וליטול פחות מלעסוק במלאכה כבידה גם לזה יתן כפועל בטל ממלאכתו הכבידה ולעסוק בהטעינה אם היא קלה ממלאכתו ואם לא ניחא ליה בקלות המלאכה כ"א בשכר מרובה צריך להתנות עם הבעלים או לפני ב"ד ואם אין שם בעלים או ב"ד להתנות עמהן אינו מחוייב לפסוק ממלאכתו ולעסוק בהטעינה כי שמא לא ירצו הבעלים לשלם לו כ"א כמו לפועל בטל וכמש"ר כל זה (בסימן רס"ה) והטעם כתבתי (בסימן רס"ד) דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם:

אפילו כמה פעמים חייב שם בגמרא שנאמר עזוב תעזוב ודרשינן עזוב אפילו כמה פעמים תעזוב אפילו אין בעליו עמו:

היו הבעלים שם כו' פטור דכתיב עזוב תעזוב עמו משמע שגם הוא יסייע והאי פטור ר"ל מטעם מצות פריקה אבל משום צער ב"ח חייב בפריקה ונ"מ דמותר לקבל עליה שכר וכדבסמוך בסי"א: אבל אם אין הבעלים שם או שהיה שם והוא זקן או חולה חייב פי' הוא לבדו בפריקה בחנם ובטעינה בשכר:

היה עליו יותר ממשאו פי' לאפוקי מדר"י הגלילי דדריש שם (דף ל"ג) מדכתיב רובץ תחת משאו משמע דוקא משאוי שיכול לעמוד בו אלא כרבנן דפליגי עליה (רבצן) ודרשי רובץ ולא עומד רובץ ולא רבצן וכדמסיק רבינו:

רס"ו אמות כו' לשון הגמרא שם (דף ל"ג) ושיערו חכמים א' מז' ומחצה במיל וזהו ריס וכתבו התוס' שם ז"ל וזהו ריס אית דגרסי רוס דז' ומחצה רוס עולה אלפיים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפ' שני שעירים כו' עכ"ל ורבינו שכתב משיהיה ביניהן רס"ו אמיות ושני שלישי' מוכח דס"ל ג"כ דעיקר הגירסא היא רוס וס"ל ששם רוס ע"ש רס"ו אמות דז' פעמים ומחצה רס"ו עולה אלפיים פחות ה' אמות וכדי למלאות החשבון כ"ר וב' שלישי' דט"ו שלישי' עולים ה' אמות וכ"כ בערוך וסיים ביה ז"ל ס"ה אלף תתרצ"ה ואל יקשה בעיניך חסרון הה' אמות לפי שלא היה יכול לעשות ריס שיהא עולה החשבון יותר מאלפיים לכן העמידוהו ברו"ס עכ"ל ור"ל אע"פ דבעלמא נזכר בגמרא שיעור ריס כאן שהשיעור א' מז' (ומח') ומחצה במיל לא היה אפשר לתת השיעור כמלא ריס שז' פעמים ומחצה ריס עולה יותר מאלפיים לכן נקטו בלשונם רוס ולא חששו אב' שלישים הנותרים כיון שלא הגיע לאמה ונראה שגם התוס' הנ"ל שכתבו אית דגרסי רוס שז' ומחצה רוס עולה אלפיים כוונתן לזה מדכתבו לשון עולה וס"ל דלא דקדקו בהחמשה אמות ועיין בח"ש מ"ש ע"ז ונראה שכתב דבריו לגירסת ריס ע"ש וגירסת רבינו ולשונו הוא מדוקדק יותר:

וצריך ללכת עמה מיל בגמרא ובכל הפוסקים איתא פרסה שהיא ד' מילין ועבד"ר שכתבתי ישוב וטעם לדברי רבינו: אבל צריך ליתן לו שכרו ע"ז ז"ל התוס' שם ונ"י אע"פ שההליכה זו צריך פריקה ופריקה היא בחנם אפ"ה צריך ליתן לו שכר ההליכה משלם והא דכ"ר שאם יפול יחזור ויסייעו ולא כתב שאם ירבץ תחת משאו שיפרק ויטעננו נראה דגם פריקה בכלל שאם יפול הוא והיינו שהמשא יטה מע"ג הבהמה לצדדים ואז דרכה לרבוץ תחת משאו כי קשה עליה לישא מצד א' וק"ל:

היה כהן כו' משנה שם ואם היה שלו היה מניחו כו' עיין מ"ש בדרישה:

וכתב הרמב"ם כו' חסיד ועושה לפנים כו' כן הוא במיימוני פי"ג דרוצח ור"ל אם עושה בשאר עניינים לפנים משורת הדין בממונו גם בזה יעשו בגופו: אין לו רשות לזלזל בכבודו דנהי שיכול למחול תוספת כבוד כדאמרינן בעלמא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול על כבודו דוקא אמרו אבל לנהוג בעצמו זילותא אסור מפני כבוד התורה ואע"פ שיש בפריקה צער ב"ח דהוא דאורייתא מ"מ כיון דפטריה רחמנא פטריה אפילו במקום צב"ח ומש"ה נראה דבסמוך (סי"א) כ"ר צער ב"ח דאורייתא לפיכך כו' כגון ולא חשב נמי זקן ואינו לפי כבודו אלא ודאי הוא פטור גם בזה ואיסורא איכא להרא"ש אם יזלזל דומיא דהוא כהן והיא בבית הקברות וגם התוס' כתבו שם (דף ל"ב) דאף דצער ב"ח דאורייתא התירו לעקור על המלכים משום כבודן וכן התירו לאו בל תשחית משום כבוד הנשיאים ע"ש. והב"י כתב בס"ס רס"ג דלהרמב"ם י"ל דלא מקרי זלזול גביה כ"א כבוד שמים מאחר דאין דרכו לעשות כן בשלו ומטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין: יוותר מממונו כצ"ל ור"ל יפריז מממונו ומה שלא כ"ר זה לעיל (בס"ס רס"ג) לפי ששם לא איירי אלא מדין חיוב ומהאבעיא דאיתא בגמרא באם דרכו לטפל בשדה ולא בעיר דאית דאמרי דחייב גם בעיר וע"ז כתב דהעיקר כגירסת הרי"ף דבעיר פשיטא דפטור ואע"פ שהרא"ש כתבו גם שם היינו טעמא שכתבו לפי גירסא דאית מפרשי דגרסי בהאיבעיא שם חייב בעיר אבל רבינו קיצר שם וסיים כגירסת הרי"ף מש"ה לא כתב גם לזה וכבר כתבתי כל זה בדרישה שם (סימן רס"ג) ע"ש: וקנאם ממנו ר"י כו' ובגמרא איתא עוד שהפקירו מיד כדי שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול ולפי שאין כאן מקום דין זה דלא אתא רבינו אלא ללמדנו איך נעשה בהשבת אבידה לפנים משורת הדין מש"ה השמיטו רבינו ועמ"ש עוד מזה בסימן רס"ג ס"ח:

הפוגע בשנים כו' ברייתא שם: ה"ג בד"א כששניהן אוהביו או שונאיו כו' דאילו אהובים או שנואים משמע שהם שנואים מעצמן במעשיהם ובכה"ג אפילו הא' שונא לא שייך טעמא דכפיית יצרו דהוא מותר לשנאותו ועוד דהא סיים וכתב אבל אם הא' שונאו כו' ש"מ דברישא ג"כ מיירי בשונאיו ועיין בסמ"ע:

חייב משום צער ב"ח ונ"מ שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו כלשון הזה כתב נמי הרא"ש בס"פ א"מ וגם ר' ירוחם וקיצור פסקי הרא"ש כ"כ ונראה דכתבו האי לישנא שאם ירצה ליתן כו' לאפוקי אם אינו רוצה ליתן לו בעליו שכר שמחוייב לעשותו בחנם משום צער ב"ח אבל לא נקטו משום שאסור לו להתחיל ולומר לו אני אפרוק ע"מ שתתן לי שכרי כי ודאי אין איסור בזה רק שלא ימנע מלפרוק עבור זה משא"כ בטעינה ובפועל הנ"ל מש"ה כתב שם שרשאי לומר לו לא אטעון עד שתתן לי שכרי ומש"ר מותר לקבלו ר"ל לאפוקי במקום שמצווה על הפריקה דאסור לקבל כמו שכר דין (סימן ט') ושכר ראיית מומין בי"ד (סימן שי"ב) ע"ש ועבד"ר:

אבל לא בכותי כו' שם (דף ל"ב) ע"ש:

דליכא איבה דיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו:

ובפריקה חייב כו' פי' ואפילו בי"נ גמרא שם:

כתב הרמב"ם בהמת כותי כו' בפי"ג מהלכו' רוצח כ"כ: ומ"ש אין זקוק לו מיירי בטעינה לבד ועבד"ר: למה אין חייב לסייעו משום איבה אבל לא שייך להקשות ליחייב משום צב"ח כמ"ש בסמוך דבבא זו מיירי בטעינה לבד ועבד"ר: וכי גרע כו' ונראה דדעת הרמב"ם דכיון שהמשא של ישראל לא חיישינן לאיבה ועבד"ר: תיפוק ליה משום מצות פריקה דנ"מ לדינא יש בה"ט דמשום צער ישראל דהיינו שהישראל ישהה שם זמן רב מותר לקבל עליה שכר כמו בצב"ח משא"כ למצות פריקה ועוד למה הניח עיקר מצוה דאורייתא ונקט טעם צער דישראל דאינו נזכר בדאורייתא אבל במציעתא לא שייך האי קושיא כיון דאין הבהמה של ישראל לית בה מצות פריקה ומותר לקבל עליה שכר ועבד"ר ושם הארכתי לתת טעם לכל וכ"מ) סברא זו ליישב דברי הרמב"ם) אלא שמדאמרו בגמרא סתם משום איבה משמע לרבינו שאין חילוק וס"ל דלא דמיא לההיא דחרש ופקח דהתם שניהם יחד משא"כ כאן ואף אם מיירי דניכר דהמשא הוא של ישראל מ"מ כיון דאין הישראל עם הכותי והטעינה מוטל על הכותי ליטפל עם המשא דישראל ולהטעינה לכך ודאי איכא איבה ובעל המרשים רצה להוכיח סברא הנ"ל וכתב דאי ס"ד דשייך איבה א"כ מאי קאמר בגמרא הנ"ל ואי צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת כו' הא גם אם צב"ח לאו דאורייתא נמי קשיא אמאי וחדלת הא איכא איבה וכן התרצן דמוקי לה בטעינה לא תירץ (וכן נראה כוונתו ז"ל) ואין זו הוכחה כלל דס"ל לרבינו דהא דקתני התם בברייתא וחדלת רצונו בעל כזה כתיב בתורה וחדלת וכן הוא דודאי מדאורייתא א"צ לסייע לכותי ותמיהת רבינו היא דוקא על הרמב"ם דלא הול"ל סתם אין זקוק לו דמשמע דאפילו מדרבנן אינו זקוק לו וזהו אינו דהא מדרבנן חייב משום איבה מיהו אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דלית בזה משום איבה מכח סברא הנ"ל בלא הוכחה ומש"ה דקדק וכתב אין זקוק לה במקום וחדלת להורות לך שאפילו מדרבנן אינו זקוק לה וק"ל ומ"ש הרמב"ם ואם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל נראה דנקט ה"ט משום דשייך בפריקה ובטעינה דכיון דהישראל שם וצריך להשהות בתרווייהו איכא צערא דישראל וצער דישראל אף שלא שלא נרמז בתורה מ"מ לא גרע מצב"ח דבהמה דס"ל שהוא דאורייתא אבל אמ"ש הרמב"ם בסיפא ואם הבהמה של ישראל ומשא של כותי דחייב בפריקה וטעינה משום צערא דישראל הקשה רבינו שפיר דהול"ל דחייב משום פריקה דיש נ"מ גדולה בזה דמשום צערא דישראל מותר לקבל דמי הפריקה כמו שמותר בצב"ח כנ"ל משא"כ כשהטעם משום מצות פריקה דהא איכא כאן שלשתן צב"ח וצערא דישראל וח"כ אבל במציעתא דמיירי בבהמת כותי לית בה ח"כ שם ודאי מותר לקבל שכר כנ"ל מש"ה לא הקשה נמי שם שיאמר טעם דפריקה וק"ל ובזה עולה הכל יפה בס"ד ומ"ש הב"י והחכם והמרשים והב"י הביאו בזה לא יכונו בעוני והקורא יראה ויבחר:

חמרים שרגליו של אחד כו' זה הדין מהתוספתא כתבוה הרי"ף ר"פ א' ד"מ וז"ל התוס' חמרים שרגליו של א' מהן רעועות אינן רשאין לעבור עליו כו' עכ"ל וכן הביאו הרא"ש שם בלשון הזה אלא שבמקום חמרים כתב שם חמורים בוי"ו והרמב"ם כתב דין זה בסוף הלכות רוצח וכלשון רבינו ומבואר שנוסח לשון הרמב"ם ורבינו היא מחולקת בתלתא עם נוסחת הרי"ף והרא"ש הנ"ל הא' במה שהם כתבו תיבת חביריו והשני תיבת להקדים והשלישי שכתבו מעליו במ"ס וברי"ף וברא"ש כל אלו תלתא ליתנהו כנ"ל ובגירסת חמורים או חמרים בלא וי"ו מחולקים הנוסחאות דהרב רבינו משה בר מיימוני כתב חמרים בלא וי"ו וגם בספרי רבינו המדוייקים וברי"ף כתוב בהן חמרים בלא וי"ו ובקצתן כתב חמורים בוי"ו והנה נראה אף שהנוסחאות מחולקות כנ"ל מ"מ הענין מכולם א' וכולם לדעת אחת נתכוונו למ"ש הרמב"ם ורבינו וכמ"ש בפרישה וזה ברור שהרמב"ם ורבינו שמדרכם למשוך אחר דברי הרי"ף והרא"ש ע"כ נראה כמ"ש והיו לאחדים אבל הראב"ד כתב בהשגותיו ז"ל חמרין שרגליו של א' רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו פי' אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא עכ"ל הנה שלקח שיטה לנפשו במה שפי' התוספת' הנ"ל שר"ל אין רשאין לדרוס ע"ג החמור ובודאי שס"ל שכן הוא ג"כ דעת הרי"ף אבל דעת הרמב"ם א"א לפרש כן מדכתב ל' להקדים ולא מעליו במ"ס ואף ששם בהשגות הראב"ד ציין בריש הדברים ג"כ תיבת להקדים ותיבת מעליו ואפ"ה כתב הפי' הנ"ל דר"ל שידרסו עליו נ"ל דט"ס הוא שהקדימו לציין כל' הרמב"ם הנדפס שם ולא שמו עיני הבטתם על הבדל פירושו ושנוסחאתו היה כנוסחת התוספתא והרי"ף הנ"ל וכיוצא בזה צ"ל הרבה פעמים בהשגות הראב"ד ואפשר שנוסחת הרמב"ם שהיתה לפני הראב"ד היה כתוב בה כנוסחת הרי"ף ומש"ה לא כתב דבריו בלשון השגה אלא בלשון פי' ובאמת פי' הראב"ד מצד עצמו הוא תמוה וכמ"ש גם הכ"מ שם עליו ז"ל ותמיהא לי שיהיה להן רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימתוהו בדריסתם ולי נראה דה"פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל עד כאן לשון כ"מ ודו"ק: ואם אמר כו' זה קאי ארישא אמ"ש רשאין החמרין כו' ומיירי כשלא אבדו בפשיעה: ה"ג שאיני רוצה ליקח חמור אחר ואני רוצה לשמור עמכם כו' ראשון בב' יודי"ן והשני ביו"ד אחת וכן הוא בספרי' המדוייקים גם ברי"ף וברמב"ם ועבד"ר:

ספינה המהלכת כו' עד סוף הסימן ברייתא גמ' שם: לפי המשאוי ולא לפי הממון פי' שאם א' יש לו מאה ליטרא ברזל וא' מאה ליטרא זהובים משליכין בשוה לתוך הים רש"י שם פ' הגוזל:

במקום שאין הספינה כו' לשון הרמב"ם ה"ג שאין הספנין הולכין באותו זמן וכן הוא בש"ע ור"ל דבגמרא פריך פשיטא ל"צ דבניסן מרחקין חד אשלא ובתשרי תרי אשלי ואזיל ביומי ניסן למקום תשרי ופרש"י שבניסן שהנהר גדול מהפשרת שלגים וגשמים אין מתרחקים משפת הנהר אלא מלוא חבל אחד ובתשרי שהמים חסרים והספינה אצל השפה גוששת רגילין להתרחק לתוך עומק המים תרי אשלי: