דין הזוכה מן ההפקר והפקר כיצד וכמה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רע״ג

הצד דגים. עיין בתשובת רשד"ם סי' קנ"ז:

בין שהוא דבר מופקר ועומד. פי' כגון אלו שכתב הטור והמחבר בסמוך סי"ב:

בין שהיו לו בעלים. ויכולין אפי' הבעלים עצמן להקדים נפשם לחזור ולזכות בו בהגבהה או במשיכה במטלטלים או בחזק' בקרקע כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז:

שאינו נדר. ל' הגמרא דאלו נדר הוי לעניים לחוד והפקר בין לעניים בין לעשירים וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה:

שאסור לחזור בו פי' בדיבור בעלמא א"י לחזור ולמחות בהבא לזכות בו לומר שלי הוא עדיין אבל אם הקדים הוא נפשו וזוכה בו במשיכה או בחזקה הרי הוא כאחר וכמ"ש בס"ד:

בין במטלטלים כו'. פי' בשניהן מהני ל' זה להפקירו.

אינו הפקר פי' וחייב במעשר ואם קדם עני וזכה בה לא עשה כלום כן פי' הר"ש פ"ז דפיאה:

כשמיטה. פי' כדין התבואה והפירות שנתגדלו בשביעית של שמיטה שהוא הפקר הכל וילפינן לה מדכתיב גבי שמיטה ונטשתה יתירה שבא ללמד שכל נטישה דהיינו הפקר יהי' כמוה:

הגדולים קנו עצמן שמיד שהפקירן נסתלקה רשות רבן מהן ויש להן דעה ויד לזכות בנפש עצמן משא"כ בקטנים:

המפקיר את הקרקע כו'. אע"ג דכבר כתב זה המחבר בס"ג שם כ' לשון הטור וכאן נמשך אחר ל' הרמב"ם שכ' דין עבדים וקרקעות גבי הדדי:

אפי' הפקיר בפני הא'. ס"ל דא' מיהא בע. דאותו א' ישמע שהפקירו בעליו ויכול לזכות בו לנפשו אבל בלאו הכי אין שם הפקר עליו ומה"ט גופו אמרו חז"ל דלא יהא הפקר אלא א"כ יפקרנו בפני ג' דאל"ה יכול המפקיר לכפור ולומר לא הפקרתי' מעולם משא"כ בג' דשמעו שהפקירו דכל א' מהן שיקדים נפשו יזכה בו ושנים אחרים יעידו ששמעו שהפקירו וכדמסיק המחבר:

וי"א דאפי' בינו כו'. גם הני י"א ס"ל דמדרבנן בעי' ג' ומטעם שכתבתי ולא קאי אלא אדין תור' שס"ל דא"צ להפקירו בפני האחד אלא בהפקירו בינו לבינו סגי ונ"מ בהשאיל או בהשכיר באמצע השבוע בהמה לעכו"ם לעשות בו מלאכה וסבר שיחזרוהו לו קודם שבת ולא החזירוהו לו אזי יפקרנה בינו לבין עצמו כדי שלא יעבור על למען ינוח שורך וכל בהמתך דבכה"ג אפי' אחר תקנת חז"ל הוה הפקר דאנן סהדי דניחא לבעלים בהפקירא כדי שלא יעבור אלאו דלמען ינוח כו' כ"כ הרא"ש בפרק אין בין המודר וע' בטור ובדברי המחבר ובטור א"ח סי' רמ"ז:

הרי השני ספק הפקר. זהו מיקרי יד הפקר ובכה"ג בצדקה והקדש האומר ה"ז הקדש וצדקה וזה אע"פ דאין ידוע אם האח' שאומר עליו וזה ר"ל וזה יהיה ג"כ כמו זה או אם דעתו לומר וזה יהיה שלי כבראשונה קי"ל דהוה הקדש או צדקה וכמ"ש הטור בי"ד וגם המחבר שם בסימן רנ"ח ע"ש ובהפקר הוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא ומשום הכי פסקו בו לקולא דאין מוציאין אותו מחזקת הבעלים:

כל שלשה ימים הראשונים כו'. כ"כ הרמב"ם בהלכות נדרים פ"ב והוא מברייתא דנדרים (סוף דף מ"ג) וכתב הרא"ש שם הטעם דיכול לחזור בו עד ג' ימים משום הרמאים שרגילים להפקיר פירותיהם ולחזור ולאכול מהן כדי לפוטרן מהמעשר לכן תקנו חז"ל דעד ג' ימים יכול לחזור בו ולומר אני חוזרבו ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הלכך אפי' קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ואם אכל ממנו בין הוא בין אחר חייב במעשר כ"ז שלא כוון לזכות בו ולקנותו וא"ת מאי אהני חז"ל בתקנתם הא עדיין יכול הרמאי להפקירו ולהקדים נפשו מיד לזכותו מן ההפקר ויהי' פטור מן המעשר וי"ל דכל שלא יכול לחזור בו בדיבורו מיד עד שיעשה בו חזקה גמורה הרמאין יראו לנפשם שאחרי' יקדימו נפשם להחזיק בו ואגב שתקנו כן בהפקר קרקע משום הרמאין כנ"ל תקנו נמי בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג' ימים כ"ז שלא זכה בו הוא או אחר וזהו שסיים המחבר וכ' אלא א"כ קדם וזכה כו' ועד"ר מ"ש עוד בזה:

ליום אחד לחדש אחד כו'. פירוש זה שלא הפקירו הפקר גמור אלא לזמן אפי' לזמן ארוך דהיינו לשבוע (פירוש לשמיטה) אפ"ה כיון דלא הפקירו עולמית דינו דאפי' לאחר ג' ימים משעה שהפקירו יכול לחזור בו וחייב במעשר אפי' קודם שחזר בו וכנ"ל כ"ז שלא זכה בו זכייה גמורה בתורת הפקר הוא או אחר וכ"כ הרא"ש ע"פ הגמרא בנדרי' (דף מ"ז) מילתא בטעמא ז"ל כיון שאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וזה שינה לכך אמרו חז"ל דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר עד אתי לרשות זוכה עכ"ל ומיהו כשזכה בו הוי הפקר אע"ג דהוא לזמן דילפינן משמיטה דהוא ג"כ לא הוה הפקר אלא שנה אחד:

והיה מביט בה כו'. דקי"ל הבטה בהפקר לא הוה כזכייה:

עד שיגביהנה אם הוא מטלטל. פירוש אם הוא טלטל שאפשר להגביה ואם אין יכול להגביה קנייתו הוא במשיכה וכמ"ש המחבר לשונו ריש סימן קצ"ח והוא דעת הרמב"ם ומור"ם כ' שם דיש חולקין והוא דעת הטור דאף דאפשר להגביה אם אין דרכו להגביה קנה גם במשיכה ואם הגביה דבר שאין דרכו להגביה קנה לכ"ע וע"ש ובטור שכ' שני הדעות ע"ש:

המדברות והימים כו'. פירוש אלו הן מופקרין ועומדין מאליהן וכל הקודם לזכות בהן זוכה ובמדבר וים עצמו לא שייך זכייה אלא במה שבהם וזה שסיים וכתב כל שבהן הפקר ומפרש כגון העשבים והעצים והפירות כו' ור"ל מכל אלו הוא זוכה מההפקר של המדבר ובסעיף שאחריו כתב מה שזוכה מהימים או נהרות וז"ש הצד דגים מהימים ומהנהרות כו' וק"ל:

ואם צד שם קנה. דכיון דאינו משתמרת בתוך השדה לא קנה בעל השדה:

ה"ז גזלן. דביבר שלו קנאוהו:

מתוך מצודתו של חבירו. היינו כשאין להן תוך דלאו שם כלי עליו ואפ"ה אסור הוא מדרבנן לקחנו ממנו:

אף על פי שאין לו רשות כו' קנה. כבר כתב זה בריש סעיף שלפני זה ומשום סיפא חזר וכתבו כאן:

ואמר זכתה לי שדי כו'. כן הוא דברי הרמב"ם הביאם הטור וכתב עליו ז"ל נראה דהיינו דוקא בשיכול ליקח מתוך השדה כדפרישית לעיל ואז זכתה לו שדהו אע"ג דלא אמר כלום עכ"ל. כוונתו שדין זה דומה לדין הנזכר במציאה בסי' רס"ח דשם כתב הטור דאם הי' צבי שבור או שעמד בקרוב אצלו שיכול להגיעו עוד ובתוך שדהו אז. הוא כנשאר בתוכו וקנהו לו שדהו ואפי' לא אמר תזכה לי שדה שלי והרמב"ם ס"ל דגם שם הדין דבעי אמירה תזכה לי שדה שלי וכמ"ש הטור שם בשמו אבל מודה להטור דבעינן שם שיהא הצבי שבור או עומד בקרוב לו וכן הוא במשנה בהדיא שם וכן סתם המחבר שם סס"ד ע"ש וכאן סתם ולא חילק בזה וה"ט משום דכתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל דשאני הכא כיון דנתפס בהמצודה המצודה עשאוהו כצבי שבור דאינו יכול לרוץ (ואפשר דמ"ה לא כתב מור"ם ז"ל כאן אדברי המחבר די"א דלא בעינן שיאמר זכת' לי שדי כמ"ש בסי' רס"ח משום דאיירי כאן באין יכול להגיע והיותר נ"ל דס"ל למור"ם דבצבי שבור אפי' יכול להגיעו קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ודוקא בהפקר דכלים וטלית ה"ל דקי"ל כהרא"ש דלא בעינן לאומרו וכ"כ נ"י וכמ"ש בסמ"ע שם סי' רס"ח בס"ד ע"ש) ובודאי אם קדם בעל המצודה ולקחו מהמצוד' הי' שלו אבל עכשיו דקדם בעל השדה קנהו בעל השדה כיון שפרס המצודה בשדהו שלא ברשות ואם פרס המצודה במקום הפקר גם הרמב"ם ס"ל דהלוקחו מהמצוד' הוא גזלן וכמ"ש המחבר בסעיף שלפני זה ועד"ר מ"ש עוד מדברי המ"מ ראי' לזה:

ואינו כחצר המהלכת לעיל ס"ס ר"ב נתבאר בטור ובדברי המחבר דחצר המהלכת אינו קונה:

עני המנקף. פי' שחותך פירות מענפי האילן אם באו לידו והיינו שתופס ביד א' בפירי וביד השני חותך ואחר שחתכו משיר פירותיה ליפול בארץ ואח"כ מקבצן יחד אזי מוציאין אותו מיד אחר שבא לקחתן ואם אינו תופס בהם בעת החיתוך אין בהן משום גזל גמור אלא משום דרכי שלום:

שמפסידין הפשתן וניחא להו לבעל הפשתן שיעקור השחלים מהפשתן והעומד על המיצר אינו מפסיד לפשתן ואם כבר הוקש השחליים עד שראוי ליטול ממנו זרע לזרוע תו אינו יונק מהקרקע שיקלקל הפשתן על ידו ולא ניחא תו לבעלים כשיעקרו אחרים:

א' מכ"ד ממין כו'. הוא רובע הקב לסאה שהסאה ו' קבין שהשדה נאסרה ממנו כדאיתא בהלכות כלאים:

מפקירין ב"ד כל השדה. המחבר לטעמו אזיל שכ' בב"י שאינו הפקר עד שהב"ד יכריזו עליו שהוא הפקר אבל מדברי הטור משמע שמעצמו הוא הפקר ועד"ר שם כתבתי טעם לדברי הטור שס"ל שמשעה שנתרבו עוברי עביר' שלא היו נזהרי' באיסור כלאים דשדה עשאו חז"ל תקנה זו שכל שדה שימצא בו א' מכ"ד ממין אחר יהא כל השדה הפקר ע"ש ראיי' לזה:

(סי"ח מפקירין כו') מה שהקשה ב"י על רבינו ממה דאיתא ובט"ו באדר היו מפקירין כו' משמע שצריך ב"ד להפקיר נראה דלק"מ דה"ק ובט"ו באדר חקרו ב"ד אחר מי שעשה כן כדי שיהיה מפורסם וינהגו בו הפקר כנלע"ד:

לחזור. פירוש בדבור בעלמא א"י לחזור ולמחות בהבא לזכות בו ולו' שלי הוא עדיין אבל אם הקדים נפשו וזכה בו במשיכה או בחזקה הרי הוא כאחר וכמ"ש בס"ד. סמ"ע:

בקרקעות. פירוש בשניהן מהני לשון זה להפקירו. שם:

אינו. פירוש וחייב במעשר ואם קדם עני זכה בה לא עשה כלום כן פר"ש פ"ו דפאה. שם:

עצמם. דמיד שהפקירן נסתלק רשות רבן מהן ויש להן דעה ויד לזכות בנפש עצמן משא"כ בקטנים. שם:

אחד. סבירא ליה דאחד מיהא בעי דאותו האחד ישמע שהפקירו בעליו ויכול לזכות בו לנפשו אבל בלא"ה אין שם הפקר עליו וע"ז קאי הי"א שהביא הרמ"א דס"ל דמן התור' אפילו בהפקיר בינו לבינו סגי אבל מדרבנן לכ"ע בעי ג' ועיין בדברי הט"ו בא"ח סי' רמ"ו ס"ג בהג"ה שם ע"ש. שם:

ספק. זה מקרי יד הפקר ובכה"ג בצדקה והקדש האומר ה"ז צדקה והקדש וזה אע"פ שאינו ידוע אם ר"ל וזה יהי' ג"כ כמו זה או אם דעתו שזה יהי' שלי כבראשונ' קי"ל דהוי הקדש או צדקה כמ"ש הט"ו בי"ד ר"ס רנ"ח ע"ש ובהפקר הוא איבעי' דלא איפשטא בש"ס ומש"ה פסקו בו לקולא דאין מוציאין אותו מחזקת הבעלים. שם:

שלשה. כת' הרא"ש הטעם משום הרמאים שרגילין להפקיר פירותיהם ולחזור ולאכול מהן כדי לפוטרן ממעשר לכן תקנו חז"ל דעד ג"י יכול לחזור בו ולו' אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הלכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ואם אכל ממנו בין הוא בין אחר חייב במעשר כ"ז שלא כוון לזכות בו ולקנותו וא"ת מאי הועילו חז"ל בתקנתן הא עדיין יכול הרמאי להפקירו ולהקדים נפשו מיד לזכותו מההפקר ויהי' פטור מן המעשר וי"ל דכל שא"י לחזור בדיבורו מיד עד שיעש' בו חזקה גמורה הרמאי ירא לנפשו שאחרים יקדימו עצמן להחזיק בו ואגב שתקנו כן בהפקר קרקע תקנו נמי בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג"י כ"ז שלא זכה בה הוא או אחר וזהו שסיים המחבר אא"כ קדם וזכה כו'. שם:

לשבוע. פירש לשמטה ואפ"ה כיון דלא הפקירו עולמית דינו דאפי' לאחר ג"י יכול לחזור בו וחייב במעשר אפילו קודם שחזר בו כ"ז שלא זכה בו זכיה גמורה בתורת הפקר הוא או אחר וכ"כ הרא"ש מלתא בטעמא וז"ל כיון שאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וזה שינה לכך אמרו חז"ל דלא להוי הפקר לאפקועי ממעשר עד דאתי לעשות זוכה עכ"ל ומיהו כשזכה בו הוי הפקר אע"ג דהוא לזמן דילפינן משמטה דהוי ג"כ רק הפקר לשנה אחת. שם:

מביט. דקי"ל הבטה בהפקר לא הוי כזכיה. שם:

מטלטל. פירוש שאפשר להגביה ואם א"י להגביה קנייתו במשיכ' וכמ"ש בר"ס קצ"ח ושם כת' הרמ"א דין י"ח דאף דאפשר להגביה אם אין דרכו להגביה קנה גם במשיכ' ואם הגביה דבר שאין דרכו להגביה קנה לכ"ע וע"ש. שם:

דגים. עי' בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ז:

השדה. כת' הסמ"ע דבטור אית' וז"ל נרא' דהיינו דוקא כשיכול ליקחה מתוך השדה כדפרישית לעיל ואז זכתה לו שדהו אע"ג דלא אמר כלום עכ"ל כוונתו שדין זה דומה לדין מציאה בסי' רס"ח דשם כת' דאם הי' צבי שבור או שעמד בקרוב אצלו שיכול להגיעו בעודו בתוך שדהו כו' ע"ש:

המהלכת. ר"ל דאינו קונה כמ"ש בסי' ר"ב סי"ג:

אסור. דהעומד על המיצר אינו מפסיד לפשתן גם אם הוקשו לזרע שוב אינו יונק מהקרקע שיקלקל הפשתן על ידו ולא ניחא תו לבעלים שיעקרו אחרים. שם:

מפקירין. המחבר לטעמיה שכת' בב"י שאינו הפקר עד שהב"ד יכריזו עליו שהוא הפקר אבל מדברי הטור משמע שמעצמו הוא הפקר והטעם נ"ל שס"ל דמשעה שנתרבו עוברי עבירה ולא היו נזהרין באיסור כלאים דשדה עשאו חז"ל תקנה זו שכל שדה שימצא בה אחד מכ"ד ממין אחר תהא כל השד' הפקר. שם:

בין כו'. עב"ק י"ג ב':

שאינו נדר. עסמ"ע והוא דברי הגמ' נדרים ז' א':

שאסור. צ"ל שאינו יכול כו' וכמש"ש היינו צדקה כו' ושם מ"ג ב' איפריך מילתיה דר' יוחנן ע"ש:

שיאמר כו'. שם במתני':

בין כו'. שם במתני':

בין כו'. שם ב':

המפקיר כו'. כריב"ל בגטין לט א' דפ' כאבא שאול וקי"ל כריב"ל בכ"מ כמ"ש תוס בפ"ד דמגילה:

וי"א כו'. ממ"ש בפ"ק דשבת גיגית כו' ועתוס' שם: (ליקוט) וי"א כו'. פליג בתרתי דאפי' בפני א' הוי הפקר ועוד דאפי' מדרבנן סגי בכך והא דאמר שם דוקא בפני ג' היינו לפוטרן ממעשר ועמש"ש ואפי' מדרבנן ממ"ש בב"מ ל"ב בריב"י דאפקריה והתם לא הוה אינש אחרינא בהדי' דאל"כ לידלי ליה ויש שתירצו דר"י בר"י לא חשש אלא כדי שלא יכשלו בלא תגזול מדאורייתא וזהו ס' ראשונה ברמב"ם וש"ע וענ"י שם בב"מ כ"ז והסכים לס' הרב בסי' רסא הנ"ל (ע"כ):

דבר כו'. כלי' בתרא וכן ס"ל לר' יוחנן שם:

המדברות. עספ"ו דסנהדרין מט א':

והימים כו'. ב"ק פ"א ב' וע"ש תוס' ד"ה ומחכין כו' ועסי"ג הלוקח כו' או כו':

הצד כו'. כנ"ל בס' שקדם וכמש"ו דאפי' בכלי שלו זכה ואם היה כו':

ובלבד כו'. דוקא להציל נחילו התירו בב"ק קיד א':

ואם צד כו'. כמ"ש בסי"ד הפורס כו' וכמ"ש בב"מ י"א א' דוקא עומד בצד שדהו ורץ אחריו ומגיעו כו':

ואם היו כו' וכן כו'. כמש"ש דבחצר המשתמרת א"צ עומד בשדהו וגם א"צ רץ אחריו ומגיעו כיון שאינו בצד שדהו ואפי' צבי רץ כדרכו ועתוס' שם ד"ה היה צבי כו':

הפורס כו'. וכשיטתו דאמר דוקא וברץ ומגיעו כנ"ל:

וה"ה כו'. שם וכנ"ל:

להוציאם כו'. כמש"ש למנ"מ כו':

ב"ד. דלא כהטור: