על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר - שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״ב

כיון שבא לידו כו' וחצרו כידו בזה דקניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי לקמן סי' רס"ח ס"ג ע"ש:

שנפלה משנים כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י' דבשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו עד כאן אבל כשנודע שאין שותפין בו [או] שהם מודים שאינם שותפין וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו עד כאן לשון ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלמים:

עד שיבא אליהו. אע"ג דלעיל סי' ר"ס ס"ט כתבתי דס"ל להמחבר ביאוש של"מ זכה בו ואינו חייב להחזירו כ"ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרי' יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' יש לומר דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלם ויחזירו לו ודוק:

ודוקא ששוה שני פרוטות כו'. ושראה אותם מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריה ונטלה אחר ששהא אחר שיוכל למשמש בכיסו ה"ז שלו עד כאן לשון ר"י נ"ד ח"ב והטור ושאר אחרונים שלא חלקו בכך נרא' דלא ס"ל הכי וכנ"ל עיקר ונראה שיצא לו לר"י כן מרש"י ותוס' דף כ"ו ע"ב ונרא' דרש"י לא כ' שם כן אלא לרב נחמן דלא ס"ל אימר שותפי נינהו וכן התוס' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל לדידן דקיימא לן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אע"פ שלא ראה אותם מבקשים ונטלה אחר ששהתה כדי שיכול למשמש בכיסו לא מייאש ואימור שותפין נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו"ק:

או יותר חייב להכריז. ע' בב"ח שדבריו דחוקים גם מ"ש ול"ד לב' מטבעות כו' כיון דמכריז כו' לא יצא עדיין הב"ח י"ח דהא מ"מ הוי מקום סימן וכמ"ש הרא"ש גבי מטבעות אלא ע"כ צ"ל דמתרמי אף דרך נפילה א"כ גם בב' בדים י"ל כן וק"ל וצ"ל דה"פ כיון דנפלו כמה זוגות יחד לא מתרמי דרך נפילה בכך וכך מבואר בל' הב"ח וכ"כ בסמ"ע וק"ל ע' בספר א"א דף ק"א ע"א:

שהקשר סימן. וה"ה מנין המעות הוא סימן אפי' אינו קשור בקשר משונ' עכ"ל סמ"ע וכן משמע ברש"י ודלא כמסקנת ב"י:

וה"ה אם התגר כו'. אע"פ שהתגר קנה מבעה"ב ע' בסמ"ע ס"ק ל"ד. ובחנם דחק שם דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דש"ס וש"ס נקט מלתא פסיקא דקנאו מהתגר לעולם שלו כמ"ש תוס' ע"ש:

אם שהו בידו כו'. וה"ה אם התגר עצמו מצאם אחר ששהה כדי למכור לאחרים ומתייאש בעה"ב שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזור כ"כ התוס' ריש דף כ"ז וכן נראה מדברי הרב המגיד פט"ו מהלכות גזלה דין ז' בשם הרמב"ן והרשב"א וכן נראה מדברי נ"י ע"ש:

בידו כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ל"ז דאי מצאן קודם ששהה בידו כ"כ כו' אז הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סימן אפי' אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא עכ"ל לא דק בלשון דיאוש של"מ לא שייך אלא בדבר שאין בו סי' דביש בו סימן לא מייאש כלל ועוד דהכא ע"כ מיירי בפירות מפוזרים וכה"ג שאין בו סימן אלא ה"ל למימר דהוי יאוש של"מ וצריך להחזיר אם יודע של מי הוא וק"ל:

וכשהוא מקפיד על חלוק וכו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה שכ' אריכות דברים מגומגמים שלא בדקדוק כלל וק"ל:

בשעת אבידה ובשעת מציאה כו'. ילפינן לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דבעי' שיהא עליו שם אבידה בשעת אבידתה ושם מציאה עליה בשעת מציאתה ואין נחשב בשם אבידה ומציאה בפחות מש"פ דלאו כלום הוא:

הוזלה אחר המציאה. כלו' ול"ת כיון דבשעת הכרזה והחזרה אינו שוה פרוטה לא יהא מוטל עליו להכריז קמ"ל כיון דחל עליו החיוב בשעת מציאה תו לא פקע אף שהוזלה:

שידוע שהן שותפין בה. פי' שעדיין שותפין בה:

דשמא שותפין הן בו. אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי להולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרי לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל א' יאמר אני לא מצאתי' שמא השלישי שהלך אתנו מצאו משא"כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידו לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים דאינו מייאש באבידתו דאף אם יכפרנו זה שהלך אתו ורוצה לישבע שלא מצאו סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת זה שמחזיק הוא באבידתי אשר"י וטור ועד"ר מ"ש מזה:

אפי' בא לידו קודם שנודע. דלא בידיעתו תליא מילתא כיון דעל כל פנים אין שם אבידה עליה דאין לאחד בו שוה פרוטם:

דלא חיישינן כו'. וסיים בטור לפיכך לא יחזיר אם שותפין הן אין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין וזה שסיים מ"ו רמ"א בס"ד ודוקא ששוה כו' וק"ל:

סי' במקומו ויכריז אבידה פלוני מצאתי וזה יבוא ויאמר במקום פלוני מצאתיו כי שם הנחתיו:

או מחמת כובדו פי' והי' נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקל המשא מעליו ואף שודאי לא הרגישו מיד בשעת נפילהו דא"כ היה מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש הנפילה סמוך לנפילתו קודם שמצאו זה והגביהו:

כיון שבא לידו קודם יאוש. והוא שקראו חז"ל יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש ור"ל אף אם היה יודע מנפילתו היה מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע האובד בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש:

שנפלה משנים או מג' כו' כבר כתבתי טעם הדבר ובשנים בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ובשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאין שותפין או אין בו אלא שוה פרוטה אין צריך להחזיר דמסתמא שנים לא מחלו לאחד וכנ"ל:

אפילו אין בו סימן. דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתו מצאו והן ידעו שממנו נפל:

שיש זמן רב שנאבד כו'. דקדק לומר שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור דאיכא למימר דדרך הינוח או מטמון בא שמה וכמ"ש בסי' ר"ס מ"ש:

לפיכך המוצא כו'. האי לפיכך קאי אמ"ש בסעיף ג' דאם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כו' הרי הוא של מוצאו אזה כתב דמה"ט מעות ואינך דקחשיב הן של מוצאו וז"ל הטור מעות אדם ממשמש בכיסו וכן לשונות דארגמן הן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב עליו וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמ' כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סי' מייאש מהן ושגם במקומן אין סי' שכל אלו אין דרך להניח ע"ג קרקע ודרך נפילה באו שמה ואין ידוע מקומן עכ"ל:

ומ"ש וככרות של נחתום. לאפוקי של בעל הבית שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בע"ה סי' בלחם אפייתו:

ואם דרך נפילה הן שלו המחבר סתם כדעת הרמב"ם שכתב הטור כן בשמו וטעמו דהני נמי מידי דמיכל הוא וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומה לעיגול דבלה הנ"ל אבל הטור השיג עליו ע"ש בסעיף ט' ובדרישה כתבתי טעמו דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה וליש' ואפיה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו מ"ש שכתבתי שכן דעת התוספות והרא"ש וגם הרמב"ן שכתב ישוב לדעת הרמב"ם והרי"ף הוא עצמו נראה דס"ל כדעת התוס' ומהתימה על מור"ם שלא כתב דעת' לפחות בשם י"א:

וחתיכת בשר כו'. שיש בהם כו' פי' כשיש בו סי' דלא בכל חתיכת בשר או דג יש בו סי':

כריכות קטנות של שבלים בר"ה האי ר"ה ל"ד הוא אלא כל שמצאו במקום הליכות בני אדם ר"ה מיקרי וכן מוכח מלשון הטור שכתב בסי"ב ז"ל מצא עמרים קטנים ברה"י כגון בשדה זרוע' אם ניכר כו' עד אבל מצאן בר"ה כו' ש"מ שכל שרה שאינה זרועה ר"ה מיקרי וכן מוכח בסי' ר"ס ס"י ע"ש בפרישה:

שהרי אין בהן סי' פי' לא מצד עצמן שכולן שוות ולא מצד מקומן מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואינו סומך על מקום הנחתו לבא לומר במקו' זה הנחתיהן משא"כ במצאו ברה"י דסמך על מקום הנחתו:

אם הוא דרך נפילה. כגון שמצאו מפוזרי' ובאמצע השדה. ודרך הנחה הוא שמונחין יחד מן הצד:

אלומות הן כריכות גדולות דאפי' בר"ה במקו' הליכות בני אדם אין דרך בני אדם לזוזן ממקומן:

שיש ברישומן סימן. פי' כל ב"ה אף שיש לו למכור כמה חביות לכולן יש רשימה אחד במקו' מגופתן אבל אין רשימת חבית של בע"ה זה כמו רשימת חביות של בעל הבית אחר מ"ה אם מצאו קודם שנפתחו האוצרות למכור החביות צריך להכריזו ואם יבא בע"ה ויתן סימן רשימתו מחזירו לו ואין חוששין שמא מכרו ומהלוקח נפל והבע"ה יודע מקדמת דנא סימן רשימתו כיון דעדיין לא הגיע הזמן למכור וכן אם יבא א' ויאמר אני לקחתי מפלוני זה שמצא' וסימן זה יש בו ברשימה מאמינין לו ולא אמרי' דמהמוכר נפל דאם כן איך ידע הוא הסימן ולא חיישינן נמי שמא הוא לקח חביות ממנו וחביתו בידו ומזה ידע סימן חבית של בע"ה וגם אחר קנה מב"ה זה וממנו נפל וזה רמאי הוא ואמר דמידו נפל דכיון דלא הגיע זמן מכירת החביות ולא חיישינן שמכר עוד לאחרים משא"כ אחר שנפתחו האוצרות דאיכא למיחש לשני החששות לכך אין מחזירין אותו לבעה"ב המוכר ולא להלוקח בסי' הרשימה ועפ"ר ודרישה מ"ש עוד מזה:

ציבורי פירות כו'. דאין דרך אדם לדרוס הפירות והוה מקומן סי':

מעות מפוזרות הרי הן שלו דידע בנפילתן מיד כמ"ש בסעיף ו':

צבור מעות כו'. דודאי הניחו שם ויש סימן במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן:

עשוי' כמגדל. ל' הטור וכן אם מצא ג' מטבעות מונחי' זו ע"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן וא"צ שיאמר שעשויין כמגדל עכ"ל ור"ל כיון שמצאן מונחין באופן זה כמגדל ודאי לאו דרך נפילה באה שמה באקראי אלא בדרך הנחה בכוון מ"ה צריך להכריז (אבל שנים מונחי' זה על זה בדרך זה אין מזה ראיה וכמ"ש בסמוך והטעם דלמא איתרמי ונפלו כך) ויכריז מטבעו' מצאתי והוא יאמר סי' מנין ומפני שמיעוט רוב שנים והרי גם הוא הכריז מטבעות מצאתי ל' רבים מ"ה בשנים לא הוה סי' עד שיאמר ג' הן והמחבר העתיק ל' הרמב"ם שסתם ולא פירש דבריו מאי מכריז ומאי סי' נותן בו ועד"ר שם כתבתי דמשמע מדבריו דס"ל דסי' מגדל הוי סימן:

ורובו של עליון ע"ג האמצעי. בטור מסיק וכתב ז"ל אבל מצא ב' אפי' עשוין כמגדל או אפילו ג' ואין עשוין כמגדל אלא כולן מונחין זה ע"ג זה וכולן שווין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' קצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג הקרקע הרי הן שלו עכ"ל:

כשיר. פי' בעיגול כזה כחצובה הוא כלי שיש לו שלשה רגלים כזה:

וי"א דנסדק במטבע הוי סי'. הנ"י כ"כ וסיים בטעמו ז"ל שהרי המטבע לענין זה כשאר כל הכלים עכ"ל וכ"כ הרמב"ן הביאו הב"י וכתב ז"ל ואף ע"ג דטעמא הוה משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה ה"ק שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בו והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא ל"ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל הרמב"ן ור"ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סימן שינוי אחד מחבירו יש לחשוש משא"כ כשיש סי' מיוחד לאחד שאין לאחרים:

אין חוששין ל' הטור שודאי נתייאש ומה שכובר החול אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרי' עכ"ל ולשון הגמרא הוא שסובר כשם שנפל ממני כך נפל מאחרי' ואולי אמצא אחת מהן:

ובתוכו מעות כלומר דינו כדמסיק בסוף דכתב על כולן יחד דחייב להכריז ומפני שעל האינך אין פלוגתא אלא על אלו השנים מפני שחרס הנמצא בתוך העיגול או ככר ובתוכו מעות ודאי לא הונחו שם בכוון אלא מעצמו נפלו שם אלא שי"א שבע"ה מרגיש אחר נפילתן שבאו שמה ויבא אחר ההכרזה ויתן זה לסי' שהוא שלו ומ"ה קבע מור"ם הגהתו כאן וכתב על אלו השנים די"א דסי' כזה הבא מאליו ודאי לא הוה סימן:

חתיכת בשר משונה בחיתוכו. בגמרא אמרי' כגון רב הונא דחתכו בתלתא קרנא וחשיב ליה סי' לשלוח ע"י עכו"ם לביתו וכבר כתב רבינו בס"ח דחתיכת בשר דיש בו סי' חייב להכריז וחזר וכתב כאן דשם אהמוציא קאי דחייב להכריזו וכאן אאובדו קאי דמחזירין לו בסי' כזה וחד באידך תליא וגם בטור כתבו ב' פעמים:

אחת אחת הרי הוא שלו שנים שנים כו' עד"ר שם הוכחתי דר"ל דאפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה אחת אחת הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחי' זוגות שנים שנים ה"ל סי' הינוח ואפי' לא מצא אלא שני זוגות הוה מניינם סי' דיאמר ארבע מצאת והיו מונחי' זוגות זוגות וה"ה אם מצא ג' מונחי' יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכא סימן במנין ועד"ר שהארכתי בזה:

שמנין סימן. וכתב בד"מ הטעם דדברי' אלו אינן מצויין אצל בני אדם מ"ה כל שנושא אצלו מאלו הדברי' יודע מנינם משא"כ מטבע וכנ"ל סי"ב לדעת הרמב"ם ע"ש:

אם צרורי' הם פי' שצרורים המעות ומונחין בפני עצמן:

שהקשר סי'. פי' כשהוא קשור בקשר משונה וה"ה מנין המעות הוא סימן אפילו אינו קשור בקשר משונה אלא כיון שעכ"פ צריך לומר שיהיו המעות מונחי' צרורי' דאל"כ אימר דרך נפילה באו שם ונתייאשו הבעלי' מ"ה קאמר דאם צרור בקשר משונה אפילו לית ליה סי' מנין צריך להכריזו:

וה"ה אם התגר עצמו כו'. והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע"פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שיהיה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבע"ה אפילו שהה הרבה צריך להחזיר וכדמסיק:

אם שהו בידו כו'. פי' ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדו דאם מצאן קודם ששהה בידו כ"כ אזי הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפילו אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא ועד"ר.

עבדיו ושפחותיו הכנעניי'. דמה שקנה עבד קנה רבו:

ואם היו אזנים לכלי. ל' הטור אוגני':

היה נשאר מהן בתוכו. בגמ' חילק בין צני ופירי לכובא וכיתנא וכתבו הטור וכתב חילוף פי' דרש"י ור"י ע"ש ובפרישה וכן פסק הרא"ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דר"פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימה על מור"ם שהשמיטו מלכתוב דעתם בלשון י"א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאורייתא וכמ"ש הרא"ש דאזלי' בו לחומרא:

אם כלי חדש הוא כו' שאז אין שייך בו טביע' עין אפילו לת"ח כיון שעדיין לא היה רגיל בו:

שטבעתו העין. ל' טביעת עין:

חייב להכריז שאם יבא ת"ח כו'. מלשון זה דייק הב"י והכ"מ שחייב להכריז אף במקום שאין ת"ח יושבין אבל המ"מ פירשו דגם הרמב"ם ס"ל דא"צ להכריז כ"א שמצא במקו' שהת"ח יושבין וכן נראה דעת מור"ם שמסיק וכתב ז"ל ודוקא אם מצאו במקו' שהת"ח מצויים כו' ולא כתבו בלשון פלוגתא וכ"כ הטור בלא פלוגתא שכ' מילתא בטעמא ז"ל המוצא במקו' שהת"ח מצויים שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלי' (פי' ת"ח האובדו) שאומרי' (פי' הת"ח האובדו אומר וסובר בדעתו) שהמוצאו במקום שת"ח מצויים שם חושב שמא מת"ח נפלו ומשיבו לו ונוטל ימכריז עכ"ל:

או במסכתא כו'. ל' הרמב"ם שם כיצד הי' עוסק במסכת נדה יאמר במקוואו' אני שונה כדי שלא ישאלוהו בענין נדה או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן ושמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה עכ"ל ורש"י פי' מסכתא ופוריא ואושפיז' בענין אחר כתבתיהו בפרישה ע"ש ובדרישה כתבתי הנ"מ בין פירש"י לפירוש הרמב"ם דלפי' הרמב"ם לית בהשינוי צד מצוה אלא מותר לשנות בהן כי הן דרך ארץ לכך כתב בשלשתן ואמר משא"כ לפי' רש"י דיש בהן צד מצוה צניעות וענוה ועוד דלפי' הרמב"ם הא דמשנה באושפיזא היינו דוקא בעת שמתאכסן הוא אצל ראובן וירא שגם הוא יתאכסן שם ויהיה טירחא בשניהן אצל בעל הבית אח' מ"ה משנה וא"ל אצל שמעון אני מתארח ומותר לו לומר כן שאף אם יתארח השני אצל שמעון לא יהיה לו טירחא להוציא כ"א באורח א' וכל אדם מדרכו להכניס אורח משא"כ לפרש"י דפירש דלא ישבחנו דהוא אסור לפירושו אפי' בשעה שאינו מתארח אצלו ע"ש מ"ש עוד מזה ובע"ש כתב ז"ל באושפיזא כיצד שמתארח אצל שמעון ואמר אצל "אחר כו' ול' הרמב"ם שהעתיק המחבר ש"ע ממנו אינו כן אלא ז"ל ואמר אצל "ראובן ואפשר דס"ל לע"ש דצ"ל בשנוי ל' אצל אחר ולא שיפרש אותו אחר בשמו דא"כ יטריח על אותו אחר ובא"כ כוונתו דע"ש דבריו לא נהירין לי דאין זה מדרך הל' דהא זה שאלו היכן אתה מתארח וצריך להשיבו ע"פ שאלתו לפרש ולומר אצל פלוני וגם קושייתו מעיקרא ליתא דאין זה טירחא מיקרי לשמעון וכמ"ש וק"ל ועפ"ר שם כתבתי סי' להתיר שינויים הללו לת"ח "אלף פיך לומר איני יודע "דאלף הוא נוטריקין אושפיזא לימוד פוריא "אלף שפי' לימוד ר"ל למוד פיך לומר איני יודע כלומר שלא יאמר האמת:

וכשהוא מקפיד על חלוק להפכו כו' הוא מימרא דר"י בפרק אלו קשרים והרי"ף והרא"ש לא כתבוהו שם במקומו וגם הרמב"ם והטור לא כתבוהו ובדרישה כתבתי טעם להשמטתן אותו משום דנראה דסתם גמרא דפרק אלו מציאות חולק עליה דשם לא תלה חזרת אבידה באינו משנה בדיבורו כ"א בהנך תלת ומשמע דאיירי בכל אבידה אפי' בחלוקו ור"י תלה חזרתו בדקדוק הפכת חלוקו ניהו דר"י לא איירו אלא בחזרת אבידת חלוקו מ"מ גם באבידת חלוקו ה"ל להצריך שלא ישנה בריבורו וכנ"ל:

וכל ת"ח הוא בחזקת כו'. צ"ע אם בזמן הזה ג"כ יש לת"ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגים בזמן הזה דין ת"ח לענין ליטרא דהבא בי"ד סי' רמ"ג ושל"ד ולענין היתר נדרים ביחיד בי"ד ר"ס רכ"ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקבלוהו עלייהו דבכה"ג אפי' אינו מומחה דן יחידי כשקבלוהו כמבואר בח"מ סי' ג' וכ"ב וע"ל סי' רפ"ז מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביח א' מן הגדולים הנכסים דהשבח לאמצע ואם הוא ת"ח דתורתו אומנתו לא אמרינן דיטרח ויבטל מלימודו בשביל אחרים אלא השבח לעצמו שם כתב נ"י דאין אותו דין ת"ח נוהג בזמנינו וב"י הביאו שם וכתב עליו דאין דבריו נראין וגם בש"ע לא כ' שם דעת הנ"י אבל בד"מ כ' שנראה כדעת הנ"י ובש"ע סתם ולא כתב מידי ע"ש:

ה"ג הוא בחזקה שאינו משנה כי אם בדברים כו':

(ס"א אפי' הוזלה אחר המציאה כו'). וכתב המ"מ ע"ז שזהו דעת הרמב"ן כיון ששוה בשעת המציאה פרוטה חייב בכך וכן משמע מפ' אלו מציאות עכ"ל וכתב ב"י ע"ז וז"ל [וצ"ע] ובכסף משנה כתב ג"כ שדברי המ"ע כמתמוהין שכתב דעת הרמב"ם הוא כך [היפך] ממאי דאסקינן עכ"ל ותמהתי על אלו מאורות הגדולים איך נעלם מהם תלמוד ערוך בפרק הזהב דף נ"ה אבידה שוה פרוטה חייב להכריז אף ע"ג דזל פירש"י דזל בין שעת מציאה להכרזה למה לו להמ"מ לבקש משמעות בזה ובאמת אין שם רמז בפרק אלו מציאות:

(ס"ב בידוע שהן של שותפין) מ"ש הסמ"ע ס"ק ב' גם אני אתפיס משלך וכ"כ רבינו בס"ו ועמ"ש בסי' ע"ה דהיינו לפי דעת האובד אבל לפי האמת אינו כן ודלא כמ"ש בסמ"ע ע"ש:

(ס"ג כיון שבא לידו כו') כתב המ"מ פרק י"ד דגזילה דכ"ז הוא בספק אם ידעו הבעלים מהנפילה ה"ז אסור:

(ס"ו מעות מפוזרות בגמרא אמרי' דזה לא הוי יאוש שלא מדעת דא"ר יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן כתב רבינו דמרגיש שנפל וברמב"ם פרק י"ד דגזילה כ' אבידה שלא מדעת לא הוי יאוש כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע דנפל ואף ע"פ שכשידע שנפל נתייאש ה"ז אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפלה אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או כיוצא בזה אינו יאוש ע"כ וקשה הא במעות אמרינן מסתמא הוה יאוש וי"ל דבא למעט בידוע שנחסר לו הדינר רק שלא ידע שנפל אלא סבר שנתנו לפלוני כמ"ש אח"כ וסיפא הוי פירושא דרישא ועוד נראה לי דהרמב"ם איירי באופן שהיה לו הרבה דינרין בכיס ונאבד אחד מהן כגון זה אין אדם מרגיש מיד עד שימנה המעות וכן מחלקינן סוף פרק הגוזל דף קי"ח הא דאית ליה זוזי אחרינא בכיסיה וכ"כ בסי' שנ"ה לענין גניבה וזה נכון גם לענין מציאה כאן כנלע"ד:

(סי"ב עשוין כמגדל) לדברי רבינו מקום הוי סימן במטבעות שהרי כתב בד"ה שמחזירין מטבע בסי' מקום וכו' וקשה ל"ל כמגדלין הא אין עשוין כמגדלין אמאי הן שלו נהי דאין כאן הוכחה דנימא ודאי הינוח מ"מ לא יצא מכלל ספק הינוח אע"ג דבזה ל"מ הנחה כיון דמיירי במקום שאין משתמר כלל דודאי אפי' אם הניחו שם ודאי ישכחו אח"כ אלא דמהני לענין שלא מייאש שיכול להגיד סימן וכיון שיש סי' במקום דינו דנוטל ומכריז בשלמא בפירות מפוזרות ומעות מפוזרות דמהני י"ל דכיון דהם דרך פיזור יש הוכחה דלא נעשו דרך הנחה ואין כאן סימן מקום מה שא"כ במעות שאינן עשוין כמגדלין ומונחים בדרך שרגילין להיות מונחים אמאי לא נימא מספק דנוטל ומכריז כמו דמצאן אחרי הגפה דסימן ר"ס דבעי' דוקא מדדין שאם מצאן קבועים אמרינן דהוי מקום סימן וכמ"ש המ"מ בפט"ו מגזילה על דברי הרמב"ם בספק הינוח היינו ספק נפילה וצ"ל דשאני מעות שאין דרך להניח מעות ע"ג קרקע בלא כיס ע"כ לא אמרינן מספק דהוא דרך הנחה. וכתב בטור דשנים לא הוי סימן קשה כיון דשנים לא הוי סימן דמיעוט רבים שנים גם בג' ניחוש כיון דלא מכריזין פחות מג' הוי ג' כמו ב' דכשם שבב' אין ראיה ממה שלא אמר טפי ה"נ בג' וי"ל דכל שבא לאפוקי בין יחיד לרבים ודאי יאמר מה שיש רבים תחלה משא"כ כשבאין לחלק בין רבים לחשוב לרבים:

(סי"ג בסימנין שאמרנו) בד"ר כתב כאן בסימני מקום ודחק ב"י בפירושו ונראה שעיקר הגירסא בסימן מנין או מקום אבל אם יש [אין] סי' במנין או במקום:

(ומאחר נפלה) בב"י בשם הרמב"ם והוא מכר אחרת כיוצא בזה הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל ואיני יודע למה כתב רמ"א לשון וי"א בנסדק דהא דיעה האחד שהיא דעת הרמב"ן ס"ל נמי בנסדק דהוי סימן דדוקא במידי דנעשה בשעה שנטבעה המטבע אין מועיל סימן כיון דבאותו פעם נטבעו הרבה:

(סט"ו וי"א דסי' כו') כיון שאינו ניכר מבחוץ אמרי' דבעלים לא ידעו מזה אלא מעצמו נפל לשם כיון שרגילות לבא אליו כ"כ התוספות:

(סט"ז אחת אחת כו') הב"י הקשה על הרמב"ם מאי סי' יש בשנים והוא מתורץ בדברי הסמ"ע ס"ק ב' [ל"ב] ומה שהקשה מדאמרינן בגמרא מאי בדי שוכא נ"ל דהרמב"ם מפרש מאי דאמרי' בברייתא בדי מחטין הוי כ"א מלתא באפיה נפשיה ובדי פירושו מסמורין מ"ה מפרש תלמודא מאי בדי שוכ' דתלי ביה מידי קרי ליה בדי והיינו מסמר שדרך תשמישו לתלות חפצים שלצורך האדם ומ"ה לא הזכיר הרמב"ם אלא מחטין לחוד והזכיר מסמורים דלא הוזכר בתלמוד אלא כדפרישית דזהו פי' של בדי ורבינו דנקט הסתומים נמשך אחר הרמב"ם לדינא אף דבעיקר הפירוש ס"ל כפי' רש"י שבדי דבוק למחטין ומה שהקשה ב"י לפי' רש"י דלמה דרך נפילה הם אמאי חייב להכריז לא ידענא מה קשי' ליה דכל ספק נפילה וספק הינוח אזלינן לחומרא זולת במעות כמ"ש בסי"ב: (שמנין סימן) בסמ"ע ס"ק כ"א [ל"ג] העתיק דברי ד"מ והיינו שהוקשה לד"מ למה אמרי' במטבע כל שאינן כמגדלין לא הוי סי' מ"ש ממחטין כל שהם שנים שנים כמ"ש כאן לזה תירץ דמטבעות דרך כל אדם לשאת מעות אצלו ודרכו לאבד דרך נפילה משא"כ מחטין ויתדות דאין דרך ב"א לשאת אצלו אלא הצריך לו מ"ה יודע מניינם ומדקדק בכך אבל לא הבנתי מאי קא קשיא ליה דהא כשם שבמטבעות הי' הוכחה שבאו שם דרך הינוח כיון שהם כמגדלין ה"נ יש הוכחה במחטין כל שמוצאן זוגות זוגות דהוי דרך הינוח:

(סי' כ"א וכל ת"ח כו') בסי' רמ"ו יש מחלוקת בין הנ"י לב"י האיך דין ת"ח בזמן הזה ונראה כיון דאין כאן אפקועי ממונ' משום אדם בבירור יש לסיווך על זה מ"ה כתב רמ"א כאן סתמא:

שותפים. אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי לההולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרו לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל אחד יאמר אני לא מצאתיה משא"כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידם לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים ג"כ אינו מייאש דאף אם יכפרנו זה שהלך עמו ורוצה לישבע שלא מצאה סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת אבידתי. סמ"ע:

כובדו. פי' והיה נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקלה המשא מעליו ואף שודאי לא הרגיש מיד בשעת נפילה דא"כ הי' מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש סמוך לנפילה קודם שמצאו זה והגביהו. (שם):

קודם. ר"ל דאף אם היה יודע מנפילתו הי' מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דחצירו כידו בזה דלא קניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי בסי' רס"ח ס"ג ע"ש עכ"ל:

משנים. בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ומשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאינן שותפין [או] שהם מודים בכך וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו כ"כ ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלימות. ש"ך:

אפי'. דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתי מצאוהו והן ידעו שממנו נפל. סמ"ע:

בידו. אע"ג דבסי' ר"ס ס"ט כתבתי דס"ל להמחבר ביאוש של"מ זכה בו וא"צ להחזירו כ"ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרינן יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' י"ל דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלן ויחזירו לו. ש"ך:

ששוה. ושראה אותן מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריו ונטלה אחר ששהה כדי שיוכל למשמש בכיסו ה"ז שלו עכ"ל ר"י נ"ד ח"ב. והטור והשאר אחרונים שלא חלקו בכך נראה דלא ס"ל הכי וכן נ"ל עיקר ונרא' שיצאה לו לר"י כן מרש"י ותוס' דף כ"ד ע"ב ונרא' דרש"י לא כ"כ אלא לר"נ דלא ס"ל אימר שותפי נינהו וכן התו' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש אבל לדידן דקי"ל דלא הוי יאוש אע"פ שלא ראה אותן מבקשים ונטלה אחר ששהה כדי משמוש בכיסו לא מייאש דאימר שותפי נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו"ק. שם:

שנאבד. דקדק לו' שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור די"ל דדרך הינוח או מטמון בא לשם וכמ"ש בסי' ר"ס ע"ש. סמ"ע:

נחתום. לאפוקי של בעה"ב שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בעה"ב סי' בלחם אפייתו. שם:

נפילה. המחבר סתם כדעת הרמב"ם וטעמו דהני נמי מידי דמיכל נינהו וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומיא דעיגולי דבילה אבל הטור השיג עליו ע"ש בס"ט וטעמיה דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה ולישה ואפייה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו וכן דעת התוספת והרא"ש ומהתימא על הרמ"א שלא כתב דעתם לפחות בשם י"א. שם:

בר"ה. לאו דוקא ר"ה אלא כל שמצאן במקום הליכת בני אדם ר"ה מקרי וכן מוכח בסי' ר"ס ס"י. שם:

נפילה. כגון שמצאן מפוזרים ובאמצע השדה ודרך הנחה הוא שמונחין יחד ומן הצד. שם:

פירות. דאין דרך לדרוס אפירות ומקומן הוי סי'. שם:

מעות. דידע בנפילתן מיד כמ"ש בס"ו. שם:

צבור. דודאי הונחהו שם ויש סי' במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן. שם:

האמצעי. הטור מסיק וכת' ז"ל אבל מצא ב' אפי' עשויין כמגדל או אפי' ג' ואין עשויין כמגדל אלא כולן מונחין זה על גב זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' מקצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג הקרקע הרי הן שלו ע"כ. שם:

סימן. וסיים הרמב"ן וז"ל ואף על גב דטעמא הוא משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה הכי קאמר שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סי' הא לא"ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל ור"ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סי' שינוי א' מחבירו יש לחשוש משא"כ כשיש סי' מיוחד לא' מה שאין לאחרים. שם:

שנים. ר"ל אפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה א' א' הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחין זוגות ב' ב' הוי מנינם סי' דיאמר ד' מצאת והיו מונחין זוגות זוגות וה"ה אם מצא ג' מונחין יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכ' סי' במנין. שם:

שמנין. וכתב בד"מ הטעם דדברים אלו אינן מצויין אצל בני אדם מש"ה כל שנושא אצלו מאלו הדברים יודע מנינם משא"כ מטבע בסי"ב ע"ש ועיין בס' א"א דף ק"א ע"א:

שהקשר. פירוש כשהוא קשור בקשר משונה וה"ה מנין המעות הוי סי' אפי' אינו קשור בקשר משונה כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דכן משמע ברש"י ודלא כמסקנת ב"י:

עצמו. והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע"פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שהייה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבעה"ב אפי' שהה הרבה צריך להחזיר כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבחנם דחק דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דהש"ס ובש"ס נקט מלתא פסיקא דבקנאו מתגר לעולם שלו כמ"ש התוס' ע"ש עכ"ל:

שהו. פירוש ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדן דאם מצאן קודם ששהו בידו כ"כ אזי הוי יאוש של"מ וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפי' אחר זמן מרובה ומש"ה צריך להכריז עליהן או להחזירן מעצמו אם יודע של מי הם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך וה"ה אם התגר עצמו מצאן אחר ששהה כדי למכור לאחרים דמתייאש בעה"ב דסבר שכבר מכר התגר והקונה אינו יודע למי יחזיר כ"כ התוספות ריש דף כ"ז וכן נרא' מדברי הה"מ פט"ו דגזילה דין ז' בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"נ מדברי הנ"י ע"ש עכ"ל:

נשאר. בש"ס מחלק בין ציני ופירי לכובא וכיתנא הביאו הטור וכתב חילוף פי' דרש"י ור"י וכ"פ הרא"ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דר"פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימא על הרמ"א דהשמיט מלכתוב דעתם בלשון י"א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאוריית'. סמ"ע:

חדש. דאז לא שייך בו טביעת עין אפילו לת"ח כיון שעדיין אינו רגיל בו. שם:

ת"ח. צ"ע אם יש בזה"ז ג"כ לת"ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגין בזה"ז דין ת"ח לענין לטרא דדהבא בי"ד סי' רמ"ג ושל"ד ולענין היתר נדרים ביחיד שם ר"ס רכ"ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה"ג אפי' אינו מומחה כמ"ש לעיל סי' ג' וסי' כ"ב וע"ל סי' רפ"ז ס"ב שם:

וכן אפילו. רמב"ם וגמ' שם נ"ה א':

ואם אח"כ כו'. שלא אמרי שם ך"א ב' אלא דכי אתא כו' אבל לא נודע לו שנתייאשו עד אח"כ ל"ל בה וכמו בעובדא דכופרא דהאי גברא לא ידע דאייאיש דקא מחסם וכי ס"ד דלא ידע דייאוש מותר:

ואם היה כו'. מדקאמר שתי פרוטות ועוד דמילתיה דר"נ במאי מיתוקם אבל הרמב"ם ס"ל אף בכה"ג חייב וכגי' הרי"ף א"ד אע"ג דלית ביה שוה פרוטה לכל חד כו' וכ' הרי"ף ורבא פליג עליה דר"נ וז"ש הרמב"ם וש"ע בסי' ר"ס ס"ג לשלשה עכו"ם וכמ"ש שם ועמ"ש בס"ס צ':

במקומו. כרבא דסתמא דגמ' ך"ה ב' פריך וליהוי כו':

בקשריו. שם ועבה"ג:

כגון שניכר כו'. ך"ג א' הלכתא כו' ברה"י אי כו':

(ליקוט) מחמת כובדו או כו'. שם במתני' מעות ופירות מחמת חשיבותו כמש"ש בגמ' כדרב יצחק כו' וכן בלשונות ארגמן כמש"ש התם נמי כו' וכן עיגולי דבילה וככרות של נחתום גירסת הרא"ש ג"כ אגב דחשיבי כו' וכ' משום דמידי דמיכל הוא וכ' דהוא הטעם ג"כ למחרוזות של דגים וחתיכית של בשר אבל גיזי צמר ואניצי פשתן הטעם משום יקירי וצ"ל שכן היה גי' בגמ' ת"ש גיזי כו' והכלל לגי' כל מתני' משום חשיבי לבד מגיזי ואניצי אבל כריכות ברה"ר טעמא אחרינא להו כמש"ש ך"ב ך"ג בפלוגתא דרבה ורבא והטעם משום דכריכות מסתמא דרך הינוח ועתוס' ך"א א' ד"ה אלו כו' (ע"כ):

אפי' אין כו'. תוס' שם ד"ה שנפל כו' דהא סתם מטבע לית בה סימן:

ואם אין כו'. כיון דבא לידו באיסורא וכמ"ש רש"י לז ב' וכנ"ל:

(ליקוט) ודוקא כו'. כמש"ל ס"ב ועמש"ש דרי"ף ורמב"ם חולקים ע"ז לכן סתם כאן ועמ"ש בס"ס צ' (ע"כ):

אפי' יש כו'. כמ"ש כ"ד ב' בא ישראל כו' וכל הסוגיא שם ושם ך"ג ב' וכמש"ו וכן כו': (ליקוט) מצא כו' אפי' כו'. כמ"ש במתני' ך"ז אף השמלה כו' ובכמה מקומות (ע"כ):

(ליקוט) וכן כו'. עתוס' ך"ו א' ד"ה בכותל כו' וז"ש בגופה ואמר או במקומה כמש"ש ך"ג ב' ועהג"א שם (ע"כ):

שאינם צבועים. טור:

מצא כו'. ך"א א' ועבה"ג ואין דעת התוס' כן וע"ש ד"ה וכמה כו':

המוצא כו'. שם וכפי' תוס' ד"ה ברשום וד"ה אביי:

ודוקא כו'. שם ד"ה חביות כו':

ציבור. ר"ל אפי' א' דקי"ל מקום הוי סי' ועגמ' שם וכן בפירות:

(ליקוט) מצא כו'. דוקא שלשה וטבעא מכריז ויתן סי' במנין. גמ' וערא"ש שם. וצ"ע למה השמיטו הרמב"ם וש"ע (ע"כ):

(ליקוט) והם כו' דהיינו כו'. כר"ח דהלכה כמותו נגד ר' יוחנן ור"י מגדלאה ס"ל כוותיה ואין הלכה כיחיד נגד שנים. ומכריז טבעא כמש"ש בגמ' מאי מכריז כו' דזהו אף לר"ח ור"י מגדלאה (ע"כ):

או שהיו כו'. גמ' שם:

כדי שאם כו'. צ"ל אחר סולם וכ"ה בגמ' וברמב"ם: (ליקוט) או שהיו א' מכאן וא' מכאן וא' על גביהן או זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת א' חייב להכריז. היו עשויים כשיר או כשירה או כחצובם או כסולם ה"ז ספק ולא יטול. דל"ג בגמ' פשוט מיהא חדא כו' אלא אמר רב נחמן כל כו' והוא מילתא בפ"ע אבל סולם לא איפשטא ודברי ש"ע תמוהים וע"ל בהג"ה שכ' כפירש"י והרא"ש וכגי' שלנו (ע"כ):

(ליקוט) ולא יטול. והרא"ש כ' וחייב להכריז דספק איסורא לחומרא אבל להרמב"ם א"צ דאין מוציאין ממון מספק וכמו בספק בכורות וכיוצא וע"ל סי' ר"ס ס"י בש"ע והג"ה (ע"כ):

(ליקוט) המוצא כו'. ל' הרמב"ם וצ"ע דהא בשנים לא הוי מנין סימן כמש"ש ך' ב' ושם כ"ה א' מאי מכריז מנין כו' והרא"ש תי' בס"ה דשאני כאן דמכריז מחטין מצאתי והלה אומר בדין הי' ושנים הי' ור"ל דכאן אפי' בבד א' הרבה מחטין אבל הבד לא הוי סימן שכן דרכו בכך ולכן בבד א' שלו הרא"ש שם ע"ש אבל להרמב"ם בלא בדין ק' וב"ח תי' דאמת הרבה בדין מצא אלא שהן מונחין שנים שנים ע"ש ומ"מ צ"ע למה שינה דברי הגמ' ואפשר דגי' אחרת ה"ל בגמ' (ע"כ):

ואפי' יודע כו'. בתוס' שם ומתייאש בע"ה כו' וכן לתי' הראשון וז"ש שם קודם ששהא כו':

כיצד כו'. כתי' אחרון וכשיטתו לפסוק בכ"מ לפסוק כתי' אחרון ומדקא' הא והא כו' מכלל דבלא אהדריה לעולם שלי: (ליקוט) מצא כו'. כלישנא בתרא. רמב"ם. וכ"פ הרא"ש ואף שכ' דנקטינן ככל הלשונות לחומרא נ"ל דט"ס וצ"ל להלכה ככל כו'. כמש"ו דהלשונות ל"פ אהדדי דלישנא מציעא פי' לא אישתיר דלישנא קמא וליש' בתרא פי' מהדר אפיה דלישנא מציעא ולישנא בתרא קולא הוא וכ"ה ג"כ להרמב"ם אע"ג שדרכו לפ' כלישנא בתרא מ"מ דברי לישנא קמא מפורש בברייתא וכמ"ש היו מקצת הפירות כו' ואין נ"מ ביניהם אלא דלהרמב"ם ללישנא בתרא ליתא לדרב זביד אבל הרא"ש כ' דל"פ כלל ארב זביד וכמש"ש הא והא בצנא ופירי מ' דוקא בצנא ופירי וז"ל הטור וכ"ז בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש"י ז"ל בכ"ע הם של מוצאן ולר"י בכ"ע הן של הנותן סי' בכלי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ועבתוס' ורא"ש והאי בכ"ע שכ' הטור ל"ד (ע"כ):

ואם מראים כו'. שם וכנ"ל:

(ליקוט) אם כלי חדש כו'. אע"ג דרבנן פליגי עליה כמ"ש תוס' שם ד"ה ומודה כו' מ"מ הלכתא כוותיה דמסתבר טעמיה ועוד דשקלו וטרו אליביה. הרא"ש (ע"כ):

אלא בדברי כו'. בתוס' שם סד"ה באושפיזא והרי"ף תי' בע"א: (ליקוט) אלא בדברי שלום. ל' הרי"ף גרסינן בפ' הבע"י כו' מותר לשנות מפני השלום כו' ומסתברא לן דהאי דלא חשיב לה כאן דלא איצטרכא ליה דמצוה הוא כו' (ע"כ):

(ליקוט) בענין שלא יראו כו'. רש"י שם (ע"כ):

ודוקא כו'. כמ"ש לענין ישראלים ועכו"ם: (ליקוט) ודוקא כו'. תוס' שם סד"ה ומודה והרא"ש שם (ע"כ):

וכל ת"ח כו'. דלהכי קאמר בכל מקום צורבא מרבנן: