המוצא אבידה שמתבייש להשיבה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״ג

התחיל במצוה כו' ע"ל סי' רס"א ס"ב:

אינו חייב ליטפל בהן ילפינן מדכתיב והתעלמת. ודרשינן בגמרא פעמים שמותר לך להתעלם כגון זה שכתב המחבר:

ואומד דעתו כו'. פי' אם היו מונחין במקום דיש לחוש שיגנבו או יתאבדו לא היה בוש מחמת הזיקו והי' מטפל בהן להכניסן ועד"ר:

ואע"פ שהרי נכנס בהם לעיר כו'. בעיא דלא איפשטא הוא בגמ' אי אמרי' כיון דהתחיל בהשבה חייב לעשות השבה גמורה או לא וכתב המחבר ל' הרמב"ם דפסק בה לחומרא ומור"ם ז"ל כתב דעת י"א הוא דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו ועד"ר שם כתבתי דלא פסקו כן מכח דאזלי' בו בספיקא לקולא ומשום דאין לזלזל בכבוד תורתו במקום די"ל שלא חיי בתו התורה בזה וכמ"ש הרא"ש ורבינו על הרמב"ם דא"כ ה"ל להסיק ולכתוב דמכח ספק ישלם האבידה מכיסו ועוד כתבתי לזה שאר הוכחות ע"ש אלא ס"ל כגירסת הרי"ף דמסיק הרא"ש דלפי גירסתו לא איבעיא בגמ' אלא אי כה"ג פטור אף בשדה כיון דלא מצי לעשות השבה מעליא או לא אבל בעיר פשיטא ליה דא"צ להחזיר אף אם מצאה בשדה ודרכו ליטפל בו בשדה ע"ש:

שהרי התחיל במצוה כו'. כל' זה כתב ג"כ הרמב"ם פי"א דגזילה ודייק מיניה הר"ן והנ"י דמה"ט לאו דוקא בבהמה קאמר דאנקטי נגרי ברייתא אלא גם בשאר כלים דינו הכי דשייך בהו ה"ט כיון דהתחיל במצוה והא דכתב הרמב"ם דינו בבהמה ל' הגמ' נקט ולרבותא כ"כ דאפילו לא עשה בה אלא הכאה בעלמא והזיזה ממקומה חייב ליטפל בה ולהחזירה וכן הוא דעת רש"י וי"ח אזה והב"י אחר שכתב שהנ"י והר"ן פי' לדברי הרמב"ם כן ושתמהו על הרמב"ם דבגמ' פרק הספינה דף פ"ח משמע דבבהמה דוקא דינא הכי כתב הב"י ישוב להרמב"ם דלא תקשה ליה מהגמרא וכ"כ בד"מ ע"ש אבל מסיק וכ' שנראה לו עיקר שגם דעת הרמב"ם הוא שדוקא בבהמה קאמרי ומ"ש שהרי התחיל במצוה ה"ק מאחר שהתחיל במצוה ואם לא יגמרנה ימשוך מההתחלה היזק לבעל האבידה מאחר דאנקטי נגרי ברייתא אבל בשאר דברים שאין דרכו ליטפל בהן אפילו התחיל בה מותר לחזור בו ולהניחה מאחר דאין לבעל אבידה היזק בהתחלת המצוה ע"ש ומן התימה למה סתם המחבר כאן לכתוב כל' הרמב"ם דאיכא למטעי ביה וכמ"ש:

ואוסרין להחזיר כבר כתבתי בשם הרא"ש דכתב דאסור לזקן לזלזל בכבוד תורתו כיון דלא חייבתו התורה בזה:

ישלם מכיסו בגמ' מייתי עובדא מרבי ישמעאל ברבי יוסי דפגע בההוא גברא דדרי פותכי דעצים א"ל דרי לי אמר ליה כמה שווין אמר ליה פלגא דזוזי יהיב ליה פלגא דזוזי כו' "עד ואפקריה ע"ש ובסי' רע"ב ס"ט הביאו הטור ע"ש:

(ס"ב אלא יכניסם מן השדה כו') בעי' היא בגמ' לפי גי' הרא"ש מי נימא דהשב' מעליא בעינן כיון דלאו דרכו לחזור בעיר לא נחייבו א"ד בשדה הוא דאיחייב לי' מיהת וכיון דאתחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר תיקו. נמצא דמספקא לן אי פטור מכל אפי' בשדה א"ד חייב בכל אפי' בעיר וכתב הרא"ש דיש לפסוק לקולא כיון דבצד החמור יש זלזול בכבוד התורה שיזלזל כבודו להטריח בהשבה וס"ל לרבינו לפ"ז כיון דלא איפטר בהשבה אלא משום זלזול ע"כ חייב עכ"פ בשדה כיון דאין שם בחומר זלזול וא"ל כיון דייחייב א"ע בהשבה בשדה ממילא נתחייב בעיר מן הדין י"ל כיון דיש עכ"פ מצוה בפ"ע בהשבה בשדה שהיא משתמרת יותר בעיר כמ"ש הרא"ש לדעת הרי"ף שפיר י"ל דמה שעושה בהשבה זו אינה אלא לפנים מש"ה שעושה קצת טובה לחבירו כן נ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה ב"י על רבינו דלא דק במ"ש ע"ז שיחזיר בעיר וא"ל לפ"ז מנלי' להרא"ש דהרי"ף הי' לו גרסא אחרית' דלמא גם הוא מפ' כמו הרא"ש אלא דהכריע מסברא לחלק כמו שזכרנו י"ל כיון דאלו כ"כ הרי"ף משום הכרעה דנפשי' היה לו להזכיר שיש איסור אם מחזיר בשדה [בעיר] כמו שזכר הרא"ש ולמה כתב הרי"ף הלכך לא יחזיר בעיר וזה קאי על האיבעיא והאיבעיא לא קאי אלא על החיוב או פטור ממילא מ"ש הלכך לא יחזיר קאי ג"כ אפטור לא שיהיה אסור:

(וכן אם מצא כו') מלשון וכן משמע דוקא בהמה משום דאינקטא ניגרא דבריית' שלמדה לילך מרחוק מ"ה חייב להכריז אף בעיר אבל כלים לא כשמצאן במקום שאין דרכו ליטלם ולפי הטעם דסיים שהרי התחיל במצוה משמע ה"ה כלום שהתחיל בהם כ"כ ב"י ונ"י בשם הר"ן ותימה דהא בפ' כספינה בעי למימר בכלי כיון שנטלה צריך למיעבד השבה מעליא ומייתי ראיה מהך דינא דאמר רבה הכישה נתחייב בה ודחי שאני בהמה דאינקטא ניגרי ברייתא ונלע"ד דהרמב"ם ס"נ דהך מלתא גופי' מבעי' ליה בכאן בדרכו לחזור בשדה כו' מי נימא דטעמא דרבה דהכישה תחייב מטעם ניגרי ברייתא ולא אמרינן כיון דאתחייב אתחייב ולפ"ז הכא א"צ להחזיר בעיר וכיין דלא אתחייב בעיר פטור נמי בשדה דהא בעינן השבה מעליא א"ד הטעם בהכישה דרבה כיון דאתחייב אתחייב ממילא אתחייב כאן גם בעיר והאיבעי' היא כפשוטו לענין דין אם נימא דבעינן השבה מעליות' ופטור לגמרי או אדרבה כיון שיש חיוב בתחלה חייב גם לבסוף אלא שיש ליתן טעם להאיבעיא דודאי אין הסברא ס"ל דבעינן השבה כו' אלא שיש להביא ראיה לצד השני דאזלינן בתר תחלה כיון דאמר רבה הכישה נתחייב בה והיינו מטעם דאזלינן בתר התחלה ממילא גם כאן הוי כך ואמרי' כיון דאתחייב א"ד טעמא דרבה לא כוי משום דאזלי' בתר התחלה ממילא מצד הסברא אמרי' בעינן השבה מעליות' וכיון דלא איפשטא האיבעיא אזלי' לחומרא ומ"ה נקט הרמב"ם וכן מצא בהמה כו' דהוי דינא דרבה דהכישה וסיים עוד שהרי התחיל כו' להורות דקי"ל כמה שנסתפק התלמוד שטעם זה הוא עיקר כנלע"ד בדברי הרמב"ם ואף שהב"י נסתפק בדברי הרמב"ם ובמ"מ אסי' דנ"ל עיקר דוקא בהמה כו' ומ"ש שהרי התחיל כו' ר"ל דאם לא יגמור המצוה ימשך היזק לבעלים מכח ניגרי ברייתא הנלע"ד כתבתי וא"כ אין חילוק בין בהמה לכלים כל שהתחיל אומרים לו גמור אפי' לא התחיל בדרך השבה רק בדרך מתעסק בעלמא כהנהו עיזי דהוי קיימי בי אביי כו' בפ' אלו מציאות ובמ"ש מתיישב מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם:

לעצמו. פי' אם היו מונחין במקום שיש לחוש שיגנבו או יאבדו לא היה בוש מחמת היזק והיה מטפל בהן להכניסן. סמ"ע:

במצוה. כלשון הזה כ' ג"כ הרמב"ם פי"א דגזילה ודייק מיניה הר"ן והנ"י דמה"ט לאו דוקא בבהמה קאמר דאנקטי נגרי ברייתא אלא גם בשאר כלים דינא הכי דשייך בהו ה"ט דהתחיל במצוה כו' ויש חולקין בזה ומסיק הב"י שנראה לו עיקר דגם דעת הרמב"ם הוא דדוקא בבהמה קאמרי וה"ק מאחר שהתחיל במצוה ואם לא יגמרנה ימשך מהתחלה היזק לבעל האבידה מאחר דאנקטי נגרי ברייתא אבל בשאר דברים שאין דרכו ליטפל בהן אפי' התחיל בה מותר לחזור ולהניחה כיון דאין לבעל האבידה היזק בהתחלת המצוה ע"ש ומן התימא על המחבר שסתם כאן כלשון הרמב"ם דאיכא למטעי ביה. שם:

ואוסרין. דאסור לזקן לזלזל בכבוד תורתו כיון דלא חייבתו התורה בזה כן כתב הרא"ש. שם:

אם היה חכם. אף שאינו זקן כמו אביי שם:

וי"א כו'. כגי' הרי"ף דל"ג וכיון דאיחייב כו' ואין הבעיא רק בשדה אבל בעיר פשיטא להו דלא יחזיר ופ' ג"כ לחומרא. הרא"ש. אבל פי' דחוק דא"כ מאי הלכך לא יחזיר בעירו דקא' הרי"ף וענ"י שפי' דבריו בגי' שלנו:

וי"ח כו'. כמו בעובדא דשם ולעיל בס"ב בהג"ה. שפ' לחומרא כיון שהוא בשדה אין זלזול לו כיון שדרכו בכך. רא"ש: