המוצא דבר שמוכח שהונח שם - שולחן ערוך חושן משפט סימן ר״ס

והוא שהעלה חלודה כו' דאל"כ לא יגע בהן כן מוכח ברש"י ותוס' וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל"כ אפי' לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא עכ"ל הג"א מא"ז ור"ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע"ל ס"י בהג"ה:

והוא שימצאנו מטה מטה כו' דברי המחבר צל"ע דזה לשון הטור והוא שהעל' חלודה כו' וכ' הרמב"ם ז"ל והוא שימצאנו מטה מטה כו' ונראה שהרמב"ם מפרש דשתיך טפי דבש"ס שימצאנו מטה מטה וכן נרא' להדיא מה' המ' דאל"כ קשה מנ"ל להרמב"ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע"כ כ' הטור וכ' הרמב"ם כו' משום דאפשר דפירש"י והרמב"ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעל' חלודה ובין שנמצ' מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר שמצריך שניהם קשה תרווייהו ל"ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפי' הש"ס לכך פסק דבעי' דתרווייהו לחומרא:

כדרך כל המטמוניות כו' ע' בסמ"ע סק"ג משמע מדבריו דס"ל דר"ל דעת' מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שיכול לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ"ל ועיין בסמ"ע ס"ק ד':

נסתפק לו הדבר כו' אם הוא מטמון חדש:

לא יגע בהן. אם הוא במקום שרוב ישראל מצוים שם:

מחציו ולחוץ כו' ירושלמי תני מצא בין פסים מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ אם היה מפולש לפנים אפי' מחציו ולחוץ הרי הוא של בעה"ב אם היה מפולש לחוץ אפי' מחציו ולפנים הרי אלו של מוצאיהן עכ"ל וכן הוא בתוספת' רק שבמקום פסים איתא שם פצים ובמפולש איתא בזה הל' אם היה מפולש כולו לפני' אף מה שמחציו ולחוץ של בעה"ב כו' ונראה פי' מפולש שהחור מפולש לפנים דהיינו שהחור נראה מבפנים והוא כולו מפולש לפנים ובחוץ הוא סתום אפי' מה שחציו ולחוץ הוא של בעה"ב דודאי מבפני' בא וכן איפכא כן נ"ל ולכך לא הביא והפוסקי' התוספת' והירושלמי מפני שהוא פשוט כתב הסמ"ע מחציו ולחוץ כו' נראה דאע"פ אם נמצ' מטה מטה כדרך המטמוניו' וצ"ל נראה דאע"פ שאינו נמצא מטה מטה כו' ומ"מ ק' לי מנ"ל הא ואדרב' נראה להיפך דהא התוס' והרא"ש והטור שכתבו כאן והוא שהעלה חלודה הוציאו כן ממאי דקשי' להו הא ודאי הניח ואפי' ספק הניח לא יגע בהן ועוד דביש בו סי' נוטל ומכריז וע"כ תירצו דגם כאן מיירי דשתיך טפי דהיינו שהעל' חלודה כמו ברישא דכותל ישן וא"כ הרמב"ם דמפרש דשתיך טפי שנמצא מטה מטה ע"כ מפרש גם בסיפא כן דאל"כ קשה קושיות התוס' והרא"ש ואם נאמר דיש לו תירוץ אחר על קושיית' וכמ"ש ה' המ' שיש מי שתירץ דמיירי שנראים הדברים שזה ימים מרובים שדברים אלו כאן ומפני יאוש בעלים נגעו בה ותירוץ אחר דכיון שהחור פתוח לר"ה ה"ל כנמצא אבידה בעיר שרובה עכו"ם וה"נ ברוב עכו"ם הוא והרמב"ם ז"ל כתב סתם כפשט השמועות עכ"ל א"כ גם א"צ שהעלה חלודה ע"כ מיירי ברוב ישראל וא"כ צריך להרמב"ם והמחבר שימצאנו מטה מטה ונראה דמשמע ליה לסמ"ע דל"ש בכותל חדש שימצאנו מטה מטה ועוד דא"כ היאך שייך לומר מחציו ולחוץ כיון שהוא בקרקע ואע"ג דהמחבר ס"ל בכותל ישן שימצאנו מטה מטה ושיעל' חלודה היינו לענין שגם מה שמחציה ולפנים יהא שלו דבכה"ג מספקא ליה להמחבר אבל מה שחציו ולחוץ פשיטא ליה דבהעל' חלוד' לחוד סגי וכן נראה עיקר בדעת המחבר ודוק:

שהעל' חלוד' כו' דאל"כ לא יגע בהן כמ"ש לעיל:

אפי' אם העלה חלוד' כו' שאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים תוס' ע"ל סימן רס"ב ס"ה:

אם כיס הוא מוכיח כו'. משמע אפי' בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב"ח לא פסק כן אלא כהרמב"ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב"ם וסמ"ג כן וכמו שכתוב הכ"מ ומהר"א שטיין והכי מוכח בש"ס דאל"כ מאי פריך פשיטא ע"ש ודוק וגם מהרש"ל בבאורו לסמ"ג פי' כן ע"ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פירוש לדבריו פי' שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו' כי דעתו כדעת מהרא"ש ואפשר שטעות המדפיס יש וההוספה שהוסיף התלמיד צריך להיות קודם לכן ע"ש:

הרי אם כו' מיירי שהבע"ה אינו דר עמהן דאם לא כן הרי הוא של בעל הבית שהוא אחרון כמ"ש התוס' ונרא' דלענין דינא לא פליגי הגהת אשר"י והפוסקים עם התוס' דלא כנרא' מדברי הבית חדש דפליגי ע"ש:

של שוכר אחרון כו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל בדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העל' חלוד' כן הוא בהגה' אשר"י מא"ז ומיירי שאין בעה"ב דר שם ונרא' דאם השכירו לאחרים והבעה"ב דר שם עמהם נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העל' חלוד' כמ"ש התוס' דאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים אבל כשאין בו סימן מתייאש הבע"ה ג"כ כשאחרים דרים עמו וכל זה מוכח בתוס' (דף כ"ו ע"א) ד"ה וניזל בתר בתרא כו' שכתבו ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשאו פונדק לג' בני אדם אפי' כי יש סי' מתייאש עכ"ל וא"כ לדידן דלא קי"ל כאוקמתא דעשאו פונדק לג' בני אדם ישראל אלא עכו"ם ומטעמא דיתבאר לקמן סי' רס"ב ס"ב דבג' ישראל לא מתייאש בדבר שיש בו סי' אא"כ עכו"ם דרים עמו דבכה"ג אפי' בעל הבית דר עמהם ויש בו סי' ולא העל' חלוד' הרי הוא של מוצאו דבעל הבית מתייאש כיון שעשאו פונדק לג' עכו"ם כדמוכח בש"ס לשטת התוס' ודו"ק: כתב הסמ"ע סעיף קטן י' של שוכר האחרון פי' אם הוא ישראל עכ"ל ואם שוכר אחרון הוא עכו"ם הוא של מוצאו. טור. וכן מוכח בש"ס לפי' רש"י והרא"ש עוד כתב שם דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר (כבדו) וחפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית עכ"ל וכן מוכח הטעם בש"ס וכן הוא ברש"י ומוכח בתוס' דאם נמצא בבית בסדק עמוק או בגומא עמוקא בענין שאפשר שלא נמצא ע"י כבוד לא תלינן בשוכר אחרון או בבע"ה ואפשר דמן הראשונים הוא ונתייאשו כיון שחפשו ולא מצאו והרי הוא של מוצאו ע"ש ודו"ק:

לג' עכו"ם כו'. ומיירי שעדיין ישנם בבית דאל"כ הרי הוא של בעה"ב שהיא בתרא תוס'. ולפי שטת הפוסקים והמחבר שהבעה"ב אינו דר עמהן אפי' אינם עכשיו בבית הדין כן ודו"ק. וע' בסמ"ע ס"ק י"א עד ר"ל ג' עם בעה"ב כו' והא ודאי ליתא דהא איתא בש"ס דג' עכו"ם ועוד דהתוס' הקשו שם מיד בדבור שאח"ז ל"ל ג' ישראל בתרי ובעה"ב סגי אלמא דבג' ישראל היינו בלא בעה"ב כ"ש דג' עכו"ם הוא בלא בעל הבית אלא כוונת התוס' כפשוטו דפחות מג' לא מקרי רוב לענין מציאה דכיון דמסתמא בעה"ב דר שם לפי שטת תוס' לא סגי בב' עכו"ם ליהוי רובא בהכי אלא בעינן רובא דמינכר וזה נראה דעת הרמב"ם והמחבר דצריך ג' עכו"ם לענין שאין אחר או אפילו הבעל הבית א"י לטעון שהוא שלו אע"פ שהוא דר ג"כ שם והטור מפרש הש"ס כפרש"י והרא"ש דג' עכו"ם ל"ד אלא איידי דנקט ג' גבי ישראל נקט נמי גבי עכו"ם וה"ה חד ובלבד שיהא אחרון ולפ"ז משמע ליה להטור דאם הישראל דר שם סגי בב' עכו"ם דלא אידכר בש"ס בכה"ג שלשה עכו"ם כן נ"ל ברור ואם באנו להשוות דברי הטור עם הרמב"ם והמחבר לענין דינא נוכל לומר כמו שכ' מהר"ש אידלש בחידושיו על דברי התוס' וז"ל אפשר לפרש אע"ג דב' עכו"ם נמי הוי רוב לגבי בעל הבית מ"מ כיון דעיקר דירתם אינו כאן אלא שהוא פונדק לא סגי אלא בג' עכו"ם וליכא לאקשויי לא תוקמא בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב' עכו"ם דהא פשיטא דתלינן ברוב עכו"ם ועוד דמילתא דלא שכיח הוא שיהא ישראל דר עם ב' עכו"ם עכ"ל א"כ התוס' והרמב"ם והמחבר מיירי להדיא בפונדק והטור מיירי בדרים בו אבל אין דברי מהרש"א מוכרחים ונראה עיקר בדברי כוונת התוס' כדפירשתי ודו"ק:

אפי' בתוך הבית כו' כתבו התוס' דמיירי שנמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. נראה דלשיטתם אזלי דמפרשים דמיירי דבע"ה דר עמהם אבל לפי שטת פוסקים ומחבר שאין בעה"ב דר עמהם אפי' אינו נרא' שהוא אבדה הרי הוא של מוצאו כיון דתלינן ברוב עכו"ם ודו"ק:

זכו בהם שניהם כו' ומדברי התו' פ"ק דמציעא דף י"א סוף ע"א נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע"ש וכן מדברי האגודה פ' השואל:

דהוו כשנים השותפין כו' וכ"פ הב"ח ולפענד"נ עיקר דהוא כולו של משכיר אף ע"פ שהשוכר דר בו לבדו וכדלקמן סי' שי"ג ס"ג וכמ"ש שם ע"ש:

מציא' מגנב כו'. כתב הרמב"ן פ' אלו מציאות ריש דף צ"ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והי' שמעון שם יושב והיה סבר הגנב שהוא ראובן הבע"ה ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו אע"פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה"נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע"כ וע"ש וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה:

ואם מצאם על התיבה כו' בב"ח יישב דברי הרמב"ם בדוחק וע"כ פסק דלא כותיה ולפע"ד נראה עיקר כדברי הרמב"ם (וכן נראה דעת הסמ"ג גם בספר ת"ח נראה דס"ל עיקר כהרמב"ם ע"ש) דכן הוא להדיא בירושלמי א"ר אליעזר כיני מתני' ע"ג תיבה שלו הרי להדיא דר"א גופ' דבש"ס דילן אמר למילתיה נמי אתיבה והא דקאמר בש"ס אפי' מונחת על השלחן היינו משום דדייק מילתא מסיפא וס"ל דתני סיפא לגלוי רישא דחד טעמא אית להו ולהכי גם בירוש' נקט ר' אליעזר כסא ברישא והדר תיבה ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם ע"פ הש"ס כן נ"ל ודוק ע' בספר א"א דף ק' ודו"ק:

הרי הם של מוצאם. וחצרו לא קנה משום דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם ורבים מצוים שם לא קניא ליה חצרו כ"כ הרא"ש ור"י וכ"כ נ"י בשם הרשב"א והר"ן וכ"כ ראב"ן סוף דף צ"ג וכ' ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסי' בהן ומוצאו שם הרי הוא שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצוים שם ולא קניא ליה חנותו עכ"ל וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה:

ואפי' יש בהן סי' כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ז עד וצ"ע ולפע"ד לק"מ דמור"ם לא ס"ל כהרא"ש אלא כהרמב"ם (וכן דעת הסמ"ג) דדוקא ברוב עכו"ם הרי הוא שלו ולכך הגיה מתחלה ואפי' יש בו סי' להורות דחנות נמי ביש בו סי' מיירי וברוב עכו"ם כמו שולחני דסיפא וכן נ"ל עיקר לדינא ודכן מוכח להדיא דעת רש"י (וכן נראה להדיא דעת הברטנורה) ותוס' סוף דף כ"ז (ומ"ש הטור שר"י חולק על רש"י לא ידעתי מנ"ל הא דאדרבא מדברי התו' שהם סתם ר"י משמע שאין חולק אלא בגירסא אבל לדינא מודה לרש"י שהרי כתבו דשפיר גרסי' צרורים מיירי ברוב עכו"ם) וכן דעת נ"י וסבר' הרא"ש יש לדחות דכיון דאיכא אינשי דעיילי ונפקי התם לא מייאש ברובה ישראל משום דאמר הא דלא מהדר חנוני משום דאפשר דאינש אחרינא אשכח ויחזיר לי בסי' וק"ל. שוב ראיתי שהרב המגיד פ"ט מה' גזלה כתב בשם התוספות והראב"ד כהרמב"ם וסברת הרא"ש הביא בשם הרשב"א וכתב עליו ודוחק הוא ע"ש:

מצא פירות מפוזרות. ע"ל סי' רס"ב ס"ז:

כמו חצי קב כו'. פי' בתוס' לחד תירוצא דהיינו בב' אמות על ב' אמות דאי בב' על ד' הרי אלו שלו ע"ש ודו"ק:

הרי הוא של מוצאו וכו'. ע' בסמ"ע סעיף קטן ל"ב שכתב דכיון דליכא למתלי משובך נדדה ובאת שם אמרי' עוברי דרכים עברו שם ונופלי' מהם ורובא דעלמא העוברים ושבים עכו"ם נינהו עכ"ל ובתוי"ט פ' לא יחפור תמה על זה דהא במשנ' פרק אלו מציאות (ולקמן סעיף י') מוכח דאין בגוזלות סי' וא"כ אפילו רובם עוברי דרכים ישראל שרי עכ"ל ולפע"ד אין זה קושיא דמ"מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה"ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב. וכן בתו' פ' לא יחפור דף צ"ג ע"ב משמע לכאורה כהסמ"ע מיהו הרמב"ן בחדושיו פ' לא יחפור בשם ר"ח והנ"י כתבו כהתוס' י"ט וכ"כ הע"ש וא"כ צ"ל דגוזלות מידע ידע בנפילתן והוי כמו הנך דלקמן סימן רס"ב ס"ו ז' ח' ט' ודו"ק:

בד"א כשהיו יוני כו' עיין בב"ח דרוצ' ליישב בזה קושית התוס' בד"ה מוצאו כו' ב' שובכים ולא ירדתי לס"ד כי קושית התוס' היא אף באם היה קי"ל דלא כר"ח דאין הולכים אחר הרוב היכא דאיכא קורבה מ"מ היכא דבקורב' שוים ובא' הוי רובא לכל הדעו' אזלינן בתר רובא דהוי דאוריית' דכתיב אחרי רבים וגו' וא"כ לא נוכל לאוקמי מתני' בדפישי וק"ל ע"ש ואפשר לומר דכוונתו הוא דלס"ד דהמקשן יהיה פי' של מחצה על מחצה שולל ב' דיוקים אחד במנין וא' בקורבה וזה אינו סובלות לשון של מחצה כי לא קאי אלא אהרחק מקום וק"ל:

שיש בהסי' כו'. וכל הפוסקים חולקים ע"ז דביש בה סי' נוטל ומכריו א"ל שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ"ש הרב לקמן ס"י וכדבריהם מוכח בש"ס ואע"פ שבב"י וכ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ הש"ס מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאוד ע"ש:

ואם היה דבר שאין כו'. ע"ל סי' רס"ב ס"ד:

זכה בו ואינו חייב להחזירו כו' והראב"ד והטור השיגו ע"ז דיהא מונח עד שיבא אליהו וכמ"ש הרב לקמן ס"י גם הרב המגיד כתב שהרמב"ן והרשב"א ס"ל דיהא מונח עד שיבח אליהו וטעם הפוסקים הנ"ל הוא דהוה ליה יאוש של"מ כמבואר בהרב המגיד ולפע"ד אין כאן שום השגה על הרמב"ם אדרבה פשט לישנא דש"ס דלא יחזור משמע שהוא שלו דאל"כ ה"ל לפרושי דיהא מונח עד שיבא אליהו אע"ג דה"ל יאוש של"מ מ"מ א"צ להניחו עד שיבא אליהו אלא כיון שא"י נמי יחזור יכול לעשות בו מה שירצה והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב ס"ג היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה ואפשר גם כוונת הב"י והכ"מ כן בישוב דעת הרמב"ם אלא דלשונו קצת מגומגם אבל מ"ש בסמ"ע ס"ק מ"ב דס"ל להרמב"ם כיון דבשעה שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו עכ"ל אינו נראה כלל דהיכא רמיזא דמיירי דוקא שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו ועוד דמה חילוק יש ס"ס בחיסורא אתי לידיה וטעמא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הוא כיון דבאיסורא אתי לידיה גם מ"ש הב"ח לדעת הרמב"ם דאף על גב דבאיסורא אתי לידיה מ"מ כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי אינו בדין שיהא מונח עד שיבא אליהו דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא עכ"ל אינו מובן לי דגם הכא יש לו בעלים אלא דלא נודע מי הוח ואם ר"ל דהכא אפשר דשל הפקר הוא א"כ גם בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ אפשר כן הוא ואפ"ה אמרינן דלא הוי יאוש אלא הדבר ברור כדפי' (והמגדול עוז בלבל דבריו שלא במשפט כדרכו ואין צורך להשיב על דבריו כלל):

חייב להכריז ע"ל סי' רס"א ס"ג:

מקושרים בכנפיהן. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה עד דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישים אמה נראה דקשיא ליה דא"כ הרי הוא של בעל השובך וכדלעיל סעיף ח' וכ"כ בתי"ט פ' אלו מציאות ובחנם דחק ואדרב' נראה להיפך דאי ס"ד שאין שובך תוך נ' אמה ומשום דהוי ספק הניח או נפיל' שלא בכונה א"כ ל"ל מדדין א"ו מיירי שיש שובך קרוב תוך נ' אמה והלכך לא חיישי' לנפילה וכמ"ש התוס' פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג ע"ב) ד"ה ודאי בההוא נפל כו' דהיכא דמצי' למימר דמשובך בא לית לן למיתלי בנפיל' כו' והכי משמע ממאי דאמרינן בש"ס אמר רב עוקבא בר חמא במדדין ובפרק לא יחפו' איתא אמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה. דמיירי שיש שובך תוך נ' וחיישינן דמה שובך אתי והוי נמי ספק הינוח הואיל ומקושרין ונמצאו אחר הגדר או אחר הגפה וכן פירש"י בש"ס ואיכא למימר אינש אצנועינהו הואיל ומקושרים עכ"ל אבל לעיל ס"ח מיירי שאין מקושרין ואין להקשות אמאי לא משני בש"ס (פרק אנו מציאות דמיירי שאין שובך קרוב תוך נ' אמה ומטעמא דחיישינן לנפילה דלא הוי מקום סימן י"ל דא"כ ממ"נ יטול ויכריז דאי אינש אצנעינהו יתן סי' במקום ואי נפל' ממנו ודאי נתיאש דמסתמא בעליו הרגישו כשנפל כדלקמן סי' רס"ב ס"ג וכן כתב הרמב"ן בחידושיו פרק לא יחפור בשם ר"ח ונ"י פ' לא יחפור דטעמא דחוץ לנ' אמה ה"ה של מוצאו דההוא דנפל מיניה מייאש כיון דלית ביה סי' ואפי' תימא דלא הרגיש בנפילתו מ"מ יטלנו שהרי מי שנפלה ממנו לא יבקש עוד וא"כ יהא בידו עד שיתברר של מי הוא ואמאי קתני לא יגע בהן לכך צריך לאוקמא במדדין ודוק היטב:

דאם הדבר משתמר כו'. כלו' שהוא במקום המשתמר וכן הוא בטור ותוס' והרא"ש דכיון שהוא במקום המשתמר לגמרי אפי' יש בו סי' אינו חייב בהשבה הלכך לא ייגע בהן:

הוא ספק אם הניחו כו'. הל' מגומגם דהא כיון דיש בו סימן טעמא דלא יגע בהן הוא משום שלדעת הונח במקום המשתמר וא"כ הוי ודאי הניח וכן הוא לשון הרא"ש כללא דמילתא דהניח במקום המשתמר כגון ודאי הניח אפי' יש בו סי' כגון טלית וקורדם בצד גדר כו' וגם לשון הטור משמע כן ע"ש:

ובמקום שאינו משתמר כלל כו' גם בכאן קיצר הרב בלשונו דפשיטא דבודאי הניח ואין בו סי' אפילו במקום שאינו משתמר כלל לא הוי של מוצאו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם דהוי יאוש שלא מדעת וע"כ הוכרחו הטור והרא"ש לפרש כמו כריכות קטנות בר"ה שאין בהם סי' לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחלה הניחום בעליהן שם להקל ממשאן ושכחום ונתייאשו כיון שאין בהם סימן לא בחפץ ולא במקום עכ"ל רוצה לומר דדוקא בכה"ג שמסתמא מיד נתייאשו הבעלים קודם שמצאו זה והילכך בהיתרא אתי לידי' אבל בעלמא היכא דהוי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו לדעת הפוסקים והר"ב ע"ל סי' רס"ב ס"ס י"ב:

ואם נטלו כו' ומדברי הנ"י והר"ן פרק אלו מציאות והרמב"ן והרשב"א והרב המגיד פט"ו מהל' גזילה נראה להדיא דבכה"ג יחזיר כיון שלא הוליכו לביתו דממ"נ אם הבעלים הניחום שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת בעלים יכול להחזירו ואי מעלמא אתי כיון שאין בו סימן הרי הוא שלו וכיון שיכול להניחו בביתו למה לא יהא רשאי להניח במקום שנטל וכן נ"ל עיקר דמשמע דהך דרבי אבא בר זבדא דבש"ס דילן היינו הך דירושלמי ודוק:

בד"א שמצאו באשפה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ד שכ' עד אבידה מדעת הוא והרי היא של המוצאו וכן הוא לשון הטו' והמחבר שהעתיק ל' הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל כו' ואין זה מוכרח וגם קשה לפ"ז מאי פריך בש"ס אבידה מדעת הוא דלמא ברייתא אשמועינן דיכול ליטלו ולהכריז משא"כ במכוסה דאסור ליגע בו ודוחק לומר דלישנא דנוטל ומכריז משמע ליה שהוא מחוייב ליטלו אלא ודאי פריך אמאי מכריז הרי הוא שלו ויותר נראה שהרמב"ם קיצר בדבר ולא כתב רק מה שנאמר בש"ס לפי האמת ואשפה שאינו עשוי לפנות כלל שהוא מוזכר בדברי המקשה לא הוכרח להביא ואפשר דלדינא מודה להטור וזה נראה טעמו של מור"ם ואף על גב דלקמן סי' רס"א ס"ד לא ס"ל להרמב"ם הכי מ"מ כיון שבלשונו כאן אין הכרח העתיק הר"ב דברי הטור כפשטן וכן דרכו בכמה מקומות או יש לחלק בין אבידה מדעת דהכא להתם כמו שמוכרח לומר לדעת הרמב"ם שם וכמ"ש שם ולענין דינא פשיטא עיקר כהטור ומור"ם:

ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה. פי' אף שידוע שהיה ביד זה ושל אבותיו ג' או ד' דורות מ"מ כיון שהוא ידוע שלא היה שלהן ושל אבותיהן מעולם והאבידה העלה חלודה ונמצאת מטה מטה כדמסיק מ"ה אמרי' המע"ה שיכול זה המוציא אותן לו' לא של אבותיך היה אלא של עכו"ם אמוריים שהיו דרים מימים קדמונים במקום זה היה כן הוא ל' הגמ' וה"ה של עכו"ם אחרים כל מקום לפי מה שהוא ואפילו חלודה כזה וירידת דרך מטה כזה יכול להיות שאירע מב' ג' דורות שהיו אבותיו של זה מ"מ כיון דמצאו דרך מטמוניות ואפשר שבא שמה מימים קדמונים והיה של עכו"ם המע"ה וכ"כ הטור ע"ש:

הרי הוא של מוצא'. פי' אפי' נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע"ה שדר בו לע"ע כתבתי בדרישה טעמים והטעם הכולל לכמה ענינים הוא במ"ש בפרישה בשם המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוה ידע ליה לא היה מפקירו וכן נראה מתשובת הרא"ש שהביא הטור ס"ג אבל אין ראיה משם וכמ"ש בפרישה ע"ש:

כדרך כל המטמוניות הישנים דאיכא למימר בשעת הנחה מונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח"כ נשתקע הכותל וגם הוגבהה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומ"ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך:

שמא מונחים הם שם בפרישה כתבתי דנראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצאה באשפה שאינו יכול לפנות שבסוף סי' זה ע"ש מ"ה פסק דלא יגע בו דומיא דאשפה וגם אינם של בעל הגל והכותל:

מחציו ולחוץ כו'. נראה דאע"פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות עפ"ר:

ואם הוא ממלא כל הכותל כו' אפילו הוא חתיכה א' ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי"ל דחולקין בספק ממו כזה:

ואם הם לצד פנים כצ"ל ואם בוי"ו ר"ל כיון שהיד או הרצועה הן לצד פנים מורה שבע"ה הניח שם מ"ה אפילו נמצא הסכין או הכיס מחציו ולצד חוץ הן של בעל הבית ואם הוא איפכא הן של המוצא אפילו נמצא מחציו ולפנים.

אבל אם הודה שהוא מציאה כו' הטעם דכבר כתבתי דחצירו של אדם אינו קונה לו בדבר האבידה אלא שהיינו אומרים שלו או של אבותיו היה והרי הוא מודה דהוא מציאה:

לפיכך אם היה משכיר כו'. הטור כתב זה לדין בפני עצמו והמחבר העתיק ל' הרמב"ם בספ"ו דגזילה בל' "לפיכך ונ"ל דה"ק כיון דאם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאה שאין חצירו קונה לו מ"ה אם השכירו לג' עכו"ם דבר הנמצא בו הוא של מוצאו ואין הבעל בית יכול לו' חצירי זכתה לי מה שנפל מעכו"ם ופי' זה קצת דחוק וצ"ע:

של שוכר האחרון. פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית:

ואם השכירו לג' עכו"ם כן הוא ל' הגמ' ולשון הטור הוא ואם היו דרים בו ב' עכו"ם וישראל ביחד כו' ועפ"ר שכתבתי שהלך בשיטת הרא"ש ושכן הוא ג"כ כוונת התוס' אע"פ שכתבו דבפחות מג' לא הוה רוב ר"ל ג' עם הבע"ה הדר עמהם שהמוצא דבר רשאי לקחתו מפני שודאי נתייאש ממנו זה שנפל ממנו כיון שדרים שם רוב עכו"ם ואמר שהם מצאוה ולא יחזירו לו א"נ שתולין לו' שמהם נאבד האבידה שהן רבים ולא מהישראל יחידי שדר עמהן ואפשר שכן נמי דעת המחבר והרמב"ם ואף שכתבו שלשה עכו"ם ל"ד קאמרו א"נ שהן פירשו הגמרא שאין הישראל דר עמהן וא"כ צ"ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם להדבר ועד"ר:

הרי עשאו פונדק. ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעכו"ם מצאוהו:

דהוו כשנים השותפין כו' דשכירות ליומא ממכר הוא:

קנה א' מהם מציאה כו'. כן הוא לשון הטור ולכאורה נראה דל"ד קאמר אחד מהן אלא ה"ה אחר הנכנס לשם וקנהו שם דזיל בתר טעמא דאכתוב בסמוך בשם תשובת הרא"ש אלא אורחא דמלתא נקט דאין מדרך אחרים לכנוס ולקנות שם גם משום דזה הדין מעשה שהיה הוה שנשאל עליו הרא"ש וכמ"ש הטור ושם המעשה היה שקנאהו השוכר ע"ש מיהו אינו מוכרע כ"כ וצ"ע:

אין לחבירו זכות כו'. בתשובת הרא"ש סיים טעמו וכתב ז"ל דאין זה דבר הפקר דאם נתייאשו הבעלים לרבנן דר"ש דאמרו סתם גניבה יאוש בעלים הרי קנאה הגנב ואי כר"ש דאמר סתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא הרי הוא של בעלים וממ"נ אינה הפקר ואין החצר זוכה בה ואף אם היתה הפקר כל זמן שהוא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתנוח ע"ג הקרקע כו' עד"ר:

בין התיבה לחנוני כו'. פי' דרך החנוני להיות יושב מבפנים לחנות ותיבה שבה דברים שמוכר לפניו ופתחו במקום שעומד שם ונוטל משם למכור והקונים עומדים בחנות מצד התיבה ולחוץ וחנוני מניח שם המעות שמקבל מהקונים לתוך התיבה ומ"ה הנמצא בינו ובין צד פתיחת התיבה ודאי מיד החנוני נפל והוא שלו דלא נתייאש ממנו:

ואפילו יש בהן סי'. כן הוא דעת ר"י והרא"ש ז"ל הרא"ש מפני שישראל האובד המעות מייאש ואומר אמרי קמיה חנוני שאבדתיהו ולא מהדרי לי ודאי דעתיה למגזלה ולא מצינא למוקמיניה בדינא דמשתמט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי חד מינייהו אשכחי' כו' אבל דעת רש"י הוא דדוקא בדבר דלית בהו סימן הוא של מוצאו וכמ"ש הטור בשמו וכן הוא דעת הרמב"ם וכמו שסיים המחבר שהעתיק ל' בסוף סעיף זה וכתב דברוב ישראל חייב להכריז מפני שיש בהן סימן ודין שולחני וחנוני בזה שוים הם ומור"ם שכתב אדברי המחבר בריש סעיף זה ז"ל אפילו יש בהן סי' נתן מכשול לפני הקוראי' דבסוף אמ"ש שם דביש בהן סי' חייב להכריז הל"ל די"א דאין חייב להכריז דאז היינו לומדים מדבריו תרתי חדא דלאו דברי הכל הוא אלא די"ל כן והשני שדין חנוני והשולחני שוין הן בזה אליבא דשני הדעות וצ"ע:

וי"א דעל התיבה של החנוני. אבל בנמצא על הכסא כ"ע מודו דהיא של המוצא וכן הוא בגמ' וכתב הטור החילוק שביניהם ז"ל דרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן על השלחן (מ"ה הוא של המוצא) משא"כ בחנות שאין דרך הבאי' לקנות ליתן חפציהן על התיבה וצ"ע:

בין כסא לשולחני כסא הוא רגל שהשלחן מונח עליו ועליו הוא מחליף והוא מפסיק בין השולחני. המחליף העומד לפנים בחנות ובין הבאים להחליף העומדי' בחוץ לחנות וכעין תיב' החנוני הנ"ל המפסיק בין חנוני המוכר ובין הבאי' לקנות ממנו ומה"ט הנמצא בינו דשולחני ובין הכסא הוא דשולחני דבודאי מידו נפל ובא לשם אבל מה שעל השלחן וחוצה לו של המוצאו מטעמי' שכתבתי וק"ל:

על הכסא לפני השולחני פי' אפילו מצאן על הכסא העומד לפני השולחני וכ"ש כשמצאו מהכסא וחוצה לה לצד פתח החנות וכן הוא בגמרא וטור ע"ש:

שאל"כ חייב להכריז כו'. כבר כתבתי דר"י ורא"ש חולקין בזה ומטעם שכתבתי לעיל בסמוך אדברי מור"ם שכתב בהנמצא בחנות דאפילו ביש בו סימן מיירי ע"ש דאותו טעם שייך ג"כ בזה ובע"ש ערבב הדברי' ומשמעות דבריו הוא דבחנוני אפילו ברוב ישראל ויש בו סי' הוא של מוצאו וא"צ להכריז וז"א וכמ"ש ודו"ק:

קציעות. הן תאני' שנתייבשו בשדה שחותכין אותן מהאילן ומניחן בשדה לייבשן כדי להיותן עומדין ומקיימין זמן ערוך:

שהבעלי' מתייאשי' מהם. בגמרא אמרו דדרך תאני' ותמרי' ליפול מהאילן ומ"ה נתייאשו מהנופלי' מהאילן אפילו קודם נפילתן ממנו דאל"כ הוי יאוש שלא מדעתו ובאיסור' בא ליד המוצא וגם הקציעות בשע' שבא הבע"ה ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבתן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבא ליד המוצא ועי' פ"ר:

עם נפילתה נמאסת. לכאורה היה נראה דזה הטעם הוא ג"כ בקציעות דאל"כ ה"ל להרמב"ם והטור והמחבר לכתוב טעם בהן למה הן של מוצאו ועפ"ר דשם כתבתי דז"א אלא הן של מוצאן מטעם שכתבתי לפני זה:

והקיף מקום האילנות. פירוש שלא יכנסו בהמות וחיות שם:

או תיקן מקום שיפלו כו'. נראה דזה קאי גם אתאני' הנ"ל דאם תקנו מקום שיפלו שם לא נתייאש אם לא שתאמר שבנפילתן ממקום גבוה אפילו על דבר נקי ורך הם נמאסי' והוא דוחק:

במקו' הגרנו'. וכ"כ הטור ושם כתבתי בפרישה דס"ל דתלוי הדבר במקו' מציאתן וכיון שנמצאו במקו' הגרנות אפי' נמצאו לאחר זמן הדישה תולין אותו בבעלי' דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרי' במרחק ד' אמות ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה ע"ש:

קב בתוך ד' אמות. לשון הטור הוא בד' אמות על ד"א או יותר ועד"ר שם כתבתי דנ"ל דלשני אוקימתא שבתו' מתפרש בכך והוא חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול בקב ד' על ד' הוא של מוצאו הא אם מפוזר במרחב ד' על ב' לא יגע בו וגם האיבעי' דלא איפשט' בחצי קב בתוך ב' אמות ר"ל כה"ג דאפי' הוא במרחב ב' על ב' [ב' על ד'] אפ"ה מכח ספק לא יגע בו והמחבר נקט ל' הרמב"ם דנקט ל' הגמרא כפשוטו:

או ביותר על ד' אמות. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם פט"ו דגזילה דין י"ב פי' הקב נמצא מפוזר במרחב שהוא יותר מד' אמות והל' קצת מגומגם במ"ש או ביותר על ד' אמות דה"ל לסיים בל' שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד' אמות וגם קשה דלא לצורך כתבו דכיון דנמצא בתוך ד' אמות הוא שלו כ"ש בנמצא בתוך יותר מד' אמות (וזה קשה ג"כ בדברי הטור שכתבו וכנ"ל) ואין לומר דכוונתו הוא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד' אמות עד קביים אפ"ה הוא של מוצאו דזה אינו דבזה דינו לא יגע בהן וכמו שהגיה מור"ם ז"ל מיד אחר זה על דברי המחבר וכתב ז"ל וכן יותר מקב בד' אמות וכ"כ הטור בהדי' דיותר מקב בד' אמות הוא איבעי' דלא איפשט' ואפשר דכתבו הרמב"ם והטור והמחבר בשביל הדיוק וללמדינו זה אתא דדוקא קב ביותר בד' אמות הוא של מוצאו הא ביותר מקב אפילו ביתר מד"א אע"פ שהטירחא לפי השיעור אחד הוא אפ"ה אינו של מוצאו כי הוא בכלל האיבעי' דלא איפשיט' בגמ' כמו במצא קביים בתוך ח' אמות וכדמסיק המחבר וכתב דהו' ספק וק"ל:

אפי' בתמרי' לחוד כו'. פי' אם נמצאו קב תמרי' בד' אמות והם מחולקי' בגירסת הגמ' ומור"ם נמשך אחר ל' הטור והוא גרס בגמ' כמ"ש כאן וכבר כתב המ"מ על הרמב"ם שם וז"ל דלפי גירסת גמרתינו אינו כן אלא הכוונה הוא בכל א' בפני עצמו אי אמרי' כיון דתמרי' ורימוני' לית בהו טירח' באסיפתן שהן גסין אינו מייאש הבע"ה מהן אלא יאספם לנפשו ושומשמין הן חשובין יותר משאר פירות מיבעי' להו אי אמרי' דיבא בע"ה לטרוח ולאסוף קב מהן בד' אמות מפני חשיבותן או לא:

בתוך נ' אמה בגמרא אמרו דבשיעור נ' אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דאינה יכולה לפרוח:

הרי הוא של מוצאו כו'. דכיון דליכא למיתלי משובך נדדה ובאה שם אמרינן עוברי דרכים עברו שם ונופלי' מהם ורובא דעלמא העוברי' ושבים עכו"ם נינהו:

ובשביל של כרמי' כו'. פרש"י שע"י הכרמי' דרכה לנדדה אפילו חוץ לנ':

הרי הוא של קרוב. פי' כשהוא בתוך נ' לשניה' אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה"ה בשביל של כרמי' אפילו ביותר מחמשי':

הלך אחר הרוב דקי"ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ט:

בכל ענין הן של מוצאו תלינן ברובא דעלמא שהן עכו"ם ולא בקרוב אף שהוא של ישראל:

אם מצאה דרך הנחה. היינו כגון טלית או קרדום בצד גדר וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה דדרך עובדי האדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שיבח השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחו משם:

ואם הי' דבר שיש בו סימן כו'. שמא יפסידו בעליהן שהניחן שם ע"י לקיחתו של זה המוצא אף שדעתו ליטלו ולהחזירו למי שיתן בו סימן עכ"פ גורם לרוב עליהן טרחא לרדוף אחריה וליתן בה סימנים וכ"ש אם אין בה סימן שיגרום לו היזק בכולו וכדמסיק המחבר וכתב טעמים הללו:

עד שימצאנה דרך נפילה. כגון שמצא בסרטי' וכדמסיק ואז אם יש בו סי' נוטלה ומכריז ואם אין בה סי' הרי הוא של המוצאן:

אפי' נסתפק לו הדבר כו'. פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מ"ה יש להסתפק אם הניח בעליה' שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא שם בלי כוונה שאינו משומר כל צרכו:

אסור לו להחזירו לשם. מדקאמר אסור להחזירו ע"כ בדבר שיש בו סי' מיירי דאי באין בו סי' הא מסיק וכתב דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך ליה אמצא במקו' שיש להסתפק בהינוח או בחיבור דאז מיד שנטלן בידו אפילו לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סי' או אפילו בודאי הינוח והלך עמו לביתו וכ"כ הטור ומור"ם בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר.

ואם היה דבר שאין בו כו'. קאי אאם עבר ונוטלו דקאמר דלא יחזירנו למקומו ומסיק ובא לומר אלא מה יעשה ואמר דאם אין בו סי' והוא כבר נטלו זכה בו ואם יש בו סימן חייב להכריז ועד"ר שם כתבתי דרבים תמהו על הרמב"ם במ"ש דזכה לנפשו בדבר שאין בו סי' הלא באיסורא בא לידו דה"ל יאוש שלא מדעת וכמ"ש מור"ם בסמוך והב"י והכ"מ כתבו ישוב לזה ודחיתי דבריהם שם בדרישה וכתבתי הנלע"ד דס"ל כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו:

ומה שכתב בין ספק הנחה בין כו'. ברמב"ם נא כתב תיבת ספק אלא ז"ל בין בדרך הנחה כו' והמחבר דקדק וכתב ספק הנחה משום דבודאי הנחה דהוא מקום המשומר קי"ל דאף אם נטלה ממקומה כ"ז שנח הוליכה לביתו חוזר ומניחה במקום שנטלה ואפי' בדבר שאין לו סי' וכמ"ש הטור ומור"ם בסמוך ולגירסת הרמב"ם שכתוב בו בדרך הנחה נראה ליישב דקאי ג"כ אמקום שאין משתמר לגמרי כ"א קצת אבל יש עדים שבכונ' הניחם שם ואפילו בזה קאמר דנוטל ומכריז דאמרינן ודאי היה דעתו לחזור ולטלו משם לפי שעה מאחר שאינו משומר לגמרי ושכחו מלקחו וניחא לבעליהן מסתמא שיקחנה משם ישראל ויכריז עליו קודם שיקחנה עכו"ם או ישראל דלא מעלי ויחזקנו לעצמו:

כיצד כו'. בא לפרש איזה דרך הנחה וקאמר דהיינו במצא טלית בצד גדר. ודרך נפילה כשמצאו בסרטיא דהוא מקום ר"ה וכבר נתבאר טעמם בסעיף שלפני זה ע"ש:

מקושרי' בכנפיה'. בגמרא (דף כ"ה ע"ב) ובטור מפורש דקשר כי האי לא הוי סי' דכ"ע הכי קטרי להו גם במקו' א"א לומר בו סי' כיון דמדדין אמרינן דמעלמא נדדו שם ואין כאן סימן מקום דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה וה"ל ספק הינוח שם מבעליהן בכוונה או ספק נפילה שלא בכוונה וכל ספק הינוח במקום שאין משתמר כ"כ דינו דלא יגע בו ואם נטלה ממקומו ס"ל להרמב"ם דזכה בו המוצאו מטעם שכתבתי בסעיף שלפני זה:

ומ"ש הרמב"ם והמחבר אחר הגדר או אחר הגפה. חשבו למקום שאינו משתמר אלא קצת ובצד הגדר חשבו המחבר למקום המשתמר בריש הסימן הוא ראייה למ"ש בפרישה בשם ר' ירוחם דיש חילוק בין צד הגדר לאחורי הגדר ע"ש בר"ס זה:

אבל יש חולקין בכל זה וסבירא להו דג' חילוקי' בדבר כו'. בכל ג' חילוקי' הללו אין פלוגתא מבוארת אדברי הרמב"ם אלא בתרי ענייני' חדא במ"ש הרמב"ם דבמצאו במקום שאינו משתמר כ"א קצת ונוטלו ואין בו סימן דהוא של מוצאו ושאר הפוסקי' ס"ל דיהא מונח בידו עד שיבא אליהו כיון דבא לידו באיסורא וה"ל יאוש שלא מדעת והשני בספק הינוח במקו' שאין משתמר כ"כ ויש בו סי' דכתב המ"מ והכ"מ דנראה מדברי הרמב"ם דס"ל דלכתחלה לא יגע בו ושאר הפוסקי' חולקי' וס"ל דלא אמרו ספק הינוח לא יגע בו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז וכן מוכח סוגייתנו בגמ' שם (דף כ"ה ע"ב) והמ"מ כתב דהיה להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' ובדרישה כתבתי לשונו ולפי דבריהן צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכל דבר שיש בו סימן כו' חייב להכריז קאי דוקא אעבר ונטלו דסמיך ליה לפניו וכמ"ש לעיל וראיה לזה מדלא כתב אלא חייב להכריז ולא כתב ה"ז חייב לנוטלה ולהכריז ועוד כתבתי קצת הוכחה לזה בדרישה ע"ש אבל בטור לא כתב פלוגתא אדברי הרמב"ם כ"א בהא' שכתבתי כאן בראשונה אבל פלוגתא השניה לא כתב ועד"ר שכתבתי ראיה גם לפלוגתא השניה:

והוליכ' לביתו כו'. דאז איכא למיחש שמא בא בעל אבידה וביקש ליטלו במקום זה שהניח שמה ולא מצאוהו ושוב לא ילך שם לבקשה נמצא דיפסידו זה עתה בהנחתו שמה לכך יהי' בידו ויכריז ובאם אין בה סי' יהא מונח כיון דבאיסורא בא לידו כנ"ל:

לא הוליכו לביתו. פי' אלא הגביה ונטלו בידו אבל לא זז משם דאז לא שייך טעם הנ"ל דהרי ראה דלא בא בעל אבידה לבקשה יחזור ויניחנ' כיון דהמקו' הוא משומר:

אפילו ודאי הינוח כו'. דאמרי' מתחלה הניחם בעליהן שם להקל ממשאם ושכחו' שם ונתייאשו כיון שאין בהם סי' לא בחפץ ולא במקו' טור:

ובמקו' שמשתמר קצת כו'. כיון שאינו משתמר כל הצורך לכך נוטל ומכריז דבר שיש בו סי' ובאין בו סי' לא יטלנו דשמא בעליהן הניחם שם ויבאו ויקחו שלהן ואם יטלנו יפסיד לבעליהן שהרי אין בו סי' ואם נטלו אפילו בידו ולא הוליכו משם וראה שלא בא בעליהן ליקחנו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו כיון שאין המקום משתמר היטב:

לא בגופו ולא במקום לשון הטור כגון אלומות קטנות שמתגלגלין או גוזלות מדדין דאיכא למימר שמא נדדו לשם:

ה"ז לא יגע בו. דאמרי' דמדעת הטמינם שם:

בד"א באשפה כו'. עד אבידה מדעת הוא והרי הוא של מוצאו כן הוא ל' הטור והמחבר העתיק ל' הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב בפרה רועה בין הכרמי' של עכו"ם והתרה בה דאמרי' דהיא ג"כ אבידה מדעת אע"פ דאינו חייב לטפל בה מ"מ אין לטלה לעצמו כמ"ש רבינו בסי' שאחר זה ומטעם שכתבתי שם דס"ל דאע"ג דבעל הפרה לא חשש אממונו מ"מ אין לאחר ליטלו לעצמו ה"נ דכוותיה ומ"ה לא חילק הרמב"ם בזה והניחה ג"כ בכלל דין אשפה שאינה עשויה לפנות ולא יגע בה ולפ"ז ק"ק דלא ה"ל למור"ם לערבב הדברי' כאלו אין פלוגתא אלא ה"ל לכתוב הג"ה זו בלשון י"א וכמ"ש בסי' שאח"ז בס"ד:

אע"פ שמצאה מכוסה כו' כיון דהטמינה שם אינו יודע שזה בא לפנותו מ"ה עליו חוב להציל ממונו מאבידתו:

(ס"א הרי הוא של מוצאה) כתב הרמב"ם ולמה לא יקנה בעל החצ' זה המטמון ומטעם חצירו ותהי' מציאה זו של בע"ה ותירץ מפני שאינו ידוע לא לו ולא לאחרים וה"ז כמטמון האבוד ממנו ומכל אדם ע"כ והתו' תירצו דאין חצר קונה כיון דאין סופו להמצא וכן במעות שנאבדו ובמרדכי הרבה תירוצים ע"ז וכתב ג"כ בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצר קונ' אלא בדברי הפקר גמור אבל לא באבידה ואפילו אי איכא יאוש כיון דלא ידע לא היה מפקרא עכ"ל ונ"ל דרבינו ברוך לא אתי לתרוצי קושית הרמב"ם דא"כ לא הוי מתרץ כלום דהא מה שהוא מונח מן האמוריים הוא הפקר אלא דינא לחוד קמ"ל רבינו ברוך ותימא על הסמ"ע שהביא ד"ר ברוך כאן לתירוץ הקושיא:

(סעיף ג' של שוכר אחרון) דמסתמא של ישראלים שמצאו נפלו [שיצאו חפשי] בעת שיצאו ומזה נלמד דאם יצאו הראשונים בבהלה לא מהני על [לא הוה של] אחרון:

(לג' עכו"ם כו') בגמ' אמרינן כן ופי' רש"י והרא"ש ורבינו ה"ה לא' רק שיהיה אחרון והתוס' כתבו וז"ל בפחות מב' לא מיקרי רוב ומיירי שעדיין הי' שם דאל"כ הוה דב"ה שהוא בתרא עכ"ל וכן נרא' דעת הרמב"ם שהעתיק המחבר דבעי' ג' עכו"ם ונראה להשוות הדיעות דהתו' ורמב"ם מפרשים דמש"ה הוה שלו דאפי' אם היה בזה הבית אנשים אחרים אין לחוש שמא הם אבדו דאף אם הם אבדו מכל מקום נתייאשו כיון שיש כאן רוב עכו"ם ומ"ה צריך ג' עכו"ם דבשנים לא מיקרי רוב עכו"ם לענין שנתייאש אביד' ורש"י והרא"ש ורבינו מיירי שאין חשש שמא אבד איש אחר בבית זה דמיירי באופן שלא היו מצויים שם אחרים מ"ה ע"כ נפל מאותו שבבית ע"כ די אפי' בשל עכו"ם אחד שהוא אחרון ועד"ז כ' רבינו דאם שני עכו"ם והישראל ביחד אנו תולין אותו ברוב דהיינו שע"כ נופל מג' שבבית ונמצא אין כאן מחלוקת כנלע"ד ובסמ"ע ס"ק ה' פירש דעת התוס' דיש ג' עם ב"ה כו' ולא נתיישב דאכתי ל"ל לאוקמי בכה"ג לוקמי בחד עכו"ם שהוא בתרא:

(ס"ה וי"א דעל התיבה כו') מחלוקתם במ"ש בגמ' במתני' מצא מעות בחנות הרי אלו שלו בין תיבה כו' מצא מעות לפני השולחני הרי אנו שלו בין הכסא לשולחני א"ר אליעזר אפי' ע"ג השולחן הרי אלו שלו ומסקינן דהוכחתן דאלת"ה אלא של שולחני מאי אריא בין הכסא לשולחני של שולחני אפי' ע"ג השולחן נמי ותו ה"ל למיתני מצא בשולחנות כמו ברישא דתנא מצא בחנות וס"ל להי"א שהוא רבינו דמדהזכיר ר"א בשולחני דוקא שמה שנמצא על השולחן של מוצאו מכלל על התיבה של חנוני דאל"כ ה"ל לר"א לומר כן ברישא בחנוני ותו דהא הוכחתו מדלא תני מצא בשולחנות כמו ברישא וא"כ ברישא דתני באמת בחנות אין שם הוכחה ושפיר אמרינן דהנמצא על התיבה של חנוני והטעם יש לחילוק זה דע"ג התיב' אין דרך אחרים להניח שם חפציהם משא"כ על גבי השולחן דרך הבאים שם להחליף להניח שם מעותיהם. והרמב"ם ס"ל דמן הדין שוים חנוני ושולחני אין לחלק ביניהם והאי דנקט ר"א דינו בשולחני היינו שמשם אנו למדים דין זה והוכיח זה ממשנתינו דברישא בחנוני תנא סתם מצא בחנות ובסיפא בשולחני תנא לפני השולחני אלא ודאי גילה לנו בזה דע"ג השולחן היא של המוצאו וממילא ה"ה ברישא דע"ג התיבה ותנא סיפא לגלויי רישא וא"ל אמאי לא קאמר גם ברישא מצא לפני החנות כמו בסיפא דא"כ לא היינו מרגישין בשום קושיא מ"ה תני תנא לשון משונה זה מזה הוא כדי שנלמוד בשולחני וממילא נלמד גם בחנוי דחד טעמא כנלע"ד:

(ס"ו עם נפילתה נמאסת) לכאורה קשה הא לא אמרינן בגמרא סברא זו אלא לרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש יקשה עליו מברייתא דזתים וחרובים אסור ומשני דזיתים חזותה מוכיח עלי' ולא מייאש דניכר שנפל מאילן ופריך ריש' נמי אמאי מותר בקציעות ותאנה ומשני שאני תאנה הואיל ועם נפילת' נמאסת מפקרי להו הבעלים מעיקרא אבל לאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפ"ז לדידן דק י"ל כאביי מנלן לסברא זו דעם נפילתה נמאסת וי"ל דכיון דגילה לנו התרצן סברא זו דחזותא מוכיח גבי זיתים וחרובים קשיא ג"כ אאביי אמאי מותר בקציעות ותאנים דנהי דיודע הבעל דנתרי מכח חשיבות' מ"מ לא מייאש מחמת שהמוצא לא יקחם מחמת החזותא וצ"ל הטעם גם לאביי משום דנמאסת בנפילתה ונ"ל מדנקט תלמוד' שהנפילה סיבה לענין שתמאוס ש"מ בקציעות מונח על השדה לא שייך לומר כן וא"כ צ"ל דבקציעות לא שייך כלל מחמת החזות' דכיון דמתייבשין תמיד על (אין השדה) [השדה אין] שם דראה כלל ומעיקרא אייאש ואצ"ל נמאסת בזה וכן משמע לשון רבינו:

(ס"ז או ביותר) הקשה לסמ"ע בזה פשיטא ונראה דנקטי' משום סיפא דאם הקב מתמרי' ושומשמין דאפי' מפוזר ביותר מד' אמות לא יטול חצי קב בב' אמות דאין הטורח כ"כ לגמור כל הנפזר משא"כ בקב בד"א שאם בא לגמור יהיה הטורח גדול וע"כ לא ילקוט כלל אפי' חצי קב כ"כ תוס' לחד תירוצ':

(ס"ח חוץ לנ' אמה כו') דאז נפקא לה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל בתר רובא דעלמא כ"פ רש"י וא"ל הא פסקינן סימן רל"ב סכ"א דאין הולכין בממון אחר הרוב כבר תירצו התו' שם בפ' לא יחפור היינו דוקא היכא דליכא חזקה דממונא אבל היכא דאיכא חזקה דממונ' אזלינן בתר רובא עכ"ל ועמ"ש בריש סימן רנ"ט גבי אבידה ובב"י כתב דמש"ה תוך נ' הוא לבעל השובך דליכא למימר ניזל בתר רובא דעלמא ונימא מעוברי דרכים נפל דמתני' מיירי בשביל של כרמים וחוץ לנ' הוי שלו כיון דע"כ מעוברי דרכים נפל ולא מהני שובכים ואין כאן סי' מ"ה מייאוש עכ"ל ותמוה הוא דאי איירי מתני' בשביל כרמים אפי' חוץ לנ' הוי של בעל השובך כמש"ר והרמב"ם בהדי' ותו דאין כאן קושי' כל עיקר דניזל בתר רוב העולם כיון דאינה מדדה יותר מנ' כמ"ש רש"י ולעוברי דרכים לא חשו דאין דרך עוברי דרכים להוליך עמהם גוזלות וכמו דלא חשו לענין נודות יין הגדולים בס' רכ"ט ס"ט וכן מ"ש ב"י חוץ לנ' הוי של מוצאן משום עוברי דרכים ג"ז אינו אלא כפירש"י שאנו רואין שזה יוצא מתורת מדדין כו' וצ"ע דעת הנ"י בזה והנה גם בסמ"ע כתב בהך דחוץ לנ' אמה הטעם כיון דליכא למיתלי משובך נדדה אמרינן מעוברי דרכים נפלה עכ"ל ונראה שימשך אחר הנ"י בזה ועליו יש לתמוה יותר דאמאי תוך נ' של השובך לא אזלינן בתר רוב העולם דהיינו עוברי דרכים מבואר דלא איירי בשביל של כרמים ע"כ א"א לפרש הטעם עוברי דרכים אלא כפירש"י

(ס"ט כל המוצא כו'). דברי הרמב"ם קשה לכאורה להולמן דבמ"ש אפי' בדבר שיש בו סימן לא יגע ובגמ' משמע בספק הינוח לא יטול דוקא באין בו סי' דהא פרכיכן שם וניהוי מקום או קשר סי' וזה הקשה הב"י בשם סמ"מ ודחק לתרץ שיש להרמב"ם גירס' אחרית' והוא דחוק גם א"א לאומרו דגם לפי אותה גירס' יקשה לך מי הכריח לבעל התלמוד לבסוף להכניס גם יש בו סימן בכלל דהא מעיקרא לא מחלקינן בין אין בו סי' ליש בו אלא מצד הסבר' ואמאי לא תהי' כסברא קיימת מפי' למסקנ' מי דחה אותה ופי' הב"י דחוק ביותר שעיקר הפלפול בגמ' לדחות הטעמ' רבה דיאבד מעותיו תיקשה במ"ש באין בו סימן זכה המוצא במה יזכה בממון חבירו גם זה הקשה המ"מ הביאו הב"י דהא ספיקא היא אם דרך נפילה וזכה בו כדין דבר שאין בו סימן או בדרך הנחה כו' וכמ"ש בב"י ביאוש שלא מדעת עכ"ל. וזהו דעת הטור שכתב על הרמב"ם בזה ולא נהירא והב"י תיקן דברי הרמב"ם שהוא ס"ל ביאוש ש"מ דהיינו שנא יטל אבל אם עבר ונטלה זכה כו' ותמהני דהא עכ"פ באיסורא בא לידיה וזהו עצמו דברי אביי בייאוש שלא מדעת דאפי' אין בו סי' הוי כיש בו סי' לרבה ושמע כן דמייאש לבסוף אמרי' דמעיקרא באיסורא אתי לידיה למפרע ה"נ לאביי באין בו סימן לא מהני למפרע כל שלא ידע בודאי שהיתה ידוע לבעל האבידה קודם שמצאה זה דכך לי הייאוש ביש בו סימן כמו הידועה שנפל באין בו סימן וזה פשוט ותו קשה מתלמוד ערוך פ' המפקיד דף נ"ו דפרכינן שם אמאי דאמרינן ספק הינוח אם נטל לא יחזיר אההיא דמניח גזילה ביניהם ומסתלק ומשני ויניח משמע בהדיא דבספק הינוח הוי יניח דהא מדמה אותם להדדי תו קשה ממה דפריך בגמ' מגנב שנתן כו' לאביי דלא הוי יאוש ולפי דברי הב"י לק"מ דנימא דאביי מודה בזה והנה נעתיק בזה דברי הרמב"ם דתחלה כ' כל סעיף זה עד חייב להכריז אח"ז כתב כיצד דרך הנחה כגון שמצא חמור או פרה רועים בדדך ביום ה"ז לא יגע בהם שנ' נדחים בדרך כו' מצא טלית או קורדם בצד הגדר ה"ז לא יגע בהם כו' כמו שמעתיק כאן בסעיף שאח"ז עד סוף הסעיף עכ"ז נ"ל דגם הרמב"ם ס"ל ביש בו סימן נוטל ומכריז אפי' בספק הינוח וכדעת שאר פוסקים שמביא ב"י בשם הרב המגיד והרמב"ם עצמו נפרש דבריו מתחלה כתב דין דרך הנחה דהיינו עפמ"ש אח"כ כיצד דרך הנחה כו' דבזה אין עליו שם אבידה לגמרי כמ"ש בהדי' בגמ' ע"ז אין זו אבידה ונתן הרמב"ם טעם בזה שנ' נדחים בדרך אצל אבידה משא"כ בזה וכיון דכן הוא לא יגע בו כלל אפי' ביש בו סי' מטעם דהא אין כאן אבידה כלל דהוי מקום משתמר לגמרי והוי כמונח בביתו ממש ובזה אפי' עבר ונטלו יכול להחזירו למקומו דודאי אם הוליכו לביתו לא יחזירנו למקומו מטעם שכתב הטור בשם הרא"ש דשמא באו הבעלים ויחפשו כו' ומזה לא מיירי הרמב"ם בכל הפרק אלא מיירי מעבר ונפל והוא עדיין כאן בזה יכול להחזירו ואח"כ כ' חלוקה שניה דהיינו אפי' נסתפק לו אם היא אבודה או מונח בזה מפרש הרמב"ם אח"כ במ"ש מצא גוזלות מקושרים דזה הוי ספק הינוח הנז' בגמ' והיינו באין בו סי' דיש זכות באין בו סי' אם הוי יאוש מדעת דהיינו במילי יקירי דסתם אדם מרגיש בנפילתן ובודאי ידע וכיון דידע מסתמא אייאש כיון דאין בו סי' בדבר זה אנו אומרים בספק הינוח כ"ז שמונח עדין לא יטלנה וירצה להחזיקו לעצמו בזכות שיש בדבר שא"ב סי' ואנו חוששין שמא בדרך הנחה הניחו ממילא לא מהני כאן מילי יקירי אלא דאם עבר ונוטנה לזה זכה בכל הזכות שיש בדבר שא"ב סי' דהיינו מילי יקירי כי אנו אומרים שדרך נפילה ההוא וא"ל מ"ש בספק זה שאנו הולכין לקולא כל שישנו בידו ובספק יאוש שלא מדעת שאין אנו יודעים אי הוי מדעת או לא אזלי' לחומרא עד שיהיה ודאי שהוא מדעת כמ"ש הב"י בשם המ"מ בסי' זה הא ל"ק דבספק יאוש ש"מ הוי הדברים שוים מדעת כמו שלא מדעת משא"כ בספק הנחה ספק נפילה דטפי מסתבר דהוי דרך נפילה דהא לדעת המקשה בגמ' מותר לגמרי כיון דאפשר דמעלמא אתי והוא מטעם דאזלי' בתר רובא דעלמא אלא דהתרצן מתרץ דה"ל ספק ולכתחלה אנו מחמירין שלא יטול דשמא דרך הנחה הוא אבל בדיעבד אנו סומכין על הרוב דהוי דרך נפילה וזהו דרך נפילה וזהו כוונת הרמב"ם שכתב דאם עבר ונטלו דזכה בכל הזכות שיש בו סי' בעלמא במצא מציאה שהיא ודאי דרך נפילה ולא נתכוין לומר דזכה בכל גווני בזה דודאי לא עדיף ממוצא דרך נפילה ודאית דלא זכה אא"כ בידוע דנפל וכן זכר המ"מ אלשון זה דספק אם הוא דרך נפילה זכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סי' כו' עכ"ל וה"פ של דברי הרמב"ם אפי' נסתפק לו הדבר ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אפי' הוא עדיין לא הלך משם אסור להחזירו לשם ואח"כ מפרש במה הוא מדבר בחילוק ואמר דאם היא דבר שא"ב סי' לגמרי הן במקום הן קשר אז דוקא זכה וא"ח להחזירו אמר כפל ל' להורות דבזה אמר דבדיעבד זכה לענין שאינו חייב להחזירו אבל לכתחלה לא יטלנה וסיים ע"ז דכל דבר שיש בו סי' לא נכלל בזה אלא אפי' לכתחלה יטלנה ויכריז ואע"פ שלא הזכיר הרמב"ם נוטל ומכריז אלא חיב להכריז מ"מ הכוונה כדין כל חייב להכריז הנאמר בגמ' ופוסקים וע"כ כללו הרמב"ם לדין ספק הנחה עם דרך נפילה ודאית ולדין מוצא ברה"ר דשם ודאי נוטל לכתחלה ומכריז אפי' בהנחה ודאית כמו שזכר אח"כ בסרטיא נוטל ומכריז ובזה הורה לנו הרמב"ם דחייב להכריז אפי' לכתחלה נוטלו לשם כך ולא תטעה בל' הרמב"ם שכתב ואם היה הדבר שא"ב סי' וכו' מכלל דמעיקרא דאמר ה"ז לא יגע קאי איש בו סי' וזה מפורש אח"כ דודאי יגע (אם יגע) יכריז אלא דרך פי' כתבו הרמב"ם להורות דתחלה מיירי דוקא באין בו סי' ואסור להחזירו אם היה בענין שלא זכה בו בדין יש"מ דהיינו דאבידה לאו מילי יקירי ואפשר שלא ידע עדין בזה מורה הרמב"ם דיניח עד שיבא אליהו ואח"כ [וע"כ] פריך מזה שפיר מפ' [בפ'] המפקיד ולפ"ז אין מחלוקת כלל בין הרמב"ם לטור רק בספק הינוח דעבר ונטל דיש לו זכות להרמב"ם ולהטור אין לו זכות והוה כמונח בארץ עדין ולא כמ"ש הרמ"א כאן. כל אלה דברי הרמב"ם ניחא בס"ד:

(סעי' י' מקושרין בכנפיהן ומדדין) משמע מדברי סמ"ע דמפרש הך מדדין בגוזלות שאין יכולין לעוף עדיין אלא מדדין לחוד והוא תמוה דל"ל לתלמודא לאוקמי בכה"ג דהא לא בעי אלא לאפוקי סימן דמקנה [דמקום] וכשהן מפריחין כ"ש דניחא טפי ותו נראה לדינא דכאן אפי' ביש שובך תוך נ' והגוזל אינה מפריח אלא מדדה מ"מ ל"ש כאן לו' דתלינן בשובך דשאני הכא דחזינן שהוא מקושר בכנפיו וכבר הכינו איזה אדם לעצמו נמצא שעכ"פ לא בא כאן מן השובך רק שאין בירור אם הכינו אדם א' כאן או נאבד מן אדם אחר וע"י דדוי וטלטול בא כאן אחורי גדר וכיון דאין בו סי' הוי יאוש. משא"כ בההיא דס"ח באינם מקושרים ודאי תלינן דמהשובך בא והך מדדין שהוזכר כאן לא בא אלא לאוריי דלא מיירי בקבועין ושוכבים במקום א' דאז הוי מקום סי' וכמ"ש אח"כ וכן אם מצאן קבועים כו' כנלע"ד נכון וברור:

(הגפה) פי' סתימת כותל של עץ או קנים וגדר הוא של אבנים. והא דמשמע בריש הסי' גבי צד הגדר דבכל גווני לא יגע אפי' ביש בו סי' שאני הכא דדרך הפועלי' להניח טלית שלהם בצד הגדר שעושין מלאכתן ממילא הוי מקום המשתמר וכן הוא בתוס' ורא"ש:

(אבל יש חולקין כו') לפמ"ש ריש סעי' זה אין כאן פלוגתא הכינו רק בחדא דהרמב"ם ס"ל בספק הינוח ואין בו סי' ועבר ונטלו דהוא שלו חולקין עליו שאר פוסקים וס"ל יהא מונח כו':

(לא) הוליכו כו' נ"ל ה"ה אם הוליכו לביתו והעמיד שם א' לראות אם יבא שם אדם לבקש מידי דג"כ יכול להחזירו אח"כ כיון שלא בא שם שום אדם אבל אם לא העמיד אדם שם לא מהני ליה מה שיעידו עדים שלא היה שם אדם דאפשר שבא ולאו אדעתייהו דמלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה כמ"ש בסי' עט. ובד"ר יש כאן ט"ס וכצ"ל ואם נטלן ולא הוליכן משם יחזור למקומו כיון שאינה אבידה לא נתחייב בשמירתי. בהגבהתה ואם נטלן והוליכן לביתו כו' כצ"ל וכ"כ באשר"י שהביא ב"י:

(סי"א) אביד' מדעת עמ"ש ס"ס רסא:

מוצאה. אפי' נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע"ה שדר בו עתה כת' המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפי' היכא דאיכא ייאוש כיון דאילו הוה ידע ליה לא היה מפקירו. סמ"ע:

חלודה. וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל"כ אפי' לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא כ"כ הג"א מא"ז ור"ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע"ל ס"י בהג"ה. ש"ך:

מטה. דברי המחבר צל"ע דזה לשון הטור והוא שהעלה חלודה כו' וכתב הרמב"ם והוא שימצאנו מטה מטה כו' ונראה דהרמב"ם מפרש דשתיך טפי דבש"ס שימצאנו מטה מטה וכן נראה להדיא מהה"מ דאל"כ קשה מנ"ל להרמב"ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע"כ כת' הטור דברי הרמב"ם דאפשר דפי' רש"י והרמב"ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעלה חלודה ובין שנמצא מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר דמצריך שניהם קשה תרווייהו ל"ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפירוש הש"ס לכך פסק דבעי' תרווייהו לחומרא. שם:

הישנים. די"ל בשעת הנחה הונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח"כ נשתקע הכותל וגם הוגבה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומש"ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך ז"ל משמע מדבריו דר"ל דעתה מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שי"ל שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ"ל:

לא יגע. אם הוא במקום שרוב ישראל מצויים שם ש"ך:

מונחים. נראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצא באשפה שאינה עשויה לפנו' שבס"ס זה מש"ה פסק דלא יגע בהם דומיא דאשפה וגם אינן של בעל הגל והכותל. סמ"ע:

מוצאו. נראה דאע"פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך מה שדקדק וביאר בזה. ע"ש:

ממלא. אפי' הוא חתיכה אחד ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי"ל דחולקין בספק ממון כזה. סמ"ע:

מוכיח. משמע אפי' בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב"ח לא פסק כן אלא כהרמב"ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב"ם וסמ"ג כן וכמ"ש הכ"מ ומהר"א שטיין והכי מוכח בש"ס דאל"כ מאי פריך פשיטא ע"ש ודוק וגם מהרש"ל בביאורו לסמ"ג פי' כן ע"ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פי' לדבריו שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו' כי דעתו כדעת מהרא"ש ואפשר שטעות המדפיס יש שם ע"ש. ש"ך:

האחרון. פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דאם שוכר האחרון הוא עובד כוכבים הוי של מוצאו כ"כ הטור וכן מוכח בש"ס לפי' רש"י והרא"ש וכ' עוד ומיירי שבעה"ב אינו דר עמהן דאל"כ הרי הוא של בעה"ב דהוא אחרון כמ"ש התו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל דבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העלה חלודה כן הוא בהג"א מא"ז ונראה דאם השכירו לאחרים ובעה"ב דר שם עמהן נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העלה חלודה כו'. ע"ש:

לג'. כן הוא לשון הש"ס ולשון הטור הוא אם היו דרים בו ב' עובדי כוכבים וישראל ביחד כו' והלך בשטת הרא"ש וכן הוא כוונת התו' כו' ואפשר שכן נמי דעת הרמב"ם והמחבר ומ"ש ג' עובדי כוכבים לאו דוקא קאמרי א"נ הן פירשו בש"ס שאין הישראל דר עמהן וא"כ צ"ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם לדבר עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג עליו בזה וכתב דהא ודאי ליתא ע"ש:

פונדק. ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעובדי כוכבים מצאוה. סמ"ע:

שניהם. ומדברי התוספות פ"ק דב"מ דף י"א סוף ע"ב נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע"ש וכ"נ מדברי האגודה פ' השואל. ש"ך:

מגנב. כת' הראב"ן פרק אלו מציאות ריש דף צ"ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון יושב שם וסבר הגנב שהוא ראובן בעה"ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין אינו שם יזכה לו ביתו אע"פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה"נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע"כ וע"ש וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה. שם:

מוצאם. וחצירו לא קנה משום דלא סמכא דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קני' ליה חצירו כ"כ הרא"ש ור"י וכ"כ נ"י בשם רשב"א והר"ן וכ"כ ראב"ן דף צ"ג וכתב ונ"ל שבתים שלנו דרבים דורסין בהן המוצא שם הרי אלו שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויים שם ולא קניא ליה חנותו עכ"ל וע"ל סי' רס"ח שם. שם:

ואפילו. עיין בסמ"ע שהניח דברי הרמ"א בזה בצ"ע והש"ך כתב דלק"מ ויישב דבריו על נכון ע"ש:

מתיאשים. בש"ס אמרו דדרך תאנים ותמרים ליפול מהאילן ומש"ה נתייאשו הבעלים מהן אפילו קודם נפילתן דאל"כ הוי יאוש שלא מדעת ובאיסורא בא ליד המוצאן גם הקציעות בשעה שבא בעה"ב ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבותן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבאו ליד המוצאן. סמ"ע:

הגרנות. כ"כ הטור וס"ל דתלוי הדבר במקום מציאותן וכיון שנמצאו במקום הגרנות אפילו לאחר זמן הדישה תולין אותן בבעלים דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרים במרחק ד"א ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה וע"ל סי' רס"ב ס"ז. שם:

אמות. פירש בתוס' לחד תירוצא דהיינו בב' אמות על ב' אמות דאי בב' על ד' הרי אלו שלו ע"ש ודוק. ש"ך:

חמשים. בש"ס אמרו דבשיעור נ' אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דא"י לפרוח. סמ"ע:

מוצאו. דכיון דליכא למתלי דמשובך נדדה ובאה שם אמרינן דעוברי דרכים עברו שם ונפלה מהן ורובא דעלמא העוברים ושבים עובדי כוכבים נינהו עכ״ל הסמ״ע ובתי״ט פ' לא יחפור תמה ע״ז דהא במשנה פ' אלו מציאות מוכח דאין בגוזלות סי' וא״כ אפי' אם רוב עוברי דרכים ישראל שרי ע״כ ונלע״ד אין זה קושיא דמ״מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה״נ יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכן בתוס' פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ג ע״ב) משמע לכאורה כהסמ״ע מיהו הרמב״ן בחדושיו שם בשם ר״ת והנ״י כתבו כהתי״ט וכ״כ הע״ש וא״כ צ״ל דמידע ידע בנפילתן דגוזלות והוי כמו הנך דסי' רס״ב ס״ו. ש״ך:

כרמים. פרש"י שע"י הכרמים דרכה לנדדה אפי' חוץ לנ' אמה. סמ"ע:

קרוב. פירוש כשהוא בתוך נ' לשניהן אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה"ה בשביל של כרמים אפי' ביותר מחמשים. שם:

הרוב. דקי"ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ"ש הט"ו בסי' רנ"ט. שם:

ענין. דתלינן ברובא דעלמא שהן עובדי כוכבים ולא בקרוב אף שהן ישראל. שם:

שיש. וכל הפוסקים חולקין ע"ז דביש בה סימן נוטל ומכריז אם לא שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז וכדבריהם מוכח בש"ס ואע"פ שבב"י וכ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאד ע"ש. ש"ך:

הנחה. כגון טלית וקרדום בצד גדר וכמ"ש בס"י דדרך עובדי אדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שתגיע השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחום משם. סמ"ע:

נסתפק. פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מש"ה יש להסתפק אם הניחו בעליו שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא לשם בלי כוונה כיון שאינו משומר כל צרכו. שם:

אסור. ע"כ בדבר שיש בו סימן מיירי דאי באין בו סימן הא מסיק דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך לי' במצא במקום שיש להסתפק בהינוח או באבוד דאז מיד שנטלו בידו אפי' לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סימן או אפי' בודאי הינוח והוליכה לביתו וכ"כ רמ"א בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר. שם:

זכה. רבים תמהו על הרמב"ם בזה וכמ"ש הרמ"א בסמוך והנלע"ד ליישב כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה דלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן מש"ה ס"ל להרמב"ם דבזה כ"ע מודו דיחזיקנו המוצאו לעצמו כ"כ הסמ"ע ובש"ך דחה דבריו ומיישב באופן אחר ע"ש וע"ל סי' רס"ב ס"ד:

בכנפיהם. בש"ס ובטור מפורש דקשר כי האי לא הוי סימן דכ"ע הכי קטרו להו גם א"א לומר דהמקום הוי סימן כיון דמדדין אמרינן דמעלמא נדדו שם דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה וה"ל ספק הינוח בכוונה או ספק נפילה שלא בכוונה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז ונראה דקשיא ליה דא"כ הרי הוא של בעל השובך וכמ"ש בס"ח וכ"כ התי"ט פ' אלו מציאות ובחנם דחק ואדרבא נראה להיפך דאי ס"ד שאין שובך תוך נ' אמה ומשום דהוי ספק הינוח או נפילה שלא בכונה ל"ל מדדין אלא ודאי מיירי שיש שובך קרוב תוך נ' אמה והלכך לא חיישינן לנפילה וכמ"ש התוס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה ודאי מההוא כו' דהיכא די"ל דמשובך בא לית לן למתלי בנפילה כו' עיין שם דמביא ראיה לדבריו מהש"ס ופוסקים:

משתמר. כלומר שהוא במקום המשתמר וכן הוא בטור ותוספות והרא"ש דכיון שהוא במקום המשתמר לגמרי אפי' יש בו סימן אינו חייב בהשבה הלכך לא יגע בהן. ש"ך:

ספק. הלשון מגומגם דהא כיון דיש בו סימן טעמא דלא יגע בו משום שלדעת הונח שם במקום המשתמר וא"כ הוי ודאי הינוח וכן הוא לשון הרא"ש כללא דמלתא דהניח במקום המשתמר כגון ודאי הניח אפי' יש בו סי' כגון טלית וקרדום בצד גדר כו' וגם לשון הטור משמע כן ע"ש. שם:

לביתו. פירוש אלא הגביהו ונטלו בידו אבל לא זז משם דאז לא שייך הטעם שמא יבא בעל אבידה כו' דהרי ראה דלא בא לכן יחזור ויניחנה כיון דהמקום הוא משומר. סמ"ע:

כלל. גם בכאן קיצר הרב בלשונו דפשיטא בודאי הניח ואין בו סימן אפי' במקום שאינו משתמר כלל לא הוי של מוצאו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם דהוי יאוש שלא מדעת וע"כ הוכרחו הטור והרא"ש לפרש בכריכות קטנות בר"ה שאין בהן סימן לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחלה הניחום בעליהן שם להקל ממשאן ושכחום ונתייאשו כיון שאין בהן סימן לא בחפץ ולא במקום ע"כ ור"ל דדוקא בכה"ג שמסתמא מיד נתייאשו הבעלים קודם שמצאן זה והלכך בהיתרא אתא לידיה אבל בעלמא היכא דהוי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו לדעת הפוסקים והרב ז"ל ע"ל סי' רס"ב ס"ק י"ב. ש"ך:

לא. ומדברי הנ"י והר"ן פרק אלו מציאות והרמב"ן והרשב"א והה"מ פט"ו דגזילה נראה להדיא דבכה"ג יחזיר כיון שלא הוליכו לביתו דממ"נ אם הבעלים הניחום שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת הבעלים יכול להחזירו ואי מעלמא אתי כיון שאין בו סי' הרי הוא שלו ולמה לא יהא רשאי להניחו וכן נ"ל עיקר דמשמע דהך דרב אבא בר זבדא בש"ס דילן היינו הך דירושלמי ודו"ק. שם:

בו. דאמרינן דמדעת הטמינו שם. סמ"ע:

מוצאה. כן הוא לשון הטור והמחבר העתיק לשון הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב בפרה רועה בין הכרמים של עובדי כוכבים והתרה בו דאמרינן ג"כ דהיא אבידה מדעת אע"פ שאינו חייב ליטפל בה מ"מ אין ליטלה לעצמו וכמ"ש בסי' שאח"ז ומטעם שכתבתי שם דס"ל דאע"ג דבעל הפרה לא חשש אממונו מ"מ אין לאחר ליטלו לעצמו וה"נ דכוותיה ומש"ה לא חילק הרמב"ם בזה והניחה ג"כ בכלל דין אשפה שאינה עשויה לפנות ולא יגע בה ולפ"ז ק"ק דה"ל להרמ"א לכתוב הג"ה זו בלשון י"א עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דאין דבריו מוכרחים אלא שהרמב"ם קיצר בדבר ולא כתב רק מה שנאמר בש"ס לפי האמת ואפשר דלדינא מודה להטור ואע"ג דבסי' רס"א ס"ד לא ס"ל להרמב"ם הכי מ"מ כיון שבלשונו כאן אין הכרח העתיק הרמ"א דברי הטור כפשטן וכן דרכו בכמה מקומות או יש לחלק בין אבידה מדעת דהכא להתם כמו שמוכרח לו' לדעת הרמב"ם שם ולענין דינא פשיטא נראה עיקר כהטור והרמ"א עכ"ל:

שאין זוכרים כו'. עמש"ל:

והוא שימצאנה כו'. רמב"ם וגו' דשתי' טפי ר"ל למטה אצל היסוד ולכן לא הזכיר חלודה. דרישה וש"ך:

אפי' כו'. שם וכמש"ש אמו אמוריים כו':

(ליקוט) ה"ז לא יגע כו'. ערש"י במתני' ד"ה מחציו כו' דאע"ג כו' ותוס' ד"ה בכותל חדש כו' (ע"כ):

דהיינו כו'. דוקא ידוע אבל מן הסתם אוקי ממונא בחזקת המוצאו כיון שלא הוחזק בו בע"ה וז"ש מפני שי"ל של אמוריים כו' אע"ג שהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ויכול להיות שתוך אחר האמוריים וערא"ש שם:

ואפי' כו' והוא כו'. עתוס' ד"ה בכותל כו' ורש"י במתני' ד"ה מחציו כו': (ליקוט) אפי' יש בו סימן. ע"ש בתוס' הנ"ל ועוד דמ' כו' (ע"כ):

אפי' אם כו'. תוס' שם ורא"ש דע"כ מיירי דומיא דרישא:

בד"א כו'. שאין הכותל זוכה לו ועתוס' שם ד"ה דשתיך כו' וכמש"ו לפיכך כו' וז"ש בס"א שאין זוכרים כו' ול"ד של אמוריים דאפי' ישראל בנה שאינו מאבותיו דתלינן ביה כיון דשתיך טפי ולאחר ייאוש הוא:

לפיכך כו'. גמ' שם ואמאי כו' בשלמא בכותל ישן משום דשתיך וזה שפריך אטו אמוריים כו'. ר"ל וליזיל בתר בתרא:

ואם השכירו כו'. עתוס' ד"ה לשלשה כו' ודלא כרש"י ד"ה ג' עכו"ם כו' אבל הרא"ש והטור פ' כרש"י:

עכו"ם. עבה"ג וכשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דרבא פליג עליה דר"נ ועסי' רסב ס"ב:

ראובן כו' אם צבי כו'. כמש"ש י"א א' ראה כו' ובגמ' שם דבחצר המשתמר א"צ עומד כו' ועתוס' שם זכתה כו':

דהוו כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ' הזהב ועסי' שיג ס"ג שחצירו כו' והוא שיטת הרמב"ם ועבה"ג שם אבל רש"י פי' שם ד"ה בחצר כו' וכ"ד כל המפרשים וכ"מ פשטא דגמ' דשקלא וטריא דגמ' אי אגיר החצר לשוכר או לא ומשני בחצר דמשכיר בהא לא מספקא למקשה כלל וסייעתא של המ"מ ליתא דהא יש לדייק להיפך למה לא אמר בחצר דאגירי לשוכר ועוד שרב אשי אמר שם זאת אומרת כו' ואף שהלח"מ יישב שם דבריו דחוקים:

אבל אם כו'. דאם קי"ל כרבנן בב"ק קיד דסתם גניבה ייאוש בעלים קנאה הגנב ואי כר"ש ה"ה של בעלים וממ"נ אינה הפקר ואף בהפקר אין החצר זוכה באויר שאין סופו לנוח וכמש"ש רבא אמר כו' כ"ש כשהיא ביד הגנב. שם:

(ליקוט) ואם מצאם כו'. שמפ' קו' הגמ' א"נ מצא בשולחנות דקאי אסיפא על בין הכסא לשולחני כמו שהתחיל בקושיא הראשונה מאי אריא כו' ול"ק רישא דקתני לפני שולחני דלפני מ' גם על השולחן כמ"ש נ"י ע"ש וכ"מ במתני' דקתני בין התיבה כו' דמ' דוקא כה"ג כמש"ש (ע"כ):

ואפי' כו'. כדעת הרא"ש שם ואפי' ברוב ישראל וכהא דר"נ שם בנפל משלשה כו': (ליקוט) ואפי' יש כו'. כמ"ש בש"ע למטה אפי' היו צרורים כו' וכגי' הספרים בגמ' אר"א אפי' צרורים ומונחים כו' וצרורים הוי סימן כמש"ש במתני' אם היו צרורין כו' ושם כ"ד א' לעולם כו' ועתוס' כ"ו ב' ד"ה אפי' צרורין כו' וז"ש והוא שיהיו כו' אבל הרא"ש כ' אפי' רוב ישראל משום דמייאש ע"ש ורש"י ל"ג צרורין (ע"כ):

וי"א כו'. מדל"ק ר"א מילתיה על חנות ועוד מדקאמר שם א"נ כו' כדקתני רישא כו'. אבל הרמב"ם גי' אחרת לו שי"ל למה לא הזכיר בחנות הרי שלו רישא דמתני' ועוד לשונו אינו מדוקדק לכאורה דקא' בחנות השולחני אנא דל"ג ברישא הרי אלו שלו וגו' מצא בחנות בין כו' ובחנות קאי על כל המתני' ופורט והולך וכאן נשאר דיוק הגמ' מדקאמר בין התיבה כו' הא ע"ג התיבה שלו וז"ש ואם כו' ואצ"ל כו' ולא הוצרך לומר ר"א שם שהוא מפורש במתני':

אפי' כו'. וכ"כ תוס' שם ד"ה אפי' כו':

מפני שהם כו'. כמ"ש במתני' שם אם היו כו' ושם כ"ד א' אלא כו':

מפני שהתאנה כו'. כיון דא"ר אבהו הואיל כו' אף לאביי צ"ל תאנה שאני כו' דודאי ל"פ בהא אם חזותו מוכיח כו':

מפני שהבהמות כו'. נכלל במלת ורמסים:

מחמת כו'. קז"ש תמרי דוקא:

משנים כו'. גי' קב תמרי ורמוני ושומשמי מאי תיקו:

(ליקיט) לפיכך לא יטול ואם כו'. כן דעתו בכל ספק וער"נ בנדרים ז' א' ד"ה ולענין הלכה כו' וע"ל ס"י ואם נטלם כו' ובהג"ה שם וערא"ש רפ"ב סוף ס"א וכיון דלא איפשיטא כו' ושם ס"ח אבל כשיר כו' בעיא כו' וש"מ (ע"כ):

כל המוצא כו'. הרמב"ם אינו מחלק בין משתמר קצת או משתמר לגמרי ובין יש סי' או לא בכולם ודאי הינוח או ספק לא יטול ואם נטל יש חילוק בין יש בו סי' או לא כמש"ו וס"ל דמש"ש איכא למימר מעלמא כו' חזר בו ממ"ש בתחלה דוקא שאין בהן סימן וז"ש כל ספק הינוח דייק כל וטלית וקרדום וכלי באשפה וחמרא בחפיסה כולם יש בהן סי' וכמש"ל:

אסור לו להחזירה כו'. ר"ל אם יש בהן סימן וכמ"ש בירושלמי הביאו תוס' שם:

זכה בו. כמו כריכות בר"ה אע"ג שהוא דרך הינוח כמש"ש ך"ג א' הלכתא כו':

וכל כו'. שם זה וזה כו':

בכנפיהם ומדדין. משום סיפא ואם נטלם כו' וכמש"ו ואם היו קשורים כו':

אבל י"ח כו'. תוס' שם ד"ה אחר כו' וד"ה ואם כו' ורא"ש שם ע"ש:

דאם הדבר כו'. דהא טלית וקרדום מסתמא יש בהן סי' וכן עובדא דירושלמי שהביא תוס' שם בחפיסה יש בהן סימן ג"כ ועבתוס' הנ"ל סד"ה ואם כו' ועבתוס' ך' ב' ד"ה מצא כו' וכן כלי באשפה ועתוס' שם ד"ה אחר כו':

אם יש כו'. כמ"ש ך"ג א' אבל בדבר שיש בו סימן ל"ש כו' וכנ"ל:

אם אין כו'. כ"ד המפרשים וכ"כ רש"י לז ב' ד"ה ואם כו' אבל הרמב"ם דל"ד לדאביי ך"א ב' דשם נטל לעצמו בתחלה אבל כאן מיירי שנטל להחזיר ואמרי' ך"ו ב' נטלה כו' ולאחר ייאוש כו' וכאן ל"ל משום השב תשיבם כיון דליכא סימן וא"י למי יחזיר. דרישה:

לא הוליכו כו'. כ"מ בירושלמי שם (ליקוט) לא הוליכו לביתו כו'. עתוס' הנ"ל ד"ה ואם כו' י"מ דהיינו כו' וכן יש בירוש' כו' (ע"כ):

ובמקום שאינו כו'. כמו כריכות ברה"ר. הרא"ש:

ואם יש כו'. כמ"ש בכריכות שם וכנ"ל וזה וזה כו' אבל כו' וכנ"ל:

במקום שמשתמר כו'. הוא מתני' דשם אחר הגפה כו' וכמ"ש בגמ' מ"ט כו' ופריך שם ואמאי כו':

ואם נטלו כו'. מימרא דשם כנ"ל ומ' אפי' נטלו רק בידו כמ"ש תוס' שם ע"ש:

ויהא כו'. כנ"ל:

בד"א כו'. גמ' שם:

שאפשר כו'. שם: