השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה - שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ״ט

כבר עבר על לא תוכל להתעלם כו' והרמב"ם פי"א מה' מלוה דין ו' והסמ"ג לאוין קנ"ט כתבו ואע"פ שהחזיר' לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורי' וכן העלה הרמב"ן בס' המלחמות פ' אלו מציאות דאע"פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון הלכות גדולות והרי"ף ונוסח' ש"ס דילן ע"ש:

רוב העיר עכו"ם כו' עמש"ל סי' ר"ס ס"ג:

אינו חייב להחזיר כו' מרדכי פ' אלו מציאות בשם ראבי' וז"ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגים להחזיר וכ"פ ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ"ל וכ"מ בראב"ן דצ"ג ע"ג ע"ש:

ואם הוא דבר שאין בו סימן כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' רכ"א:

הרואה אבידת ישראל חייב כו' "עד שנאמר השב תשיבם. כן הוא ג"כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דנראה דהאי הרואה ל"ד קאמר דהא מסיק בטור והמחבר והוא מהגמ' דאם המתין ולא נטלה עד אחר יאוש ונטלה לעצמו אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם אלא הרואה והגביה ובאה לידו קאמר דעובר נמי משום השב תשיבם כו' ולשון דקרא נקט דשם בפ' כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך כו' "עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם והקרא גופיה מתחיל בלא תראה משום דסמוך ליה והתעלמת דדרשי' לא תראה להתעלם ולאו דהעלמ' עובר משום שרואה ומעלים עינו ממנו מליטלה ולהשיב אבל אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידו וזה נרמז בקרא במה שכתוב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה ודרשו בגמרא בריש פ"ק דב"מ ומצאתה דאתא לידו משמע ע"ש. א"נ הטור ורבינו במ"ש שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקטו וכוונתו לסופו דכתב בו לא תוכל להתעלם דהוא אזהרה משעה שרואה וכמ"ש ודו"ק:

כבר עבר על לא תוכל להתעלם לשון גמרא איסורא דעביד עביד ומאי דהדריה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ומפרשי שם התוס' דהיינו אם לא הדרא עד אחר יאוש דכבר עבר על לא תוכל להתעלם דאזהריה רחמנא שלא יעלים עיניו מלהחזירם לבעלים והרי העלים עיניו עד אחר שנתייאש ממנו ונעשה כהפקר דאפילו הכי אינו עובר אלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה שנא' השב תשיב את הגזילה וממילא תו אינו עובר ג"כ על השב תשיבם אבל אם מחזירם קודם שנתייאש גם אלאו דלא תוכל להתעלם אינו עובר אע"ג דכוונתו היה מתחלה להחזיקו לעצמו וכן הוא בהדיא שם בתוס' דפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) ובאשר"י שם דלא כע"ש שכתב דמיד שכוון לגוזלה עבר עליו ואי אפשר לתקנו ע"ש:

בד"א במקום שהוא חייב כו'. "עד סוף הסימן כן הוא לשון הטור ויתבררו בסימני' שלפנינו ובפריש' כתבתי מראה מקום לכל אחד מהן ע"ש:

ושתהא בענין שמוכח כו'. מיהו אע"פ שמוכח צ"ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אביד' דאל"כ שמא ייאש ממנ' בשעה שאבדה וכמ"ש בס"ג וע"ל סימן רס"ב:

שלא נתייאשו הבעלים. הטעם שיחשב הבעל אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי:

במקום שרוב העוברי' שם ישראל בפריש' כתבתי דדוקא קאמר בזה דבעי שרוב העוברים שם יהיו ישראל דכיון דרובא עכו"ם אמרי' דנתייאש מסתמא אם לא ררוב העוברים שם ישראל ולא סגי במחצה על מחצה וכ"ש בסיפא כשמצאה בעיר שרובה ישראל דחייב להחזיר אם לא שרוב העוברים שם עכו"ם וגם שם בפרישה כתבתי טעם למה לא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרינן כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצריכין לומר שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו' שנתגלגלו לבא לשם מרוב בני העיר וק"ל:

וכגון כו'. שידע מיד בנפילתו דק"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעו מנפילתו בשעה שבא לידו וכמ"ש בסימן רס"ב.

דאם אבד ספרי' כו' דאין מדרך לקנותם אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ואתן בהן סי' כ"כ מור"ם בהג"ה סימן רל"ו סס"ח:

והקנקן מותר. ואפילו אם הוא דבר שלא הרגיש בעליה בנפילתה מיד לא אמרינן שמא דישראל הוא וה"ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עכו"ם ובודאי של עכו"ם היה מ"ה הקנקן מותר:

ונתייאש ממנה פי' מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עכו"ם שם ומיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילת' וכמ"ש בסעיף שלפני זה:

אם היא סתומה. פי' דאינו פתוחה דאז ליכא למיחש שמא נגע בו העכו"ם ואסרה בשתייה דאם פתחם עכו"ם לא הוה חזר לסתמם כשמוצאה בדרך אלא הוה מוליכ' לביתו או לפחות היה מניח' פתוחה והלך לו ול"ד למפקיד ביד עכו"ם דבעינן שיהא חותם בחותם בתוך חותם דהתם מרתת מהמפקיד שהפקידו בידו שיחזור ויראנה ויש לחוש שזייפה וחזר וסתמו וכמ"ש בי"ד סימן קי"ח ע"ש:

לפנים משורת הדין. ואסמכו' אקרא דכתיב והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכדאיתא בגמ' שם דף ל' ע"ב דדרשו ואת המעשה אשר יעשון זו לפנים משורת הדין:

ורוב טבחים ישראל. פי' רוב המוכרים לבני העיר אפי' לעכו"ם המה ישראל מ"ה מותר אפילו באכילה הן דאבדה עכו"ם הן דאבד' ישראל דודאי נתייאש ממנה כיון דרוב העיר עכו"ם ומשום חשש טריפה ליכא למיחש דמיירי בעיר שביום שנמצא בה טריפה מכריזין ומודיעין אותו לבני העיר וביותר נראה דמ"ה נקט המחבר בהמה או עוף דמיירי שמצא בשלימותו ואין לחוש לטריפתן שהרי בידו לבדקו וגם לשחיטה שאינה ראוי ליכא למיחש דרוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחים הם והרי גם כאן רוב טבחי ישראל וכמ"ש בי"ד סימן א' ומיירי ג"כ דנמצא בענין דליכא לאוסרה משום בשר שנתעלם מן העין והוא בא' משני עניינים או דבהמה או דעוף הנמצאים ניכרים הם שלא באו מעלמא אלא משל א' מבני העיר זאת והרי כאן הם רוב טבחי ישראל ומה"נ י"ל דנקט בהמה או עוף שהן בשלימותם והן ניכרים וידועים של מי הם או שראה המוצאו מרחוק שנפלה מיד אדם ואף שאינו יודע אם מישראל אם מעכו"ם הוה ובנמצא אפילו ביד עכו"ם והן במקום דרוב טבחי ישראל קי"ל דלא אסרינן משום בשר שנתעלם כדאיתא בגמ' וכתבתיהו בפרישה בי"ד סי' ס"ג דלא שייך לומר שנתחלף ובא ממקום אחר אלא כשמונח בקרן זויות ולא כשהוא ביד א' אפילו הוא עכו"ם ע"ש ובפרישה גם שם בסי' ס"ג כתב הטור בשם רשב"ם וכתב שם שכן הסכים הרא"ש דלא חיישינן לאיסור בשר שנתעלם מן העין אלא במקו' דאיכא ריעותא לפנינו כגון אם אבד הבשר ומצאו אח"כ או שנטלה העוף לפנינו והחזירו דכיון שנאבד או ניטל מנגד עינינו חיישינן שמא נתחלף מה שאין כן כשלא נאבד אלא נמצא ביד ישראל או עכו"ם או שראה א' שנפל מידם דליכא ריעותא לפנינו אלא אמרינן זה הנמצא בידו עתה הוא שהיה בידו מקדם ולקחה מטבחי ישראל:

עוף חטף בשר. מיירי שחטף לפנינו בשר כשר אפילו העיר שחטף בה הוא רוב ישראל וחזר והפילה באותה העיר מות' להמוצאו דדרך העוף להוליכו למרחוק ונתייאש ממנו הבעל מיד בשעת חטיפתו:

וזוטו של ים כו' פרש"י פ' אלו מציאות (דף נ"א ע"ב) מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דכל שיוצא מחול הים ששם השם יתב' את גבולו להיות עומד בתוכו נקרא חוזר לאחוריו) י' פרסאות או ט"ו פרסאות פעמים ביום וחוטף מה שמוצא שם והולך זוט לשון גודל ושרוע בל' יוני כמ"ש הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי ואל זטוטי ושלוליתו של נהר דכשהוא גדול ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל) הנמצא:

הרי הוא שלו אפי' בא לידו לפני יאוש דשם בגמרא יליף לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דמיתורא "דממנו דרשינן את שאבדה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואפילו אמר לא מייאשנה ואפילו מרדף אחר שטיפה בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם וה"ל כצווח על ביתו שנפל:

חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא בסי' שנ"ו ס"ז כתב כה"ג דבגניבה נוהגין מדינא דמלכותא להחזיר אף לאחר יאוש ושינוי רשות:

ואם יש מכשולות בנהר כו'. פי' עצים או אבנים הקבועים בנהר ומעכבים הדבר הנפל לשם מלהלך למרחוק:

אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד כו'. "עד וסתמא הוה יאוש לפי הנוסחא "זה הנדפס בס"י דסתמא "הוי יאוש צריכין לפרש דה"ק ל"מ אם עמד שם ואינו רודף אחריו דהוה יאוש אלא אפילו סתמא דלא ידענא אם עמדו שם או רדפו אחריו או לא ג"כ הוה יאוש אבל קשה דדברי מור"ם נראין כסותרים זא"ז דברישא כתב אם הבעלים יכולין להציל והן רודפין כו' לא זכה המוציא דמשמע הא אם אינן יכולין להציל אפילו רודפין אחר האבידה מיד לא מהני והוי יאוש ודוחק לו' דברישא איירי ג"כ באינו יכול להציל מיד ומ"ה בעינן שירדפו והרדיפה מהני דא"כ ל"ל למור"ם בסיפא אריכות דברים ז"ל אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל כו' כיון דברישא גם כן מיירי מזה והל"ל בקיצור אבל עמדו שם ואינו רודף או סתמא הוי יאוש ועוד דהתוספ' כתבו בשמעתי' בפי' דבאינן יכולין להציל מיד אפילו רדפו הבעלים אחר האבידה לא מהני והוי יאוש וכתבתי לשונו בפרישה. וגם ק' מש"כ מור"ם בזה דמסתמא הוי יאוש ובטור כ' דמסתמא לא הוי יאוש ע"ש ודוחק לומר דהטור מדבר מסתמא אחרינא שכ' ז"ל אם סתמא הוא שלא ידענא אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש ומור"ם איירי כאן מסתמא שלא ידענו אם רדפו או לא דהיא היא גם ק' למה השמיט מור"ם דברי הטור בזה וגם בשאר דינים שכתב בזה ולקח שיטה לנפשו ע"כ נראה לפרש דמ"ש והוא עומד ואינו רודף כו' דהאי וי"ו דוהוא הוה וי"ו החולקת וה"ל כאלו כתב או שעומד שם ותרתי מילי נינהו וה"ק אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד או שהוא דבר שיכול להציל מיד והוא עומד שם ואינו רודף אחריו ודאי מייאש ואח"כ צריך להגיה תיבת לא כצ"ל ובסתמא לא הוי יאוש ור"ל סתמא שלא ידענו אם היה שם וכל' הטור וכן מצאתי בהגהת מור"ם בכתיבת ידו בהדיא כתוב שם האי תיבת לא והשמטה בדפוסהיה והשתא עולין דבר מור"ם יפה דהויין כהטור הבנויין ומיוסדים על דברי התו' כמ"ש בפרישה ע"ש ודוק ולא כע"ש דהעתיק ל' מור"ם ולא שם לבו לאחד מהדברים שכתבתי:

נהר שעושין בו סכר כו' פי' סתימה שעושין כעין מחיצה במים להפסיק בין מים היורדים מלמעלה למטה כדי שיהיו הדגים נצודים ועומדים שם שלא יעברו משם והלאה וממילא ג"כ מי שאבד דבר במים היורדים נפסק שטיפת האבידה ועומדת שם וקאמר שאם רוב ישראל רגילים לעסוק באותו מחיצת הפסק אע"ג שרוב עכו"ם מצויים סביבות המים מ"מ ישראל שנפל ממנו דבר אינו מיאש נפשו שסובר פועלים ישראלים המצוים שם ימצאו אותן ויכריזו ואתן בו סי' ומסיק וקאמר וכן מקום ששומרים כו' ור"ל וכן "איפכא דאף במקום שרוב ישראל מצויים שם מ"מ אם השומרים עכו"ם ועומדים שם בקביעות הם ודאי שימצאו האבידה על הרוב מ"ה מתייאשים הישראלים שנפלו מהן האבידה והוא של מוצאו ואינו חייב להכריז ויש גורסין כאן תיבת "וכל במקום "וכן ויותר נראה כמ"ש דשם בנ"י לא כ' ל' "וכל:

אבידת קרקע כו'. בגמ' ילפינן לה מדכתב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור לקמן בסי' רס"ו ע"ש:

(ס"א הרואה אבידת כו') מ"ש הסמ"ע דרואה והגביה קאמר אשתמיטתיה דברי הנ"י בזה בפשט דכהן והוא בבית הקברות וז"ל דמיד שרואה עובר על ל"ת ועשה וכי אמרי' בהמתין לה כו' לפי שהמתין ולא הכירה באבידתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה דודאי הרואה אבידה ולא נטלה מיד כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והולך לו וכשנתייאשו הבעלים ממנה נתבטלה עשה זו ולא מחמת המוצא כו' וכך הם דברי הרמב"ם שכ' הרואה אבידת ישראל כו' עכ"ל:

(ומשום לא תגזול) פירש"י לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית לא תוכל להתעלם אינו אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל:

(ס"ג שרוב העוברים שם עכו"ם) מ"ש הסמ"ע ס"ק ג' בזה לא ידענא מה תיקן בזה דהא איתא בפ' לא יחפור דף ך"ד הנהו זיקא דחמרא דאשתכרין בי קופאי שרינהו רבא ופרש"י טמונים בין גפנים שבכרם והיא של ישראל ופרכינן לימא לא סבר להא דר' חנינא דאמר לעיל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופירש"י כאן ישראלים מצויים יותר מעכו"ם ולא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ל ש"מ דלמאי דקי"ל דאזלינן בתר רובא אזלינן כאן בתר רוב העולם ולא בתר רוב ישראל המצויים כאן בכרם א"כ היינו ממש כי הכא ואמאי חייב כאן להכריז נתלה המציאה ברוב העיר עכו"ם ונ"ל דשאני הכא כיון שאפשר להתברר ע"י ההכרזה דהאבידה של ישראל עבדינן כן ולא מהני כאן שום רוב אלא לענין יאוש בעלים דבמקום רוב עכו"ם הוי האבידה של מוצאו דאפי' נפל מישראל מייאש לה אבל במקום דלא הוי יאוש צריך להכריז אפי' אם הרוב עכו"ם ומיעוט ישראל דלא מהני לזה רוב כלל כיון דאפשר בהכרזה וכהאי סברא אשכחן בתוס' פ' לא יחפור דף כ"ג ע"ב ד"ה חוץ לנ' כו':

(ס"ו עוף חטף כו') כתב הסמ"ע סק"ז אפילו חוזר והפיל באותה העיר כו' ק"ל למה כתבו רבינו והמחבר והוליכו למקום אחר דהא אפי' חזר והשליכו כאן הוה יאוש מיד בשעת החטיפה וי"ל דמ"מ אם חוזר ונפל במקום הזה או סמיך לא מייאש דרגילות הוא בשעת החטיפה לפעמים נופל הדבר החטוף מפיו מחמת שלא החזיקו בפיו היטב ע"כ לא מייאש כל זמן שהעוף סמוך למקום החטיפה וברמב"ם כתב השליחו לחצר אחרת:

(ס"ז ואם הוא דבר כו') תחלה נבאר דברי רבינו כי יש כאן מקום עיון רב במ"ש אם היו הבעלים מרדפין כו' וע"ז כתב והוא שיהיה בענין שאם עומדים כו' דמשמע שמיירי באמת אין עומדין שם ותו צ"ע במה שכתב על חלוקה הב' דאין יכול להציל במקום השטיפה אם עמדו שם כו' הא אפי' רדפו הוה יאוש כיון דא"א להציל ונ"ל דרבינו קאי בזה על נהר שיש בו מכשולות שזכר בסמוך דאם יש באבידה סי' לא מיקרי יאוש מסתמא ואמר ע"ז דלענין דבר שאין בו סי' לא מהני המכשולות אלא בענין שיהיה יכול להציל ע"י איזה פעולות תיכף במקום השטיפה ונזה הוה דינא דכ"ז שהוא עוסק באותן הפעולות ורודף להתעסק להציל אף אם קדם אחר והציל לא זכה דאנן סהדי דלא מייאש מחמת אותו שיקדים עצמו להציל וזה לא יוכל ליתן סי' דהיא סומך שיעידו עדים על חטיפתו ועסקיו להציל תיכף שנשטף אין לך סי' גדול מזה ומש"ר אי אפי' אינם שם כו' קמל"ן חלוקה הב' דכיון דאפשר להציל רק שלא ידעו הבעלים מזה דהוא יאוש שלא מדעת ולא מהני קדימת האחר ועל ב' חלוקות שזכר כבר כ' אח"כ ובא אחר והצילו דלא זכה וקאמר אח"כ אבל אם לא יוכל להציל תיכף אלא ע"י המכשולות זה לא מהני מידי דאף אם יש עדים שהקורות היו שלו מ"מ אמרי' שנתייאש מהם כיון שא"א להציל דההיא הצלה שע"י המכשולות לא מהני ליה רדיפתו כיון דהוא רחוק מכאן קרוב הדבר שיקדמנו הקורה לשם וזה אין בו סימן בודאי מייאש מינ' וה"ג אלא עד שילך למרחוק שם לא יועיל כו' ול"ג ושם בוא"ו וכוונת רבינו בבבא זו לפירושו דמ"ש שמועיל לו מה שיוכל להציל היינו דוקא מיד ע"י רדיפתו ועסקיו אבל לא מהני ההצל' שע"י המכשולת מטעם שזכרנו ואמר אח"כ על אותו הצלם דמהני דהיינו מיד אם עמד שם כששטף ונתייאש כו' הרי אנו רואין דלא ניחא ליה בההיא הצלה וא"כ סמך על המכשולות ודאי הוי יאוש ונרא' להוסיף כאן ו' א' ולגרוס ואם עמדו כו' ומש"ר אח"כ ואם סתמא הוא כו' לכאורה פירושי דלא היו שם הבעלים וכעין שפירש בתוספות שהביא ב"י אבל א"א לומר כן דזה כבר זכרו רבינו כמ"ש או אפי' אינו שם אלא נראה דה"ק ואם סתמא שלא נודע אם היה באופן שנתייאשו דהיינו שלא היה אפשר להציל או היה אפשר להציל מסתמא לא הוה יאוש אך מדברי רמ"א נראה שהיה מפרש מש"ר אם עמדו שם כו' אמ"ש שלא הי' יכול להציל והוא דבר תמוה כיון שאינו יכול להציל אפי' רדפו הוה יאוש ובסמ"ע תיקן זה וכתב דמ"ש רמ"א והוא עומד ר"ל או שהוא עומד ביכול להציל ומה יעשה בדברי רבינו שכתב אם עמד שם שא"א לפרש כן גם מ"ש רמ"א וסתמא הוי יאוש הוא תמוה דבד"ר כתב לא הוי יאוש ובסמ"ע כתב שצ"ל גם בדברי רמ"א לא הוי יאוש ושכן ראה בכתיבת יד של רמ"א ומ"מ דרכו של רמ"א בדברי רבינו נסתר ממני והנלע"ד כתבתי:

הרואה. ל"ד קאמר הרואה אלא הגביה ובאה לידו דהא אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידיה אבל על לא תוכל להתעלם עובר משעה שרואה ומעלים עיניו ממנה מליטלה. סמ"ע:

להתעלם. והרמב"ם פי"א ממלוה דין ו' וסמ"ג לאוין קנ"ט כתבו ואע"פ שהחזירה לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורים וכן העלה הרמב"ן בס' המלחמות פ' אלו מציאות דאע"פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון בה"ג והרי"ף ונוסחת ש"ס דילן ע"ש. עכ"ל הש"ך:

שמוכח. מיהו אע"פ שמוכח צ"ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אבידה דאל"כ שמא ייאש ממנה בשעה שאבדה וכמ"ש בס"ג וע"ל סי' רס"ב. סמ"ע:

הבעלים. הטעם שיחשב אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי. שם:

העוברים. והא דלא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרי' כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצ"ל שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו' שנתגלגל לבא לשם מרוב בני העיר וק"ל. שם:

בנפילתו. דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעי מנפילתו בשעה שבא לידו. שם:

ספרים. דאין דרך לקנותן אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ויתן בהן סימן וע"ל סי' רל"ו ס"ח בהג"ה. שם:

מותר. ואפילו אם הוא דבר שלא הרגישו הבעלים מיד בנפילתה לא אמרינן שמא דישראל הוא וה"ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עובדי כוכבים ומש"ה הקנקן מותר. שם:

ונתייאש. פי' מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עובדי כוכבים שם מיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילתו וכמ"ש בסעיף הקודם. שם:

להחזיר. וז"ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגין להחזיר וכ"פ ראבי"ה וראב"ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוציא עשיר עכ"ל. ש"ך. (ועיין בתשו' צמח צדק סי' פ"ט):

טבחים. דינים אלו נתבארו היטב ביו"ד סי' א' ס"ד ובסי' ס"ג ע"ש ועיין מ"ש הסמ"ע בזה:

שלו. ואפי' אמרו הבעלים דלא מייאשו ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתו אצל כל אדם. סמ"ע:

דמלכותא. בסי' שנ"ו ס"ז כת' הרמ"א כה"ג דנוהגין מדינא דמלכותא להחזיר גניבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות. [שם]:

ואם. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' רכ"א:

קרקע. בש"ס ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור בסי' רס"ו ע"ש שם:

בד"א במקום כו'. בסי' זה. ובמקום כו' בסי' ר"ס:

ושתהא כו'. בסי' רס"א:

ושלא. ס"ס רס"א:

ושיהיה כו' ושיש כו'. בסי' רסב:

ושהיה כו'. בסי' רסג:

ושתהיה כו'. בסי' רס"ו:

כיצד כו'. עבה"ג. וכ"כ תוס' שם ד"ה סבר כו' והרא"ש. וכן סוגיא דכולה שמעתין שם כן. מ"מ. ופשטא דמתני' דמכשירין ג"כ הוא כן: (ליקוט) כיצד המוצא כו'. דלא כראב"ד שכ' אפי' ברוב ישראל ממש"ש כ"ד ב' ר' אמי אשכח פרגיות כו' וערא"ש שם ודבריו צ"ע דא"כ ק' דרב אסי אדרב אסי דאמר שם ת"ש דא"ר אסי מצא כו' כנ"ל (ע"כ):

או אפי'. שם ת"ש המוצא מעות בב"כ כו' ש"מ כו':

אפי' רובה ישראל כו'. עבה"ג ושם ב' מצא כאן ארנקי מדאמר כאן מ' דבכל העיר היו רובה ישראל אלא בשוק רוב העוברין עכו"ם:

אפי' אם כו'. עתוס' שם א' ד"ה כי כו' וז"ש שודאי כו' וכמש"ש מפני כו': (ליקוט) אפי' אם ידע כו'. ממש"ש כ"ד ב' וכיון דישראל כרו כו' וערא"ש שם (ע"כ):

ויש בה סי'. שם ב' ת"ש דאר"א כו' ועבה"ג:

וכגון כו'. דהא דרשב"א מוקמינן שם כ"א ב' א"ר יצחק כו' וקי"ל שם כאביי:

וי"א כו'. עתוס' דב"ק קי"ד ב' ד"ה המכיר כו' והביא ראיה בנ"י ומרדכי ובהגמ"ר שם ממ"ש בב"מ שם דישראל סכרו לה וישראל כו':

אם היא כו'. עבה"ג ועבע"א ע' ב':

ואם כו'. כ"כ המרדכי שם וכפי שיטתו שכ' דכייפינן לעשות למ"ה וז"ש חייב להחזיר וכן בס"פ האומנין וע"ל סי' יב ס"ב בהג"ה וכ' הא דר"ן והא דרשב"א בכה"ג שהמוצא כו': (ליקוט) דאם הוא כו'. ז"ל המרדכי שם חייב להחזיר א"ל לפנים מ"ה ואשכחנא נמי בפ"ב דב"ק חייב בבא לצאת י"ש ובס"פ האומנין אלמא דכייפינן וכ"פ ראב"ן וראבי"ה והא דאמרי' נעשה כצווח על ביתו ולא כייפינן כר' לראבי"ה דאפשר שהמוצא היה עני ובעל אבידה עשיר (ע"כ):

(ליקוט) אפי' הבעל כו'. הרא"ש ס"ב וס"ו וכמש"ש ך"ד ב' והלא כו' וכ"ש כה"ג (ע"כ):

אם גזר כו'. כמ"ש בפ"א דגטין ופ"י דב"ק ופ"ג דב"כ:

או הפקר כו'. כמ"ש בפ' האשה רבה ופ' השולח:

ואם הוא דבר כו'. צריך להגיה כאן ובטור והוא ע"פ תוס' כ"ב ד"ה שטף כו' דגמ' משני שם הב"ע כשיכול כו' וק' דא"כ ס"ד בשא"י להציל א"כ מאי פריך לרבא ועוד אפי' בעלים מרדפים שלו דהוי כזוטו של ים ובב"ק קטז ב' ה"ד כו' ופי' דלס"ד ג"כ בשיכולין להציל בקל אלא דס"ד בדבר שאין בו סי' ופי' סתמא שאין הבעלים שם והשתא ג' חילוקים בדבר מרדפין חייב להחזיר לא מרדפין שלו סתמא חייב לאביי וכן קי"ל אלא דלרבא קשיא ומשני הב"ע כו' ר"ל בשיש בהן סי' ופריך א"ה כו' וסלקא שמעתא דביש בהן סימן בכל הג' אופנים חייב להחזיר ומשני הב"ע כו' ואפי' יש בהן סימן וכל הג' אופנים כמו יכול להציל בקל ואין בהן סימן לאביי הכלל דבא"י להציל לעולם שלו ויכול להציל ויש בו סימן לעולם חייב להחזיר אין בו סימן או שיכול להציל אחר שטיפה ע"י הדחק אפי' יש בו סימן מרדפין וסתמא חייב אין מרדפין שלו:

אווזין כו'. תוס' בחולין קלט א' ד"ה כיון כו' ואע"ג דלא קי"ל כרב דוקא לגבי הקדש משום כל היכא כו' אבל מרשות בעלים מיהא נפיק וכמו בשיירא בב"ק קטז ב' וז"ש ודוקא כו':

וכן מקום כו'. שם א' בתי מדרשות דידן כו' השתא כו':