דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה - שולחן ערוך חושן משפט סימן ר״נ

המתנה בטלה כו' אפי' הגיע המתנה לידו קודם שעמד כן משמע לקמן ס"ד בהג"ה וכן מוכח בטור ומחבר לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור ורמב"ם פ"ט מה' זכייה שהבאתי לקמן ס"ס רנ"א ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' רבי בצלאל סי' ט"ו דף נ' ע"ד דהך דרב הונא ס"פ ג"פ (דף קע"ד ע"ב) דש"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנ' ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה מתנה מהיום או כיון דבעיא ולא איפשטא היא בש"מ שהקדיש בפ' מי שמת לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע"ש ודו"ק עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניו' סי' פ"ג דף קל"ט:

בד"א כו' ע' בסמ"ע ס"ק ח' עד ולא כע"ש כו' שלא כדת השיג עליו דמדין השבע' לא מיירי דאפשר שהוד' בפני התובע וכן צריך לפ' דברי ה' המ' בשם ן' מגש ובשם הראב"ד שהביא ב"י סי' זה ס"ג ע"ש וע"ל סי' רנ"ה ס"ב:

אמר רוצה אני כו' ע"ל סי' רנ"ג ס"ב וע"ש בהג"ה עיין בתשוב' ר"מ אלשיך ס"ס ק"מ:

ודלא כדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן ומביאם בסמ"ע וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש סעיף קטן י' וכ"פ הר"י הלוי והעתיק המגדל עוז סוף פ"ז מה' ערכין דבריו הבאתי לקמן סי' רנ"ה ועיין מ"ש בשפתי כהן בי"ד סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וס"ז:

וכן דין הקדש עיין בתשו' רשד"ם סי' רע"ג ושנ"ז ותל"א ועיין בס' א"א דף צ"ט ע"א:

אלא בקנין כו' ע"ל סי' רנ"ג סעיף י"ח וך':

אם נשתתק כו' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סי' ל"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קי"ח:

גוסס כו' ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קמ"ו דף קנ"ט ע"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' פ"א וס"ג סי' י"ט:

המפרש בים. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קכ"ה:

בד"א כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ה ושי"ג ובתשובת רמ"א ר"ס מ"ח:

ה"ה כמתנת בריא כו' ע' בתשובת דברי ריבות סי' ת"ד מ"ש בזה ובתשו' הר"ב:

אפי' בלא קנין כו' פי' כ"ש ובקנין במיפה את כוחו ואפי' הכי אם עמד חוזר:

ראשון קונה כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח עד הפסיק כו' נ"ל להגיה לא הפסיק ועיין בב"ח שחולק עליו והדין עמו אמנם נ"ל להגיה כמ"ש וק"ל:

אפי' בלא קנין כו' ור"ל וכ"ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מגרע גרע ואין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ"מ הביאו ב"י וק"ל:

ש"מ כו' עיין בס' א"א דף צ"ט ע"ב ומבי"ט ח"א סי' ו':

בין שנתן מקצת אם פירש כו' ודוק היטב:

מצוה מחמת מיתה כו' עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"מ ובתשובת ר"י לביתלוי סי' כ"ד:

מתנת ש"מ עיין בתשובת רמ"א סימן מ"ח וברשד"ם סימן שי"ז:

דה"ל כאלו הקנה לו כו' מ"ע ס"ק נ"ד ועיין בב"ח שהשיג על הסמ"ע ויישב דברי הרב:

הא דאמרי' כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"ז עד ובפרישה כתבתי כו' ומדברי הב"ח מוכח כדעת המחבר לדינא ע"ש וכך פירש הריב"ש בתשובה סי' קס"ח ומביאו ב"י סל"א וכן עיקר וק"ל:

שהשני קונה כו' והב"ח כ' דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד וע"ש וצ"ל לדינא ומ"מ אף לפי סברא זו כת' דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינ' כמתנת ש"מ בכולה וכמ"ש בסל"א ע"ש דראשון ל"ק אף אם מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע"ש. וע' בסמ"ע ס"ק נ"ט והב"ח לא ישר בעיניו לחלק ופסק דלא כמור"ם ע"ש:

וכן מי שכתב ש"ח כו' ובמתנת ברי' כו' כ' הסמ"ע פי' דבש"ח חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בש"ח וה"ה לשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל נראה מדבריו דאף בש"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין ש"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדיא בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ ג"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בש"ח מן הסתם נמי חיישי' שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' עכ"ל אבל באמת ז"א דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישי' לשמא כ' ללות ולא לוה או כ' למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשי' וכדלעיל ס"ס ל"ט ור"ס ל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנ' וכדמוכח להדיא פ"ק דמציעא ובכל הפוסקי' אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובת כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום מעשה שהיה כך הי' במתנ' וכדאיתא שם להדיא ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בש"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשטת הרא"ש דס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו. אה"נ להרמב"ם דפסק דלא כאביי י"ל דוקא ש"ח משום דחיישינן לפרעון וכדאיתא להדיא פ"ק דמציעא (ד' י"ג) ע"ש והרא"ש קיצר בדבר בפי' דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש כן נלפע"ד גם דברי הע"ש נראים כדברי הסמ"ע שכ' בד"א בש"ח לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כ' ללות ולא לוה אבל אם הוא מתנת בריא בקנין כו' משמע מדבריו דבש"ח מיירי אף בקנין ועוד דבלא קנין הא כתב הע"ש גופי' ס"ס ל"ט דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה כו' וא"כ לא ה"ל לכתוב ושמא כ' ללות ולא לוה דהא בש"ח שבקנין ליכא למיחש להכי וכמ"ש איהו גופיה ס"ס ל"ט אלא הכא טעמ' אחרינא איכא לדעת הרמב"ם והמחבר וסייעתם שפסקו דלא כאביי והיינו דחיישינן לפרעון וכמ"ש ודוק:

ובמתנת ברי' כו' ע"ל סי' נ"ו וס"ה וצ"ע דמשמע להדיא כאן דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר להדיא בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סי' ג' והיינו מטעם דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש לעיל סי' מ"ה ס"ק ט"ו וסי' רמ"ג על הסמ"ע ס"ק כ"ג:

אין בדבריהם כלום כו' ע' בסמ"ע ס"ק ע"ד עד והיותר נראה דל"ש כאן נמצאו כאן הי' כו' וע"ל סי' ס"ד. כתב לחלק בין כשהיורש טוען ודאי או שמא אלא דבקרקעות אף שהיורש טוען שמא על המקבל להביא ראיה וע"ש בב"ח וע' בתשובות מהרי"ט סי' ל"ט וקכ"ח סוף דף ק"ע:

(ס"א) ככתובין וכמסורין בד"ר כתוב קונה לכשימות למפרע הקשה ב"י שהרי אמרו במתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ונ"ל נ"מ דזה שקונה למפרע לענין אם מת המקבל בחיי הנותן ואח"כ מת הנותן דזכו היורשין של המקבל אפי' נולדו לאחר מיתת נותן כמש"ר והמחבר ס"ס קכ"ה והוא מטעם דזכו למפרע:

(ס"ב) המתנה בטילה מ"ש הסמ"ע ס"ק י' לענין מחילת חוב כן מצאתי בתשובת מהר"ם סי' תתל"ב:

(ס"ג אפי' תפסו העניים כו') צ"ע דכאן הכריע רמ"א בבעיא זו דהיא ספק איסורא בענין הקדש דאין מוציאין מן היורשי' וכ"כ בי"ד סי' רנ"ט לענין שאם אומר לשון שמסופקים בכוונתו דהיינו דין דהכא ובי"ד סי' [רנ"ח סי'] ב' כתב באם אמר סלע זו לצדק' ואמר על אחר וזה הוי ג"כ צדקה והוא בעיא בגמ' דנדרים דף אי יש יד לצדקה כמו בקרבנות או לא והוא דעת הרא"ש והרשב"א שם מטעם דספק איסורא להחמיר כמ"ש ב"י שם וצ"ע וע' מה שכתבתי בי"ד סי' רנ"ט סעי' ה':

(מטלטלין אלו לשמעון) עמ"ש ע"ז סי' רנ"ג סעיף ב':

(ס"ד) לא מהני תפיסתו כלום יש להקשות ממש"ר והמחבר סס"י קכ"ה בשכ"מ שאמר לשליח הולך מנה לפלוני דאם המקבל הי' חי בשעת הכתיבה של השכ"מ להשליח דאין השכ"מ יכול לחזור בו מטעם דהולך דשכ"מ כזכי דמי וקונה המקבל במשיכתו של זה הזוכה והתם מיירי בע"כ במצוה מחמת מיתה מדאמר שם עמד חוזר והוא סותר מ"ש כאן דלא מהני תפיסה כלום וכ"ת תפיסה דהכא הוא מעצמו בלי צוואת השכ"מ שיתפוס הא ליתא דמבואר שם במרדכי פ' מי שמת דלאה משרתת רחל היתה תופסת צררי משל רחל שהיתה שכ"מ על פיה של רחל לפי דברי' של לאה וזה מוכח שם דהא כתב שם שאם לא היתה ורחל מצוה מחמת מיתה לא היתה יכולה לחזור דהוי מתנת שכ"מ בקנין דמשיכתה הוי כקנין ואי ס"ד דתפסה מעצמה היאך היתה לאה זוכה במעות שכ"מ במקצת מה שתפסה מעצמה כיון שלא היה שם קנין ומשיכה צריך שתהי' מדעת הנותן אלא ע"כ שתפסה מרצון רחל וכן מבואר בתשובת מהר"ם סי' ל"ד ולפי הנראה דההיא תשובת מהר"ם היא ממש התשו' דבמרדכי דלעיל ובזה מבואר דא"א לחלק כמו שחילק הסמ"ע ס"ק י"א דאלו היה השכ"מ נתנו שיוליכנו לביתו הי' מהני שלא יוכל לחזור בו דהרי כאן משכתה לאה לביתה עפ"י מאמר רחל השכ"מ ואפ"ה לא מהני ויכולה רחל לחזור ע"כ נלע"ד דתפיסה דנקט רמ"א כאן דלא מהני הוא כולל לכל הקנינים דלא מהני לענין שלא יוכל לחזור והוא חולק על רמ"ה דסי' קכ"ה ואף שלח כתב הרמ"א כלום בס"ס קל"ה [קכ"ה] על המחבר שפסק כרמ"ה מ"ע האמת יורה דרכו כמ"ש אלא דעדיין ל"ע כמו שאכתוב בסעיף י"ג:

(ס"ד) כדי פרנסתו מה שחילק הסמ"ע בס"ק י"ב בין קרקע למטלטלין תמוה הוא דא"כ ישערו הקרקע ג"כ שהיו לו שיעור פרנסתו אחר כל ההוצאות כמו בסחורות דא"א בלא הוצאות ותו דא"כ ישערו הקרקע כדי שישכור פועל ע"כ נלע"ד דמשערין בכ"א מה שיותר על ההוצאות וברור הוא דאם היה רגיל לפרנס בני ביתו אצלי דגם זה בגלל אומדנא דלא שביק בני ביתו ויהיב לאחרי' וכמ"ש ריש סי' רמ"ו בשעה שמת בנו כו' ואפ"ה סתם רמ"א וכתב כדי פרנסתו דהיינו כפי מה שהיה תחלה. ורבינו דנקיט תחלה בני ביתו היא שייך ג"כ בסחורות אלא שדבר ביותר מוקדם:

(ס"י) וצריכה קנין פי' דבלא קנין יכולים היורשים לומר שמא יש לו נכסים במקום אחר והוא מתנה במקצת ולא קנה ואפילו מת ואם נכתב קנין ומת מפקינן מיורשים כדין מתנה במקצת בקנין ורע"ג דספק הוא כתב הרא"ש משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חוזר. והאי אומדנא לא אמרי' אלא היכא שברור לנו שזה כל נכסיו עכ"ל וא"ל בס"ג בהקדיש כל נכסיו פסקו המחבר והרמ"א דאין מוציאין מיד היורשים מספק כיון שיש אומדנא נ"ל דשאני הכא דלפי הסברא מסתבר טפי דיש לו עוד דאל"כ ה"ל לומר כל נכסי שכן הוא דרך הלשון הנותן כל נכסיו ועמ"ש בס"ס י"ז דבמצוה מחמת מיתה יכול לחזור אפילו בזה:

(סי"ב) (שחזר בו לעצמו) דגלי דעתי' דלא יהיב במתנת ש"מ להא' אלא במתנת בריא ובעי קנין [כירושה] בעלמא וא"ל כיון דמה שחילק תחילה ליורשים לא שמיה מתנה נחשב מה שנתן לאחרים כדין מתנה במקצת ובעי' קנין י"ל כיון שמזכיר באותו פעם יורשים ה"ל כמפרש נותן המקצת בתורת מתנת ש"מ דמהני בלא קנין כמ"ש בס"ט כצ"ל:

(ראשון קונה) נ"ל דמיירי אפילו בלא הפסיק במשמען של דברים ואפ"ה לא הוי כמתנה בכולי' ולא מהני קנין דאדרבא אמרי' כיון שהקנה בקנין דעתו לתת מקצת ואח"כ נמלך ויהיב גם המותר לאחר והוה הקנין הוכחה שהיה להא' מתנה במקצת:

(סעיף י"ג) אם פי' שיהא כו' תיקן בזה קושיית הטור דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין וא"כ הוא כברי' לכל דבר כמו שהקשה רבינו לזה תירץ דמיירי בלא קנין ואפ"ה קנה כיון שפירש כו' ומ"ה מצוי [מצי] לחזור בו. [בין לעצמו כו'] הקשה הסמ"ע ס"ך [ס"ק מ"א] מס"ס קכ"ה והוא תמוה דהא לא מיירי מנותן ליד שליח אלא כתב לחוד ואי כוונתו להקשות על מה שכתב המחבר ע"כ דאפילו כתב וזיכה לא מהני דהיינו זיכה המתנה ע"י אחר א"כ יותר תמוה מה תירץ דמיירי הכא בא"ל שלא יתנהו עד שמת דהאיך כתב אח"כ אבל אם כתב וזיכה וקונה כו' [וקנו מידו] דאין לאחר קנין כלום דהא במפרש שלא יתן עד לאחר מיתה הוה כמצוה מחמת מיתה דלא מהני קנין וזיכוי כמ"ש בסי"ד ומ"מ הד"ר ואחריו המחבר צ"ע מההיא דס"ס קכ"ה דאמרי' שם ואפילו בהולך לפלוני הוי בשכ"מ כאומר זכי ולא מצי לחזור ואלו הכא אמר בפירוש זכי לפלוני וגם כתב לו בכתב ולא מהני:

(משמע בטור דמהני) ואף לפמ"ש רבינו בס"ס קכ"ה דאף אם בא ליד המקבל אם עמד חוזר השכ"מ שאני הכא שיש לו עוד מעלה אחרת שכתב לו בכתב כנלע"ד ומ"ש רמ"א צ"ע מנלי' נלע"ד דרבינו יליף לה מדאמרי' בגמ' כתב וזיכה מצי לחזור והב' קונה ואי ס"ד דאף אם הגיע ליד המקבל לא מהני הל"ל רבותא במקום שאמרו זיכה ע"י אחר הל"ל שהגיע ליד המקבל עצמו אלא ע"כ דאם הגיע ליד המקנל ה"ל כקנין דאם כ' וזיכה דמבואר בגמ' דמהני וכ"ז ביש עוד מעלה דהיינו שכתב לו אבל בלא"ה לא מהני ולפי דעת המרדכי דלעיל ס"ג בשם תשובת מהר"ם אפילו בא ליד המקבל לא מהני וכמ"ש שם כן נלע"ד:

(ס' ט"ז אין בדבריהם כלום) בד"ר כתוב שלא זיכה להם בחייו כנום כמ"ש סמ"ע [ס"ק ל"ו] מ"ט ומבואר בד"ר שאף שהיה קנין שם בשעת תנאי לא מהני לאחין ואין לטעות מל' שכתב רבינו שלא זיכה כו' דאילו זיכה בפירוש להאחין שירשו אותו אחר מיתתו דמהני דהא מתנת בריא הוא וצריך שתהיה מהיום ולאחר מיתה וכאן לא אמר אלא שהם ירשו ואין קנין לאחר מיתה אלא ה"ק שלא זיכה להם כדין מתנת בריא ומ"ש שלא התנה אלא עם האשה כו' כ"כ דלא תימא אף התנאי של האשה אינו כלום נזה כתב שאצל האשה מהני זה תנאי שמסלק' עצמה מהחיוב כתובתה שני שלישים וכבר קי"ל בריש הכותב דאדם מסלק עצמו מדבר שב"ל באומר דין ודברים אין לי בנכסייך:

(ס' י"ז לא גמר להקנות) בפסקי מהרא"י סי' ר"ל כתב דאין לחלק ולומר בעם הארץ דלא בקיאים בדינא ועבדי כולי מילי בקנין אין אומרים שהקנין לגרועי אתי דא"כ כולי סוגיא איירי דוקא בת"ח כו' ומ"מ נ"ל באם ראינו גלוי דעת שהוא סובר שצריך קנין אז ודאי אין הקנין מגרע:

(הקרקע של המקבל) נ"ל דהכי קאמר כל קנין מטלטלין אגב קרקע צריך שבשעה שמקנה לו המטלטלין יש לו הקרקע ומקנה לו שניהם זה אגב זה משא"כ כאן דהא מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה כמ"ש בסי' רמ"ח ס"ח [ס"ד] ובאותו שעה באה הקרקע ממילא להמקבל דכבר כלה כח המקנה שהרי מת ובאותו שעה לא שייך שיקנה לו מטלטלין אגב קרקע כי הקרקע ממילא ודומה למי שמקנה לחברו מטלטלין אגב קרקע של המקבל שפשוט שאינו מועיל כיון דאין לנותן זכות בקרקע ה"נ בזה דאין שם כח הנותן דכבר מת ואלו לא אמר אגב אלא היה אומר מטלטלי ומקרקע לפלוני היה שפיר קונה שניהם אחר מיתה אבל עכשיו שגמר להקנות בקנין אגב ואין זה לאחר מיתה ובחנם הגי' כאן בעל הסמ"ע:

(ואין צריך בזה יפוי כח) הריב"ש כ"כ דמסתברא שלא אמרו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר או בקנין אלא במתנותיו אבל באפטרופסיס אינו כן דמה הוא נותן להם שנאמר לא גמר להקנות אלא בשטר והלא שטר אינו אלא לראי' שממנה אותו אפטרופס וק"ל הא איתא בסי' רמ"ו ס"ח דאם אין יפוי כח אפילו אפטרופס לא עשאו דכיון דהוי בהקנא' אמרי' שמא לא גמר לעשותו אפטרופס אלא בשטר ואין שטר כו' וכמש"ר שם בשם רבינו יונה ע"כ הריב"ש לא ראה דברי רבינו יינה אלו דאלו ראה וחלק עליהם ה"ל לכל הפחות להביאם וגם אין דרכו של ריב"ם לחלוק על ראשוני' גם מה שהקשה ריב"ש דהלא אין מקנה לו שום דבר לא ידענו קושי' בזה דהא מצינו בברי' שנותן הרשאה לחבירו שיהי' שליט בנכסיו דצריך קנין כמ"ש בסי' קכ"ב אלא דבשכ"מ סגי באמירתו וזה שאמר כתבו וחתמו דעתו לעשותו כברי' ע"כ לפי הנלע"ד דאין לפסוק כהגה זאת שהי' אליבא דריב"ש:

(וכן אם קנו כו'). זה מיירי אפי' במצווה מחמת מיתה כמו שהביא ב"י בשם הריטב"א וטעמו בזה דכיון שכתב בו מעכשיו הוי כמתנת בריא ועדיף משאר מתנת ש"מ בכולי' בקנין דאמרי' שאין קנין לא"מ דכאן מתחיל הקנין מהיום ונלע"ד פשוט דאף אם חזר בעודו שכ"מ לא מהני אם מת אח"כ באיזה פעם שיהי' דהוי כמתנת בריא ממש וכדאיתא בפ"ק דב"מ זהו מתנת בריא שהי' כמתנת שכ"מ כל שכתוב בו מהיום ולא"מ שפשוט שלא מהני שם שום חזרה בעודו חי ולפ"ז אין לשון רמ"א מדוקדק כאן דכתב וא"צ יפוי כח דמשמע מזה דאף בלא יפוי כח הוה דינא כיפוי כח וז"א בכ"מ דאמרי' בסי' זה יפוי כח הוה דינו דקונה לא"מ כדין מתנת ש"מ ויכול לחזור בו בעודו חי וכמ"ש ב"י בסי' י"א בשם תשו' הרמב"ן דאין יפוי כח מהני שתהי' מתנה מעכשיו וכאן הוי דינו כברי' ממש כיון שכתב בו מהיום וכמ"ש ואין כאן שום חזרה כנלע"ד ברור. ונ"ל עוד באם לא כתוב שמקנה לו לא"מ רק מהיום לחוד והוא מצוה מ"מ דכי עמד יכול לחזור בו אעפ"י שקנו מידו כמו דמצינו בס"ג דאפילו מתנה במקצת וקנו מידי יכול לחזור במצווה מ"מ וכן משמעות דברי רבינו בסי' כ"ה וז"ל אבל אם פי' בהדי' מחמת מיתה דאפי' הקנה לו בכל מיני הקנאות חוזר בו עכ"ל וא"ל לפ"ז אמאי אמרינן במתנת שכיב מרע בקנין דמגרע כחו נימא דמש"ה כתב לו קנין כדי שיקנה מעכשיו דסתם קנין הוא מעכשיו כמ"ש רמ"א סי' רנ"ח ס"ב ונימא דכתבו כי היכי דליהוי ככותב מעכשיו ולאחר מיתה לפי דברי הריטב"א דכאן יש לומר דאי הוה נתכוין לענין מעכשיו היה מפרש בפירוש מעכשיו:

סעי' יט (דאז הוי מסירת השטר) הב"י הקשה על רבינו כיון שיש בה קנין מהצורך למסירת השטר ותו כי נכתב בל' צוואה ומסרו מחיים מה הוה ולענ"ד ד"ר בדרך זה דמ"ש תחיל' ואם הי' בה קנין כו' לא קאי אק"ס דוקא אלא אכל הקניינים השייכים דהיינו שדי מכור' לך שכל שכתוב בשטר כן הי' הקרקע נקנית וע"ז מסיים ל"ש אם פי' הקנין בשטר דהיינו כ"א כפי קנינו השייך בו הן בדרך שטר קנין וכתוב בו בפי' שנעשה בק"ס או נכתב בל' זה שדי מכור' לך ול"ש נתן לו בע"פ בקנין חיישינן שמא לא גמר וכו' ובכולהו ל"מ מה שהגיע השטר מחיים להמקבל אלא דוקא יפוי כח מהני והטעם שמא לא גמר להקנות אלא לאח"מ ואין קנין לא"מ ובכלל זה ג"כ אפי' אין שם קנין רק שצוה לכתוב כתב וליתן להמקבל דיש ג"כ לחוש שמא לא גמיר ויהיב עד דמטא שטר' לידו ואין שטר לאח"מ ע"כ כתב דיש חילוק בזה השטר נכתב בל' צוואה אז מהני אם בא לידו מחיים כיון שאין שם במתנה שום קנין רק שציוה לכתוב השטר וזה כתנאי בעלמא הוא וכיון שנכתב נתקיימה צוואתו תיכף משא"כ באם כתב בשטר בל' קנין הן ק"ס הן שדי נתונה לך לא מהני הגיע לידו מחיים דכיון דהעיקר הקנין הו' שלא מחמת הצוא' לחוד חיישי' שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין באותו שעה שתחול המתנה דהיינו שימות וזה מוכח מדכתב רבינו והרא"ש שכתוב בו שדי נתונה לך דומה לשטר מתנת שכ"מ שיש בה קנין והיינו כמ"ש:

(סי' ך' שהו' סבור כו') לא הבנתי זה דאמאי כתוב בו והקנה לראשון אי עושה משום גירעון מאי סבור שבא לעשות כן גם בב' ואי טעה בשע' שנתן לא' וסבר דקנין מהני לאח"מ ה"נ נימ' בשני ולמ"ל לתלות שלא רצה לפחות מא' ונ"ל דלא מיירי כאן שחזר ממתנותיו של הא' אלא שחילק נכסיו וכתב לא' מקצת והקנה ושם הוי הקנין דבר מועיל כי הי' בדעתו לשייר לעצמו המותר וכשנמלך אח"כ ונתן המותר להב' והקנה שפיר שייך לומר דהי' סובר כמו שלהא מהני בקנין צריך שלא יפחות גם להב' ואינו יודע שהב' הו' מתנה בכולי' כנ"ל וזה מוכח מל' רבינו שכתב וחזר וכתב גם להשני ולא כ' וחזר וכ' לשני והשתא ניחא לי מה שקשיין ד"ר אהדדי דבסעי' ך"ג כתב דדוקא כשמיפ' כחו דהב' דאל"כ אף הב' לא קנה וכן סל"ב [ובסל"ב] כתב דלא בעי' בשני יפוי כח ולפמ"ש ניחא דלעיל שאני דאותה המתנה עצמה חזר וכתב להשני ובזה ל"ש טעמא הנ"ל וכמ"ש ואף שמל' הסמ"ע לא משמע כמ"ש דהוא כתב דמיירי כאן בלא יפוי כח דהא' דאל"כ הי"ל לעשות גם בב' יפוי כח משמע שפי' שמיירי מחזר' דראשון והנלע"ד עיקר כתבתי:

(סכ"א וגמר להקנות לו מיד) מל' זה נראה שא"צ לבוא לידו מחיים וכ"כ סמ"ע ולא גילה טעמו כאן ונ"ל דלא דמי להא דלעיל סי"ט דבעי' בצוואה שתבוא לידו מחיים דהתם עכ"פ נכתבת בל' השטר אלא שניכר ממנו שהוא דרך צווא' לביתו שיקיימו מתנתו כ"ז ששטר זה יוצא מת"י אבל כאן כותב כל ענינו דרך כלל ולא שום ל' של שטר ע"כ אינו מקנה על תנאי שיבוא הכתב לידו ובזה ניחא מ"ש רבינו הך דינא אחר שכבר כתב דין נכתב בל' צוואה דס"ל אחר דברי רמ"א צ"ע שכתב גם כאן הצוואה צריך שתבא ליד המקבל כו' הא כבר כתבו רבינו ותרתי ל"ל ותו דגם בריש סעיף זה פשוט דמהני ומ"ה כתב בסמ"ע דהך הג"ה קאי ארישא אך תמוה דהא רמ"א הזכיר צוואה וברישא הזכיר שטר מ"מ האמת יורה דרכו:

(ס' ך"ב ואחר כדי דבור כו') נראה דכ"ש אם אחר כדי דבור עמד והקנה דלא הוי אלא יפוי כח דהא עיקר היפוי כח דלעיל אצל קנין הוא בל' זה וקנינא מיני' מוסיף על מתנת' דא:

(ס' ך"ה אינה כלום) פי' רשב"ם אפי' אם החזיק אח"מ באותו שטר לא קנה דכח השטר לא עדיף מצוואתו שהיא ככתיבה וכמסירה שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאח"מ עכ"ל משמע מזה אפי' מתנה במקצת ובקנין לא קנה כ"ז שלא בא השטר לידו וכ"פ נ"י בפ"ק דב"מ מסוגיא דמתני' מצא ש"ח אם יש בו אחריות נכסים כו' בשם הרי"ף והרמב"ם אבל רבינו מסיק בשם הרא"ש כאן דבמתנת בריא שהקנה המקבל קנה וכמ"ש רמ"א בסמוך וכ"כ המ"מ גם לשיטת הרמב"ם שהעתיק המחבר כאן וא"כ ע"כ הא דאמר כאן אעפ"י שהוא בעדים וקנו מידו איירי במתנת שכ"מ בכולו אבל במקצת לא דהוי כמתנת בריא וכ"כ המחבר בהדי' דברי הרמב"ם ומ"מ הוצרך רבינו להמציא לנו דהך דינא דנמצא דייתקי כו' דמיירי באומר בלשון שיכול לחזור בו דהיינו שאומר בפירוש מהיום אם לא אחזור בו דגם לדעת רבינו מיירי במתנה במקצת דצריכה קנין וכיון דיש קנין אי לא אמר בלשון שיוכל לחזור בו כבר זכה בו משעת קנין אע"ג דלא מטי שטר לידו נמצא דהך סעיף מיירי בב' גווני או במתנת ש"מ בכולי' או במקצת ואמר בפי' שיוכל לחזור בו ומבואר בד"ר דכל שכבר בא ליד המקבל בחיי הנותן תו לא חיישינן דלמא הדר הנותן דא"כ הי' מודיע כנ"ל הטעם:

(סי' כ"ו ועיין לעיל סי' ס') עמ"ש שם ובסי. רפ"א כתבתי דהך פיסקא לפי ע"ד תמוה הוא:

דמי. פי' אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונה לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה"ט יכול להקנות נמי שט"ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושעבודיה ומסר הכתב להמקבל וכמ"ש בסי' רמ"ח. סמ"ע:

דמיד. פי' ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין דאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה כבר נפלו הנכסים לפני היורשים. שם:

בטלה. אפילו הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן ס"ד בהג"ה וכן מוכח בט"ו לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור וברמב"ם פ"ט מהל' זכייה שהבאתי ס"ס רנ"א ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשובת ר' בצלאל סי' ט"ו דהך דרב הונא ס"פ ג"פ דשכ"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה חלה מהיום או כיון דבעי' דלא אפשיט' היא בשכ"מ שהקדיש לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע"ש עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' פ"ג דף קל"ט. ש"ך:

התנה. דלא תקנו חז"ל שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו עליו מה שאין כן בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יכול לחזור בו אם לא שעשה קנין גמור על זה בפי' דאז ה"ל ככל מתנות בריא דעלמא. סמ"ע:

חוזר. נראה דהוא הדין אם היה לו חוב אצל אחד ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכול' אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר דלא עדיפ' מחילה דהחוב מקנין בשאר דברים. שם:

רוצה. ע"ל סי' רנ"ג ס"ה ובהג"ה שם ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"ס ק"מ:

החולקין. והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש ס"ק י' וכ"פ הר"י הלוי כמש"ל סי' רנ"ה ועיין מ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עי' בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וסי' ס"ז עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע דהרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין דיש לו יותר וצריך קנין ואם עשה קנין א"י לחזור בו וכמ"ש הט"ו בס"י אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ה"נ כל אמירת גבוה להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקירו גם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דעדיף הוא מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא היה גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ובס"י פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו א"י לחזור ע"כ ס"ל דאין הדינים דומין זה לזה. עכ"ל:

לחזור. פירש הסמ"ע דבעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין וליתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון ועיין בתשובת רשד"ם סי' רע"ג וסי' שצ"ז ותל"א ובס' א"א דף צ"ט ע"א:

בקנין. ע"ל סי' רנ"ג סי"ח וס"כ:

תפיסה. וכ"כ הט"ו בס"ס קכ"ה ע"ש וצ"ע דפתח במסירה וסיים בתפיסה והנה כלל הדברי' הוא שיש ב' מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי לזכות בו בתורת קנין אבל לא שיקחנו מיד לביתו ויש מסירה שנותן החפץ לידו שיקחנו לביתו ויזכה בו מיד זיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני מסירה סתם דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ולא שייך לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנת שכ"מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי"ל דאפ"ה יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו בתורת זיכוי גמור כנ"ל בכה"ג ודאי א"י לחזור בו וליתנו לאחר אם לא שעמד מחליו דחוזר בו ליקחנו לנפשו וגדולה מזו כתב הטור בשם הרמ"ה בס"ס קכ"ה דאפילו אם מסר שכ"מ לאחר ואמר ליה הולך זה לפלוני א"י לחזור בו וליתנו לאחר אפילו עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאמרינן דאדעתא דהכי ודאי לא נתן וכ"פ בש"ע שם ומ"ש דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי לאו למימרא שהן כמסירה גמורה לשם זכיה שהרי יכול לחזור בו וליתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין הוי ולענין שאם מת קנה למפרע ובזה דברי הרמ"א מבוארים דבא לומר דל"ד קאמר שמתנה במקצת צריכה קנין סודר דה"ה אם מסרו לידו כדי לקנות ע"י כך נמי קנין הוי אבל במתנת שכ"מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו נמי לא מהני ואפילו תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו כלום אא"כ שהשכ"מ מסרו לידו לתורת זכיה גמורה שיזכה בה מיד ובכה"ג איירי נמי בס"ס קכ"ה ודוק. סמ"ע:

שהוא. ואף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחים מ"מ לפעמי' משתכר בכ"ש עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ"ש חז"ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחד הון רב דאמרינן שמא מעיסתו קימץ כמ"ש הט"ו בסי' ס"ב ע"ש. שם (עמ"ש בסי' רמ"ו ס"ק ג' עיין שם):

פרנסתו. והא דלא כתב הרמ"א ופרנסת אנשי ביתו ג"כ כמ"ש הרא"ש נראה דה"ט דס"ל דגם הרא"ש לא כ"כ אלא במשייר קרקע דאז בודאי א"י הוא לבדו לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכת עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכין בני ביתו לעוזרו ומ"ה הדין נותן דצריך שיהא בה שיור גם כדי פרנסתן משא"כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי הרמ"א. שם:

נשתתק. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' ל"ו ובתשובת רש"ך ס"ב סי' קי"ח:

השיב. ושואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוין בהן הן כו' ג"פ כמ"ש בא"ע שם. סמ"ע:

גוסס. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ו דף קנ"ט ע"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' פ"א וס"ג סי' י"ט:

באמירה. הטעם דכל שלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלאו מחמת מיתה נתן דא"כ היה נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנת המקצת דינה כמתנת שכ"מ בכולה. סמ"ע:

בשיירא. כתב הטור בשם הרא"ש דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין מתנה במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמר כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריה' אבל לענין זה למה יחשב כוותייהו הלא דעתם לחזור עכ"ל בקיצור והנ"י פ' מי שמת כתב בשם רבינו יונה משום דהרבה מהן הולכין להשתקע שם ומ"ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפילו נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה ע"כ (וכ"כ בתשובת רש"ך ס"ג סי' קס"ה וז"ל דאפילו להרי"ף והרמב"ם דאמרינן בהני ארבעה דין מצוה מחמת מיתה יש להן דוקא שמתו באותו דרך דהיינו ביוצא בשיירא ומפרש בים שלא הגיעו אל מחוז חפצם כו' וגם אפילו לרבוותא הנ"ל אין להן דין מצוה מחמת מיתה אלא היכא שבאותה שעה שמפרש בים ויוצא בשיירא צוה מה שצוה דומיא דיוצא בקולר או מסוכן אבל אם מה שצוה היה קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצוה מחמת מיתה אלא דין מתנת בריא וכל שלא קנו מידו אין בדבריו כלום עכ"ל):

במה דברים אמורים. כתב הסמ"ע הא דחזר המחבר וכתב דין זה כאן וכבר כתבו בס"ז הוא מפני ב' דברים שנתחדשו בו הא' ללמדנו דאם אמר בפי' שנתן המקצת במתנת שכ"מ ה"ל כאלו אמר בפירוש שנתנו מחמת מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא הא דמסיק וכן אם מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ה ושי"ג ובתשובת רמ"א ר"ס מ"ח:

בריא. עיין בתשובת דברי ריבות סי' ת"ד מ"ש בזה:

וי"א. פי' דהמחבר איירי כששמענו מפי השכ"מ שצוה במעכשיו ובא הרמ"א להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כ"כ בהצוואה הבא לפנינו ולא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כ"כ הסופר ודעת השכ"מ היה להקנות דוקא אם ימות וכדרך סתם צוואת שכ"מ ולאפוקי ממ"ש הב"י והביאו בד"מ וכתב וז"ל ואם כתוב בהצוואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב דקנה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהר"מ מפאדווה ז"ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע"ז וע"ל סי' רנ"ג עוד מזה עכ"ל ד"מ סמ"ע:

מוחזק. כן הוא לשון הש"ס ובטור כתב שהרמב"ם פירש שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ור"י כתב שא"צ עדים אלא בחזקה בעלמא סגי ומסתימ' דברי המחבר משמע דס"ל כפי' ר"י ועוד דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו במ"ש לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק"ל. שם:

אפי'. פי' וכ"ש בקנין במיפה את כחו ואפ"ה אם עמד חוזר. ש"ך:

על. צ"ל כל הראשונים וה"פ ואם הפסיק כו' דמתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן עוד מתנות לאחרי' ומ"ה הפסיק ואח"כ נמלך ליתן גם לאחרים הוה דינא הכי כל הראשונים יש להן דין מתנת שכ"מ במקצת שהרי הפסיק ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת חוץ מהאחרון וכ"כ בטור ע"ש. סמ"ע:

בשטר. פי' ולא אמרינן אלימא מלתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוי חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפ"ע וכן מוכח בנ"י ע"ש. שם:

לאחרים. ז"ל נ"י שם דכשנתנו לאחרים סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ"ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ"מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו במתנת שכ"מ יהיב לראשון אלא במתנת בריא וא"כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ"ל. שם:

קונה. נראה דאף אם לא הפסיק (כצ"ל וכן הוא בפרישה ע"ש) בין נתינת הראשון להשני אפ"ה קנה הראשון כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנת שכ"מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר בלשון מותר להשני מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ"מ במקצת עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח חולק עליו והדין עמו:

קנין. ר"ל וכ"ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מיגרע גרע דאין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ"מ הביאו הב"י. ש"ך:

במקצת. כאן שייך הג"ה אם פי' כו' כ"כ הסמ"ע והש"ך ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ו' ובס' א"א דף צ"ט ע"ב:

לחזור. הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"מ ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ד:

דינו. פי' לענין זה דאם כתב ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע"ז כתבו הטור ג"כ ע"ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בס"ז שהן מחולקין סמ"ע:

אפילו. הטעם דזה לא רצה ליתן כי אם בק"ס או בשטר או בא' משאר דרכי הקנאות גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל שתקנו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא שרצה שיהיו כשאר קנינים מ"ה לא מהני אא"כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוספת עשאו דאז קנה כ"כ הסמ"ע ועי' בתשו' רמ"א סי' מ"ח וברשד"ם סי' שי"ז:

מקנה. עיין בסמ"ע שהאריך בביאור דברי הרמ"א בהג"ה זו והגיה בדבריו והב"ח השיג על הסמ"ע בזה ויישב דברי הרמ"א ע"ש:

וא"צ. ז"ל הריב"ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין. סמ"ע:

נתונה. דהוא א' מהקנינים שקונין בו מתנת בריא ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו ובפרישה כתבתי דהרא"ש והטור ס"ל דאפילו אם קנו מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דמדברי הב"ח מוכח כדעת המחבר לדינא וכך פי' הריב"ש בתשו' סי' קס"ח ומביאו ב"י סל"א וכן עיקר עכ"ל:

כתב. פי' דלא א"ל בע"פ שדה לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צוואתו וקנה ולא אמרינן דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכתב בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא. סמ"ע:

שאומר. והב"ח כתב דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד ע"ש וצ"ע לדינא ומ"מ אף לפי סברא זו כתב דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינו כמתנת שכ"מ בכולה דראשון לא קנה אף מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע"ש ועיין בסמ"ע שמחלק בין אם כתב להראשון ביפוי כח או לא והב"ח לא ישר בעיניו לחלק כן. ש"ך:

כח. וגם לא בעינן שבא השטר צוואה לידו בחיי הנותן ומ"ש הרמ"א בהג"ה וכבר נתבאר כו' אריש הסעיף קאי במה שכתב המחבר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ודו"ק. סמ"ע:

מצוה. ולי"א זה שהוא דעת ר"י כתבו התוס' והרא"ש דגם במתנת שכ"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים כו' ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכולה איכ' כיון דהיה שכ"מ בשעת אמירה. שם:

ונותנים. פי' כותבים בשליחתו שא"ל שדי נתונה לך שקונין קרקעו' בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה או שאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר כי אם במשיכה או בהגבהה כמ"ש הט"ו בסי' קצ"ז ע"ש. שם:

קשורה. ופרשב"ם דלרבותא נקט קשורה כו' דאף דליכ' למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנוהו לו. שם:

וכן. פירוש כמו דחיישינן במתנת שכ"מ שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה לשטר מכיר' שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דאף בשט"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדי' בסי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשט"ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' ע"כ אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה או כתב למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש בס"ס ל"ט ור"ס רל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדי' בפ"ק דב"מ ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובה כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום דמעשה שהיה כך היה במתנה וכדאית' שם להדי' ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בשט"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשיטת הרא"ש דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו ואה"נ להרמב"ם דלא פסק דעדיו בחתומיו כו' י"ל דוקא שט"ח משום דחיישינן לפרעון והרא"ש קיצר בפירוש דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש. ש"ך:

בריא. ע"ל סי' נ"ו ס"ה וצ"ע ומשמע כאן להדי' דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר בתשובת הרא"ש והיינו מטעם דבשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש בסי' ס"ח ס"ק ט"ו ובסי' רמ"ג סי"ג. שם:

היו. קשה דבסי' קי"ב ס"ג כתב המחבר פלוגת' בזה והרמ"א כתב שם דסברא הראשונה דס"ל דעל המקבל להבי' ראיה נ"ל עיקר וכאן לא כתב כלום ויש רוצים לחלק דהכא מיירי בנותן מטלטלים ושם איירי בקרקעות דאם היו לו אז יותר ה"ל קלא כו' והוא דוחק והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו אלא במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידו דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה היו ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא"כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כי אם ע"י עדים או שטר שקנאן וע"ל סי' קי"ב מ"ש עוד מזה עכ"ל הסמ"ע ועיין בב"ח ובתשובת מהרי"ט סי' ל"ט וקכ"ח סוף דף ק"ע:

מתנת כו' שדברי כו'. עבה"ג ועוד שם קע"ה א' ובספ"ק דגטין:

ואין כו'. כמ"ש נכסי לך ואחריך כו' וחד טעמא להו שלא תטרף דעתו:

ואם לא כו'. כמש"ש קכו ב' קנו א' המחלק נכסיו על פיו דוקא ושם קמ"ח ב' יטול יזכה כו' דוקא הני לישני לשון ירושה או מתנה ואע"ג דניחא ליה במעשיו לאו כלום כמ"ש קנב מתנת ש"מ שכ' בה קנין כו' ששלח ר"א כו' ושם קמז ב' ש"מ שאמר ידור כו' ושם קל"ה ונמצאת דייתיקי כו' ופ"ט דב"ק דר' אבא הוה מסיק כו' והתקבלתי דר"א לאו כלום כו':

וי"א כו'. דעשיית האפוטרופוס הוה כמו צוואתו ודבריו קיימין וכמ"ש בגטין נב א' או שמינה להן כו' ודמינהו כו' ל"ק כאן כו' אלמא דבריו קיימין אפילו באיסור טבל שהיא במיתה כ"ש בממון הקל ואפי' גילוי דעתו אזלינן בתריה כמ"ש בכתובות ס"ח רי"א אם השיא כו' לפרנסה שמין כו' ע"ש במרדכי:

ממילא. ממ"ש קנג ההוא מתנתא כו' ואם בחזרה אפי' מת וקברו כו' הרי חזר וקי"ל שם קנא א' כל שעמד כו' ובגטין ע"ב ע"ג אר"ה גטו כמתנתו כו' ובגט תני' במתני' שם אינו גט ושם אר"א ש"מ שניתק כו' ואי בחזרה אפי' באותו חולי עצמו חוזר ומתני' דב"ב קמו ע"ב לא שייר כו' אין מתנתו קיימת מ' ממילא ועתוס' שם קנג א' ד"ה ולא כו' ובגטין שם ד"ה אר"ה כו':

ואפי' התנה כו'. עסמ"ע וראיה ממ"ש קנ"א אחתיה כו' ולא התנה עמה כה"ג:

אא"כ כו'. כ"כ ריב"ש כיון שדעתו להקנות לעולם הוי כמתנת בריא ודבריו צ"ע דאכתי אומדין דעתו וכמ"ש בעובדא הנ"ל:

אע"פ שהלך כו'. דהלך בשוק תנן וכ"כ אם יקום והתהלך בחוץ:

(ליקוט) ואם הלך בשוק בלא כו'. זהו הדין דר"ה בגטין שם ועתוס' שם ד"ה אר"ה כו' אור"ת כו' ורבה ורבא ל"פ עליה אלא בגט כמש"ש גזירה כו' ואמר ר"ה כמתנתו אלמא דבמתנתו הדין ברור דחוזר כה"ג:

ואפי' יעמוד כו'. עתוס' שם ד"ה ש"מ כו' א"כ במתנת בריא כו':

ואפי' אם כו'. כשיטת הרא"ש ושיטתו בתקפו כהן דמוציאין מידו וע"ש בריב"ש:

ודלא כו'. שס"ל דאפי' בלא תפיסה א"י לחזור:

וכן דין כו'. כמש"ש כל שעמד חוזר כו':

אם מקצתם כו'. ממש"ש מכר כל נכסיו כו':

ול"ד כו'. כמש"ש ה"ה כמתנת בריא:

אבל מתנת כו'. כמש"ש קנב ב' כתב וזיכה כו' ועתוס' שם ד"ה כתב כו' ע"כ כו':

לפיכך כו'. מתני' שם:

וכמה כו'. עבה"ג ור"ל מדכללינהו יחד ובכולם אפי' כ"ש:

בין כו'. שם:

וי"א כו'. כמש"ש קמט ב' ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו ור"ז שיבח דבריהם ורב יוסף לא חלק עליהם רק תמה על ר"ז ששיבח ואביי הקשה ע"ד וכשם שביטלו דבריו לענין קרקע כך לענין שיעור:

וי"א דוקא כו'. מירושלמי דפיאה הביאו הרא"ש:

צוואת כו'. דדוקא בנשתתק חיישינן כמש"ש:

גוסס כו'. כמ"ש בריש מס' שמחות הגוסס ה"ה כחי לכ"ד לעולם כו' נוחל ומנחיל ובערכין ו' ב' מתני' רי"א נודר כו' ובגטין כח א' אבל גוסס שרוב כו' הא בלא"ה מעשיו קיימין ושם ע' ב' שחט בו כו' ותניא ראוהו כו' ואין לך גוסס גדול מזה וערשב"ם בב"ב קכז ב' בנכסים כו' א"י לדבר כו':

המפרש כו'. ממ"ש בגטין שם ומה גטו כו' ושם ס"ה ב' בראשונה כו' ואיפסק בס"ד דחולין כר"ש שזורי ודלא כרא"ש שכ' דוקא במסוכן ויוצא בקולר וראיה דאם כדבריהם מה אתא ר"ה לאשמעינן הא אמרינן בב"ב קמז א' מנין כו' מאחיתופל ואחיתופל כיוצא בקולר ומסוכן: (ליקוט) המפרש כו'. עתוס' דגטין סו ד"ה כדי. וא"ת כו' ואוריב"ם כו' (ע"כ):

בד"א כו'. כפול לעיל ס"ז ושם העתיק ל' הטור וכאן ל' הרמב"ם ובשביל דברים שנתחדש כאן ואם כו' וכן כו':

וכן כו'. דיכול להקנות במתנת בריא כמו שייר מקצת:

וי"א כו'. ר"ל אפי' רק נמצא כתוב כן וכמש"ו ולא אמרינן כו'. סמ"ע:

שהם אלו. עבה"ג וכ"כ בפר"ח והביאו הרשב"ם:

והאחרון הוא כו'. מבואר בסוגיא שם:

בין במקצת. קמ"ח ב':

בין לעצמו כו'. קנ"א א':

וע"ל ס"ד כו'. וכ"כ בסי' קכ"ה ס"ט:

מיהו אם כו'. כמש"ל ס"ט וכן אם כו':

ואם כ' כו'. ז"ל הר"ן שם וא"ת למה אינו חוזר בעבד כיון דאומדן דעתא הוא דש"מ אם עמד חוזר י"ל כיון שיודע שאסור להוציא קול בן חורין על העבדים גמיר ויהיב מסתמא ומיהו אם כ' בפירוש כו' כיון שהתנה בפירוש דל"ל גמיר ויהיב:

ראובן כו'. עתוס' קל"ה ב' ומיירי כו' דמסתמא כו':

אין כו'. כי לא זיכה להם כלים אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול רק שליש:

ואפי' כו' ומסר כו'. לפי' רשב"ם אבל לפי' תוס' שם ד"ה וכתב כו' והרא"ש דאפי' גם זיכה המתנה לו ע"י אחר עד דאיכא ד' דברים קנה וכתב ומסר וזיכה וע' טור סכ"א וסכ"ד:

וכן אם כו'. עתוס' דכתובות נה ב' סד"ה מתנת. וי"ל דכל כו' וע"ל סי' ס"א ס"ה:

ויש מי כו'. כיון דא"צ וקנה כמו בש"מ:

וי"א דאם כו'. כיון דלעיולי ליה אתי וכה"ג מחלק בקדושין נט ב' צריכא כו':

הקנה כו'. ר"ל כיון דל"צ אגב בש"מ ואמר דעתיה לאקנויי לאלתר אג"ק ואין נקנה לאלתר כיון שאין הקרקע עתה שלו:

ואם כו'. כמו בקנין:

ש"מ שצוה כו'. דבזה ל"ש שמא לא גמר להקנות דא"צ קנין:

וכן אם כו'. כמש"ל ס"ט וכן אם כו':

ואם לא כו'. דהא לא קני עד שיגיע השטר לידו. ועד"ה קצא ועתוס' קנא ב' ד"ה תנו אור"י כו':

הא דאמרי' כו'. כיון שאינו שטר קנין ל"ש לא גמר להקנות כו':

וכן אם כו'. ג"כ מה"ט:

אם כו'. דבר"פ אע"פ אמרינן דרב דפליג אזיל בתר אומדנא ואנן קי"ל דאזלינן כמ"ש קמ"ו ב' אלא כיון דאמר מילתא דל"צ חיישינן ולכך תלינן במה שיכול ועב"ח שתמה עליו:

הא דאמרינן כו'. כנ"ל סי"ט והוכיחו ממ"ש דייתקאות ולא אוקמוה בייפוי כח דיקא:

וכבר נתבאר כו'. עסמ"ע:

וצוואה כו'. דקנין אפי' בע"פ מגרע וערשב"ם קנב א' ד"ה שכתב כו':

ובמקום כו'. כנ"ל:

מי כו' כי כו'. וזכר לדבר קח נא את בנך ואמרו אין נא אלא בקשה שאמר עמוד לי בזה כו' אע"ג דמצוה היתה כמ"ש תנא מאברהם יליף כו'. שם:

יש כו'. ערשב"ם קל"ה ב' ד"ה שמא כו':

ויש כו'. ג"כ משם ממ"ש אף כתובו וחתומו והבו והבו ליה מיותר אלא דוקא בכה"ג צריך ייפוי כח:

ויש מי כו'. כמ"ש ספ"ק דגטין:

וי"א כו'. עסי' רנב ס"ב:

בריא כו'. ומ"מ צריך לאמלוכי ביה כמ"ש בר"פ אע"פ:

אבל כו'. כמ"ש בס' שקדם ומשם מוכח דמחיים כותבין וכותבין:

אא"כ. עבה"ג:

וקנו כו' שאני כו'. דלא כהרשב"ם שם וז"ש וכן מי כו' ועבה"ג כ' ה"ה כו' אע"ג כו'. וליתא ועמ"ש בסי' ס"ה סי"ד:

כאן כו'. כמ"ש בפ' המדיר: