דין קניית מטלטלין על ידי חצירו - שולחן ערוך חושן משפט סימן ר׳

וכן נראה להורות כו'. ונראה שטעם הרב שנמשך אחר מ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא וז"ל ורב אלפס ז"ל לא הביא דברי רב פפא ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשנוי קמא דמטלטלים אג"ק הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי דרב פפא בתרא' הוא וגם רב אשי מתקן דבריו מה שהקשה לו רב שימי מגט למתנה עכ"ל אבל לפע"ד נראה עיקר כהרי"ף ורמב"ם דהכי מוכח כול' סוגיא דסתם ש"ס פ"ק דקידושין (דף כ"ז) דבעי למפשט התם מעובדא דר"ג דבעי' צבורי' במטלטלי אג"ק ודחי דילמא התם כי היכא דלא ליטרחינהו ובתר ה"ק נמי אבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ש"מ והובא כל זה בהרי"ף והרא"ש פ"ק דקידושין ובשאר הפוסקים אלמא דלא ס"ל לסתם ש"ס כשנויא דרב פפא דאל"כ היכא פשוט מהתם דילמא התם לאומדין אג"ק הוי אלא מטעם חצירו וכשנוי' דרב פפא (הגה ועוד קשה לפע"ד דאם איתא לדרב פפא ל"ל לר"ג לאגב תיפוק ליה דבלא"ה קנה מטעם חצרו) הגם שאפשר לדחוק וליישב מ"מ נלפע"ד עיקר מכח הסוגיא זו דליתי' לשנויי דרב פפא ואין להאריך (ומ"ש הרא"ש וגם ר"א מתרץ דבריו יתבאר לקמן) כ"כ ה"ה פ"ד מה' זכיה וז"ל ויש פוסקים כרב פפא והרמב"ן ז"ל כתב מתוך דברי הרי"ף ז"ל נראה שהוא משוה מתנה למציאה וכן מוכחת הסוגיא שבספ"ק דקידושין וזהו דעת המחבר ז"ל עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' רמ"ג סעיף כ"ה וכ"כ הריטב"א פ"ק דמציעא וז"ל ואיכא מאן דפסק כרב פפא דבתרא הוא וסוגיין הכא כוותיה וכן דעת הרב ר"י בר ראובן ברצלוני ומיהו מדברי הרי"ף נראה דלא ס"ל הכי אלא אף במתנה בעי עומד בצד שדהו כמו במציאה והפקר דאע"ג דשני לן משום דעת אחרת מקנה לענין רץ אחריהם לא שני לן בהא והכי ודאי מסתברא דהא בקידושין בפ"ק נקיט כתירוצא קמא דהכא דהתם בעי לענין אגב מטלטלין במתנה ושדה במכר ופשיט ליה ממעשה דר' גמליאל וזקנים ומדפשיט ליה ש"ס מיניה אלמא דס"ל דמדין אגב ולא משום חצר דרב פפא וכיון דהכי הוא מסתברא דליתיה לדרב פפא עכ"ל וכן משמע עוד להדיא בדברי הריטב"א להדיא פ"ק דקידושין ע"ש בריטב"א סביב הש"ס בסוף דף ל"ד וכ"כ התוס' רי"ד פ"ק דקידושין דף כ"ז ע"א דכל זו השיטה אתיא דלא כרב פפא וכן דעת הסמ"ג דף קס"א ע"ד וכן נראה דעת ר"י נט"ו ח"ב וכן נראה דעת הר"ן שהביא ב"י לקמן ס"ס רמ"ג ומ"ש הרא"ש דרב אשי מתרץ דברי רב פפא אינה ראיה לפע"ד דאפי' יהיה כן דרב אשי ס"ל כרב פפא מ"מ כיון דמסתמא דש"ס פ"ק דקידושין לא ס"ל הכי לא קי"ל הכי ועוד שכבר כתב הב"י ס"ס רמ"ג בשם הר"ן דרב אשי לאו לפרוקי אליבא דרב פפא לחוד אתא אלא כי היכא דלא תיקשי לדידן גט דאפי' משתמרת בעינן עומדת בצד ביתה כו' עכ"ל וכ"כ הריטב"א פ"ק דמציעא וברור הוא אך כיון שראיתי שגם בעל העיטור בריש אות קנין ס"ל כהר"י ברצולני וכהרא"ש ומביאו ב"י לעיל סי' קצ"ו מחו' ח' וכן דעת ראב"ן ריש מציעא ריש דף צ"ד וכ"כ בהגהות מרדכי פ"ק דמציעא ובהגהת מיי' פ"ג ופ"ה דה' מכירה איני כדאי להכריע והוי ספיקא דדינא אבל להורות לכתחלה וכמ"ש הרב ודאי לא נהירא שכבר בררתי שדעת רוב הפוסקים כהרי"ף והרמב"ם ושכן עיקר:

מיהו אם המוכר כו' דברי הר"ב בזה תמוהין דהוציא כן ממ"ש הב"י בשם הגהות מרדכי פ"ק דמציעא ובהגה"מ שם עצמו מבואר בשם ר"י דלא כתב כן אלא לתירוצא קמא בש"ס דצריך חצר המשתמרת אף במכר ומתנה והלכך כיון שאין הפסק בין הפירות והן מעורבין ה"ל חצר שאינו משתמרת והוא דעת המחבר וסייעתו וא"כ להרב שפסק כר' פפא קנה אף במעורבין וכן מבואר להדיא בהגהות מרדכי שם וז"ל אם מקנה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומן ואין הפסק בין אותן פירות לפירות של בע"ה לא קנה ומיקרי חצר שאינו משתמרת ובמציא' לא קניא להחצר מיהו במתנה מסיק רב פפא דקני משום דדעת אחרת מקנה אותו שאני פי' ר"י עכ"ל וכ"כ בהגהות מיי' פ' ד' דה' מכירה וכן מוכח בתוס' פ"ק דמציעא סוף דף י"א ושלא כדברי הר"ב:

דוקא בתוכו כו' ל' המ"מ עומד בצדו ובתוכו:

ויש אומרים דארבע אמות כו' הרא"ש ורי"ו בב"י וד"מ ס"ס זה תמהו על הטור שלא כ' דרך קנין זה מאחר שהרא"ש כתב דקונה ואשתמטינהו שכתבו הטור ל' ס"ס רמ"ג ע"ש וגם על הר"ב קשה שכאן כ' דין זה בל' י"א ולקמן סימן רמ"ג סכ"ב כתב המחבר כך בפשיטות:

דד' אמות של אדם קונין כו' וכתב ב"י שכ' הר"ן ותלמידי רשב"א וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימט' יקנה בד' אמות י"ל דלא אמרו ד"א אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו הא אם קדם כלי לא לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי ע"כ ונ"ל דוקא במתנה ומכר מחלק הר"ן ות"ר בכך אבל במציאה אין חילוק כדמוכח בש"ס פ"ק דמציעא דף י' סוף ע"א ומ"מ כ"ש הוא מתנה ממציאה גבי נתנו לו בתוך ד' אמותיו ודוק וכתב עוד ב"י שמדברי הרא"ש נראה שאין חילוק בין קדם הוא לכלי ולעולם קנה ומביאו הד"מ וכ' שגם מדברי ר' ירוחם נראה כן ומביאו הסמ"ע ס"ק ג' וכ' מדסתם הרב בהג"ה משמע דלא חילק ודוק עכ"ל ונראה לתרץ לדעתם הא דהוצרכו למשיכה בסימטא היינו חוץ לד' אמות כגון שמושכו בחבל א"נ דע"י משיכה הוי קנין דאורייתא וקנין ד' אמות אינו אלא מדרבנן:

או אפילו בדיבור בעלמא קנאו. דאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני זכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו עכ"ל רמב"ן בחדושיו וכ' ב"י נ"ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא"ל פירו' שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו לתתם לו קנה הלוקח דה"ל כאו' זכה בהם לפלוני עכ"ל ולי נראה דוקא שיאמר זכה לפלוני דאל"כ לא הוי תן כזכי כיון שאינו מוסרם עתה לידו אלא היו מופקדים אצלו כבר כדלעיל סי' קכ"ה סעי' ו' וע"ש מ"ש בס"ק כ"ז ול"א וכן מוכח להדיא בחדושי הרמב"ן שם ובהרא"ש ספ"ק דגיטין ריש סי' י"ז ע"ש ודוק:

אם הוא ברשות המוכר וה"ה אם נתן לו רשות להניחו שם הכלי קנה וכ"כ הטור בשם ר"י מג"ש ודלא כהרמ"ה כ"כ הב"ח ודבריו נכונים ודלא כמ"ש בב"ה ודוק ועיין בס' א"א דף צ"ד ע"ב:

משיכה מהני ע"ל סי' ר"ב סט"ו:

מה שבתוכו כו' ע"ל סי' קצ"ז ס"ו:

כפי מה שישמוהו כו' וקנה בא' מדרכי הקנאה:

אא"כ מדדו וכ' הב"ח וכיון דפלוגתא דרבוותא היא היכא דקיימו זוזא תיקום:

המשתמר לדעתו. פי' לאפוקי אם אין משתמר לדעת הלוקח אף שהוא משומר לדעת המוכר אינו קונה דחצירו דומיא דידו ושלוחו בעינן דהם משומרים לדעתו דלוקח או שלוחו כמותו וכמ"ש הטו' והמחבר לקמן סי' רס"ח ס"ג והיש חולקים ס"ל דדוקא במציא' בעינן לקמן שיהא משומר לדעת הזוכה בה משום דלית שם דעת אחרת מקנה לו אבל במכר ומתנה דיש אח' דמקנה להלוקח או להמקבל מתנה שמירתו דהמקנה הוה כשמירה דהקונה וזוכה באותו חצר המשומר לדעת המקנ' לו:

מעורבין עדיין כו'. לאו דוקא מעורבין קאמר אלא ר"ל מונח בצדו כל זמן שלא נחלק ממנו לגמרי דהא שם בהג"מ כ' ז"ל אם אין הפסק בין אותן פירות לפירות ב"ה לא קנה ומיקרי חצר שאינו משתמרת ע"ש:

כמו במציאה. וכ"כ הר"ן פ"ק דמציעא בשם ירושל' דגיטין וטעמו כיון דדעת אחרת מקנה אותן הוא עדיף ממציא' שד"א קונות לו אלא שחילק הר"ן שם וכ' דדוקא כשקדם הוא לכלי שנתנו הכלי לתוך ד"א שלו משא"כ אם קדם הכלי לאדם לא קנה אבל רי"ו נ"י ח"ב לא חילק וכ"כ בתו' שם ומדסתם מור"ם כאן משמע דלא חילק ודו"ק:

ובקנין או אפי' בדבור פירוש בקנין מהני השכירות או המתנה בין שהוא ברשות אחרים בין ברשותו דמוכר משא"כ בדבור לא מהני כשהוא ברשותו דמוכר וכדמסיק מ"ה קאמר ובקנין או אפי' בדבור כו':

אבל אם מונח ברשות המוכר כו'. הטעם כ' בשם הרא"ש ז"ל שאין אדם יכול לקנות בשל עצמו לחבירו שלא ע"י אחרים אלא צריך שיגבהנו או ישכיר את מקומו בכסף או בשטר וחזקה משא"כ כשהוא בחצר אחר דיכול לו' בעל החצר יזכה חצירי לפלוני במקח שקנה מפלוני דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו כידו של אחרים עכ"ל:

עד שיאמר כן מדעת המוכר ז"ל הב"י וד"מ ונראה מדברי הרמב"ן אם קיבל עליו הנפקד שיהא מעת' רשותו של הלוקח לא מהני אא"כ קיבל עליו במעמד המוכר לאפוקי א"ל הלוקח פירות שברשותך מכרן לי פלוני וקבל עליו הנפקד לתתם לו דלא קנה עד שיאמר לו המוכר וקיבל עליו ע"פ מאמרו:

כ"מ שיש לו רשו' להניחו פי' כגון בסימטא או בחצר שהוא של שניהן לאפוקי בר"ה וכ"ש בחצר דמוכר וכדמסיק:

אא"כ מדד כו' פי' מדדם המוכר ונתנם לתוך כליו דהלוקח העומד בסמטא אבל אם מדד הלוקח קנה במדיד' אפי' בלא כליו משום דבשע' המדידה משכן וכמ"ש הטור בסי' זה סי"ג ומור"ם ס"ז בהג"ה ע"ש:

לפיכך אין כליו של אדם כו' ולא ברשות המוכר כו' המחבר נמשך אחר שיט' הרי"ף והרמב"ם דס"ל דהוא איבעיא דאיפשטא בגמ' דכליו של לוקח ברשות מוכר אינן קונין ומטעם דבעי' תרתי דוקא כליו דלוקח ורשותו דלוקח ומה"נ כתב אחר זה בס"ה ז"ל כשם שאין כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לו כך אין כליו דמוכר קונין לו ברשות לוקח ומטעם דתרתי בעי' ולא כשטת הרא"ש והטור דס"ל דשניהן הוא איבעיא דלא איפשטא בגמ' אי הכלי בטל לגבי הרשות או לו ויש בינייהו כמה נ"מ לדינא כמ"ש הטור בס"ח עיין בב"י ובדרישה מ"ש מזה עוד:

אם הוא ברשות המוכר. פי' לאפוקי אם הוא בר"ה דבו לא מהני אמירתו לך וקנה:

אפי' א"ל המוכר זיל קני ז"ל הטור בשם ר' יונה ולא דמי לכליו של לוקח ברשות מוכר דשאומר לו זיל קני נתן לו רשות להניח הכלי ואף ע"פ שאין המקום קנוי לו מ"מ הכלי קנוי לו עכ"ל ור"ל שאני התם דהכלי שקונה בו הוא כבר שלו ואף שהרשות אינו שלו מ"מ בדבור זיל קני גלי דעתיה דאינו מקפיד על מקום הנחת הכלי משא"כ כאן דהכלי שיקנהו לו אינו שלו ואינו נקנה לו בדבור בעלמא ועפ"ר:

משוך הכלי לקנות מה שבתוכו לעיל סי' קצ"ז ס"ו כ' המחבר דל' לקנות לא מהני אפי' לקנות הכלי עצמו וכ"ש לקנות ע"י מה שבתוכו דל"מ ל' לקנות אלא דלא נחית כאן לדקדק באיזה ל' מקניהו אלא בא לומר דכל שמשכו בפני המוכר אין צריך שיאמר לו המוכר משכהו וקניהו באופן המועיל וק"ל:

דבר שדמיו קצובים כו' ופי' הרשב"ם פ' המוכר הספינה כגון כלים שיש להם קצבה לתנם לעולם בכך וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ד דמכירה ולאפוקי המ"מ שם בשם הרשב"א דפי' דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפי' זה כך וכך כו' ע"ש שהאריך ובד"מ שהביאו ע"ש:

כפי מה שישומו ג' לאו דוקא ג' אלא ה"ה אם אמר כפי מה שישום א' לדעת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס ר"ו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהן. פי' אפי' היו בכליו של לוקח מ"מ כיון שדקדק לומר כור בשלשים אני מוכר לך ולא אמר סאה בסלע גילה דעתו שיהיה הכל קנין א' ולא יקנה זה בלא זה מ"ה יכולין לחזור בו קודם שיגמור למדוד כל הכור דהיינו ל' סאין אבל אם הי' המוכר מודד לתוך כליו של לוקח העומד ברשות הלוקח כיון דאיכא תרתי לטיבותא רשות וכלי הכל של לוקח ס"ל להרי"ף והרמב"ם והרמ"ה דאינן יכולין לחזור שום א' מהן ממה שכבר מדד לתוך כליו של לוקח אף שלא גמר המדידה דבכה"ג אמרינן דגמרו דעתן לקנות ראשון ראשון כל מה שנמדד ומ"ה כ' ג"כ המחבר ואפי' היה ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר דוקא בכה"ג שהן בכליו של מוכר ואמר כור בל' לא קנה עד שימדד כל הכור משא"כ אם מדד לכליו של הלוקח ועפ"ר:

וכליו של מוכר אינם קונים כו'. זהו נתינת טעם אמ"ש לפני זה הואיל ועדיין הפירות בכליו של מוכר אפי' אחר המדידה וע"ז כתב וכליו של מוכר אינם קונים ללוקח משא"כ אם מדד לכליו של לוקח וכמ"ש וק"ל:

וי"א דכל שגילה דעתו שאינו כו'. והיינו דא"ל כור בל' סלע אני מוכר לך והוא דעת רש"י והרא"ש וכתב הטעם דאמרינן ודאי היה צריך לקנות מקח או לשלם חוב מסך ל' סלעין ופחות מזה לא יעלה המעות בידו לכלום וכל שלא יהיה במכר כדי ל' סלעין לא ימכור כלל ועפ"ר:

אא"כ מדדו. פירש מדד לו כל הל' סלעין (סאין) דאז סמכה דעתו כשרואה שיהיה בידו דמים כדי צרכו:

ואם אמר ליה כור בל' סאה בסלע כו'. ה"ה איפכא סאה בסלע כור בל' נמי הוה מספיקא דינא הכי עפ"ר:

ה"ג כיון שפסקו דמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביה כו'.

כיון שהם ברשות לוקח כו'. גם בסימטא ובחצר של שניהן מיקרי ברשות לוקח כיון שיש להלוקח רשות להניח כליו שם וכעין שכ' המחבר בריש סעיף ג' דשם השוה ג"כ סימטא לרשות לוקח וזהו שמסיק וכתב ז"ל אע"פ שלא מדד כמו שנתבאר ור"ל שם בס"ג דכ' המחבר כן וע"ש דכ' מור"ם דעת המחלקין בזה וס"ל דכשהוא בסימטא או ברשות שניהן בעינן שמדדו המוכר ג"כ:

אלא מטעם שהוא מוחזק כו' טעמייהו דמספקא לן אי נלך אחר ל' ראשון דאמר כור בל' דמשמע שידקדק שלא יהא מכר עד שימדדו לו כל הכור או נלך אחר ל' אחרון דאמר סאה בסלע דאז אמרי' ראשון ראשון קנה ומספיק' אמרינן המוחזק ידו על העליונה:

אם לא נתן לו מעות כו' פי' אף ע"פ שכבר מדד לכליו של לוקח העומדים ברשותו דלוקח אפ"ה יכול לחזור בו הלוקח משום דהוא מוחזק במעות דהמע"ה:

או לקבל אחריות על המותר כו'. בטור ובתשובת הרא"ש כתב עוד ז"ל ויקבלנו המוכר בדמיו בשימת ב"ד כו' ושם פירשתי דנ"ל דר"ל דהב"ד ישומו מה שהוא שוה זה שנשאר בחביות ויש עליו חשש חימוץ וכפי אותו שומא צריך לנכות לו המוכר כשיבא לשלם לו כל החביות כמו שמכר לו וכן הוא כוונת מור"ם אלא שקיצר:

ויש חולקין. דברים אלו כתבן הד"מ בס"ו וכ' ע"ז דכ"כ רבי' בסי"ג והן הן הדברים שכתבן "המחב' "בסעיף שאחר זה אלא שמור"ם העתיק כאן לשון הגמ' אגב שיטפא:

אפי' אם פסק הדמים כו'. הטור מסיק ע"ז וכתב ז"ל אא"כ פרקם והכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסק אם הוא במשא שאינו מונח בכליו של מוכר אע"פ שלא מדד עכ"ל וכתבתי בפרישה דר"ל אע"פ שפסק דמיו אחר המשיכה כיון דבשעת הפסיק' עדיין מונחים ברשות הלוקח קנה ע"ש:

עד שלא נתמלאה המדה להמוכר דמסתמא הסרסור או אחר שמשאיל המדה למדוד בו כוונתו הי' דעד שתתמלא המד' תהי' שאול' להמוכר למדוד בו והרי הוא כאלו הן הפירות בכליו של מוכר אבל כשתתמלא המדה דעת המשאיל להיות ברשו' הלוקח עד שיערה ממנו הפירות לתוך כליו של עצמו הלכך עד שתתמלא המדה יכול המוכר לחזור בו וכ' הטור ע"ז אפי' יש בו רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין וא"ל כל רושם ורושם בכך וכך עכ"ל:

וי"א דאם המדה של מוכר כו' דכיון דהמוכר הוא המודד ומודד לתוך מדה שלו מסתמא אמרי' שלא הי' דעתו שיקנהו הלוקח עד שיתמלא המדה כדי שאם ירצה יכול לחזור בו משא"כ כשהמדה היא של הלוקח והמוכר מודד בה. ואם הלוקח מודד בה כבר נתבאר בס"ח דמיד כשהגביה הפירות בשעת מדיד' שקנאן כ"ש כשמודד במדה שלו וגם יש לו רישומים וזה נראה פשוט דגם כשהמדה היא של המוכר והמוכר מוכר בה אם הלוקח אמר למכור לו ב' לוגין ומודד לו בכלי זה שיש בה רישומין מיד שיגיע לרושם שיש בה ב' לוגין הרי הוא כאלו נתמלאה המדה וגם המוכר אינו יכול לחזור בו:

והוא שיגביהנו כדי לקנות כו' פי' מגביה אותו לקנותו בסך דמי' כדי קצבתו אם ייטב בעיניו ומ"ה אין המוכר יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו ולומר להמוכר הגבהתיהו לקנותו כשייטב בעיני ולא טוב הוא בעיני ומ"מ חייב הוא באונסין כל זמן שלא גילה הלוקח דעתו קודם האונס שאינו חפץ בו כ"כ הרמב"ם אבל התוס' והרא"ש והטור ס"ל דאפילו לא הגביה הכלי כדי לקנותו אפ"ה הוא ברשותו להתחייב באונסין כל שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ והוא כלי הנמכר בקל ואין המוכר קץ בו דאמרינן מסתמא הי' דעתו לקנותו דאל"כ לא הי' נוטלו ממנו ומהתימא על מור"ם שהשמיט דעתם ולא כ' דיש חולקין על הרמב"ם בזה:

עד שיפסוק הדמים דגביהנו. הגבהה ל"ד אלא ה"ה א' משאר קנינים וכ"כ בטור ז"ל עד שיפסק דמיו ויקנהו הלוקח באחד מדרכי הקנאות:

י"א שהוא כש"ש דדימה זה לדין הנוטל כלי מבית האומן לשגרם לבית חמיו ולשלם לאומן אם יקבלם ממנו שנתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי' קפ"ו דאף בעת החזרה שלא קבלו ממנו נעשה עליו ש"ש בההוא הנאה דהתפאר בו בבית חמיו ה"נ הנא' הי' לו בזה שהברירה בידו לקחתם או להחזיר' לו ואף שיהי' לו שם הנאה טפי במה שנתפאר בבית חמיו הלא כפי אותו הנאה התנה עם האומן לשלם כשיחזור ליתנם לו וכמ"ש שם וי"א דאפ"ה לא ה"ל כאן אלא ש"ח משום דשאני התם דהי' לו הנאה טפי ועפ"ד וצ"ע למה השמיט המחבר וגם מור"ם לא הגיה ולהביא מ"ש הטור בשם הרמב"ם והרא"ש דחייב אפי' באונסין:

וכן בשאר דרכי הקנייה כתב בד"מ ר"ס זה ז"ל ע"ל ר"ס ק"ץ אם המוכר נותן דמים להלוקח וא"ל במה שתקבל ממני הדמים תקנה שדה קנה באדם חשוב וכב"י שם דה"ה במטלטלין דקנה בכה"ג ול"נ דה"ה כל חלקי הדיני' שנתבארו שם בבבא ההוא אין בין קרקע למטלטלין ולכך לא הוצרך רבינו לשנותן אצל מטלטלין וסמך על מ"ש שם כנ"ל עכ"ל ד"מ שם וכן בר"ס ר"ד כתב ב"י דמדין קנין קרקע נשמע: לדין קנין מטלטלין ע"ש וכתבתיהו ג"כ בפרישה שם בסי' ר"ד ע"ש:

(סעיף א' בהג"ה מיהו אם המוכר כו') הג"ה זו צ"ע דבהגהת מרדכי פ"ק דב"מ כ' וז"ל אם מקנה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומו ואין הפסק בין אותן הפירות לפירות ב"ה לא קנס ומקרי המצר שאינה משתמרת ובמציא' לא קנה חצר שאינה משתמרת מיהו במתנה מסיק רב פפא דזכי משום דדעת אחרת מקנה כו' ולא בעינן חצר משתמרת ואע"ג שאינו עומד בצדה עכ"ל ודברי' אלו צ"ע ליישבן ונ"ל דהא דאמר מיהו במתנ' כו' חזר ממ"ש תחלה דמתחלה היה ס"ל מכר ומציאה שוין ממילא ה"ה מתנ' דודאי אין שום חילו' בין מכר למתנה ואח"כ מחלק בין מכר למתנה ומציאה וחזר ממ"ש תחלה שהם שוין אלא דהיאך שיהי' אנו רואי' שפסק כרב פפא דבדעת אחרת מקנה קנה במתנה ומכר אפי' בכך דאין הפסק דהא עליה קאי והוא משתמר לדעת המוכר דהא לא השכיר לו רק מקום הפירות ואף שהרמ"א כתב חצר עצמו כוונתו ג"כ כן דהא מזה למד דין זה ותו דאי השכיר לו כל החצר הוה משתמ' לדעת הלוקח וכ"ה בהדיא בתוס' פ"ק דב"מ דף י"א דזה מיירי דמשתמר לדעת המוכר ע"ש בד"ה וכי בצד כו' ועוד פסק רמ"א עצמו בזה דבמוכר אמרי' דעת אחרת מקנה אותן ואמאי כ' כאן דבמעורבי' לא קנה:

(סעיף ב' עד שימשכם) תימא דהא משיכה לא קנה בזה כמ"ש כל הפוסקים וברמב"ם עצמו כ' עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקום כו' ובדוחק י"ל האי עד שימשכם ר"ל יוציאם מרשותו ונלע"ד שיש ט"ס וצ"ל כמ"ש ברמב"ם:

(סעיף ז' היו הפירות בסימטא) כ' הראב"ד ע"ז ערבב דבריו שלא פי' לאיזה כלי עירה והוא עוסק ובא לתוך כלי של מוכר וא"כ אפי' מדד כל הכור לא קנה דאפי' בסימטא כו' ונ"ל דעת הרמב"ם במ"ש תחלה היתה בסימטא מיירי בכליו של לוקח ולא בשל מוכר וכיון שהיתה שם מדידה קנה הלוקח וכ"כ בהדיא ב"י בשם רשב"א בדעת רי"ף שהוא כדברי רמב"ם וז"ל כור בל' כו' הכא מיירי דקפיד אמכירת כל הכור משום שצריך המוכר למעות ואין מקנה לו פחות מכור ולא יותר מכור ומש"ה לא קנה עד שימדוד כל הכור ומיירי שימדוד לתוך כליו של לוקח ומדצריך מדיד' צ"ל דאיירי בסמטא או ברשות שניהם דאי בכלים ורשות לוקח לא צריך מדיד' כיון שקיבל עליו מוכר קנה הלוקח ואי בר"ה הא קי"ל דכליו של לוקח אינו קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו שם ול"ק כמו ברשות מוכר אפי' מדד מוכר בתוכו עד שיאמר לו זיל קני ואי בכליו ורשות מוכר לא קנה אלא במשיכת הכלים אלא כדאמרי' שמודד המוכר לכליו של לוקח העומד בסימטא או ברשות שניהם וכיון שקפיד אמדידת כלי לא קנה עד שיגמור סאה אחרונ' עכ"ל וזהו בעצמו שיטת הרמב"ם ונמצא שיטת הרמב"ם ורי"ף דצריך מדידה דוקא בסמטא וברשות שניה' וכדעת רבינו בס"ה דדוקא בכלים של לוקח ורשותו לא בעינן מדד אבל בסמטא וכליו של לוקח בעינן מדד וזהו עיקר ההוכח' של רמב"ם ורי"ף דמיירי הא דרב ושמואל באומר כור בל' כו' דאיירי בסמטא מדאמר בסיפא כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה משמע שהוא מטעם מדידה וכמ"ש ב"י בשם נ"י ונ"ל שבחנם הגיה המחבר כאן במ"ש בספרי הרמב"ם הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח ובהעתק המחבר כאן כתוב ולא בר"ה וכן ראיתי בדברי המגיה של דפוס כסף משנה שכ' צ"ל בר"ה ולפי שאין תחת ידינו לא שלחתי בה יד עכ"ל ונ"ל כגי' הרמב"ם וא"צ להגיה דבא בזה לתת טעם למה הצריכו כאן למדידה דוקא ולא קניית כליו של לוקח ע"ז תירץ שאין כאן רשות גמור ללוקח דאז לא צריך למדידה ולא רשות גמור של מוכר דאז לא הוי מהני מדידה אלא סימטא או חצר של שניהם וזהו ברישא וכן בחלוקה דרשות לוקח וכליו של מוכר מש"ה צריך מדידה ומהני מדידה כיון שהמוכר מודד ה"ל כאומר זיל קני וזהו בעצמו שסיים הרמב"ם ואלו לא היו הפירות בכליו של מוכר דהיינו חלוקה הב' אלא הוה גם הכלי של הלוקח לא צריך מדיד' וסיים שם ברמב"ם כמ"ש וז"ל שם דין ה' בתו' דאם היו הפירות ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו המוכר למכור קנה הלוקח ואע"פ שעדיין לא מדד וזה לא כב"י דס"ל לרמב"ם ורי"ף לא בעינן מדד בסמטא דמבואר בגי' שזכרנו שכ' להדיא כמ"ש וא"ל ממה דכתב שם נ"י לעיל מזה בסמטא א"צ מדיד' אם נותן המוכר פירות לכליו של לוקח דע"כ לומר דהריטב"א שאח"כ פליג ע"ז דאין חילוק לומר דהכא דוקא בעינן מדידה כיון שאומר כור בל' סאה בסלע דא"כ מאי פריך על מדידה אי הוה ברשות וכלי לוקח הא י"ל דצריך משום דאמר כור בל' כו' ומ"ש ב"י מדלא הביא רי"ף הא דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן דבעי למימר בגמ' דאפי' מדד והניח על גבי קרקע דסמטא קנה ובזה יש ספק בגמרא אם קבלוהו מיניה דרב אסי או לא ומש"ה לא פסקי דקנה בזה אבל בסמטא ולתוך קופתו של לוקח ודאי קנה ומיהו מדידה ודאי בעינן וכמשמעות דברי רבי זירא שם שאמר שמא לא שמע ר' אלא במדד לתוך קופתו משמע דמדידה עכ"פ בעינן ותו מדכתב רי"ף בהספינה שם בפשר דבר מאי דס"ל וז"ל אם ברשות הלוקח וליתנהו בכליו של מוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה אע"פ שלא מדד ונ"ל כאן מדד ש"מ דאח"כ כי מוקי לה בסמטא או ברשות לוקח וכליו דמוכר הוי במדידה דוקא אפי' בסמטא וכליו דלוקח דזה פשוט דמ"ש רי"ף בסמטא היינו בכליו של לוקח דאלו כלי דמוכר לא קני כלל בסמטא אפי' מדד ולפי' ניחא לי להבין החילוק של רמב"ם כאן דבסמטא וכליו של לוקח דלא קנה באומר כור בל' עד שימדוד כו' ואלו ברשות לוקח וכליו קנה כמ"ש בשם הרמ"ה והיא שיטת רי"ף ורמב"ם ולפ"מ ניחא דדוקא בסמטא וכליו של לוקח דבעי' עכ"פ מדידה מש"ה באומר כור בל' חזינן שהוא מקפיד היאך תהיה המדידה וצריך לקיים המדידה כרצונו משא"כ בכלי של לוקח ורשותו ששם א"צ מדידה כלל וזהו ג"כ טעם הר"ר יונה שכתב רבינו בשמו דאם משך כל הסאה בפני עצמו קנאה אפי' באומר כור בל' מטעם דכאן א"צ מדידה כלל כנלע"ד בשיטה זו:

(סעיף ח' ויש חולקין וס"ל) כו' הוא דעת רבינו וקשה בסי' רע"ה ס"ח בדברי המחבר דכתב דחזקה לא מהני במקום שלא נתכוין לקנות וכן מוכח ממ"ש רבינו סי' קצ"ד ס"ה לא לשום קניי' וצ"ל דרבינו כאן ס"ל דמדידה זו מקדם נתכוון לקנותה:

(סעיף ט') [ז] פתח לו המוכר כו') פסק זה שהוא תשובת הרא"ש ברבינו צ"ע לכאורה דקשה כיון שלא משך הלוקח רק שחייב מצד שנקרא מזיק במה שיחמיץ אח"כ וראיה מההיא דס"פ המפקיד דאם הנפקד שלח יד והחמיצה משלם את כולה אפי' אם לא נטל אלא רביעית א"כ אפי' אדם בעלמא שעשה כן יתחייב ואי אדם בעלמא פטור דלא ברי היזקא גם זה יהיה פטור:

(ע"ש ס"ט המדה של סרסור) נ"ל שמיירי שהשאיל' תחלה לשניהם אבל אם השאילה למוכר לחוד אלא שהמוכר הודיע בשעת שאלה שהוא ימדוד בה למכור לא הוה שאלה רק למוכר לחוד וכן משמע מרשב"ם פ' הספינה דף פ"ז:

(סעיף י') היתה המדה של אחד מהם א"ל הן של מוכר הן של לוקח דא"כ עדיף כלי של מוכר מכלי של אחר שהשאיל להם דבכלי של אחר צריך נתמלא דוקא ולא רשמים וכ"כ רבינו בהדיא ובכליו של מוכר מהני רשמים ונראה דלא רצה הרמב"ם לשנות לשון הגמ' שאמרה היתה המדה של אחד מהם ופירשו כל המפרשים דאלוקח קאמר וכ"כ הראב"ד על לשון הרמב"ם של אחד מהם א"א של לוקח עכ"ל משמע שבא לפרש ולא להשיג וכן משמע מלשון הרמב"ם שכ' והרי המדה של אחד מכם היא והוא סומך על הרשמים משמע דהלוקח קאמר דאי אמוכר היאך הוא סומך על רשמים ומה זכות יש למוכר שתהא קנייה אם נתמלא כזה וכן משמע דברי המ"ע אלא שבכ"מ כתב שם עוד בענין אחר ונמצא מ"ש רמ"א וי"א שאם המדה כו' שהיא דעת רבינו ולפמ"ש אין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם ס"ל וכן יש לי הוכחות רבות מסכימות מהתלמוד בזה אלא שאין להאריך:

(ע"ש בהג"ה עד שיערה אותה) הלשון אינו מדוקדק דמשמע דאחר דמערה אפי' ע"ג קרקע קונה וזה אינו דהא בסמטא קיימינן ובהדיא כתב רבינו כי בסמטא בעינן כליו של לוקח ובסד"מ כתב כאן ואם המדה של מוכר לעולם הוי ברשות אפי' נתמלא עד שיערה אותה ר"ל שכ"ז שהוא בתוך הכלי אין שם תקנת הקנין מחמת הכלי או רשות של לוקח עד שיערה אותה אזי יצאה מרשות המוכר ויש שייכות קנין לכל א' כדינו דהיינו ברשות הלוקח קנה מיד ובסמטא בכליו של לוקח והרמ"א שכתב לא קנה עד שיער' אותה משמע דאחר העירוי קנה וזה אינו כמ"ש:

להורות. והש"ך האריך להוכיח מש"ס ופוסקים דהעיקר כדעת המחבר ע"ש ומ"מ מסיק וז"ל אך שאיני כדאי להכריע והוי ספיקא דדינא אבל להורות לכתחלה כמ"ש הרב ודאי לא נהירא שכבר בררתי שדעת רוב הפוסקים כהרי"ף והרמב"ם ושכן עיקר עכ"ל:

מיהו. הש"ך והט"ז השיגו על הרמ"א בזה וכתבו שדבריו תמוהין מאד דהוציא כן מהגמ"ר ושם מבואר דלא כ"כ אלא לתירוצא קמא דבש"ס דאף במכר ומתנה צריך חצר המשתמר לדעת הלוקח והמקבל אבל הרמ"א שפסק כר"פ קנה אף במעורבין וע"ש:

מעורבין. לאו דוקא אלא ר"ל מונח בצדו ולא נחלק ממנו לגמרי דהא בהגמ"ר שם כתב וז"ל אם אין הפסק בין אותן פירות לפירות של בעה"ב לא קנה ומקרי חצר שאינה משתמרת ע"ש. סמ"ע:

וי"א. בב"י וד"מ ס"ס זה תמהו על הטור שלא כתב דרך קנין זה מאחר שהרא"ש כ' דקונ' ואישתמיטתייהו שכתבו הטור בס"ס רמ"ג ע"ש וגם על הרמ"א קשה שכאן כתב דין זה בל' י"א ובסימן רמ"ג סכ"ב כתב המחבר כן בפשיטות. ש"ך:

במציאה. וכתב הר"ן דדוקא כשקדם הוא לכלי שנתנו הכלי בתוך ד"א שלו אבל אם קדם הכלי לאדם לא קנה ור"י נ"י ח"ב לא חילק וכ"כ התוס' בפ"ק דב"מ ומדסתם הרמ"א כאן משמע דלא חילק עכ"ל הסמ"ע. ועמ"ש הש"ך בזה עיין שם:

שימשכם. (תימא דהא משיכ' לא קנה בזה כמ"ש כל הפוסקים וברמב"ם עצמו כתב עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירו' מקום כו' ובדוחק י"ל דהאי עד שימשכם ר"ל יוציאם מרשותו ונלע"ד שיש ט"ס וצ"ל כמ"ש ברמב"ם. ט"ז):

קנאו. דאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני זכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו כ"כ הרמב"ן וכת' ב"י נ"ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא"ל פירות שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו ליתן לו קנה הלוקח דה"ל כאומר זכה בהן לפלוני עכ"ל ולי נראה דוקא שיאמר זכה לפלוני דאל"כ לא הוי תן כזכי כיון שאינו מוסרם עתה לידו אלא שכבר היו מופקדים אצלו כמ"ש בסי' קכ"ה ס"ז ע"ש וכן מוכח להדיא בחדושי הרמב"ן שם ובהרא"ש ספ"ק דגיטין ר"ס י"ז ע"ש. ש"ך:

המוכר. הטעם כת' הרא"ש שאין אדם יכול לקנות בשל עצמו לחבירו שלא ע"י אחרים אלא צריך שיגביהנו או ישכיר את מקומו בכסף או בשטר וחזקה משא"כ כשהוא בחצר אחר די"ל בעל החצר יזכה חצירי לפלוני במקח שקנה מפלוני דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים ע"כ. סמ"ע:

רשות. פי' כגון בסימטא או בחצר שהוא של שניהן. שם:

מדד. פירוש מדדם המוכר ונתנם לתוך כליו דהלוקח העומד בסימטא אבל אם מדד הלוקח קנה אפילו בלא כליו דהא משכן בשעת המדידה כמ"ש בס"ז בהג"ה ע"ש. שם:

המוכר. פי' לאפוקי אם הוא בר"ה דבו לא מהני אמירת לך וקנה כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דה"ה אם נתן לו רשות להניח שם הכלי קנה וכ"כ הטור בשם ר"י מג"ש ודלא כרמ"ה כ"כ הב"ח ודבריו נכונים ודלא כמ"ש בב"ה עיין בס' א"א דף צ"ד ע"ב עכ"ל:

שבתוכו. ע"ל סי' קצ"ז ס"ז ולקמן סי' ר"ב סט"ו:

ג'. לאו דוקא ג' אלא ה"ה אם אמר כפי מה שישום א' לדעת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס ר"ו. סמ"ע:

מוכר. אבל אם מדד המוכר לתוך כליו של לוקח העומד ברשות הלוקח כיון דאיכא תרתי לטיבותא רשות וכלי הכל של לוקח א"י לחזור שום אחד מהן ממה שכבר מדד לתוך כליו של לוקח אף שלא גמר המדידה דבכה"ג אמרינן דעתן לקנות ראשון ראשון כל מה שנמדד שם:

ביחד. והיינו דא"ל כור בל' סלע אני מוכר לך והוא דעת רש"י והרא"ש וכתבו הטעם דאמרינן ודאי היה צריך לקנות מקח או לשלם חוב בסך ל' סלעין ופחות מזה לא יעלה המעות בידו לכלום וכל שלא יהי' במכר כדי ל' סלעין לא ימכור כלל. שם:

מדדו. וכת' הב"ח וכיון דפלוגתא דרבוותא היא היכא דקיימי זוזי תיקום. ש"ך:

בסלע. ה"ה איפכא סאה בסלע כור בל' נמי מספיקא דינא הכי. סמ"ע:

המעות. פירוש אע"פ שכבר מדד לכליו של לוקח העומדים ברשות הלוקח אפ"ה הלוקח יכול לחזור בו משום דהוא מוחזק במעות והמע"ה. שם:

אחריות. (צ"ע לכאורה דכיון שלא משך הלוקח רק שחייב מצד שנקרא מזיק במה שיחמיץ אח"כ וכמו דאמרינן בס"פ המפקיד דאם הנפקד שלח יד והחמיצה משלם את כולה אפילו לא נטל אלא רביעית א"כ אפילו אדם דעלמא שעשה כן מתחייב ואי אדם דעלמא פטור דלא ברי היזקא גם זה יהי' פטור. ט"ז):

פסק. הטור מסיק ע"ז וז"ל אא"כ פרקם והכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסק אם הוא במשא שאינו מונח בכליו של מוכר אע"פ שלא מדד עכ"ל ור"ל אע"פ שפסק דמיו אחר המשיכה כיון דבשעת הפסיקה עדיין מונחים ברשות הלוקח קנה. סמ"ע:

המדה. וכ' הטור ע"ז אפי' יש בה רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין וא"ל כל רושם ורושם בכך וכך עכ"ל (וכת' הט"ז נ"ל דמיירי שהשאילה הסרסור בתחלה לשניהם אבל אם השאילה למוכר לחוד אלא שהמוכר הודיעו בשעת שאלה שהוא ימדוד בה למכור לא הוי שאלה רק למוכר לחוד וכן משמע ברשב"ם פ' הספינה דף פ"ז):

אחד. (כתב הט"ז דאין לפרש הן של מוכר הן של לוקח דא"כ עדיף כלי של מוכר משל אחר דבשל אחר צריך נתמלא דוקא ולא רשמים ובכלי של מוכר מהני רשמים ונראה דלא רצה הרמב"ם לשנות ל' הש"ס דאמרינן היתה המדה של אח' מהן ופירשו כל המפרשים דאלוקח קאמר וכ"כ הראב"ד על לשון הרמב"ם של א' מהם א"א של לוקח ע"כ משמע שבא לפרש ולא להשיג ונמצא מ"ש הרמ"א וי"א שאם המדה כו' לפי מ"ש אין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם ס"ל כן עכ"ל):

לקנות. פי' שמגביה אותו לקנותו בסך דמים כדי קצבתו אם ייטב בעיניו ומש"ה המוכר א"י לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר הגבהתיו לקנותו כשייטב בעיני ולא טוב הוא ומ"מ חייב באונסין כל זמן שלא גילה דעתו קודם האונס שאינו חפץ בו כ"כ הרמב"ם אבל התוס' והרא"ש והטור ס"ל דאפילו לא הגביהו כדי לקנותו אפ"ה חייב באונסין כל שלא גילה דעתו שאינו חפץ והוא כלי הנמכר בקל ואין המוכר קץ בו כו' ותימא על הרמ"א שלא הביא דעתם כלל. סמ"ע:

ויגביהנו. לאו דוקא דה"ה א' משאר קנינים וכ"כ הטור ז"ל עד שיפסוק דמיו ויקנהו הלוקח בא' מדרכי הקנאות. שם:

שכר. צ"ע למה השמיטו המחבר והרמ"א מ"ש הטור בשם הרשב"ם והרא"ש דחייב אפילו באונסין. שם:

המשתמר לדעתו. ולא מהני לדעת הנותן כלישנא קמא שם מטלטלי אג"ק כו' ועתוס' שם ד"ה וכי כו' וי"ל דלגבי כו' וע"ל סי' קצח ס"ה:

וי"ח וס"ל כו'. כר"פ שם דרב אשי ס"ל כוותיה:

לדעת המוכר כו'. זהו מ"ש דעת אחרת כו' ועבר א"ש שם: (ליקוט) וי"ח כו' אם משומר כו'. כ"כ הרא"ש בב"מ שם סל"א ושמירת הנותן כו' אבל בגמ' לא מ' הכי דאע"ג שאינו משתמר כלל קנה לדעת זו דאמרי' שם ומנא תימרא כו' אע"פ שרץ כו' ושם אינו משתמר כלל וכ"מ בתוס' שם יב א' ד"ה חצר כו' שכ' ובמידי דזכות כו' ואפי' אינו משתמרת מ' אינו משתמרת כלל וכ"כ ש"פ (ע"כ):

מיהו כו'. תוס' הנ"ל ודבריו תמוהין דתוס' כ' ללישנא קמא וכבר הקשו עליו ט"ז וש"ך:

(ליקוט) או שהוא עומד כו'. ע"ל סי' רסח ס"ג ואמר זכתה כו' (ע"כ):

וי"א כו'. עתוס' דעירובין צב ב' ד"ה אשה כו' וצ"ל כו'. ולר"י נראה כו' וזהו דעת ס' ראשונה:

וי"א דד"א כו'. הרא"ש פ"ק דב"מ סכ"ח ולכ"ד קונה ד"א כו' ע"ש ועסמ"ע וכ"ה בירושלמי פ"ח דגטין הל' ג וכן לענין הקדושין כו' ר' יסא בשם ר' יוחנן זו בגטין משא"כ במתנה רובה דר"י ורובה דר"ל רובה דר"י מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת ה"ה זוכה בתוך ד"א מתנה שהוא זוכה בה מדעת לא כ"ש כו' ומ"ש בגמ' שם עח ב' לגיטין כו' היינו לפי' ר' יוחנן קרוב לה אפי' מאה אמה אבל מילתא דרב אין חילוק אבל המעיין יראה שאין קונות דר"א אר"י לגטין הוא ר' ייסא א"ר יוחנן דירושלמי כידוע שר' ייסא דירושלמי הוא רב אסי דגמ' שלנו ומדגמ' לא הביא אלא דבריו ש"מ שהלכה כמותו ושם בירושלמי התיב ר"ז קומי ר' יסא והא תנינן וכן לענין קדושין א"ל הוא גטין היא קדושין והא תנינן וכן לענין החוב א"ל שכן אם א"ל זורקהו לים ויהא מחול לך מחול לו מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותנינן קרוב ללוה הלוה חייב שכן אם א"ל זורקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו והן הן עצמן הקושיות ותי' של גמ' שם ועתוס' שם ד"ה א"ה וז"ש בסי' ק"כ ס"א אבל א"ל זרוק לי כו' אפי' רחוק כו':

היו ברשות כו'. לשון הרמב"ם וכגי' הרי"ף שגריס ברשות המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו:

מיהו אם כו'. מתני' שם אם היה פקח כו' וכמ"ש בגמ' שם ה"ק ואם ברשות בעלים כו' וכן בפ"ה דמ"ש ופ"א דקדושין ושם בברייתא לפי גי' שלנו ברשות הלה המופקדים כו':

או נתנו כו' ובקנין. אבל בשכירות לא מהני קנין וצריך בכסף וכמ"ש תוס' בב"מ י"א ד"ה ומקומו כו' ובקדושין כז א' ד"ה ומקומו כו' כמש"ל סי' קצח ס"ט:

או אפי' כו' והא כו'. שם עד שיקבל עליו כו' אבל ברשות המוכר א"א לזכות ע"י עצמו כמ"ש בעירובין ופסחים וגטין ונדרים וב"מ ולהכי לא ערבינהו רשות מוכר ורשות המופקדין ועבתוס' שם ד"ה ארבע:

שישכיר כו' ויקנה כו'. ר"ל שהשכירות נקנה בו כנ"ל וכמ"ש ונתקבלו זה כו':

ואם היו כו'. רשב"ם ד"ה עד שיקבל כו' דהא מדין זכייה הוא שמוכר מזכה:

ויש מחלקים. עתוס' שם ד"ה כ"מ כו':

אם הוא כו'. לאפוקי רה"ר דהא דייקינן מדברי רב ושמואל והם אמרו חוץ מרה"ר:

והגביהו כו'. דבלא"ה עדיין כליו של מוכר הוא. הרי"מ:

כשם כו'. נ' הרמב"ם וכשיטת הרי"ף דס"ל דאיפשיט דלא קנה ממ"ש התם דא"ל זיל קני ול"ק דלמא התם כו' ויש עוד גי' אחרת לרי"ף ע"ש וכן כליו של מוכר ברשות לוקח מדאוקמיה רנב"י בששפכן ומר בר ר"א במתאכלי דתומי. אבל הרי"מ ס"ל כדעת הרא"ש דבשניהם לא איפשיט ומחמת קולא למוחזק אמרי' דלא קנה:

וי"א כו'. עסמ"ע וערשב"ם שם ד"ה התם כו' וכמ"ש כליו כו' בכ"מ שיש לו רשות להניחו וא"צ שיקנה הרשות ועתוס' שם ד"ה כגון כו' משא"כ בכלי ואינו קונה בדיבור בעלמא כמש"ל ס"ב וכ' וי"א לאפוקי ס' הרי"ף ורמב"ם כמש"ל ס"ז וס"י:

משיכה כו'. כמ"ש בב"מ ט' ב' משוך בהמה זו וקני כו' ועתוס' שם ד"ה משוך כו' ודוקא שלא בפניו צ"ל משוך כמ"ש בפ"ג דב"ב ופ"ה דב"ק אבל בפניו א"צ וז"ש ומשכו כו' ואפי' כו' ועבה"ג ובפ"י דשבת אי דאפקיה דרך פיו כו' וערש"י שם ד"ה קדים כו' אע"ג דהכיס עדיין של בעלים הוא וערש"י ד"ה בנסכא כו' ובפ"ה דע"ז ע"א ב' אי דקא כייל ורמי למנא כו' אלמא בכליו דישראל א"א למצא איסור ובירושלמי פ"א דקדושין ריש הל' ד' רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות וולדותיה לא קנה לקנות היא וולדותיה קנה ומקשי אילו האומר לחבירו משוך הבהמה שיקנה לך משאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדא דתימא בשלא היתה הבהמה עוברה אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשאה:

היו כו'. לשון ש"ע שבס' זה וס"ט וס"י הכל לשון הרמב"ם וכשיטת הרי"ף שם וס"ל דכל שמדד המוכר בעצמו אפי' מכליו לכליו קונה דהוי כמקנה לו כליו וס"ל דמ"ש שם במודד לתוך קופתו פי' לתוך קופתו של מוכר דע"כ האי מודד הוא המוכר דאי לוקח בלא"ה קנה משום משיכה וכמ"ש תוס' שם ד"ה מדד וכמש"ל בהג"ה ומ"ש במתני' מדד ולא משך כו' במדד והניח ע"ג קרקע וכמ"ש שם ת"ש מדד ולא כו' וערשב"ם שם ד"ה מדד כו' ובע"כ במדד כו' והמ"מ לא עיין שם ובזה מתי' קו' תוס' שם ד"ה ת"ש כו' וא"ת כו' ושם בד"א במדה כו' אבל אם כו' מפ' כפשטא דגמ' אף בשל מוכר ומ"ש שם דכליו של מוכר אף ברשות לוקח לא קנה וכן שם פ"ז א' ואלא מדה דמוכר כו' כ"ז בשאין המוכר בעצמו מודד ולא מצי לאוקמי כשהמוכר בעצמו מודד דא"כ הדק"ל דאף בשלא נתמלאה דלוקח הוא כמו במדה דלוקח ומפ' מ"ש שם כור בשלשים כו' ברשות לוקח ובכליו של מוכר דאי בכליו של לוקח קנה כיון שקיבל אף בלא מדידה כמ"ש כיון שקיבל עליו ושם פירקן והכניסן כו' אלא בכליו של מוכר דקנה ע"י מדידת המוכר כנ"ל וזה שפריך שם ת"ש אם היתה מדה כו' וכפי' דאף בשל מוכר וכן מיירי ג"כ בסימטא ובחצר של שניהם דלא קנה אלא ע"י מדידה אפי' אינן בכליו של מוכר וכגון במתאכלי דתומי וכמ"ש שם עד שלא נתמלאה המדה כו' וכמ"ש הרי"ף שם דבר"ה א"א לאוקמי כמ"ש שם קתני מיהא בר"ה כו' מאי לאו כו' דאין המדידה קונה בר"ה דאף כליו של לוקח לא קנה שם וע"כ בכה"ג וכשאמר כור בשלשים הכל כמדה א' ולכן לא פריך מרישא עד שלא נתמלאה כו' דכאן כעד שלא נתמלאה אבל פריך מאם היתה דשם אפי' לא נתמלאה וה"ה כאן ומשני כדאמר"כ שנתות כו' ול"ג כגון דא"ל הין כו' דאף בסתמא לא קנה עד שיגיע למדה וכמש"ל ס"י ואין חילוק בינו למדה שאינה של שניהם אלא דשם לא מהני שנתות וס"ל להרמב"ם דאף במדה של לוקח דוקא בשנתות כמ"ש בס"י וזה הכריח לפרושי בכליו של מוכר מדפריך ת"ש אם כו' ובזה מתורץ קו' רשב"ם ותוס' ד"ה ראשון כו' וכן ס"ל דכליו של סרסור נמי לא קנה אפי' ברשותו של לוקח עד שנתמלא המדה וכמ"ש הרי"ף על מתני' שם פ"ז א' ע"ש וכמש"ל ס"ט וזה דלא אוקים בגמ' דפריך שם ומדרישא בכליו דמוכר כו' והוצרך לידחוק סתמא דמילתא כו' ולא אוקים בכליו של אחר דברשות מוכר לא קנה וברשות לוקח קנה אלא דכליו של אחר דין כליו של מוכר ועמש"ל ס"ט:

וי"א כו'. כפירשב"ם שם ד"ה כור כו':

שיגביה המוכר כו'. משום כליו של מוכר כנ"ל אבל בסימטא וחצר של שניהם ואינן בכליו של מוכר א"צ למדידת המוכר וכמ"ש ואילו לא כו' כמש"ו:

וי"א כו'. כמ"ש שם פ"ז וב"מ ספ"ח:

פתח לו כו'. כמ"ש ספ"ג דב"מ ל"ש אלא נשברה אבל החמיצה כו':

וי"א דכ"ז כו'. תוס' שם פ"ד ב' ד"ה מדד כנ"ל:

ויש חולקין. דגלי דעתיה שאינו רוצה לקנות אלא במדידה וכמ"ש בפ"ק דב"מ וכ"מ לשון הגמ' שם במודד לתוך קופתו וכפירושם לתוך קופתו של לוקח:

כל שנקנה כו'. ע"ל סי' קפט בהגה וכ"ש כאן אפי' אם היה המוכר מבטלם בפירוש:

ויש כו' ויש. כנ"ל ס"ז:

המוכר כו'. כנ"ל דרשות לוקח ובכליו שאינן של לוקח לא קנה:

וכן כו'. דגמ' דחיק שם דרישא בכליו דמוכר סיפא כו' ואח"כ שם בברייתא משך כו' מוקים במתאכלי דתומי וא"כ ברייתא הנ"ל נמי א"צ לדחוקי וז"ש שהיו צבורים ולכן כאן ברשות לוקח כיון שקיבל כו' וז"ש בסימטא או כו' וברישא אמר ג"כ ברשות לוקח כיון שהוא בכליו של אחר:

היתה כו'. אף של מוכר כנ"ל וכן של לוקח דוקא בשנתות:

וי"א כו'. כפי' רשב"ם וא"צ לשנתות וכ"ד ראב"ד וכל הפוסקים וז"ש בהשגות א"א קנה ראשון ראשון ואפי' בסימטא ר"ל דראשון ראשון אפי' קודם לשנתות וכגי' הרשב"ם כגון דא"ל הין כו':

ואין המוכר כו'. אבל הלוקח יכול לחזור כמ"ש שם משום דגמר בלבו כו' אבל המוכר א"י לחזור כמ"ש שם א"ל אין אדם מקדיש כו':

והוא שיגביהנו כו'. כמ"ש ובירר והניח כו' דלא קנה אע"ג שהגביה את כולם והיה בדעתו לקנות מהן אלא שלא נתכוון לקנות את כולן אלא א' מהן וזה דפריך משום דגמר בלבו כו' בשעת הגבהה עדיין לא נתכוין לזו:

י"א כו'. כמ"ש בב"מ פ"א א' ת"כ דאמימר הלוקח כו':

וי"א כו'. דל"ד לשם דשם כמ"ש משום דנהנה מהני משא"כ כאן וס' ראשונה ס"ל דשם כיון שמשלם טובת הנאה שבהן ואעפ"כ משלם וערש"י שם ד"ה בחזירה כו' מ' כס' האחרונה:

אחד כו'. כמו בנתינת כסף בסי' ק"צ ובקנין בסי' קצ"ה והמגביה מציאה לחבירו וכמ"ש ברשות הלה המופקדין כו' תנו שטר שחרור כו' הולך מנה לפלוני כו' ואמרי' בכמה מקומות ומזכה להם כו' וזכין לאדם כו' בשזיכה כו':