דין קניית מטלטלין על ידי חצירו - טור חושן משפט סימן ר׳

יש עוד דבר וכו' כגון שמונחין ברשותו. ברייתא בפרק הספינה ופי' רשב"ם מוכר שהביא תבואתו למכור בבית הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה פירוש שנתרצה המוכר וא"ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו עכ"ל משמע דוקא דא"ל מוכר הכי אבל אי לוקח א"ל הכי ושתק חוכר לא קנה לוקח וכ"כ ב"י בסמוך סעיף ל' אצל ברשות הלה המופקדין דבעינן שיקבל עליו הנפקד במאמר המוכר לאפוקי שאם א"ל הלוקח פירות שברשותך וכו' עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו ע"פ מאמרו וכן נראה מדברי ה' המגיד פ"ד ממכירה וע"ל בסוף סי' קפ"ט ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש אם הוא משתמר שם וכו'. משמע מלשון רבינו דלא בעינן דיהא משתמר לדעת הלוקח והמקבל אלא אפי' אינו משתמר אלא לדעת המוכר או הנותן כגון שהשכיר או השאיל לו מקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו ואינו משומר לדעת הלוקח או המקבל סגי וקנה דאל"כ הו"ל לפרש אם משתמר לדעתו מדכתב בסתם אם הוא משתמר משמע דכל שהוא משתמר סגי וכך נראה ממ"ש הרא"ש והר"ן והמרדכי פ"ק דמציעא מיהו במציאה והפקר כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו אם אינו משתמר לדעת הזוכה לא קנה אא"כ עומד בצד החצר זו היא דעת הרא"ש ורבינו אבל דעת הרמב"ם פ"ד מהל' מתנה דאם אינו משתמר לדעת הלוקח והמקבל בעינן שיהא עומד בצד שדהו:

ואם אין המקח ברשותו וכו'. ברייתא שם ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופרשב"ם המופקדין אצלו שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור והרי"ף גרס ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו ולפיכך כתב רבינו כשתי הגירסאות כתב אם הגביה וכגירסת הרי"ף וכתב או שכר את המקום שמונח בו או נתנוהו במתנה ובקנין פירוש שהקנה המקום בק"ס במתנה או בשכירות כגי' רשב"ם דגריס או עד שישכור את מקומו וגם הוא כגירסת הרי"ף דגריס או עד שיוציאנו מרשותו דפירושו עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן או במתנה כמו שפי' הרמב"ם בפ"ד ממכירה לפי גירסא זו וגם כתב או אפילו בדיבור בעלמא שזהו כגירסת רשב"ם עד שיקבל עליו פי' שיקבל עליו נפקד וכו' דאף ע"ג דקרקע אינה נקנית בדבור כאן מיירי דמקנה לו הקרקע בתורת שאלה לפי שעה דנקנה בדיבור כמו שיבוא בס"ד:

ומ"ש ופי' רשב"ם וכו' אבל א"א הרא"ש כתב וכו'. כ"כ התוס' דלא כפירוש רשב"ם והיינו דקתני בברייתא ברשות המוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו פירוש שיוציאנה מרשותו בשכירות מקומה כדכתב הרמב"ם ומשמע דוקא בהכי אבל לא בדיבור ומיהו אפילו לא השכיר מקומה אלא שמסר לו המפתח הו"ל כאילו השכיר לו מקומה שכ"כ בהגהות מיימוני פ"ז דמכירה וז"ל ובזמן הזה שנהגו הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח שהסחורה סגורה בו קונה כעין שכירות הבית שאם מסר לו המפתח קנה כך פי' ראב"ן עכ"ל כלומר כעין שכירות הבית שאם השכיר לו בית ומסר לו המפתח וא"ל לך חזק וקני ואח"כ החזיק דקנה אע"פ שאינו בפני הבעלים דשכירות קרקע כמכירת קרקע הכי נמי בקנין סחורה אם מסר לו המפתח קנה הסחורה ובפ"א כתב ע"ש ראבי"ה דה"ה בשוכר או במוכר סחורה המונחת בבית ומסר לו המפתחות דניקנית הסחורה לזה אגב הבית כאילו שכר מקומה עכ"ל דעל מ"ש הרמב"ם לשם במוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח דהרי זה כמי שאמר לך חזק וקני וכו' כתב ע"ש ראבי"ה דכן הדין בשוכר בית דשכירות כמכירה וכן במוכר סחורה וכו' נמי קונה מסירת המפתח אגב הבית כאילו שכר מקומה דכיון שמסר לו המפתח ליכנס שם א"כ נתן לו רשות ליכנס בחדר שהסחורה סגורה בו והו"ל כאילו שכר מקומה וקונה הסחורה אגב הבית מדינא ולא מתורת סיטומתא דאינו אלא מנהג דאפי' באתרא דלא נהיגי למיקני בסיטומתא אפ"ה במסירת המפתח קני מדינא כדפי' והב"י נתקשה בדברי ההגהות הללו לקמן בסימן ר"א ול"ק מידי וע"ש:

ובאחד מאלו הדרכים וכו'. ברייתא שם וכן פרשב"ם במשנה דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גילוי מילתא כמה מכר:

כליו של אדם ג"כ קונות וכו'. מימרא דרבי יוחנן ומסקנא דגמרא לשם וע"פ מ"ש התוספות והרא"ש:

וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו'. שם וע"פ מ"ש הרא"ש וא"ת דכאן פסק בדא"ל זיל קני קנה אפילו לא מדד ולעיל כתב ע"ש הרא"ש דאין יכול לזכות לחבירו באמירה בלחוד אלא על אחרים וי"ל דדוקא היכא דבעינן שיהא קנויה לו למיהוי חצרו של חבירו כדי שיהא קונה לו המטלטלין התם ודאי אין יכול לזכותו באמירה בלחוד ע"י עצמו אלא ע"י אחרים אבל הכא לא בעינן שיהא קנוי לו שיהא נקרא חצרו אלא שאלה גרידא לפי שעה להעמיד שם כליו א"צ על ידי אחרים אלא הוא בעצמו משאיל ומקני ליה רשותו להעמיד שם כליו והכלים הם קונים המטלטלין והכי מוכח להדיא במ"ש הרא"ש שם (דף ר"ד ע"א): וכתב הרמ"ה דוקא דא"ל זיל קני וכו'. נראה דהרמ"ה הכריח לחלק בכך משום דקשיא ליה דמאי קמיבעיא ליה בכליו של לוקח ברשות מוכר הא אמרינן התם דכליו של לוקח בר"ה לכ"ע לא קנה וכדלעיל בסעיף ו' ורבי יוחנן נמי אמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו יש לו רשות להניחו אין אין לו רשות להניחו לא כדאיתא התם בגמרא להדיא וכך הקשו התוספות ומתרץ הרמ"ה דלא קמיבעיא ליה בסתמא אלא היכא דהמוכר נותן לו רשות לאנוחי כליו ברשותו קמיבעיא ליה מי קנה לוקח כיון דלא אמר ליה בפירוש זיל וקני וכיון דלא איפשיטא הילכך דוקא דא"ל זיל קני וכדאסיקנא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה בכל מקום בדא"ל זיל קני הוא אבל בדלא אמר ליה זיל קני אע"ג דיהיב ליה רשות לאנוחי התם מיבעיא ולא איפשיטא ולא קנה:

ומ"ש ואין דעת הר"י הלוי כן וכו'. גם מפרשב"ם משמע הכי שהרי כתב בסוף הסוגיא וז"ל התם דא"ל מוכר זיל קני אני רוצה שיקנה לך כליך דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי כי קמיבעיא לן סתמא עכ"ל משמע להדיא דכשמשאיל לו המקום להניח שם כלים עדיף טפי מדלא השאיל בפירוש אלא דאמר ליה זיל קני בלחוד דלא קנה אלא משום דחשיב כאילו השאיל ליה וכו' ולא קמיבעיא ליה אלא סתמא בדלא השאיל ליה וגם לא א"ל זיל קני אלא דמדד המוכר ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא כדפרשב"ם בתחלת הסוגיא דקמיבעיא ליה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה וכו' ע"ש וזהו שדקדק רבינו בלשון הר"י הלוי מדכת' והו"ל כאילו השאילו המקום מדתלי ליה בהשאילו אלמא דבהשאילו פשיטא לן דקנה דאי איתא דבהשאילו לא קנה אלא דוקא בדא"ל זיל קני ואז א"צ להשאילו הול"ל והו"ל כאילו א"ל זיל קני אלא ודאי הא דקנה בדא"ל זיל קני גופיה לא קני אלא מטעם דחשבינן ליה כאילו משאילו מכלל דבהשאילו בפירוש עדיף טפי מדלא השאילו בפירוש אלא דא"ל זיל קני וזהו שכתב רבינו ואין דעת הר"י הלוי כן כלומר שסברתו ממש הפוכה מסברת הרמ"ה דס"ל דבזיל קני קנה ובהשאילו לא קנה גם מדברי התוספות שפירשו לתרץ הקושיא דהא דקמיבעיא ליה הכא אע"ג דבר"ה לא קנה היינו משום דשאני ר"ה דלא ניחא להו לבני ר"ה שיניח כלים שם דמאן פייס ומאן שביק כדאמר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג) אבל ברשות מוכר מיבעיא דשמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו ור' יוחנן דאמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו לא אתא למעט אלא ר"ה אבל מוכר לא קא ממעט לפי זה אין דינו של הרמ"ה מוכרח והכי נקטי' כדעת הר"י הלוי וכפרשב"ם והתוס' דלא כהרמ"ה והרב בספר ב"ה כתב על מ"ש רבינו ואין דעת הר"י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין עכ"ל ואין ספק דתקפה עליו משנתו ולא ירד למ"ש בפירוש דברי רבינו והמבין הדברים על בוריין יבין האמת: כתב ב"י דדברי אלפסי סותרין דבתחלה כתב דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי"ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דא"ל זיל קני דמי א"נ דכיון דא"ל סאה בסלע הו"ל כאילו א"ל כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי א"ל זיל קני קנה ה"ה לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי א"ל זיל קני קנה וזה שלא כדברי הר"ר יונה שכתב רבינו בסמוך עכ"ל ב"י ולפעד"נ דאין צריך כלל לפרש לדעת האלפסי דחולק אמה שפי' הר"ר יונה אלא ס"ל לאלפסי דהך דכור בל' וכו' איירי בסימטא וכליו של לוקח א"נ ברשות לוקח וכליו דמוכר וקנה בפסק ומדד ואפ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אע"ג דפסק ומדד דכל שלא א"ל לך חזק וקני לא השאיל לו רשותו ולא מהני ליה מדידתו כלום אבל בכליו של מוכר ברשות לוקח דלא בעינן לך חזק וקני כיון דאיתנהו ברשות לוקח אלא דלפי שהן בכליו של מוכר לא קנה לוקח וכיון דמדד חשבינן להו כאילו הן בכליו של לוקח וקנה: וכתב הרמ"ה וכו' דברים ברורים הם וע"ל בסי' מ"ג סעיף י"ט וסי' מ"ט סעיף י"ג מיהו בסי' ש"ץ סוף ס"ח פסק רבינו בהיפך וצ"ע לשם:

משיכה מהניא וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכו' וכ"כ ב"י דכך הוא דעת הרבה גדולים והכי נקטינן: ומ"ש ומשכו הלוקח בפניו וכו'. כלומר דכשמשכן בפניו א"צ לומר לו לך משוך וקני וכדלעיל בסימן קנ"ב סעיף ד' גבי קנין קרקע וה"ה במטלטלין ולשון לקנות שכתב רבינו לאו דוקא אלא כלומר משוך הכלי וקני וע"ל סוף סי' קצ"ז דלהרא"ש בלשון לקנות נמי קנה ואפשר שעל כן כתב רבינו כאן לשון לקנות ע"פ דעת הרא"ש:

אין הרשות קונה וכו'. משנה וגמרא בפרק הספינה פסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה: ומ"ש וכן אם א"ל הריני מוכר לך כפי שישימוהו וכו'. ה"א בסוף ע"ז ומייתי לה הרי"ף ס"פ בית כור גבי קרקע וה"ה במטלטלין דמאי שנא:

בד"א שאין המדידה מעכבת וכו'. בפרק הספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופרשב"ם דכור בל' אני מוכר לך אינו מקנה לו אלא כור בצמצום לא פחות ולא יותר הילכך אפילו משך וגם פסק והן ברשות לוקח ובכליו לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו ויכול לחזור בו כל זמן שלא נמדדה סאה אחרונה דכור זה חד מקח הוא וכך הם דברי רבינו: ומ"ש והרמ"ה כתב דוקא בסימטא וכו'. וכ"כ רב אלפסי אין לפרש דהכי קאמר רבינו דלהרמ"ה אם הוא ברשות לוקח אפילו בכליו של מוכר קנה ואינו יכול לחזור בו במדה אחרונה דא"כ קשה הלא ברי"ף מפורש בדין כור בל' דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ויכול לחזור בו במדה אחרונה וא"כ מהו זה שכתב על דברי הרמ"ה שכ"כ רב אלפס אלא נראה דמ"ש רבינו והרמ"ה כתב דוקא בסימטא וכו' הכי פירושו דמה שאמרתי דכור בל' יכול לחזור בו אפילו ברשות לוקח ובכליו משום דלא סמכה דעתיה של שניהם עד שימדדו הרמ"ה נחלק על זה וסובר דהא דאמר דבכליו של לוקח חוזר בו אף במדה אחרונה ואם אינו חוזר בו אף במדה אחרונה קנה היינו דוקא בסימטא התם הוא דיכול לחזור בו אע"פ שהן בכליו של לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח אינו יכול לחזור בו דכבר קנה מיד כל מה שהוא ברשותו ובכליו אע"פ שלא מדד כיון שפסק וכן אם הגביה כל הכור קנה מיד קודם מדידה אע"ג דא"ל כור בל' וכו' דמשעת הגבהה זכה בהן כיון דפסקו דמים וקבל עליו המוכר למכור ונקט הרמ"ה סימטא וה"ה חצר של שניהם ובא להוציא ר"ה דבר"ה אפילו לא חזר בו אלא לאחר שמדד כל הכור דאף מדה אחרונה מדד בכליו של לוקח לא קנה ומצי מוכר לחזור בו וכך אם היה ברשות מוכר יכול לחזור בו אע"פ שהוא בכליו של לוקח אף לאחר מדה אחרונה כל זמן שלא א"ל לך חזק וקני דהמדידה אינה מועלת כלל כיון שהוא בר"ה או ברשות מוכר וכך הוא דעת האלפסי למדקדק בדבריו וכמ"ש בסמוך סוף סעיף ח' ואע"ג שהאלפסי סובר דבכליו של מוכר ברשות לוקח דינו ככליו של לוקח בסימטא דלא יכול לחזור בו לאחר שמדד גם מדה אחרונה וזה לא נתבאר בדברי הרמ"ה אם תופס סברא זו של האלפסי אם לאו מ"מ שפיר כתב רבינו שכ"כ רב אלפסי אמה שנתבאר בדברי הרמ"ה בפירוש: ומ"ש רבינו והר"י הוסיף לומר וכו'. פי' גם ה"ר יונה הוא תופס שיטת הרמ"ה והאלפסי דלא כפירשב"ם והוסיף עוד לומר דלא מיבעיא אם הגביה כל הכור ביחד קודם מדידה דקנה ולא יוכל לחזור בו אלא אפי' משך כל סאה וסאה לבדה קודם מדידה נמי קנה כיון שמשך כל הכור אע"פ שלא משך כל הכור בפעם אחת ואע"ג דהרב המגיד פ"ד מהלכות מכירה כתב דה"ר יונה תופס שיטת רשב"ם והיא שיטת הרא"ש הנה רבינו חולק עליו לפי מה שראה דברי ה"ר יונה דמשמען דתופס כשיטת הרמ"ה והאלפסי ואין זה מן התימה דנחלקו בפירוש דברי ה"ר יונה. וכתב בספר ב"ה ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכל שכן דפשט דברי הרי"ף כוותיה עכ"ל וכן פסק בש"ע אבל הרב בהגהתו שם הביא דעת הרא"ש ופי' רשב"ם ונ"ל דבפלוגתא דרבוותא היכא דקיימא זוזי תיקום והמע"ה: וכתב עוד ה"ר יונה דכי אמרינן וכו'. צ"ע דלכאורה משמע דה"ק דאם מודד כל סאה וסאה ונתנה על גבי סימטא פי' בסימטא ע"ג קרקע לא קנה גם לבסוף ואם כן קשה חדא הא פשיטא היא דבנתן בסימטא ע"ג קרקע דלא קנה אפי' בדלא א"ל כור בל' אני מוכר לך אלא מקני ליה החבילה כמות שהיא דסימטא לא הוה ליה כחצירו שיקנה ליה המקום וכדלעיל סעיף ו' ותו דא"כ היאך כתב רבינו ע"ז ואין נראה להרא"ש וכולי הלא הוא עצמו כתב בפ' הספינה דבסימטא לא קנה אלא במודד לתוך קופתו של לוקח ואצ"ל בדא"ל כור בל' אלא נראה דה"ר יונה ודאי לא איירי אלא במודד לתוך כליו של לוקח אלא דס"ל דלא קנה כל הכור לבסוף אלא דוקא כשמדד כל כ"ט סאין לתוך כליו של לוקח ונשארו כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור בתוך הכלי דהשתא אפי' אם אח"כ עירה את הכל על גבי קרקע של סימטא לא מצי לחזור דכבר קנה את כל הכור אבל אם מודד כל סאה וסאה לתוך כליו של לוקח ונתנה אח"כ בסימטא ע"ג קרקע כיון שלא קנה בשעת מדידה לתוך הכלי שהרי יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה בתוך כליו של לוקח לא קנה כלום שהרי באותה שעה שמדד סאה אחרונה שאז יחול קניינו בכל הכור היו הכ"ט סאין בסימטא ע"ג קרקע דסימטא אינה קונה והשתא ניחא דהרא"ש חולק וס"ל כיון דגמר מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלאי מילתא דלמפרע קנה כל סאה וסאה משעה שנמדדה ודוק ואע"פ שלא נמצא שכתב כך הרא"ש בפסקיו ובתשובה צ"ל דבעל פה אמר לו כך והכי משמע מלשונו שאמר ואין נראה לא"א וכו' דלא אמר וא"א כתב דכיון דגמר מדידת כל הכור וכו' משמע דלא כתב כך אלא דשמע ממנו דאין נראה לו דברי ה"ר יונה בזה: א"ל כור בל' סאה בסלע כו'. פי' דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או תפיס לשון אחרון וה"ה אי אמר איפכא סאה בסלע כור בל' נמי מספקא לן והילכך אם נתן הלוקח מעות והמוכר מדד לו בתוך כליו של לוקח בסימטא או בחצר של שניהם אין אחד מהם יכול לחזור בו ולהוציא מיד המוחזק דהמע"ה אבל אם לא נתן המעות כתב הרמ"ה הלוקח יכול לחזור בו פי' קודם שמדד לו סאה אחרונה בכלים של לוקח בסימטא פשיטא דלא יכול לחזור בו אפי' לא א"ל סאה בסלע כלל כדלעיל ופשוט הוא:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. כלל ק"ב דין א' ותשובה זו צריכה ביאור וכך פי' דהשיב הרא"ש דאע"פ דיכול לחזור בו מהיין שבחבית כיון שלא משך מ"מ צריך לשלם כל ההפסד שיגיע ליין שבחבית כגון שיחמיץ או יתקלקל מפני שאין החבית מלאה דגיריה דיליה הוא כיון שנטל ממנה מקצתה וכדאיתא ס"פ המפקיד שע"י שנוטלין מן החבית מחמיץ או מתקלקל ולפיכך צריך ליקח כולה לרשותו אע"פ שלא משך שהרי ההפסד שלו יהיה אם לא יקח את כולה אמנם מאחר דלא קנאו ליין כולו כיון שלא משך אלא שהוא חייב באחריות היין אין הלוקח חייב ליטפל ביין כלל ויכול לומר למוכר טול אתה היין שבחבית ותטפל עמו למכרו מיד דהיינו שישומו היין שבחבית כמה הוא שוה המדה עכשיו למכרו מיד ואם יהיה הפסד וחסרון במדה אשלם וכו' פי' אם ישומו כל מדה בפחות ממה שקנה לפי שיש בו חשש חימוץ או קלקול אשלם אותו הפסד וחסרון במדה כגון אם היו בחבית מאה מדות וקנה כל מדה בזוז ולקח ממנה חמשים מדות ועכשיו החמשים הנשארים בחביות אין שוין אלא ארבעים זוז ישלם הלוקח ששים זוז דהשתא פורע דמי החבית כפי מה שהיה שוה כשקנה ממנו וכן אם נמצא חסרון במדה כגון שלקח מן החבית חמשים מדות ועכשיו לא נמצא בנשאר כי אם ארבעים מדות דנחסרו עשרה מדות שהלכו לאיבוד ע"י שלקח היין מן החבית בברזא גם כן חייב לשלם שההפסד וחסרון גיריה דידיה אהנו ביה אבל אם הוזל היין אין אחריות זה על הלוקח דלאו גיריה דידיה הוי וכן אין הלוקח חייב לשלם ההפסד שיגיע עוד ביין לאחר שומת ב"ד דלאחר שומת ב"ד הוא באחריות המוכר מיהו בתשובת הרא"ש לא כתוב האי לשון יפסיד ויחסר אלא כך כתוב שם טול אתה היין שבחבית בשומת בית דין ומה שיחסר אשלם וכו' ומ"מ לפי הל' שכתב רבי' משמע דתרתי קאמר וכדפי':

הכניס הלוקח את החמורים וכולי. ברייתא פרק הספינה: ומ"ש שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק וכו'. קצת קשה דהא קאמר תחלה אפילו אם פסק הדמים וכו' ועלה קאי ואמר דלא קנה אא"כ פרקם וכו' ותו לא איצטריך לומר לכשיפסוק ובמקצת נוסחאות כתוב שאז יקנה לו ביתו לכשיפרוק וכו' ונוסחא זו מתוקנת יותר:

היה המוכר מודד במדת הסרסור וכו'. ברייתא שם וכבר הציג ב"י כל לשון התלמוד: ומ"ש וקונה לו אם הוא בסימטא או בחצר שאינה של שניהם וכו'. כך הוא בכל הספרים וכך הוא בברייתא פרק הספינה (בבא בתרא דף פה) ומפרש בגמרא מאי חצר שאינה של שניהם נמי דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרווייהו: ומ"ש ואם הסרסור מודד להם בשכר וכולי. משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור והסכים הרא"ש לפריב"ם שכתב דמיירי במודד להם בשכר וקמ"ל שהוא ש"ש אף על החבית אע"פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכגון שנשברה ע"י המדידה ולא מחמת אונס אלא על ידי שלא נזהר יפה במדידה ורבינו נקט נשברה המדה במקום נשברה החבית לפי שתחלת דבריו בדינים הנוגעים במדה נקט הכא נמי מדה אבל ודאי דלפי הדין אין חילוק בין נשברה החבית ובין נשברה המדה דכיון דנוטל שכר על המדידה כל שלא נזהר יפה במדידה ונשברה ע"י כך החבית או המדה חייב לשלם והרב בספר ב"ה לא הבין כך והשיג על רבינו ושרי ליה מאריה:

הנוטל כלי מבית האומן וכו'. מימרא דשמואל פרק הספינה ופרק ד' נדרים פי' לבקרו שאם אין בו מום יקחנו וחשוב כשלו כאילו לקחו שאין המוכר יכול לחזור בו ומש"ה חייב באונסין ואעפ"כ יכול לחזור בו אם לא ייטב בעיניו שהרי על תנאי זה לקחו מתחלה אבל לעיל בסימן קפ"ו בלאו האי טעמא קאמרינן דחייב באונסין דכיון דלקחן לשלוח בבית חמיו בההיא הנאה שיחזיקו לו טובה שפקדם בסבלונות נעשה כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין: ומ"ש אלא שמדת חסידות הוא וכולי. איכא לתמוה כיון דהתנה שאינו לוקח אלא לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו א"כ אף ממדת חסידות יכול להחזירו ולא דמי לגמר בלבו לקנותו בלי תנאי דמדת חסידות הוא לקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו אבל בתנאי ליכא משום מדת חסידות ונראה דאע"ג דהתנה דלקחו לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו מ"מ ודאי אפי' ייטב בעוניו וגמר בלבו לקנותו אלא שחוזר בו מטעם אחר כגון שאין צריך לו או דחוק למעות וכיוצא בזה נמי יכול לחזור בו ועל זה קאמר דמדת חסידות הוא שלא לחזור וכו' ודו"ק:

ומ"ש ואם גילה בדעתו וכו'. נראה דדעת י"א דדין הנוטל לבקרו כדין הנוטל לשגרן לבית חמיו דבחזרה חשוב כש"ש וכדלעיל בסי' קפ"ו ולהרמ"ה דוקא בנוטל לשגרן לבית חמיו הואיל ונהנה שנתפאר בהם חשוב כש"ש בחזרה אבל בנוטל לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי בחזרה ש"ש אלא ש"ח ולרשב"ם דחייב הכא באונסין צ"ל דלא דמי לנוטל לשגרן לבית חמיו דאינו אלא ש"ש דהתם התנה עמו דכשאין מקבלין ממנו יתן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמור כולי האי לחייבו באונסין אף בחזרה אבל בנוטל לבקרו דאם לא ייטב בעיניו מחזיר ואינו נותן כלום אינו נפטר מן האחריות של אונסין שקבל עליו עד שיחזירנו לבעליו ועיין בב"י שכתב טעמים אלו כדפרישית: ומ"ש וכן דעת א"א ז"ל והוא שיהיה דבר וכו'. נראה דעת רבינו מדכתב הרא"ש בפרק האומנין הך דלשגרן לבית חמיו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא נושא שכר ואח"כ כתב וז"ל גרסינן בנדרים אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה ובזבינא חריפא דאז כל הנאה ללוקח אבל בזבינא דרמא על אפיה לא דהנאת מוכר הוא עכ"ל מדכתב כאן בלבקרו בסתם ונאנס בידו חייב ולא פירש לחלק בין הליכה לחזרה אלמא דבחזרה נמי חייב באונסין בזבינא חריפא: כתב ב"י כאן הך דפ"ק דקידושין בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך וכו' וסוף דבריו ולא נודע למה השמיט לה הרי"ף וגם הרמב"ם לא כתבה בפ"א מה"מ עכ"ל וכבר התבאר כל הצורך בס"ד בתחלת סי' ק"צ ע"ש ומיהו שמעינן דבמטלטלין נמי כשנתן המוכר לאדם חשוב כסף שיקנה בו חפץ שלו קנה כמ"ש הר"ן והביאו ב"י ע"ש וה"ה שאר חילוקי דינים שנתבארו בסימן ק"צ גבי קרקע כן הדין במטלטלין ולכך לא כתבם רבינו גבי מטלטלין ונסמך על מ"ש לשם גבי קרקע: אמרינן פ"ק דמציעא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום חוץ מבר"ה או בשדה חבירו דלא קנו וכתב הר"ן דהראשונים אמרו דוקא בזוכה מץ ההפקר דלא ליתו לאינצויי וכולי אבל בירושלמי דגיטין משמע דכ"ש במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותו מיהו דוקא כשעומד תחלה ואח"כ נתנו לו תוך ד' אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי לו לבעל הכלי וכתב ב"י שכן כתב הרא"ש ותלמידי הרשב"א דד' אמות קונות גם במכר ומתנה וכן כתב ר"י נ"י ח"ב ועי' באשיר"י פרק מי שהוציאוהו וע"ל בסימן ק"ך:

וע"ל ריש סי' ק"ץ אם המוכר נתן דמים ללוקח וא"ל במה שתקבל ממני הדמים תקנה השדה קנה באדם חשוב וכתב בית יוסף דהוא הדין במטלטלין כהאי גוונא קנה ול"נ דה"ה כל חלקי הדינים שנתבארו שם בבבא ההיא אין בין קרקע למטלטלין ולכך לא הוצרך רבינו לשנותם אצל מטלטלין וסמך על מה שכתב שם כנ"ל:

כתב רשב"ם פ' הספינה כגון כלים שיש להם קצבה ליתנם לעולם בכך וכך וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מכירה אבל המ"מ כתב שם בשם הרשב"א דפירוש דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך א"נ שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שיבוא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע"פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע אפ"ה לא סמכה דעתיה דילמא אין המוכר מתרצה בכך עכ"ל:

וכתב המ"מ פ"ד מהלכות מכירה שזה הוא שיטת המפרשים וכן עיקר ודלא כהרי"ף ורמב"ם שיש להם שיטה אחרת בזה וע"ש:

משמע דלעיל מיירי דנתן המעות ואפ"ה אם א"ל כור בל' אני מוכר לך לא קנה וזהו שלא כדר"י שכתב נ"י ח"ג. כתב הרשב"א שאם נתן המעות אפי' א"ל כור בל' אני מוכר לך ראשון דאשון קנה בנגד מעותיו עכ"ל:

יש עוד דבר כו' כגון שמונחין ברשותו כו' מקור הדברים בפרק הספינה ובפ"ק דב"מ: ואם אינו משתמר שם כתב ב"י דר"ל שאינו משתמר כלל לא לדעת הלוקח ולא לדעת המוכר אבל משתמר לדעת המוכר אף דאינו משתמר לדעת הלוקח סגי להרא"ש כיון דהמוכר מקנה ליה ול"ד למציאה ועיין בד"מ בעמוד מ"ש בזה: אז צריך שיעמוד אצלו פי' אצל החצר ובתוכו כ"כ המ"מ:

או נתנוהו לו במתנה ובקנין כו' האי ובקנין גם אלפני פניו קאי דהיינו גם אשכירות ורבי' לטעמיה שכ' לעיל ס"ס קצ"ה דקנין מועיל אפילו בשאלה ושכירות: או אפילו בדיבור בעלמא כלומר כשהמקח ברשות אחרים הוא דסגי אפילו בדיבור בעלמא לכ"ע לאפוקי כשהוא ברשות מוכר יש פלוגתא אי מהני דיבור וקנין וכמ"ש ואזיל: דהשתא הוי ברשותו פי' כשמקום שלו בשכירות או במתנה בקנין או בדיבור הרי הוא כחצירו נמצא שמטלטלין שעליו מונחים ברשותו ובחצירו וקונה אותן בחצירו על ידו:

דה"ה נמי אם הוא ברשות מוכר פי' והכי נמי אם נתן המוכר ללוקח חצירו בדיבור בעלמא דהוה נמי חצירו וזכה לו חצירו: ואמר בעל החצר כו' כ' ב"י בשם הרמב"ם דהיינו דוקא במעמד המוכר לאפוקי אם א"ל הלוקח פירות שברשותך מכרם לי פ' וקבל עליו (הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו) כן ע"פ מאמרו: שאין אדם יכול לזכות כו' עד"ר: ויקנה לו בכסף או בשטר כו' פי' אם לא נתן לו דמי השכירות שהוא כסף נקנה לו השכירות בשטר או בחזקה ונראה דה"ה קנין לדעת רבי' כמ"ש ס"ס קצ"ה ונקט אלו ג' שהמלתא פסיקתא בהו ונראה עוד דה"ה אם נתן לו הקרקע במתנה בשטר או בחזקה דמועיל אלא דנקיט שכירות שאין דרך ליתן במתנה:

ובאחד מאלו הדרכים כו' אכל הקניינים שנזכרו לעיל בסימנים קאי: אע"פ שלא מדד דמדידה אינה אלא גילוי מלתא כמה מכר:

במקום שיש לו רשות לעשות בו עניינים אלו אבל יש לו רשות נמי להעמיד שם כליו לאפוקי חצר המיוחד לאחר וכ"ש רשות מוכר דלא ובר"ה נמי אע"ג דהוי רשות לכל מ"מ כיון דרבי' דורסים ובוקעים שם אין מדרך בני אדם להניח שם כליהם וגם אין מניחין לאדם להניח שם כליו דרך קבע: לפיכך אם מדד מוכר הפירות כו' דקדק וכ' שמדד המוכר מש"ה בעינן שיתנם לתוך כליו של הלוקח אבל אם מדד לוקח קנה במדידה לחודא דמסתמא כשמודד א"א שלא יגביה ידו במדידתו נמצא שקנה בהגבהה וכמש"ר סי"ג דאם מדד לוקח מסתבר לו דקנה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן מדד הלוקח בר"ה קנה ראשון ראשון בהגבהה: ונתנם בתוך כליו של לוקח בסימטא כו' דוקא נתנם לתוך כליו אבל מדד לו ע"ג קרקע הסימטא לכ"ע לא קנאם עד שימשוך כך פשוט בב"ב דף פ"ד: אבל לא מדדם כו' אא"כ יאמר כו' עד"ר שהרי"ף חולק בזה ע"ש:

וכליו של לוקח כו' פי' אם הכלי בטל אצל הרשות או הרשות בטל אצל הכלי כמ"ש בסמוך: כאילו נתן לו רשות להניח כו' פי' אע"פ שודאי אף שאמר לו זיל קני ל"ק בדיבורו מקום הפירות שנאמר דקנה הפירות בתורת חצר וכמ"ש לעיל ס"ד דאינו יכול לזכות בשל עצמו לחבירו מ"מ ע"י דיבורו יש לו רשות להניח כליו כאן ואז כליו קונין לו הפירות וכמשמעות לקמן ס"ח: אדעתא למיקני ביה פי' פירותיו ודוק:

קונה לו מה שבתוכו ר"ל הכלי קונה מה שיביא לתוכו: מפני שנהנה כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ד דמכירה ועיין שם בהמ"מ שכ' שיצא להן דין זה מסוגיא דזרק לתוך קלתה המוזכרת בהך שמעתתא פ' הספינה: ואינו מקפיד על מקומו פי' שקנה ממנו הכלי ונהנה ממנו מסתמא משאיל לו מקום שעמד שם הכלי לאפוקי אי לא קנה ממנו היה צריך ליטול רשות ממנו להשאיל לו מקומו להנחת כליו והיינו ע"כ דלא כהרמ"ה דהא מזה שמעינן דכל היכא דאיכא למימר דאינו מקפיד על מקום הנחת כלי הוי כאילו השאיל לו המקום וקונה כלי שלו שמה דלא בעינן דוקא למימר זיל קני: א"כ כליו של מוכר כו' נמי לא קנה פי' אינו יכול לקנות פירות או מטלטלין המונחים בכליו של מוכר דשמא הרשות בטל לגבי כלי אבל ודאי אם רוצה לקנות הכלים עצמן ודאי קנה לו חצירו וק"ל: ופי' הר"י כו' אכליו של מוכר ברשות לוקח קאי: דבלשון הזה אין הכלי שאול לו כו' כל זה הוא ל' הרא"ש בפ' הספינה ונלע"ד דה"פ דכאן כיון שאין הפירות מונחים ברשותו ממש אלא בתוך כליו של מוכר נמצא שעיקר הקנין תלוי בזה שיקנה לו הכלי ובהאי לישנא דזיל קני אין הכלי מושאל לו להיות שלו לקנות הפירות בתורת חצר דבדיבור בעלמא אין אדם יכול לזכות ע"י עצמו כמ"ש בר"ס והכי דייק לישנא שאול לו משא"כ כשהם מונחים בכליו של לוקח נמצא שבלתי אמרו זיל קני יש לו לקנות הפירות בתורת חצר כיון שמונחים בכליו אלא שהרשות דמוכר מבטל ליה לכלי להכי מיד כשאומר זיל קני ומגלי דעתיה דלא יבטל רשותו כלי שלי סגי בזה אע"פ שאין הרשות קנוי לו וכן מבואר בנ"י א"נ יש לפרשו גם אליבא דרשב"ם וה"ק דבלשון הזה אין הכלי כו' כלומר דאף שאומר זיל קני לא היה דעתו שמשאיל לו כליו שיקנה לו פירותיו וא"כ כיון שהפירות מונחים בכלים שאינן שלו במאי יקנה אבל בכליו של לוקח ברשות מוכר דמדינא הפירות קנויין לו מיד ע"י כליו אלא שהרשות מבטל ליה להאי ודאי מהני ל' זיל קני דמשאמר לו כן תו אין הרשות מבטל הכלי וק"ל: וכתב הרמ"ה דתרווייהו ספיקא כו' וכ"כ הרז"ה בספר המאור וע"ל ר"ס קנ"ז ובר"ס ש"ץ ס"א במ"ש שם:

משיכה מהניא בכליו של מוכר כו" פי' ובמקום דשייכא משיכה כגון בסימטא וכיוצא בו וכשהוא ברשות מוכר בעינן שיוציא כל הכלים מרשותו לסימטא וכמש"ר בסי' קצ"ז קצ"ח וכ"כ שם התוס' והרא"ש והר"ן בפרק הספינה ע"ש: שאם מדד המוכר כו' פי' הא לא מדד המוכר צריך שיאמר לו משוך וקני דומיא דכליו של לוקח בסימטא דבעי' או מדד או שיאמר לו חזק וקני:

לא סמכה דעת שניהן דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיה או הלוקח יזלזל בדמיה: דבר שדמיו קצובים עיין לעיל סימן זה מהו מיקרי דמיו קצובים: כפי שישומוהו ג' קונה פירוש אם שמוהו ג' קונה בכל ענין ואין המוכר יכול לומר אני רוצה שישומו אותו ג' אחרים בקיאים יותר (כמש"ר סימן ר"ו) וה"ה דאם שמהו א' דקנה כל זמן שאין המוכר אומר אני רוצה שישומהו אחר מיהו בס"ס ר"ו הביא ב"י תשובת רשב"א דמשמע מיניה דאם אמר כפי שישומהו א' מן השוק דינו [כמו] שיאמר כפי שישומוהו תלתא ע"ש:

בד"א שאין המדירה כו' עד גמר הסעיף קאי אדלעיל אמ"ש בס"ה ובאחד מאלו הדרכים קנה כו' אע"פ שלא מדד: אלא א"ל כל מדה כו' הטעם דבמדה אנו רואין שאינו מקפיד אשיעור המדות שלא יחול הקנין במקצתן אלא מכר לו כל סאה וסאה בפני עצמה ולפיכך אפי' לא מדד לו כלל קנה מיד באחד מהדרכים הנזכרים לעיל שאין המוכר יכול לחזור בו: ומש"ר לפיכך הוי כל מדה כו' טעמא דמלתא קאמר וכמ"ש: אבל אם אמר ליה כור בל' זוז אני מוכר יכול לחזור בו ז"ל הרשב"ם (דף פ"ו ע"ב) דאמרי' דצריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יתר על כור אלא כור בצימצום מקנה לו כו' [עב"ח שהביא לשון רשב"ם עד גמירא] וכ"כ הרא"ש אבל דעת הרמ"ה והרי"ף הוא שאף שא"ל כור בשלשים מ"מ הרי לא פירש לו שאין רצונו להקנות לו אלא הכור יחד אלא שאנו אומדים דעתו דמדאמר ליה כור בל' קפיד ולהכי כל דעביד לוקח בפני המוכר א' מדרכי הקניינים כגון שמשך או שהגביה כל הכור ושתק המוכר קנה הלוקח דכל דבפניו כאילו אמר משוך וקני דמי ופשיטא דאי אמר ליה משוך בפירוש דקנה לוקח ומכ"ש אם מתחילה בשעת פיסוק המקח היו מונחים ברשות לוקח על הקרקע או אפי' בסימטא ובכליו של לוקח (לדעת הרי"ף שכתבתי לעיל בדרישה דקנין בכליו של לוקח שוה בין בסימטא בין ברשות הלוקח ובתרוויהו קנה אפילו לא מדד) ועדיין הם שם דקנה ולא אמרי' דכור בל' הוי קפידא אלא היכא שלא משך ולא הגביה ולא היה עד עתה ברשותו אלא שעתה בא למדוד לכליו בכה"ג אמרינן דאפילו מה שנמדד לו כבר ומשכו לא קנה עד שימדוד כל הכור אפילו מדד לו לכליו של לוקח וברשות לוקח (לדעת רוב הפוסקים אבל מהרמב"ם משמע שיטה אחרת בדבריהן מוזכרת בחידושים שכיון שבאו לכלל מדידה והוא אמר ליה כור בל' אני מוכר לך גלי דעתיה שלא ימדוד לו ממנו מקצתו אלא כולו ועד"ר וזש"ר והרמ"ה כתב דוקא בסימטא פי' הא דאמרינן כור בלשון הוא קפידא היינו דוקא כשמתחילה הפירות מונחים בסימטא בקרקע ובא אח"כ למדדם לכליו של לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח פי' אבל אם מתחילה מונחים ברשות קרקע של לוקח או כשהגביה כו' כלומר או אפי' בסימטא והגביה אותה וה"ה נמי משך בפני המוכר קני ומטעם שכתבתי: והר"ר יונה הוסיף לומר דאפי' לא משך כו' פי' הר"י ס"ל גם כן כהרי"ף והרמ"ה והוסיף לומר דאפילו לא משך כל הכור אלא משך כל סאה (תומשך סאה לביתו) [וסאה לבדה] אפ"ה קנה ומדכ"ר בשם הר"י (לכתוב) דמהני משיכה משמע אפילו משיכה בסימטא דמהני בעלמא מהני ג"כ בהא דכור בל' וה"ט דגם זה מיחשב גילוי מילתא שהקנה לו המוכר לאחרים מדעשה הלוקח לפניו משיכה ושתק ודוקא שמדד לו המוכר לכליו או לרשות הלוקח ולא עביד הלוקח לפניו מעשה ס"ל דאמר הגמרא דבעינן שימדוד כל הכור ומיהו כגון שמדד דכיון שמדד לו סאה ראשונה וראה שזה משכו מיד לרשותו ושתק כאילו א"ל משוך וקני דמי אבל אי משך מקצת מהכור בלא מדידה אף שראה המוכר ושתק לא אמרינן דהוי כאילו א"ל משוך וקני כן מוכח בר"ן וכן נראה ממש"ר ור"י הוסיף כו' דאל"כ אין זו הוספה אלא פלוגתא שהרי הרמ"ה כתב שהגביה כל הכור ודוקא כשא"ל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ה"ז ספק אחר איזה ל' נלך ולהכי כל מה שתפס הלוקח הוא שלו כיון שברשות המוכר תפס שהרי הוא מדד לו לתוך כליו או זה משך או זה הגביה לפניו והוא שתק כנ"ל פי' דברי רבינו בקיצור ודברי ב"י אינם נכונים בזה ופי' זה למדתי מדברי ר"ן ומ"מ הרוצה לעמוד על עיקרן של הדברים יעיין בדרישה וימצא שהן מוכרחים ונכונים למבין ויש עוד פי' אחר בדברי רבינו מוזכר בחידושים: א"ל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ה"ה נמי אם אמר סאה בסלע כור בל' נמי דינא הכי כדלקמן סי' שי"ב: ראשון ראשון קנה הוא ל' הגמרא ולישנא דראשון ראשון קנה דייקא דלטובת הלוקח אמרינן כן שאין המוכר יכול לחזור אבל אם ירצה הלוקח לחזור במה שקנה יכול לחוור אם לא נתן המעות עדיין מדלא קתני אין א' מהם יכול לחזור וזו דעת הרמ"ה שהביאו רבינו ואדיוק הגמרא קאי ושיעור ל' כן הוא מוכר אינו יכול לחזור במה שכבר בא לידו אבל הלוקח יכול לחזור ל"מ שבמה שלא בא עדיין לידו דפשיטא שיכול לחזור בו אלא אף במה שבא לידו נמי יכול לחזור ומיהו דוקא כשלא נתן המעות וק"ל: ומ"ש והוא מוחזק לא מפקינן כו' ע"ל סימן ר"ב:

וא"ל אני מוכר לך כו' המדה כו' פירוש דהוה כאומר סאה בסלע תדע דאילו בכור בשלשים דמנינן ליה איך השיב דמשאר חביות יוכל לחזור בו כיון שלא משך כו' הא אפי' משך נמי יכול לחזור בו לדעת הרא"ש כנ"ל: וטול אתה היין שבחבית בשומת בית דין ל' התשובה אינו כן אלא ז"ל כיון דנטל ממנה קצת אם היה נשאר כך הוי מחמיץ והוי גירי דיליה הילכך מיחייב באחריות היין אף על פי שלא משכן ולא התנה אמנם יכול לומר לו אני מחויב לך באחריות היין אמנם טול אתה היין שבחבית בשומת ב"ד ומה שיחסר אשלם ואפרע דמי החבית כמו שקניתיו עכ"ל ומשמע ליה דה"ק טול אתה היין בשומת ב"ד והן ישומו אותו בכמה ראוי לקנות יין כזה שיש עליו חשש חימוץ אחר שכבר הותחל החבית ודמי אותה השומא קבל המוכר בפרעון דמי החבית והמותר עד כפי שיעור שקנאה ממנו מתחילה חבית שלם יפרע לו הלוקח וק"ל וכן מבואר בריש תשובה זו שהשיב לו שם בראשונה ז"ל אמנם יכול לומר ישומו הב"ד היין שבחבית כמה היה שוה ועליו לשלם דמי החבית כשהיה מלא עכ"ל ולפ"ז נראה להפך דברי רבינו וכצ"ל אני מחויב באחריות היין דאם יפסיד ויחסר אשלם וטול אתה היין שבחבית בשומת ב"ד ואפרע כו' וגם בלא היפוך נוכל לפרש כן רק שנגיה דלי"ת דאם יפסיד במקום הוי"ו דואם יפסיד וכן נראה להמדקדק מכח כפל ל' בתשובה הנ"ל שכתב בו מה שיחסר אשלם ואפרע כו' ומש"ה הוסיף רבינו בל' התשובה לפרשו דמ"ש ואם יחסר אשלם ר"ל דאם יפסיד ויחסר אשלם ואפרע קאי אהמותר על שומת ב"ד ומ"מ כוונת רבי' היא ג"כ כמ"ש פי' התשובה הנ"ל וצ"ל דאם יפסיד בדלי"ת ודוק: ומ"ש בשומת ב"ד לאו דוקא קאמר אלא ר"ל ג' בקיאים שיודעים בטיב ענין מכירת היין.

הכניס הלוקח כו' רבותא נקט אפי' הכניס הלוקח לא קני. אפי' אם פסק הדמים ומדד כו' פי' אפי' מדד אחר שהכניסם לביתו וגם אחר הפסיקה אפ"ה ל"ק ומיהו דוקא מדד מוכר קאמר ולאפוקי מהראב"ד כמו שסיים: אא"כ פרקן והכניסן פי' אפי' הכניסן המוכר וכל שכן הלוקח כיון שפרקן לתוך רשות הלוקח קנאם הלוקח על ידי רשותו: ה"ג שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק וכו' ופי' אע"פ שפרקן קודם שפסק מ"מ כיון שיפסוק אח"כ עדיין הם מונחים בתוך ביתו ויקנה לו רשותו כשפסק אם הוא במשוי שאינו מונח בכליו של מוכר דאם הוא מונח בכליו של מוכר הרי צריך מדידה לכליו של לוקח ולא קנאה אפילו כשיפסוק אח"כ אלא דוקא פסק ואח"כ מדד וע"ש ברשב"ם מבואר כל הסעיף הזה כמו שפירשתיו:

היה המוכר מודד כו' גם זה ברייתא שם פ' הספינה ד' מדות במוכרין כו' ע"ש: עד שלא נתמלאת המדה היא ברשות מוכר שאם נשפך היין או השמן או הוקרה למוכר ויכול לחזור בו דעל דעת כן השאילו מדה גדולה כזו כדי למדוד ולמלא מדה זו והרי היא מושאלת לו עד שיגמור מדידתו: משנתמלאת היא ברשות לוקח שגם לו נשאלה שכשתהיה הכלי מלא יהיה ברשותו שיצניע שם שמנו עד שיערה אותו לכליו: או בחצר שאינה של שניהם ר"ל חצר שאינה של אחד מהם לבד אלא של שניהם ורבי' לשון הגמרא נקיט ושם פי' בגמרא כן ובי"ס איתא שמחקו תיבת שאינה מפני שנראה להן דוחק שרבי' סתם דבריו ולא כתב בפירוש כמו שמפרש בגמרא: ונשברה המדה חייב עליה פירוש לשלם לבעל המדה שהשאיל להם למדוד: אע"פ שלא נתנו עליה שכר פי' לא נתנו לסרסור שכר על השמירה שישמור המדה אעפ"כ כיון שנתנו לו שכר על טרחת המדידה הוה כש"ש:

והרמ"ה כתב כו' טעמו דס"ל בנוטל כלים להתפאר בהם בבית חמיו דמתהני נקרא ש"ש כמ"ש סי' קפ"ו אבל כאן אין לו הנאה כלל לכן אינו אלא ש"ח ודעת הי"א הוא דנלמד משם דהרי התם א"ל אם אין מקבלין ממני אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהם הילכך אף שנתפאר בהם כיון דנותן שכר בחזרתו לא עדיף מנוטל כלי ע"מ לבקרו שמחזירו ואינו נותן לו כלום נמצא שאדרבה בהך הנאה שהברירה בידו להחזיקו בידו אם ירצה ראוי למיחשב כש"ש וע"ל סימן קפ"ו: שחייב באונסין עד שיחזירנו דמדאגבהיה ע"מ לבקרו ולקנותו אח"כ הוא דאיחייב באחריותו וכיון דחייב באחריות היכי מיפטר עד שיחזירנו לבעליו עכ"ל רשב"ם וכתב ב"י ואע"פ דנוטל כלים לשגרם לבית חמיו פטור בחזרה מאונסים שאני התם שכשאין מקבלין ממנו נותן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמיר כולי האי לחייבו אף בחזרה עכ"ל ב"י אבל יותר נראה לי דשאני נוטל כלים לשגרן לבית חמיו דלעולם לא סמכה דעתיה בודאי ללקחם ולא מחשב לוקח כלל אלא שנתראה בהם ובההיא הנאה ודאי לא הוי אלא ש"ש ודי במה שנחזיקנו ללוקח בהליכתו אבל כאן שתחילת הלקיחה היתה לשם קנין שאילו לא היה בדעתו לקנותו לא היה נוטלו מעולם אלא שרצה לבקרו ולשאול תחילה פי אחרים אם שוה כ"כ או אם הגון וראוי לו לכן עד שלא החזירו ליד הבעלים ראוי שיהא חייב באחריותו וכן דייק קצת ל' רשב"ם שם דף פ"ח שכתב ז"ל וטעמא משום דקייצא דמי וזבינא חריפא הוא והרי הוא בנטילה זו כמו לוקח עכ"ל וכן דייק רבינו דמשעה שלקחו הרי הוא כשלו ע"ל סימן קפ"ו ועד"ר: והוא שיהיה דבר כו' חוזר אריש הסעיף וק"ל: אבל אם הוא דבר שהמוכר קץ בו כו' ע"ל סי' קפ"ו מ"ש שם: ברשות המוכר הוא עי' אפי' קודם שגילה דעתו לחזור: