יש דרכים שמעות קונות ויש זמן - שולחן ערוך חושן משפט סימן קצ״ט

אם נתן אחד דמים להקדש כו'. וה"ה איפכא באם נתן גבאי דמים לאחר לצורך הקדש אין הגבאי יכול לחזור דהא בהדיוט קאי במי שפרע ולא תיקשי מהא דהזהב לספק סלתות כו' כמו שתירץ הר"ן פ"ק דקידושין ע"ש ודלא כהרמב"ם והראב"ד ודוק ע"ש:

יכול לחזור בו אבל מי שמשך חפץ של הקדש והוזל א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט כו' ואי הוקר אינו קונה במשיכה אלא בכסף דרשות הגבוה אינו נקנה אלא בכסף ש"ס דקידושין:

היו לו מעות בידו בלא מנין כו' ל' זה כתב ג"כ הרמב"ם והטור ומשמע מזה דבעינן שגם הלוקח לא ידע מנינם מיהו מדמסיים הטור והמחבר וכתב ולא דקדק לידע מנינם ולא כתב ולא דקדקו לידע מנינם או הנ"ל וגם הוא לא דקדק משמע דהדבר תולה במוכר לחוד ומ"ש בתחלה הי' לו בידו מעות בלא מנין כו' כ"כ לאורחא דמילתא דמסתמא כשידע הלוקח כמה מעות בידו אז אומר להמוכר מכור לי חפץ שלך בסך מעות הללו שבידי וגם הב"י כתב די"ל כן גם לדעת הרמב"ם והטור הנ"ל ושכן כתבו תלמידי רשב"א בהדיא וכמ"ש גם מור"ם ז"ל כאן בהג"ה די"א כן עפ"ר:

מפני שהוא דבר שאינו מצוי כו'. פירוש דמכירה וקנין כזו במעו' שלא נודע מנינם אינו שכיח ובדבר שאינו שכיח לא גזרו לומר שמא יאמרו נשרפו חיטך בעלייה אשר"י:

אבל אם הי' עליו חוב כו' הטעם דשאר חובות מחמת הלואה הוא שכיח וגזרו בזה משא"כ חוב הבא מחמת מכר וכן נראה לי וא"ת אעפ"כ במאי יקנה כיון דעתה אין המעות בעין י"ל דעשאו חז"ל כאלו המכר הראשון הוא בעין והחליפו עם הדבר שמוכר לו עתה כ"כ המ"מפ"ה דמכירה:

ונתרצו שניהם לא קנה ע"ל סי' ר"ד ס"י דהמחבר ס"ל דהחוב הבא מחמת הלואה דינו כאלו המעות היו בעין ביד הלוקח ונותנין להמוכר בעד החפץ שקונה ממנו דאף דאין מעות קונות מ"מ חייב במי שפרע: הה"נ בחוב והוא דעת הרמב"ם ושיש חולקין בחוב והוא דעת הרא"ש וב' הדעות כ' הטור שם מ"ה סתם כאן וכ' דלא קנה בחוב דעלמא כי לדעת שניהן אינו קונה בו קנין גמור ובמי שפרע לא איירי כאן:

מיהו י"א כו'. פירוש ואז קונה אפי' במטלטלין בהנאת מחילת המלוה ודוקא במחילת חוב כזה הבא מחמת מכר דאינו שכיח אבל מחיל' שאר חוב לא עדיף ממעות. עצמן דאין קונין במטבע מטלטלין קנין גמור כ"א לענין מי שפרע וכמ"ש בסי' רי"ד אבל בקרקע דנקנית במעות נקנית בכה"ג:

ערב י"טהאחרון של חג שהוא חג בפני עצמו ומרבין באכילת בשר אבל ערב י"ט ראשון של חג טרודים במצות סוכה ולולב ואחרון של פסח אינו חג בפ"ע ועי"כ אוכלים בשר עוף:

משחיטין אותו בע"כ כיון דהמעות קונות ד"ת צריך הטבח לקיים מכירתו ואע"ג דיפסיד דאין לו קונים לקנות ממנו מותר הבשר:

ומפסיד הדינר פירוש הדינר שנתן להטבח ליתן לו בעדו בשר והמותר הוא ברשות המוכר וה"ה אם נתן להמוכר עד כדי דמי כל הבשר ומת דמפסיד דמי כולו ופשוט הוא וע"ל סי' קצ"ה ס"א מ"ש בזה:

הוי כשומר שכר. פי' להתחייב בגניבה ואבידה בהנאה דהי' ברשותו דהלוקח לאכלן ולעשות בהן כל מה שירצה קודם שחזרו בהן היתומים ולא חששו בזה שאם נעמידנה על דין תורה יאמר הלוקח להאפטרופסים או יתומים נשרפו או נאבדו חיטך בעלייה וכמ"ש בסמוך כיון דבגניבה ואבידה ושמירת הפירות הלוקח נתחייב כש"ש ואינו נפטר אלא בשריפה ובשאר אונסים והוא דבר שאינו שכיח לא חששו לזה ולא תקנו משום חשש שיאמר נשרפו חיטך אלא כשיש זולתו עוד חששות והזיקות השכיחות שיהי' לו מתוך הקניה:

אבל בשאר החלוקות דין היתומים כו'. כן כ' הטור ומטעם דאם הוזלו הפירות אחר שמשכן הלוקח אין הלוקח יכול לחזור בו (לומר כשם שהיתומי' היו יכולין לחזור בהמקח אם הוקרו משו' דביתומי' מעות דוקא קונה כך בידינו לחזור בהוזלו) שלא אמרו שיהא נכסיהן דוקא נקנין בכסף אלא לטובתן קבלו היתומי' הדמי' ולא משך הלוקח הפירות ונתיקרו הפירות חוזרין בהן כשאר כל אדם ואם הוזלו ורוצה הלוקח לחזור חוזר ומקבל עליו מי שפרע דאל"כ אם יצטרכו מעות לא ימצאו מי שיתנם להם עד שיתנו הם פירות לקחו היתומי' פירות ומשכום ולא נתנו הדמי' והוקרו קנאו כשאר כל אדם הוזלו לא נאמר שנעמידם על דין תורה שלא יקנום אלא בכסף ויחזרו בהן שא"כ כשיצטרכו הן פירות לא ימצאו מי שימכרו להן עד שיתנו המעות קודם נתנו הן המעות ולא משכו הפירות והוזלו חזרו בהן כשאר כל אדם הוקרו יכול המוכר לחזור בקבלת מי שפרע דאל"כ יאמר המוכר נשרפו חיטך או נאבדו בעליה שברשותכם הי' משעה שנתתם המעות ואין לומר דכשישרפו יחזרו בהן כמו בשהוזלו דאינו מן הסברא דיהא הפירות בזמן היוקר ברשותן ואח"כ כשישרפו יחזרו לרשות המוכר ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ודוקא יתומי' ר"ל דדוק' ביתומי' בשאר החלוקות דאין המעו' קונות משא"כ בהקדש וק"ל:

אם נתן א' דמי' להקדש ונתייקר כו' נקט האי בבא לרבות' דאע"ג דיש להקדש פסידא בזה אפ"ה אינו יכול לחזור בו וק"ל:

מחילת. פירוש ואז קונה אפילו במטלטלים ודוקא במחילת חוב הבא מחמת מכר דאינו שכיח אבל מחילת שאר חוב לא עדיף ממעות עצמן דאין קונין במטבע מטלטלין קנין גמור כי אם לענין מי שפרע וכמ"ש בסי' ר"ד אבל קרקע דנקנית במעות נקנית גם בכה"ג. סמ"ע:

האחרון. שהוא חג בפ"ע ומרבין באכילת בשר אבל עי"ט הראשון טרודים במצות סוכה ולולב וי"ט אחרון של פסח אינו חג בפני עצמו ועי"כ אוכלין בשר עוף. שם:

הדינר. שנתן טבח ליתן לו בעדו בשר והמותר הוא ברשות המוכר וה"ה אם נתן להמוכר דמי כל הבשר ומת דמפסיד דמי כולו ופשוט הוא וע"ל סי' (קצ"א) [קצ"ה] ס"א. שם:

התורה. ולא חששו בזה שיאמר הלוקח ליתומים או לאפוטרופסים נשרפו חטיך בעליה כיון דהלוקח הוי כש"ש ונתחייב בגניבה ואבידה ולא מיפטר אלא בשריפה ובשאר אונסים והוא דבר שאינו שכיח לא חששו לזה כשאין זולתו עוד חששות והזיקות השכיחות שיהיו מתוך הקנייה. שם:

החלוקות. עיין בסמ"ע שמבאר כל חילוקי הדינים שיש בזה אימתי יכולין היתומים לחזור אם מכרו או לקחו שום דבר. ע"ש:

ודוקא. קאי אשאר החלוקות ביתומים דאין המעות קונות משא"כ בהקדש שם:

להקדש. וה"ה איפכא אם נתן הגבאי דמים לאחד לצורך הקדש אין הגבאי יכול לחזור בו דהא בהדיוט קאי במי שפרע. ול"ת מהא דהזהב לספק סלתות כו' כמו שתירץ הר"ן פ"ק דקידושין ע"ש ודלא כהרמב"ם והראב"ד. ש"ך:

לחזור. אבל מי שמשך חפץ של הקדש והוזל א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט כו' ואי הוקר אינו קונה במשיכה אלא בכסף דרשות הגבוה אינו נקנה אלא בכסף. ש"ס קידושין שם:

ואפי' כו'. עבה"ג וכמש"ש כיון דמילתא דלא שכיחא כו' וה"נ:

וכן ראובן כו'. אע"ג דהאי שקלא וטריא ליתא אלא לפום מאי דס"ד מ"מ אי לאו דהלכתא הכי לא שקלא וטריא בה. רי"ף. ועוד דדמיא להא דרב הונא בס"א. הרא"ש:

וא"ל ראובן כו'. כ"כ הרי"ף ורש"י כ' ששמעון אמר ועב"י ודר':

אבל אם כו'. ר"ל דאינו קונה לגמרי אבל לענין מי שפרע קונה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז וש"ע בסי' ר"ד ס"י לדעת הרמב"ם כמו שאר מעות:

מיהו י"א כו'. שהקשו עליו ממ"ש בפ"ב דקדושין ושוין במכר שזה קנה א"א מלוה כו' אלמא אף בקרקע אינו קונה וכמו בקדושין וכ"ש במטלטלין אף במקום שאוקים אד"ת לא עדיף מקרקע אלא שהראב"ד פי' דרישא לענין מי שפרע וסיפא אף מי שפרע א"צ אבל הרמב"ן ורשב"א פי' דאף רישא א"צ לקבל מי שפרע כיון דמלוה הוא וכנ"ל וכמ"ש בירושלמי ר"ח בשם ר"י קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע והביאו המ"מ פ"ז אלא דהסוגיא הנ"ל בהנאת מלוה היא כמ"ש שם ו' ב' דאשה מתקדשת בהן וערש"י שם ד"ה ל"צ כו' וכ"ש כו'. אבל הרמב"ם דוחה הסוגיא דפ"ב דקדושין מפני סוגיא ההיא יש דמים שהן כחליפין שמפ' אותה כפשטה וסוגיא דב"מ מח מסייעתו דאמר רבא קרא כו' ואילו תשומת יד כו' ואם איתא אפי' לר"י דמעות קונות הא מלוה היא אלמא דקונה במקום שמעות קונות והם דוחין ומפרשין שייחד בשעת הלוואתו וע"ל סי' קצה ס"י שסתם כמ"ש בהגה כאן וכ' המ"מ שכן דעת כל האחרונים והסכים עמהם וע"ש פ"ה ופ"ז: (ליקוט) מיהו י"א כו'. וכ"כ תוס' שם ד"ה יש דמים כו' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין ס"ה וערש"י שם ו' ב' ד"ה אינה כו' (ע"כ):

ויש כו'. למד מהנ"ל ואע"ג דרבנן פליגי על ר"א בספ"ז דעירובין וס"ל דלא עשאוהו כד' פרקים שם אינו חובה כמו יין לקידוש ומ"מ דברי מהרי"ל אינו מוכרח:

ומ"מ כו'. דאל"כ הא רעה לדידהו שיאמרו חיטכם נשרפו וכו' כמ"ש שם והטעם כמו לוקח כלי מבית האומן ועתוס' שם ד"ה דאתו כו':

ודוקא כו' גמ' בקדושין כט א' ד' בבות וכן בצדקה דאיתקש להקדש כמ"ש בנדרים ז' א' וכשיטת הגאונים לפסוק כאת"ל וכמ"ש בר"ן פ"ק דקדושין שם ואין חילוק אלא בזה הבבא בין הקדש ליתומים וע' בתוס' שם ד"ה אטו כו' וקשה כו' וי"ל כו': (ליקוט) אבל כו' ולכן כו'. וה"ה אם הוזל כמ"ש בגמ' שם אלא דרבותא קא' וז"ש אבל הקדש כו' ור"ל אבל במשיכה מיד הקדש הדין כמו ביתומים כמש"ש בגמ' וד' חלוקות האחרות שאמרו ביתומים משיכה ודמים ביתומים ממוכר אם הדין כן בהקדש ערמב"ם פ"ט מה' מכירה ובר"ן בקדושין שם (ע"כ):

(ליקוט) וצדקה כו'. דצדקה נמי אמירתו לגבוה כו' כמ"ש בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה ובפ"ק דנדרים איבעיא להו ויש יד לצדקה כו' ואת"ל יש יד כו' ופסקו הראשונים ז"ל כאת"ל. ר"ן בקדושין שם וע"ש בנדרים (ע"כ):