כיצד נעשה שליח או טעה וקנה ביוקר - שולחן ערוך חושן משפט סימן קפ״ב

ודוקא שהשליח בר חיובא כו'. בש"ע ובסמ"ע נרשם הגהות מיי' פ"ה משלוחין וטעות הוא כי לא נמצא שם דבר אלא צ"ל פ"ב משלוחין וכן הוא בד"מ וכן הוא בהגהות מיימוני שם ריש הפ' ומ"מ לפע"ד דברי הר"ב צ"ע כי המעיין שם בהגהות מיימוני שם יראה דס"ל דאפשר דקי"ל כרב סמא דהכל תלוי בין אם עושה השליח מדעתו או בע"כ דהא מסיי' שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה אע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד כר"י עכ"ל ומ"ש שם בריש דבריו פ"ק דב"מ היכא דהשליח בר חיובא הוא לא מחייב שולחו וכו' אינו אלא פיסק' מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן לקמן ס"ס שס"ח [שמ"ח] כת' הר"ב בהג"ה דאם שליח אינו בר חיובא י"א דהמשלח חייב והיינו ע"פ מ"ש כן בד"מ וז"ל פסק המרדכי פ"ק דמציעא בשם מוהר"מ דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ואם אמר א' לחברו קח לי שור מבית פ' שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכ' השליח דהא השליח לא ידע שהוא גנוב כו' עכ"ל ולא הביא שם מי שחולק ע"ז ולפעד"נ אדרבה דעת המרדכי שפסק כרב סמא דהא מסיים שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה דאע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד עכ"ל ומ"ש בריש דבריו אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו אינו אלא פיסקא מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן מוכח יותר למעיין במרדכי שם שהוא מציין לישנא דש"ס ובאמת הרב הבין שהוא ל' המרדכי בשם מהר"מ ובמרדכי שם לא הזכיר בדין זה את מהר"מ כלל רק שבדין שבסמוך לפני זה כתב ומכאן דן רבינו מאיר כו' והבין הרב שכל זה היא מרבינו מאיר ובאמת ליתא אלא מן אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא כו' הוא ל' המרדכי שמציין כן בש"ס ופשוט לפע"ד שהגהות מיימוני לקוחים מהמרדכי ושניהם לדבר א' נתכוונו וראיה לדברי ממ"ש האגודה פ"ק דב"מ וז"ל אי בעי עביד אי בעי לא עביד וא"ת כו' והא אי בעי לא עביד פירש ר"י כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב ה"ל כחצר דבע"כ מותיב בה ומחייב שולחו וידוע שהאגודה דבריו רוב' וכמעט כולם לקוחים מהמרדכי (גם בתשובת רשב"א סוף סי' תקע"א כתב וכן לטעמיה דרב (סמא) דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד"ע כו' משמע דס"ל דהלכה כרב סמא) שוב ראיתי באשרי פ' קמא דמציעא כתב בשם הרמ"ה דקייל"ן כרב סמא דרבינא גופא קבלה דאין חילוק בין אם השליח בר חיובא או לא ולא משכחת שליח לד"ע אלא בחצר דבע"כ מותיב בה עכ"ל ומשמע שם להדיא שגם דעת הרא"ש כן וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' כ"ח בפשיטות והא פסק הר"מ הלוי באשר"י פ"ק דב"מ כרב סמא דלא אשכחן שליח לד"ע אלא בחצר כו' וכן פסק הר"ן והנ"י שם וכן נראה לפע"ד דעת הרי"ף בר"פ האיש מקדש שכתב ולדבר עברה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו דקיימא לן אין שליח לר"ע ואם איתא שפסק כרבינא ה"ל לאתויי דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע אלא פסק כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ אלא לענין כפל וכפל אינו נוהג ועוד דחצר פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוה מחייב שולחו לא הוצרך לכותבו וכן נראה דעת הטור וכן עיקר ואעפ"י שראיתי בר"י סוף נתיב כ"ח שכ' וז"ל אין שלד"ע להתחייב שולחו אלא חצר כגון לגבי גנב כי דוקא כשהשליח בר חיובא פטור שולח אבל חצר שאינו בר חיובא חייב שולחו עכ"ל נראה לי דט"ס יש בדבריו שהרי ר"י דרכו לימשך אחר דברי הרא"ש ואיך יהי' כאן נגד הרא"ש ולא יזכיר כלל דעתו אלא צ"ל ודוקא כשהשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד פטור אבל חצר שאינו בר הכי חייב שולחו וכן מוכח ממ"ש בריש דבריו אין שליח לד"ע אלא חצר ואם איתא שפסק כרבינא הא משכחת לה טובא דחייב וכדאיתא בש"ס מאי בינייהו א"ב כהן דא"ל לישראל קדש לי גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי' לקטן לרבינא חייב לרב סמא פטור א"ו פסק כרב סמא והלכך לא משכחת שלד"ע אלא חצר וכמ"ש ואפילו את"ל שדברי ר"י הם כפשטן מכל מקום נראה לי לענין דינא כמו שכתבתי ואע"ג שטעם הרמ"ה והרא"ש וסייעתם שפסקו כרב סמא הוא מדאמרי' בש"ס רב סמא אמר קמיה דרבינא משמע דרבינא קבלה ובש"ס שלפנינו ליתא הכי פשוט שקצור לשון הוא בש"ס שלפנינו וכן מצאתי בש"ס של קלף ישן נושן כגיר' הרא"ש והר"ן וכן עיקר ועיין בנ"י שכתב דבקטן שאין לו יד כלל חייב לא נהירא לי כלל דנהי דאינו בר דעת מכל מקום הא קי"ל דאין שליחות לקטן ול"ד לחצר דהוא רשותו והוי שלוחו משא"כ קטן ותדע דהא פשיטא דקטן שאין לו יד כלל לא גרע משוטה ותנן בפ' הכונס השולח את הבערה ביד חש"ו פטור שלח ביד פקח הפקח חייב ומפרש בש"ס דקידושין פ"ב הטעם דהפקח חייב משום דאשל"ע וא"כ אמאי ברישא גבי שוטה פטור א"ו משום דלית ליה שליחות א"כ הוא הדין בקטן שאין לו יד כלל וכן כתבו התוס' והאגודה בפ"ק דמציעא להדיא חש"ו פטור משום דלאו בני שליחות נינהו ולא אשכחן דרב סמא פליג עליה דרבינא בהא ועוד דקטן דתני במתני' משמע כל קטן בין יש לו יד בין אין לו יד ואפי' הכי פטור וכן עיקר (הג"ה וע"ל סי' ל"ב מ"ש בס"ב אי אמרי' דחייב לצי"ש אע"ג דאין שליח לדבר עבירה או לא וע' בסי' כ"ח סעיף א' מ"ש בשם מהרש"ל דאפילו מי שחייב לצי"ש אי תפס מפקינן מיניה ועיין בהריב"ש סי' שצ"ב כתב ג"כ שאין תפיסה מועלת במה שאין לו בו זכות אלא לצי"ש) עיין בתשוב' מבי"ט ח"א סי' נ"ו ובתשובת רשד"ם סי' קמ"ו וק"ע:

עבר השליח כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' קט"ו וקכ"ז ובתשו' ר"ש כהן סי' קנ"ט וס"ג סי' ס"ה ובתשובת רא"ן ששון סי' קל"א:

ליתן כפי התנאי. צ"ע למה יגרע מהוא עצמו דאפילו אמר ע"מ שאין (בו) אונאה אינו מועיל וצ"ל דמיירי כגון שהוא אחר זמנו או בדברים שאין בו אונאה ודוק היטב:

יכול המוכר לומר כו' נראה ליד הרמ"ה מיירי דוקא שאינהו בענין דלא הוי ביטול מקח דאמרינן מסתמא התנה עמו שיהא שלוחו בין לתקן בין לעוות דמסתמא עשאו שיהא כאלו הוא עצמו אבל לא קאי אשוה מנה בדינר דמסתמא אינו שופטני שיתנה אפילו יעוות הרבה יהי' קיים ודוק וע"ל סי' קפ"ה ס"ה ודו"ק:

את הלוקח. הוא הדין למוכר אלא חדא מנייהו נקט ופשוט:

ודוקא שהמשלח מספיק עצמו כו' מפני שראיתי כאן דברים מעורבבים הוצרכתי להאריך קצת גרסי' בש"ס ההיא איתתא דיהבא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות ופסק רב נחמן זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות וכ' הרא"ש לכאורה משמע שאמר למוכר שהי' קונה לאשה כו' עד א"ו מיירי שפירש שקנה לאשה וכיון ששינה בשליחתו כו' ואין כאן מקח כלל כו' ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא מיירי שאין בידו להחזיר לכך צריך לקבל עליו אחריות עכ"ל והר"ן כ' בפ' האיש מקדש ואיכא למידק מעובדא דג"פ דא"ל זיל זבנה שלא באחריות ואמאי לא הוי ביטול מקח וי"ל דהתם השליח קנה סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עכשיו שלאשה קנה אין למוכר בכך כלום ולפיכך צריך לפרוע למוכר דמים והאשה ג"כ יכולה לומר תן לי מעות ור"נ ה"ק אם חפצה היא בקרקע קבל עליך באחריות כו' ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו המקח בטל עכ"ל ונ"ל דהרא"ש והר"ן לענין דינא לא פליגי רק לענין פירוש' דשמעתתא לפי שהרא"ש ודאי אלו הוי מתוקם ליה תלמודא בסתם הי' מפרש כהר"ן ולא הוי קשה מהך דקידושין דהכא בסתם שאני וכדפירש הר"ן אם היא חפצה בקרקע צריך לקנות לה באחריות אף שיש לשליח מעות כיון דקנה סתם והמקח קיים לגבי מוכר הוא הדין נמי אם היא חפצה בקרקע צריך לקנות לה באחריות רק דלא הוי מתוקם להרא"ש תלמודא בסתם כמו שהוכיח לכך מוקי לה בדפירש והוי קשה ליה דלהוי בטול מקח כהך דקידושין כקושיות הר"ן ולכך קאמר דמיירי שאין לשליח מעות הא אם יש לשליח מעות צריך לחזור למשלח מעותיו והר"ן לא משמע לי' דמיירי תלמוד' בשאין לשליח מעות לכך מוקי תלמודא בסתם והיא חפצה בקרקע דאלו בדפירש אע"ג דהיא חפצה בקרקע אם ירצה יחזיר לה מעותיה זהו הנראה לפע"דנ להשוות דברי הר"ן והרא"ש יחד ולפ"ז דברי מור"ם אינם מכוונים שבתחלה כתב ודוקא שהמשלח מספיק עצמו כו' וזה מיירי דוקא בסתם דאלו בדפירש אף כי מספיק עצמו יכול השליח לבטלו ולהחזיר לו מעותיו וכן מוכיח בודאי הר"ן אלא ודאי מיירי בסתם ואח"כ כתב וי"א דוקא שאין לשליח כו' אבל אם רוצה להחזיר מעותיו הרשות בידו והם דברי הרא"ש. והרא"ש לא כ' כן אלא בדפירש אבל בסתם כיון דהמקח קיים לגבי מוכר הוא הדין דקיימא לגבי משלח ואם היה רוצה צריך לקנותו לו באחריותו כמו שכתבתי ודוק היטב (ג"ז כ' בימי חורפו):

ומכרה לשנים כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ז ועיין בב"ח שכ' ג"כ שהעיק' בהרי"ף כהטור ע"ש:

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו (הגה הטור כתב בר"ס זה דין איסור להשתתף עם העכו"ם ושאם נשתתף עמו מותר לקבל ממנו שבועתו משום הפסד ממנו ואח"כ כתב דאסור לעשות סחורה בנבילות וטרפו' ואם עבר כו' וכל זה שייך להל' שותפות והמחבר השמיטו כאן וסמך אמ"ש דין שותפות עם העכו"ם וקיבל שבועתו בס"ס קע"ו ובא"ח סי' קנ"ו ובי"ד סי' קמ"ז ע"ש ואיסור סחורה בנבילות אמ"ש בי"ד סי' קי"ז גם כתבו המחבר בסי' קע"ו סי"ב דאם עבר א' מהשותפין ועשה סחורתו בנבילות וטריפות דהשכר לאמצע ושאם הפסיד הפסיד לעצמו כיון דיש בו איסור מחשב שינוי ויאמר האחר לא ניחא לי בשותפות דהוי באיסור) בפרישה כתבתי דילפינן בגמרא מגירושין ומדין קרבן פסח דכתיב בהו שליחות בתורה ולא הוה שני כתובים הבאים כא' כי לא ראי זה כראי זה וצריכים לתרווייהו ע"ש ומאתם גם אתם דכתיב גבי תרומה ילפינן דשליחות דנלמד מגיטין וקרבן בעינן שיהיה להשליח דומיא להמשלח וכמ"ש הטור והמחבר דינו בסי' קפ"ח אבל אי לאו דנלמד דשלוחו של אדם כמותו מגיטין וקרבן לא הי' מוקמינ' לאתם גם אתם אדין שליחות או לא הוה אמרי' דהשליח צ"ל דומיא להמשלח משא"כ עתה דאמרי' בן מכח יתורא וכמ"ש בפרישה בסי' קפ"ח:

חוץ מלדבר עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכך אין המשלח חייב אבל אם אין השליח בר חיובא לא שייך האי טעמא:

אלא באמירה בעלמא. ואע"ג דבקידושין ובגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף הקדושין או הגט בפני שנים וכמבוא' בא"ע סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי שיתנם בפני שנים ומטעם דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים:

אלא לגלות הדבר כו'. ז"ל הגמרא לא איברי סהדי אלא לשקרא פירוש לענין אם יש בפירה ביניהן:

לא יכול לחזור בו. היינו המשלח ולענין השליח נתבאר דינו לקמן בסימן קפ"ג סכ"ד:

שמשך או המשיך פי' כשקנה השליח ומשך או מכר והמשיך למי שלקח ממנו:

שעשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות כו' בס"ב בעבר על דעת משלחו לא כתב שאם התנה עמו בין לתיקון בין לעיוות דלא מצי הדר ביה דשם מיירי דשם בפיו לעשות כך וכך והוא עבר על דבריו ותו לא שייך לומר שהתנה עמו בין לתיקון כו' כיון ששם בפיו לעשות כך וכך ועד"ר:

שהתנה עמו בין לתיקון כו'. אע"פ שהמשלח טוען ברי והמוכר המוחזק שמא מ"מ אמרי' ביה המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רכ"ג ורכ"ד וגם יש סברא לזה דמסתמא התנה השליח עמו שיהא שליח אפילו אם יעוות כדי שלא יתחייב בתיקון שליחותו אם יעוות מאחר שאינו מקבל שכר על שליחותו משא"כ לקמן סי' קפ"ה וע"ש:

דינו כשאר כל אדם כו' וכ"כ הטור והמחבר לעיל ס"ס ק"ט בב"ד שמכרו ע"י שליח ע"ש אבל אם מכרו הב"ד בעצמן מנכסי הלוה כדי לפרוע למלוה פסק שם דגם אם נטע' הלוקח בכ"ש המקח בטל דגם הלוקח סמך אב"ד ולא שם לבו לחקור כמה הוא שוה משא"כ כשהלוקח או המוכר יש לו עסק עם שליח של ב"ד ועפ"ר ולא כמ"ש בע"ש ז"ל לעולם הוא אינו סומך במקחו על המוכר לו כו' כמו אם הב"ד הם המוכרים עכ"ל ולשיטתיה אזל דפסק כן בסימן ק"ט ס"ה וכרמב"ם דס"ל כן גם בב"ד שמכרו אבל הר' יונה והרא"ש פליגי בזה עליו וכמ"ש הטור בשמם בסי"ב והביא' מור"ם שם בהג"ה בס"ה וא"כ לא ה"ל לע"ש לתלות דין זה דקנה משליח בדין הקונה מב"ד דבקנה מב"ד רוב הפוסקים לא פסקו כן ובקנה מהשליח רוב הפוסקים ס"ל דאין הלוקח יכול לבטל המקח וכמ"ש ודו"ק:

והשליח לוקח אותה לעצמו. פי' ישאר בידו כמו שלקחה בלא אחריות וא"צ קנין חדש והטור מסיק וכתב ע"ז דהראב"ד כ' שכן הדין בכל שליח שעיוות שאם ירצה המשלח לקיים המעשה יתקיים וצריך השליח לתקן מה שעיוות ומה שאמרו דאם עבר השליח אדעת המשלחו דהמקח בטל היינו כשאין המשלח מבקש שיקיים המעשה אבל אם רוצה מחוייב השליח לתקן לו העיוות והרמב"ם והרא"ש מחלקים וכתבו דאם הודיע להמוכר שהוא שליח ויכול לברר שלא א"ל בין לתיקון בין לעיוות אז המכר בטל ואין להמשלח דין עם השליח אלא שהשליח חוזר ומוציא מעותיו מהמוכר ואי לא הודיעו כלל שהוא שליח אלא קנהו ממנו סתם ס"ל שאין כופין המוכר לחזור ולבטל המקח ודין זה מיירי בגמ' שלא הודיעוהו ואז אין יכולין לכפות להמוכר לבטל המקח כי המוכר יאמר אין לי עסק עם המשלח ומ"ה אמרו דצריך השליח לתקן העיוות א"נ מיירי בהודיעוהו להמוכר שהוא שליח אלא שאין המשלח יכול לברר שלא עשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות יכול המוכר לומר שעשאו המשלח שליח אפי' לעיוות והמקח קיים והשליח צריך לתקן העיוות למשלח כיון שהוא מודה שלא עשאו שליח אפילו לעיוות כל זה הוא דעת הרמב"ם והרא"ש וכ"כ הטור בשמם וכמ"ש המחבר הני חלוקים לפני זה בס"ב וד' והמחבר קצר כאן במקום שהי' לו להאריך:

הואיל וקנה אותה במעותיו. כ"כ הרמב"ם ועד"ר שם כתבתי דר"ל לאפוקי אם קנאה השליח במעות של עצמו דאז לא הי' צריך לתקן להמשלח העיוות דה"ל כמו מי ששולח לחבירו לקנות לו סחורה ידוע והלך וקנאה לעצמו במעותיו דמה שעשה עשה אלא שנקרא רמאי וה"נ לא הי' צריך לתקן להמשלח העיוות:

שיתנם לו כשעת הזול. המחבר נקט ל' הרמב"ם ובטור מבואר יותר ז"ל הנותן מעות לחבירו ופוסק עמו שיתן לו פירות כל השנה כשער של עכשיו דקי"ל (בי"ד סי' קע"ה) שצריך להתנות עמו שאם יוזלו מאשר הן עכשיו שיתנם לו כשער הזול ואם לא התנה צריך שיקבלם כשער שהן בשעת נתינת המעות ואם יחזרו בו צריך לקבל עליו מי שפרע (לקמן סי' ר"ז [ר"ד] נתבאר דינו) ואם פסק ע"י שליח וטעה השליח ולא התנה כו':

לא השליח ולא המשלח כו' הטעם דהמשלח יאמר לתקוני שדרתיו כו' והשליח מה יעש' כיון שחוזר בו המשלח ואדעת' דהכי לא נתן המעו' שישאר המקח לנפשו ועמ"ש בסימן קפ"ג בסמ"ע בס"ד בסק"י:

ואפילו לא הודיעו שהוא שליח כו' ואע"פ שכבר נתבאר שכל שלא הודיע השליח להמוכר שהוא שלוחו אזי המקח קיים ה"מ כשעשה עם המוכר קנין גמור משא"כ זה שלא נתן אלא מעות על המקח והמעות אינן קונות כמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ח אלא שהחכמים תקנו שהחוזר יקבל עליו מי שפרע ואכזה שהוא אונס לא תקנוהו:

הרי זה מוסיף על דבריו. כלומר אין זה נקרא עובר על דברי המשלח לאמר שיוכל לחזור בו המשלח בכולו אלא מוסיף על דבריו הוה דמכר יותר ממה שא"ל למכור והמקח קיים במה שצוהו להשליח ובמותר לבדו הוא חוזר מיהו הברירה ביד הלוקח וכדמסיק:

הרי זה מעביר על דבריו. דכיון דא"ל מכור לי בית סאתי' גילה דעתו שצריך מעות כדי בית סאתים והשתא דמכר לו בית סאה יצטרך למכור גם בית סאה שניי' ונמצא שירבו עליו שטרות המכירה ולא ניחא ליה לאינש בזה משא"כ אם מכרם יחד בפעם אחת דאז היה מכרם שניהם בשטר א':

ומכרה לשנים ממכרו בטל הב"י כ' דלגיר' ר"ח ורי"ף אפי' מכרן להן בשטר א' מיקרי מעביר על דבריו דהרי קפיד ואמר לא' דגילה דעתו דלא ניח' ליה להיות עסק עם הרבה בני אדם לבא עמהן בדינא ודיינ' אם יבא עליהן ערעור וכתב שזהו דלא כמ"ש הטור בשם הרי"ף ועד"ר שם כתבתי דהטור ס"ל שגם להרי"ף דינא הכי ע"ש:

ולא פירש ר"ל שלא פי' דבריו ואמר מכור לאחד אלא א"ל סתם מכור שדה שלי:

או כשמכרם בב' שטרות כו' זהו דעת ר"ת שחילק בין החתימם השליח דאז לא ישאר לו טירח' להמשלח ובין אם לא החתימם וכמ"ש בדרישה בשם ר"ת והב"י תמה על הטור שלא חילק בזה ובדרישה כתבתי שתמיהתו אינו תמיה כי הטור ס"ל כר"י שלא רצה לחלק בזה אלא חילק בין אם מכרם בב' שטרות דאז אפי' אם החתימם השליח המכר בטל אפי' אם לא גילה המשלח דעתו שקפיד בזה ובין אם מכר בשטר אחד ע"ש וכתבתי בדרישה והוכחתי מהגמרא דדברי ר"י הם עיקר וא"כ יש לתמוה על המחבר שכ' כחן להלכה דאפי' אם מכרם בב' שטרות המקח קיים אם החתימם השליח וגם תימה על מור"ם שלא הזכיר דעת ר"י כלל ובד"מ כתבוהו סי"ד:

נתבאר בטור י"ד כו' ע"ש בס"ג דכ' המחבר דהפירו' שאכל יוצאת בדיינים והטור כאן ושם כ' דהוה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים וכ' עליו ב"י שם בי"ד ז"ל ואע"ג דמהאי עובדא אמרי' שם דעבד רבינא עובדא ואפיק פירי כשיטת הרא"ש והתוס' קי"ל דלא מטעם ריבי' קצוצה אפיק אלא משום דהוי מחילה בטעות כו' "עד ומתוך דברים אלו נתבאר דמש"כ כאן ואינה יוצא' בדיינים היינו מטעם ריבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה והוא לדעת התו' והרא"ש והראב"ד כו' עכ"ל ב"י שם גם כאן כ' כעין זה וע"ש בדרישה וגם בכאן כתבתי דדברי ב"י דחוקים הם דאיך סתם הטור וכ' בשני המקומות הנ"ל דאינה יוצאה בדיינים כיון שעכ"פ יוצאה בדיינים מטעם מחילה בטעות וכנ"ל לסברתו וכתבתי שאף שהרא"ש כ' אהאי דרבינ' הנ"ל דמשום מחיל' בטעות יוצאה בדיינים לא כ"כ אלא לשיטת התוס' אבל הוא עצמו לקח שטה אחרת וס"ל כרב אשי כי שם בפ' א"נ (דף ס"ז ע"ב) הביא הא דאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי אם אכל טפי מכשיעור זוזי לא מפקי' ליה וכן עש' רב אשי עובדא אפי' ביתומי' קטני' כו' וע"ש מ"ש הרא"ש שסעוד עליו דס"ל דר"א פליג ארבינ' וק"ל היכי דפליגי רבינא ור"א הלכ' כר"ח ע"ש בדרישה שהארכתי בזה בתוכחו' וכתבתי שם דס"ל להרח"ש דעובד' זו דאת ונוולא לא הוי ביה מחיל' בטעות דלא שייך מחילה בטעות כ"א כשמתחיל' הענין נעש' בהלוא' משא"כ עובדא הנ"ל דמתחילת הענין נעשה בזביני וראייה לזה דשם בשמעתין (סוף דף ס"ו) בדין לוה לחבירו על שדיהו וכו' דקאמר ר"נ הדרא ארעא והדרא פירי הקשה לרבי נחמן אהדדי דאמר בהמוכר פירות דקל לחבירו כו' ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקי' ומשני התם זביני הכא הלואה עכ"ל ע"ש ודוק:

(סעיף ג' בטל המקח) ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' דאנו רואין דלאו שלוחו הוא כלל משא"כ בס"ג דאין שם רק טעות:

(סעיף ו' נתן מעות לשלוחו כו') כדי לברר דברי רבינו כאן והמחבר והמגיה נביא הסוגיא בפ' ג"פ דף קס"ט ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזיל זבין לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן א"ל לתקוני שדרתיך וכו' זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנא ניהלה באחריות ופי' הרא"ש מדהוצרך לקנותה שנית משמע דמיירי שפירש שקנאה לאשה דאי קנאה בסתם ודאי קנאה לעצמו ומאי הוצרך לקנותו שנית אלא ודאי שפירש השליח שהוא שליח האשה והאשה היא קונה השדה וכיון ששינה בשליחותו שסתם שדה אין קונין אלא באחריות בטלה שליחותו ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנות שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו להחזיר קאמר שצריך לקבל עליו אחריות ע"ש וצ"ל דכאן א"צ המשלח לברר ששלחהו בסתם ולא התנה בין לתקוני כו' דע"כ לא אמרינן ליה בס"ד אלא בטעות השליח דדרך העולם כשמשלחין השליח נותן לו כח ורשות בין לתיקון בין לעיות דאל"כ לא ירצה השליח לילך בשליחותו שמא יטע' משא"כ כאן אנן סהדי דלא שלחו לקנות אלא באחריות דוקא דלא שדי איניש זוזי בכדי כמ"ש הרא"ש אלא שזה שינה במזיד ואמר שלא באחריות בפירוש דאלו בסתם הוי אחריות ט"ס וזה ודאי לא יעשה השליח שיוסיף דברים מדעתו במזיד להזיק למשלחו (נראה דצ"ל שמא יטע' וזה ודאי כו' למשלחו משא"כ כו' ט"ס ואף כו') ואף שהסמ"ע סק"י כתב דאף בזה צריך המוכר לברר מ"מ הנלע"ד כתבתי וזה דעת הרא"ש ולפי דעת הראב"ד דלא מיירי הסוגיא בקנה השליח סתם נוכל שפיר לומר דס"ל בזה כהר"ן הביאו הב"י דהיינו שמחוייב לתת לאשה דמים דלתקוני שדרתיך כו' אלא שאם האשה חפצה בקרקע תוכל להכריח השליח שיקבל אחריות על עצמו אבל אין לכפות האשה לדרך זה כי לא הסכימו תחלה רק באחריות המוכר דוקא אלא דלהר"ן מיירי הפשט מזה דקינה סתם ולהרא"ש הוה סברא מבחוץ כן בקונה סתם ואיני יודע למה כתב ב"י שיש פלוגתא בין הרא"ש והר"ן והא דכתב הרא"ש ומיהו אם ירצה השליח לחזור לה מעותיה אלא שאם אין בידו ר"ל גם לא ביד המוכר דאל"כ הי' ג"כ ביד השליח שיוכל לכפותו וזה פשוט והראב"ד הקשה מהא דרב נחמן דלעיל ממ"ש בפ"ב דקידושין אבל אם טעה שליח בכל שהיא מצי א"ל לתקוני כו' משמע דהמקח בטל ול"ל לרב נחמן לכוף השליח לחזור ולקנות היה לו לבטל המקח ותירץ אה"נ אלא שהמשלח לא רצה שם לחזור מן המקח ובדידיה תליא הברירה כך כתב הר"ן בשמו וכתב אח"כ עוד שרמב"ן כתב חילוק אחר על קושיא זו דבמעשה דר"נ מיירי בלא הודיעו למוכר מש"ה המכירה קיימת ונ"ל לדעת הרמב"ן מ"ש ליה ר"נ לשליח זיל זבנא שלא באחריות לא ר"ל קנין שני אלא כלומר החזק במקחך הראשון שהוא קיום נמצא דלהרא"ש אע"ג דפירש הפשט בסיגנון אחר מ"מ לענין דינא מסכים עם הרמב"ם דבהודיעי למוכר שקונה לאשה תליא מילתא ובסתם המקח קיים:

(כלל) הדברים שלש שיטות יש כאן בהודיעו המקח בטל לגמרי ואז יכול השליח לסלק המשלח בדמי ולא לכופו שיקח הקרקע באחריות השליח וכן להיפוך אין המשלח יכול לכופו שיקבל עליו אחריות רק במקום שאין לשליח ולמוכר דמים ובלא הודיעו שהמקח קיים אפשר דס"ל כהר"ן דהברירה ביד המשלח ליקח דמים או קרקע באחריותו של שליח וכן דעת הרמב"ם ולהראב"ד אפי' בלא הודיעוהו יכול המשלח לבטל המקח אם ירצה ולהרשב"א אין חילוק בין הודיעו או לא דבכל מקום המקח קיים בין השליח למוכר ודין השליח עם משלחו הוא או ימכור למשלח באחריות או יתן לו מעות ולא נתיישב לי דעת הרמ"א שכתב ודוקא כו' שהביא דעת הר"ן בסתם ואח"כ מביא י"א דוקא שאין לו לשליח שהוא דעת הרא"ש בהודיעו ומה מחלוקת יש ביניהם הא יכולים אנו לומר בהודיעו מודה הר"ן להרא"ש ובסתם מודה הרא"ש להר"ן ולענין הלכה נ"ל כשיטת הרא"ש מאחר שהרמב"ם ס"ל כוותיה וגם הר"ן מסתברא שס"ל כן וכפי מ"ש כנלע"ד:

(סעיף ט הרי זה מעביר כו') בגמ' מבעיא לן דבר זה אי חשבינן ליה למעביר דלא ניחא לאפושי שטרי עליה והיה רוצה למוכרן בפעם א' דקא א"ד אדרבא טובה היא לו דשמא לא יצטרך אח"כ למכור השאר ולא אפשטא וכ' רי"ף דסוגיא משמע דקי"ל ומעביר הוא ורב האי פסק דמוסיף הוא וראייתו מדאמרי' אח"כ בגמ' פשיטא אמר לא' ולא לשנים הא אמר ולא לשנים אמר לא' סתמא מאי ומסקינן לא' ואפי' לק' וכן היא גירסת רש"י ומפרש רב האי דהאי פשיטא כו' הוי כמו מה הוי עלה כלומר וקמ"ל תלמודא היא קי"ל בהך בעיא ומסיק אפי' למאה דהוה מוסיף וכ"ש אמר סתמא מכור ולא זכר לא' ורי"ף יש לו גי' אחרת פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי ומסקינן אפי' לק' והקשו רבים על הרי"ף דהא פסק הוא דמעביר הוא וכן הקשו התס' בגמרא אהא דאמרי' לפי גירסא שלהם לא' ולא לשנים קפידא דהיינו הגירסא שזכרנו בראשונה דמסקינן אם אמר לא' סתמא ה"ה אפילו לק' ולעיל ס"ל דעביר הוה ותירצו ב' תירוצים הא דלעיל הוה מעביר משום דלא ניחא למוכר לטרוח ולעשות שני שטרות וכאן מיירי שהשליח עצמו מביא שטרות חתימות ואפ"ה כל שאמר לא' ולא לב' קפידא דלהרי"ף באמר לא' הוה גם כן קפידא דאיפשר דלא ניחא ליה להיות מדינין עם ב' אנשים כשיצטרך לדון עמהם ועוד תירצו דכאן בסוף איירי שהב' מכירות היו בשטר א' ואפ"ה כל שאמר לא' ולא לב' הוה קפידא ואם כן היה לרי"ף כן באמר לא' ומד"ר משמע שתופס עיקר כגי' ראשונה שכתב באמר לא' ולא לב' אז הוה דוקא קפידא ובאמר לא' סתמא לא הוה קפידא וכ"ז כשהם בשטר א' והיינו כתי' הב' של התוס' דאלו לרי"ף הי"ל לחלק בין אמר לא' ללא אמר לאחד אלא שקשה מ"ש אח"כ וזהו לדעת רי"ף וכבר תמה ע"ז ב"י ונ"ל דרבינו לא הסכים כלל לגי' רי"ף דהוה קפידא שאמר לא' אלא שמ"ש וזהו לדעת רי"ף קאי אעיקרא דמלתא דהיינו לאפוקי מרב האי וצ"ל דכאן הוה בעיא דנא איפשיטא וק"ל דמעביר הוה וע"כ מסיים אח"כ אבל לרב האי כו' (והנה) הרמב"ם כתב לשון המחבר כאן עד סי"א שהוסיף שם המחבר בד"א כשמכרם וכו' והיינו הב' תיריצים שנ תוס' שזכרנו בסמוך ונ"ל דלא נתכוין הרדב"ם לזה גם מד"ר משמע שאיני כן שכתב וז"ל והרמב"ם כתב א"צ מכור לי בית סאתיים ימכר לו בית סאה לא קנה וכתב עוד הרמב"ם ח"ל מכור לי שדה ולא פי' אפי' מכרו לק' מכרו מכר ע"כ ותמה ב"י למה כתב רבינו שהרמב"ם לא חילק הא גם רי"ף לא חילק ועוד הקשה מאי הוצרך רבינו לכתוב וכתב עוד וכו' הא גמרא ערוכה היא ונלע"ד הכל ניחא דלדברינו קמ"ל מדברי רמב"ם יש ללמד תירוץ אחר על הקושיא דהא קי"ל לעיל מעביר הוה וכאן אמרינן חפי' לק' מלבד התירוצים דלעיל וזה מכח ב' הוכחות הא' שלא זכר כליס מהני תירוצים וז"א ראוי להשמיט שהוא דבר עיקר בדין ותו דיש לדקדק בלשונו שמתחלה כתב מכור סאתיים ואח"כ כתב מכור לי שדה אלא ע"כ בזה רמז לנו התי' דהיינו שלא חשו לאפושי שטרא אלא היכא שיש הפסק בין המכירות דהיינו שאמר לו מכור לי סאתיים והוא מכר לו תחלה סאה א' ונמצא שיצטרך לעשות אח"כ מכירה חדשה על הסאה השנית ויהי' אוושא מלתא משא"כ כשאומר לו מכור שדה בודאי נתכוין לעשות שליח על מכירה א' ולא על ב' דאל"כ איך יכול השליח למכור פעם שנית אחר שכבר קיים שליחותו דהא לא אמר לו אלא מכור לי שדה הלכך ע"כ מיירי דמכר לו הרבה בפעם אחת וע"ז יש לו רשות דסתם שדה א"ל כפי מה שיוכל למכור וע"כ מותר אפילו למאה כיון דהמכירה נעשית בפעם אחת מה שאין כן ברישא דאמר סאתיים שפיר מיירי דמכר בב' פעמים כיון שיש לו רשות ע"ז דנתן לו כח על מכירת סאתים ועדיין לא מכר אלא סאה וא"כ יש אוושא מילתא אבל לא כ"כ כיון שנעשה בפעם א' אלא דמ"מ אם אמר לא' הוה קפידא אפילו בפעם א' ואם כן נתיישב זה דעיקר החילוק בין מכירה א' לב' מכירות ונקט ב' מכירות אצל סאתיים ובשדה מכירה א' מטעם שזנרנו וא"ל לנקוט מכירה א' ג"כ אצל סאתיים דקמ"ל אפילו באומר בפי' מכירה אחד בשדה כל שאמר לא' הוה קפידא ולא אמרינן דכאן לא קפיד אלא על עיקר המכירה דתהיה בפעם אחת אבל לא על בני אדם אע"ג שאומר בפי' לא' קמ"ל וזהו שכ' רבינו שהרמב"ם לא חילק חילוק דלעיל בין שטר אחד או לא וכ' עוד כו' לשון שדה ומזה יש ללמוד תירוץ אחר ואפשר דגם רי"ף ס"ל כן ולענין הלכה נ"ל כגי' רי"ף דיש קפידא אפי' באומר לא' וכמ"ש המחבר וכפי' התי' הב' בתוס' דלעיל מאחר שרבינו תפסו עיקר ורבי' פי' ג"כ דברי הרי"ף כן נ"ל:

עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד כו' ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכן אין המשלח חייב אבל אם השליח אינו בר חיובא ל"ש האי טעמא. סמ"ע:

חיובא. עיין בש"ך שהאריך לסתור דברי הרמ"א בדין זה ע"ש וע"ל ס"ס שמ"ח:

באמירה. ואע"ג דבקידושין וגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף קידושין או הגט בפני שנים וכמ"ש בא"ע סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי ליתנו בפני ב' ומטעם דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים. סמ"ע:

לחזור. היינו המשלח ולענין השליח יתבאר דינו בסי' קפ"ג ס"ד. שם:

משלחו. עיין בתשו' רשד"ם סי' קט"ו וקכ"ז ובתשו' רש"ך סי' קנ"ט ובס"ג סי' ס"ה ובתשו' מהר"א ששון סי' קל"א:

בטל. ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' דאנו רואין דלאו שלוחו הוא כלל משא"כ בס"ג דאין שם רק טעות. (ט"ז):

התנאי. צ"ע למה יגרע מהוא עצמו דאפילו אמר ע"מ שאין בו אונאה אינו מועיל וצ"ל דמיירי כגון שהוא אחר זמנו או בדברים שאין בהן אונאה ודוק היטב. ש"ך:

לו'. ואע"פ שהמשלח טוען ברי והמוכר המוחזק שמא מ"מ אמרינן ביה המע"ה כמ"ש הט"ו בסי' רכ"ג ורכ"ד וגם יש סברא לזה דמסתמא התנה השליח עמו שיהא שליח אפי' אם יעוות כדי שלא יתחייב בתיקון שליחותו מאחר שאינו מקבל שכר על השליחות משא"כ בסי' קפ"ה וע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דנ"ל דהרמ"ה מיירי דוקא שאינהו בענין דלא הוי בטול מקח דאמרינן מסתמא התנה עמו שיהא שלוחו בין לתקן בין לעוות דמן הסתם עשאו שיהא כאילו הוא עצמו אבל לא קאי אשוה מנה בדינר דמסתמא אינו שופטני שיתנה אפי' יעוות הרבה יהי' קיים וע"ל סי' קפ"ה ס"ה עכ"ל:

הלוקח. וה"ה למוכר אלא חדא מינייהו נקט ופשוט וכ"כ הש"ך וע"ל ס"ס ק"ט:

במעותיו. לאפוקי אם קנאו השליח במעות של עצמו ה"ל כמי ששולח חבירו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנאה לעצמו דמה שעשה עשה אלא שנקרא רמאי וה"נ לא הי' צריך לתקן העוות להמשלח. סמ"ע:

ודוקא. עיין בש"ך ובט"ז שהאריכו בביאור דין זה מהש"ס והפוסקים ע"ש:

מוסיף. כלומר אין זה נקרא עובר על דברי המשלח שיהא המשלח יכול לחזור בכולו אלא מוסיף על דבריו הוא דמכר יותר ממה שא"ל למכור והמקח קיים במה שצוהו להשליח והמותר לבד הוא חוזר. סמ"ע:

מעביר. דגילה דעתו שצריך מעות כדי בית סאתים והשתא דמכר בית סאה יצטרך למכור עוד בית סאה ונמצא שירבו עליו שטרות מכירה ולא ניחא ליה לאינש בזה משא"כ אם מכרם ביחד בפעם אחד דאז הי' מוכר שניהם בשטר אחד וכ"כ הסמ"ע (ועיין בט"ז שהאריך בביאור דין זה ע"ש):

והחתימם. והסמ"ע כת' דהעיקר כר"י דס"ל דאין חילוק בין החתימם השליח כו' אלא שמחלק בין אם מכרם בב' שטרות אפילו אם החתימם השליח המכר בטל אף דלא גילה המשלח דעתו שמקפיד בזה ובין אם מכר בשטר אחד וכן דעת הב"ח ע"ש ויש לתמוה על המחבר שכ' כאן להלכה דאם החתימם השליח המכר קיים אפילו בב' שטרות וגם תימא על הרמ"א שלא הזכיר דעת ר"י כלל ובד"מ הביאו עכ"ל:

האומר לשלוחו צא ומכור. כתובות צ"ח צ"ט ק':

או קנה. שם צ"ט ת"ש נתן לו דינר כו':

ואין כו' אלא באמירה. ב"מ צ"ח ב' אמר לו שלח כו' שבועות מ"ד ב' אמר לחנוני כו' ודוקא גבי דיוקני בב"ק ק"ד ב' אמרו שם ואלא מאי תקנתיה כו' וע"ש תוס' ד"ה אין משלחין וד"ה ור' יוחנן:

ולא עדים. שם תנן השואל כו' ה"ד אי כו' מ' דבלא"ה מסני. גטין ב"ר א' תנן האשה כו' ואמאי כו':

וא"צ. שם כב"ק ה"ד אי דלא כו':

ולכן. כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין. רשב"א. ול"נ ראיה מב"ק ק"ב ב' דשליחותיה קעביד וכי בע"ה דמירו' וע"ל סי' קפ"ג ס"ד ואין כו' וע"ש:

עבר. גטין ך"ט א' ס"ה א' ב' כתובות צ"ח ב' צ"ט א' ב' מעביר כו'.

בין בקרקע. כתובות שם:

בין במטלטלין. קדושין מ"ב ב':

לפיכך אם. מדאמרינן לתקוני כו':

אפי' מכר כו'. ב"מ ק"ח א' אין אונאה כו' ועתוס' דכתובות צ"ט ב' ד"ה ה"ג ואזיל לטעמיה דפי' אין אונאה אפי' מנה בדינר:

מי כו' אם הוציא. גטין ע"ג א':

אבל אם לא. כתובות ע"ט ב' פ' א':

יש מי. למד זה מב"ב קס"ט ב' ולא בטל המקח משום דמוכר יכול לטעון כו' וא"צ לחילוק הרמב"ם בס"ב כנ"ל:

אם הטעה. כתובות אע"ג דטעה. מ' דוקא טעה וערש"י שם ושם לתקוני כו': (ליקוט) אם כו'. הרא"ש פי"א דכתובות בשם הר"י ול"ד למתני' דשם ע"ש (ע"כ):

ודוקא. נ"ד לתקוני כו':

י"א דוקא. כתובות שם וקדושין שם דבעוות השליח מכרו בטל לגמרי:

ואפי' לא. מדלא משמע שם שלא הודיעו שהוא שליח ול"ד להא דס"ב ועבה"ג:

וי"א דוקא. נגי' רש"י וכפי' תוס' ורא"ש שם וכמ"ש בס' דלמטה בד"א כו':

בד"א. כתי' ר"י שם. או כשמכר. כתי' ר"ת שם:

אבל. כנ"ל בס"ט:

עשה כו'. ע"ל סי' ר"ז ס"ח והוא לשון הרמב"ם