שיירא שעמד עליהם גייס והציל א׳ מהם - שולחן ערוך חושן משפט סימן קפ״א

שיירא שהיתה הולכת במדבר עיין בתשו' ן' לב ספר ג' סימן מ"ב ובתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"מ ובתשוב' מהר"מ מלובלין סימן ס"ב ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' רי"ב:

אא"כ אמר לעצמי אני מציל כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' קנ"ו וקנ"ז וש"ל שע"א שצ"ה:

והציל א' מהם כו'. אפי' שא"י להציל כך פי' מהרש"ל פ"י דב"ק סי' מ"ד ור"ל שחולקי' שוה בשוה:

אינם יכולים להציל כו' ואמר לעצמי אני מציל:

נשבע על כך כו'. שאמר לפניהם מהרש"ל שם וב"י בספר ב"ה וכ"ש לפי מ"ש בסמ"ע סי' קע"ו ס"ק ס"ז והב"ח כתב דאם ליתא לשותף בפניו א"צ אמירה כלל וסגי בלב ע"ש:

הציל לעצמו. הטור מסיים בזה וכ' ז"ל אפי' לא אמר לעצמי אני מציל והוא מהגמרא והטעם דודאי מתייאשי מיניה וסתימת המחבר כפירושו דמי דמדלא כ' דאיירי באמר לעצמי אני מציל ממילא משמע דבלא אמר נמי מיירי:

הציל לאמצע ויטול כל א' כו'. כ"כ הטור ג"כ וכ"כ משום דכיון דאיירי כאן כשאינן שותפין ולכל א' יש לו עניניו בפני עצמו ומכיר את שלו לא שייך לומר לאמצע ממש דמשמע שחולקין יחד ומה"ט נמי אם הציל זה מה שהוא של אחרים ולא הציל את שלו נוטלין אותו מידו האחרים ושלו נפסד משא"כ בסיפא בשותפין שישלהן הכל יחד שייך שפיר לומר לאמצע ויחלוקו אם הציל את כולו או שלא אמר לעצמי אני מציל ואם לא הציל את כולו ואמר לעצמי אני מציל קאמר שנוטל כפי מה שהיה לו בהשותפות בראשו או' הרי חלקתי נפשי מכם וזה הגיע לחלקי דבמקום פסידא שותף חולק לנפשו וכמ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה:

כל מה שהגיע לחלקו כו'. אמ"ש המחבר ואם אמר כו' "והציל לעצמו קאי מור"ם וכ' דהיינו דוקא כפי חלקו וכמ"ש לעיל בסמוך:

וכן השוכר את הפועל להציל. ע"ל ס"ס ע"ר דכתב מור"ם דעת החולק ע"ז דאף בשכרו סתם ומראה לו המציאה הרי היא של השוכר וצ"ל דשם מקום עיקר דיני פועל מ"ה כתב כל החלוקים משא"כ כאן מ"ה סתם כאן וכתב הדין שהוא אליבא דכ"ע:

ה"ז חוזר מהשכירות פי' שפועל יכול לחזור בו דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' של"ג ונתבאר לעיל ג"כ בסי' קע"ו ע"ש:

הרי הוא שלו והיינו דוקא כשלא היו יכולין להציל דאמרי' ודאי נתייאשו ואפ"ה כשלא אמר כן הוא למשכיר (דהיינו לשוכר) דמסתמא אמרי' דלא חזר בו הפועל ובשכירתו הוא מציל להמשכיר כיון דאין לו חלק בו משל עצמו:

(סעיף ב') בהגה נשבע על כך פי' שנתכוין להציל לעצמו כך כ' ב"י בשם המרדכי וע' מ"ש בסי' קע"ו סכ"ח:

במדבר. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' ק"מ ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' ס"ב ובתשו' רש"ך ס"ב סי' רי"ב ובתשו' רשד"ם סי' קנ"ו וקנ"ז וסי' ש"ל שע"ה ושצ"ה:

לעצמו. הטור מסיים בזה וז"ל אפי' לא אמר לעצמי אני מציל והוא מהש"ס והטעם דודאי נתייאשו מיניה. סמ"ע:

שלו. ואם הציל זה של אחרים ולא הציל את שלו נוטלים האחרים את שלו מידו ושלו נפסד. שם:

מהם. ובשא"י להציל כך פירש מהרש"ל פ"י דב"ק סי' מ"ד ור"ל שחולקים שוה בשוה מהרש"ל שם וב"י בס' ד"ה והב"ח כת' דאם ליתא לשותף בפניו א"צ אמירה כלל וסגי בלב ע"ש. ש"ך:

להציל. ואמר לעצמי אני מציל. שם:

נשבע. פירש הש"ך דנשבע שאמר כן לפניהם (והט"ז פי' על שנתכוון להציל לעצמו. כ"כ ב"י בשם המרדכי):

חוזר. דפועל יכול לחזור בו כמ"ש הט"ו בסי' של"ג ונתבאר ג"כ בסי' קע"ו ע"ש. סמ"ע:

כל מה. רש"י שם:

אבל אם אינן כו'. ר"ל אפי' יכול להציל ע"י הדחק דבחלק חבירו הדין כמו באחר באמר וכן בפועל דס"ג ועבה"ג ס"ק ב':

(ליקוט) ואם אמר כו'. כמש"ל סי' צ"א ס"ג בהג"ה וה"ה כו' (ע"כ):