עשה שליח לקנות לו חטין וקנה לו - שולחן ערוך חושן משפט סימן קפ״ג

הנותן מעות לשלוחו כו' עיין בתשובת ן' לב ס"ג סימן קי"ב ועיין מדיני שליחות באריכות בתשובת ר"ש כהן ספר שלישי סי' ס"ס ס"ו ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' פ"ג:

הנותן מעות לחבירו כו' כתב ר"י בנכ"ח ח"א ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל וב"י הביאו במחו' ג' והקשה עליו מדברי הרא"ש בפ"ט דקמא ולא ירדתי לס"ד דבהרא"ש שם משמע להדיא כר' ירוחם ע"ש גבי מ"ש דלא תיקשי מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן ולכך כ' ר' ירוחם בפ"ט דקמא ואע"פ שאין בש"ס מפורש כן מ"מ דרך ר"י לכתוב כשמפורש בהרא"ש כן וכן הוא בכמה מקומות בר' ירוחם למי שמעיין בספרו גם בד"מ כ' וז"ל ומ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי הוא שלא כדברי ר"י נתיב כ"ח ח"א דאפי' אם קנה במעותיו ומתכוין לחבירו לא קנה חבירו אפי' אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אח"כ הודיעו למוכר ע"כ וב"י כ' דגם דעת הרא"ש אינו כדעת ר"י עכ"ל ד"מ וזה אינו וכמ"ש גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דשאני התם דא"ל זיל זבין לי כן נ"ל ודו"ק. אך קשה לי על הרא"ש גופיה דא"כ היכי קאמר בש"ס התם גבי לוקח שדה בשם ריש גלותא נימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעי' שיהא בעל המעות והא התם הריש גלותא לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר ונ"ל דהתם כיון שאמר הלוקח לעדים לכתוב השטר בשם ריש גלותא א"כ העדים עומדים בשם ריש גלותא ודוק וצ"ע עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' קכ"ה וקנ"ה:

ואינו מוכר למשלחו כו' הוא ל' הרמב"ם וכ"כ הטור אבל אם המוכר אינו מתרצה למכרה למשלח כו' וכן משמע מפירש"י אבל ר"י כ' ודוקא שראוי לשליח יותר ממשלח כגון שהיתה בקע' אלמי' ומתייראי' משליח ולא ממשלח ונ"ל דגם דינו אמת וק"ל עיין בתשוב' ר"א ן' חיים סי' מ"ד:

שזקפן עליו במלוה כו'. ויש עדים כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכן משמע בה' המ' שזהו דעת הרמב"ם ולשון הרב מגומגם עיין בתשובת רשד"ם סי' קע"ה וקע"ז ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"ג וסי' קע"ד:

י"א דקנה לעצמו וכ"פ מהרש"ל בב"ק פ"ט סי' ל"א בשינוי ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש הסמ"ע וע"ש כי אין דבריו מוכרחים שם עיין בתשובת ר"מ אלשיך סס"י ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"ח:

ראובן שאמר לשמעון עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה:

ואפי' אם נתרצה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג שכ' קשה דלקמן ס"ס רס"ט שם מסיק דלכולי עלמא אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהם זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמפיק מור"ם כו' עכ"ל והב"ח תירץ דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' או אם היה לראובן מעות כו' ע"ש עוד:

נתן מעות לשלוחו כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קל"א דף קמ"ג ע"ג ובתשובת מהרי"ט ר"ס קי"ו ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' קי"ו קי"ז דף פ"ג וס"ג סי' ס"ד ס"ה ס"ו ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ:

הפסד הוא לשליח דוקא פחת יוקרא וזול' אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא מחמת השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר להשליח מהמשלח פטור השליח תשובת מבי"ט סי' קע"ט וע"ש ופשוט הוא:

ואם הי' בהם ריוח כו'. ודעת בעל מתיבות ובעל העיטור דחולקים אפילו בדבר שאין לו קצבה כיון ששינה וכ"כ הנ"י פ' הגוזל בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר בש"ס ואע"ג דקי"ל כר' יודא דשנוי אינו קונה מ"מ כיון שבגרמת השליח ששינה הריוח חולקים אף שרבו הפוסקים הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוס' ושאר פוסקים שפסקו כהטור והמחבר אך מ"מ נ"ל דיכול המוחזק לומר קי"ל כבעל מתיבות ובה"ע והרא"ה וכ"כ מהר"ר יוסף ן' עזרא בתשו' ר"ש כהן ספר שני סי' קי"ו דף פ' ריש ע"ג דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא וע"ש. עיין בתשו' מבי"ט בשאלות השניות סימן רכ"ו וח"ב סי' צ' וק"ג וקע"ט:

הריוח לשניהם כו' כששלחו למחצית שכר דאל"כ הריוח של משלח לבדו לדעת הטור וסייעתו:

מיהו אם אומר כו'. תימה שפסק כן בפשיטות דהא לדעת הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור חולקים וכן נראה דעת הר"ן וגם בירושלמי אית' כסברת הרי"ף דהואיל ובא לשליח הנאה ע"י בע"ה חולקים עיין בתשובת רשד"ם סי' תנ"ח:

הכל לשליח. דין זה אתיא אפילו להרי"ף וסייעתו שהבאתי לעיל אם גנב או גזל או הטעה מה טיבו של בעל הבית בזה וכ"כ ב"י וכן מוכרח דהרא"ש כתב כהרי"ף וסייעתו וס"ל הכא דהכל לשליח ודלא כמ"ש בכ"מ ע' בתשוב' ר"מ אלשיך סי' א' ובתשו' מהרשד"ם סי' כ"ו וכ"ז:

הכל של המשלח כו' מור"ם הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן. מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה חולקים אם לא ידע בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ואם המשלח טוען שמא לא ידע והשליח טוען ברי שידע אוקי ממונ' בחזקת משלח כנ"ל (ג"ז כתב בימי חורפו):

ומי שהי' עושה סחורה כו'. עיין בד"מ שכ' דגם ר"י והרא"ש מודים כאן כיון דעסקי תרוייהו ודבריו צ"ע וע' במרדכי ובתשו' מיי' מי ששולח סחורה לחבירו ממקום אחר והיו מחוייבים במכס והשליח בערמותו ובחכמתו הבריח מהמכס אין זה מבריח ארי כו' כיון דהפסד המכס הי' ברור וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו וכמה חלוקים וספיקות בדין זה תמצא בתשובת רא"ן ששון סי' ר"א ע"ש:

ראובן שלח כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' קפ"ד:

דהוי של משלח כו'. וה"ה בראובן ששלח עם משכנות שלו להלוות לו עליהם ברבית מעכו"ם כפי שיוכל להמציא מהם והשליח אומר שהמציא בסך כך וכך וראובן נודע לו אח"כ שלוה בפחות מסך שאמר אין לראובן ליתן כ"א מה שנותן השליח לעכו"ם כ"כ בתשובת דברי ריבות סי' של"א והאריך בזה ע"ש והוא פשוט בעיני ונכון:

לקנות לו סחורה ידוע כו' עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהאי סחורה ידוע לאו דוקא שא"נ קנה לו בגד פלוני מאיש פלוני בפרטו' אלא שא"ל קנה לי בגד והא ראי' שבתוס' כתוב קנה לי פירות התם וכ"כ הטור והמחבר בי"ד ס"ס קע"ז ע"ש ואפי' בכה"ג יש עליו תרעומות ונקרא רמאי בשקנאו לעצמו מיהו גם כשא"ל בהדיא קנה בגד פלוני מאיש פלוני אין לו עליו אלא תרעומות:

לעצמו במעותיו פירוש במעות של עצמו דהיינו של השליח:

ואם היה יודע שזה המוכר כו' ל' היה יודע (ולא כ' ואם נודע לו) משמע שיודע זה משעה ראשונה שא"ל לקנותו לו ומ"ה אמר שמחוייב להודיעו מיד כדי שלא יסמוך עליו זה ואפי' בכה"ג אם מפחד שמא יאמר לו אל תקנ' עד שאשלח ואשתדל שימכרו לי וביני ביני יקדמנו אחר מות' לקנותו בלי הודעתו מיד רק שיודיעו אח"כ מילתא בטעמא אבל ל' הטור אינו משמע כן מדכ' ואם המוכר אינו מתרצה ולדינא נראה דמודים זה לזה:

ואח"כ מודיעו כדי להוציא נפשו מהחשד וגם כדי שלא יסמך ע"ז:

שזקפן עליו במלו' פי' שחושב בנפשו מעות הללו שנתן לי המשלח אקנ' לי בהן לעצמי ויהיו בידי מעותיו בתורת הלואה ואשלם לו היום או מחר:

שחוזר בשליחותו כו' דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה לנפשו כ"א כששינה דא"ל המשלח לקנות לו חיטין והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי ועד"ר וד"מ:

זבן לי האי מידי דקדק לכתוב האי מידי דהוא ר"ל סחורה ידוע שכ' הטור והמחבר בר"ס זה:

וזבין ליה סתמא קניא כו' בטור כ' מסתמא קניא ועפ"ר דנראה דגם ל' מסתמא מתפרש' כמו סתמא וה"ק מסתמא כיון שלא גילה דעתו בשעת קניי' ודאי קנאו לראובן:

אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו כו'. דאמרי' הלוה שמעון ממעותיו ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו וז"ל הטור דכיון דאמר זבין לי לזבוני מעליא קא מכוון וכמו דאמר זכי לי דמי כו' עד ודוקא דאמר זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דאזבן ואזל וזבין זכי לנפשי' דלא שוויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה עכ"ל וזהו שכ' ג"כ המחבר בס"ס זה בד"א בדאמר זבין לי כו':

אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה כו'. ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל וכאן לא צריך להטעם שכתבתי בסי' קפ"ב ס"ז אלא כיון דכאן התקיים המקח להלוקח עכ"פ תו לא שייך דין מי שפרע דלא נתקן אלא על מי שחוזר בו מהמקח אחר נתיר הדמים:

בשמא דראובן כו'. בטור כ' אדעת ראובן ובפרישה כתבתי דנ"ל דל"ד קאמר אלא ר"ל שנתנה לו סתם ומסתמא דעת המוכר לאקנויי לבעל המעות ולאפוקי אם גילה דעתו לפני המוכר שהוא קונה לנפשו דאלת"ה קשה מאי איריא דהמעות הן של ראובן הא אפי' אם המעות הן של השליח אם נתנן להמוכר בהדיא משמי' דראובן אין השליח יכול לחזור בו דהא ברישא כשהמעות הן של השליח התחיל וכ' שנתן להמוכר סתמא ועליה קאי מ"ש דשמעון יכול לחזור בו קודם משיכה ומשמע הא נתנם בהדי' משמיה דראובן אין שמעון יכול לחזור בו:

ואמר לעצמי אני קונה ל' הטור ומקמי משיכה חזר שמעון וזבניה לנפשי' כו' וכתבתי בפרישה דנראה דר"ל דחזר שמעון מיד ויחד מעות אחריה משלו לתת להמשלח (דזהו זבניה לנפשי' מיקרי) ולא בקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהודיעו להמוכר קנה לעצמו דאל"כ קשה הא פסק הרמב"ם וגם המחבר לפני זה דאפי'. זקפו עליו במלוה המקח של המשלח ודו"ק:

ואפילו אה נתרצה בתחלה כו'. קשה דלקמן ה"ה רס"ט שם מסיק דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנו' לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמסיק מור"ם וכתב אבל אה קנאה במעות ראובן צריך לחלק עמו ושם בס"ס רס"ט מסיק דלכולי עלמא אם היה לראובן מעות אף שקנה שמעון במעותיו זכה לשניהן ויש ליישב דכאן מיירי דטוען אף שנתרצתי מתחלה לקנות לשניהן מ"מ בשעת מקח חזרתי בי וקניתי לעצמי בפי' מ"ה כתב כאן דאין מועיל לו הריצוי שהיה מתחלה כיון שחזר בו בפירוש בשעת המקח ומה"נ אף אם היה לראובן מעות לקנות בו ל"מ כיון שקנאה שמעון במעותיו אחר החזרה משא"כ לקמן ס"ס רס"ט דמיירי שאינו טוען שחזר בו בשעת קנין בפי' אלא קנאוהו סתם אלא שאח"כ בא לחזור בו והוא הדבר הלמד מענינו שהרי דימהו שם למגביה מציאה לחבירו דמיירי ג"כ בהגביהו סתם מ"ה שם לכ"ע אם איתא חדא למעליותא או שנתרצה בתחלה או שהיה לראובן מעות שהיה יכול לקנות בו זכו בו שניהן מאחר שמודה שלא חזר בו בשעת קנין כן נ"ל ליישב דברי מור"ם דבשני המקומות הנ"ל שלא יסתרו אהדדי ושניהן הן מהמרדכי כמ"ש ל' ס"ס רס"ט וכמו שאכתוב שם ועמ"ש מזה עוד שם:

ואין המשלח יכול לחזור כו' זהו ענין בפני עצמו ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם אינו יכול לחזור בו:

בין לסחורה בין לאכילה כו'. עפ"ר שם כתבתי דכ"כ לאפוקי ממ"ד דהשליח קנאו בשינוי להיות הריוח לנפשו דאליבי' יש חילוק בין א"ל לקנות לאכילה דמקרי שינוי מחטין לשעורין משא"כ בא"ל לקנות לסחורה ע"ש:

ואם הי' בהם ריוח כו'. כבר נתבאר בסימן קע"ו דשליח ושותף המשני' ידן על התחתונה דאם הפסידו יכול השני לומר אם לא שנית לא הי' בה הפסד ואם הרויח הרי הוא לאמצע כפי תנאם:

וכן אם שלחו עם סחורה וכו'. גם בסימן קע"ו יתבאר דין זה לענין שותפין ע"ש סי' י':

השער קצוב וידוע. פי' כגון שמוכרים בשר או יין במדה או במשקל וקצוב ועומד סך המדה או המשקל דרך משל בדינר וכשנתן המוכר להשליח טפי ממדה אח' בדינר מן הדין הי' הכל להשליח אלא כיון דבאתה ההנאה להשליח ע"י מעותיו של המשלח אמרו חז"ל שיחלקו בהדדי המותר והאי טעמא כ' ברי"ף והרא"ש והעיטור וכ' הר"ן דאליבי' אפי' אמר המוכר בהדיא שנותן המותר להשליח אפ"ה חולקין אבל רש"י כ' הטעם משום דיש להסתפק למי נתן הנותן המוכר למשלח או לשליח מ"ה חולקין וכ' הרמב"ן שטעם זה הוא נכון וזהו דעת מור"ם ז"ל שכתב ע"ז מיהו אם אמר המוכר בפי' כו' ועד"מ ס"ח ומ"מ כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש והעיטור דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו:

ואם הי' דבר שאין לו קצבה כו'. כגון טלית וחלוק וכיוצאבו שנמכרים באומד:

הכל לבעל המעות דאמרי' מסתמא דעל המעות שקיבל ממנו נתן לו כל כך שהרי אין לו קצבה וידוע ופעמים מוכרים כ"כ בדינר:

שלח שלוחו לקבל מעות כו'. עיין בטור שכ' בשם ר"י והרא"ש שדין זה הוא דוקא בהטעה העכו"ם בחשבון אבל לא בהטעהו במקח שנתן לו בעד דינר יותר ממה שהי' לו ליתן והטעם דבטעות שבמקח כיון שבעד הדינר שנתן לו עתה נותן לו מה שנתן דהי' סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ודעת המוכר הוא שיקנה זה בעד המעות שקיבל מ"ה אמרו חז"ל שחולקין בו בדבר שיש לו קצבה ולא יקחנו השליח לנפשו אף שבטעות נתנו לו כיון דעכ"פ כוונת העכו"ם המוכר ליתנו בשביל הדמים משא"כ בהטעוהו בחשבון דלא נתן להעכו"ם עתה כלום וידע העכו"ם כמה חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאלו גנב לו ואלו הי' רוצה השליח הי' אומר להעכו"ם טעות בחשבון והי' מחזיר לו המותר עכ"ל ודלא כר"ת שכ' הטור בשמו דס"ל דבטעות שבמקח אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל למשלח ומהתימ' שהמחב' ומור"ם לא הזכירו הדין של טעות שבמקח והל"ל דאין חילוק בין טעות שבמקח להוספה מדעתו מאחר שפליגי בו דלר"ת בכל ענין הוא להמשלח ור"י והרא"ש חולקין בדבר שיש לו קצבה ועמ"ש מזה בסמוך ועד"ר:

הכל לשליח וכ"כ הרמב"ן בתשוב' ס"ט על קהל שמינו את ראובן לשליח בגביות המס ולפרוע להעכו"ם והעכו"ם ההנהו משלו ממעות הקהל כו' ופסק שהכל של ראובן ועד"מ א' שהאריך בזה:

הכל של המשלח. דלא זכה השליח שלא מדעת:

וסייעו והטעה את העכו"ם כו' בד"מ כתוב הטעם כיון דעסקו תרוייהו בסחורה לכך חולקין אע"ג דהא' לבד הטעהו עכ"ל:

שמא אחר זמן יזכרם העכו"ם כו'. ז"ל הטור כיון דהמניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל הערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש השם ולהחזירם דבשלו יקדש השם ולא בשל אחרים עכ"ל. ול"ד למ"ש לפני זה בהטעה את העכו"ם דאם ירצה יכול להחזיר להעכו"ם דשאני התם דעדיין לא זכה בה ראובן המשלח מעולם אבל הכא המעות הן של ראובן וכן צ"ל ביישוב הטור דל"ת דבריו אהדדי מ"ש בס"ט ובס"י ע"ש:

כאלו מחל העכו"ם חצי החוב כו'. היינו משום דהמעות הן של המשלח לכן מה שנשאר מהמעות ברשותא דמרי' קיימא משא"כ לעיל בשליח שהטעה לעכו"ם דמקבל מעות מאחרים ע"כ זכה בו וכן בסייעו והטעה את העכו"ם זכו שניהן וק"ל:

(סעיף ח') סחורה ידוע. נ"ל דלענין שיקרא רמאי אינו אלא בייחד לו שם סחורה הידוע וכדאיתא רפ"ג דקדושין דרבה בב"ח שאמר לרב זיל זבנה לי לההיא ארעא כו' וכך כתב הר"ן וז"ל אבל בקרקע מיוחד כיון שנהג בו מנהג רמאות כו' וכן מוכח כל הסוגיא דהתם גבי אשה שייחד לו אשה פלונית אבל לענין תרעומות מ"מ מצי א"ל הפסדתני שהייתי נותן לאחר לקנות ונקט רבינו סחורה ידועה בשביל כסיפא דהוא רמאי והמחבר נמשך אחר לשון רבינו:

(סעיף ב ואם היה יודע כו') מ"ש הסמ"ע דקאי משעה שאמר לו לקנות תמוה דשם בגמרא אי' דרבין אזיל לקדושי אשה לברי' וכן מעשה דרב' בב"ח כולם מבוארים דלכתחלה לא היו יודעים עד שבאו לשם אלא אשעת המקח קאי:

(סעיף ג' וי"א דבכל ענין) נראה דהכי קיימא לן כיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן ורבינו מביא דבריהם ולא כי"א קמא שאם אמר בפני עדים כו' ונראה טעמם דמסתמא אומרים דודאי לא חזר בו וניחא ליה דליקו בהמנותיה:

(סעיף ד' וזבין ליה סתמא) פי' שלא הודיעו בפי' שקונה לעצמו ולפ"ז האי דאמר ברישא ס"ב דשליח שקנה לעצמו מה שעשה עשוי היינו שמפורש בהדי' בפני עדים שקנה לעצמו:

(ע"ש ואמר) שקונה לעצמו מ"ש סמ"ע סקי"א משמע מרישא דאם נתן דמים משל עצמו בפי' לשם ראובן אינו יכול לחזור אפי' קודם משיכ' תמוה הוא דהא אין שום קנין עדיין ואע"פ דס"ל דהרמ"ה בע"ד זה אזל לטעמיה שכתב רבינו משמו בסי' קפ"ד בשליח שקונה לא' דאפי' אם חוזר בפי' לא מהני' שאני התם שנתן כבר מעות של פלוני משא"כ כאן שנתן מעות שלו וכל כמה דלא קנה אותו פלוני בקנין משיכה ודאי יכול זה לחזור תדע שכך הוא דהא רבינו מביא כאן דברי הרמ"ה להלכ' ובסימן קפ"ד הסכים עם הר"ר ישעיה שחולק על הרמ"ה וס"ל דחזר' בפי' מהני אלא ע"כ צריך לחלק כמ"ש ונלע"ד דמצי הדר ביה קודם משיכ' ורישא דנקט סתמא הוא לרבותא דאפ"ה אינו נאמן שמעון לומר לעצמי קניתי אלא קנאו ראובן אבל אם חוזר בו בפירוש ודאי מהני אלא א"כ יש תרתי לטיבותא דהיינו שהמעות של המשלח וגם מפרש שמא דמשלח בפני המוכר אז לא מצי הדר ביה עד דמודע למוכר והסמ"ע שכתב דמ"ש רבינו מדעת' דראובן לאו דוקא הוא פי' תמוה דא"כ הא ג"כ ברישא קנאו אדעתא דראובן בסתמא ולמה לא אמר שם אלא כדפירשתי דתרתי לטיבותא בעי' ואע"ג דבסי' א' כ' דבמעות המשלח קנאו המשלח בכל ענין שאני התם דחזר' דידיה לאו חזר' דהתם המעות של המשלח משא"כ כאן שבשעה שחוזר בו מייחד מעות אחרים לראובן כמ"ש סמ"ע סקי"ב אלא אי קשיא לי' הא קשיא לי' דהם סברו שצריך להודיע למוכר נמי הוא קונה דאי' בפ' הגוזל דף ק"ב אליבי' דבני מערבא כן ור' יוחנן פליג סתם דהכל תלוי בדעת השליח וכ' רש"ל שם סי' ל"ג כיון דלא הביאו הרי"ף ורא"ש הך דצריך להודיע ש"מ דלא קי"ל בבני מערבא וכבר כתב הרא"ש כן בהדיא וא"כ אנו רואין דהרמ"ה פסק כבני מערבא בזה ולא היה לו לרבינו להמחבר להביא דעת הרמ"ה בזה וצ"ע:

(ע"ש בהג"ה ראובן שהיה יודע כו') הסמ"ע הקשה מזה דנתרצה תחלה בפי' לא מהני כלום ובסי' רס"ט משמע דמהני נתרצה לכ"ע ומוקי לה דהכא אומר שבפי' חזר בו קודם המקח ואמר לעצמו הוא קונה וקשה דהא אינו נאמן לומר כן דהא כשנתרצה תחלה לקנות ביחד דזכה לשניהם הוא מטעם דהוה כמו מגביה מציאה לחבירו כמבואר במרדכי בפ"ק דב"מ בשם ראב"ן וראבי"ה ומגביה מציאה פסק בסי' רס"ט ס"ו דאינו נאמן לומר לעצמי הגבהתי אפי' בעוד' בידו דאי מיירי הכא שחוזר בפירוש בפני עדים הא פשיטא הוא וא"צ לכתבו ובס' ב"ח מחלק בין נתרצה בהדיא לההיא דסי' רס"ט ולא מתיישב לי כלל ועל העיטור עצמו מריה דהאי דינא דהכא ל"ק אמאי לא מהני נתרצה תחלה מ"ש מהגביה מציאה לחבירו די"ל דמיירי דלית ליה מעות ע"כ לא מהני נתרצה דלא דמי למציאה שאפשר לו ג"כ להגבותה כמ"ש המרדכי פ"ק דב"מ בשם ראבי"ה ומ"ש כאן בסיפא אבל אם קנאה במעות ראובן כו' ולא אמר אבל אם היה לראובן מעות אורחא דמלתא נקט כל שיש לו מעות מוציא על חלקו וא"כ הוא פליג על ראבי"ה דהוא י"א בתרא בסי' רס"ט דמהני נתרצה אפי' באין לו מעות ודעת רמ"א בזה צ"ע ולענין הלכה ודאי נקטי' דמהני נתרצה כמ"ש סוף סי' רס"ט:

(סעיף ו') היה השער קלוב פי' כגון דבר שמוכרים במדה והוסיפו לו א' ומ"ש סמ"ע דלפי ראות הדיין יש לפסוק כרי"ף והרא"ש יפה כתב ונלע"ד דכן עיקר מצד הדין דהא הרי"ף והרא"ש ועיטור אזלו בחד שיטה כמו שכ' ב"י ובתו' פ' אלמנה ניזונית דף צ"ח כתבו בד"ה (אר"פ) ור"ת ור"י ס"ל הטעם דהואיל שע"י מעותיו נשתכר וכן במרדכי פ' זה והגהות מיימון נמצא ה"ל רש"י יחיד לגבייהו ולא עוד אלא דצ"ל דגם רש"י ס"ל בקצת סברת הרי"ף דאל"כ תקשה לך ולרש"י אמאי חולקין נימא המע"ה כמו דאמרינן בסי' שי"ב לענין ב' לשונות דסתרי אהדדי ובשאר ספיקות אלא ע"כ דיש עכ"פ זכות בבירור למשלח שמעותיו גורמים ויש עכ"פ זכות לשליח שהוא הולך אצל זה המוכר ואיני יודע איזה עיקר ואף שמפרש המוכר שהוא עושה בשביל שליח היינו העיקר אבל מ"מ מגיע קצת למשלח ומספק אמרינן שיחלוקו ולא מהני כאן מוחזק:

לשלוחו. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ב ועיין מדיני שליחות באריכות בתשו' רש"ך ס"ג סי' ס"ה וסי' ס"ו ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' פ"ג. ש"ך:

ידועה. לאו דוקא שא"ל קנה לי בגד פלוני מאיש פלוני בפרטות אלא שא"ל קנה לי בגד והא ראיה שבתוספתא כתוב קנה לי פירות סתם וכ"כ הט"ו בי"ד ס"ס קע"ז ע"ש ואפילו בכה"ג יש עליו תרעומת ונקרא רמאי כשקנאו לעצמו מיהו גם כשא"ל בהדיא קנה בגד פלוני מאיש פלוני אין לו עליו אלא תרעומות עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כ' דנ"ל לענין שיקרא רמאי אינו אלא ביחד לו שם סחורה הידועה וכדאיתא רפ"ג דקידושין דרבה בב"ח כו' אלא לענין תרעומת מ"מ מצי א"ל הפסדתני שהייתי נותן לאחר לקנות ע"כ):

הנותן. כת' רבינו ירוחם ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר ע"כ וב"י הביאו והקשה עליו מדברי הרא"ש בפ"ט דב"ק ולא ירדתי לסוף דעתו דבהרא"ש שם משמע להדיא כר"י ע"ש גבי מ"ש דל"ת מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן כו' גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דהתם א"ל זיל זבין לי כן נ"ל אך על הרא"ש גופיה ק"ל דא"כ היכי קאמר בש"ס התם גבי לוקח שדה מריש גלותא נימא פליגי אבני מערבא דהא אפילו למאן דפליג בעינן שיהא בעל המעות והא הר"ג לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וצ"ל דהתם כיון שאמר הלוקח לעדים לכתוב השטר בשם ר"ג א"כ העדים עומדין במקום ר"ג ודוק וצ"ע. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קכ"ה וקנ"ה. ש"ך:

במעותיו. פירוש במעות השליח. סמ"ע:

יודע. מלשון זה משמע דהיה יודע כן משעה ראשונה שא"ל לקנותו לו ומש"ה אמרינן שמחויב להודיע מיד כדי שלא יסמוך עליו ואפי' בכה"ג אם מפחד שמא יאמר לו זה אל תקנה עד שאשלח ואשתדל שימכרנו לי וביני ביני יקדמנו אחר מותר לקנותו בלי הודעתו מיד רק שיודיעו אח"כ אבל לשון הטור לא משמע כן מדכת' ואם המוכר אינו מתרצה ולדינא נראה דמודים זה לזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דדבריו תמוהין דבש"ס בהא דרבין אזיל לקדושי איתתא לבריה וכן במעשה דרבה בב"ח בכולן מבואר דלכתחלה לא היו יודעים עד שבאו לשם אלא אשעת המקח קאי ע"כ) ועיין בתשו' ראנ"ח סי' מ"ד:

במלוה. ויש עדים כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכן משמע בהה"מ שזהו דעת הרמב"ם ולשון הרב מגומגם עיין בתשו' רשד"ם סי' קע"ה וקע"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ק"ג וסי' קע"ד. ש"ך:

שחוזר. דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה כ"א בששינה דא"ל המשלח לקנות חטים והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי. סמ"ע:

לעצמו. וכ"פ מהרש"ל בפ"ט דב"ק סי' ל"א בשינוי ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש הסמ"ע וע"ש במהרש"ל כי אין דבריו מוכרחים שם עיין בתשו' ר"מ אלשיך סס"י ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ק"ה. ש"ך:

המשלח. (נראה דהכי קי"ל כיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן והטור מביא דבריהם וטעמם נראה דמסתמא אמרינן דודאי לא חזר בו וניחא ליה דליקו בהימנותיה. ט"ז):

סתמא. (פירוש שלא הודיעו בפירוש שקונה לעצמו ולפ"ז הא דס"ב הנותן מעות כו' מה שעשה עשוי היינו שמפרש בהדיא בפני עדים שקנה לעצמו. ט"ז) ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה:

שלו. דאמרי' דהלוה מעותיו לראובן ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו. סמ"ע:

משיכה. ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפילו מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל. שם:

הדר. כת' הסמ"ע דמשמע אם נתן בהדיא המעות להמוכר משמיה דראובן אפילו הן של השליח אפ"ה א"י לחזור בו אפילו קודם משיכה (ואין כן דעת הט"ז ע"ש):

בפירוש. עיין בסמ"ע מה שיישב בזה דל"ת ממה שמסיק בס"ס בס"ט דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו כו' והש"ך כת' בשם הב"ח דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' ע"ש (והט"ז כת' דל"נ לו לא כדברי זה כו' ודעתו דפליגי אהדדי ודעת רמ"א בזה צ"ע ולענין הלכה ודאי נקטינן דמהני נתרצה ע"כ וע"ש):

ואין. זהו ענין בפ"ע ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם א"י לחזור בו. סמ"ע:

לשלוחו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קל"א דף קמ"ג ע"ב ובתשו' מהרי"ט ריש סי' קט"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קט"ז וקי"ז וס"ג סי' ס"ד ס"ה ס"ו ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ:

הפסד. דוקא פחת יוקרא וזולא אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא מחמת השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר להשליח מהמשלח פטור השליח תשו' מבי"ט סי' קע"ט וע"ש ופשוט הוא עכ"ל הש"ך (ועיין בספר בני חיי להגהת הטור אות ו' שהביא דעת הפוסקים בזה ע"ש):

ריוח. ודעת בעל מתיבות ובעל העיטור דחולקים אפילו בדבר שאין לו קצבה כיון ששינה וכ"כ הנ"י פרק הגוזל בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר בש"ס ואע"ג דקי"ל כרבי יהודה דשינוי אינו קונה מ"מ כיון שבגרמת השליח ששינה הריוח חולקין אף שרבו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוספות ושאר פוסקים שפסקו כהט"ו מ"מ נ"ל דהמוחזק י"ל קים לי כפוסקים הנ"ל וכ"כ מהר"י ן' עזרא בתשו' רש"ך ס"ב סי' קט"ז דף פ' ריש ע"ג דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט בשאלות השניות סי' רכ"ו ובח"ב סי' צ' וק"ג וקע"ט. ש"ך:

וכן. בסי' קע"ו ס"י נתבאר דין זה לענין שותפין ע"ש:

לשניהם. כששלחו למחצית שכר דאל"כ הריוח של משלח לבדו לדעת הטור וסייעתו. ש"ך:

וידוע. פירוש כגון שמוכרים בשר ויין במדה או במשקל וקצוב סך המדה והמשקל בדינר וכשנתן המוכר טפי ממדה בדינר מן הדין הי' הכל להשליח אלא כיון דההנאה באה ע"י מעות המשלח אמרו חז"ל שיחלקו המותר וטעם זה כתבו הרי"ף והרא"ש והעיטור וכת' הר"ן דאליבייהו אפילו אמר המוכר בהדיא שנותן המותר להשליח אפ"ה חולקין אבל רש"י כת' הטעם דיש להם להסתפק למי נתן המוכר וכת' הרמב"ן שטעם זה נכון וזהו דעת הרמ"א שכת' ע"ז מיהו אם אמר המוכר בפירוש כו' ומ"מ לפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך על טעם הראשון כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א שפסק כן בפשיטות נגד דעת הרי"ף ושאר פוסקים הנ"ל וכת' דגם בירושלמי איתא כסברת הרי"ף דהואיל והנאה באה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' תנ"ח עכ"ל (וכן דעת הט"ז דעיקר לדינא הוא דיחלוקו אפי' אומר המוכר בפירוש ע"ש):

קצבה. כגון טלית וחלוק וכיוצא בו שנמכרים באומד אמרינן דמסתמא בעד המעות שקיבל נתן הכל דלפעמים מוכרים כ"כ בדינר. סמ"ע:

לשליח. דין זה אתיא אפילו להרי"ף וסייעתו בסעיף שלפני זה דאם גנב או גזל והטעה מה טיבו של בעה"ב בזה וכ"כ ב"י ומוכרח כן דהא הרא"ש כת' לעיל כהרי"ף והכא ס"ל דהכל להשליח עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' א' ובתשו' רשד"ם סי' כ"ו וכ"ז. ש"ך:

המשלח. הרמ"א הלך בדרך המרדכי שכת' דין זה כאן מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה דחולקין אם לא ידע בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ואם המשלח טוען שמא לא ידע והשליח טוען ברי שידע אוקי ממונא בחזקת משלח כן נ"ל עכ"ל הש"ך (א"ה לדעתי הקלושה אינו מוכרע כ"כ לדמות דין זה לס"ו די"ל שם המוכר זיכה להשליח כדכתבו שם הפוסקים טעמם וא"כ אף בדלא ידע זכה משא"כ כאן וצל"ע ודוק):

חולקין. בד"מ כת' דגם ר"י והרא"ש מודים כאן כיון דעסקו תרווייהו ודבריו צ"ע ועיין במרדכי ובתשו' מיי' מי ששולח סחורה לחבירו ממקום אחר והיו מחויבים במכס להאנסים והשליח בערמתו וחכמתו הבריח מהמכס מיד האנסים אין זה מבריח ארי וכו' כיון דהפסד המכס היה ברור וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו וכמה חלוקים וספיקות בדין זה תמצא בתשו' מהר"א ששון סי' ר"א ע"ש ש"ך:

לפשר. וה"ה בראובן ששלח עם משכנות שלו להלות עליהם ברבית מעובד כוכבים כפי מה שיוכל להמציא והשליח אומר שהמציא בסך כך וכך ואח"כ נודע לראובן שלוה בפחות מסך שאמר. א"צ ראובן ליתן כי אם מה שנותן השליח להעובד כוכבים כ"כ בתשו' ד"ר סי' של"א והאריך בזה ע"ש והוא פשוט בעיני ונכון עיין בתשובת רשד"ם סי' קפ"ד. שם (עיין בתשו' הגאון ח"צ ז"ל סי' קמ"ז):

במעות המשלח. כ"כ הר"ן בשם ריש מתיבתא דלא תיקשי אהא דקדושין רפ"ג וכמש"ו בס"ב:

והניח מעות חבירו. כנ"ל וז"ש או מטלטלים דל"ת שהחילוק הוא בין כאן להא דס"א בין קרקע למטלטלין:

קנאה כו' יכול. ונאמן ע"ז דמסתמא קנאה לעצמו כמ"ש בקדושין כ"א ב' וס"ד ב' הב"ע דשויתיה שליח מ"ד כו':

ודוקא כו'. שם מ"ה ב' כתיב שארית כו' ומסתמא לקריבה וז"ש רש"י נ"א ב' שם ד"ה דשויתיה. לכל הבא כו':

שליח כו' אע"פ כו'. ב"א יו"ד א' אבל אמר לו כו' לפי שמעשה ידיו למשלח וע"ש רש"י ד"ה נכש. והוא ינכה כו' וזהו כמו זקפן במלוה: (ליקוט) שליח כו'. ב"מ י' א' אבל א"ל כו' וע"כ כשהגביהו בשביל עצמו ואם בשביל בע"ה אף ברישא לבע"ה לפי המסקנא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חכירו וכן מדפריך רבא לר"נ מ' דלמ"ד קנה חבירו ניחא ושם כיון שמעשה ידיו לבע"ה הוי כמו מעותיו של בע"ה (ע"כ):

מיהו אם. שם א"ל כל כמה כו' כי הדר. ודוקא אמר כמ"ש בב"ק קי"ז הכא בפועל כו' ורשב"א הביא ראיה מב"ק ק"ב ב':

וי"א. דל"ד להא דב"מ הנ"ל דשם כי הדר לא הוי מעשה ידיו של בע"ה אבל כאן מעותיו של המשלח וכנ"ל בס"א וס"ב:

זבין לי. והוא כאמר זכה לי כמ"ש למטה ולפיכך קנה ב"מ שם וא"ת משנתינו:

ואע"פ שחזר. ב"מ יו"ד ח'. וא"ת משנתינו כו' ולא תי' כעולא ש"מ דל"ס להא דעולה ועסי' רס"ח ס"ו ואין המגביה נאמן כו': (ליקוט) ואע"פ שחזר כו'. כמ"ש ברי"ף ב"ק ת"ר שיירא כו' הכא בפועל כו' אמר מיהדר כו' אלמא דוקא אמר כל מה כו' אבל אינו נאמן לומר שכך כיוונתי. תה"א סי' פ"ז (ע"כ):

אע"ג דיהיב. כנ"ל במציאה:

אבל אם. שם במתני' ואמר אני זכיתי זכה בה לתי' ראשון שתחלה קאמר ואע"ג דפליג ר"י היינו משום דלא אמר ושם כי הדר ביה כו' כנ"ל וב"ק שם:

אפי' חזר. כמו בין שכירות הפועל להגבהתו וכן במתני' קודם הגבהה:

אי יהיב כו'. הוא כי"א דס"ג וכמו מציאה:

אבל כו' עד דמודע. ב"ק ק"ב ב' וכי מי הודיעו כו' דשליחותיה קעביד כו'. מ' דאם הודיעו קנה לו ואע"ג דלא עביד שליחותיה והדר בו או שינה ושם לימא פליגא דבני מערבא כו' אי משום הא ל"ק כגון כו':

בד"א כו' אבל. ב"מ שם:

ראובן כו' ושוב כו'. וצ"ל שאמר קודם משיכה כנ"ל בס"ב וס"ד כיון שהיא סחורה ידועה וע"ל ס"ס רס"ט ובבה"ג שם ס"ק ע':

ואפילו כו'. ואינו קדושין שם כנ"ל:

אבל אם. כנ"ל ס"א וסבר כי"א דבפ"ג:

ואין המשלח כו' ואפילו. קדושין ז' א' הילך מנה והתקדשי כו' וכן לענין כו' וע"ל סי' ק"צ ס"ד ע"ש:

וה"ה. גמ' שם ורצה בזה דבין לסחורה כו' דלא כמ' מלשון הרמב"ם לעיל סי' קע"ו סי"א וע"ש:

וכן אם. כ"מ מגמ' שם דה"ה בכל שינוי:

מיהו אם אמר. לפי פירש"י שם ד"ה שיש כו' וכן פי' רב החי:

שלח. דהוי כמו מציאה:

ודוקא. ך"ו א' דשתיך טפי וע"ש בתוס' והג"א שם:

ומי שהיה. כפי' הרי"ף ובע"ה שם בדבר שיש לו קצבה וע"פ המדרש איכה את בפריטי ואנא ברגלי כו' וע"ש ובב"י: (ליקוט) ומי שהיה כו'. כפי' הרי"ף ובע"ה דלהכי חולקין דמחמת מזל של שניהם ע"י מעותיו ושליחותו יחד וכ"כ תוס' ורא"ש וכן הכריחו מרדכי והג"א שם מדמדמי למתני דשם ובירושלמי מפורש דמתני' מיירי שהוקיר המקח והביאו תוס' שם ע"ש צ"ח א' בד"ה אלמנה כו' ועיין בירושלמי פ"ו דדמאי ועהג"א (ע"כ):

ראובן. ב"ק קי"ו אדעתא דארי' כו':

וה"ה. כנ"ל:

וכן מי שנתן. כתובות צ"א ב' וטרפא בכמה כו':

וכן אם נתן. דהמעות ברשות המשלח כ"ז שלא נתן לעכו"ם דלא אמרו תן כזכי אלא אצל ישראל והוי כהולך מנה לפלוני ולא מצאו יחזור למשלח סוף פ"א דגטין: