כיצד נעשה שליח או טעה וקנה ביוקר - טור חושן משפט סימן קפ״ב

אסור להשתתף עם עובד כו"ם שמא יתחייב לו שבועה וכו'. פי' והתורה אמרה לא ישמע על פיך והוא מימרא דאבוה דשמואל פ' ד' מיתות ופסקו כך האלפסי ספ"ק דע"ז והרמב"ם פ"ה מה' ע"ז וספ"ה דשותפין והאשיר"י פרק ד' מיתות מיהו הגהת אשיר"י כתב ר"פ אין מעמידין וז"ל מיהו רבא לית ליה האי דאבוה דשמואל ואפשר דהלכתא כוותיה עכ"ל נראה דטעמו משום דבסוף פ"ק דע"ז איתא הנהו מוריקאי דעכו"ם נקט בשבתא וישראל בחד בשבתא אתא לקמיה דרבא שרא להו ואי איתא דרבא ס"ל כאבוה דשמואל דאסור לעשות שותפות עם עובד כו"ם לא הו"ל לרבא להיות נזקק לשמוע לשאלתם ולא להורות להם דבר וכדתנן בפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ"ו) דהקשו חכמים לר"א ממעשה באמן של בני רוכל ואמרה תינתן כבינתי לבתי וקיימו את דבריה א"ל בני רוכל תקברם אמן פי' מדהוו רשעים לדעתו של ר"א שהיו מקיימים קוצים בכרם דלר"א אסור וקאמר ר"א דלפי שהיו רשעים לא היו נזקקים להם בבית המדרש להורות להם דאין באמירת אמן ממש ומתוך כך היתה הבת מחזקת בכבינתה זו והיו סבורים שקיימו את דבריה אבל לחכמים דמתירין לקיים קוצים בכרם לא היו רשעים וחכמים קיימו את דבריה דיש באמירת אמן ממש דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי אלמא דלד"ה היכא דקא עבדי איסורא אין נזקקים להם להורות לשום דבר ומדנזקק רבא להנהו מוריקאי דעבדי שותפות עם העכו"ם והורה להם דשרי בדנקט עכו"ם בשבתא וכו' מכלל דלית ליה דאבוה דשמואל זאת היא דעת הגהת אשיר"י וב"י לא הבין כך והשיג עליה ומ"מ אנן נקטינן ככל הפוסקים דפסקו להך דאבוה דשמואל גם בהגהת אשיר"י כתב אחר זה וז"ל רב אלפס הביא הכא בשמעתתא ההיא דאבוה דשמואל וש"מ דסבר הלכה כאבוה דשמואל ע"כ אלמא דמסקנתו דאסור לעשות שותפות עם העובד כו"ם וכאבוה דשמואל. וא"ת אמאי אסרינן טפי שותפות עם העכו"ם מלמכור לו או לקנות ממנו וכל שאר משא ומתן עם העכו"ם דשרי כדאיתא בהגהת מיימוני פ"ה דשותפין ואמאי לא חיישינן ג"כ דשמא יתחייב לו שבועה וכו' וי"ל דהתם יכול הישראל ליזהר שלא יבוא לידי שבועה כגון שלא יעשה דבר אלא על פי עדים וראיה משא"כ שותפין דאי אפשר ליזהר משבועה: ומ"ש ואם עבר ונשתתף וכו'. כ"כ התוספות והרא"ש בפ' ד' מיתות והר"ן והמרדכי סוף פ"ק דע"ז על שם ר"ש ור"ת ומבואר מדברי כולם דהסכימו לר"ת שמותר לו לקבלה כדי שלא יפסיד ממונו מיהו כולם מסכימים דאפילו בזמן הזה דנשבעין בקדשים שלהם איסור גמור הוא מדרבנן לעשות לכתחלה שותפות עם העכו"ם דלא קאמר הרא"ש והמרדכי בשם ראבי"ה דעכשיו בזמן הזה אין לחוש כל כך להזכרתם אלא להחזיק פסק של ר"ת דאם עשה שותפות מותר לקבל שבועתו שלא יפסיד אבל לכתחלה פשיטא דאסור לדידהו אף בזמן הזה ושאריה ליה מאריה לב"י דכתב דלענין להשתתף לכתחלה להרא"ש וראבי"ה נראה דשרי דליתא מיהו ודאי להרמב"ן הא דקאמר אבוה דשמואל אסור להשתתף עם העכו"ם כו' לאו איסורא ממש קאמר דליכא איסורא אפילו מדרבנן אלא ממדת חסידות ע' בדברי הר"ן ספ"ק דע"ז טעמו של הרמב"ן וניחא השתא הא דתניא ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות וכו' והך דרבא בעובדא דהנהו מוריקאי דאי איתא דאיסור גמור הוא מדרבנן היאך נקט התנא ברשיעי דעבדי שותפות עם העכו"ם אלא ודאי דליכא אלא מדת חסידות וכדמשמע פשטה דההיא דפ' בני העיר תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עכו"ם מעולם דאלמא דליכא איסור אלא מדת חסידות ככל תיתי לי שבתלמוד ואפילו בזמן חכמי התלמוד דהזכירו שם אלוהות ממש לא היה איסור כ"ש בזמן הזה והכי נהוג עלמא לכתחלה ולא חזינן מרבני קשישי דליגערו בהו כלל:

שלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה. בפ"ק דמציעא (סוף דף י') קאמר רבינא היכא דשליח בר חיובא אין המשלח חייב דא"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא הו"ל לעשות אבל היכא דלאו בר חיובא הוא חייב המשלח ורב סמא אמר היכא אמרינן אשלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל היכא דבעל כרחיה מותיב כגון חצר למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי מיחייב שולחו מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דא"ל לישראל קדש לי אשה גרושה א"נ איש דא"ל לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאי בעי עביד וכו' הכא נמי אי בעי עביד וכו' לא מיחייב שולחן להך לישנא היכא דשליח בר חיובא וכו' הכא נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן וע"ל בסימן רצ"ב סעיף ז' דבדין שליחות יד אמרינן יש שליח לדבר עבירה מגזירת הכתוב: וכתב הרמב"ם האומר לשלוחו וכו'. ריש פ"א מה' של חין:

ומ"ש ואין השליח צריך קנין ולא עדים וכו'. ג"ז שם וכן כתב בסוף פ"ה דמכירה וכן כתב רבינו ע"ש הרא"ש בתשובה לעיל בסי' ע"ג סעיף כ"ח וכ"ט וכן כתב הרשב"א בתשובה אלף ו' ונראה דמה שהוצרך הרמב"ם לפרש דאין חילוק בין מוכר לקונה ובין קרקע למטלטלין זהו לפי שכתב אחר זה עבר השליח ע"ד משלחו לא עשה ולא כלום וכתב עוד היכא דטעה וקנה ביוקר דאע"פ דבמוכר וקונה בעצמו במטלטלין האונאה בשתות ובקרקע אין בו דין אונאה ובלוקח האונאה עד כדי שיראה לתגר ובמוכר חוזר לעולם אבל בשליח שטעה בכולם בכל שהוא חוזר לעולם בין מכר או קנה על ידי שליח בין בקרקע בין במטלטלין וכדכתב בסמוך סעיף ז' לפיכך כתב ג"כ היכא דלא טעה אלא שעבר על דעת משלחו לא עשה ולא כלום בין במטלטלין ובין במקרקעי בין מוכר ובין קונה:

ומ"ש לפיכך אם התנה עמו וכו'. נקט רבינו שוה מנה בדינר וכו' וה"ה בשאר דברים שידוע שהוא עיות כגון שלא באחריות אי נמי כשקנה פירות ולא התנה עמו שיתנם לו כשער הזול כדלקמן וכל כיוצא בזה אם התנה עמו שעושהו שליח בין לתיקון בין לעיוות אינו יכול לחזור בו אלא חדא מינייהו נקט א"נ רבותא נקט אפי' שוה מנה בדינר דהוי עיוות היותר גדול וכ"ש עיוות קטן ממנו וכ"כ הרמב"ם וז"ל לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתיקון ובין לעיוות אפילו מכר לו שוה מאה בדינר וכו' ונ"ל להגיה בדברי רבינו גם כן מלת אפי' וצ"ל אפי' מכר לו וכו' והסופרים טעו וכתבו מלת אם במקום אפילו והא ודאי דלא מהני האי תנאי בין לתיקון בין לעיוות אלא בדברים שלא הזהיר עליו המשלח בפירוש אלא סתם א"ל זבין לי האי מידי אבל אם הזהירו בפירוש על כך וכך אפילו כתב לו בין לתיקון בין לעיוות לא מהני האי תנאה אם עבר ע"ד משלחו במה שהזהיר עליו בפירוש ואין המשלח חייב לקיים מה שעשה השליח היפך מה שהזהיר עליו ולא מהני האי תנאי אלא לדברים שלא הוזכרו בשעה שעשאו שליח וזה דבר פשוט:

וכתב רב האי דה"ה נמי אם הטעה השליח את הלוקח וכו'. ובס"א את המוכר ושניהם אמת דאין חילוק בין שליח של לוקח ובין שליח של מוכר ועיין לעיל בסי' ק"ט סעיף י"ג כתב ג"כ רבינו דעת רב האי והר"ר יונה ושהרא"ש הסכים עם הר"ר יונה ולקמן בסימן רכ"ז סעיף מ"ח הביא דעת שניהם ולא הזכיר הסכמת הרא"ש. וכאן כתב ב"י וז"ל ותמיהני שכתב בשם רבינו האי מכרו בטל ולא חילק בין שתות לפחות משתות עכ"ל. ולפעד"נ דרבינו מפרש דאין ספק דלרבינו האי אין חילוק בין שתות לפחות משתות דבכל ענין המקח בטל ולא הזכיר רבינו האי שתות אלא לפי דבעלמא נמי ביתר משתות המקח בטל אלא דבשתות ופחות משתות המקח קיים וקאמר רבינו האי דבשליח אם הותיר שתות נמי המקח בטל כמו ביתר משתות ואה"נ דה"ה בפחות משתות אלא נקט שתות כלומר אע"פ דאינו יתר משתות אלא שתות וה"ה פחות משתות ואע"פ שלא נעלם מעיני הרא"ש דכך היתה דעת רב האי מ"מ תמה עליו למה לו להזכיר שתות כיון דה"ה פחות משתות נמי המקח בטל וכיון שאין קושיא אלא על לשונו של רבינו האי אבל דעתו ודאי אינה אלא דאין חילוק בין פיחת להותיר בכל ענין המקח בטל לכך כתב רבינו בשמו דבכל שהוא המקח בטל ולא חילק בין שתות לפחות משתות:

עשאו שליח לקנות לו קרקע וכו'. ה"א בפ' ג"פ (קס"ט): (יא) וכתב הראב"ד שכן הדין בכל שליח שעיות וכו'. כ"כ בהשגות פ"א מה' שלוחין והוא משום דהוה קשיא ליה בהך דג"פ מהא דאיתא בפ' האיש מקדש דבכל שינוי לעיוות המקח בטל בכל שהוא א"כ כאן נמי דכייוות השליח דלקחו שלא באחריות יהא המקח בטל ותירץ דאין המקח בטל אלא היכא דהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל אם רוצה במעשה ורוצה שהשליח יתקן לו את העיוות חייב השליח לתקן וכן הדין לכל שליחות עכ"ל ולפי זה לעיל היכא דעבר ע"ד משלחו דבטל המקח ומחזיר אינו אלא היכא שאין המשלח רוצה במקח אבל אם המשלח רוצה במקח צריך השליח לתקן לו העיוות: ומ"ש אבל א"א הרא"ש וכו'. פי' תרתי שמעינן מדברי הרא"ש חדא דלא ס"ל להא דהראב"ד דבמשלח תליא מילתא דכשרוצה במעשה צריך השליח לתקן לו את העיוות דליתא אלא כיון דשינה השליח ועיות המקח בטל ואם ירצה השליח יחזיר לו מעותיו ובגמרא מיירי דלא הו"ל לשליח מעות הילכך חייב לקבל עליו אחריות אם המשלח חפץ בכך אבל ודאי מודה הרא"ש דאין יכול לכפותו למשלח בכך שהרי יכול לומר שהוא רוצה יותר באחריות המוכר מבשלו ועוד כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצלו בעל וצריך להחזיר לו מעותיו כיון שאינו רוצה עוד בשליחותו ליקח ממנו באחריותו ואידך שמעי' מדברי הרא"ש דהא דקאמר דצריך השליח לחזור ולקנות שלא באחריות אינו אלא היכא שקנאה בשם המשלח דהשתא כיון ששינה ועיוות המקח בטל לגמרי וצריך לחזור ולקנותו וכולי אבל אם קנה השדה סתם דהמקח קיים אצל השליח דלעצמו קנה אם רוצה המשלח במקח ימכור לו השליח באחריות ואין צריך לחזור ולקנותו מהמוכר וז"ש רבינו בשמו ואילו קנה השדה סתם וכו' וכן צ"ל מל' הרמב"ם שכתב וז"ל נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה שלא באחריות הרי זה עיוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכר למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח עכ"ל הרי דלא הצריך לחזור ולקנותו מהמוכר ומיירי בלקחה סתם דהשתא לקחה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וא"צ קנייה אחרת דאין לו למוכר דין ודברים אלא עם השליח וכן נראה דעת הר"ן ואין מחלוקת כלל בין הרמב"ם והרא"ש והר"ן לענין פסק דין אלא דהרא"ש מפרש להך דג"פ דהודיע השליח למוכר דקנה השדה למשלח והר"ן מפרשו בקנאו בסתם ולהר"ן צריך לפרש דמ"ש בגמרא זיל זבנה מיניה שלא באחריות לאו למימרא שצריך לחזור ולקנותו מן המוכר אלא ה"ק אתה צריך לקיים המקח שקנית שלא באחריות ולמכרו למשלח באחריות וכך נראה שפירש הרמב"ם אבל אם קנה השדה ממנו בשם המשלח מודה הרמב"ם דהשליח צריך לחזור ולקנותו שלא באחריות כדברי הרא"ש וא"כ לענין דינא ליכא פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש והר"ן אבל כולם פליגי אהראב"ד דסבירא ליה דכשהמשלח רוצה במקח שצריך השליח לתקן לו העיוות ולדידהו המקח בטל ואין צריך לתקן לו והא ודאי פשוט דאע"ג דאיכא לחלק בין שליח למוכר בין קנה ממנו בסתם לקנה ממנו בשם המשלח אבל בין שליח למשלח אין חילוק דבין שהשליח קנה בסתם ובין שקנה בשם המשלח בכל ענין המקח בטל לגבי המשלח ואין השליח יכול לכופו לקיים המקח אפילו יתקן לו העיוות וגם אין המשלח יכול לכופו לתקן לו העיוות אלא מחזיר לו מעותיו כנ"ל ודלא כדמשמע מדברי ב"י דאיכא פלוגתא בדינא בין הרא"ש והר"ן והרמב"ם אלא דמ"ש הרמב"ם וחוזר ומוכרו למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו קשיא לפי זה כיון דאין השליח ולא המשלח יכולין לכוף זה את זה אלא דוקא ששניהם חפצים בכך א"כ לא נפקא לן מידי במה שקנה השדה במעותיו ונראה דאיכא נפקותא היכא דהשליח אין לו מעות ואינו רוצה לקבל עליו אחריות אלא טוען יגבה משדותי כנגד. המעות שנתן בידי והמשלח אינו רוצה לגבות משדותיו שהן זיבורית אלא חפץ בשדה זו שקנה מהמוכר ויתקן לו העיוות אז כייפינן ליה לשליח למכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו אבל ודאי מודה הרמב"ם דאם יש לו מעות לשליח יחזיר לו מעותיו:

הפוסק על השער וכו'. פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ד) וע"פ פי' רש"י והרא"ש והר"ן ומביאו ב"י ומיירי אפילו לא הודיעו שהוא שלוחו של פלוני ואין למוכר דין ודברים אלא עמו אפ"ה כיון שלא משך אלא נתן מעות בלבד דמצי לחזור אלא צריך לקבל עליו מי שפרע אין ראוי לקללו כיון דאנוס הוא דמה לו לעשות וכי תימא יקנה משלו ויפסיד הא לא אמרינן כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית ולא דמי להך דלעיל היכא דקנה שלא באחריות דהתם קנה קנין גמור בכסף ובשטר ובחזקה הילכך היכא דלא הודיעו אין למוכר דין ודברים אלא עמו וקנה לעצמו שלא באחריות וכו' והכא המשלח נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דכיון דשינה השליח ועיוות א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל היכא דלא שינה השליח והמשלח חוזר בו השליח ודאי אין עליו מי שפרע דאנוס הוא ואין בידו למחות אבל המשלת מקבל עליו מי שפרע דכיון דשלוחו של אדם כמותו חשוב כאילו הוא בעצמו פסק על פירות אלו ונתן מעות ואם חוזר בו מקבל מי שפרע וכ"כ נ"י ומביאו ב"י ופשוט הוא:

אמר לשליח מכור לי משדי בית סאה וכו'. פסק כאיכא דאמרי בפרק אלמנה ניזונית דהא לא קמיבעיא דפשיטא דסאה ממנו מכור וכדמשמע מפרש"י דבעה"ב לא מצי לחזור אבל הלוקח מצי אמר איני רוצה אלא בית סאתים ביחד וכן פי' הרא"ש:

א"ל מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה. בעיא דלא איפשיטא שם לאיכא דאמרי ומיירי דמשכח לזבוני האי סאה בתרא בדמי סאה קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ופסקו הפוסקים דמעביר על דבריו הוי ולא קנה לוקח דכיון דלא איפשיטא אית לן לאוקמא קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי: ומ"ש או שמכר הסאתים לשנים וכו'. שם לגירסת הרי"ף פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו לאחד ואפי' לק' וכן אמר רב נחמן ופסקו הפוסקים דלא כרב הונא והקשו התוס' דהא בבעיין דמכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה בעיין לא איפשיטא ולא קנה לוקח משום דשמא לא ניחא ליה לאפושי שטרי כשיצטרך לחזור ולמכור סאה בתרא וכאן לא חיישינן לאפושי שטרא ומפר"ת דקפידא דאפושי שטרא אינו משום דזיילי נכסיה אלא משום טירחא לחזור בכל שטר אחר חתימת עדים והכא מיירי כשהחתים השליח השטרות דליכא תו קפידא אלא לאפושי בעלי דינין וקיי"ל דלא חיישינן לאפושי בעלי דינין ור"י מוקי לה כשמכר בשטר אחד וליכא אפושי שטרי אלא קפידא דבעלי דינין עכ"ל: וכתב הרא"ש דהרי"ף שפסק בבעיא ראשונה דמעביר על דבריו הוי והכא פסק לאחד ואפילו לשנים צריך לחלק כמו שפר"ת ור"י ורבינו תופס תירוץ ר"י עיקר דגם הרמב"ן כתב כך ליישב קושיא זו לדעת הרי"ף כמ"ש ר"י ומביאו ב"י וס"ל לרבינו כיון דלמסקנא היכא דא"ל בסתם מכור לי בית סאתים ומכרו לב' בשטר אחד לא הוי עובר על דבריו ובב' שטרות הו"ל עובר אע"ג דא"ל סתם א"כ ה"ה באומר לו מכור לאחד ומכר לב' בשטר אחד נמי לא הוי עובר דלא אמר מכור לאחד אלא כי היכי דלא ליפשו שטרי עילויה אם מוכר הוא לב' והא דקאמר תלמודא פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי הכי פירושו אמר לאחד פשיטא דהוי קפידא שלא למכרו בשני שטרות לשני בני אדם סתמא מאי מי נימא דוקא לאדם אחד אבל לשני בני אדם אפילו בשטר אחד לא או דילמא בשטר אחד קנה לוקח ואפילו לא אמר סתם אלא להדיא אמר לאחד והשתא ניחא לישנא דקאמר רב הונא לאחד ולא לשנים ורב חסדא ורבה בר"ה אמרו לאחד ואפי' לשנים דמשמע דהזכיר בדבריו למכור לאחד ולגי' הרי"ף בדאמר סתמא קאמרי דהיינו דלא הזכיר לא אחד ולא שנים וכך הקשה בכסף משנה ותירץ דה"פ כשא"ל למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לב' ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לב' בין לק' עכ"ל והוא דוחק אבל למאי דפי' ניחא דאע"ג דקאמר סתמא מאי אפי' הכי קמיבעיא ליה נמי דילמא יכול למכרו לשנים בשטר אחד ואפילו לא הוי סתמא אלא אמר בפירוש מכור לאחד דלא נתכוין אלא שלא למכרו לב' בב' שטרות או דילמא אפילו בסתמא אינו יכול למכרו אלא לאחד אבל לב' לא אפילו בשטר אחד וקאמר רב הונא לאחד ולא לב' אפילו בשטר אחד ודפליגי עליה קאמרי לאחד ואפילו לב' ואפי' לק' בשטר אחד דכיון דלא כתב אלא שטר אחד לא קפיד אע"ג דאמר לאחד דלא קפיד אלא דלא למכור לב' בב' שטרות דלא ליפשו שטרי עילויה זו היא דעת רבינו לדעת רב אלפס דעת נכונה וברורה ולכך כתב לדעתו דלא הוי עובר אלא במוכר לב' בב' שטרות אבל לב' בשטר אחד אפילו א"ל מכור לאחד לא הוי עובר גם לא חילק בין החתימה השליח ללא החתימה כפר"ת משום דס"ל דשינויא דר"י עיקר וכדפי' הרמב"ן לדעת הרי"ף אבל ב"י הבין דהרא"ש תופס כר"ת וגם פר"י ולכן השיב על רבינו דלא חילק בין החתימה השליח ללא החתימה גם הבין דלהרי"ף כשא"ל מכור לאחד הו"ל כאילו אמר לאחד ולא לשנים דאפילו לב' בשטר אחד נמי הוי עובר וכך פסק בש"ע סעיף י' והשיג על רבינו שלא כתב כך ואין מכל זה השגה כדפרישית ודברי רבינו עיקר: ומ"ש והרמב"ם כתב וכו' ולא חילק וכתב עוד א"ל מכור לי שדי ולא פי' אפילו מכרו לק' מכרו קיים. מדברי ב"י נראה שהבין דרבינו קאמר דלא חילק הרמב"ם חילוק זה שכתב לדעת הרי"ף בין מכר לשנים בב' שטרות דהוי עובר למכר לב' בשטר אחד דלא הוי עובר והשיג עליו דהלא גם הרי"ף לא חילק ומ"ש הרא"ש לפרש בדברי הרי"ף אף אנו נאמר כך לפרש בדברי הרמב"ם ועוד ק"ל שכתב רבינו וכתב עוד א"ל מכור לי שדי וכו' והלא גמרא ערוכה היא לא' ואפי' לב' ואפילו לק' ומה צורך לו לכתוב כן בשם הרמב"ם וצ"ע עכ"ל ולפע"ד נראה לפרש דעת רבינו בדבריו אלה כמתמיה על דברי הרמב"ם דקשיא מדבריו אדבריו דבתחלה כתב אמר מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה לא קנה ולא חילק כלומר דלא כתב לחלק הא דלא קנה אינו אלא בשלא מכר לו אלא בית סאה ולא יותר ודילמא לא משכח המשלח מאן דזבין האי סאה בתרא בדמי סאה קמא הילכך לא קנה לוקח אבל אי הדר זבין השליח עוד בית סאה בדמי סאה קמא א"נ המשלח גופיה מצי למיזבנה בדמי סאה קמא קנה לוקח מדלא חילק בחילוק זה אלמא דאפילו מצי לזבוני סאה בתרא בדמי סאה קמא נמי לא קנה לוקח משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עליה ותו מדלא חילק בין מצי לזבוני האי סאה בתרא לאדם אחר ובשטר אחד לתרווייהו דקנה לוקח ובין שני שערות דלא קנה אלמא דבכל גווני לא קנה לוקח ואח"כ כתב עוד הרמב"ם א"ל מכור לי שדי ולא פירש אפילו מכרו לק' מכרו קיים דמשמע אפי' מכרו לק' בק' שטרות ג"כ מכרו קיים וזה היפך מ"ש תחלה באמר מכור לי בית סאתים דמה לי מכור לי שדי ולא פירש ומה לי מכור לי בית סאתים דג"כ לא פירש דבר ואפילו הכי לא קנה לוקח אפי' מכר לשנים בשטר אחד אבל להרי"ף שהביא לשון התלמוד ל"ק הא דאיכא לפרש שפיר כדפי' בסמוך דהכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר סתמא מאי ורב הונא קאמר לאחד ולא לב' וכו' ומובן היטב החילוק בלישנא דתלמודא בין מכר לב' בשני שטרות למכר לב' בשטר אחד משא"כ בלשון הרמב"ם ודוק:

עשה שליח וכו'.. גמ' פ' איזהו נשך: ומ"ש והפירות שאכל הוי אבק ריבית גם בי"ד סי' קע"ד כ"כ רבי' ולשם התבאר בס"ד:

ובהגהות מיימוני פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין דוקא היכא שהשליח בר חיובא ויודע שעושה עבירה אבל בלא"ה לא ועיין בזה בגמרא פ"ק דמציעא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ועיין בתשובות מיימוני ס"ס קנין משכנים סימן כ"ג אימתי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ועיין בזה במרדכי בגיטין פרק המקבל ועיין בגמרא דנזיר דף י"ב מי שרוצה לעשות שליח בדבר שאינו יכול לעשות עכשיו והשליח יעשה כשיהיה ראוי לעשות:

ובתשובות הרשב"א סי' אלף ו' ראובן שאמר לשמעון קח בגדים אלו ואהי' שותף עמך אחר שלקחתם אינו יכול לומר לו משטה אני בך ועל כן יפרע חלקו דשליח שוויי' עכ"ל:

וע"ל סי' רכ"ו ולעיל סי' ק"ט ג כדעת רב האי:

וכתב הר"ן ריש האיש מקדש ודוקא אם המשלח מספיק עצמו באחריות השליח אבל אם אינו מספיק את עצמו בזה יכול לומר שהוא חפץ באחריות המוכר ולא השליח:

וכתבו תלמידי הרשב"א דאפילו לא הודיע השליח למוכר שהוא שליח אלא קנאו סתמא דהואיל ולא נגמר המקח אלא לענין לקבל עליו מי שפרע והמשלח חוזר בו גם השליח אינו צריך לקבל דהוי כמו שחוזר בו מחמת אונס דלא צריך לקבל עליו מי שפרע עכ"ל וכן נראין דברי הר"ן ועיין בדין זה בנ"י פרק איזהו נשך דף י"ג ע"א:

זה אינו תמיה דאין חילוק זה אלא לדברי ר"ת שכתבו התוספות והרא"ש אבל לדברי ר"י [אין] אנו צריכין לחלק ודעת רבינו שדעת הרי"ף כדעת ר"י וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן ולכן אין לחלק בזה והרוצה לעמוד על עיקר הדברים יעיין בתוס' ואשיר"י והרי"ף ולא היה רצונו לחלק להביא לשונות כי אין זה מדרך חיבור זה והרוצה ליכנס בעמקו של הלכה יעיין שם ועיין בריב"ש סי' רי"ד מדין זה:

אסור להשתתף כו' עפ"ד מיתות וכתבו שם רשב"ם ור"ת כמש"ר כאן בשמם וסיים שם ר"ת בטעמו כיון דבזמן הזה נשבעין בקדשים שלהן ואין תופסין בהן אלוהות ואע"פ שמזכירין עמהן ש"ש וכוונתן לאלהיהן מ"מ אין זה שבועה וגם דעתם לעושה השמים ואע"פ שמשתתפין ש"ש וד"א לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך עכ"ל והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור להשתתף כו' לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שא"א לו לעשות אלא על ידי ישראל ועוד אפשר דאין נזהרין שלא לידור ושלא לקיים בשם ע"ז ונראה דלא ישמע על פיך לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופא מזהיר רחמנא אבל בכה"ג אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שהעכו"ם נשבע מאליו ע"י שנתחייב שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן בפרק בני העיר דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדית שותפות עם העכו"ם כו' ולכאורה היה נלע"ד דגם רבינו ס"ל כהרמב"ן דלית ביה אלא מדת חסידות ומש"ה כ"ר בא"ח סימן קנ"ו ז"ל יש ליזהר דמשמע זהירות בעלמא לכתחילה איכא אבל איסור גמור בדבר ליכא בהשיתוף לכתחילה גם באשר"י בפ' ד' מיתות כתב ז"ל מ"מ צריך ליזהר תחילה שלא יעשה עמו שותפות אבל אין ראיה כ"כ מל' ליזהר דהא שם בא"ח לפני זה כתב ז"ל ויזהר מלהזכיר ש"ש לבטלה כו' והתם ודאי איסור יש בדבר:

אסור לעשות סחורה כו' נתבאר בע"ה בי"ד סימן קי"ז:

ואם עבר השותף כו' הוא ממ"ש בסי' קע"ו סי"ז ע"ש וה"נ אם יש הפסד הרי חבירו אמר לא היה רצוני שתעשה סחורה בדברים האסורים: (ד)

שלוחו של אדם כמותו כו' בריש האיש מקדש ילפינן שליחות לכל התורה כו' מדכתיב גבי גירושין ושלח נלמד שהוא עושה שליח ועוד מדכתיב גבי קדשום ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטים והלא אינו שוחט אלא א' אלא מכאן ששא"כ ועביד שם צריכותא ואסקי' דמגירושין ומקדשים ילפינן לכל התורה כולה חוץ מלדבר עבירה והיכא שהשליח אינו בר חיובא [עיין בב"ח] אפי' לדבר עבירה: וכ' הרמב"ם ז"ל האומר לשלוחו צא כו' ואין העושה שליח צריך קנין ומה שהאריך רבי' בהעתקת לשונו ולא קיצר לכתוב וכ"כ הרמב"ם דאין העושה שליח צריך קנין נראה לומר דאילו כתב סתם אין העושה שליח צריך עדים הוה משמע דדוקא לעצמות המינוי שממנה שליח הוא דא"צ עדים אבל כשקונה השליח או שום אדם דבר מחבירו צריך עדים כמו בגיטין וקידושין דלמינוי השליח א"צ עדים ולענין קבלת הגט והקידושין צריך עדים כמש"ר בא"ע סימן ל"ה מש"ה העתיק גם ריש דבריו ללמדנו דהאי א"צ עדים קאי גם אמ"ש לפני זה דהיינו אפי' אכשמוכר או קונה השליח:

עבר השליח כו' ג"ז לשון הרמב"ם שם וכתב הטעם משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכמש"ר בסמוך: וחילק הרמב"ם ז"ל דוקא שהודיעו שהוא שליח כו' פ"ב משלוחין דין ד' כ"כ אעבר אדעת משלחו ע"ש ועד"ר: שמשך או שהמשיך פי' כשמכר השליח שאז המשיך להלוקח או שקנה שאז משך ולאפוקי ממשמעות הגהות אשר"י וכתבתי לשונו בדרישה ודוק:

טעה וקנה ביוקר אפילו בכ"ש כו' כן הוא בגמרא פ' אלמנה ניזונת שליח כמאן כו' וכתב הרי"ף והרא"ש והלכתא שליח כאלמנה שאם טעה כל שהוא מכרה בטל וכן פי' רש"י ועד"ר:

לפיכך אם התנה כו' פי' השליח התנה עם המשלח שיהיה שליח אפילו לעיוות: אם מכר לו כו' צ"ל דמיירי שהתנה עמו שלא יהא בו אונאה ובאופן שכ"ר לקמן סי' רכ"ז סכ"ד דאל"כ הא כ"ר שם סמ"א דיש אונאה לקרקעות כשהוא בכפל דהיינו שוה ק' בר' וכ"ש כאן דמכר לו שוה מנה שהוא כ"ה דינרים בדינר והיותר נ"ל דלשון הרמב"ם תפס רבינו והרמב"ם והרי"ף ס"ל דלעולם אין אונאה לקרקעות כמש"ר שם בשמם ועיין עוד בדרישה: וכתב הרמ"ה ז"ל כו' והמע"ה ואע"ג דהמשלח טוען ברי והמוכר טוען שמא הא אמרינן בר"פ הפרה דגם בכה"ג אמרינן המע"ה וכמש"ר סימן רס"ג ע"ש גם יש עוד סברא לזה דמסתמא כיון שאין לו שכר על שליחותו מה לו ולצרה זו שיקבל עליו לשלם מה שעיוות וודאי מסתמא לא קיבל עליו לכך יכול לומר להמשלח להביא ראיה משא"כ לקמן סימן קפ"ה ס"ה:

וכתב ר' האי דה"ה נמי כו' שהשוו חכמים מדותיהם זכות הלוקח להמוכר וכמו גבי יתומים שמכרו ע"י ב"ד כמ"ש לעיל סימן ק"ט ור"י ורא"ש ס"ל דוקא ביתומים שכמו שהיתומים סומכים על הב"ד כן הלוקח סומך עליהן שלא יעשו לו עול והוה ב"ד שלוחים של אלו ואלו משא"כ בנדון זה דלוקח ידע עם מי נתעסק ומה שקנה ובודאי מחל בפחות משתות וע"ל סימן רכ"ז וא"ע סימן ק"ד:

וכ' הראב"ד ז"ל שכן הדין כו' ע' פי' הראב"ד בדרישה וע"ז כ"ר דהרא"ש לא ס"ל הכי אלא עובדא הכי הוה שהודיעו שהוא שליח ומן הדין המקח בטל ויכול השליח להחזיר לו מעותיו אלא שהמעשה היה שלא היה להשליח מעות ולהמוכר לא היו יכולין לכוף שיחזיר לו המעות אף שהיה בידו מעות משום שהמעשה כך היה שלא היו יכולין לברר שנעשה שליח סתם והמוכר היה אומר ודאי התנה עמך בין לתיקון בין לעיוות והמע"ה וכמש"ר בשם הרמ"ה בסמוך ומ"מ הואיל שהשליח הודה שעשאו שליח סתם ונתבטל המקח הצריכו ר"נ לחזור ולקנות מהמוכר וזהו דוקא בהודיעו שהוא שליח אבל אילו לא הודיעו הרי לעצמו קנאו וא"צ לחזור ולקנותו מהמוכר אלא הוא מוכר למשלח באחריות. וזש"ר ואילו קנה השדה סתם כו' ר"ל המעשה היה בהודיעו אבל אילו קנה סתם ולא הודיעו היה המקח קיים ולא כהראב"ד שלא חילק בין הודיעו או לא ותולה הכל בדעת המשלח והרא"ש ס"ל דאינו תולה בדעת המשלח כלל ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה: וזה נוטה לדעת הרמב"ם כו' כלומר מ"ש הרא"ש בקנה שלא באחריות כשקנה סתם ולא הודיעו המקח קיים נוטה לדברי הרמב"ם שכ' בעבר ע"ד משלחו כשלא הודיעו המכר קיים ודינו בינו ובין משלחו כשאר כל אדם שקנה לעצמו ומיהו כיון שאפשר לחלק ולומר דבקנה שלא באחריות דוקא כתב הרא"ש כן כמ"ש בחידושים להכי כ"ר לשון נוטה כדבר שאין לו הכרע ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שתמה למה כ' נוטה ע"ש ועד"ר:

הפוסק על השטר פ' א"נ דף ע"ד מקור דין זה וע' בי"ד סימן קע"ה: לא השליח ולא המשלח משלח לא דמצי אמר היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי שליח לא דמה בידו של זה לעשות שב"ד יקללוהו ואע"ג דבשלא הודיעו המקח קיים אי הוה קנין גמור לגבי מוכר וכמש"ר לעיל ואם כן השתא נמי למה לא יקבל מי שפרע כיון שלא מכר אלא לו מ"מ אכה"ג לא תיקנו חכמים מי שפרע כיון דאינו חוזר מדעתו אלא מכח המשלח וגם לא נגמר המקח בקנין גמור בין המוכר והשליח כן תירצו תלמידי רשב"א ועמ"ש רבינו בסימן קפ"ג ס"ד בשם הרמ"ה (והוא) דלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח ולא בין המשלח והשליח ע"ש:

מכור לי משדי בית סאה כו' כתובות דף צ"ט היכא דא"ל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוה כו' ופי' הרא"ש דודאי ליתכא מיהא קני בע"כ של מוכר אם ירצה הלוקח אבל הלוקח אי בעי מצי אמר אין אני רוצה לקנות אלא כור ביחד:

ה"ז עובר על דבריו פי' כשמכרו בב' שטרות וכדמסיק וה"ט דלא ניחא ליה דליפשו עליה שטרי משום דזילי נכסיה: בד"א כו' ועשה ב' שטרות פי' ואז אפילו א"ל מכור לי סתם נמי המכר בטל וע"ז פליג ר' האי וכדמסיק רבינו ופלוגתתם תלוי בפי' סוגיית הגמ' וגירסתם ועד"ר שם כתבתי ובררתי בס"ד הכל על נכון: אפילו מכרו לב' בשטר א' כו' דלא ניחא ליה בהרבה בעלי דינים: וא"א הרא"ש ז"ל כ' כו' ולא הכריע ק' דבטור א"ע סימן ק"ג כ' דמסקנת הרא"ש כרב האי וכתבו שם הב"י ומור"ש ז"ל והעלו זה בתימה שם בא"ע ונ"ל ליישב שכאן לא כתב אלא שלא הכריע ור"ל ולא הכריע בטעם והוכחה וראיות שהדין עם רב האי ושם בא"ע כ' ומסקנת הרא"ש הוא כרב האי ולא כ' שהרא"ש הכריע כרב האי ור"ל מדכתב דברי רבינו האי באחרונה משמע דס"ל כוותיה ויש חילוק גדול בין הכריע למסקנא דהמכריע דבר א' בראיות סומך אשמועה ההיא למילף מיניה גם לדוכתא אחרינא ולדמויי ליה כל דכוותיה אבל מסקנא אינו אלא לשמועה ההיא דעלה קאי המסקנא ולא ילפינן מיניה ות"ל: והרמב"ם כ' כו' המשך ל' רבינו הוא כך והרמב"ם כ' ברישא א"ל מכור לי בית סאתים כו' ל"ק ולא חילק פי' ומשמע לכאורה דאפילו אמר סתמא ומכרו לשנים אפילו בשטר א' נמי לא קנה וכ' עוד כו' כלומר אבל ממ"ש עוד בסיפא סתם המקח מובן מדבריו דס"ל ג"כ כהרי"ף דיש חילוק בין שטר א' לב' שטרות ובב' שטרות אפילו אמר מכור סתמא לא קנה ודלא כר' האי ועד"ר:

אינו מכור אלא ע"ז התנאי כו' כל זה נלמד מפ' א"נ דף ס"ד מעובדא דההיא איתתא דאמרה לההוא גברא עד את ונוולה אחי כו' (פי' קרובים ואוהבים): ומש"ר הוי אבק רבית כן הוא דעת הרא"ש אבל להרי"ף ורמב"ם רבית קצוצה הוי כמ"ש בסימן ר"ז ב"י ועד"ר שם הארכתי: