דין מי שירד לאומנתו של חבירו ומי - שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ״ו

אחד מבני מבוי כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' תכ"א ותמ"א וסי' רס"ז ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קע"ב:

חנות שבחצר יכולי' השכנים למחות כו' בהגהות אשר"י כתב דהיינו לכתחלה אבל מהני חזקה ע"ש ועי' בתשובת ר"ל חביב סי' צ"ז:

כופין בני מבוי. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז שהאריך ועיין בב"ח שהאריך ג"כ בזה לבאר דעת הרמב"ם והשיג על הסמ"ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ"ל סברא זו ועיין עוד שם בסמ"ע עד דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו כו' היינו אחר מסקנת האבעי' לקול' ולא ידעתי ליישב מאי קמבעיא ליה לר"ה בר' יהושע מי גרע מבר מתא דשייך בכרגא דפשיטא דא"י לעכב כשיש אומן אחר כ"ש בר מבואה דעיר זו ודוק וצל"ע אבל לשטת ב"י להרמב"ם ופירש"י וטור ותוס' מיושב זה עיין בב"י בס"ו עד ובדקתי בהשגות ולא מצאתי דבר זה כו' וטעה דהי' כתוב וא"א והיה סבור שהוא ר"ת ובהשגות א"א ליתא אלא הוא ר"ת ובאביאסף וכן הוא להדיא במרדכי והגמ' מיימוני בשם אביאסף ומביאם ב"י גופיה לקמן וכן הוא בדפוס הגהו' מיימוני החדשי' ועיין בס' א"א דף פ"ח ע"ש שנראה שלא כוון יפה ע"ש:

ורבים האומרים דבני חצר כו' נמשך אחר מ"ש ב"י סוף ס"א שכתב ודין זה ליתא לדעת שאר הפוסקי' ר"ל במבוי שאינו מפולש אע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקי' מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשו' רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה בתשו' מהר"ס פאדוה סימן מ"א:

ורבי' האומרי' כו'. עיין בתשו' מבי"ט בח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח רע"ג וסי' ל"א דף קי"ג ובתשוב' רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' שס"ג ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן נ"ה:

מוכרים כדי פרנסתם כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד אבל מור"ם אא"כ בסמוך סתם כדברי הטור כו' ולפע"ד נראה דמור"ם ס"ל כמ"ש ב"י דגם ל' הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס ע"ש:

בפרט בזמן הזה. כו' ע' בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשובת מהר"ן ששון סי' קנ"ה:

א' מבני מבוי שאינו מפולש כו' בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוחה תמיד מב' צדדים והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו בקעי בה רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע ע"י זה להאומן לעשות בו מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים משא"כ במבוי שאינו מפולש שאין לה אלא פתח א' ובמקום שנכנסים שם הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק מור"ם וכתב דגם בזה י"א דאין להם טענה זו מחצר לחצר שבאותו מבוי כ"א בדרים עמו באותו חצר עצמו יכולין למחות עליו מה"ט שמרבה עליהן הנכנסים ויוצאים וק"ל:

שבקש לעשות כו' עד"ר שם הוכחתי דהאי שביקש ל"ד קאמר אלא ה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אין מועיל חזקה לזו וכ"כ הרמב"ם והמחבר הביאו בסמוך סעיף ד':

רופא או אומן. אומן פי' כולי עלמא מקיז דם ורופא פירש"י מוהל וכ"כ בעיר שושן כאן ולא דק שהמחבר ע"כ לא סבירא ליה הכי שהרי בסמוך בס"ג כתב דכל מילי דמצוה אינו יכול למחות בו לכן נראה דפי' רופא שהוא רופא לגופות בני אדם ואומן פי' מקיז דם כן צריך להיות להאי גירס' דגרסינן רופא או אומן אבל במיימוני ובטור כתב רופא אומן ולפי זה י"ל רופא שהוא אומן וכן פירש ב"י ע"ש ועד"ר:

סופר שטרות פי' לאפוקי סופר ס"ת וספרים דמצוה היא ולא כהרמב"ן שכ' שגם בזה יכול למחות ועד"ר:

לימוד שאינו של תורה וז"ל ד"מ שם ובפי' המשנה כתב הרמב"ם וז"ל שאם הי' מלמד לתינוקות חשבון או תשבורת יכולין למחות בידו עכ"ל:

ואפי' נתרצו כולם חוץ מא'. כן הדין בכל מצי מעכבי הנזכרים בסי' זה אבל בתקנות שמתקנין הקהל כתב הרא"ש בכלל ו' דין ד' דאין יחיד יכול לבטלן דבזה כתיב אחרי רבים להטות ע"ש:

לא ישכירנו כו' בטור סיים וכתב אפילו אינו מוציא אחר שישכרנו בכדי שישכר אותו זה עכ"ל ועד"ר מה שחלקתי בזה בין שכירות למכירה:

אבל למוכרו י"א דשרי הטעם נ"ל דבמכירה אינו נראה כ"כ שקנאו לעשות בו מלאכתו דהא י"ל שקנאו לנחלה להיות שלו לדירה וידור בו בנו או ישכרנו לאחרים עד שיפנה ממלאכתו זו ואם יבא הלוקח אח"כ לעשות בו מלאכתו הא מצי בני החצר לישתעי דינא בהדי לוקח ולכך לא מיחו חז"ל במוכר כיון שאין הזיקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומ"ה יכולין למחות בו בהמשכיר ועד"ר שם כתבתי דהמרדכי כתב בשם ריב"א דבלמכור לעכו"ם שאינו אומן הסברא הוא להיפך כו' ע"ש שכתבתי טעם דבריו:

אבל אינן יכולין למחות כו' מאחר שכבר החזיק ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' קנ"ה סט"ו בכותש הריפות וכיוצא בו בתוך שלו דיכולין למחות בידו ואפי' חזקה לא מהני בו וכמ"ש בטור שם בסוף הסי' סכ"ח שאני התם דמיירי בקול גדול עד שמנדנד הכותל שהוא היזק גדול וק"ל:

מקול הפטיש כו' ועפ"ר ודרישה שם כתבתי שהטעם שכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין לעכב על מה שאדם עושה בביתו משא"כ בדינים הראשונים שהנכנסים ויוצאים והקול מהן הוא בחצר המשותף לכולם מ"ה יכולין למחות בו מלעשות להן היזק בחצירם ועיין בסמוך ס"ד שחזר המחבר לכתוב הני תרתי דינים דלענין עשיית המלאכה מהני חזקתו ולא לענין הנכנסין ויוצאין:

מאחר שכבר החזיק המ"מ דקדק שדוקא בהחזיק ס"ל להרמב"ם הכי מיהו האי חזקה נראה דאינו ר"ל חזקת ג"ש אלא כל שניכר שעשה מלאכתו ושמע ולא מיחה בו ה"ל להרמב"ם חזקה בנזקין כמ"ש הטור והמחבר בשמו לעיל בסי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה:

אפילו לכתחילה אינו כו'. ולא כמ"ש המחבר לפני זה דדוקא בהחזיק בו כבר מותר וק"ל:

תינוקות ישראל כו' מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ולא כרמב"ם [כהרמב"ן] שכתב ע"פ פירש"י דביותר מנ' והוא מלמד את כולם דאסר ועד"ר:

בני מבוי כו'. ר"ל מבוי שאינו מפולש והרמב"ם והמחבר לטעמייהו דס"ל דגם במבוי כיון שאינו מפולש יכולין למחות בו מפני שמרבה עליהם הנכנסין ויוצאין כמ"ש בס"א וכאן למדנו דאפילו אם כבר החזיק בו אינו מועיל לזה החזקה:

ויוצאין לקנות. ה"ג לקנות ושתקו לא "החזיק "בדבר "זה "ויש להם כו' וכן הוא ל' הרמב"ם בהדי' שם בפי"א דין ה' וע"ש וה"ק אף ששתקו ויש לו חזקה לזה שאינן יכולין למחות בידו מלעשות מלאכתו בביתו או בחנותו מ"מ יש בידם למחות בהנכנסים ויוצאין ואין מועיל לזה חזקה וכבר כתבו המחבר ג"כ בס"ב ע"ש:

כופין בני מבוי זה את זה כו'. דברי המחבר הם הם דברי הרמב"ם וצריכין בר נגר להולמן שכתב המניעות פעם בלשון רבים פעם בלשון יחיד גם מערבב הטעמים פעם משום פיסוק חיותו ופעם משום הנכנסי' ויוצאין ובזה חוזר חלילה דוק בדבריו (והב"י כתב עליו ב' דרכים בביאור דבריו ואינם נוחים להמדקדק בדבריו שימצא בהן כמה דוחקים וגם במאי פליגי הרמב"ם והרבים החולקין עליו שכ' מור"ם על דבריו בב' הגהותיו והנה אציע לפניך ל' הברייתא והגמרא ומתוכו יתלבנו הדברי' בסייעתא דשמיא והוא דבפ' לא יחפור (סוף בבא בתרא דף כ"א) גרסינן בברייתא ז"ל כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנות ולשכנו אינו כופהו כו' אמר רב הונא בריה דרב יושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו עכ"ל הגמרא וק"ל דאיבעי' דלא נפשטא היא וקולא לנתבע ולא מצי מעכב האי בר מבואה אבר מבואה אחרינא והנה הרמב"ם מפרש הברייתא דקתני כופין בני מבואות זא"ז כו' דהוא מטעם דמרבה עליו הנכנסין ויוצאין ובהיות כן עכצ"ל דלא איירי הברייתא במבוי מפולש אלא במבוי שאינו מפולש דבו דוקא שייך טעם ריבוי דנכנסים ויוצאין וכמ"ש בריש סימן זה וג"כ ס"ל דמ"ש כופין בני מבואות ל' רבים אינו ר"ל בני מבוי זה כופין לבני מבוי האחר' דממבוי למבוי לא שייך קפידא דרבוי הנכנסים אפי' כשאינן מפולשין אלא צ"ל דה"ל כאלו קתני כופין בני מבוי זא"ז וה"ק כל א' וא' מבני המבואות יכול לכפות לבני המבוי שדרין בו מלהושיב ביניהן א' מאלו שאף שהדרין עמו במבוי כולם מסכימין להושיבו ביניהן האחד מהן שאינו מסכים יכול לעכב ולומר שהוא יגרום שירבו עליו הנכנסים ויוצאין והשתא א"ש דשינו הרמב"ם והמחבר ל' הברייתא וכתבו כופין בני מבוי כו' בל' יחיד וק"ל ומ"ש בבריית' ולשכינו אינו כופהו ר"ל הדר עמו במבוי או במבוי האחרת שבעיר לפי מאי דקי"ל לקולא כאיבעי' דרב הונא הנ"ל וע"כ צ"ל דמיירי כשיש שם כבר אחד מאלו בני האומניות שלא מיחו בו שום אחד מהן דאל"כ אמאי אינו כופהו הא כ"ע ס"ל דיכול כ"א למחות אפי' אבן מבואו משום הנכנסין ויוצאין אבל כשיש שם אח' ס"ל להרמב"ם דאין זה טענה כיון דלא מיחה בהראשון. ואף שהרישא מיירי בדלית שם אחר צ"ל שבתיבת שכינו רימז לן תנא דברייתא דמיירי שיש שם אחר דאז השני הבא לקבוע שם נק' שכינו של ראשון ולמדונו הרמב"ם דהאי דקתני ולשכינו אינו כופהו ר"ל דאין שום א' מהן יכול למונעו לא אומן הראשון מטעם דפסק חיותו אפי' אם הוא ממבוי אחרת כיון דמ"מ שכינו הוא יושב עיר כמותו ולא א' מבני מבוי כו' מטעם דמרבה הנכנסי' כיון דלא מיחו בהראשון וז"ש הרמב"ם אינן יכולין למנוע בל' רבים ועפ"ז נראה להגיה וי"ו על תיבת אינם וצ"ל ואינם כי מתחלה כתב לשון הברייתא דלשכינו אינו כופהו דמשמעות הל' הוא אאומן שהוא כבר שם דאינו יכול למנוע להבא שם מטעם פיסוק חיותו והוסיף וכתב ואפי' היה מבני מבוי אחר והיינו ע"פ דקי"ל דאיבעיא דרב הונא לקולא לנתבע ורב הונא ג"כ איירי במניעת האומן הראשון וז"ש בר מתא אבר מתא ואח"כ הוסיף עוד וכתב אינם יכולי' למנוע ולמחות בו ור"ל דגם בני מבוי האחרים אינם יכולים למנוע מטעם נכנסים ויוצאין כיון שלא מיחו בראשון והשתא אתי שפיר הרבותא דאע"פ שהיה מבני מבוי האחרת דקאי אשלפניו אטעם פיסוק חיותא ולא קאי אלאחריו אמניעת האחרים מטעם נכנסין ויוצאין דבטענה זו לא מצינו חילוק בין בני מבוי זו לאחרת וק"ל. ואח"כ כתב הרמב"ם דברי רב הונא האחרים דאם הבא אינו שכינו אלא בא מעיר אחרת לקבוע שם יכול האומן למנוע ממנו את כל העיר מטעם פיסוק חיותו ואף שכתב שיש להם למנוע בלשון רבים לשון הברייתא נקט דקתני כופין בני מבוי כו' וכבר כתבתי דר"ל כל א' מהן וכמו שסיים ע"ז שם בברייתא וקתני לשכנו אינו כופהו בל' יחיד וכל אחד כפי טעמו וכמ"ש ומ"ש הרמב"ם שבא לעשות בצד חנותו כו' צד חנותו ל"ד קאמר אלא נקטו משום סיפא ללמדינו דאם הוא נותן מס עמהן אפי' לקבוע בצדו של ראשון אינן יכולין למחות שום אחד מהן וה"ט דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו דאינן יכולין לעכב עליו כלל זהו שטתו וטעמו של הרמב"ם וטעם החולקים כתבתי בדרישה שהן מפרשין דהאי ברייתא דכופין בני המבואות כו' דמיירי בסתם מבואות שהן מפולשין ובהן אין שייך ריבוי הנכנסין וכמ"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם הרישא מיירי שיש שם אומן אחר והוא המעכב משום פיסוק חיותא וכיון שכן קשה למה קתני כופין בני המבואות דר"ל שיכול למחות לו מבוי שלו ולא קתני שיכול למחות לו כל העיר וצ"ל דמיירי בנותן עמהן מס וז"ש מור"ם בהג"ה שניה ורבים האומרים דאפ"ה כו' ור"ל דאפי' נותן עמהן מס וזהו דוקא לשיטתן דמפרשי במבוי המפולש והעיכוב משום פיסוק חיותו משא"כ להרמב"ם דמפרש להברייתא דמיירי במבוי שאינו מפולש והטעם משום ריבוי הנכנסים ומיירי הרישא באין שם אומן אחר וכמ"ש דתו לא קשה למה לא קתני דיכולין לעכב עליו את כל העיר דאין טענת רבוי הנכנסין שייך ממבוי למבוי (ומ"ש כופין בני המבואות ר"ל כל א' מבני המבואות יכול לכפות להאחרים הדרים עמו במבוי וכמ"ש) וגם אין טענ' פיסוק חיותא שייך כשאין שם אחר וא"כ מה"ת לומר דכשנותן עמהן מס שלא יוכל לקבוע חנותו ואומנתו בצדו של האחר באותו מבוי עצמו וק"ל וממילא מבואר טעם פלוגתתן הראשונה דכ' מור"ם בהג"ה דלהרמב"ם דמיירי הברייתא במבוי שאינו מפולש וס"ל דדינו כחצר דשייך ביה טעמא דנכנסין ויוצאין ואפ"ה קאמר דלשכינו א"י לעכב ממילא נלמד דכשיש שם אחר תו אין קפידא וטענה בנכנסין דהוא בשביל אומני' אחרים דהא טעם זה צ"ל דמ"ה אינו כופהו שום אחד מהן לשכינו וכמ"ש לעיל משא"כ להחולקים דס"ל דמיירי במבוי מפולש וי"ל דדוקא במפולש אין מעכבין עליו דשם אין שייך טענת נכנסים וכמ"ש לעיל הא באינו מפולש למאן דס"ל דדינו כחצר ובחצר מסתבר לומר דאף שיש שם אחר מ"מ האחרי' יכולין לעכב ע"ז האומן האחר לקבוע שם מטעם ריבוי הנכנסים ומה שסיים מור"ם וכתב אלא דבעל האומן א"י למחות היינו מאבעייתו של רב הונא דקי"ל בה לקולא דבר מבואה אבר מבואה אחריתי א"י לעכב ואף דשם איירי לדידהו במבוי מפולש לענין טענת פיסוק חיותו אין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש ודו"ק כי בזה עולין יפה דברי הרמב"ם והמחבר וגם דברי מור"ם ז"ל בלי פקפוק:

ומ"ש מור"ם בהג"ה שנייה ז"ל ובני העיר יכולין למחות בכל ענין כו'. ק"ק הא כבר נתבאר דאין שייך טענת הנכנסים במבוי מפולש לכ"ע וכ"ש ממבוי למבוי דהיינו עיר וצ"ל דה"ק דבעל האומנות א"י לעכבו מליכנס מטעם פיסוק חיותא אלא למבוי שהוא דר בו אבל במבוי אחר אינו מעכב עליו אבל בני העיר יכולים למחות בו כ"א את חצירו או מבואו שאינו מפולש שהן דרין בו מטעם נכנסין ויוצאין ואף שהוא נותן מס עמהן מ"מ הא כבר נתבאר שבני חצר כופין זה אל זה שלא לעשות אחד מהן אומן וגרדי ואף שיש כבר עמהם בני אומנות זה ס"ל להחולקים דיכולין למחות וכמ"ש וק"ל וע' בע"ש דדברים מגומגמים טובא בזה שם בסעיף ה' וסותרים זא"ז ע"ש ודו"ק:

עד שישכיר לו בית כו' ונ"ל דאיירי כאן כשאין בני העיר מוחין דאל"כ קשה הא כתב מור"ם בס"ס זה דבני העיר יכולין למחות אף לדור שם:

אבל אינם קובעים מקום עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכ' אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינן רוכלין דאינן רשאין לדור בעיר אחת אם לא ברשות אנשי אותו העיר וע' מ"ש עוד מזה בסמוך:

והוא שימכרו בשוק. עפ"ר שם כתבתי בפי' דברי הטור דס"ל דביום השוק מותר להן למכור בשוק אפי' לבני העיר דלא חלקו בזה ובלבד שלא יהדרו על פתח ביתם ודוקא בהלואה הוא דאסרו להלות אפי' על השוק לבני העיר משום דהלואה הוא דבר ריוח שעיקרו לאחר יום השוק שבכל שבוע ושבוע יתן לו ריוח שלו משא"כ מכירה שהוא דבר התלוי בזמן המכירה לחוד ועמ"ש עוד שם:

מוכרים כדי פרנסתם לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתו מן הרויח עד שיגבה הקפותיו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דלהרמב"ם דשינה בלשונו מל' הגמ' דבגמ' קאמר דמוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהי' להם במה להחיות אבל הרמב"ם לא כ' כדי חיותם אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מינה דבעינן דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאינן מוכרין אלא כדי פרנסתן מהקרן ע"ש וי"ל דמה"נ לא כ' המחבר מן הריוח וק"ל. אבל מור"ם אח"כ בסמוך סתם כדברי הטור וכ' גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה:

עד שיפרעו חובם לשון זה משמע דאיירי כשהן חייבין לאחרים ורוצים לשלם ומשהים שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם. ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא:

או שהיא יותר טובה כו' הב"י כ' דמסתבר לומר דה"ה אם היא יותר רעה ה"ל כתרי מינים והעלוהו בצ"ע ע"ש:

ולכן יכולין למחות בידם כו' ואף מי שאין לו משא ומתן יכול למחות ולומר לו קפסקת חיותי במציאות הבאים לידך והיו באים לידי כ"כ הגהות מיימוני פ"ו משכנים ומהרי"ו בתשוב' סי' ק"ו:

חרם חזקת ישוב ר"ל שעושים חרם ביניהם ששום א' לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל ואף אם הוא רוצה לדור אצל עכו"ם או לבנות לו בית לעצמו אכתי עושין ביניהם חרם שלא ישאו ויתנו שום א' מהקהל עמו וכדמסיק אבל אין עונש החרם חל על הבא לדור שם מאחר שאינן יכולין למחות מן הדין אבל חרם הרב על תלמידו חל וז"ש ואם יש רב בעיר כו' וק"ל:

דאין חרם חזקת ישוב חל על ת"ח. בד"מ כתוב ז"ל ראיתי בא"ז דמס' ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמוהי' במנהגים שמוחי' ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצה של צדיקים עכ"ל. ועיין במהרי"ק מ"ש מחזקת ישוב בשורש ט"ז וכ' וקי"ח וקל"ב וקס"ז וקע"ג וקצ"א וקצ"ב ובמרדכי פרק לא יחפור ופרק חזקת ודיני הסכמתם שם שורש א' קפ"א וקפ"ב ובתשובת מהר"ר דוד כהן בית י"ב י"ג י"ד ל"א ל"ב ובריב"ש סי' שצ"ט תנ"ט קל"ב ותע"ז ודיני מסים תמצא בדברי הטור והמחבר בסי' קס"ג ושם רשמתי מקומות מהאחרונים שנמצאים בהם מדיני מסים ע"ש:

וטוענין חזקה שיש כו' וע"ל סי' ל"ז שכ' מור"ם שדנין בחזקת ישוב וכדומה לזה מצרכי רבים אפי' ע"פ עד מפי עד ואפי' פסולי עדות כשרים להעיד ומטעם דבל"ה כולן נוגעין בדבר והוא מדברי מהרא"י בת"ה סי' שמ"ב:

ויכולין למחות כו'. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק אם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו'. (ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר) וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא הי' מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו דאז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה ד"מ סס"ז:

[סעיף א' רופא או אומן]. יראה אף ברמב"ם רופא אומן כוונתו או אומן שהרי סיים ולא ישכרנו לא לרופא ולא לאומן ומה שהקשה סמ"ע דאי נתכוין רבינו למוהל הא סיים כ"ש מצוה כו' תמהני מאי תיקן לפ"ז במה שפי' רופא נפשות דאטו זה אינו מצוה ונראה דלהכי כתב רבינו מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בי' להורות דדוקא בענין מצוה התלוי בצירוף אנשים כמו אלו דחשיב משא"כ כשאפשר לו לילך לבתי האנשום שצריכין לכך מעכבין עליו שלא לעשותו מוהל אם הוא בענין שיבאו הרבה אנשים לביתו כנלע"ד:

[סעיף ה' ואפי' היה מבני מבוי אחר] תמוה הוא דהא עכ"פ הוא נותן מס למלך דמ"ש בסיפא דחשיב לטיבות' שנותן מס עמהם למלך כיון שגם ברישא מיירי בזה אלא ע"כ דעיקר רבותא בסיפ' שנותן עם בני המבוי המס ששייך למלך מאותה מבוי עצמו ולפז"נ דרבים האומרים שמביא רמ"א על זה מודים בזה דיכול לכנוס אפי' למבוי שיש שם בני אומנות דלאותן הרבים שהם רש"י ותוס' והם מפרשים מ"ש התלמוד ואי שייך בכרג' דהכא דהיינו במס ששייך למושל העיר הזאת הוא מעיר אחרת ובזה פשוט לבעל התלמוד שיש לו רשות לכנס לעיר רק לא לאותו מבוי ואם הוא בעל מבוי אחר עדיף טפי דיכול לכנוס אפילו לאותו מבוי אבל אם הוא נותן המס הפרטי השייך לאותו המבוי עצמו נראה דגם הם מודים שיש לו כח בכל:

מפולש. בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוח תמיד מב' צדדיו והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו דבקעי בו רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע להאומן מלעשות מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים אבל באינו מפולש שאין שם אלא פתח אחד ובמקום שנכנסים הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק הרמ"א דגם בזה יש אומרים דאינם יכולים למחות הדרים במבוי כי אם הדרים עמו באותה חצר יכולים למחות מה"ט שמרבה עליהן כו' עד כאן לשון הסמ"ע ועי' בתשובת מהרשד"ם סי' תכ"א ותמ"א וסי' רס"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קע"ג:

שבקש. לאו דוקא דה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אינו מועיל חזקה לזו כמ"ש בס"ד ע"ש. סמ"ע:

רופא. פרש"י מוהל וכ"כ בע"ש ולא דק שהמחבר ע"כ לא ס"ל הכי שהרי בס"ג כת' דכל מילי דמצוה א"י למחות לכן נרא' דפי' רופא הוא לגופות בני אדם ואומן פירוש מקיז דם להאי דגריס רופא או אומן אבל במיי' ובטור כתוב רופא אומן ולפי זה יש לומר רופא שהוא אומן וכן פי' הב"י ע"ש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דאף הרמב"ם כונתו או אומן שהרי סיים ולא ישכרנו לא לרופא ולא לאומן ומה שהקשה הסמ"ע על פי' דמוהל ממילי דמצוה שבס"ג ותמיהני מה תיקן בזה דאטו רופא נפשות אינו מצוה ונרא' דלהכי אמרו מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה כו' להורות דדוק' בענין מצוה התלוי בצרוף אנשים משא"כ בשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכין לו מעכבין עליו שלא ליעשות מוהל אם הוא באופן שיבאו הרבה אנשים לביתו עכ"ל):

דשרי. נרא' לי הטעם דבמכירה אינו נרא' כ"כ שקנאו כדי לעשות שם מלאכתו די"ל שקנהו לנחלה לדירת בנו או ישכירנו לאחרים עד שיפנה ממלאכה זו וא"כ אין היזקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומש"ה יכולין למחות. סמ"ע:

למחות. בהג"א כ' דהיינו לכתחלה אבל חזקה מהני ע"ש ובתשובת ר"ל חביב סי' צ"ד עכ"ל הש"ך (יכולין השכנים לעכב שלא יעשה חצירו פונדק ואינו יכול להשכירו לעוברים ושבים דה"ל פונדק אבל יכול להשכירו לשנה או לחדשים גם מעכבים עליו השכנים שלא ישכיר חצירו לשכן רע וכל שכן לעובד כוכבים תשובת הגאונים סי' קי"ח. כנה"ג):

תינוקות. מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדי' ודלא כהרמב"ם שכ' ע"פ פרש"י דביותר מחמשים והוא מלמד את כולם דאסור. סמ"ע:

מבוי. ר"ל שאינו מפולש כמ"ש המחבר בס"א וכאן לימדנו דאפילו אם כבר החזיק אינו מועיל לזה החזקה. שם:

כופין. הנה הסמ״ע האריך בטעם פלוגתת המחבר והרמ״א בשטת הש״ס פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) ואין בו נ״מ לדינא ע״כ לא כתבתיו וכתב הש״ך דגם הב״ח האריך בזה לבאר דעת הרמב״ם והשיג על הסמ״ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ״ל סברא זו כו' ע״ש ועמ״ש הט״ז בזה (מי שבקש לקבוע רחיים של בהמה לטחון חטים לכל עובר ושב וחבירו מוחה הדין עם המוחה ואפילו החזיק חבירו. מהר״י אדר' ז״ל סי' ער״ה ומהרש״ך ז״ל ח״א סי' ל״ג. אמר המאסף ואם לטחון לעצמו שאינו מרבה דריסת הרגל לדעת הרשב״א וסייעתו א״י למחות בידו אפי' לא החזיק וכן נתבאר מדברי הרבנים הנזכרים ז״ל ועיין במהרי״ק שורש קל״ב ובתשובת רד״ך בית ל״א חדר ג' ובמשפטי שמואל סי' ק״א ק״ב וקי״ב. כנה״ג):

ורבים. נמשך אחר מ"ש הב"י ז"ל ודין זה ליתא לשאר הפוסקים ר"ל במבוי שאינו מפולש אף ע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקים מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשובת רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה ובתשובת מהר"מ פדואה סי' מ"א עכ"ל הש"ך:

המלך. (אפי' היה לו חנות מקודם והיה פורע מס עם הקהל והלך עם ביתו מהעיר ונתיישב שם י"ב חדש ולא היה פורע שכירות ולא מס עם הקהל יכולים לעכב עליו שלא יחזור. תומת ישרים סי' קי"ט ועיין בתשוב' מבי"ט ח"ג סי' ל"א ובתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' רנ"ט. כנה"ג):

האומרים. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח ע"ג וסימן ל"א דף קי"ג ובתשובת רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשובת מהרשד"ם סימן שס"ג ובתשובת רש"ך ס"ב סי' נ"ה. ש"ך:

שאין. (ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן ראוי לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל. בפרט בזמנים האלו וכן מצאתי שכ' הגאון אב"ד הזקן מורינו ורבינו קלונימוס וז"ל ובזמנים האלו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא. רש"ל ז"ל בתשובות סי' ל"ז ועיין בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וסימן מ"ג. כנה"ג):

קובעים. עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכתב אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינם רוכלים דאין רשאין לדור בעיר אחרת אם לא ברשות אנשי העיר ההיא. סמ"ע:

פרנסתם. לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתן כו' והרמב"ם דשינה לשונו מל' הש"ס דאמרו מוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהא להם במה לחיות אבל הרמב"ם לא כתב אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מיניה דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאין מוכרין אלא כדי פרנסתם מהקרן וי"ל דמשה"נ לא כ' המחבר מן הריוח אבל מור"ם בסמוך סתם כדברי הטור וכתב גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנ"ל דמור"ם ס"ל כמ"ש הב"י דגם לשון הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס. ע"ש:

חובם. לשון זה משמע דאיירי שהן חייבים לאחרים ורוצין לשלם ומשהין שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא עכ"ל הסמ"ע (דוקא בעיר יכולין לעכב אבל בכפרים ובגבולותיה א"י לעכב. משפטי שמואל סי' ס' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ג משפט צדק ח"א סי' מ"ו אבל משם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' [ת] רס"ד כ' דאפילו בכפרים ובגבולו' יכולים לעכב. כנה"ג):

טובה. הב"י כתב דמסתבר לומר דה"ה אם היה יותר רעה דה"ל כתרי מיני והעלהו בצ"ע ע"ש. סמ"ע:

שדרים. עיין בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' קנ"ה (עיין בכנה"ג בהגהת ב"י אות מ' מ"א ומ"ב ע"ש):

חרם. ר"ל שעושים חרם ביניה' ששום אדם לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל. סמ"ע:

חכם. בד"מ כתב ז"ל ראיתי בא"ז דמסכת ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמיהין במנהגים שמוחין ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצת צדיקים עכ"ל. שם:

כולו. (ובכנה"ג הביא בשם חכמי רומי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"צ עוד התרה ועמ"ש עוד שם באות מ"ט ונ' בהגהת ב"י ע"ש:

ויכולין. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק דאם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו' ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר וכן נרא' מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא היה מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו אז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה. ד"מ בסס"ז. שם:

ישוב. (במקום שיש חרם חזקת ישוב אינו מתפשט אלא עד תחומה של עיר אבל חוץ לתחו' העיר מותר לישראל אחר לדור שם ע' אגודה וכתב ש"ג פרק לא יחפור דלא מיירי רק בעיר שיש לה רשות מהישוב מאותה העיר בסתם אבל אם פירש לו המלך או השר שהרשהו ומחזיקו במקום ששולט יד המלך ונותן לו רשות שבכל מלכותו אז הוי העיר וכל גבולה בחזקת ישראל אשר שם ואע"פ שיהיה לעיר מאה מילין גבול סביב לה. יש מקומות שהתקינו שמי שיש לו בית לא ישכור לו בית אחר לדחות למי שאין לו בית וכתב מהרי"ו סי' קי"ח שאם הוא ת"ח וצר לו המקום להעמיד בחורים ואיכא בטול תורה יכול לשכור בית שני ולדחות למי שאין לו בית. תקנות רגמ"ה הובאו במהר"מ מינץ סי' ק"ב עכ"ל כנה"ג):

אחד מבני מבוי. כגי' הספרים בגמ' שם:

שאינו מפולש. דבמפולש אין טענת ריבוי הדרך כמ"ש הרי"ף בפ"ק אהא דאמרינן שם י"א ב' אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו כו' כ' הרי"ף והג"א שם דוקא במבוי שאינו מפולש אבל מבוי מפולש אין מעכבין דה"ל רה"ר:

וי"א דבמבוי. תוס' שם ד"ה אחד. פי' רשב"א דל"ג מבוי אלא חצר דאל"כ תקשי לאביי ורבא נמי ל"פ אלא דפריך ליה לתני בחצר אחרת מותר וההיא דעושה חנות בצד חנות כו' ורשב"ג נמי ל"פ אלא משום דפסקת לחיותי וע"ש בד"ה וגרדי וד"ה כופין. והרמב"ם סובר דרבא פליג אאביי וה"ק א"ה לתני כו' אלא דאסור והיה יכול להקשות מברייתא רק דהקשה לו ממתני' עצמה: וההיא דכופין כו' אין קושיא לרמב"ם לפי פירושו כמ"ש בס"ה ואדרבה משם ראייה דגרסי' מבוי:

או סופר שטרות. כפי' תוס' בשם ר"ח בד"ה בספר ע"ש

לימוד שאינו. כמ"ש הרמב"ם בפי' וכ"ה בגמ' לתינוקות של בית רבן ומתקנת כו':

מפני שמרבה. מתני' שם:

ואפי' נתרצו. כ"כ הרא"ש שם וכן מ' ל' הברייתא כופין בני מבואות זא"ז מ' אפי' יחיד ועסי' קס"ב ס"א אפי' אחד כו':

אבל למכרו. מדנקט שכירות וא"ל משום עכו"ם דבכה"ג שמותר שכירות מותר המכירה ועתוס' ד"ה ולא לסופר. ועסמ"ע:

מאחר שכבר. עבה"ג וכ"ה בתוספתא פ"א אם כדמי חנות ורפת את האוצר אין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מפני ריח רע כו'.

וי"א. כן דעת התוס' וע"ש. ד"ה אחד וד"ה וגרדי וד"ה כופין וכ"כ הג"א שם:

ודוקא. מהא דרב יוסף שם כ"ג א' וכמ"ש בסי' קל"ה:

וכן יש לו. כאן אפי' לכתחלה כמ"ש שם ומודי רב הונא במקרי דרדקי כו'. דאמר מר עזרא תיקן כו' וכן שם בגמ' מתבי אחד מבני חצר שבקש לעשות כו':

בני מבוי. לשון ש"ע עד סוף הסימן הכל לשון הרמב"ם מלב. מ"ש בס"ז ולמכור על יד על יד כדרך החנונים הוא לשון הטור והוא מדברי הרא"ש שם וע"ש ברא"ש:

שהרי הוחזק כו' שהיזק זה כו'. ירושלמי שם תני לשכינו ינול לחזור בו משקיבל עליו אין יכול לחזור בו רשבג"א אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתיין כו' ומרבן: עלינו את הדרך כו' אתיא דרשב"ג כר"מ דתנינן תמן ועל כולן אר"מ אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל כו' והלכה כחכמים וכן שם בכתובות קי"ל כחכמים ומזה פסק בסי' קנה סל"ו ואם קנו מידו כו' אבל כ"ז שלא קנו מידו אע"פ ששתק אין מחילתו מחילה כמ"ש שם יכול לחזור בו וכן במומין אע"פ שהי' בו עד שלא נישאו ושתק ומהירושלמי הזה מ' דהיזק הנכנסים ויוצאים ה"ה בכלל הניזקין שאין להם חזקה וע"ש בירושלמי:

כופין בני מבוי. כפי' שם דבאין שם מאותו אומנות כופין אותו בני המבוי משום טעמא דנכנסים ויוצאין כמ"ש בס"א דבני המבוי יכולין למחות אבל בשיש שם מאותו אומנות ואין מוחין שאז בני המבוי אין יכולין למחות לכל אדם שכבר יש נכנסין דיוצאין רק אם האומן יכול למחות מפני שפוסק חיותיה בזה מחלוקת ת"ק ורשב"ג וה' כת"ק כמ"ש הרי"ף וז"ש ולשכינו אינו כו' ע"כ נ"ל כן דאל"כ אמאן קאמר ברישא כופין אי לשכינו בן מבוי שלו הא אמר אינו כופיהו ואי אבר מבואה אחרינא הא איבעי' לי' לרב הונא בריה דרב יהושע ואי אבר מתא אחריתא מאי אריא בני המבוי אף כל העיר יש לעכב עליו וע"כ נ"ל דמילתא באפי נפשא היא אם אין שם אומן כנ"ל. ועמש"ל מ"ש המפרשים ע"ז:

ורבים האומרים. כמ"ש הרמב"ן בחידושיו וכן מ' מדברי התוס' הנ"ל דאין חילוק דאפי' יש שם אומנות ההיא יכולין למחות שהוכיחו דל"ג מבוי מדתניא ולשכינו אינו כופהו ואע"ג דס"ל דבני המבוי אין יכולין למחות היינו בבן מבוי שלו אבל בבן מבוי אחרת יכול למחות כמ"ש בפ"ק י"א ב' אחד מבני המבוי שבקש להחזיר פתחו כו' מפני שמרבה עליהם את הדרך והא דאמרי' כאן דאפי' אבר מבואה אחרינא אין יכול למחות היינו במבוי מפולש שאין טענה שם מפני רבוי הדרך כמ"ש הרי"ף כנ"ל וכ"כ בד"מ ס"ק ד' נראה מדבריו כו' אבל ל"נ דכאן מיירי במבוי מפולש שאין כאן כו' ע"ש ומזה ראיה לדעת הרי"ף דחילוק בין מבוי מפולש לשא"מ והאיבעיא דרב הונא הוא משום האומן אם יכול למחות וז"ש אלא דבעל האומן כו' ר"ל במקום שאין יכול למחות משום ריבוי הדרך:

אבל גר כו'. הכל משום טענת פסיקת חיותו ועב"ח:

ורבים האומרים. תוס' ד"ה ואי שייך כו' וכ"כ המפרשים משום קושיא הנ"ל הא דקתני ברישא כופין אמאי קאי ותי' דקאי אכה"ג:

הואיל. דבלא"ה אף במבוי אחר יכולין למחות כנ"ל:

ובני העיר. צ"ל החצר ומשום נכנסין ויוצאין כמש"ו וחדא מילתא היא יכולין למחות כו' ויכולין לומר כו' אע"פ שיש. ר"ל דלא כברמב"ם וש"ע לעיל שמחלקין בכך וד' חילוקין הם לשיטת התוס' וב"ה דבני החצר יכולין למחות בכ"ע ובני המבוי שאינו מפולש אין יכולין למחות אבני אותו המבוי אבל אבן מבוי אחרת יכולין למחות ג"כ משום רבוי הדרך ובני מבוי מפולש אין יכולין למחות אפי' אבן מבוי אחרת אבל אבן עיר אחרת יכול למחות אפי' נותן כרגא ובן מבוי אחר אין יכול למחות אפי' אבן עיר אחרת רק אם אין שייך בכרגא:

ואם כו' י"ח. הוא פלוגתא דרש"י ור"ת דר"ת פי' ואי שייך כו' אפי' לא נתן עד עכשיו ורוצה לעסוק במלאכתו וליתן דאין יכולין לעכב רש"י פי' אם כבר נתן אז אין יכולין לעכב אבל בלא"ה יכולין לעכב ופ' בא"ז כרש"י ועבהג"ח:

עד שישכיר לו. דהרא"ש כ בתשו' והביאו הטור דל"ק בגמ' אלא אדם הדר בעיר הזאת ואין שייך במס שלהם אבל אדם יכול לגור בכ"מ שירצה כו' וכ' בב"י שהוא כד' ר"ת וכ' בד"מ שאף רש"י מודה בזה דרש"י ל"ק אלא בדר בעיר אחרת ועוסק במלאכתו שם ועמ"ש בס"ז בהג"ה:

וי"א דלא כו'. כן דקדק מהרי"ק מדברי רש"י בד"ה ואי שייך דלא כרמב"ם וש"ע שכ' מנת המלך וכן מ' בגמ' דכרגא אינו מנת המלך דכרגא הוא כסף גולגלתא כמ"ש שם נ"ה א' ושם ח' א' אמרו מנדה זו מנת המלך ובלו זו כסף גולגלתא:

ואין חילוק כו' דאין. מדאמרי' ברוכלין ואי ת"ח אפי' כו' ופירש"י משום דלאו אורחיה לאהדורי אבל במה שאסור לאדם אחר אפי' לאהדורי אין חילוק וכמ"ש שם ח' א' לענין כריא דפתיא:

וי"א דאם. כמ"ש במקרי דרדקי ומודה רב הונא וכמ"ש בס"י בהג"ה וה"ה מלמדי כו' ועס"ג:

אע"פ. שם בגמ' גבי מקרי דרדקי וניחוש דלמא כו':

ת"ח המביא. גמ' שם:

ויש מתירין כו' ויש אוסרין. הוא בעצמו פלוגתא ראשונה יש מקומות וכ"ה במרדכי ומחלוקתם תליא בפי' הגמ' שם שאני דגים כו' דס' הראשונה מפ' כפרש"י וכ' תוס' אע"ג דבדבר הפקר אף רשע לא מקרי כמ"ש ממתני' דנפל עליה פירש טליתו כו' ראה את המציאה כו' ב"מ י' א' ואמרינן נכסי העכו"ם ה"ה כהפקר כו' ב"ב נד ב' ופי' ר"ת דאפ' רשע לא מקרי דלא אמרי' עני המהפך כו' אלא במכר או בשכירות דאפשר למצוא במקום אחר שאני הכא דאפשר לפרוס מצודתו במקום אחר ועוד דהכא אומנתו בכך ולפ"ד במערופיא ג"כ אסור. וס' האחרונה ס"ל כפי' הר' מיגא"ש דיהבו סייארא כלומר משלחין שלוחם לראות אם יש שם מצודה אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה בורחין מאותו מקום כולו ונמצא מפסיק לחיותיה לגמרי אבל בלא"ה אין מעכב עליו אע"ג דמפחית לחיותיה דמצי אמרי ליה את מטי לך מאי דפסקי לך מן שמיא ואנא מטי לי כו':

מיהו אם. כמ"ש נכסי העכו"ם כו' ופירשב"ם דמקרי רשע ובקדושין פ' האומר תנא מה שעשה עשוי אלא כו':

שני ב"ח. כמ"ש בב"ב שם משום דא"ל אנא קמפליגנא כו' ובב"מ ס' א':

וה"ה מלמדי. גמ' שם. והרמב"ם השמיטה משום דסבר דלא קאי אלא אבר מובאה דנפשיה שלכן אמר כאן ומודי רב הונא וברוכלין אמר ומודי ר"ה בריה דר"י ולכן לא כ' דאין נ"מ לדידן דלא קי"ל כרב הונא ובפ"ב מה' ת"ת כ' בהדיא בבר מבואה דנפשיה ע"ש. והטור ס"ל דנקט רב הונא לרבותא ומה דנקט ברוכלין ומודה כו' משום דברוכלין אפשר דלא מודה רב הונא דלא קאמר שם אלא לאהדורי אבל לאקבועי אפי' במבוי שלו לא דתקנת עזרא שיהו רוכלין מחזירין כו' אבל במקרי דרדקי תקן שיהו מושיבין סופר כו':

כת"ח. ר"ל ת"ח רוכל:

וכן לענין. תוס' ד"ה מעלמא כו':

עד שישתכר. כפי' הרא"ש וכ"פ הרמב"ן מ"ש שיעור חיותייכו:

י"א הא כו'. כמ"ש בב"מ ס' א' וחכ"א זכור לטוב אע"ג דקא מפסיד למוכרים כיון דאיכא רווחא ללקוחות:

ובלבד שיהיו. כ"כ הר"י מיג"ש:

וכשמביאים. דל"ש טעמא דפסקת לחיותי וכן מ' מ"ש מרחץ בצד מרחץ כו' מ' דוקא אותה אומנות:

בני העיר כו' ואם שייכים כו' וכן מי כו'. נלמד מהנ"ל:

מלהרויח. כנ"ל:

וכפי מיעוט. כמ"ש בב"ק קטז ב' ומחשבין לפי משאוי כו':

וי"א הא דא"צ. לפרש"י וכדעת האומרים שאפי' לדור אין לו רשות:

ויש מי. כדעת האומרים דיש לו רשות לדור ואפ"ה אמר וזילו זבוני שיעור כו':

בני עיר אחרת. דל"ל קפסקת לחיותי כנ"ל. מהרי"ק שם:

וכ"ז אע"פ כו'. כדעת רש"י כנ"ל:

י"א. תשו' הרא"ש הנ"ל וכמש"ל:

ויש חולקין. כ"פ מהרי"ק לדעת ר"ת דאפי' לדור וליתן מעכבין עליו ודקדק ג"כ מדאמרינן שם אבל לאקבועי לא וכ' הרמב"ם וש"ע ס"ו אבל אינם קובעים כו' מ' אף לדור:

בפרט כו' הוי כרודף. אע"ג שאין מתכוון להזיקם כמ"ש ב"ק קי"ז ב' ההוא גברא דאקדים כו':

ולכ"ע. ר"ל אף לדעת ר"ת דאין יכולין לעכב היינו בב"ד משום דהעיר הוא כהפקר וכל הקודם זכה אבל רשות להם שלא להניח לירד ולזכות במציאה שאף בכפל ופירס טליתו מעבירין כו' וכן ראה כו':

ויש מקומות. כ' המרדכי שס"ל כר"ת ולכן מדינא א"י לעכב וזה ראיה למהרי"ק שלרש"י יכולין לעכב:

ואז יכולין לכוף ויכולין. היא דבר אחד ר"ל בזה יכולין לכוף במ"ש המרדכי דהחרם הוא מצד מ"ש ורשאין בני העיר להתנות כו' ודוקא על בני עירן ולכן אין יכולין לכוף רק לגזור שלא כו' וכמ"ש מנודה לעיר אחרת כו' שהם אין יכולין לגזור על בני עיר אחרת שינהגו אותו בנידוי רק על עירן וז"ש ואם יש רב כו' שמנודה לרב כו' ור"ל אם התלמיד בא לגור:

וי"א דאין כמ"ש ואי שייך בכרגא כו' אלמא אין עיכוב רק מחמת נתינה המס ות"ח פטור ממש ועבמרדכי שם:

ואם התירו. דתקנת הקהל והתרתם הוא על דעתם וכמ"ש בסנהדרין ה' ב' באותה שעה גזרו תלמיד כו' אא"כ נטל רשות כו' על תנאי מאי ת"ש דא"ל ר"י כו':

ראובן. כמ"ש למטה דנין בחזקת ישוב כמו כו':

וטוענין כו'. ב"ב מ"א א':

ואם שמעון כו' אבל. שם מ"ז א':

שאם אחד סמכו על מ"ש שם במתני' ז ב' כמה יהא בעיר כו' וה"ה לענין אבידת החזקה דקנית החזקה ואבידתו שוין ודוקא שגילה דעתו וסובר כדעת המרדכי שהביא בהגה בסי' קס"ג ס"ב וי"א דבעינן קנה דוקא להשתקע דלא כס' ראשונ' שאפי' בסתם אלא צריך גילוי דעת וה"ה כאן אבל בלא"ה עד שלש שנים כדין חזקה. אבל אם גילה דעתו לחזור לעולם לא אבד כמ"ש שם י"א ב' א"ר ל"ש אלא שלא פרץ כו'. וכ' רש"י דגלי דעתיה דלא סילק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן ויכול לחזור ולקבוע דירתו באותו מבוי משא"כ בפרץ דלא גילה דעתו וחזקה דלסתום לאלתר הוי במקום שלש שנים כמ"ש בסי' הקודמים ועבמהרי"ק:

וי"א דאפי' בסתם. שמפרשים דפרץ פצימיו הוי גלוי דעת שאין סופו לחזור אבל סתם הוי כלא פרץ פצימיו:

בני העיר כו'. כמ"ש בב"ק קט"ז ב' שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס כו' ואי דלא יכול להציל אפי כו' ועסי' קפ"א ס"ב בהג"ה אבל אם אינן יכולין להציל הכל שלו: