דין הרחקת נזיקין - שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ״ה

הבית והעליה כו'. עיין בתשוב' בן לב ס"ג סימן ל"ג:

והזיקה משלם מה שהזיקה כו'. ע"ל סי' תי"ח ס"ב וצ"ע ברי"ף פרק הכונס וביש"ש שם ויש ליישב ודו"ק (הגה ר"ל שלקמן סי' תי"ח ס"ב פסק שאם הרחיק גבי נזקי האש כשיעור פטור והרי"ף פרק הכונס הרגיש בזה ותירץ וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקיהבו רבנן שיעורא ואפי' הכי אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תקשי לן הכי [הכא] דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וקעברה הדליקה יתיר משיעורא וקא מזקה אנוס הוא דמאי ה"ל למיעבד הילכך מכה בידי שמים הוא ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורי והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לחבירו וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב תדע דהא רבנן פליגי עליה דר' שמעון בתנור דקא יהיב שעורא לפטור והכי [והכא] אינהו גופייהו קא יהבי שעורא לפטור עכ"ל וע' ביש"ש סימן כ"ח):

אבל אם ירדו גשמים כו' על הניזק לתקן. צ"ע דלקמן סימן קס"ד כתב מור"ם בהג"ה בס"א ז"ל וכל צרכי הגג על בעל העליה לתקן עכ"ל סמ"ע סקט"ו ועמש"ל בשם הב"ח:

וחול הלח כו'. תמיה לי לפי דעת המחבר כהרמב"ם דבהזיקא דמתונתא פסק האבעיא לחומרא דבעי שניהם הרחקה וסד בסיד וכמ"ש בסעיף י' וא"כ חול הלח היא היזק דמתונתא ודמי לאמת המים וכדאיתא בש"ס דלהכי לא תני תנא דידן במתני' ואם כן למה כלל אותו שא"צ שתיהן וגם על הטור יש לתמוה קצת ודוק וצ"ע וברמב"ם לא נזכר חול לח כלל וסמך אאמת המים וכתנא דמתני' ודוק נ"ל:

מרחיקין את התנור כו' עיין בתשובת מהרשד"ם סימן רס"ז:

וזה דעת הרמב"ם כו' כ"כ ה"ה פ"ח משכנים וכ"פ הב"ח ובתשו' דברי ריבות סימן רע"ז:

לא יחפור אדם בור כו' עיין בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' קנ"ה:

ויסוד בסיד לכותל הבור הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפי' בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא מרחיק ג' טפחים אבל א"צ ג"כ לסוד בסיד עכ"ל סמ"ע ואינו מובן לי דלהרא"ש וטור שפסקו לקולא האבעיא ס"ל אפי' בכותל בור דא"צ לסוד בסיד ואין חילוק וק"ל:

ועד חמשים שנה מיקרי העיר חדש וכ"כ בד"מ והוא במרדכי אבל פשוט דטעות הוא במרדכי וצ"ל ס' שנה שהרי למד שם מפ"ב דכתובות דאיתא התם ס' שנה ומה שתמה בס' תי"ט פ' לא יחפור על המרדכי נלפע"ד דלק"מ דמדקאמר בש"ס פ"ב דכתובות אמר רב חסדא ש"מ מדר' מאיר כו' משמע דס"ל כר' מאיר ולא כר' יודא אבל הדין שכ' הרב צ"ע כיון דהרמב"ם והברטנורה פסקו פ' י"ז מה' אהלות כרבי יודא א"כ הוא הדין הכא וצריך להיו' לדבריהם דרב חסדא ה"ק לרבי יודא פשיטא כיון דתלי בזכיר' א"כ כשאינם זוכרים א"י להעיד אבל לר' מאיר דלא תלי בזכירה ה"א דוקא לענין טומאה תלי בס' שנה אבל לענין עדות תלי בזכירה ותלמודא דחיא דגבי עדות אף ר"מ מודה ומ"מ הדין שכ' הר"ב צ"ע וגם בתי"ט נראה דס"ל דישנה מיקרי כאן כל שאין אדם זוכרה ע"ש:

גורן קבוע עיין בב"י בשם נ"י:

ואם הגורן קודם לעיר כו' עיין בא"א דף פ"ז ע"ד מ"ש בזה מור"ם ואין דבריו נראין למעיין ועיקר כדעת מור"ם ז"ל:

מסלקו ובני העיר נותנים כו'. כ' הסמ"ע סקמ"ח ובש"ס ובטור כתוב האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל אמת שכ"כ הטור והרב המגיד גם הנ"י והרמב"ן בחדושיו דמתני' מיירי דוקא בא"י בזמן שהיתה בישובה אבל קשה לי ע"ז דא"כ היאך משני בש"ס ר' אליעזר היא דהא א"ר אליעזר בהדי' בסוף ערכין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה משום ישוב א"י עיין שם א"ו מתניתין מיירי בח"ל ורבנן דסוף ערכין ס"ל דאין עושין מגרש שדה לעולם ור"א ס"ל דאין עושין מגרש שדה בא"י דוקא אבל בח"ל עושין ודוק ודוחק לומר שטעות הוא במשנה בערכין וצ"ל ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה כו' דקשה מאד לשבש כל ספרי המשניות וכל הש"ס וצ"ע: שוב ראיתי בילקוט פרשת בהר מביא שתי הלשונות במשנה דסוף ערכין ל' ראשון ר"א אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה ואית דתני ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ע"כ ואין ספק דהאמת הוא כלשון הראשון וכדמוכח בש"ס פ' לא יחפור וכן הוא להדיא בתוספתא דסוף ערכין ואתו כל דברי הפוסקים כפשוטו וטעות הוא בכל הש"ס ומשניות שלפנינו ובעל הילקוט שכ' ואית דתני כו' היו לפניו ג"כ נוסחאות הש"ס ומשניות שלנו ואשתמיטתיה הש"ס ס"פ לא יחפור וגם תימה על שאר מפרשי המשנה שלא השגיחו להגיה כן בכל הש"ס ומשניות וק"ל:

מי שבא לעשות משרה כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ח:

שפוטר מלשלם כו'. דין זה נלמד מהכלל דקי"ל גרמא בניזקין פטור עכ"ל סמ"ע הא ליתא לדעת הרמב"ם שהעתיק המחבר וכמ"ש לקמן סי' תי"ח סעיף ט':

הוא שסייעו אותו כו'. ואין נזק בא מכחו עכ"ל רמב"ם ועמ"ש לקמן סי' תי"ח ס"ט:

די"א דבעינן חזק' ג' שנים כו'. עיין בתשוב' ן' לב ספר ג' סי' מ"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ר"ח:

בד"א בשאר ניזקין כו'. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' מ' דף ע' ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' ב' דף י' וי"א ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן קפ"ג:

עשן שאמרו כו'. עיין בתשו' ן' לב סי' מ"ו ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ח וסי' קי"ד דף קמ"ו:

ויש אומרים דבעשן כו'. וכן נ"ל להורות ולי נרא' כמ"ש המחבר דז"ל הר"ב בד"מ ודקדק מהרא"י כן מדברי המרדכי והגהת מיימוני והגה' אשר"י ונרא' דהכי נקטינן דמהרא"י בתרא הוא וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כמ"ש ב"י דיש לדחות דבריהם מקמי הרמ"ה שהי' רב מפורס' עכ"ל ואלו עיין הרב בפסקי מהרא"י גופי' לא הוה כ' כן דגם מהרא"י גופי' לא בריר' לי' האי פיסקא והאי דקדוק שדקדק מדברי המרדכי והגהת מיימוני והגהת אשר"י שכ' בסוף דבריו וז"ל מ"מ אינני קורא עליכם טועים בפסק שלכם הואיל ומצאתם כדבריכם בהדיא בפסקי הגאונים וכבר ידעתם כי אינני רגיל לדקדק בטוב כאשר ימצאו לי הדיני' מפורשי' בפסקי הגאוני' המצויין יותר עכ"ל ונרא' שזאת היתה כוונת הב"י שפסק כהרמ"ה. גם באמת דקדוקו של מהרא"י מדברי המרדכי והגה' מיימוני והגה' אשר"י שם לפענ"ד אינו דקדוק כלל דמה שדקדק מדכתבו המרדכי והגה' מיימוני בשם רב מתתי' בא' שבקש לעשר פורני חביריו מעכבין עליו משום דהיזקו רב ומצוי כו' משמע הא לאו הכי לא מצי מעכב כו' קושטא דמילתא נקט דמעש' שהי' כך היה וגם משום דקאמר התם אח"כ ופורני זה הזיקו מרובה ומצוי ואין לו חזקה כו' להכי נקט הכי משום דאל"כ הוי חזקה גם מה שדקדק מהרא"י שם מהגהת אשר"י וז"ל עוד דקדקתי עכשיו מהגה' אשר"י בשם מהרי"ח דע"כ עשן שאינו תדיר אפי' לכתחלה לא מצי לעכב דכ' אהא דתנן חנות שבחצר יכול לעכב כו' עד אבל עושה כלי ומוכרן בשוק ואין יכול לומר כו' וכתב עלה נראה דאפי' אם רצה להחזיק באומנות אלו מחדש לא מצו לעכב דהא דאמר רב אין מחזיקין לניזקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל שאר נזיקין לא ע"כ הא קמן דמייתי ראיה אמלתא דלכתחלה מההוא דקוטרא וב"ה וא"כ מוכח בהדיא לכל מילי דלאו כקוטרא וב"ה אינון אפי' לכתחלה לא מצי מעכב ועשן שאינו תדיר כתבו אשר"י ותוס' ומרדכי דאינן בכלל קוטרא דקאמר ש"ס עכ"ל נלפע"ד דלא כוון יפה דז"ל הגה' אשר"י שם נראה בכל אלו שאמרו יכול לעכב אם רוצה להחזיק באותו אומנות מחדש דהא דאמר רב לקמן דאין חזקה לניזקין מוקי לה רב זביד בקוטרא וב"ה אבל לשאר ניזקין יש חזקה עכ"ל ולפי שהלשון מגומגם קצת הבין מהרא"י דקאי אסיפא דמתני' אבל עושה כלים ומוכרן בשוק כו' אבל ודאי הא ליתא דא"כ צריך להגיה הרבה בלשון הגה' אשר"י ועוד דא"כ מאי ראיה מייתי מרב זביד דלמא התם דיעבד דוקא דהא קאמרי' התם אין חזקה לניזקין דהיינו דיעבד אלא פשיטא דקאי ארישא דמתני' דחנות שבחצר יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים ומקול התינוקות ועלה קאמר נראה בכל אלו שאמרו יכול לעכב היינו אם עתה רוצה להחזיק באותו אומנות מחדש דהא דאמר רבא אין חזקה לנזקין מוקי לה רב זביד בקוטר' וב"ה דוקא אבל לשאר נזקין יש חזקה א"כ ה"ה הכא דאפי' מזיקו אם כבר החזיק יש חזקה וא"כ לפי דברי מהרא"י מוכח אדרבה מהגה' אשר"י להפך דלכתחלה מצי לעכב בכל ענין אלא די"ל בזה דחנות שבחצר השותפים שאני. וגם מ"ש מהרא"י שם ואף כי בפלוגת' דרבוותא על הניזק להביא ראיה לא נהירא לי דהיינו דוקא כשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שאינו מביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא וגם מסתבר כהרמ"ה דהיאך יוכל זה לעשות לו לכתחלה דבר נזק אפי' כל שהוא בעל כרחו ומכ"ש לפי מ"ש ליכא מאן דפליג על הרמ"ה והלכך כיון דהרמ"ה והטור והנמוקי יוסף פרק לא יחפור ס"ל דאף בעשן שאינו תדיר יכול למחות לכתחלה אין חולק עליהם ודאי דהכי נקטינן:

בית הכסא שאמרו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון ס"ס ס"ח וסימן קל"ט ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קפ"ג.

מי שהחזיק כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רנ"ו ובתשוב' ר"מ אלשיך סי' נ"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ח וסי' קע"א ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ד וקל"ג:

י"א דהדין עמו כו'. וכ"פ הב"ח סי' קנ"ז ס"ה ודימה אותו למחיצ' הכרם שנפרצה בפרק השותפין ובעיני ראייתו כעוכלא לדנא דשאני התם דהיזק כלאים ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא לן דאתי ויותר ברי הוא הזיקא דפורץ גדר בפני בהמת חברו וק"ל:

(סעיף א' ובכירה טפח) כו'. ובשיעור גובה לא תני תנא המדה וכתב רבינו בשם הרמ"ה דהוא ח' טפחים השליש של ד' אמות כמו במעזיבה ואגב נפרש ד"ר בזה דגם הרשב"ם והריב"ח שמביא רבינו באו לתרץ ג"כ קושיא דהרמ"ה והוא על דרך זה דהרשב"ם ס"ל דכירה דאומר תנא במתני' מיירי בכירה פתוח מן הצד ואין השלהבת עולה ממנה רק שיש לו חשש מצד החום שילך דרך המעזיב' א"כ אין חילוק בין למענה בין למטה דגם למענה די במעזיבה טפח וא"ל למה כתב רשב"ם ג' טפחי' דרשב"ם בא לכתוב רבותא דבכל מקום אפי' בדנחתומים דבעי ג"ט ה"ה מלמעלה דסגי עכ"פ בג' טפחים ומש"ה כתב דסגי בג"ט ולא כתב דבעי ג"ט אלא ודאי דבאמת יש לו מקום דסגי בטפח ומש"ה סיים רבינו וע"כ כתב שתנורים שלנו כו' ר"ל דכיון שדין הכירה מוכרח מן התלמוד לדידי' דעל כל פנים סגי בג"ט למד היא לתנורים שלנו כיון שהם פתוחים מן הצד לא כתנור של התלמוד אלא ככירה של הש"ס וכתב ע"ז ולא נהירא לא"א כו' פי' מצד גדולות שלהם אינם דומים לכירה ואף אם נפרש כפירוש רשב"ם והריב"א כו' בא ג"כ לתרץ מ"ט לא חשיב גובה דכירה וקאמר הוא שהתנור של התלמוד מיירי בפתוח מן הצד ויש עליו מחיצות כ"ש בכירה וא"כ סמך התנא דנבעי בכירה ד"א ומזה נלמד לתנורים שלנו שהם פתוחים מן הצד ולפ"ז אין צ"ל בשלנו הטעם משום גדלות כמ"ש הרא"ש והכל ניחא:

(סעיף ב' באוצר יין בא"י) רבינו לא חילק בין א"י לבבל נ"ל שהי' מפרש מאי דאמר רב יוסף הני דידן אפי' דשרגא קשה ליה מיירי בכל יינות אפי' של א"י דמצינו משחרב ב"ה בטלו טעם הפירות ודברי ב"י דחוקים בזה. ע"ש ואם הוחזק כו'. פי' אפי' לרש"י ורי"ף שמביא רבינו סמ"ז דאסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק עדיין שאני רפת הבקר דדירה היא וכיון דאין ההיזק מיד א"צ להרחיק דירתו וכן פרש"י:

(סעיף ד' וחול הלח) מדברי התוספת בגמרא מוכח דבמקום ששולט השמש אצל הכותל צריך להרחיק גם בחול יבש כי כשיתחמם יוסיף הבל כנלע"ד:

(ע"ש או סד בסיד). הכי איתא בהדיא בפרק לא יחפור במתני' בבא דגפת וזבל אא"כ הרחיק ג"ט או סד בסיד וכתבו התוספת דאפי' אם גורסין וסד בסיד מ"מ פירושו או סד דלא נפיש הזיקו כולי האי והא דמבעיא לו בגמרא אי בעינן תרוייהו ג"ט וסד בסיד היינו ברישא דמתני' שם דהיינו הרחקה מבירו דהזכירו בסי"ח ודברי ב"י כאן מאד תמוהים שכתב גבי גפת הוי האבעיא וכ"כ הוא ז"ל בשם רש"י בסמוך ותמהני על פה קדוש יאמר כן דלא עלה על דעת רש"י לפרש האבעיא רק אבבא ראשונה דהוא בור וכמ"ש ואין להאריך כאן וכן מוכח מדברי הרמב"ם דכתב גבי בור וסד בסיד כמש"ר בסי"ח בשמו והיינו מדאמרינן על האבעיא פשיטא וסד בסיד תנן כמ"ש ב"י בשם המ"מ ואלו בגפת כתב כאן או סד בסיד והב"י עצמו כ"כ בשם רש"י:

(ע"ש הכל לפי הענין) פי' דאם הוא מועט אינו יורד תיכף למטה אלא רגיל להיות נבלע בקרקע המעזיבה וע"כ אי מקרי ויורד למטה דרך המעזיבה לא נקרא גירי דיליה ובזה מתורץ מה שהקשה סמ"ע מסי' קס"ד דהוי גירי דיליה אם יורד דרך קרקע:

(סעיף ה' בהג"ה ובגומא צריך ג"כ כו') צל"ע לפי דעת הרמב"ם דמתני' דתנא מי רגלים מיירי בגומא של מי רגלים כמ"ש המ"מ דהיינו השופכין שבתלמוד אמאי שנה התנא מי רגלים בהדי זרעים ומחרישה שייך בהו סד בסיד כמ"ש ב"י היה לו לשנותו מי רגלים בהדי אמת המים ונברכת הכובשין דרישא:

(סעיף ו' אם היו אבנים צחיח סלע) משמע דכל הכותל מלמטה למעל' סלע א' ובד"ר כתב ואם הכותל האבנים בנוי ע"ג סלע ונ"ל דרבינו גרם ברמב"ם ואם היו האבנים על צחיח וכן מוכח מצד הלשון דהאיך שייך ל' של אבנים שהוא לשון רבים על סלע א' וכן נלע"ד העיקר ונראה לי גם בשאר הרחקות א"צ להרחיק אם בנוי הכותל על גבי הסלע ובזה ניחא לי מה שהוקשה לי בד"ר ס"ט שדברי הרמב"ם בכותל אבנים דשם לא בעינן ג"ט אלא בגומא ודוקא ומביא ראיה מברייתא דכ"ד אי אבעי [בד"א דבעי] ג"ט כו' ועיקר הראיה עמ"ש רבינו וצ"ל הא דסגי בטפח כו' וקשה למה הכניס רבי' בנתים דין דבנה ע"ג סלע דא"צ כלום ותו למה כתב בסוף בגומא דצריך ג"כ סיד וברישא לא זכר הסיד אלא נ"ל כוונתם ע"כ הא דאמרינן ברייתא אבל בכותל של אבנים טפח מיירי בהטלה לחוד דאי בגומא מ"ש מאמת המים דבעינן ג"ט וסיד ושם אין חילוק בין לבנים לאבנים ובמסקנת (וכמסקנת) הטור בסמוך בשם הר"ר יונה דא"ל דהכא מיירי דבנוי ע"ג סלע משום הכי די בטפח משא"כ ברישא זה אינו דהא אם היה על גבי סלע אינו צריך כלום אלא ע"כ דלא מיירי שם מגומא דאס"ד בגומא היינו רישא ממש דבעי ג"ט וסייד דלשיטת רמב"ם נפששא האבעיא דתרווייהו בעינן כמו שכתב בסמוך:

(סעיף י"ב ראובן שהיה) כו' ביאור הדברים כבר היה לראובן כותל אצל שמעון כמין ג"ם ועכשיו בא לעשות כותל כנגד הכותל של שמעון דהיינו שרוחב הכותל החדשה תהיה נגד רוחב הכותל שמעון מתחלת הכותל הישנה שלו צריך שירחיק ראובן הכותל החדש מכנגד רוחב כותל של שמעון משום דוושא ואלו לא היה לראובן כבר כותל ישינה כמין ג"ם לא היה עכשיו צריך להרחיק כאן כיון שיש דרך מפולש ביניהם אף שהוא קצר מ"מ רבים הולכים בין הכותלים מה שאין כן עכשיו שאין דרך כלל. ונ"ל ליישב סוגית התלמוד להרמב"ם דמתני' תנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ד' אמות ופרכינן וקמא היכא סמך ומשנינן ה"ק הבא לסמוך לא יסמוך כו' מתקיף לה רבא והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו קתני אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו ברחוק ד' אמות ונפל לא יסמיך משום דוושא וכו' והקשה הראב"ד לפי דברי הרמב"ם דמיירי שהכותל ישן היה כמין ג"ם מאי פריך וקמא היכא סמך הא מצד ליכא דוושא ונלע"ד דהמקשן הראשון הבין ל' המשנה שהיה רוחב כותל הראשון כנגד רוחב של שמעון וע"ז הקשה וקמא היכי סמוך ומשני ה"ק הבא לסמוך כו' אבל כותל הישנה אין שם סמיכות עליה אלא כמין ג"ם היתה ועכשיו בא לסמוך ולעשות כותל חדש ולסמוך רוחב נגד רוחב ופריך רבא והא מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו קתני ש"מ דאותה הסמיכה אחרת היתה כבר ואת אמרת שכמין ג"ם היתה ואינו סמוכה ואוקמא רבא ואף הכותל הסמוכה היתה כבר רחוקה ד' אמות אלא שנפלה לא יחזור ויבנה אותו סמוך תוך ד' אמות משום דוושא כיון שיש גם כן כותל כמין ג"ם ימנעו דוושא ומש"ה כל היכא שאין כותל כמין ג"ם אלא דרך מפולש בקעי בה רבים אפי' שהוא צר ולא יאמר אדם צר לי המקום כי קרוב הוא הדרך שם כנלע"ד ובסמ"ע כתב דרך אחרת והנלע"ד כתבתי:

(סעיף י"ג בהג"ה ועד נ' שנה) נראה שצ"ל ס' שנה שכן הוא בהדיא פ"ב דכתובות איזהו עיר ישינה ס' שנה:

(סעיף י"ח בהג"ה וי"ח דבחדא מנייהו סגי). הוא הרא"ש שהביא רבינו בסי"ח והיינו דס"ל דהאבעיא לא נפשטא בגמ' אי בעינן בהרחקת בור ושיח ג"ט וגם סיד או חד מנייהו סגי ומספיקא אין לכופו לשניהם ודעה הראשונה הוא דעת הרמ"ה שם והיינו דס"ל כהרמב"ם דכיון דאמר תחלה בגמרא פשיטא דוסד בסיד תנן לא משגחינן בדחייה אח"כ במ"ש המ"מ וב"י הקשה בסי"ב מ"ט לא הביא רבינו דעת הרא"ש שם לחלוק על רמב"ם שמביא רבינו סי"ב ולפמ"ש ניחא דנטר עד לבסוף דכולה חדא מלתא היא וא"כ הי"ל לרמ"א לכתוב הך וי"א לעיל בס"י על מ"ש המחבר וסד בסיד כו':

(סעיף כ"א בהגה יש מי שחולקין) לא ידעתי מי החולק ומ"ש הסמ"ע סקמ"ו בזה נראה דרומז על מ"ש המרדכי שם נשאל לרבינו מאיר על אודות ראובן שעשה צינור היא התשובה שכתב רבינו בשם הרא"ש זכרה המחבר בסימן ך' ופסק מהרמ"א דא"צ להרחיק רק ג"ט ונלע"ד דמ"מ מודה בדין זה של המחבר בעשן ובית הכסא שהרי גם במרדכי מביאו ושאני לענין הצינור ואפשר דהניזק יגדור בפני המים כמ"ש שם בהדיא ונלע"ד שאין לזוז מדברי המחבר שהם דברי ר"מהגאון והרא"ש והמרדכי ורב עמרם הכי ס"ל והחולקים לא כתבוהו מפורש:

[סעיף כ"ד ואם לקחו כו'] הטעם דטוענין ללוקח שהמוכר פייס את סביביו במעות ונ"ל שלא אמרו כן אלא במידי שהיה המוכר נאמן בחזקה שיש עמה טענ' אבל במידי דלא מהני חזקה כגון קוטרא ובית הכסא אין טוענין שהמוכר קני' בקנין והיה לו ראיה דזה מהני אפילו במידי שאין לו חזקה כמ"ש ס"ס זה מ"מ לענין ללוקח לא טענינן זה חדא דהא יורש ולוקח שוין בזה בגמרא וביורש אמרינן בכמה דוכת' שאין טוענין בשבילו מלתא דלא שכיחא כמ"ש סי' ק"ח בעיסקא והא ודאי גבי כותל שדרך העולם לעמוד הכותל על סוף הגבול ממש ודאי לא שכיחא שיקנ' בקנין על זה דאל"כ היה גם חזקה מהני ותו ראיה דבגמרא דף כ"ג [נ"ג] פרכינן על מ"ש ואם לקחו הרי הוא בחזקתו והאר"נ אין חזקה לנזקין כו' ואי ס"ד דטוענין ללוקח שהמוכר היה לו קיבול קנין מאי מקשה מאין חזקה אלא ודאי שאין טוענין במילי דלא מהני חזקה ומזה נ"ל עוד דגבי גורן קבוע דהווין הזיקא דגופא ולית בהו חזקה כדמשמע בטור סכ"ח ע"כ אין טוענין ללוקח מטעם שזכרנו ותמהני על הסמ"ע ס"ק נ"ו דגם בגורן ובורסקי טוענין ללוקח ולפי הנראה הוא ברור כמ"ש:

[סעיף כ"ח לקוץ] ורבינו שהביא דברי תשובות הגאון שפסק כרב אע"ג שהוא עצמו לא פסק כן בסי' קס"ז נ"ל שהכריע כאן כיון דמצינו מ"ד אפי' בלא היזק יכול ליטלם לעצמו ואע"ג דלא קיימא לן הכי מ"מ נצרף סברא זו לענין שיכולים לקוץ מאי דאזיקו:

[סעיף ל"א וכרישים מהבצלים] רבינו כתב ואין נראה כן בגמרא וכתב ב"י ואין זו טענה דמודה ר"י בגיריה דיליה כו' ותמהני דמאי גירי שייך בחרדל דהא לא בא עד לאחר זמן ונ"ל דזה עצמו קושית רבינו דבשלמא השדה איכא למימר דהוי וגירי הגומות שחופר ובבור כ"ע מודים מטעם דמרפה הקרקע תיכף אלא בכרישין וחרדל קשיא ליה לרבינו וי"ל לדברי הרמב"ם דבכרישין וחרדל מיירי בחורש תחלה לזרוע ונמצא דה"נ ג"כ בור כדפרכינן בגמרא זרעים תיפוק ליה משים מחרישה מש"ה הצריך ג"ט או מעט יותר והוא במקום סיד שצריך הרחק' בבור ואע"ג דבבור ס"ל לרמב"ם צריך בודאי תרתי ג"ט וגם סיד כמ"ש ס"ו מ"מ כאן דאיכו בור גמור כתב לשון ספק או מעט יותר ורבינו מיירי במפולת יד ואינו חורש קודם הזריעה כנלע"ד:

[וסעיף ל"ב שזה נזק הבא מאליו] ק"ל מ"ש מזרעים שמרחיק והא לא הוה ההיזק עד שיהיו שרשים שיחלידו הקרקע וכן בכרישין יחרדל כו' ונ"ל דדוקא בקלקול זרע לזרע אמרי' שאותו שזרע תחלה עשה קצת שלא כהוגן שלא היה לו לסמוך סמוך למיצר ממש דשמא ירצה גם חבירו לזרוע ויכריחהו להרחיק ואין זה מן הראוי וכן בבור שהוא סמוך למיצר ע"כ יחייב את השני להרחיק משא"כ גבי כותל שדרך העולם להעמיד הכותל על סוף הגבול ממש

(סעיף ל"ה שסיייעו עמו ביד] כצ"ל וכן מצאתי ולא זו אף זו קאמר לא מבעיא ביד אלא אפי' בפה וכתב רבינו שהרא"ש ס"ל ג"ש משמע אפי' בסייע בידו וק"ל מ"ש מסי' קמ"ט [קמ"ב] במסייעו בהולכת פירות דהוה לאלתר חזקה וי"ל דהא אמרינן שם אם אומר לפירות הורדתיו נאמן ה"נ מצי אמר לזמן קצוב מחלתי ונאמן:

[ע"ש בהג"ה וכן ראוי להורות] נ"ל כוונת רמ"א דהביא הרבה פעמי' פלוגת' זו ולא הכריע וכאן הכריע וטרח בעל הסמ"ע בזה לחלק בהכרעת רמ"א סי' קנ"ג סט"ז ותמהני על פה קדוש דלפי הנראה נטר רמ"א עם הבאת פלוגתא זו באחרונה להכריע דהמע"ה וא"צ ג' שנים בכל מקום הגע עצמך לדעת סמ"ע דלעיל דבהרחקות שא"צ ג"ש דהיינו מגפת דס"ד עד הנה למה כתב רמ"א דוקא כאן הכרעתו ולא בגפת שהיא אפי' לדעת סמ"ע א"צ ג"ש אלא ע"כ דנטר עד לבסוף א"כ נאמר הא מלתא בלא שום חלוקים ובכולן הוא כוונת רמ"א כן כנ"ל פשוט בלי שוק ספק ורוח אחרת [ואגב] נזכיר ביאור בד"ר במ"ש סי' נ"ב אבל לדעת א"א הרא"ש שלכל דבר צריך ג"ש כ"ז שאינו מברר כו' ק' להבין כוונתו דאי קמ"ל שהג"ש צריכין בבירור ע"פ עדים פשיטא ותו למה כ' זה כאן טפי מבמקומות אחרי' וכן ל' אבל אינו מתוקן ואי כוונתו שבמקום שיש ספק בין מזיק לניזק אי עשה מחאה אז המחזיק חייב לברר דלא כרמב"ם הא ליתא דבכל מחאה צריך מערער להביא ראיה שעשה מחאה ונראה ליישב דנתכוין רבינו כיון דגם להרא"ש אינו יכול לסלקו מיד עכ"פ אם היה מסייעו כמ"ש בסמוך בסל"ה וכן בחלוקה הג' שראה ושתק מודה הרא"ש דעכ"פ צריך לסבול ממנו קצת איזה זמן מש"ה כתב רבינו נהי דלהרמב"ם מהני המחילה להחזיקו עולמית אבל להרא"ש לא מהני אלא על זמן קבוע א"כ אם יפול בזה ראה ושתק איזה ספק שזה אומר בכה וזה אומר בכה צריך להסיר הזיקו תכף כדברי הניזק דאיהו מיקרי מוחזק:

[סעיף מ"ב ואי לא מסלק לי' לריחא] פי' דלא מהני סילוק אז לאהוי חזקה שזה טוען לא מכרתי לך מעול' שום קרקע והחזקה שלך אינה חזקה ולכך לא מחיתי ומשמע מכאן דכל סילוק ריחא מבה"כ שבביתו במקום דלא הוי חזקה לא מהני כיסוי כי זה יאמר דלמא לפעמים לא תכסהו ואצטרך לטרוח בדינא ודיינא:

והעלייה. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' ל"ג:

גביו. משמע דבסתם תנור איירי ואפי' הכי הצריך ד' אמות בגובה והיינו כדעת הרא"ש ור"י אברצלוני הביאם הטור ע"ש. סמ"ע:

מתחתיה. ובשיעור גובה דע"ג כירה כת' הטור פלוגתא והמחבר סתם ונראה דס"ל דכל הני דקחשיב שוים הם בהרחקת הגובה בד"א דמשום שלהבת העולה למעלה עשו הרחקה טובא ובטפי מד"א ליכא למיחש בשום אחד מהם עכ"ל הסמ"ע (ועיין בט"ז שמפרש דברי הטור בזה ע"ש):

משלם. הש"ך הביא בשם הרי"ף שהקשה בפ' הכונס (כמ"ש הט"ו בסי' תי"ח ס"ב) שאם הרחיק גבי נזקי האש כשיעור פטור ומ"ש מהכא גבי תנור ותירץ דהתם לפי צורך שעה הוא מדליק וקמרחיב בשעורא וקעברה הדליקה יתיר משעורה וקמזקה אנוס הוא דמאי ה"ל למעבד הלכך מכה בידי שמים היא ופטור אבל הכא גבי תנור דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבירו וכיון דלא עביד הכי פושע הוא וחייב וע' ביש"ש שם סי' כ"ח:

בביתו. פירוש אע"פ שאין לו מי שדר עמו בעלייה וברישא איירי במי שאין לו שכנים הדרים סמוך לו וצריך להרחיק בשביל זה שדר עמו בעלייה. סמ"ע:

אוצר. ל' הטור תחת אוצר תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בעה"ב יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין כו'. שם:

בא"י. פי' הסמ"ע דיין של א"י הוא חזק לאפוקי של שאר ארצות דחום בעלמא מפסידו (והט"ז כ' דהטור לא חילק בין א"י לבבל ונ"ל שהי' מפרש מאי דאמר רב יוסף הני דידן אפי' דשרגא קשה להו מיירי בכל יינות אפי' של א"י דמצינו משחרב ב"ה ניטל טעם הפירות ודברי ב"י בזה דחוקים עכ"ל):

רפת. ה"ה דאספסתא אסור להכניס דאחר שמתחממת מסרחת ומפסיד היין דא"י כ"מ בגמ' וכן הוא ברי"ף ע"ש והרמב"ם והמחבר חדא מינייהו נקטי. סמ"ע:

בתחילה. ואם באים לעשות יחד זה חנות בביתו וזה אוצר בעלייתו צריכין לעשות פשרה ביניהן כ"כ הסמ"ע (וז"ל הט"ז אם הוחזק כו' פירוש אפי' לרש"י ורי"ף דאסרו לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק עדיין שאני רפת בקר דדירה היא וכיון דאין ההיזק מיד א"צ להרחיק דירתו וכן פרש"י עכ"ל):

וכיוצא. פירוש דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ"מ יש גילוי דעת בזה שיאצר אח"כ ג"כ חטים והדומה לו שיפסידו מכחו. סמ"ע:

מעכב. פירוש קודם שיעמיד התנור יכול למחות בו שלא להעמידו. שם:

מיד. דאז הוי גירי דיליה אבל כשאין יורדין מיד הוי גרמא בנזיקין דפטור. שם:

הניזק. כ' הסמ"ע דצ"ע דבסי' קס"ד ס"א כת' הרמ"א דכל צרכי הגג על בעל העלייה לתקן ע"כ והש"ך תירץ וז"ל המעיין בתשובת הריב"ש סי' תק"ז יראה שדברי הרמ"א כנים דבכאן מיירי דאף שבעל הגג מתקן צרכי הגג מ"מ ירדו גשמים על אותה התקרה דמיירי שאין שם צנור להגג ומוכרחים המים לבא על התקרה ותו אינו פושע ולכך על הניזק לתקן (והב"ח תירץ דנדון הריב"ש ז"ל הוא במי גשמים הבאים שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף אבל בסי' קס"ד הוא פושע שלא תיקן הגג. כנה"ג):

הלח. מפני שלחלוחו מקלקל החומה ואף שאינו מוציא הבל ואע"ג דאיתא בש"ס ופוסקים דחול מוסיף הבל היינו דוקא כשטומנין בו דבר חם משא"כ כשהוא סמוך לחומה הוא קר כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך תמוה לי לפי דעת המחבר כהרמב"ם דבהיזקא דמתונתא פסק האיבעיא לחומרא דבעי הרחקה וסד בסיד וכמ"ש בס"י וא"כ חול הלח הוא היזק דמתונתא ודמי לאמת המים וא"כ למה כלל אותו דא"צ שתיהן וגם על הטור יש לתמוה קצת וצ"ע ובהרמב"ם לא נזכר חול הלח כלל וסמך אאמת המים וכתנא דמתניתין נ"ל עכ"ל (וכת' הט"ז דמדברי התוספות מוכח דבמקום ששולט השמש אצל הכותל צריך להרחיק גם בחול יבש דכשיתחמם יוסיף הבל עכ"ל):

טפחים. ונראה פשוט דגם בזרעים ומחרישה אפי' בכותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים כיון דטעמייהו הוא משום התמוטטות הקרקע ודומיא דגומא ומי רגלים דאיירי בכותל אבנים כמ"ש הטור שם בהדיא ומש"ה צריך דוקא גומא דבלא גומא בהרחקת טפח סגי אבל בשל לבנים אפי' בהשתנה בעלמא בלא גומא בעינן ג' טפחים. סמ"ע:

סלע. לכאורה נראה דוקא משתין בצדו קאמר אבל בגומא שמי רגלים בצדו אפי' בכה"ג אסור אבל הב"י כתב דס"ל להטור דלדעת הרמב"ם אפי' בגומא אינו צריך הרחקה בצחיח סלע ובתשובה הארכתי בזה ולמדתי מזה דין חפירת ביה"כ בצד כותל של אבנים המשותף בינו ובין חבירו ועומד על יסוד קשה במצוקי ארץ הדומה לסלע בכה"ג אם צריך להרחיק ג"ט או לא עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הט"ז בדין זה דצחיח סלע. ע"ש:

התנור. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רס"ז:

לבנים. היינו דוקא בכל ההרחקות שמרחיקין משום שמפסידין לכותל לאפוקי זרעים ומחרישה וגומת מי רגלים דלאו משום פסידא דכותל הוא אלא משום דמתמוטט על ידם יסוד הקרקע וה"ה הרחקת מי רגלים. סמ"ע:

הרמב"ם. כ"כ הה"מ פ"ח משכנים וכ"פ הב"ח ובתשובת דברי ריבות סי' רע"ז. ש"ך:

מערה. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קנ"ה. שם:

לכותל. הרמב"ם סבירא ליה דכן הדין אפילו בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא הרחקת ג"ט אבל א"צ לסוד ג"כ בסיד עכ"ל הסמ"ע ואינו מובן לי דלהרא"ש והטור שפסקו האיבעיא לקולא ס"ל דאפילו בכותל אינו צריך לסוד בסיד ואין חילוק. שם:

מיהו. כבר כתבתי דאפי' במי רגלים אינו צריך תרתי הרחקת ג' טפחים וגם לסוד בסיד כ"א כשמתקבצים בגומא והרמ"א אהרחקת ג"ט לחוד קאי. סמ"ע:

כותלו. הסמ"ע פירש דכ"כ לרבותא דאע"פ דהיה שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין ג"ם והיא מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקי' דילכו סמוך לה ויצטרכו אח"כ לסבב כל אורך כותל ראובן ולחזור אח"ז פניהם לילך דרך העברתו אפ"ה צריך ראובן להרחיק ד"א כשבא לבנות כותל שני נגד כותל שמעון עכ"ל (ודעת הט"ז לבאר ולפרש דין זה בדרך אחר ע"ש):

חמשים. וכ"מ בד"מ והוא במרדכי אבל פשוט דט"ס הוא וצ"ל ששים שנה שהרי למדו מפ"ב דכתובות דאיתא התם ס' שנה (וכ"כ בט"ז) ומה שתמה התוי"ט פ' לא יחפור על המרדכי נ"ל דלק"מ דמדקאמר בכתובות שם אמר רב חסדא ש"מ מדר"מ כו' משמע דס"ל כר"מ ולא כר"י אבל הדין שכ' הרב צ"ע כיון דהרמב"ם והרע"ב פסקו פי"ז מאהלות כר"י א"כ ה"ה הכא וצ"ל לדבריהם דרב חסדא ה"ק לר"י פשיטא כיון דתלי בזכירה א"כ כשאינם זוכרים א"י להעיד אבל לר"מ דלא תלי בזכירה ה"א דוקא לענין טומאה תלי בס' שנה אבל לענין עדות תלוי בזכירה והש"ס דחי דגבי עדות אף ר"מ מודה מ"מ הדין שכ' הרב צ"ע וגם בתוי"ט נראה דס"ל דישנה מקרי כאן כל שאין אדם זוכרה ע"ש. ש"ך:

גינה. הטעם שאין דרך בני אדם להלך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים. טור וע"ש סמ"ע:

המלך. ז"ל הב"י דכיון שקנאו מן השר מסתמא החזיק בד"א הצריכות לו לדוושא הלכך חבירו הבא לקנות ג"כ מהשר א"י לבנות שם שהן של חבירו אבל אי לאו הכי א"צ להרחיק ולשעבד קרקע שלו בכותל חבירו לחזקו. שם:

מהשובך. מל' הרמב"ן והר"ן משמע דכשמרחיק הסולם מהשובך ד"א אף ששניהם סמוכים לכותל א' מותר להעמיד שם וה"ט משום דכל שא"י לקפוץ בקפיצה אחת לא מחשב גירי דיליה והטור לא ס"ל הכי. שם:

לבורות. שדה בית השלחין מקרי עשוי לבורות ושל בית הבעל אינו עשוי לבורות. שם:

סגי. (וכתב הט"ז דה"ל להרמ"א לכתוב האי וי"א לעיל ס"י על מ"ש המחבר ויסוד בסיד כו' ע"ש):

בהיתר. ול"ד להא דבסי' קנ"ד סכ"ח שאם מכר או נתן החצר ושייר הבית לעצמו דרשאי אותו שזכה בחצר לבנות בפני החלונות אע"פ שהראשון עשאם בהיתר וא"ל דשאני התם דבעל החלון יזיק לו כל שעה בראייתו דהא כתבתי שם ובסי' קנ"ג דבלא היזק ראיה נמי מיירי וי"ל דשאני התם דבעל החצר הבונה כותל אינו עושה לו היזק בידים בבנינו אלא בגרמתו אבל הכא בכל מרא דחפר זה השני בסוף ו"ט מפסיד לו ולחבירו בידים וכיון דצריך להרחיק ו"ט זה מזה שורת הדין נותן כיון דכבר חפר זה הבור בהיתר שירחיק השני כל הו"ט כן כתב הרא"ש שם. סמ"ע:

שחולקין. פי' הסמ"ע דס"ל דבגומא של אבנים בהרחקת טפח סגי וכשאינו של אבנים סגי בג"ט (וז"ל הט"ז לא ידעתי מי החולק ומ"ש בסמ"ע נראה דרומז על מ"ש המרדכי נשאל לר"מ על אודות ראובן שעשה צנור כו' והוא מ"ש המחבר בס"כ ופסק הרמ"א דא"צ להרחיק רק ג"ט ונ"ל דמ"מ מודה בדין זה של המחבר בעשן ובית הכסא שהרי גם במרדכי מביאו ושאני בצנור דאפשר שהניזק יגדור בפני המים כמ"ש שם בהדיא כנ"ל שאין לזוז מדברי המחבר שהם דברי ר"מ גאון. והרא"ש והמרדכי ורב עמרם הכי ס"ל והחולקים לא כתבוהו מפורש עכ"ל):

קבוע. לאפוקי אם הוא ארעי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ודלא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש. סמ"ע:

מסלקו. פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנין לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים כיון דרבים משותפין בו ע"ד קדירה דבי שותפי כו' ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שויו מבני העיר ובש"ס וטור כתוב האי דינא בהרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיטו מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך בזה ומגיה במשנה דערכין. ע"ש:

ולדון. מפורש בהגמ"ר שם שאף שהי' להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדין בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו. סמ"ע:

לנטיעת. שהמוץ נכנס בפרח הפרי ונרקב ע"י. ומנירו משום דהמזבל שדהו יותר מהצורך הוא נשרף ונפסד. שם:

השובך. הטעם שלא יפסידו זרעוני גינה שבתוך העיר או שעל גגי העיר ושיערו חכמים דבנ' אמה מליא כרסייהו ותו לא אזלי לאכול שם:

ללוקח. (וכ' הט"ז דנ"ל שלא אמרו כן אלא במידי שהיה המוכר נאמן בחזקה שיש עמה טענה אבל במידי דל"מ חזקה כגון קוטרא ובית הכסא אין טוענין ללוקח כו' ע"ש מלתא בטעמא):

אילנותיו. ואפי' אם בא הלוקח ליטע אילנות מחדש ג"כ הרשות בידו כיון דבשעת הנטיעה אינו מזיק אלא לאחר זמן. סמ"ע:

וע"ל. דשם כ' בהג"ה אם שייר החצר לעצמו א"י לסתום משום דבעין יפה מוכר שאני התם דבא לסתום ולהזיקו עתה בידים אבל הכא בנטיעות שנוטע אינו מזיק לכותלי הבית אלא השרשים הבאים לאח"ז וע"ש בריב"ש שם:

קוצצו. ודינו ג"כ כנ"ל שכל שהוא בתוך ט"ז אמה נותנן לבעל האילן. שם:

שבא. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ח:

מאליו. (ק"ל מ"ש מזרעים שמרחיק והא לא הוי ההיזק עד שהשרשים יחלידו הקרקע וכן בכרשים וחרדל כו' ונ"ל דדוקא בקלקול זרע לזרע אמרינן שזה שזרע תחלה עשה שלא כהוגן קצת שלא הי' לו לסמוך כ"כ דשמא ירצה גם חבירו לזרוע וכן בבור הסמוך למיצר ע"כ יחייב את השני להרחיק מה שאין כן גבי כותל שדרך העולם להעמידו על סוף הגבול ממש. ט"ז):

שסייעו. ע"ל סי' תי"ח ס"ט:

מיד. נרא' דר"ל מיד שסייעו הוי חזקה ולאפוקי אם ראהו ושתק דכת' אחר זה דלא הוי חזקה אלא א"כ ידעינן דידע בנזקו ושתק גם י"ל דלרבותא נקט שסייע עמו מיד כ"כ הסמ"ע (והט"ז כתב דצ"ל ביד ולא זו אף זו קאמר ל"מ ביד אלא אפי' בפה וכת' הטור שהרא"ש ס"ל ג"ש משמע אפי' בסייע בידו וק"ל מ"ש מסי' קמ"ט במסייעו בהולכת פירות דהוי לאלתר חזקה וי"ל הא אמרינן שם אם אומר לפירות הורדתיו נאמן ה"נ מצי אמר לזמן קצוב מחלתי ונאמן עכ"ל):

להורות. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ר"ח (וכת' הט"ז דבחנם טרח הסמ"ע בסי' קנ"ג סט"ז לחלק בהכרעת רמ"א בזה אלא דלפי הנרא' נטר הרמ"א עם הבאת פלוגתא זו באחרונה להכריע דהמע"ה וא"צ ג' שנים בכל מקום כנ"ל פשוט בלי שום ספק ורוח אחרת עכ"ל ועמ"ש עוד בביאור דברי הטור בזה ע"ש):

בשאר. ע' בתשו' ראנ"ח סי' מ' דף ע' ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' ב' דף י' וי"א ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קפ"ג (דוקא שא"ל מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית אבל אם א"ל קודם אני מרוצה שתפתח חלון לחצירי אינו מחילה כל זמן שלא פתח המבי"ט ח"א סי' צ"ו. אמר המאסף ושם כת' האומר לחבירו כשיהי' לי חוב אצלך הריני מוחל לך מעכשיו אע"פ שהלוהו בסתם לא הוי מחילה וצריך לתת טעם למה במחילת נזקין הוי מחילה בכה"ג ונלע"ד דשאני מחילת הנזק שבאומרו לו פתח הרי נתן לו רשות לפתוח ואם פתח הרי זה פתיחה ע"פ דבורו אמנם במי שאומר לחבירו כשיהי' לי חוב כו' שעדיין אין לו שעבוד אצלו ולכשיהי' מוחל לו הם דברים בעלמא ול"מ ולפ"ז מי שאומר כשיהי' לי קרקע סמוך אצלך אני נותן לך רשות שתפתח חלון לחצירי אם קנה ופתח לא הוי מחילה דומיא דממון עכ"ל כנה"ג):

שמכרן. פירוש ואז א"צ קנין דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה. סמ"ע:

שאמרו. עיין בתשו' בן לב סי' מ"ו ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ח וסי' קי"ד דף קמ"ו (אם אמר אני אתקן להוציא העשן בשפופרת שלא יהא מזיקך הדין עמו תשובת הגאונים סי' ק"ז אמר המאסף וה"ה בכל הניזקין אם מתקנן באופן שאינו עושה נזק לחבירו אינו רשאי לעכב וכ"כ הרשד"ם חח"מ סי' רס"ו. אם בקוטרא או ב"ה אין להם חזקה. כ"ש נזקין שיש בהם סכנה הרשד"ם חח"מ סי' רפ"ד מהריב"ל ס"ג סי' מ"ו ועיין במהרש"ך ח"ב סי' קע"ב. כשיש ספק אם הוא מהניזקין שאין להם חזקה או לא התפוס בנזק הוא המוחזק. מהרש"ך ז"ל בתשובה סי' ט"ז עכ"ל כנה"ג):

ומיהו. האי ומיהו ה"ל כאילו כת' דמיהו בדל"ת ור"ל דמשום דמתחלה יכול לעכב מש"ה שוב א"י למחות דאל"כ הא קי"ל כל מקום דליכא מחאה ליכא חזקה. סמ"ע:

להורות. והש"ך כ' דנ"ל כדעת המחבר ע"ש שהאריך להוכיח כן בראיות ומסיק דהכי נקטינן:

שאמרו. ע' בתשו' מהר"א ששון ס"ס ס"ח וסי' קל"ט ובתשובת רש"ך ח"ב סי' קפ"ג (שכני בה"כ שמביתם בא תמיד ריח רע לבהכ"נ צריכים להרחיק. שארית יוסף סי' כ"ז וכת' כנה"ג שלפי הנרא' היא אפי' כשקדם ביח הכסא לבית הכנסת ע"ש באורך):

אחריתי. דיכול לו' לחבירו מש"ה לא מחיתי מפני שידעתי שיצטרך להרחיק בית הכסא זה אימת שארצה כיון שא"י לסלק הסרחון מעלי. סמ"ע:

שהחזיק. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ו ובתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ד וסי' קע"א ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ד וקל"ג (כתב הט"ז דמשמע כאן דכל סילוק ריחא מבית הכסא שבביתו במקום דלא הוי חזקה ל"מ כיסוי כי זה יאמר דלמחר לפעמים לא תכסהו ואצטרך לטרוח בדינא ודיינא עכ"ל):

עמו. וכ"פ הב"ח סי' קנ"ז ס"ה ודימה אותו למחיצת הכרם שנפרצה בפ' השותפין. ובעיני ראייתו כעוכלא לדנא דשאני התם דהיזק כלאים ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא לן דאתי ויותר ברי הוא היזקא דפורץ גדר בפני בהמת חבירו וק"ל עכ"ל הש"ך:

הבית והעליה של. ל' הרמב"ם וטור וכפי' תוס' בב"ק ס"א ב':

מלבד. רש"י בב"ב שם:

(ליקוט) ואע"פ כו'. דלא כר"ש דאוקמיה בשיטה בסוף ב"מ. רי"ף וכ' הרא"ש שלא הוצרך לזה דבלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים אבל הרי"ף נזהר מקושיתו שהקשה בספ"ו דב"ק מ"ש כאן דאם הזיק חייב ושם אם הזיק פטור אם הרחיק כשיעור ותי' דכאן כיון דתדיר מדליק איבעי ליה לעיוני משא"כ שם דלפי שעה מדליק וראיה דהא רבנן מחייבי כאן ושם בב"ק אינהו גופייהו יהבי שיעורא לפטור והוצרך לראיה זו דל"ת דשמואל פסיק כר"ש בשניהם ול"ק הלכתא אהלכתא לכן הביא ראיה דמ"מ קשיא דרבנן אהדדי (ע"כ):

וכל אדם. כ"מ מרש"י הנ"ל שפי' גם בעלייה צריך להרחיק ע"ג וכן פי' רש"י להדיא בב"ק שם והסכים תוס' עמו. והביא מהרי"ק ראיה לדבריו בשורש קצב מדל"ק תחת עלייתו של חבירו כמ"ש בסיפא תחת אוצרו של כו':

מדברים שעולים. ל' הרמב"ם וכ"כ תוס' יח א' ד"ה לא וד"ה הא ע"ש:

וכן במקום. כמו ברחיים שם ך' ב':

או שעשה. עבה"ג ועסי' רי"ד ס"ג והמחילות כו' והשמיטו הרמב"ם ורא"ש וטור הא דאכסדרה שלא היה בגי' גמ' שלפניהם וכן מ' ברש"י שלא היה לפניו ג"כ:

(ליקוט) בכל אלו כו'. כ"ה שיטת הרמב"ם בספיקא אבל הרא"ש כאן חולק וכ' דא"צ להרחיק מספיקא וע"ל סי"ח בהג"ה וכה"ג פליגי באבידה בספק איבעיא וטעמו של הרמב"ם כיון דמן התורה נזקין אסור אזלי' לחומרא משא"כ להרחיק אח"כ כמ"ש בספק בכור המע"ה וכן באבידה אבל הרא"ש סובר אע"ג שהוא דאורייתא כיון דמילי דממונא אזלי' לקולא כמ"ש בס"פ הזרוע וש"מ וער"נ בנדרים ז' א' ד"ה ולענין כו' אבל הרמב"ם סובר דוקא להוציאו מחזקתו כגון שכבר עשה וכמש"ש בחולין פרה בחזקת כו' קמה כו' וכן בפ"ק דיומא במ"ר ומ"ע המע"ה וכן בספק בכור המע"ה וכן כאן שבא להזיקו (ע"כ):

אם אין. כפי' הרי"ף שם:

והכל לפי כו'. כמ"ש בגמ' שם דתמו מיא כו' והרי"ף לא פי' כן אלא בסתמא:

אבל אם. דלא הוו גירי דיליה: (ליקוט) וכ"ז כו'. כמש"ש כ"ו א' א"ל כי אמרי' כו' הכא כו' ואע"ג דמסקינן שם א"ל היינו כו' דגרמא אסור שם שאני שהוא בעצמו מפיל הרקתא כו' וגם ל"ד לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דהתם ממונו הוא ובפשיעתו הניחן. וע"ל סי' קס"ד ס"א בהג"ה וכל צרכו כו'. וערא"ש בפ' בתרא דב"מ ותי' הב"ח דכחן איירי שבאו הגשמים שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף אבל מחמת הגג חייב לתקן (ע"כ):

או סד. מתני' שם ואפי' לגי' תוס' שם הפי' ע"כ או סד כמ"ש בגמ' י"ט א' א"כ ליערב' דלא כב"י ובה"ג:

ואת הגומא. דבלא גומא חילוק בין לבנים לאבנים כמ"ש בס"י וכאן אין חילוק לדעת הרמב"ם כמ"ש בס"ט:

ובגומא. דלא עדיף מבור וכמ"ש בס"י וז"ש וע"ל כו':

ואפילו. כמ"ש בגמ' י"ט ב' והאנן כו' בשופכין וערש"י שם ור"ל דכאן ג"כ אין חילוק בין אבנים ללבנים כמו בכל המתני': (ליקוט) ואפילו בלא כו'. אבל דעת הרמב"ם וש"ע כאן דדוקא בגומא ועבה"ג ס"ק ש' וכן מ"ש הרב ובגומא כו' הוא דלא כהרמב"ם וש"ע דלדידהו מתני' בגומא ולא תנן כאן וסד כמו ברישא וכן מדלא כללינהו ברישא וכן לא שייך תי' דגמ' שם י"ט א' משום דל"ד כו' ודעת הרמב"ם דכל דלא קביע מקום כמו בור ונברכת א"צ להרחיק אפי' בגומא ודוקא מי רגלים ובגומא וכמ"ש בס"י בהג"ה אלא לדעת המפ' והרב דמתני' בשופכין בלא גומא בגומא סד אפי' בכל מים (ע"כ):

ואם היו. כן פי' הרמב"ם צונמא על האבנים וכן מ' לשון גמ' ושל כו':

(ליקוט) כדי כו'. דל"ג שם אלא ולא הדר מטעמא קמא ג"כ וכמש"ש י"ח א' ועתוס' שם ד"ה דטירייא כו' (ע"כ):

וכ"ז ברחיים. עתוס' שם ד"ה ושל חמור בו' פיר"ח כו':

צריך כו' ואם לא כו' וכן בשאר כו'. כמ"ש ואם הזיק משלם מה שהזיק ואמרו כדנייד נכתמא אפומא כו' ובגורן שאינו קבוע בכדי שלא יזיק:

ומודד מהשפה. ירושלמי שם וכרבנן: (ליקוט) ומודד כו'. ירושלמי שם שהן ד' מן השפה. ר' יודן בן פזי אמר מן השפה החיצונה ולפנים ורבנן אמרו מן השפה הפנימית ולחוץ (ע"כ):

יש ערש"י במתני':

ויש. דלא אמרו אלא במשתין דוקא: (ליקוט) וי"א דאפי'. אבל בצנומא מותר כמש"ש בירושלמי תני בצונם מותר ומ' דוקא בצונם ומ"מ אין הכרח (ע"כ):

(ליקוט) וזה דעת הרמב"ם. שכ' לעיל ב"ה ואת הגומא כו' וכ' הטור עלה וצריך להעמיד דבריו בכותל אבנים דהא תניא לא ישתין כו' אלמא אפי' בלא גומא צריך להרחיק ג"ט בכותל לבנים כו' (ע"כ):

(ליקוט) לא יחפור כו' בצד כותלו כו'. לשון הרמב"ם וכ' עליו הטור ובגמ' מסיק דמכותל בורו שנינו פי' דכל הני דמתני' בענין ריחוק מכותל בורו ולא איירי מכותל דעלמא ומ"מ מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל דעלמא דטפי מזקי הנך ממ"ר שצריך להרחיקו ג"ט עכ"ל וכ' בבד"ה דמ"ש כותל בורו לאו למעוטי שאר כתלים אלא מפני תיקון לשון המשנה דפתח בבור (ע"כ):

לשרות. גמ' י"ט א':

ויסוד. שסובר דמ"ש ודלמא הוא דחויי בעלמא כידוע הסוגיא:

בור זה. ונכלל בו שיח ומערה ועתוס' י"ז א' ד"ה לא שיח כו':

וי"א דאפי'. שם י"ט א' ותיפוק ליה משום מיא אע"ג דלא קביע: (ליקוט) וי"א דאפי' כו'. כ"מ בירושלמי הנ"ל תני בצונם מותר והיך אמרין ר' יוחנן נפק מכנישתא ושפך מים לחורי ארעא ולא ידעין אי משום דהוה צונם ואין משום דהוה ביה צער ולא יכול למסובל (ע"כ):

ויש חולקין. מדאוקמוה שם ב' בשופכין ואפ"ה דוקא מי רגלים אבל מים שרי וע"ל ס"ה ובה"ג שם ואע"ג דנברכת לא קביע כמ"ש שם א' אפ"ה קוו וקיימי כמ"ש שם: (ליקוט) וי"ח. וכ"ד הרמב"ם בס"ה שכ' דאפי' במי רגלים דוקא בגומא ומ"ש כאן ובמי רגלים לכ"ע אסור היינו לשיטתו שם אבל לדעת הרמב"ם לא (ע"כ):

מיהו. כנ"ל בשופכין ול"ג שם בגמ' ת"ש לא ישפוך כו'. דא"כ אפי' בכל מים אסור וכ"מ בכל הפוסקים דל"ג לה:

וה"ה כו' סמוך. ר"ל סמוך ממש וכפי' תוס' י"ז א' ד"ה לא יחפור וכ"כ הרשב"א ושם בתוס' ותימא כו' ומיהו כו' וז"ש וצריך לתקן כו' וכנ"ל בס"ז בהג"ה ע"ש:

ראובן. עבה"ג וגי' הר"י מיג"ש אא"ר ה"ק מי כו' לכותל אכירו בד"א לא יסמוך ור"ל שהכותל ראשון הוא מן הצד שמותר כמ"ש שם בבא מן הצד לא יסמוך כותל שני כו':

ואפי' עמדה. לגירסתינו ונפל וכמ"ש הרא"ש שם:

ועד ששים. כצ"ל וכמ"ש בכתובות כ' ב' ומדאיירי רב חסדא אליביה דר"מ פ' כר"מ ואע"ג דר"ח לא היה יכול לומר אלא אליבא דר"מ ה"נ א"א לפסוק כר"י דלא שייך דוושא בזכירת האדם:

ובית. תוס' שם ד"ה אבל כו':

וכן אם. מדקאמר לכותל חבירו בד' אמות וע"כ קאי אכותל שמעון דאם אכותל ראובן מאי לא יסמוך.

וכן אם. כנ"ל וכמ"ש שם בבא כו':

י"א דכ"ז. מדקאמר שם לימא דלא כר' יוסי כו' וא"צ לדחוק מ"ש תוס' ד"ה לימא. וי"ל כו':

מנדנד כו' עד. פי' שהחבית וכיסויו. עומד על קרקע החצר וז"ש לחצר כו' ולא הזכיר שהחבית עומד על החומה דלא כרש"י:

וי"א. תוס' שם ד"ה אפומא. ונראה לר"י כו':

בעת הנדנוד. שם כ"ב ב' אפילו תימא כו' זמנין דבהדי כו':

חייב לשלם. שם ו' ב' ואם הזיק כו' ואשו משום חציו כמ"ש בב"ק כ"ג וה"נ גירי דיליה כנ"ל ועתוס' בב"ב כ"ו א ד"ה מ"ש ורבינא לא כו' ואמרינן שם בגמ' ה"מ דקא אזלא מכחו כו' ש"מ היכא דמכחו חייב דהא גמר איסורא מתשלומין וז"ש שהרי מכחו. דאי לאו מכחו אפי' מר בר ר"א מודה כמ"ש תוס' הנ"ל ורי"ף שם ועסל"ד:

ואפי' נבנה. מדקא' עני והעשיר כו' תוס' ד"ה עני כו' והג"א שם ד"ה ואע"ג ועוד דהכא כו' ורא"ש שם ואם החזיק כו' וכמ"ש סל"ו:

וה"ה אם. כ"ג א' וע"ש תוס' ד"ה לדידי והרא"ש שם וע"ל סל"ט וסמ"א:

בעת שמניח. גמ' שם ואיפסיק שם כ"ה ב' כר' יוסי:

הואיל כו'. וי"א תוס' שם ד"ה כדי והולכין כ"א לשיטתם בריש סי' קנ"ג ושאר מקומות דהרמב"ם סובר במחילה ותוס' ס"ל בטענה וכאן ל"פ בשלש שנים כיון דלא איירי בהכחשה:

ואם ימלך כו'. תוס' שם ד"ה אביי אמר סומך אור"י ושם י"ח ב' ד"ה ואי כפי פי' בגמ' וע"ש וכמ"ש ברפת וחנות והקשו מזה לרבא ש"מ במקום שסומך דינו כרפת וחנות בפתח נגד פתח כמש"ל בסי' קנ"ד:

ששה גמ' שם:

עד שירחיק. כמ"ש שם בסלע הבא בידים ע"ש:

וכשמרחיק י"א. הרמב"ם כנ"ל:

וי"א. הרא"ש שם ומרדכי בפ' בתרא דב"מ דס"ל דלא איפשטא הבעיא ועס"ג בכל אלו כו' והרמב"ם אזיל לשיטתיה שפסק כן בכל ספיקא והרא"ש פסק בכל ספק שא"צ אפי' לכתחלה וכמ"ש בהרבה מקומות וע"ל ס"י שפ' כהרמב"ם וכן ב"ה בס"ה ע"ש:

החופר כו'. שם י"ח ב' אר"פ בלוקח כו' וע"ש תוס' ד"ה ואי. ור' יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים כו' ע"ש וקי"ל כר"י וכ"ש לגי' ר"ח ופי' דאפי' רבנן מודי בכה"ג וע"ש ברא"ש וקשה לגי' זו ולפירושו דלא מסתבר כלל כו':

וכן מותר. לגי' ר"ח שם בתוס' ד"ה וסבר:

ויש חולקין. רש"י והרי"ף לגירסתם וע"ש בתוס' שם ושם:

ראובן כו' וכל כו'. כנ"ל בס"ז בהג"ה:

יש מי. מדקאמר בור ול"ק באר אלא משום דבאר שהם נובעין ומרפיא ארעא צריך יותר וע' מרדכי:

ולרווחא דמילתא. דלא עדיף מבורסקי מן העיר דשם ריחא בלבד וכאן ריחא וטעמא וע"ש:

ויש מי. כמ"ש הרי"ף אצל משרה וירק שא"צ להרחיק לר"י אלא ג"ט משום גירי דיליה אבל יותר אע"ג שמזיק א"צ משום דתמו מיא והדר כו' כמ"ש בס"ד וה"ה כאן ומשרה נמי מסריח וע' בטור שכ' כל הגאונים מסכימים לס' ראשונה והיש חולקין אלו חולקין ג"כ אמ"ש בסמך:

אפי' היה. כמו בהיזק ראיה כמ"ש בסי' קנד ס"ג פתח לר"ה ויש בזה כו' ועמ"ש שם:

גורן קבוע. מתני':

ואם. כמ"ש שם לענין אילן והשמיטו דין האילן לפי שאינו נוהג אלא בא"י ביישובה כמ"ש שם ותיפוק ליה דאין כו' ודבר זה ודאי אינו אלא בא"י ועי' בעירוכין שם.

מזה. ר"ל מ"ש מסלקו ואח"כ נותנים לו כו' וכמ"ש שם בגמ' ולימא להו הבו כו' וה"ה כאן צריכין לסלק היזק כו' ואח"כ לדון כו':

אם יש להם כו'. ע' סמ"ע:

שרוח מזרחית. גטין לא ב':

ואף אם. תוספתא שם:

שטוענים כו' ל"ש. גמ' שם:

גפנים בצד גפנים או. גמ' שם:

כי כן. שם:

ואם אין. כמ"ש בבבל ב"א ופרש"י שם:

ובמקום. כמ"ש במעקה ו' ב' וכמ"ש בסי' קנד:

בין כו' ובין כו' ובין. גמ' שם:

או. תוס' שם דהוא כמו בין גפן לאילן:

ארבע אמות. עבה"ג וה"ק שם והא אנן תנן כו' ועליה אמר שמואל ל"ש אלא כו' ומשני ה"מ דקאמ' שמואל כו' אבל אילן לגפנים כו' אין חילוק בין בבל לא"י:

וי"א דבין. הרא"ש שם וכמ"ש בש"ז וס"כ בהג"ה:

וי"א. דקי"ל כר' יוסי תוס' שם ד"ה אבל כו':

ראובן שמכר. שמכר לשניהם בבת אחת:

אע"פ שמכר הבית כו' וא"א. ר"ל לדעת האומרים בסי' קנד סכ"ז בהג"ה וי"א דיכול כו' ושם סכ"ח ראובן שנתן או מכר כו' וה"ה אם מכר כו' ולדעת ב"ה בסכ"ז יכול לסתום ג"כ חלונותיו ולכן כ' בהג"ה שם יכול לסתום ועסמ"ע שם כאן הכל מודים דא"צ וא"א בעין יפה מוכר כמ"ש בגמ' י"ח א' ת"ש מרחיקין את האילן כו' ה"נ בלוקח וערש"י ד"ה ה"נ כו' ועתוס' שם ד"ה ה"נ כו' דבכה"ג אילן קדם קרינא ביה כו' וה"ה כאן וכ"ז לת"ק ונ"מ לדברים שמזיק תיכף והוי גירי דיליה אבל באילן לר"י בלא"ה מותר ואפי' הלוקח בא ליטע מותר כמ"ש שם כ"ה ב' רי"א זה כו':

וע"ל סי' קנד סכ"ח. ר"ל דשם אמרי' בין בב"א בין מכר כו' שבעין יפה מוכר לס' ראשונה והחילוק הוא כמ"ש בתוס' י"ח ב' ד"ה ואי אע"ג דגבי אילן כשסמכו כו' וכ"כ הרא"ש שם:

ובכ"מ. ר"ל אפי' בא"י דמתני' קאי אא"י כמ"ש שם:

או על. תוספתא שם:

אפי' בשאר. מתני' שם.

וה"ה אם. הרי"ף ורא"ש שם ולמדו מאילן שם:

אבל אינו כו' ואפי'. כמ"ש בסי' קנג וכ"ש ברבים כמ"ש כ"ד ב':

ראובן. כמש"ל סכ"ו ועסמ"ע:

אילן. כפי' תוס' שם:

ואם א"צ. מתני' שם:

העלים דבינתא לא משכח להו גמ' שם:

ומ"מ צריך. דלא עדיף מבור כו' דגירי דיליה הוא רק לאחר ג"ט לאו גירי דיליה הוא דתמו מיא כו' ועברי"ף שם ולמד הרמב"ם ג"כ לכרישין וחרדל מדכלינהו תנא בחדא בבא וצ"ע דכאן לא הוו גירי דיליה כמ"ש הרי"ף שם וכמ"ש בגמ' כ"ה ב' רי"א אע"פ כו' ואף לפי' תוס' ד"ה לא יחפור כו' ואור"י כו' ונ"ל שהרמב"ם סובר דבור דמתני' אפי' בלא מים וכמ"ש שם בגמ' משום דכל מרא ומרא דקא כו' וא"כ ה"ה כאן וכמ"ש תוס' ד"ה לא יחפור וכיון דבתחלת ההיזק כו':

(ליקוט) כרישין מהבצלים כו'. אבל הרי"ף והרא"ש וטור וש"פ כ' דוקא משרה מהירק דדמי לבור שיח ומערה (ע"כ):

וה"ה. כמ"ש בסל"ב:

יש מי שפוטר. מדאמרי' כ"ב ב' מודי ר' יוסי כו' והא גרמא כו' ש"מ שאפי' גירי גרמא ופטור כמ"ש בב"ק ס' א' וכמ"ש בסל"ד:

ויש. כמש"ל בסט"ו ע"ש:

מי שעשה. כ"ד ב' כתי' דאביי ואף שנשאר בקושיא היינו דא"צ לאוקמי מתני' בהכי ועתוס' שם ד"ה קשיא אבל דינו אמת דריב"א קאי כוותי' וז"ש בסכ"ב גורן קבוע וכן במתני' אבל שא"ק ע"כ בכדי שלא יזיק:

או קבע. ?"ג א' וכמ"ש בס"ך בהגה וכל כו':

או מלאכה. כ"ו א' וכנ"ל:

כדי שלא כו' ואפי' ע"י רוח. כמר בר רב אשי שם:

מצויה. דוקא ועתוס' ד"ה זיקא כו':

שכל אלו. שם כ"ה ב' אתא לקמיה דר"א א"ל כו':

וכן ראוי להורות. כאן הכריע על כל הג' סימנים ועט"ז כאן.

בד"א כו' שהם. כ"ג א':

ואבק כו' ונדנוד. דמ' בגמ' שהחזיקו לפי שיטתו דלאלתר הוי חזקה:

ואפי' סמך. תוס' ד"ה עני כו'.

מיהו. כמ"ש בסי' קנד סל"ב:

וכן היזק כו' ומאחר. כמש"ל בסי' קנד ס"ח ע"ש:

ואם קנו. עתוס' כ"ג א' ד"ה אין. הא ראיה יש כדדייקינן כו' וכן הוא בירושלמי ועמ"ש בס' קנו ס"ד:

שמחל. לשיטתו:

או שמכרן כו'. לשיטתו וכמ"ש בסל"ה יע"ש:

ומיהו לכתחלה. כן מ' בירושלמי שם א"ר יונתן המזיק אין לו חזקה רי"א בחיי רבנן בעשן תדיר כו' וההיא דר' אלעזר שם ג"כ דאחזיקה:

וי"א כו'. כמ"ש במתני' ך' ב' חנות כו' וכ' הג"א שם נראה בכל כו' וסובר מהרא"י דהג"א קאי אסיפא ואינו יכול למחות כו' וגי' נראה דאפי' אם רצה להחזיק באותה אומנות מחדש אין יכול לעכב דהא דאמר רב כו' אבל גירסתינו אינו כן וקאי ארישא ועש"ך:

דוקא היכא. כמ"ש תוס' כו א' ד"ה זיקא:

דוקא דמזיק לאינשי. כמ"ש שם ?ך"ו א' אזלא רקתא כו' אבל בלא"ה אע"ג דמרחיקין גורן לא היו מזקיקין להרחיקו משום דאחזיק ומזה הוכיח הרמב"ם דבדאחזיק מיירי כמ"ש בסל"ו:

אבל לכתחלה. כנ"ל לדעתו:

אבל לכת'. כנ"ל:

לוי יכול. עסמ"ע. וכמ"ש בגמ' ס' א' מ"ט מפני כו':

מי שהחזיק. שם והא אחזיקי להו.

וה"ה מצירים. שם אפיקו לי קורקור מ' משום צעקתם וז"ש קורקור:

או בדם כו' שפירות שלו נפסדים: שם וסלקי כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה כקוטרא. א"נ כו' ואע"ג דמשום צעקתם לבד היה יכול להוציאן כמ"ש אפיקו כו' כנ"ל מ"מ אילולי שמפסידין היה סובל לפנים משורת הדין כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל והא דקאמר כו' היה סובל כו':

אם. שם:

כ"ד שידוע. ר"ל דוקא שהוא ידוע כמו ברב יוסף וז"ש תוס' ד"ה לדידי. פי' שהיה אסתניס כו' ועבה"ג בסל"ט וכמ"ש הרא"ש בסוף פ"ב דברכות ע"ש:

דוקא דעביד כו'. נ' ב' והאמר ר"נ כו' ומדפריך הכא ולא אכל נזקין ש"מ שהוא דומיא דכל הנזקין שא"י לסובלן ומשני לאו אתמר כו' ר"ל שלא עביד בגוף הקרקע:

ואי טעין. כאן לד"ה בעינן טענה שמחזיק בגוף הקרקע:

ומ"מ אית כו'. שם כגא' ודלא כפי' תוס' ד"ה והא בשם ריב"ם אלא כמסקנא דתוס' שם שבאו בטענה ובגוף הקרקע שלקחו ממנו וכמ"ש תוס' ד"ה אתו. בקרקע שלהן כו'. ר"ל שלקחו ממנו ורב יוסף הכחיש אותם לפי' תוס' ובאו בטענת חזקה:

אפי' אם אמר. נ' ב' והאמר רב כו' ואף בגוף הקרקע לא החזיק:

ויש מי. כפרש"י שם כג ד"ה אפיקו לי כלומר שלא כו' אבל מהקרקע לא סילק':

מי שהחזיק כו' החזיק בנזק כו'. דלאלתר דנזקין כמר ג"ש דחזקת קרקע וטענת מחילה דנזקין כמו טענת מכירה דחזקת קרקע וכמו שבחזקת קרקע שאם החזיק נאמן על טענתו וישבע היסת ואם לא החזיק נאמן המערער על טענתו וישבע היסת כמ"ש בסי' קמ ס"א ה"ה כאן:

לעיל כו' בסי"ט כו'. ר"ל שישראל מזיק לעכו"ם וכ' שם וכבר נתבאר כו':

לענין נזיקין דאתו כו'. לשיטתו שכ' שם סט"ז מיהו י"ח וס"ל דהיזק ראייה כו':

אבל בנזיקין כו'. דלא עדיף מסמכו בהיתר וכמ"ש שם לס' ראשונה דהיזק ראיה היא היזק בידים ע"ש:

אין חזקת. אין מדוקדק וצ"ל אין חזקה נגד העכו"ם כו' וכנ"ל:

י"א דהדין. כמ"ש בריש ב"ב נפרצה א"ל גדור ואמרו בב"ק ק' א' משום דינא דגרמי ב"ח. וחייב לשלם. טור בסי' קנז ס"ו בשם הרמ"ה:

וכן אם. טור שם בשם הרא"ש דאפי' פורץ גדר כו' אמרו שם נ"ה ב' דפטור וע"ש חוס' ד"ה אילימא כו' ועסי' שצו ס"ד בהגה וכ"ש כאן דאפי' לכתחלה אין מחויייב כמ"ש ויש חולקין כו' ומ"ש דלאו גירי דיליה. ל"ד דמ"מ אסור אלא אפי' גרמא לא הוי: