דין מי שירד לאומנתו של חבירו ומי - טור חושן משפט סימן קנ״ו

אחד מבני החצר וכו' ברייתא בפרק לא יחפור ופירש רש"י רופא מוהל אומן מקיז דם ומדברי רבינו נראה דרופא אומן דבר אחד הוא כלומר רופא שהוא אומן פירוש מקיז דם וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ו משכנים ונראה דרבינו נמשך לשיטתו שכתב בסעיף ח' דלאו דוקא מלמד תינוקות דה"ה לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה א"כ מוהל נמי לא יכלו לעכב עליו וא"כ בע"כ רופא שהוא אומן קאמר ולכך לא קאמר או אומן כמ"ש או גרדי או מלמד תינוקות של עכו"ם אבל לרש"י דדוקא מלמד תינוקות ומשום תקנת יהושע בן גמלא שלא יחזור הדבר לקלקולו אבל לכל מילי דמצוה יכול למחות וכמ"ש ב"י לדעת רש"י ולפי זה רופא או אומן או גרדי או מלמד וכו' קאמר ופי' רופא מוהל אומן מקיז דם דהכי משמע פשטא דברייתא אך קשה לדעת רבינו א"כ לאיזה צורך קאמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך בלאו תקנת יהושע בן גמלא תיפוק ליה דמילי דמצוה היא וי"ל דהוה קשיא ליה לרבא אמאי קתני טפי הך מצוה דמלמד תינוקות ולהכי קא מתרץ דלפי דקודם תקנת יהושע בן גמלא היה יכול למחות משום דהתקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים בדוקא מדכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים להכי נקט מלמדי תינוקות לאורויי דאף מלמדי תינוקות אין יכול למחות מתקנת יהושע ב"ג וכ"ש לכל שאר מילי דמצוה: וכן מעכבין עליו שלא למכור ביתו וכו'. שם בברייתא מי שיש לו בית בחצר השותפים ה"ז לא ישכירנו לא לרופא וכו' וס"ל לרבינו דכ"ש שלא ימכרנו ולהכי נקט רבינו תחלה מכירה לומר דל"מ דמכירה עולמית אסור אלא אפי' שכירות שנה נמי אסור וכ"כ התוס' דאין חילוק בין מכר לשכירות ובסמוך נעתיק לשונם אבל במרדכי כתב ע"ש ר"י דוקא לא ישכירנו אבל למכרו שרי ואינו יכול לעכב ובתר הכי משתעי דינא בהדי לוקח עכ"ל ונראה דטעמו דבמכירה דיוצא מרשותו לגמרי אין ההיזק ממנו משא"כ בשכירות דההיזק נקרא על שם המשכיר כיון דהשוכר דר בה מכחו וחשוב כאילו המשכיר עצמו מזיק אותם וכתב ב"י וז"ל ונראין דברי המרדכי גם הרב בהגהות ש"ע הביאו משמע דהכי ס"ל והכי נקטינן: ומ"ש אפי' שאינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו זה. נראה דמדברי התוספות לשם למד לפרש כך והוא דבהך ברייתא דתנא ולא לסופר ארמאי הקשו התוס' דהכא משמע דלארמאי שאינו סופר שרי ובפרק הגוזל בתרא קאמר דמאן דמזבין ארעא לעכו"ם אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה ודוחק לחלק בין מכר לשכירות ונראה לר"י דהתם כשישראל רוצה לקנות אבל אם אין ישראל רוצה לקנות מותר עכ"ל והשתא כיון דברייתא זו דמתיר לארמאי שאינו סופר בשאין ישראל רוצה לקנות קאמר א"כ הך דקתני לא ישכירנו לא לרופא וכו' מיירי נמי בשאין ישראל רוצה לשכור ואפ"ה לא ישכירנו וס"ל לרבינו דאי ליכא מאן דישכירנו כל עיקר ודאי דשרי דאל"כ יפסיד זה ביתו לגמרי אלא בע"כ דאיכא מאן דבעי לשכרו אלא שאינו רוצה לשכרו בכדי שישכור אותו זה ומש"ה אסור וה"ה גבי מכירה מיירי דאיכא מאן דרוצה לקנותו אלא שאינו רוצה לקנות בכדי שיקנה אותו זה:

ומ"ש שאפי' שכל בני החבורה הסכימו וכו'. כ"כ שם הרא"ש דאף היחיד מעכב על הרבים ויש נוסחאות ואפי' שכל בני החצר וכו':

וכתב הרמ"ה דוקא בעלי אומניות וכו' אבל אי בעי לאוגורי וכו'. נראה דס"ל להרמ"ה דכשאינו מחדש שום דבר בבית דאפילו אינו חולקו לשנים לא בגובה ולא במשך אלא מניחו כמו שהיה רשאי להכניס דיורים ואכסנאים ולאוגורי לכמה אינשי וע"ל בסי' קנ"ד סעיף ג' במ"ש לשם בס"ד בדין זה:

ומ"ש אבל הוא עושה מלאכתו בביתו. נראה מלשונו דלכתחלה נמי יכול לעשו' מלאכתו בביתו ואפי' לא החזיק ואין בני החצר יכולין לעכב עליו וכו' והיינו דכתב וכן אין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות של ב"ר דפשיטא דאפי' לא החזיק אין יכולין למחות מללמד תשב"ר ומלאכתו בביתו דכוותיה היא ומ"ש ב"י דלרבינו במלאכתו בבית וכל שלא החזיק יכולין למחות בו הוא שלא בדקדוק דאע"פ דבחנות שבחצר סבירא ליה לרבינו כהרמב"ם והרשב"א דאפי' אם החזיק יכולין למחות בידו מ"מ בעושה מלאכתו בביתו ס"ל לרבינו דאין יכולין למחות בידו אפי' לא החזיק גם הרשב"א גופיה ס"ל הכי ודלא כרמב"ם ומיהו ודאי דוקא במן הסתם. אבל היכא דידוע דמערער זה אין יכול לסבול קול הפטיש וקול הרחיים אפי' החזיק צריך להרחיק כמ"ש בסי' קנ"ה סעיף נ"ח ופשוט הוא:

והרמב"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר וכו'. וכתב ב"י שהרמב"ן בחידושיו כתב שכן גורס ר"ח ומיישב קושיית התוספות אבל התוס' ומרדכי ונימוקי יוסף כתבו שאין דין מבוי שאינו מפולש כדין חצר וע' לעיל בסי' קנ"ד סעיף י' וע' במ"ש סי' קנ"ה סעיף ל"ז בס"ד:

כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהם גרדי או רופא ולא אחד מבעלי אומניות. בפ' ל"י תניא כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו ופסקו הפוסקים דהלכה כרבנן וכרב הונא בריה דרב יהושע דקאמר הכי דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה דהיינו לשכנו אינו כופהו מלירד לאותה אומנות ולא מצי אמר ליה קא פסקת לחיותאי ובר מבואה אבר מבואה אחריתא מיבעיא ולא איפשיטא ואזלינן בה לקולא דלא מצי נמי מעכב אבל בר מתא אבר מתא אחריתא מצי לעכב עליו כל העיר ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי לעכב עליו כל העיר אבל יכול לעכב עליו שלא יכנס במבואה שלו כך פירש"י והתוס' ושאר מפרשים וכך הם דברי רבינו ואיכא לתמוה דבברייתא לא תני אלא חייט ובורסקי או אחד מבעלי אומניות ורבינו כתב ג"כ גרדי או רופא וברמב"ם כתוב בדקדוק כדתני בברייתא ונראה דלפי דרבינו מפרש הך ברייתא דתני בה כופין בני מבואות וכולי דלא איירי כלל לענין היזק דקול הנכנסים והיוצאים אלא לענין פסיקת החיות כדפי' א"כ לפי זה ודאי אין חילוק בין רופא וגרדי לחייט ושאר בני אומניות שהרי אין מקפידין להיזק דקול הנכנסין והיוצאין אלא מקפידין לפסיקת החיות הילכך כתב רבינו דאין חילוק דבין רופא וגרדי ובין שאר בני אומניות אם בא אחר לירד לאומנותו יכול זה לעכב עליו בד"א שאותו הבא הוא מעיר אחרת וכו' ומה שקשה א"כ מנ"ל לרבינו דבמבוי דאינו מפולש יש לו דין חצר לענין דאם אחד מבני מבוי רוצה לעשותו גרדי ורופא דבני מבוי מעכבין עליו מפני היזק דקול הנכנסין והיוצאין הלא הך ברייתא דכופין בני מבואות וכו' אינה מדברת לענין קול דהנכנסין וכו' יש לומר בזה דרבינו תופס עיקר גירסת הרי"ף והרא"ש דגורסים בברייתא אחריתא אחד מבני מבוי שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי בני חצר מעכבין עליו אלמא דאפי' אחד מבני מבוי נמי מעכב ואין זה אלא באינו מפולש דאי במבוי מפולש ליכא קפידא כ"כ בקול נכנסין ויוצאין דבלאו הכי איכא טובא קול נכנסין ויוצאין במבוי מפולש דרבים בוקעין בו ומה שקשה לגירסא זו דגרס מבוי דא"כ תיקשי לאביי דשרי בחצר אחרת לכתחלה וכמו שהקשו התוס' בד"ה אחד מבני מבוי וכו' ובברייתא נמי תניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו יש לתרץ דלא קאמר אביי דבחצר אחרת שרי ואינו יכול לומר איני יכול לישן מקול התינוקות שבאין לקנות בחנות אלא דוקא בחנות כמבוי מפולש התם הוא דאינו יכול למחות בחצר אחרת אלא דוקא באותה חצר אבל במבוי שאינו מפולש אפילו בחצר אחרת יש לו דין אותה חצר וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב ספ"ו דשכנים וז"ל אחד מבני מבוי שאינו מפולש שביקש ליעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של עכו"ם בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן הנכנסין והיוצאין וכו' וכתב ה' המגיד ברייתא שם וגירסת המחבר אחד מבני מבוי וכו' אבל המפרשים האחרים גורסים אחד מבני חצר ודוקא חצר אבל מבוי אם אין ביניהם מאותה אומנות אין מעכבין וכו' עכ"ל ורבינו התחיל ואמר אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא וכו' שזה מוסכם ואין בו מחלוקת ואח"כ כתב והרמב"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר וזהו ע"פ גירס' אחד מבני מבוי כדפרישית ומפרש דאין זה אלא במבוי שאינו מפולש אבל במבוי מפולש אינן יכולין לעכב מפני שמרבה עליהן הנכנסין והיוצאין דבלאו הכי איכא ריבוי נכנסין ויוצאין במבוי מפולש ומשמע להדיא דרבינו נמי הכי ס"ל כהרמב"ם בזה וכדפי' דה"ג הרי"ף והרא"ש ולפי זה נראה ודאי דהא דכתב רבי' הכא כופין בני מבוי זא"ז וכו' דכיון דטעמא אינו אלא משום דיורד עמו לחייו א"כ אין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש כי היכי דאין חילוק בין רופא וגרדי לבני שאר אומניות ומש"ה כתב רבינו בסתם כופין בני מבוי זא"ז וכו' ולא פירש והכי משמע לישנא דברייתא דתני בה כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט וכו' דנקט בני מבואות ולא קאמר כופין בני מבוי זא"ז כו' אלא אתא לאורויי דאין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש דכל בני מבואות כופין זה את זה שלא להושיב ביניהן בני אומניות נכרים שבאים לקפח מחיית אומנים דבני אותו מבוי ולפעד"נ דכך הוא דעת הרמב"ם בזה אע"פ שמפרש פירוש אחר בהך ברייתא דכופין בני מבואות כמו שאבאר בסמוך שהרי כתב בפ"ו וז"ל כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומניות היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו או שהיה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחר כנגדו או טחון אחר אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אין יכולין למנעו שהרי יש ביניהן אותה אומנות וכו' דמדכתב הרב כאן כופין בני מבוי בסתם ולא פירש אלמא משמע דכאן אין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש אלא דוקא ברופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של עכו"ם דאיכא היזק דקול הנכנסים והיוצאים דאפי' הוחזק בהן לא מהניא חזקה כדכתב להדיא בפ' י"א דשכנים ע"ש הגאונים וכדכתב רבינו בשמו בסמוך דס"ל שהיזק של אלו קבוע הוא כקוטרא וב"ה הילכך דוקא באינו מפולש הוי היזק קבוע דריבוי נכנסין ויוצאין כדפי' ומ"ש הרמב"ם בפ"ו אחד מבני מבוי שאינו מפולש שביקש ליעשות רופא וכו' תפם לשון הברייתא דתני בה שביקש ליעשות אבל ודאי דאפילו כבר הוחזק יכולין גם כן לעכב עליו כדכתב פי"א וברייתא גופא לא נקט ביקש לו ליעשות אלא לאשמועינן דיוקא דבשאר אומניות אפילו לכתחלה אין למחות אפילו על אחד מבני חצר או מבוי שאינו מפולש דלא אמרו אלא דוקא ברופא וגרדי וכל כיוצא בהם ואפילו החזיק לא מהניא חזקה ובבאו להושיב ביניהן איש נכרי מעיר אחרת אם הוא חייט או בורסקי או אחד משאר כל אומניות אם לא מיחו בו אין יכולין שוב למנעו כיון שהחזיק אלא דלכתחלה כופין זה את זה שלא להושיב ביניהן אחד מבעלי אומניות כשהוא בא מעיר אחרת ואפי' במבוי מפולש דסוף סוף מתרבה על ידו קול נכנסין ויוצאין מה שלא היה מקודם כשלא התיישב אומן זה ביניהם אבל אם היה שם אומן ולא מיחו בו וכו' פי' השתא אין שום אחד מבני המבוי יכולין למנעו לא האומן שהוא מבני מבוי זה מטעם דיורד עמו לחייו כיון שגם זה הוא פורע מנת המלך א"נ אם הוא א' מבני העיר וכן שאר בני מבוי שאינן אומנין אין יכולין למנעו מפני שמרבה עליהן קול נכנסין ויוצאין שהרי יש ביניהם אותם אומנות וכבר נתרבה עליהן קול דנכנסין ויוצאין לאומנות זו ובזה נתיישב מה שהניח ה' המגיד בצ"ע בדברי הרמב"ם למה כתב אצל כופין בני מבוי זא"ז חייט או בורסקי או אחד מבעלי אומניות ואח"כ אצל אחד מבני מבוי שאינו מפולש פרט רופא אומן גרדי וכו' ולמאי דפי' ל"ק ולא מידי גם לא כמו שפי' מהרו"ך דמ"ש הרמב"ם כופין בני מבוי זא"ז אינו אלא במוי שאינו מפולש דליתא דא"כ למה כתב הרב תחלה מבוי בסתם ואח"כ בדין אחר כתב אחד מבני מבוי שאינו מפולש מתחלה הו"ל לפרש מבוי שאינו מפולש ותו דמ"ש אח"כ היה שם במבוי א' וכו' עד אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי בע"כ דבין במפולש ובין באינו מפולש קאמר דאינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי אלא כדפי' דמ"ש תחלה כופין בני מבוי זא"ז וכו' איירי בין במפולש ובין באינו מפולש: כתב ב"י דלדעת הרמב"ם הא דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא וכו' איירי נמי לענין היזק דקול נכנסין ויוצאין ושארי ליה מאריה דאין ספק דגם הרמב"ם מפרש בהך מימרא כפרש"י ושאר מפרשים לענין פסיקת החיות לא לענין היזק דקול הנכנסין ויוצאין כלל והוא דבר פשוט אלא דבברייתא דתני בה כופין בני מבואות זא"ז וכו' מפרש בו הרמב"ם דלא כפרש"י ושאר מפרשים אלא מפרש דה"ק כשלא היה ביניהם מאותה אומנות כופין זא"ז שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבני בעל אומניות פי' כשבא איש נכרי מעיר אחרת אפי' פורע מנת המלך אין להושיבו וכו' ומטעם דמרבה עליהן קול נכנסין ויוצאין לאומנות זו מה שלא היה מקודם כדפי' אבל הא פשיטא הוא דאם אחד מבני מבוי רוצה ליעשות חייט או אחד מבני אומניות דאין יכולין לעכב עליו אלא לא מיירי הכא אלא היכא דבאו להושיב ביניהם איש נכרי דיכולין לעכב שהרי בברייתא אחרת לא תני דיכולין לעכב על א' מבני מבוי אלא כשביקש ליעשות רופא או גרדי וכו' אבל משמע אבל כל שאר אומניות יכול ליעשות ואין יכולי לעכב וכדפירש' אח"כ קאמר ולשכנו אינו כופה ופי' בו הרמב"ם דה"ק שאם כבר היה במבוי אחד מבני אומנות זו אפי' היה נכרי ולא מיחו בו השתא אין שום אחד מהן יכול למנעו לא האומן שכבר הוחזק שהוא נקרא בשם שכנו כיון שהוא ג"כ בעל אומנות זו דלא מצי אמר אתה פוסק חיי ובתנאי שזה שבא עכשיו להתיישב הוא ג"כ מבני אותה העיר א"נ אפי' מעיר אחרת אלא שהיה נותן עמהם מנת המלך וכדקאמר רב הונא בריה דרב יהושע וכן אחד מבני מבוי שאינן עוסקים באומנות זו ג"כ אינן יכולין למנוע מפני שאינן יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין שהרי כבר יש ביניהם אומנות זו וכבר הורגלו בקול זה דנכנסין ויוצאין לבני אומנות זו הילכך אין יכולין לעכב כלל וכן מפורש במ"ש ה' המגיד דכך מפרש הרמב"ם להך ולשכנו אינו כופהו ולפי זה נראה דלהרמב"ם ג' חילוקים בדבר. אחד חנות שבחצר או במבוי שאינו מפולש שמוכר שם מלאכתו שהוא עושה דאיכא קול נכנסין ויוצאין טובא אפי' החזיק לא מהניא חזקה ויכולין לעכב על ידו. ב' אבל קול פטיש וקול רחיים אם החזיק אין יכולין לעכב על ידו אבל לכתחלה יכולין למחות בו והיינו דקתני מתני' חנות שבחצר יכולין לעכב על ידו אבל קול הפטיש וקול הרחיים אין יכולין לעכב דמשמע דהכי קתני אע"פ דבחנות שבחצר אפי' החזיק לא הויא חזקה מ"מ במלאכות קול הפטיש וקול הרחיים שבחצר אם החזיק הויא חזקה. ג' שאר מיני אומניות בביתו וחנותו כגון חייט ובורסקי ודכוותיה דאין להם קול ואינן יכולין לומר שאינן יכולין לישן מפניו אפי' לכתחלה אין יכולין למחות אלא דלאיש נכרי יכולין למחות אם אינו מבני פורע מנת המלך והיינו דקתני בברייתא כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהם וכו' כדפרישית בסמוך לדעת הרמב"ם והא דכתב הרמב"ם כופין בני מבוי שלא להושיב ביניהם וכו' היה שם במבוי אחד מבני מבוי ולא מיחו בו דמשמע דאי מיחו בו יכולין למנעו אינו אלא באיש נכרי שנעשה עכשיו אחד מבני מבוי כיון שלא מיחו בו אבל ודאי היו יכולין למחות בו לכתחלה אבל אותו שהיה אחד מבני מבוי מלפנים וביקש ליעשות אחד מבני אומניות כגון חייט וכיוצא בו או לקבוע מרחץ וחנות למכור שם מזון ולחם ויין ושמן או רחיים לטחון בו תבואה לאפות פת אפי' לא החזיק אין יכולין למחות בו והא דכתב הרמב"ם אחר כך דבקול הרחיים אין יכולין למחות בו כיון שהחזיק דאלמא דבלא החזיק מוחין על ידו אינו אלא ברחיים שעושין שם מלאכת בגדים ולחתוך עצים ושאר מלאכות דומיא דקול הפטיש אבל רחיים לטחון תבואה אין יכולין למחות כלל על מי שהוא מבני מבוי כיון דאית ביה חיי הנפש דומיא דחנות ומרחץ כדפי' ודוק בלשון הרמב"ם דאבל כופין בני מבוי זא"ז וכו' כתב בסתם או שהיה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחר כנגדו או טחון אחר וכולי דמשמע דאינו מדבר אלא ברחיים שטוחנין שם דאית ביה חיי הנפש כגון מרחץ ודכוותיה חנות נמי בדאית ביה חיי הנפש אבל אח"כ בדין חנות שבחצר דיכולין למחות בידו קאמר אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אלמא דלא מיירי אלא בחנות שעושה בה מלאכה וכן קול הרחיים דומיא דקול הפטיש לא מיירי אלא ברחיים שעושין בה מלאכת אומנות לא ברחיי' לטחינה כנ"ל דעת הרמב"ם ולענין מעשה צ"ע: ומ"ש אם הוא פורע מס עמהם בעיר הזאת ה"ה כבני העיר וכו'. כתב בהגהות אשיר"י פרק לא יחפור דבא"ז כתב דרש"י ור"ת פליגי אם רוצה לבוא לעיר וליתן כרגא דרש"י פסק דמצי מעכבי שלא יהא כבני מתא ור"ת פסק דלא מצי מעכבי ומהרי"ק בשורש קע"ב הביא מחלוקת זו וכתב דהרא"ש פסק כר"ת ונראה דמדהשיב בתשוב' הביאה רבינו בס"ס זה דדוקא באינו שייך במס שלהם יכולים בני העיר לעכב עליו אבל דבר פשוט הוא שאדם יכול לגור בכל מקום וכו' אלמא דאם רוצה לגור בעיר וליתן מס כאחד מאנשי העיר אין בני העיר יכולין לעכב עליו ולומר לו קמפסדת לחיותינו ומהרי"ק בשורש קצ"א האריך לבאר מחלוקת זו וכתב דאף לר"ת והרא"ש אם הראשון קנה מהשר חזקת ישוב שלא יבואו יהודים אחרים לגור שם ולקפח מחייתו כבר זכה בנכסי עכו"ם מן ההפקר ויכול הוא לעשות ע"י השר או ע"י שום מונע לסגור הדלת למנוע אחרים מלגור שם והרשות בידם והאריך עוד במ"ש המרדכי בדין זה בפ' לא יחפור ע"ש ובס' ב"ה השיג ע"ז וז"ל ודבריו תמוהים מעיני היאך יופקר זה להתגבר עליו ע"י השר ושלא ע"פ ב"ד ואע"פ שהפריז הרב מה מדותיו להתריס נגד החולק על דבריו לא בשביל זה אמנע מלכתוב הנראה לי דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר עכ"ל ולפעד"נ דהכל לפי המלכות ומנהג לבדינה וכל המדינות היושבים תחת מלכות זה לא נהגו לקנות חזקת ישוב מן השררה ואם היה אחד בא לקנות היו מחזיקים אותו כרשע ורודף כי הדבר ידוע כי דבר זה היה גורם לגרש העניים מן המלכות ותשובת מהרי"ק איננה צודקת אלא במלכותו שהיה יושב שם ולאותן הימים ואין ללמוד ממנו לשאר מלכיות אלא הכל נידון לפי המלכות ולפי הזמן ולפי מה שהוא אדם הבא לגור כנ"ל:

וכן יכולין בני עיר אחת למנוע בני עיר אחרת וכו'. מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק לא יחפור: ומ"ש וביום השוק אין יכולין לעכב וכו'. איכא לאסתפוקי אי ביום השוק גדול דוקא קאמר שמתקבצין שם מעיירות רבות ואינו אלא פעם אחת בשנה או פעמיים או שמא אפי' ביום השוק קטן שהוא יום א' בשבוע ולפי הנראה דוקא ביום השוק גדול דומיא דהך דפרק חזקת כל שלשים יומין טריד בשוקא וכדלעיל בסי' קמ"ג אבל לטעמא דאמרינן דמעלמא אתו ולעלמא זבני משמע דאפי' ליום השוק קטן והכי משמע מל' הסמ"ג והעתיקו המרדכי פרק לא יחפור וז"ל מכאן פסק ריב"ם שאם בני העיר יש להם שוק או יריד אין יכולין לעכב בני העיר אחרת וכו' דפי' יריד הוא יום שוק גדול שעושין ביום אידם פעם אחת או שתים בשנה ומתקבצים שם מהרבה עיירות ופי' שוק סתם הוא יום ראשון בשבוע בלא יום איד ולכן לא נקרא בשם יריד אלא שוק וכ"כ בהגהת מיימוניות פ"ו משכנים אלא דכתב דאפי' אינו מחזר בעיר אלא בשוק אינו רשאי למכור לבני המקום וכ"כ בתוס' ומדברי רבינו גבי להלוות ברבית מבואר כדעת התוס' וה"ה במכירת סחורה והכי נקטינן נראה לי ועיין במ"ש ב"י וז"ל ומאי דאמר מעלמא אתו ולעלמא זבני וכו' (ותמצאנו בד' רכ"ו תחלת ע"ב):

משמע דאם אין בזה ריבוי יוצאים אינם יכולין למחות וכ"כ התוס' והמרדכי פרק לא יחפור וכתב המ"מ פ"ו מה"ש בשם הרמב"ן והרשב"א ומשמע שם שאין כן דעת הרמב"ם:

כתב הריב"ש סי' קצ"ו והא דאינו יכול לומר איני יכול לישן מקול הפטיש כו' היינו דוקא אדם בריא שאין הקול מזיק לו אבל אדם חלש יכול למחות וכבר כתבתי לעיל סי' קכ"ה:

נראה מדבריו שמיירי במבוי שאינו מפולש ולכך ס"ל דיש כאן הוספה נכנסים ויוצאים אבל לי נראה דכאן מיירי במבוי מפולש שאין כאן משום הוספה נכנסים ויוצאים ולכך לכ"ע שרי כן נ"ל:

ולעד"נ דגם רב הונא בריה דרב יהושע מודה בהאי דינא דחנות דהיה שמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא הלך תחלה לפני פתח שמעון וכ"כ המרדכי בהדיא שם ומשמע דדוקא מכח זה פסק כן דזה מקרי ירד לחנותו ולא כשמעמיד החנות בצדו וע"ש ודו"ק:

ואע"פ שדין זה פשוט לפי הנראה מ"מ בדברי ב"י הוא מגומגם שכתבו שם עם שאר דינים שכתב אחר שהאריך בדיעות הפוסקים וכתב אח"כ נמצא פסקן של דברים כו' ולא הזכיר דעה זו תחילה כלל והמדקדק שם ימצא כדברי ועיין מזה ס"ס זה:

ועיין סי' קס"ג:

כתב ריב"א שאם רצה לכוף א' שיצא מיישובם שאין להם יכולת לכופו עד שיפרעו חובותיו וירויח שם שיעור מחייתו ע"כ לשון המרדכי ומשמע מדברי הרשב"א בתשובה סי' תרס"ד דאפילו אם רוצין להתיר להם חזקת הישוב אפ"ה אינן צריכין לישא עמהן בעול המס רק כפי מה שנושאין ונותנין בעירן אבל בת"ה סי' שמ"ב כתב דאם רוצין להתיר להן הישוב צריכים לישא עמהן עול המס לגמרי או ילכו לדרכם וע"ש:

ואין דבריו נראין לי במה שמדמה דברי הרא"ש לדברי ר"ת דהרא"ש לא קאמר אלא לבוא לגור עמהן בעיר ולהיות כאחד מבני העיר וזה לא מצי מעכבי עליו מטעם שכתב וכי קנו הראשונים אותה בחזקה אבל בדר בעיר אחרת ורוצה ליתן מס כדי לישא וליתן בעיר הזאת אפשר דאף הרא"ש מודה לדברי רש"י דמצי מעכב עליו וכן רש"י מודה לדברי הרא"ש בבא לדוד עמהן וכ"נ בהדיא מדברי הרמב"ן שהביא ב"י:

וכתב עוד דיש חולקים על הרא"ש וס"ל דבני העיר מצי מעכבין שלא ידור אצלן ובפרט בזמן הזה שיש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבוא לידי קלקול מן השרים המושלים וא"כ כל הבא לדור אצלן הוי כרודף ולכן מצי מעכבי לכ"ע. ועיין שם עוד סי' קפ"ז וסי' שט"ו וסי' קי"ח שהאריך הרבה בדיני חזקת ישובים כתב המרדכי פ' לא יחפור ע"ג בשם ר"ת מאחר דלפי הדין אם רוצה להיות בכרגא דמלכא לא מצי מעכבי עליה לכן נהגו הקדמונים לגזור חרם על ישובים שע"י החרם כופין אותן ולא מדינא ולכן כתב שם דבני העיר יכולין לגזור עליהם בחרם שלא ישאו ויתנו עם הבא לדור לעירן בלא רשותן ואם יש רב בעיר יכול לגזור על הבא בעיר לגור וחל עליו גזירותיו אם הוא תלמידו עכ"ל. מצאתי הגהות מרדכי ישן ז"ל דבת"ח לא מהני חרם ישובים דלא תקנו חרם ישוב לגבי ת"ח דיכול לדור בכל מקום שירצה וכ"ה בתשובת מהרי"ו סי' קנ"א. וראיתי בא"ז מסכת ברכות שכתב לא רצה להורות בחזקת ישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא בשביל אלמים ורשעים שאינן רוצין לפרוע עמהם מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמיה במנהגם שיש חוטאין שמוחין ישוב לאדם שיש בו צרכי ציבור ואינו יורד לחייהם ומי שעושה זה יש בו מדת סדום לא יזכה להיות במחיצה של צדיקים עכ"ל. ועיין בכתבי מהרא"י ז"ל סימן קכ"ו וקכ"ז מדין רב הדר בעיר א' ובא אחר לדור אצלו וליטול שכר הרבנות וכתבתי דבריו בי"ד הל' ת"ת וע"ש סי' רמ"ה. כתב המרדכי פרק חזקת ובהגמיי' פ"ו מה"ש והביאו מהרי"ו בתשוב' סי' ק"ו דאף מי שאין לו משא ומתן כלל יוכל למחות במי שאין לו חזקת ישוב דיכול לומר לו פסקת חיותי דמציאות שבאים לידך היו באים לידי עכ"ל. כתב מהרי"ו סי' ק"ז על בעלי בתים שעשו ביניהם חרם ישוב ואחר כך נתבטלו הדיורין ופסק דהחרם בטל. כתב במרדכי פרק לא יחפור קהל שהתירו לא' חזקת הישוב לשנה לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו ויכולין לגרשו אח"כ. כתב עוד פרק חזקת דף רמ"ט ע"ב נשאל לרב על חזקת ישוב והשיב אם שמעון ובניו טוענין חזקה שיש עמה טענה אז יש להן חזקה לגור שם ולמחות במי שבא לגור שם בלא רשותן דחזקתן חזקה אבל אם יביא ראובן עדים שהם רשעים לפיכך לא היה רשאי למחות אז אין להם חזקת ישוב דגזלן אין לו חזקה אבל אם שמעון רשע ובניו אינן רשעים אז יש לבניו חזקה דבן גזלן יש לו חזקה עכ"ל. כתב מהרי"ק שורש קע"ג ראובן שדר בעיר והיה לו חוק מהשר שלא יוכל שום יהודי לדור שם בלי רשותו יכול לעכב על כל הבא לדור אצלו אבל אם התנאי בתחילה לא היה לטובת ראובן רק שהשר התנה עם ראובן שלא ידורו שם יהודים רק ברשות השר אין ראובן יכול למחות במי שבא לדור שם אע"ג דגורם קצת היזק לראובן וע"ש וכ"כ עוד שם סי' קל"ב בסוף השורש דיכול אדם לשכור מן השר הישוב שלא יוכל שום אדם לדור שם. ובמרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"א ע"א פסק מוהר"ם וז"ל אם אמר השר מעצמו איני רוצה שום יהודי שידור כאן כי אם ברשות ראובן יכול ראובן לעכב על כל הבא לדור שם דדינא דמלכותא דינא ומשמע דוקא שעשה מעצמו אבל ראובן אסור לו להשתדל כן עם השר וזה קצת שלא כדברי מהרי"ק. כתב המרדכי פרק חזקת דף רמ"ט ע"ג בא' שהחזיק ג' שנים בישוב אצל חבירו דהר"ס פסק דלא הוי חזקה הואיל וגם הבעלים היו דרים שם ויש חולקין וע"ש ומחלוקתן תלויה במעשה דא' שאמר בשכונה גואי הייתי שכבר נתבאר דינו לעיל ס"ס ק"מ. וע"ל עוד סימן קמ"ב מדין א' ששכר מחבירו חזקת ישוב ואח"כ היה טוען חזקה על הישוב בשם מהרי"ק שורש קצ"ב דאם נסע ג' שנים מישוב ולא גילה דעתו שדעתו לחזור אבד חזקתו אע"ג דלא גילה נמי שאין דעתו לחזור וצ"ע בתשובת הרשב"א סי' אלף קל"ג דלא משמע כן וכבר כתבתי אותה תשובה לעיל סימן קנ"ג. וכתב עוד מהרי"ק סימן קצ"ב דנהגו הקדמונים דאם נסע מן העיר י"ב חודש וגילה דעתו שאין דעתו לחזור אבד חזקתו והאריך שם בזה וע"ש. כתב מוהר"ם בתשובת מיי' שבסוף הלכות עדות והביאו מהרא"י בת"ה סי' שמ"ב דעל חזקת ישוב מבררין הדבר עד מפי עד ומפי פסולי עדות משום דבלא"ה כולה פסול ומאן ידע במילתא כי אם בני מתא עכ"ל וע"ל סוף דעתו סי' ז' וסי' ל"ז. וע"ל סי' קנ"ה מדין יחיד המדיין עם הרבים משום שמזיקין צריך לסלק היזקו תחילה ואח"כ לדון עמהן ושם בשר א' שאמד ליהודים שיגרמו שיהודים אחרים ידורו תחתיו או יגרש את כולם. כתב המרדכי פרק חזקת דף רמ"ט ע"ג אדם אחד שהיה מוחזק במצוה כגון גלילה או ס"ת ואירעו אונס ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ חזר הראשון ויש יכולת בידו לקיים המצוה ופסק מוהר"ם מאחר שבראשונה מחמת אונסו לקחו המצוה מידו כשנתבטל האונס חוזר לעבודתו אבל אם בראשונה בלא אונס נתן המצוה לאחר נתבטלה חזקתו ואבד זכותו וע"ש שהאריך בזה וכ"כ התוס' פ"ק דיומא דף י"ג ועיין בא"ח סי' קמ"ו מדין מי שהיה מוחזק במצוה ובא אחר להוסיף בדמים. כתב מהרי"ק שורש קי"ג בית שהיה בו בית הכנסת מימים רבים אסור לשנותו וע"ש. כתב במרדכי ס"פ החובל תשובת מוהר"ם על ראובן ושמעון שירשו מאביהן שלא יוכל שום אדם לבנות ב"ה בלתי רשותם לא יוכל שום א' מהן למכור חזקתו ודוקא להם ניתן הרשות ולא לאחר ולא שום שררה יכולין למכור וע"ש ובמהרי"ק שורש ו'. כתב בתשובות סוף הלכות עדות במיימוני בשם מוהר"ם דאין יכול אדם להחזיק בישוב אא"כ מביא ראיה שאביו דר בו יותר מג' שנים שמא התירו לו לזמן אחר והתירו לו ולא לבניו וע"ש ובמהרי"ק סימן י"ג שהאריך בזה. כתב מהרי"ק שורש קנ"ב לענין חזקת ישוב דאם נתייאשו פעם אחת ואח"כ חזרו מקצתן והשתדלו הישוב אין לאחרים עליהם כלום וע"ש:

כתב מהרי"ק שורש קע"ג הא דבר מתא אבר מתא מעכב היינו דוקא שמרויח אצלו אבל במה שמחזר בעיר לא מצי מעכב אע"פ שמעלה לו השערים אינו יכול למחות עכ"ל:

אחד מבני חצר כו' עד כופין בני מבוי כו' מקור של דינים אלו הוא בב"ב דף כ' וכ"א ורבי' התחיל בברייתא וסיים בהמשנה דלשם וז"ל המשנה שם חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים ויוצאים אבל עושה כלים ויוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות ובגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא (פירש"י דס"ד ולא מקול התינוקות היינו תינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכלים כו' מ"ש רישא דקתני יכול לומר איני יכול לישן מקול הנכנסים כו' ומ"ש סיפא דלא מצי למימר הכי) אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת א"ל רבא א"ה ליתני חצר אחרת מותר אלא אמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך כו' (פירש"י אף על גב דקול הבא מחמת אחרים הוה לא מצי מחי משום תקנת יב"ג דתיקן שמושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר) מיתיבי א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו הב"ע בתינוקות עכו"ם ת"ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה"ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר עכו"ם הב"ע בסופר מתא ע"כ. ופירש"י רופא מוהל. אומן מקיז דם. מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם קול נכנסים ויוצאים עכ"ל (ופי' דסופר מתא כתבתי בדרישה ע"ש). וזהו כלל דברי רבינו ועכשיו אשיב לבארו בס"ד. מ"ש אחד מבני חצר כו' כן הוא גירסת התוס' חצר ול"ג מבוי. ובסמוך כ"ר שהרמב"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר ונוכל לדחוק ולומר דהכל מודים לו בזה עד"ר: ומ"ש שביקש ליעשות רופא אומן גם הרמב"ם כ"כ וכתב ב"י שהם מפרשים דרופא שהוא אומן קאמר ור"ל מקיז דם ולפ"ז צריך לומר דלא גרסי' בברייתא שניה הנ"ל לא לרופא ולא לאומן אלא לא רופא אומן וזהו דוחק שהרי"ף והרא"ש שהביאו כתבו סתם לא לרופא ולא לאומן לכן נראה דתרתי קאמר ודרך הלשון לחסר וי"ו כשנקט הרבה דברים זא"ז ע"ד אברהם יצחק ויעקב וכן בש"ע כתב רופא או אומן ונ"ל דר"ל רופא ברפואות הגוף או אומן היינו מקיז דם ושניהן אינן של מצוה ולא כרש"י דפי' התם רופא מוהל דהא רבי' כתב בס"ח דלכל מילי דמצוה אינם יכולים למחות משא"כ לרש"י דדוקא קאמר מלמד תינוקות וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק: גרדי במעשה אורג מתרגמינן בעובד גרדי: או מלמד תינוקות של עכו"ם וה"ה של ישראל אם אינו לומד תורה נ"י: ומ"ש בני החצר מעכבין עליו כלל זה נקוט בידך כל היכא שנזכר עיכוב באיזה דבר פירושו בין יחיד על יחיד בין יחיד על רבים יכול לעכב כ"כ הרא"ש וכן משמע ל' רבי' בסמוך: מפני שבא להם היזק ממנו בברייתא הנ"ל קתני סתם שהן מעכבין עליו בלי טעם וכבר כתבתי ל' רש"י שכתב שמעכבים עליו מפני שמרבה עליהם קול נכנסים ויוצאים וגם רבי' כתב בסמוך ס"ג אין יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין ונ"י ושאר מפרשים פי' מפני שמרבה עליהם את הדרך וכתבו דמ"ש במשנה איני יכול לישן מפני קול כו' ל"ד קאמר ונראה דגם רבי' ס"ל הכי ומש"ה שינה כאן וכתב סתם מפני שבא להן היזק ממנו ומ"ש בסמוך אינו יכול לישן מקול ל"ד קאמר אלא ל' המשנה נקט שם ועד"ר: שלא למכור ביתו פי' אפי' אם הלוקח ישראל ורוצה להיות ציית דינא עם בני חצר ואם יפסקו ב"ד שיסלק אומנותו מהחצר יסלק אפ"ה אין זה רשאי למכרו לו ועד"ר: אפי' אינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו פי' שאין אחר שוכר ביוקר כמו זה ועד"ר ובחידושים:

וכן אם ביקש כו' ודקדק הרשב"א מדתנן כו' המשך ל' רבינו כך הוא בתחילה כתב ל' הברייתא הנ"ל א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן כו' דמשמע דוקא ביקש עתה הא אם כבר החזיק אינם יכולים לעכב ואחר לשון זה נמשך רבי' ואח"כ כתב דין חנות הנ"ל הנשנה במשנה בל' ביקש וסיים וכתב ע"ז שהרשב"א דקדק מדתנן חנות כו' ש"מ שלעולם יכולים לעכב וא"כ ממילא נאמר הברייתא דקתני באומן ביקש ל"ד קתני והלשון קצת מגומגם ועד"ר: אין אנו יכולין לישן מקול כו' עמ"ש לעיל בסמוך דנראה דל"ד כ' לישן מקול אלא כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הדורסים שמרבים עלי הדרך ונמשך אחר ל' המשנה ועד"ר:

ולא מיחו בו כו' הרמב"ם לטעמו דס"ל דחזקת נזקין לאלתר הוי חזקה כדלעיל בסימנים הקודמים:

אבל אי בעי לאוגורי כו' הרי לפנינו דהרמ"ה ס"ל דיכול להשכיר ביתו לכמה אנשים שירצה אם אינו מחלק ביתו לחדרים מיוחדים בשבילם וזה דלא כב"י שמשמע מדבריו לעיל בר"ס קנ"ד גבי חולק ביתו לשנים דהרמ"ה סבירא ליה דלהכניס דיורין בכל גווני בני חצר מעכבין עליו ועמ"ש שם:

אבל הוא עושה מלאכתו בביתו פי' ומוכרם בשוק: ואין בני החצר יכולין לעכב עליו כו' אי האי שאיני יכול לישן מקול הנכנסים כו' דקאמר רבי' לעיל ל"ד הוא אלא כדפירש"י החילוק מבואר דכאן שאינו מוכר אלא בשוק א"כ אין כאן נכנסים ויוצאים אליו אבל אם דוקא קאמר רבי' לעיל שיכול לומר לו איני יכול לישן מפני הקול ק' לכאורה מ"ש קול הפטיש דאינו יכול למחות וצ"ל דשאני פטיש שעושה בביתו וזש"ר עושה מלאכתו בביתו משא"כ קול הנכנסים ויוצאים שהוא בחצר וכנ"ל. וב"י כתב דרבינו מיירי הכא בהחזיק ול"נ ועד"ר ע"ש:

ואפי' הן רבים כ"כ לאפוקי מפרש"י וכמ"ש בדרישה:

נתן למבוי שאינו מפולש כו' וכיוצא בזה כ"ר בסימן קנ"ד ס"י בשם רי"ב לענין פתיחת חלון ע"ש גם לעיל בס"ס ק"מ סכ"ב בשם ר"י הלוי ועד"ר:

כופין בני מבוי כו' זהו מימרא דרב הונא בריה דר"י שם סוף דף כ"א ובאיבעייתו דלשם נקטינן לקולא וע"פ שיטת רש"י ונוסחו ובדרישה בארתיהו ושם נתבאר דעיכוב זה אינו משום הנכנסים והיוצאים דזה לא שייך כ"א ברישא דאיירי בהדרים בחצר א' ולא בב' חצירות אפי' במבוי א' אלא משום דפסיק חיותיה דאומן הדר שם וזש"ר פי' היה שם במבוי א' כו' יכול זה לעכב עליו דדוקא זה האומן מעכב ומשום פיסוק חיותיה ולא משום דריסת הרגל. ומש"ר כופין בני מבוי זא"ז כו' ל"ד קאמר בני מבוי זא"ז דהא אומן בא' מהמבואות בעיר יכול לעכב את כל העיר אאומן שרוצה לבוא מעיר אחרת לשם משום דפוסק חיותא אם לא שתאמר שנקט תחילה מילתא דפסיקא באותו מבוי יכול לעכב לזה שבא מעיר אחרת בכל ענין אפי' נותן מס עמהן דכה"ג אינו יכול לעכב עליו שאר העיר וכדמסיק רבינו ובדרישה כתבתי שגם הנ"י פי' להברייתא דקתני כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהן חייט כו' דמיירי בא' שבא מעיר אחרת ונתן מס עמהן מכח האי קושיא גופא דאל"כ מאי איריא בני מבוי הא כל העיר יכול לעכב. ורבינו דכ' כופין בני מבוי כו' הוא מל' אותה הברייתא. ומש"ר דאם הוא מזאת העיר אין יכול לעכב עליו כו' נראה דמיירי ג"כ בכל ענין אפי' אינו נותן מס עמהן אלא דאינו שכיח שיהיו מסולקים בני עיר א' במסים. נמצא כללן של דברים א' מבני חצר שבקש לעשות דבר בחצר שע"י ירבו הנכנסים והיוצאים בחצר בני חצר מעכבין עליו ואפי' א' מהן מצי מעכב ואם לעשות אותו הענין בביתו ולמכרו בשוק אף שמגיע היזק לבני חצר מקול פטיש ורחיים וכיוצא בו אין בני חצר יכולין לעכב עליו ואפי' לא החזיק בו עדיין לדעת המרדכי והרמב"ן והרשב"א ורבי' אבל להרמב"ם וסמ"ג ורבי' ירוחם כל שלא החזיק יכולין למחות בו (ודלא כב"י שכתב שגם רבינו ס"ל כוותייהו) ולהיות מלמד תינוקות תורה אין בני החצר יכולין לעכב אפי' ליותר מנ' ולעסוק בשאר דבר מצוה כגון לכתוב ספרים או להתפלל בי' ולחלק צדקה אף שירבו הנכנסים ויוצאים לדעת רבי' ור"י אבל יש גאונים החולקים ס"ל דוקא בלימוד תורה אינו יכול למחות ובדברים שיכולין לעכב על א' מבני החצר יכולין ג"כ לעכב אותו מלהשכיר ביתו לא' מאלו אפי' אינו מוצא להשכירו בכדי שושכור אותו זה ואפי' החזיק אבל יכול למכרו לא' מאלו ואח"כ ישתעו דינא בהדי לוקח כשאינו מוצא למכור בכדי דמים אלו (ודלא כב"י) וכשבא א' מבני חצר למכור או להשכיר ביתו לעכו"ם שאינו אומן לדעת הרא"ש אסור אם לא שאיני מוצא לישראל שיתן דמים הראוים ולדעת המרדכי למכור אסור אבל להשכיר מותר ואם רצה להשכיר ביתו לכמה אנשים להרמ"ה והראב"ד אינם יכולין לעכב עליו ומדברי הרמב"ם נראה שיכולין לעכב עליו ודעת הרמב"ם וגם דעת רבי' שהביאו כל היכא דבני החצר מצי מעכב בני מבוי שאינו מפולש נמי מצי מעכבי ואין כן דעת שאר הגאונים ואם א' מבני החצר יש לו בחצר חנות או מרחץ או רחיים ולא מיחו בידו בני החצר משום נכנסים ויוצאים לדעת הרמב"ם אין כח ביד בני החצר למחות ביד אחר הבא ג"כ לעסוק באותו ענין רק אומן הקדום מצי למחות בבני עיר אחרת שבא שם משום פיסוק חיותי' ולאינך גאונים יכולין למחות בהשני ובמבוי שיש שם א' מבני מבוי אומן או גרדי או שהיה לו חנות או רחיים לדעת הרמב"ם אפי' בן עיר אחרת אם הוא פורע מס עמהם שבא לירד לאומנותו אינו יכול למחות בו שלא יכנס באותו מבוי ולדעת רש"י ושאר פוסקים ורבי' יכול למחות בו אותו מבוי אם לא שהוא מזאת העיר:

ומש"ר וכן יכולין בני כו' שלא יביאו סחורתם כו' עובדא בגמרא שם ועד"ר: ומש"ר בשם ר"י הלוי כ"כ הרא"ש שם בשמו: ומ"ש וגם אין סחורתם טובה יותר משל בני העיר עיין בב"י שכתב דמשמע ליה דאפי' היא יותר גרועה מותר משום דהו"ל כשני מינים והניחו ב"י בצ"ע ועד"ר: ובלבד שימכרו בשוק ז"ל הגמרא שם מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו ופרש"י לנקבצים שם ליומא דשוקא לוזבנו ומשמע מלשונו דלבני העיר אסור למכור אפי' כשהן בשוקא ביומא דשוקא אבל מדברי הרמב"ם משמע דמותר וכן משמע לי מל' רבינו שכתב וביום השוק אין יכולין לעכב עליהן כלל. ודוחק לומר דכלל ר"ל אפי' לא נותנין בזול יותר ואפי' אינה טובה דלזה לא הוה צריך רבי' לכתבו דהא אזה קאי וגם ממ"ש בגמרא והפוסקים אבל לאהדורי לסבב בעיר לא משמע דבשוק אפי' לבני העיר מותר ראי דוקא לעלמא מ"ט אסור לאהדורי ולמכור לעלמא. גם טעם נכון לחלק בין מכירה להלואה דבמכירה שהוא מוכר למי שנותן לו מעות והוא נותן לו הסחורה מיד ושוב אין להן עסק זע"ז מש"ה הכל שוים אצלו וא"צ לעשות דרישה מאין הוא הלוקח אם הוא מבני העיר או לא משא"כ בהלואה אף שהלוה לו על המשכון מ"מ כיון שהדבר תלוי ועומד ונמשך עד אחר ימי השוק הרי הוא כהלוה לבני העיר בלא יומא דשוקא גם מסתמא בשעת ההלואה הוא שואל ללוה מי הוא והיכן הוא דר ונודע לו שהוא מבני העיר הזאת ומש"ה אסור להלוות לו ומש"ה דוקא בהלואה כ"ר שאינו מותר אלא לבני העיירות המתקבצים שם וגם התוס' לא פירשו דבריהן במכר כ"א בהלואה וכ"ש הרא"ש דקיצר יותר ומשמע דלא ס"ל הכי כ"א בהלואה. ואף שהפוסקים והתוס' הלואה ממכר גמרי לה מ"מ כל חד וחד לפי טעמו הוא איסורו וק"ל: ומש"ר ואם בן עיר אחרת כו' עובדא שם א"ל רב כהנא זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו. וכתב ר"ת דר"ל שימכרו כ"כ כדי שיוכלו להתפרנס מהריוח דאל"כ אלא שימכרו קרן כדי חיותא קאמר א"כ למחר ימותו ברעב. ונראה דל' חיותייכו קדייק דאין זה מיקרי כדי חיותא ומש"ה הביא רבי' ל' הרמב"ם דשינה ל' הגמרא וכ' כדי פרנסתו ומשמע מזה דהוא פי' כדי חיותייכו דקאי אהקרן וק"ל. וכן פירשו המ"מ שם בפ"ו דשכנים ע"ש דאינו מתיר אלא שימכרו מהקרן כדי פרנסתן. והב"י לא שם לבו על דייק זה שכתבתי ומש"ה תמה על רבי' שהביאו וכ' דלא עדיף לישנא דהרמב"ם מלישנא דגמרא וכי היכי דלישנא דגמרא מפרשים דמוכרים כדי שירויחו כדי פרנסתן ה"נ יתפרש ל' הרמב"ם ומסיק ב"י וכתב ז"ל ואפשר מה שהביא רבי' ל' הרמב"ם לאשמועינן דאפי' אם הם חייבים לבני העיר מ"מ אין מעכבין עליהן עכ"ל ע"ש ואף דבס"א בספרי רבי' כתוב עד שיפרע מחובו הרמב"ם שלנו כתב עד שיפרעו חובן ומש"ה כתב הב"י דר"ל שיפרעו מה שהן חייבין אלא שקשה הלא ז"ל הגמרא אית לן אשראי ופירש"י שהקיפו לבני העיר סחורה שלהן ודוחק הוא דהרמב"ם לא יכתוב מה דאיתא בגמרא וכ' ענין אחר ואין זה דרכו וגם ל' אם יש לו מלוה לא משמע הכי דיש עליו מיבעי ליה ולכן נראה עיקר כמ"ש ודוק:

ועל הרוכלין כו' וכן על מלמדי תינוקות כו' שם דף כ"א וריש דף כ"ב מימראות בגמרא. ורוכל מיירי ברוכל בשמים לנשים להתקשט בהן דתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין כדי שיהיו הבשמים מצוים לבנות ישראל ועיין בהוספה: אין יכול למנעו אפי' מלקבוע משום דטרידי בגרסתייהו ולאו אורחייהו לאהדורי ולסבב העיר רש"י.

ת"ח המביא סחורה לעיר כו' שם דף כ"ב:

תשוב' כו' תשובה זו לא מצאתי בתשו' הנדפסות שבידינו ע"ש. ובסוף חזה התנופה כתב דומה לזה וכ"כ ב"י ועד"ר: שאדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואז שייך במס שלהם ואין בני העיר יכולין לעכב עיין בהוספה: