שולחן ערוך - חושן משפט · סימן ק״ד

מי שיש עליו ב"ח כו'. עיין בתשו' ן' לב ספר ב' סי' נ"ה ועיין בתשובת מהרי"ט סימן קכ"ד ובתשובת מהרשד"ם סימן קמ"ה ור"ס:

אא"כ גבה ב"ח מאוחר. עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ד':

ואם מכרן לעכו"ם ע"ל סימן ק"ז ס"ד וצ"ע:

שאינו יכול כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סימן קכ"ח ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ר"ט:

לא בטלו זכיותיו. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן רפ"ה:

אין בהם דין קדימה וע' בב"ח מ"ש בשם הגהת מיי' והב"ח פסק כדעת תשוב' מיי' דאם ידוע שיש עליו ב"ח אחרים מניח חלקו עד שיבוא ודלא כב"י שפסק שמגבים לאותם שלפנינו כו' ע"ש. וז"ל תשובת רמב"ן סי' פ"ב שהביא ב"י בטא"ע סי' ק"ב אם שמעו בו שמת אפי' במ"ה ימכרו הב"ד הקרקע לכתובה משום חשש ב"ח מוקדמים שלא כדעת הראשונים עכ"ל ותשובה זו צ"ע ונ"ל דט"ס יש בה ופירושה כמ"ש הר"ב בהגה"ה ס"א ע"ש הרשב"א וק"ל:

לענין שאם קדם כו'. עיין בסמ"ע סק"ט עד ויחלוקו כו' ואין זה הוכחה דודאי מה שקנה אח"כ שעבוד שניהם שוה בה כמו במטלטלים אג"ק בסעיף ה' וה"ה מעות הלוה שחייב בעד אלו השטרות הוי כמו דאקני ויד שניהם שוה בה ומשום הכי יחלוקו עיין בתשובת מ"ע סימן פ"ז אם יש בחזקות דין קדימה ובתשו' מבי"ט ח"א ס"ס קי"ד:

מיהו אם תפס שטרות כו'. ואם נתן לו הלוה כתיבה ומסירה עיין בתשו' רשב"א שמביא ב"י ודו"ק והיא בסימן תתקי"ד:

לא הוי כתפס הממון משום דאין זה מיקרי קדם וגבה וכו' וגם אם ירצה למחול החוב מצי מחיל עכ"ל סמ"ע ואי זה מדוקדק דהא בכה"ג אין יכול למחול כדלעיל סי' פ"ו דמשתעבד מדרבי נתן:

לא מיקרי גבי' כו' וה"ה תפס מעצמו בלא ב"ד אלא בשומא מקרי גביה ע' בב"י וב"ח ובתשו' רשד"ם סימן קמ"ה האריך שם בדין זה ולכאורה נראה דאף בלא שומא מיקרי גבייה ול"ד לחנות הנ"ל דאין המטלטלים עדיין ברשותו וכן משמע מל' הטור והרא"ש וכן משמע ממ"ש הרא"ש בפרק הכותב ונראי' דברי ר"י במקרקעי אבל לא במטלטלים ומביא ראיה מפירות תלושים ע"ש וכן משמע בר"ן פ' הכותב שמביא ב"י בתחילת סימן זה

אא"כ שמו. שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה עכ"ל סמ"ע ולעד"נ דשמין לאו דוקא ומסתמא הב"ד שמו והוא הדין לא שמו ונתנו לו וגם בב"ח סעיף ה' וסעיף י' כתב דאם נתנו לו הב"ד בלא שומא לאו כלום הוא ואין נ"ל ודוק עיין בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ד ובסי' קכ"ח:

שעבד לו כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ר"י ובתשו' מהרי"ט סי' קכ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' ק"ב וק"ל:

דוקא כשהיו בידו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ט עד וכבר כתבתי דאם קנה ביני ביני אחר שלוה מן הראשון וקודם שלוה מן השני ולא כתב לראשון דאקני אז השני זכה לגבות ממנו לבדו ובספר גידולי תרומה שער מ"ג ריש דף קצ"ו כתב דזכה הראשון לבד לסברת הרשב"א ורב האי דלקמן סעיף י"ג ולא נהירא לי גם דברי הסמ"ע אין נ"ל אלא נ"ל דיחלוקו ודו"ק וע"ל סקי"ד ועיין תשובת מהרשד"ם סי' ר"י:

וכל הקודם וגבה זכה. כ' ב"י דמשמע מדברי פוסקים אפי' שגבה שלא בב"ד ודלא כמ"ש נ"י פרק מי שמת בשם קצת מפרשים דאי תפס טפי מפלגא מפקינן מיניה. ולפענ"ד דינו של הנ"י אמת גבי תפיסה דהיינו כשתפס שלא מדעת הלוה או המוכר וכל הפוסקים אפי' אותן החולקים על ה"ר יונה מודים בזה דלשון מה שגבה גבה משמע או שהגבהו ב"ד או שהגבהו הלוה עצמו אבל כשתפס מעצמו לא והכי קי"ל בכל דוכתא דתפיסה ל"מ בקרקע וכמו שכתבתי בספרי תקפו כהן סי' נ"ח וסי' צ"ו ותדע דאל"כ היאך יתרצו הפוסקים הא דאמרי' בש"ס ס"פ מי שמת דבע"ח גובה חצי השבח מלוקח משום דהוי כלוה ולוה וקנה ונתבאר לק' ר"ס קט"ו וראיה זו הביא הרא"ש פ' הכותב בשם ר' יונה והיא ראיה ברורה א"ו הם מפרשים דשאני התם שהלוקח מוחזק בשבח שלא ע"פ ב"ד ולא ע"פ המוכר שהרי המוכר לא שם ליה השבח ה"ל כתפיסה דלא מהני כן נ"ל ודו"ק. שוב מצאתי בתשו' ן' לב ספר א' דף מ"ט ע"א שגם הוא כתב שסברת רוב הפוסקים היא דלא כנ"י ולא שת לבו למ"ש: גם לא הביא כלל דברי הרא"ש בפרק הכותב הנ"ל ונראה שלא ראה דברי הרא"ש בזה גם בלא"ה הרי הר' יונה והרא"ש חולקים ונראה דאישתמיטתיה לן' לב דבריהם שהרי לא הביאם כלל שם ע"ש:

לוה וכתב לו כו'. הוא לשון הרמב"ם וכתב הרב בספר ב"ה ובכ"מ וז"ל ולכאורה משמע מפשט לשון הרמב"ם שאם לוה וכ' לו דאקני וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאקני ואח"כ קנה נכסים יחלוקו אבל מדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ גבי ב"ח גובה את השבח משמע דבהא נמי לקמא משתעבד ולא לבתרא שכ' ופעמים נוטל כו' כגון שכ' למלוה דאקני ולא כתב ללוקח דאקני וכ"כ בספר התרומות שער מ' (נ"ל שצ"ל שער מ"ג) ואין לומר שהרמב"ם חולק בדבר דא"כ לא הוי שביק בעה"ת מלהביא דעת הרמב"ם כמנהגו הילכך צ"ל דסבר בעה"ת דהרמב"ם חדא מינייהו נקט וה"ה לאידך ואע"ג שבספר צרור הכסף כ' והיכא שכתב לראשון דאקני ולשני לא כת' דאקני וקנה אחר שתי ההלואו' גם בזה השעבוד לשניהם כשנמצא בידו אבל כשמכר הקרקע לאחרים לשני אינו משועבד כי יאמרו הלקוחות כשלו' ממך לא נשתעבד לך זה הקרקע ואל תאמר הואיל וכתב לראשון דאקנה דיגבה קודם אע"פ שהם ביד הלוה דהואיל ואחר שתי ההלואות קנה ונמצא בידו לשניהם משתעבד וכ"כ הרמב"ם דבכתב לראשון דאקנ' קנה ואח"כ לוה ראשון גובה קודם משמע דוקא בכי הא הא כשקנה אחר הלואות שניהם שוין עכ"ל נ"ל דכיון דהרא"ש ובעה"ת מסכימין לדעה אחת והרמב"ם אפשר דלא פליג עלייהו הכי נקטינן עכ"ל ב"ה ואחריו נמשך הב"ח ולפע"ד דברי צרור הכסף עיקר דמסתבר כיון שלא יצא עדיין השדה מרשותו ובאו לגבות ממנו נשתעבד לשניהם בשוה. ומה שהקשו הב"ה והב"ח מהא דלפעמים נוטל כל השבח כשב' למלוה דאקנה נלפע"ד דלק"מ דהתם השבח שביד הלוקח אינו ביד המוכר אלא אצל הלוקח ונהי דהשתא מוכרח הלוקח ליתנו לב"ח מ"מ ה"ל כאלו באו שניהם לטרוף את השבח מעלמא. וראי' ברורה לדברי מדברי ר"י נתיב ששי חלק ח' שכ' שם וז"ל לוה ולוה משני בני אדם זה אחר זה ואח"כ קנה שניהם שוים לגבות ואין להם דין קדימה זה על זה ואם לראשון כתב דאקני ולשני לא כ' דאקנה וקנה ומכר אין שני גובה מן הלקוחות אבל נמצא ביד לוה גובה כמו ראשון עכ"ל. ולעיל מיני' שם כ' וז"ל המוכר שדה לחבירו והשביח' ובא ב"ח וטרף נוטל חצי השבח דהו"ל כמו לוה ולוה וקנה דקי"ל יחלוקו דכל שעבוד הב"ח ולוקח כאחד על השבח ולפעמים נוטל הב"ח כל השבח כגון שכ' למלוה דאקנ' ולא כתב ללוקח דאקני עכ"ל הרי מוכח להדיא מדבריו כמ"ש ואע"פ שראיתי בתשובת מהו' יוסף ן' לב ספר ראשון כלל י"ב סי' ס"ח שכתב שצ"ע לישב ולהבין דברי ר' ירוחם במה שכ' דאם נמצאו ביד הלוה חולקין דנרא' לכאורה דבריו סותרים זו לזו דהרי כתב שם דלפעמים נוטל כל השבח ב"ח כגון שכתב למלוה דאקני וגם הרא"ש בפ"ק דמציעא כ"כ כו' עכ"ל ולפענ"ד אין דבריו סותרין זו לזו וכמ"ש ושוב מצאתי עוד בתשו' מהר"י ן' לב בספר ראשון כלל שלישי דף י"ח שתמה ג"כ אהא דשבח וכתב שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש והוא עצמו דלפעמים נוטל הב"ח שבח כולו ותמיה גדולה היא ולא מצאתי דרך להמלט ממנה אלא כשנאמר דאותו השבח שהוא ברשות הלוקח חשיב כאלו קנה ומכר וגם זה אינו נראה ולא ברירא לי טעמא לחלק בין שקנה ומכר להיכא דנמצאו בידו וצ"ע עכ"ל ולפע"ד אין כאן תמיה כלל ודברי ר"י נראין דה"ל אותו השבח כאלו קנה ומכר דהא הרא"ש גופא כ' כן להדיא פ"ק דמציעא וז"ל ושבח שהשביח הלוקח כאלו קנאו מוכר ומכרו ללוקח וחל שיעבוד המלו' ולוקח כאחד כו' עכ"ל וכ"כ הטור לקמן ר"ס קט"ו ואע"ג דכתב הרא"ש בפ' הכותב בשם ה"ר יונה דלא אמרי' ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה אלא כשנגבה בב"ד (ועיין בספר מעד"מ פ"ק דמציעא) ומביא ראיה מהא דטורף הבע"ח השבח מן הלוקח היינו משום דכיון דלא הגבהו לו ב"ד לא מיקרי גבייה אבל מ"מ הוי כמו שמכר לו המוכר הגע עצמך הרי שבא המוכר לגבות השבח מן הלוקח אפי' שיתן לו מעות בעדו מה ששוה השבח מי מצי המוכר לגבותו הרי פשיטא כל זמן שאין כאן ב"ח יכול הלוקח לומר כבר מכרת לי הקרקע והשבח א"כ זה השבח הוי כקנה ומכר וזה ברור (ועוד מצאתי ראי' לדברי בנ"י פ"ק דמציע' שכתב בפיסקא המתחלת אמר שמואל בע"ח גובה את השבח כו' וז"ל והא דאמרינן דמה שגובה הב"ח שבח משום דכ' לי' דאקנה טעמא דמילתא לפי שאנו רואין שבח זה כאלו קנאו מוכר מן הלוקח ומכרו ללוקח אבל אלו היינו רואין אותו כאלו היו ברשותו של מוכר ב"ח הי' גובה חציו אפי' לא כתב לו לוה דאקני כו' ע"ש) וגם מ"ש בכ"מ ובב"ה שם בשם בעה"ת לא מצאתי בבעה"ת שם ואפי' יהיה שם כן מבואר כמ"ש הרא"ש אין מדבריו סתיר' לדברי צרור הכסף וכמ"ש לבד זה מצאתי בבעה"ת שער מ"ג ח"ד וז"ל אם אחר שלוה משניהם קנה קרקע אם כ' לראשון אגב ודאקני ולא כתב לשני כלום הראשון גובה שהרי לו נשתעבדו או מזמן ראשון או מזמן קנייה ולשני לא נשתעבדו כלל דכל מאן דלא כ' לי' אגב ואקני לא טרף כלל אפי' להיות שוה למלוה מאוחר לקניי' וכ"ש דלא מפיק משעבודא דראשון עכ"ל ונרא' שלזה כוון הרב בב"ה וכ"מ. אבל לפע"ד גם מדברי בעה"ת אלו אין ראיה דמיירי כשקנ' ומכר והיינו דקאמר דכל זמן כו' לא טריף כלל כו' ואי גבי לוה לא שייך לישנא דטריף א"ו לטרוף מלקוחות קאמר וה"ק דכל מאן דלא כתב אגב ואקני לא טריף כלל מלקוחות אפי' למלוה מאוחר שלו אלא המלו' מאוחר שלו דכתב לי' דאקני טורף ואיהו לא טרף וכ"ש הכא דלא מפיק הלוה השני החצי מלקוחות משעבודא דראשון. גם מ"ש ר' יוסף ן' לב לא ברירא לי טעמא לחלק בין שקנה ומכר להיכא שנמצאו בידו לאו מילתא היא דטעם נכון יש לחלק בדבר דבשלמא כיון שנמצאו בידו עדיין של הלוה הם דהא אין לו עליהם רק שעבוד וכיון דמיד בשעת קנייה נשתעבדו לשניהם דמיני' ואפי' מגלימיה דעל כתיפי' א"כ עדיין לא יצאו מרשותו וכשבאו שניהם לגבות חולקין אבל כשמכר א"כ זה שכ' לו דאקני יכול להוציא מלקוחות כיון שקנו שעבוד שלו אבל זה שלא כ' לו דאקני א"י להוציא מידו כיון שקנו השדה בקנין גמור ויצאו מרשות הנותן וכן עיקר ולפ"ז נראה דכ"ש אם לא כ' לראשון דאקנ' וכתב לשני דאקנה וקנה אחר שתי הלואות דחולקים בנכסים שנמצאו בידו ולא אמרי' דהשני גובה לבד. ואפשר דגם החולקים לעיל מודים כאן דהראשון מוקדם אבל לטרוף מלקוחות השני טורף ולא הראשון וכ"כ בסמוך לדעת בעה"ת ועוד נראה דאם לא כ' לראשון דאקנ' וקנה שדה ואח"כ לוה משני דכתב בסמ"ע ס"ק ט"ו וס"ק י"ט שהשני גובה ולא הראשון ובספר גידולי תרימה שער מ"ג ח"ד ריש דף קצ"ו ב' דלסברת רב האי והרשב"א דלקמן סעיף י"ג דמלוה על פה קודמת מטעמא דשיעבודא דאורייתא ה"נ כיון דמדאורייתא בלא דאקנ' חל השעבוד על הנכסים שיקנה דמיני' ואפי' מגלימא דעל כתיפו הלכך הוא קודם לב"ח מאוחר עכ"ל ואין דבריו נראין לי דל"ד לדלקמן סעיף י"ג דהתם כיון שהיו לו נכסים אלו כבר נשתעבדו לו אבל כאן שלא הי' בשעת הלואה לא נשתעבדו לו אלא שיש לו בהם זכות להגבותם כל זמן שנמצאו בידו ולא שעבדם לחבירו משא"כ כשקנה אח"כ וגם דברי הסמ"ע אין נראין לפענ"ד וכמ"ש לעיל ס"ק י"ד (ואולי גם הסמ"ע מיירי לענין טריפת מלקוחות אבל פשט לשונו לא משמע כן) אלא נ"ל עיקר דיחלוקו בנכסים שנמצאו בידו ונקוט האי כללא בידך דכל היכא שיש לאחד זכיה בהם בשעה שקנה אותה הוא שוה כמו חבירו בשעת גביה מהלוה עצמו וכשכתב לראשון דאקנה וקנה ולוה משני דנמצא משעת הקנייה לא הי' לו צד זכיה ללוה שני שהרי לא הלוה לו כלום הראשון גובה ולא השני הא לאו הכי שניהם שוים אבל אם באו לטרוף מלקוחות אז זה שכ' לו דאקני טורף בין הוא ראשון ובין הוא שני וזה שלא כתב לו דאקני אינו טורף ודוק:

וכתב לו דאקני עיין לקמן סי' קט"ו ס"ק ל"ב דכתובת אשה אינו גובה מדאקני וע"ש:

היו עליו בעלי חובות כו'. ע' בתשו' מנחם עזריה סי' קכ"ט ובתשו' ן' לב סי' צ"ה ועיין בהר"ן שכתב דהיינו דוקא למאי דס"ל דבמלו' ע"פ ליכא דין קדימ' וא"כ קשה כיון דהמחבר פסק לקמן סעיף י' [י"ג] דמלו' ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת לגבות מבני חרי ודלא כהר"ן היאך פסק כאן דאין בהם דין קדימה ע"ש ודוק וצ"ע:

כיצד נמצאו שם ת"ק כו'. ע' בא"ע סי' ק"ב סעיף ד' ודוח ועיין בספר גדולי תרומה שער מ"ג ח"ד דף קצ"ז ע"ש:

הרי זה גובה שניהם. עיין בסמ"ק ס"ק ל' עד ולא כעיר שושן דתלה הטעם בעדים דחזקה דאין העדים חותמין על חוב א' ב"פ כו' שלא כדת השיג עליו דכונת הע"ש לו' דלא מבעיא כשיש עלכל שטר עדים מיוחדים דפשיטא דגובה שתיהן דודאי אעולה לא חתמי אלא אפי' אותן עדים עצמן חתומים על השני ג"כ גובה שניהם ולא חיישי' דלמא שכחו העדים או טעו שכתבו שטרא דחזקה עדים לא חתמי על חוב א' ב"פ וכ"כ להדיא בע"ש דין זה באפי' ע"ש:

מלו' בשטר כו'. פסק כרב האי והיינו ע"פ מ"ש בבדק הבית כיון דהה"מ כ' שדעת הרמב"ם כרב האי הכי נקטינן אבל לפענ"ד האי פיסקא לא מחוור וגם דברי ה' המגיד לפע"ד אינן מוכרחים דאף ע"פ שהרמב"ם לא חילק עכ"ל [ע"כ] במלוה בשטר מיירי שהרי כ' שם בין מהלו' עצמו בין מלקוחות וכן תמצא כמה פעמים ברמב"ם שכתב סתם ומיירי במלו' בשטר גם בב"י משמע שהבעה"ת הביא ב' דעית ולא הכריע וכשתעיין בבעה"ת שער ס"א תראה שזה אינו אלא הבעה"ת כתב שתשוב' ר' האי הסופרים שבשוה והעלה כדברי הרי"ף וא"כ הרי הרי"ף ובעה"ת ורמב"ן ור"ן מסכימים לדעת א' וכן מצאתי שפסק הריטב"א פ"ק דקידושין בש"ס (דף י"ז ע"א) ע"ש שהביא ראיות מיהו רבי ירוחם כתב שנרא' עיקר כרב האי ובד"מ כתב בשם מרדכי פ' כל הנשבעין כרב האי ולפע"ד המרדכי שם לא העתיק אלא שערי רב אלפס ומ"מ נרא' דאף רב האי לא מיירי אלא בסתם מלו' בשטר אבל בשעבד לו נכסי' בפי' בשטר מודה רב האי דהא אמרי' בכל דוכתא דמלו' ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדי' ומשמע דאפי' אינן מכורין רק משועבדים וכן משמע מדברי הפוסקים בהרב' מקומות וכן נוהגין אך דבתשובות רשב"א סי' תתקי"ד משמע דאפי' משועבדים בפירוש מלוה ע"פ מוקדמת קודם ויחיד הוא גם מה שחילק בסמ"ע בין מלוה ע"פ שקבל אחריות או לא צ"ע לכאור' (שוב מצאתי בתשו' מבי"ט ח"א ס"ס ע' שכתב בשם החכם ר' אלעזר דאין מדברי הרמב"ם ראיה מדכתב בין מן הלקוחות לא מיירי אלא בשטר והמבי"ט השיב לו ע"ז וז"ל כי ה' המגיד סובר שטורף ג"כ בחוב ע"פ וכמו שסובר הרשב"א ז"ל בפי' וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה וכיון שסתם הרמב"ם ז"ל ולא חילק נרא' שסובר כדבריהם עכ"ל ודבריו תמוהין דאין ה' המ' ושום פוסק סובר שטורף ג"כ בחוב ע"פ דהלכ' פשוטה במשנ' וש"ס וכל הפוסקים דאינו טורף אלא הרב המגיד ורשב"א ורב האי מיירי לענין בני חרי) גם צ"ע בתשוב' הרי"ף שבבעה"ת ומשמע שם שאין מלוה בשטר קודם רק הם שוים אך מדברי בעה"ת והפוסקים לא משמע כן ומצאתי בתשו' מהרשד"ם סי' ער"ה דף קצ"ו ע"ג כ' ג"כ שראוי לפסוק כהרי"ף בזה ע"ש (ועיין בבעל עיטור דף ך' ע"ב) ובנ"י סוף ב"ב הביא ב' הדעות ובהגהת מרדכי סוף אלמנה נזונית העתיק תשו' רב האי בסתם ע"ש ובב"ח כתב דהעיקר דיחלוקו ולא בירר טעמו ומ"מ נ"ל כן עיקר לדינא מכמה טעמים ודוק ועיין בסמ"ע הביא דברי הטור שמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה ע"פ מאוחרת כו' והר"ן כתב דיחלוקו וכן נ"ל עיקר עוד שם בסמ"ע כדי שלא תקשה עליו ממ"ש אח"כ בס"ס ט"ו תשובות הראב"ד כו' והמעיין בב"י ובעה"ת יראה דגם הראב"ד מיירי בשעבוד נכסיו ע"ש:

שהרי אין ב"ח נוטל בראוי כו'. אמת שכ"כ הטור אבל אינו מוכרח אלא טעם אחר יש בדין זה שהוא מתני' פ' מי שמת כדאיתא בתוס' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קל"ט ע"א) והגהת אשר"י שם דמצי אמר מאבוה דאבא קאתינא ונ"מ היכא דלא מצי אמר הכי נוטל ב"ח בראוי וכ"כ בהגהת אשר"י שם וז"ל והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולין לירש אם לא מכחו ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה בראוי כבמוחזק עכ"ל ועיין בתשו' מהרש"ל סי' מ"ט ובתשו' מור"ם איסרל"ש סימן ג' וז' ובתשו' שארית יוסף סימן א' שהאריכו בדבר ולא הכריעו אי ב"ח גובה בראוי וכתבו ג"כ דמ"מ הך דינא דהכא ודלקמן סי' רי"א ס"ג הוא אמת מטעם הנ"ל וגם בבעה"ת שער מ"ג ח"ד הביא סברת הרא"ש (והוא הרא"ש מלוניל) דב"ח גובה בראוי וסברת הרמב"ן דפליג ולא הכריע. [רק מ"ש הרא"ש שם לא כהרי"ף פ' מי שמת דפסק דבן הבן מוציא מיד הלקוחות כדלקמן סי' רי"א נלע"ד דגם יוכל לסבור דגובה בראוי אלא דשאני התם דיוכל לומר מאבוה דאבא קאתינא וגם מ"ש מור"ם בתשו' שם דנראה דאע"ג דסובר הרא"ש דב"ח נוטל בראוי מ"מ הך דמתני' טעמ' הוא משום די"ל מאבוה דאבא קאתינא וגם מהרש"ל שם דלא פליג עליו בזה. וליתא ואישתמיט להו דברי הרא"ש דס"פ יש בכור דפסק דבעל חוב אינו גובה בראוי והביא ראיה ממתני' הנ"ל דפ' מי שמת ומ"מ לענין דינא אין דברי הרא"ש מוכרחים וכמו שנתבאר וגם הביא שם דעת רבינו אפרים דס"ל דבעל חוב גובה בראוי ובשם ר"ח דמספקא ליה מילתא ובבעה"ת שם כתב בשם הרמב"ן שהוא מקובל מפירושי ר"ח שאין ב"ח נוטל בראוי וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות פרק שנים אוחזין גבי ב"ח גובה השבח דף ס"ד סוף ע"א דאין בעל חוב נוטל בראוי ע"ש ואי לאו דמסתפינא הייתי מכריע דבעל חוב נוטל בראוי דכיון דבפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ג וקכ"ד) מוכח בכולה סוגיא דשבח הוי ראוי וגם בסוף פרק יש בכור יליף שבח מקרא דכל אשר ימצא לו כמו ראוי וקי"ל דב"ח גובה השבח וכדלקמן סימן קט"ו ואף שיש לדחות ולחלק בין שבח לראוי מה לנו להמציא סברות קלושות לחלק ומ"ש בבעה"ת בשם הרמב"ן שם ראיה מהתוספתא וירושלמי נלע"ד אדרבא משם ראיה להרא"ש מלוניל כיון דהתם איצטריך קרא למעוטינהו מכרמו וכן בס"פ יש בכור ממעט יבם מקרא דהוי כבכור דבכור קרייה רחמנא משמע הא בב"ח דליכא קרא שקיל בראוי כן נ"ל] ולפ"ז מה שכתב מור"ם בהג"ה כאן שהרי אין ב"ח נוטל בראוי לאו משום דס"ל הכי להלכה שהרי בתשובה הנ"ל האריך בדבר ולא הכריע אלא לדבריו דהמחבר קאמר מדכתב ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והורישו לנו אלמא דלא סבירא ליה דמצי למימר מאבוה דאבא קאתינא אלא מכח אביהם שירש אביו בקבר וא"כ אמאי זכו היורשים אלא ודאי משום דאין בעל חוב נוטל בראוי וכמו שכ' הטור ודוק: וכל מה שכתוב בסמ"ע כאן ס"ק ל"ו אינו מכוון מ"ש וכתב המרדכי פרק יש נוחלין דמזה הטעם אין בעל חוב גובה משכר פעולתו וכן הוא בד"מ וליתא דבמרדכי שם קאי להדיא אכתובת אשה ומ"ש שם הוי ראוי לבע"ח מלת חוב ט"ס הוא וצ"ל הוי ראוי לבעל שהרי כתוב שם הוי ראוי לבעל ואינו גובה ממנו לא כתובה ולא מזונות וכן הוא במרדכי דפוס קראקא דהוי ראוי לבעל ואינו גובה כו' וליתיה מלת חוב וכן הוא להדיא באגודה פ' יש נוחלין סי' ק"ס וגם מור"ם כתבו בהג"ה בא"ע סימן ק' סעיף ב' לענין כתובת אשה דוקא גם מ"ש בסמ"ע שם בשם תשובות מהרש"ל אינו מדוקדק דמשמע דמהרש"ל פסק כן בשח"ז מכח דס"ל דב"ח נוטל בראוי וליתא דמהרש"ל שם הביא מחלוקת הפוסקים בזה ולא הכריע וגם כתב שם דאפי' הי' ב"ח נוטל בראוי היו הבנים יכולים לומר מאבוה דאבא קאתינא וגם מ"ש בשם תשו' מור"ם ליתא דגם מור"ם מסכים לדינא למהרש"ל וכדאיתא בתשו' מהרש"ל שם ובתשו' מור"ם אי' סי' ג' וסי' ז' להדיא ולא פליגי אלא בפלפולי הסוגיא פ' מי שמת והפוסקים שעליה אבל לדינא שוים דנוטל בשח"ז בראוי ולא מטעם דב"ח נוטל בראוי אלא דיכול להתנות על ראוי ואם לא ירצו לקיים התנאי ישלמו לו כל החוב (וכה"ג כתב הרב בע"א סי' ק"ח סעיף ג' ע"ש) ולפ"ז מיירי דחמיו הניח בירוש' כדי החוב של שח"ז דאל"כ אין חייבים היורשים לשלם וגם אין מחויבים ליתן מן הראוי ע"ש ודוק היטב ותמצא כדברי. מיהו בתשובת שארית יוסף חולק וס"ל דאף שכתוב בשח"ז הן בראוי הן במוחזק הא דיינינן ליה בראוי כזה ואמרי' יד בעל השטר על התחתונה ודברי מהרמא"י ומהרש"ל שם הם שלא כדבריו ע"ש וכן עיקר שוב מצאתי בתשו' מהר"מ מלובלין סי' י"ד ובתשובתר' אליה ן' חיים סי' ק' וקס"ו האריכו ג"כ ולא הכריעו אי ב"ח גובה בראוי שבתשו' מהר"מ שם כתב שהרא"ש ס"ל דב"ח גובה בראוי וכמ"ש בעה"ת בשמו ומ"ש הרא"ש בפרק יש בכור דאינו גובה בראוי היינו במקום דיכול הבן לומר מאבוה דאבא קאתינא והשיג אתשו' מהרש"ל שכתב לדעת הרא"ש דבכל ענין אינו גובה בראוי דא"כ יסתרו דברי הרא"ש אהדדי עכ"ד ודבריו תמוהין דהא מדברי הרא"ש ס"פ יש בכור מוכח להדיא דבכל ענין אינו גובה בראוי וגם אין ספק שלא הי' לפניו ספר בעה"ת בעצמו (רק שעיין בב"י ס"ס ק"ז שהביא ל' בעה"ת בשם הרא"ש בקצר') שכתב שם הרא"ש וזה דלא כמו שפסק הרי"ף דבן הבן מוציא מיד הלקוחות והרי הרא"ש גופא בפרק מי שמת כתב דבן הבן מוציא מיד הלקוחות אלא ודאי טעה טעות גדול דהרא"ש שהביא בעה"ת הוא הרא"ש מלוניל שדרך בעל התרומות להביאו אבל הרא"ש מטולטילה הי' זמן רב אחר בעל התרומות ולא ידעו הבעה"ת מעולם ואינו מביאו בשום מקום וזה פשוט מאד למי שבקי קצת בס' בעה"ת ובס' הרא"ש ועוד בבעה"ת איתא כתב הרא"ש ז"ל וזה ודאי אי אפשר שיהא הרא"ש מטולטיל' נפטר קודם חבור בעה"ת ולפי דעתי שבזמן בעה"ת עדיין לא נולד הרא"ש מטולטילה וכן כתב בס' יוחסין דף קל"ב סוף ע"א שהבעל התרומות חבר ספרו בשנת תתקפ"ה לאלף החמישי ובדף קל"ג ריש ע"ב כתב שהרא"ש נפטר שנת פ"ח לאלף הששי וכן כשתעיין בס' התרומות סוף שער מ"ה כתב הרי שאנו עומדים בשנת תתקפ"ג לאלף החמישי כו' וכשתעיין בהרא"ש פ"ק דע"ז כתב נמצא שהיתה שנת ע"ג לאלף הששי שמיטה לפירש"י ולפיר"י יהי' שמיטה שנת ע"ד לאלף הששי ע"ש הרי שהרא"ש חבר ספרו יותר מתשעים שנים אחר סעה"ת מיהו לענין דינא גם מהר"מ שם הכריע כמהרש"ל ולא כשארית יוסף וכמ"ש רק שהוסיף לומר בענין שח"ז הנ"ל דלא זכה החתן אלא כשמת אבי חמיו קודם שבאו לחלוק עם החתן בנכסי חמיו דבשעת החלוק' גם בנכסי אבי חמיו עומדים לחלוק דאלו באו לחלוק בחיי אבי חמיו קודם שנפל להם הראוי אין להחתן חלק בראוי וכתב ג"כ שדברי מהרש"ל אמורים כשיש כאן איזה עזבון מחמיו אבל אם אין כאן שום עזבון מחמיו או שיש כאן איזה עזבון מועט והיורשים רוצים ליתן להחתן אותו עזבון בעד חובו אין להחתן שום זכות בנכסי אבי חמיו אפי' מת אבי חמיו קודם שבאו לחלוק עכ"ד עיין בתשובת ר' אליה ן' חיים סי' ס"א וסי' ק' בסופו. ועיין בתשו' ן' לב ספר ד' ד"ז ח':

כל מי שקדם זמן קנין של שטרו קודם הוא לגבות בין קרקע בין מטלטלין וכו'. דברי המחבר צריכין ביאור דקשה הלא אין קדימה במטלטלים וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"י בהדיא ע"ש ואף שהרמב"ם בתשובותיו סוף סי' ס"א והביא' ב"י בסי' זה במס"ה כתב ז"ל אלא שאני סובר דוקא בקדם המאוחר וגבה מטלטלים אמרו דאין מוציאין מידו הא אם באו כאחד לגבות אין למאוחר כלום במקום המוקדם ע"ש. אבל שאר פוסקים לא ס"ל הכי וכמ"ש בתשובתי והארכתי בזה וכתבתי דגם הרמב"ן לא לדינא להלכה כתבו כ"א לסברא בעלמא והוכחתי כן מלשונו שם וגם בד"מ ס"י כ' דלא קי"ל כהרמב"ן הנ"ל ע"ש וגם בבע"ת סוף שער מ"ג ובכמה דוכתי ודוחק לומר דמיירי בדהקנ' לו המטלטלים אגב קרקע דכאן לא איירי עדיין מזה עד ס"ג ע"ש גם ממ"ש מור"ם אחר זה בהג"ה ז"ל ועוד דאם יגבה המאוחר שוב לא יכול המוקדם להוציא מידו מוכח דלא איירי בהקנ' לו אג"ק דא"כ הי' יכול לחזור ולגבות ממנו דהא בב"ח מוקדם ומאוחר לית ביה משום תקנת השוק וכמ"ש הב"י והמחבר בסי' ס' ובסי' קי"א. וכן קשה זה אמה שמסיק המחבר וכתב בין מלוה עצמו בין מלקוחות הלא אין טורפין מלקוחות מטלטלים ואף אם הקנו להמלוה המטלטלים אג"ק אכתי מפני תקנת השוק אין טורפין מהן וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס' ולקמן בסי' קי"ג וקי"א ועוד שהתחיל "בבין במקרקעי "בין במטלטלים וסיים וכתב ואם קדם המאוחר וגבה קרקע ואם ברישא במטלטלי אג"ק איירי גם בסיפא בקדם וגבה הל"ל דינו במטלטלי אג"ק. ונראה דעיקר כוונת המחבר בכאן אינו אלא שבא ללמדינו דאין הולכין אחר קדימת זמן הפרעון ובזה שוין הן קרקע ומטלטלים דאף במטלטלים לא אמרינן דיגבם לבדו זה שזמן פרעונו קודם והכי הן הצעות דברי המחבר כל מי שקדם זמן קנין שטרו קודם הוא לגבות בין קרקע בין מטלטלים ואפי' מלקוחות כלומר כך הוא מן דין תורה דקי"ל שיעבודא דאורייתא ונ"מ בו דגם לאחר תקנת חכמים לפחות לא אמרינן דבעל חוב המאוחר שקדם זמן פרעונו יהיה קודם בגבייה וגם איכא נ"מ לדידן אם הקנה לו מטלטלי אג"ק אבל אין עיקר כוונת המחבר לזה אלא למ"ש ומ"ה סתם ואחר שסיים וכתב זה התחיל וכתב הדין לפי תקנת חז"ל וז"ש ואם קדם המאוחר וגבה "קרקע ור"ל לאפוקי מטלטלי וגם י"ל דכתב שם "קרקע משום דבעי למכתב בו הרבותא דאפי' גבהו בפני המוקדם ושתק כו' דאין דרך המלוה לשתוק כשקדם המאוחר וגבה בפניו מטלטלים מפני היראה שמא יבריח' או יפסיד' משא"כ בקרקע וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסמוך ודוק וזהו דלא כע"ש שכתב בר"ס זה דהא דאמרינן אין קדימה במטלטלים היינו דוקא אם קדם המאוחר וגבה אבל אם באו לב"ד יחד לגבות המוקדם קודם לגבות ונרא' שכ"כ מכח מהשראה שהמחבר כתב כאן בין במקרקע בין במטלטלים ושהבית יוסף הביא בחידושיו ס"ה תשוב' הרמב"ן הנ"ל ומ"ה נדחק נפשו כאן בסעיף זה ובסעיף י' לשנות שם דברי הטור והמחבר וכבר הוכחתי דהרמב"ן גופא לא פסק כן להלכה וכנ"ל ועמ"ש עוד בסמוך בס"ג וס"י:

אפי' אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם. ל' הטור כאן כגון שלוה בשטר מראובן בניסן וקבעלו זמן הפרעון לשנה ואח"כ לוה משמעון באייר וקבע לו זמן בחצי שנה ע"כ:

אבל מלוה ע"פ אם קדם המאוחר כו'. בטור בסמוך סי"ז פסק בפשיטות דבשניהן בע"פ גובה המוקדם והמחבר פסק בסמוך בסי"ג דאפי' מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חרי דשיעבודא דאורייתא ואפשר דמור"ם לא איירי כאן אלא באם קדם המאוחר וגבה אבל לכתחלה ג"כ ס"ל דהמוקדם קודם ועמ"ש עוד מזה בסמוך סי"ג:

שעשו הכרזה יום אחד. בטור כתוב שעשו הכרזה ל' יום ואין נ"מ לדינא כיון דתלה במנהגא ובדין דמלכותא דינא ובטור כתוב לשון תשובת הרא"ש והמעש' כך היה שהכריזו ל' יום וק"ל:

אם היו הב"ח חלוקים כו'. ז"ל התשובה שם ראובן ושמעון ולוי היו להן חובות אצל עובדי כוכבים וכל אחד מהן שלח השוטר למשכן העובד כוכבים בעד חובו ואין אנו יודעין מי המוקדם זולתי ע"פ העובד כוכבים הממשכן וכל אחד טוען (בשבילי השכין) תחלה ואין המשכנות תחת שום א' מהם כל מי שיאמר העכו"ם כו' נרא' דגם בלוה ישראל הדין כן אלא שהמעש' היה כן בעכו"ם לוה ולא ידעתי למה כתב בע"ש אם הלוה הוא עובד כוכבים דמשמע דסבירא ליה דדוקא בעובדי כוכבים דינא הכי. ואי משום דכתב דהשוטר הוא מעיד כו' הא גם לפני זה כתב שגב' בכתב שלטון העיר ואיירי שם אפי' בלוה ישראל ובמקום שידיהן רמה צריכין לילך במנהגם:

לא בטלו זכיותיו בשביל שלא ערער. דאמרי' שלא היה לו שעת הכושר לבא:

ולא אמרי' חברא חברא אית ליה. דדוקא במחאה אמרינן הכי כמו שכתב הטור והמחבר לקמן ר"ס קמ"ו משום דשם הכל רואין דזה מחזיק בשדה כאלו הוא שלו וזה עשאה מחא' שגזולה היא בידו משא"כ בזה דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה שיגלו לו. ושם בתשובת רמב"ן סי' י"ט מסיק וכתב דאם הכריזו הקהל דאף מי שלא ישמע יפסיד הרשות בידם דהפקר ב"ד הפקר וכתב עוד שם ואם נתן זכותו לקטן אין מאבדין זכות הקטן אף שהוא עשה שלא כדין ד"מ שם:

וכן עבדים כו'. ע"ל בסימן קי"ז שם יתבאר דאם עשה עבד אפותיקי דינו כקרקע מטעם שיתבאר שם וכאן ?ל בא אפותיקי איירי:

לענין שאם קדם המאוחר כו'. כבר כתבתי בר"ס זה דה"ק אם באו שניהן יחד לגבות חולקים במטלטלים וגם הטור סתם וכתב כאן אין קדימה במטלטלים ומה שכתוב הטור ע"ז ז"ל לפיכך אם קדם המאוחר כו' חדא ועוד קאמר ור"ל לפיכך גם אם קדם וגבה כולו מחזיק בכולו והמחבר שכתב "לענין "שאם קדם כו' חדא מנייהו נקט ומשום דבעי למכתב עליה דינא דולא עוד אלא שאם עמד הראשון כו' דהוא שייך באם שקדם וגבה וכו' וכן מוכח ממ"ש מור"ם ע"ז ז"ל מיהו אם תפס שטרות כו' "עד ויחלוקו ולמה יחלוקו הא אף אם אין בתפיסתו כלום מ"מ לא גרע מאלו באים שניהם יחד לגבות דנותנין אותו להמוקדם אלא מחוורתא דגם בבאו יחד אין קדימה להמוקדם וכ"כ רי"ו בעל דין זה במקום אחר בהדיא הבאתי לשונו ג"כ בתשובותי ודו"ק:

לא הוה כתפס הממון משום דאין זה מיקרי קדם וגבה דהא עדיין נשאר גוף השיעבוד אצל הלוה וגם אם ירצה המלו' למחול החוב מצי מחיל וכמ"ש בסימן ס"ו:

אא"כ שמו. שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה דמלו' עליה דשמא ישומו לו הרבה ביוקר משויו ועדיין הוא ברשות הלוה וע"ל סי' פ"ו:

ובעל חוב המוקדם גובה מאותם המטלטלים. פי' גם הוא גובה מחצה ממנו וכאלו לא קדם המאוחר לסגור דהיו חולקין במטלטלים וכמ"ש לפני זה ולא כמ"ש בע"ש ז"ל ושמעון נשאר בדין קדימתו והוא גובה קודם ללוי כו':

דינו כמקרקעי. מקור דין זה נתבאר בסי' ס' ולקמן בסי' קי"ג ושם נתבאר דאף בזמן הזה בלוה ולו' מוציאין מיד המאוחר דבלוה ולוה לית בו מפני תקנת השוק כ"א במכרן וע"ש מילתא בטעמא:

והוא שנתברר בעדים כו'. ולענין גביית קרקע ג"כ הדין כן וכמ"ש בסמוך ובסי' קי"ב אלא שבקרקע קל להתברר משא"כ במטלטלין ע"ש:

קודם שלוה כו'. בס"י גרס מהב' גם בב"י כתב קודם שלוה "מהשני ע"ש ובע"ש כ' בהדיא קודם שלוה מאחר אבל בדריש' כתבתי דצ"ל "משניה' במקו' מהב' (אבל אי קנה ביני ביני הוה של השני לחוד) דאל"כ אלא קנה ביני וביני ה"ל כלוה וקנה ומכר דנשאר ביד הלוקח כל שלא כתב להמלו' דאקני ה"נ בשני הלוואות אם לא הי' ביד הלוה בעת הלואת הראשון והיו בידו קודם הלואת השני הוה דהשני דשעבוד דהשני ה"ל כמכר לו וכמ"ש בפרישה ודרישה בסי"ב בשם הרי"ף ובסט"ו בשם הרמב"ן ע"ש גם בתשובתי הוכחתי זה. מיהו שוב ראיתי בבעה"ת סוף שער מ"ג וכתבו הטור והמחבר בסי' קי"א סכ"ג ג"כ כהאי לישנא ז"ל אם היו ללוה שני מלוים כו' "עד או קודם שלוה מהאחרון וכתב להראשון אגב זכה בהן הראשון עכ"ל וע"כ צ"ל דבע"ת לטעמיה דהזכיר בדבריו כמה פעמים וכתב בהקנאה שיעבד מטלטלי אג"ק ג"כ שיעבד דאקני ונמשך אחריו ג"כ הטור בסי' קי"ג וכתב שם בס"ג ז"ל ואם שיעבד לו מטלטלי אג"ק יש להן דין קרקע לטרוף אף במה [שמכר] (שקנה) אח"כ אם כתב לו דאקני וצ"ל דטעמיייהו הוא כיון דצריך להיות מבורר שהיו בידו קודם שלוה משניהן וכמ"ש ובמטלטלין קשה להוודע הדבר מ"ה רגילין שכל מלוה שמצריך להלוה שישעבד לו מטלטלים אג"ק ג"כ מצריכו לשעבדו לו בדאקני אף אם היו בידו כבר דאז אין לוקח או לוה מאוחר יכולין לומר שקנאן אחר הלוואתו "וכיון שכן יש ליישב מ"ש כאן קודם שלוה מהשני משום דאיירי בדכתב להראשון דאקני דאז הוא מוקדם אף אם קנה ביני ביני והקנה גם לשני באג"ק ודאקנה וכמ"ש בסמוך ומהט"נ כ' המחבר בסי' קי"ג ס"ג בדין לוה ולוה וקנה ביני ביני ותפס המאוחר דמוציאין מהשני אם כתב לראשון דאקני דקשה למה כ' דינו מדכתב לו דאקני הא לא בא ללמדינו שם אלא הא דבשני הלואות לית בה משום תקנת השוק ומוציאין מהשני א"כ הל"ל דינו ואם היה לו המטלטלין קודם שלוה מהראשון ושיעבד לשניהן באג"ק וקדם השני ותפסן דמוציאין מידו אלא ודאי ה"ט דכדי שלא יוכל לומר לוקח או מלוה מאוחר שמא לאחר הלואתך קודם הלואתי קנאן מ"ה רגילין לכתוב דאקני "ואף דלא יצא עדיין מחששא שיאמר המאוחר אחר הלואה שנינו קנאוהו ויחלוקו מ"מ מאי שבידו לתקן מתקן ודו"ק אלא שא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש דמיירי דכתב להו דאקני וכאשר הגהתי משניהן א"ש טפי אבל לקמן ס"ס קי"א צריכין לומר דמיירי דכתב לו דאקנה ושם בבעה"ת כתב לפני זה דאקנה ע"ש:

כלוה ולוה וקנה דקי"ל כו'. בטור ובדברי המחבר בסעיף שאחר זה כתבו דין דאם לוה ולוה ואח"כ קנה קרקע:

וה"ל כמו לוה ולוה באגב דאקנה וחזר וקנה. כצ"ל אבל בנוסחאות הטור שבידינו וב"ת בסוף שער מ"ג כתבו באגב "וקנה ע"ש ואינן עולה יפה דהל"ל בקיצור דהוה ליה כמו לוה ולוה וקנה וכמו שכתב המחבר לפני זה במטלטלין ובפרישה כתבתי דנ"ל דצ"ל לוה ולוה באגב "ודאקני והדר קנה ולרבותא כתב כן דאפי' הקנה לו מטלטלין ומעות אג"ק וגם כתב לו דאקני ואחר הלואות שניהן קנה אפ"ה קי"ל דאין בהן דין קדימה ע"ש. גם ל' וחזר ה"ל כמו והדר ועפ"ר:

הא דמקרקעי צריך קדימה. ט"ס הוא וצ"ל והא דבמקרקעי "שייך קדימה וכן הוא בטור ע"ש ס"ז:

דוקא כשהיו בידו קודם כו'. דאז חל שיעבודו דמלוה מיד על אותו שדה קודם שלוה מהשני משא"כ כשקנה בתר הכי דכשקנה חל השיעבוד דתרוויהו בהדדי עליו וכבר כתבתי דאם קנה ביני ביני אחר שלוה מהראשון קודם שלוה מהשני ולא כתב להראשון דאקני אז השני זכה לגבות ממנו לבדו שהרי בשעת הלוותו דהשני הית' בידו ועליו הלוהו אם לא שכתב להראשון דאקני וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה וע' בא"ה סי' ק"ב מדין כתובות אשה וב"ח:

וחזר ולוה כו'. אע"פ שכ' גם להשני מה שאקנה משועבד לך אין נ"מ בו לזה השדה שקנה כבר וכבר נשתעבד לראשון:

היו עליו ב"ח הרב' כו'. ועיין לקמן ובא"ע ס"ס צ' מדין אשה ששעבד' עם הבעל לבע"ח השני ועיין בב"י סי' זה ס"ו וד"מ י' שהאריך עוד מדין אשה שנשתעבד בעלה לשמעון ואחר כך נשתעבד עם האשה ללוי ומשכנה לו קרקע ויש לאשה שעבוד כתובת' על אותה קרקע ואח"כ מת הבעל איזה גובה תחלה וע"ש:

כולם ביום אחד כו'. פי' זמן הלוא' היה ביום א' כו' אבל אין תלוי בזמן פרעון וכנ"ל:

וכל הקודם לגבות פי' מי שקדם וגבה זכה אבל אין תלוי במה שזמן פרעונו בא קודם להשני וכמ"ש כל זה בר"ס זה:

זכה כו'. ואפי' שיש עדי' שזה לוה תחלה ונמסר לידו השט"ח כולו אפ"ה כל שבתוך השטר לא ניכר קדימה לא חל שעבוד' עד כלות היום ואז כבר לוו לו שניהן ועד"ר:

אין ב"ח מאוחר יכול לטרוף כו'. דאלים כח קנייתו מב"ד שמכרו לו כדי לשלם להמוקדם כאלו הוא ביד המוקדם דאז לא היו יכולין המאוחרין לטרוף מידו כן הוא זה הלוקח הבא במקומו אבל כשמכר הלוה בעצמו הלוקח עומד במקום הלוה ומ"ה המאוחרין חוזרין וטורפין מידו:

שבאו לגבות מטלטלים. שהרי אין בהם דין קדימה מכאן ראיה מדברי המחבר עצמו למ"ש כמה פעמים בסי' זה דהא דאמרינן אין קדימה במטלטלין היינו נמי לענין שאם באו כאחד לגבות שחולקין:

נוטלין מאה מאה. לאפוקי מדעת רבי חננאל שכתב הטור בשמו שחולקין הנמצא לששה חלקים וזה שחובו ג' מאות יטול ג' חלקים וזה שחובו מאתים יטול ב' חלקים וזה שחובו מאה יטול חלק אחד כדין בכור ופשוט בשבח שנשבחו הנכסים אחר מיתת אביהן והרי"ף ס"ל דשאני התם דחלק כל אחד היה מבורר בנחלת אביהן ואין כאן שיעבודא משא"כ כאן דשיעבוד של בעל המאה חל על כל הממון הנמצא כמו שחל עליו דבעל הג' מאות ועפ"ר:

נמצא שם ת"ר חולקים ש' בשוה כו' הא דלא אמר בקיצור דיטול כ"א בכדי חובו צ"ל משום דאיכא נ"מ בחלוקה בדרך זה בגביות בינונית וזיבורית ועידית וס"ל שמתחל' חולקין מן הבינונית כדין ב"ח שגובה מבינונית ואחר כלות הבינונית חולקין מהזיבורית כדין מי שיש לו עידית וזיבורי' וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ב ואחר כלות גם חלוקת הזיבורית חולקי' מהעידי' ועפ"ר:

ואפי' יש נאמנות בשטרו כן היא מסקנת הטור והמחבר בסי' פ"ב ס"ב ובסי' ע"א סי"ט ושם נתבאר בסי' פ"ב דהטור ס"ל שדינו כדין לקוחות וממילא מאן דפליג וס"ל דמהני נאמנות גבי טריפת מהלקוחות וא"צ לישבע וכמ"ש הטור בסי' ע"א ה"נ א"צ לישבע לב"ח מאוחר ולהרא"ש בשניהן הטעם משום דנפישי רמאי הא מדינא מהני נאמנות דבשטר דאית לי' קלא:

הרי זה גובה שניהן ואינו דומה ליש לראובן ב' שטרי קניות על שמעון שמכר לו או נתן לו שדהו דאמרי' דביטל השני את הראשון וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס ר"מ דהתם ל"ש לקיים תרוייהו כיון דהן על שדה מיוחד ואם יש בהשני דבר תוס' גם שם הולכים אחר שניהן אחר זמן של ראשון ואחר דברי תוס' דהשני דכל היכי דנוכל לקיים שניהם מקיימין וה"נ כיון דנוכל לומר דיזייף ב' פעמים ביום א' אמרינן דיזייף ב"פ דאטו בלוה שוטה עסקינן דיצוה לכתוב ב' שטרות על הלואה אחת ולא כע"ש דתלה הטעם בעדים ז"ל דחזקה דעדים לא חתמי אחוב א' ב"פ עד כאן לשונו דתינח כשעידי ב' השטרות אחת הן אבל כשעל כל שטר חתומים עדים מיוחדים לא שייך האי טעמא וק"ל:

מלוה על פה קודמת כו'. טעמא דסבירא לי' דכיון דשיעבוד' דאורייתא אין חילוק בבנ"ח בין מלוה בשטר חוב למלו' ע"פ והטור מסיק וכתב ע"ז דהרי"ף חולק בזה וכתב דמלו' בשטר קודמת אע"פ שהיא מאוחרת ששיעבוד שטרו הרי הוא כמכר וכשם שמלו' ע"פ אינו גובה מלקוחות מאוחרים מפני שאין להן קול כך אינו גובה מבנ"ח שנשתעבדו לאחר כן מפני שאין לה קול עכ"ל ובד"מ הכריע ע"פ רוב דעות כדעת רב האי שס"ל כמ"ש המחבר ומסיק הטור ע"ז וכתב ז"ל אבל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלו' ע"פ מאוחרת עכ"ל. והמחבר לא הוצרך לכותבו דנלמד ממ"ש דמלו' ע"פ קודמת אפילו לשט"ח מאוחרת ועמ"ש מור"ם בריש סימן זה בסוף הג"ה ראשונ' דמלוה המאוחר שקדם למלו' ע"פ מוקדמת וגבה מה שגבה גבה והוא מדברי הר"ן (שפסק כדעת הרי"ף שבכאן) בפ' מי שהיה נשוי (ריש דף תקכד) ע"ש וכדי ליישב דברי מור"ם שהביאו וכאן פסק כרב האי דפליג עם הרי"ף כתבתי לעיל שם ישוב ע"ש ובפרישה כתבתי דנרא' דמ"ש הטור כאן איירי כששעבד נכסיו לכל א' בפני עדים ובזה נתיישב מור"ם ג"כ (בס"א שהביאו) ובלה"נ מוכרחים לפרש דברי הטור כן כדי שלא תקשה עליו ממ"ש אח"כ בס"ס ט"ו תשובת הראב"ד דנרא' כסותר למ"ש לפני זה וגם כתבתי שם שהבע"ת מחלק בהדיא כן ע"ש וכמו שכתבתי בפרישה ודרישה ע"ש. ונרא' דכל הני הקדימות היינו דוקא לגבות מקרקעי בני חרי אבל לא לענין מטלטלין דכבר נתבאר בסי' זה דאפי' בשני שטרות שוין הן בגביות מטלטלין המאוחר להמוקדם משום דאין קדימה במטלטלי:

שאמר לו ואחריך לפלוני כו'. ז"ל הטור סי"ו י"א שהוא הגובה מהן דכי היכי שהן קנויים לו לענין שיכול למוכרם דקי"ל ירד הראשון ומכר אין להשני אלא מה ששייר הראשון (וכמ"ש הטור והמחבר גוף הדין לקמן סי' רמ"ח ע"ש) כך יכול לשעבדם והרמב"ם חולק וכתב דדוקא למוכרם יש בידו דאז לא נשתייר בו לשני הבא אחריו כלום משא"כ בשיעבוד דיכול זה הראשון לפדותו ונמצא ששייר לשני מידי וכל שיש לשני זכות בו לא חל שיעבודו דהראשון כ"כ המ"מ וכ"פ המחבר כאן:

אין ב"ד מגבין אותו מגוף הנכסים כו'. כן פסק הטור ג"כ כאן וע"ל סי' רמ"ח שפסק הטור בשם הרמ"ה והרא"ש דאשתו של ראשון גובה כתובת' שהוא אחר מיתתו דהראשון ועד"ר שחלקתי בין כתובה לחוב אבל המחבר משוה אותן שם ופסק שם כמו שפסק כאן:

ריבית שעלה מזמן השטר כו'. פי' משטרות של שמעון וכן הוא בתשובת רשב"א ועד"מ:

אין בדברי שמעון כלום. ע"ל סי' פ"ו ס"א שכתב מור"ם ז"ל די"א והיא תשובת מהרי"ל דיוכל שמעון לפדות משכון של עובדי כוכבים מראובן ונותן לו קרן וריבית שעלה עליו וגובה חובו מהמותר ושכן נ"ל עיקר ולא כדעת החולק עכ"ל והחולק הוא הב"י בס"ס ע"ב במחודשים סל"ח ומור"ם כתב שם בד"מ ג"כ דנ"ל כדעת היש אומרים ע"ש וכאן כתב המחבר דעת הרשב"א ומור"ם לא השיג עליו כאן לא בד"מ ולא בש"ע דשאני הכא דשמעון טוען עם ראובן בשעה שבא ראובן לגבות שטרו וא"ל שלא יגבה הריבית שלו שעלה לו על נכסי העכו"ם למפרע משעה שלוה לו שמעון משא"כ בסי' פ"ו דשמעון רוצ' לפדות המשכון וליתן לראובן הריבית עד אותו היום אלא שמכאן ולהבא לא יטול ריבית אלא יקבל ממנו דמיו קרן וריבית ליתן לו המשכון וכעין זה כתב הד"מ שם בס"ס ע"ב ע"ש:

שהרי אין ב"ח נוטל בראוי וכתב המרדכי פי"נ דמזה הטעם אין ב"ח גובה משכר פעולתו שמעולם לא בא לידו ומת ועד"מ סי"ז דכתב ע"ז דכ"פ הרמב"ן ודלא כב"י מס"ג שכתב דאי כתב לו דאקני שב"ח גובה מאותן נכסים שירשו בני הלוה מחמת אביהן ע"ש עכ"ל ועמ"ש מזה מור"ש בתשובותיו בענין שטר חצי זכר שכתב בו שיטול מהמוחזק ומהראוי דמהני ליטול במה שיפול לחמיו בירושה לאחר מותו והביא שם תשובת מור"ם דלא כ"כ והשיג עליו ע"ש ולקמן סימן ק"ז כתב הטור דב"ח גובה מהלואה שהניח הלוה לאחר מותו אע"ג דמיקרי ראוי לענין בכור כמ"ש הטור לקמן בסי' רע"ח ע"ש:

הדין עם היורשים. ה"ט משום דמוקמינן נכסים בחזקת משפחת היורשים דהן מוחזקין לו והמע"ה ועפ"ר:

(סעיף א') מיהו כשבא לגבות וא"ל שמא המאוחר יקלקל השדה כדחיישינן סימן צ"ח כי בתשו' הרשב"א סי' אלף קי"ח כ' דלא חיישינן לקלקול קרקע אלא במקום דחיישינן לזיוף השטר שכבר נפרע וכו' כההיא דסימן צ"ח שהוא טוען שהשטר מזויף. אבל אם המלוה [הלוה] כו' הלשון משמע אפי' אם עדיין לא נתן אין המוקדם יכול למחות מליתן אלא דהב"ד לא יעשו כן שלא יעשו אחרים כן ויזיקו ואמת שכן הוא ברשב"א סימן אלף קי"א אלא דקאי שם כדעת במהר"ן ולא סבירא ליה מי שבזבז נכסיו שיש לו כח למלו' לעכב עליו אפילו תוך הזמן כמבואר שם וכיון שיכול לעכב עליו כמ"ש בסי' ע"ב (ע"ג) הכי נמי ודאי יכול למחות שלא יתן להמאוחר וצריך עיון על רמ"א בזה ובתשו' מיימוני ספר משפטים סימן מ"א כתב אי תפס לוה [מלוה] גופא ע"ש:

הרבה. עיין בתשובת מהריב"ל ס"ב סימן נ"ה ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ד ובמהרשד"ם סימן קמ"ה וסימן ר"ה:

קודם. לשון הטור כגון שלוה בשטר מראובן בניסן וקבע לו ז"פ לשנה ואחר כך לוה משמעון באייר וקבע לו זמן לחצי שנה ע"כ. סמ"ע:

מוציאין. (קדם המאוחר ונפרע ע"י ערכאות ולא היה כח ביד המוקדם למחות ובא המאוחר ומכר הקרקע לישראל אחר אין המוקדם מוציא מידו תשובת הרמ"א סימן ק"ט. קהל שתקנו שההקדש יהא קודם לבע"ח אע"פ שיהא מאוחר אין התקנ' אלא בנכסים ב"ח ולא במשועבדים תשובת מהרי"ט חח"מ סי' ק"א ע"ש ובסי' ח' ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"א וח"ב סי' קצ"ו וסי' רי"ב וח"ג סי' צ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' ק"ח ק"ט וסי' קל"ה קמ"ה ורפ"ה. (ודוקא בודאי מאוחר אבל בספק מאוחר אין מוציאין מידו. תשובה להרמב"ן סימן כ"ב. כנה"ג):

מקרקע. (וא"ל שמא המאוחר יקלקל השדה כבר כתב בתשובת הרשב"א דלא חיישינן לקלקול קרקע אלא במקום שיש לחוש לזיוף השטר שכבר נפרע כההיא דסימן צ"ח שטוען שהשטר מזויף. ט"ז):

עצמו. (ולמאי דקי"ל בסי' ע"ג ס"י דאם הלוה מבזבז נכסיו יכול המלוה לתובעו אפי' תוך הזמן ה"נ ודאי שיוכל למחות שלא יתן להמאוחר וצ"ע על הרמ"א בזה. שם):

גבה. בטור פסק בפשיטות דבשניהן בע"פ גובה המוקדם והמחבר פסק סי"ג דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חרי דשיעבודא דאוריי' ואפשר דהרמ"א לא איירי כאן אלא אי קדם המאוחר וגבה אבל לכתחלה ס"ל ג"כ דהמוקדם קודם. סמ"ע:

יכול. ע"ל סי' ק"ז ס"ד וצ"ע ועיין בתשו' מהרי"ט סימן קכ"ח ובמהרשד"ם סי' ר"ט ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ד'. ש"ך:

בשביל. דאמרי' שלא היה לו שעת הכושר לבא. סמ"ע:

חברא. דדוקא במחאה אמרי' כן כמ"ש הט"ו בסי' קמ"ו משום דשם הכל רואין דזה מחזיק בשדה כאילו הוא שלו וזה עשה מחאה שגזולה היא בידו משא"כ בזה דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה שיגלו לו. שם:

עבדים. ע"ל סי' קי"ז שם יתבאר דאם עשה עבד אפותיקי דינו כקרקע ע"ש וכאן בלא אפותיקי איירי. שם:

קדימה. והב"ח פסק כתשובת מיימוני דאם ידוע שיש עליו בע"ח אחרים מניח חלקו עד שיבא ודלא כב"י שפסק שמגבי' לאותן שלפנינו כו' ע"ש וז"ל תשובת רמב"ן סי' פ"ב והב"י הביא' בא"ע סי' ק"ב אם שמעו בו שמת אפילו במדה"י ימכרו הב"ד הקרקע לכתובה משום חשש בע"ח מוקדמים שלא כדעת הראשונים ע"כ "ותשובה זו צ"ע ונ"ל דט"ס יש בה ופירוש' כמ"ש הרב בהג"ה ס"א ע"ש הרשב"א וק"ל עכ"ל הש"ך ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רי"ג:

שטרות. ואם נתן לו הלוה כתיבה ומסירה עיין בתשובת הרשב"א סי' תתקי"ד הביאה הב"י ואם יש בחזקות דין קדימה עיין בתשובת מ"ע סי' פ"ז ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ד. ש"ך:

שמו. שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה דמלוה עליה דשמא ישומו לו הרבה ביוקר משויו ועדיין הוא ברשות הלוה וע"ל סימן פ"ו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנ"ל דשמו לאו דוקא וה"ה לא שמו ונתנו לו וגם הב"ח כתב דאם נתנו לו הב"ד בלא שומא לאו כלום הוא ואין נ"ל עיין בתשובת מהרי"ט סי' קכ"ד וקכ"ח עד כאן לשונו:

אגב. מקור דין זה נתבאר בסי' ס' ולקמן סי' קי"ג ושם נתבאר דאף בזה"ז בלוה ולוה מוציאין מיד המאוחר דלית ביה מפני תקנת השוק כ"א במכרן וע"ש מילתא בטעמא עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ב וק"ל ור"י ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ח:

משניהן. כן הגיה הסמ"ע ודלא כס"י דגרסי מהשני ע"ש טעם הדבר:

בידו. דאז חל שיעבוד המלו' מיד על אותו שדה קודם שלוה מהשני אבל כשקנה בתר הכי חל שעבוד דתרווייהו בהדדי עליו וכבר כתבתי דאם קנה ביני ביני אחר שלוה מראשון קודם שלוה מהשני ולא כתב לראשון דאקני אז זכה השני לגבות לבדו שהרי בשעת הלואתו הית' בידו ועליו הלוהו אם לא שכתב לראשון דאקני וע' בא"ה סי' ק"ב מדין כתובת אשה ובע"ח עכ"ל הסמ"ע ודעת הש"ך דאם קנה ביני ביני כו' יחלוקו וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ר"י:

וגבה. כתב ב"י דמשמע מדברי הפוסקים אפי' אם גבה שלא בב"ד ודלא כמ"ש הנ"י בשם קצת מפרשים דאי תפס טפי מפלגא מפקינן מיניה ע"כ והש"ך כתב דנ"ל דינו של הנ"י אמת כשתפס שלא מדעת המלו' או המוכר כו' ע"ש:

וחזר. כתב הסמ"ע ואע"פ שכתב גם להשני דאקני אין נ"מ בו לזה השדה שקנה דכבר נשתעבד לראשון וע' בש"ך שהאריך בדין זה:

הרבה. ע' בא"ע ס"ס צ' מדין אשה ששעבדה עם הבעל לבע"ח השני וע' בב"י סי' זה. ובד"מ האריך עוד מדין אשה שנשתעבד בעלה לשמעון ואח"כ נשתעבד עם האשה ללוי ומשכנו לו קרקע ויש לאשה שעבוד כתובתה על אותה קרקע ואח"כ מת הבעל איזה גובה תחל' וע"ש עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך ע' בתשובת מ"ע סי' קכ"ט ובתשובת ן' לב סי' צ"ה וע' בהר"ן שכתב דהיינו דוקא למאי דס"ל דבמלו' ע"פ ליכא דין קדימה וא"כ ק' כיון דהמחבר פסק בסי"ג דמלו' ע"פ מוקדמת קודמת כו' ודלא כהר"ן היאך פסק כאן דאין בהם דין קדימה ע"ש ודו"ק וצ"ע עכ"ל:

אחד. פי' זמן הלוא' הי' ביום א' כו' אבל אין נ"מ בזמן פרעון ואפי' יש עדים שזה לוה תחלה ונמסר לידו השט"ח אפ"ה כל שבתוך השטר לא ניכר קדימה לא חל שעבודם עד כלות היום ואז כבר הלוו שניהן סמ"ע:

אין. דאלים כח ב"ד דה"ל כאילו כבר הוא ביד המוקדם אבל כשמכר הלוה בעצמו הלוקח עומד במקום הלוה ומש"ה המאוחר חוזר וטורף מידו. שם:

ק"ק. דשעבוד של בעל הק' חל על כל הממון הנמצא כמו שחל עליו דבעל הפ' לאפוקי מדעת ר"ת שכתב הטור בשמו שחולקין לפי הממון כו'. שם:

כיצד. כתב הסמ"ע הא דלא אמר בקיצור דיטול כל אחד בכדי חובו צ"ל משום דאיכא נ"מ בחלוקה בדרך זה בגביית בינונית וזיבורית ועידית וס"ל שמתחלה חולקין הבינונית כו' ע"ש ועי' בא"ע סי' ק"ב ס"ד ובס' ג"ת שער מ"ג ח"ד:

נאמנות. ע"ל סי' ע"א סי"ט וסימן פ"ב ס"ב ולהרא"ש הטעם משום דנפישי רמאי הא מדינא מהני נאמנות דבשטר דאית ליה קלא. סמ"ע:

שניהם. ולא דמי לאם יש לראובן ב' שטרי קניות על שמעון שמכר או נתן לו שדהו דאמרינן ביטל שני את הראשון כמ"ש הט"ו ר"ס ר"מ דהתם לא שייך לקיים תרווייהו כיון דהם על שדה מיוחד ואם יש בשני דבר תוספות גם שם הולכין אחר שניהם דכל היכי דנוכל לקיים שניהם מקיימין וה"נ כיון די"ל דיזיף ב"פ ביום א' אמרינן כן דאטו בלוה שוטה עסקינן דיצוה לכתוב ב' שטרות על הלואה אחת ולא כע"ש שכתב הטעם דחזקה דהעדים לא חתמו על חוב אחד ב' פעמים דתינח כשעידי ב' השטרות א' הן אבל כשעל כל אחד חתומים עדים מיוחדים לא שייך האי טעמא עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דשלא כדת השיג על הע"ש דהכי קאמר ל"מ כשיש על כל שטר עדים מיוחדי' פשיטא דגובה שניהן דודאי אעולה לא חתמי אלא אפי' אם אותן עדים עצמן חתומין על השני גובה ג"כ שניהן ולא חיישי' דלמא שכחו או טעו דחזקה עדים על חוב אחד ב"פ לא חתמי וכ"כ הע"ש להדיא דין זה באפילו ע"ש עכ"ל:

קודמת. הטור מסיק וכ' על זה דהרי"ף חולק בזה וס"ל דמלוה בשטר קודמת וכתב עוד וז"ל אבל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה ע"פ מאוחרת ע"כ ונראה דאיירי כששעבד נכסיו לכל אחד בפני עדים ונ"ל דכל הני קדימות דוקא לגבות מקרקעי בנ"ח אבל לא לענין מטלטלים דכבר נתבאר בסי' זה דאפי' בשני שטרות שווין הם בגביית מטלטלים משום דאין קדימה בהן כך כתב הסמ"ע וע"ש והש"ך האריך בזה ומסיק דנ"ל עיקר לדינא מכמה טעמים דיחלוקו וכבר כ' הב"ח וע"ש ועי' במהרש"ך ח"א סי' ל"ה וסי' פ"ג ובח"ב סי' מ"ד ובח"ג סי' ע"ג ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קי"א ובח"ג סי' קמ"ה ובמהרשד"ם חח"מ סימן צ"ו וחא"ע סי' קמ"ג ובתומת ישרים סי' ת' (וכתב הרדב"ז ח"א סימן ק"ע דדוקא שבעלי השטרות מודים למלוה ע"פ דאי בהודא' הלוה לבדו יש לחוש לקנוניא ואף דלא טעני הכי בעהש"ט. כגון זה פתח פיך לאלם הוא. כנה"ג):

בלבד. כן פסק הטור כאן וע"ל סי' רמ"ח שפסק הטור דאשתו של ראשון גובה כתובתה אחר מיתתו דהראשון. ועד"ר שחלקתי בין כתוב' לחוב אבל המחבר השוה אותן ופסק שם כמו כאן. סמ"ע:

כלום. והא דבסי' פ"ו ס"א כ' הרמ"א די"א דיוכל שמעון לפדות משכונו דעובד כוכבים מראובן ונותן לו קרן ורבית שעלה עליו וגובה חובו מהמותר ושכן נ"ל עיקר כו' ע' בסמ"ע מה שמחלק בזה דלא דמי להתם. ע"ש ובתשובת ב"ח סימן כ"ו:

בראוי. עמ"ש מהרש"ל בתשובותיו בענין שטר חצי זכר שכתוב בו שיטול מהמוחזק ומהראוי דמהני ליטול במה שיפול לחמיו בירושה לאחר מותו והביא שם תשובת מור"ם דלא כ"כ והשיג עליו ע"ש עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך שהאריך הרב' והביא כמה גדולי פוסקים בפסקיהם ותשובותיהם שהאריכו לבאר בדינים אלו ע' שם:

מי שיש לו. כתובות פ' מי שהיה נשוי (כתובות צ' א)' צ"ג ב':

בין מטלטלים. כ"כ בת' הרמב"ן וכן משמע בתוס' ורא"ש מתירוצם אהא דערכין ותי' הא דערכין במטלטלים דשם מה שגבה גבה מ' דלכתחלה אף במטלטלין דין קדימה וערש"י בערכין ז' ב' בד"ה מה שגבה כו' ולשניה ל"ל כו' ועבתוס' צ' א' ד"ה ש"מ. עוד תירץ דהתם כו' וברא"ש שם סי"א עוד תי' וכן מ' לכאורה ברי"ף שכ' וה"מ במקרקעי כו' אבל בפ' הכותב כ' במש"ל ס"י ע"ש ולכאורה נראה דהדין כמ"ש כאן דהא כל הפוסקים כולם מדמין בע"ח ללקוחות כמ"ש הרי"ף שם בפ' מי שהיה וה"מ במקרקעי אבל במטלטלי כו' דא"ר עשה עבדו אפותיקי כו' וכ"ז שהוא בידו גובה ב"ח אף מהמטלטלין כמ"ש מיניה אפי' מגלימא כו':

אפי' אם הגיע ערכין כ"ג א' המקדיש נכסיו כו' אע"ג דכתובה לא ניתנה כו' וההקדש קודם.

בין מלוה. כתובות שם ושם:

בי מלקוחות שם צ"ה א':

אפי' הגבו לו. ב"ב קל"ב במחלק לפניה כו' ומקולי כתובה כו':

מיהו כשבא. ירושלמי פ' מי שהיה נשוי הביאו הרא"ש שם ס"ה:

יוכל לטעון. ב"ב קי"ב ב':

י"א דאין. כמו במוכר מטלטלין קודם הזמן שאין בע"ת יוכל למחות:

אבל מלוה ע"פ. כן תי' הא דערכין במלוה ע"פ וצ"ל כמ"ד שם ו' ז' מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה כו':

אא"כ גבה. כמו בלוקח דאין נפרעין כו' ושם נ' ב' הב"ע בבע"ח וגובה מהאחרון זיבורית:

ואם מכרם כו' אלא. ב"ק ח' ב' רצה מזה גובה וע"ש רש"י ד"ה רצה מלוי כו' ואינו גובה משמעון אלא משום שנשאר עוד בידו קרקע:

ואם מכרם לעכו"ם. גטין מ"א א':

וכן רם. נלמד מהניח זיבורית וכ"ש מטלטלין דעיקר שעבודו כמ"ש בכתובות פ"ו א' לבע"ח מסלקים כו' האי כי דיניה כו':

בעל חוב. וה"ה אם וכן אם הכל מדינא דמלכותא וכלישנא בתרא גטין י' ב' וכי"א בהג"ה לעיל סי' ס"ח ס"א:

ולא אמרינן. דל"ד למחאה דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה שיגלו לו וע"ל סי' קמ"ג ס"ד:

במטלטלין. כנ"ל מהא דערכין ודב"ב מ"ד ב':

וכן עבדים. ב"ב שם וב"ק י"ב ב' דוקא שעשאו אפותיקי:

ולא עוד. כתובות פ"ד ינתנו ליורשין כו' רש"י שם ד"ה שכולן כו' זכו בהן היורשין כו' ושם בגמ' מאי אריא מותר כלהו כו' אלמא כיון דכבר זכו היורשין לא מהני תפיסתם:

מיהו אם. כיון דמחוסר כתיבה ומסירה כמ"ש בסנה' ל"א א' כמאן כר' דאמר כו':

לא מקרי כו'. דתפיסת מטלטלין שאני דב"ח קני משכון משא"כ בסגר חנות כמ"ש בפסחים ל"א כיון דאי הו"ל זוזי כו' ופי' הרמב"ן בשעת שומא כמש"ל סי' ק"ג ס"ו:

אבל אם לא. דטעמא דחולקין דהוה כאלו כולם מוחזקין וכמ"ש תוס' בריש ב"מ ב' א' ד"ה ויחלוקו. וכן במנה שלישי כו' ולכן אם קדם הא' ותפס זכה לכן אין מוציאין אלא בראיה:

דקי"ל. כמ"ש בס"ו:

אלא כולם שוים. ויחלוקו. גמ' שם:

וכל הקודם. כתובות פ"ד א' כל הקודם בהן זכה אע"ג דאי לא תפס ינתנו לכושל שבהן לר"ט וכ"ש היכא דשוין. רא"ש שם סי"א:

לוה וכ'. מדאמר לוה ולוה כו' וערשב"ם שם ד"ה יחלוקו:

וכל הקודם. כנ"ל בס"ו:

אבל אם. דשעבודו על לוקח כנ"ל בס"א אלא חוזר כו' משא"כ במכרו ב"ד דהוי כאלו הגבו לבע"ח מוקדם דמכירתם היינו גבייתם:

בכ"מ שאנו. שם צ"ג ב' הראשונה נשבעת לשניה ואע"פ שכולם נוטלין כ"ש כאן:

או שזכה. שם בן ננס כו' ואמרינן בגמ' כגון שנמצאת כו' וע"ש בתוס':

ואפי' אם כמש"ל סי' ע"א סי"ט:

מי שהוציא. עבה"ג:

מלוה בשטר כו'. עבה"ג. ב"ב קע"ו א': (ליקוט) מלוה ע"פ כו'. אבל הרמב"ן חולק וכ' דמלוה בשטר קודם ואפי' תפס מלוה ע"פ מוציא ממנו וראיה ממ"ש בכתובות צ' ב' וש"מ כב"ד לא טרפה כו' ושם צ"ו וכך כחה יפה ומפ' בירו' בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי והביאו הרא"ש שם סי"ב ושם צ"ז א' בעו מיניה מר"ש מוכרת למזונות כו' ואם איתא מאי קמיבעא ליה וכי מי שי"ל על חבירו שני חובות היוצאים ביום אחד ומכרו ב"ד להגבותו א' מהם כלים יכול לטרפו בשביל האחר והא אמרי' שם צ"א ב' אבל אמרו כו' סלוקי סלקוה וה"נ שתי החובות הכתובה והמזונות זמנם שוה ורשב"א דחהו ואמר דמזונות בכל יום חיילא וליתא דא"כ אמאי אמרי' ברפי"ב מתו בנותי' כו' וברפ"ה דגיטין הוצרכו לידחוק אמאי אין מוציאין למזון כו' ועח"מ סי' ס"א ס"ז וראיותיו של רמב"ן תיקום כראי מוצק וכ"כ הרי"ף בת' וכ"כ הראב"ד וכ"ד הר"ן ר"פ מי שהיה נשוי וב"י נטה אחר הרשב"א לפי שהמ"מ כ' שמשמעות הרמב"ם נוטה לזה דחה דבריהם בשביל משמעות הרמב"ם ועבה"ג (ע"כ):

מלוה. עסמ"ע:

שנים. עבה"ג ובגטין נ' ב' אין מוציאין כו' מ"ט כו' הלא"ה מוציאין:

שהרי אין. כן למד הרא"ש סוף בכורות והרמב"ן ממתני' זו ועוד הביא ראיה מתוספתא וירושלמי והביאו הרא"ש שם ע"ש דאין הנזקין גובין מן הראוי אע"ג דככתובה בשטר דמי ועבסה"ת שמ"ג ח"ד: (ליקוט) שהרי אין כו'. כ"כ בה"ת בשם הרמב"ן וכן הרא"ש בסוף בכורות מזה המתני' ועוד מנזקין שאין גובין בראוי כמ"ש בתוספתא וירושלמי הביאו בעה"ת והרא"ש שם אבל בה"ת בשם הרא"ש מלוניל והרא"ש בשם ר' אפרים כ' דגובה וכ' דר"ח מסתפק בדבר והוא תמה עליהם ממתני' הנ"ל ואשתמיטתיה להרא"ש דברי תוס' דב"ב קנ"ט א' ד"ה ולימרו כו' וא"ת אכתי כו' אבל אין כו' (ע"כ): (ליקוט) שהרי כו'. עמ"ש במ"א דתוס' חולקין ע"ז וכ' משום דבמקום אבוה דאבא קאי אבל הרמב"ן כ' בפ"ח קכ"ה ב' דהיינו מטעם דאין גובה בראוי וההיא דירוש' שהביא הרא"ש בבכורות ראיה לזה דמטעם ראוי הוא דאמר כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר"א בשם ר' נסא בשחפר כו' ועוד אי כדברי תוס' ל"ל קרא כה"ג וכ"כ הרמב"ן בחידושיו וכ' ועוד ראיה ממ"ש בר"פ אע"פ תנאי כתובה כו' לשבח ול"ק ג"כ לראוי אלא דגם ב"ח לא גבו בזה וכ"מ מדר"ן דאמר יתומים שגבו קרקע כו'. ועבה"ג וכ' הטור כו' וכ"ה בש"ע סי' ק"ז ס"א ועמש"ש (ע"כ): (ליקוט) שהרי כו'. ואין דעת הר"י מיגש כן בב"ב קכ"ה ב' דשקיל וטרי שם בכתובה אי גובה במלוה ולא כ' כלום בבע"ח וכ"כ הרמב"ן שזה דעתו מהנ"ל וכן בתוס' דפ' הכותב (כתובות פ"ד א)' ד"ה לכתובת כו' ובב"ב קכ"ה ב' ד"ה ואין כו' ובבכורות נ"א ד"ה ולא כו' ואזלי לשיטתייהו כמ"ש בב"ב קכ"ט א' וכ"ד הרי"ף שכ' הרי"מ שם משמו דס"ל מלוה ראויה היא בין לבכור בין לירושת הבעל וכתובת אשה וז"ש על ההיא דהכותב שם והשתא דתקון רבנן כו' גבי בע"ח כו' ולא כ' וכתובת אשה וכשיטתו והרא"ש שם הוסיף וכתובת אשה ובע"ח ועמ"ש בא"ע סי' ק' ס"ב וכ"כ בשם הר' אפרים וגם ר"ח מסתפק בזה וע' בתשובת רש"ל בארוכה ותשובת רמ"א אבל העיקר כמ"ש כאן מראיות הנ"ל (ע"כ):