דין התופס לבעל חוב במקום שחב - שולחן ערוך חושן משפט סימן ק״ה

ואפי' עשאו שליח כו'. כ"כ הפוסקים והשיגו על פירש"י וע' בב"ח שכ' לתרץ דברי רש"י בהרשאה ותמה על הרא"ש ואין דבריו נכונים שהרי הביא הרא"ש ראיה ממציא' והתם ל"ש הרשאה דמי יאמר לו לאו בעל דברים דידי את ועוד דהרשאה ל"ש אלא נגד הלוה שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את וכיון דהכא חייב לו ל"ש לומר לאו בעל דברים דידי את וכמ"ש הרא"ש על דברי הרי"ף ומביאו ב"י ודוק ועיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' ס"ז שהביא הריטב"א דס"ל כרש"י ופי' דרש"י מיירי בשליח בעדים וע"ש דכתב דמצי למימר קים לי כרש"י וריטב"א וגם זה אינו נכון בעיני דמה לי שליח בעדים או לא ועוד דמשמע בפרק הכותב נמי עשאו שליח בעדים ואפ"ה ל"מ. אבל לפע"ד לישב כוונת רש"י דלא קשיא מה שהקשו עליו התוס' והפוסקים משום דבלא"ה נמי תיקשי למה פי' רש"י כן בפ"ק דמציעא ולא בפרק קמא דגיטין דהתם עיקר מלתא דתופס לבעל חוב אלא נראה לי כונת רש"י דפשיטא דבדבורא בעלמא שאומר לו לתופס לא הוי שליח וכדמוכח ממתני' דתנה לי אלא מ"ש רש"י מאחר שלא עשאו שליח לתפוס כונתו ששכרו להיות שלוחו לתפוס וכונת רש"י בזה דלא תקשי מאי משני התם בפרק קמא דמציעא שאני פועל דידו כיד ב"ה והא פשיטא דאין פועל משועבד לבעל הבית כעבד כנעני דנימא דהוי כיד בעל הבית עצמו דהא מציאת ע"ע לעצמו א"ו שאני פועל ששכרו ללקט מציאות כדאיתא בש"ס ל' (דף י"ב ע"ב) נמצא דהוי שלוחו וכיון ששכרו להיות שלוחו הוי ידו כידו כן נ"ל כוונת רש"י וא"כ ל"ק מהך דיימר בר חשו דפ' הכותב דהתם רק אמר לשלוחו ולא שכרו לכך ועפ"ז מוכח דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מב"ח ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונראה שכל הפוסקי' מודים לזה לדינא דהא מוכח כן בש"ס ממאי דפריך (דף י' ע"א) מפועל אלא שהבינו דברי רש"י בסתם שליח ולכן הקשו עליו אבל לדינא מודו למ"ש וכן נ"ל ברור. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ז וסי' ק"ט וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ן וסי' ר"ט וצ"ע:

מגו דאי בעי זכי לנפשיה. עמ"ש בסמ"ע ס"ק ג' וזהו דלא כמ"ש ב"י כו' וגם הב"ח חולק על הב"י וכן בתשו' משאת בנימין האריך להשיג בזה על הב"י והע"ש וזה שנים רבות חשבתי כדבריהם ועכשיו דקדקתי היטב בסוגיא פ"ק דמציעא ונלע"ד שהדין עם הב"י והע"ש דכיון דאית ליה זכייה בהגבה' זו זכי נמי לחבריה אפי' יותר ממה שיכול לזכות לעצמו דאע"ג דלא שייך מיגו דהא אפי' מ"ד דלא אמרי' מגו דבעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מודה דהיכא דזכי לנפשיה מידי זכי לחברי' אפי' מה דלא מצי למזכי לנפשיה וכדמוכח (דף ח' ע"א) מרבא דפליגא רמי בר חמא וכן (סוף ד' ט') מרב נחמן דאותיב לעולא וכפירש"י שם ע"ש דלא ס"ל מיגו ואפי' הכי סבירא ליה גבי טלית שהגביהו ביחד דאע"ג דהתם לא יוכל לזכות בטלית רק החצי שלו זכי לחבריה אידך פלגא מטעמא דכיון דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ואף ע"פ שאפשר לדחוק ולחלק מ"מ אין נראה לי לחלק אלא פשטא דש"ס ריהטא כהב"י ומה שהקשה המשאת בנימין מתופס מוסירה לק"מ דהתם אינו זוכה רק מה שתופס בידו משום שתפוס בו אבל לא זכה מצד הגבהה דנימא דכיון דזכה בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה ודו"ק. גם מה שהוכיח המ"ב שם מהמרדכי לאו הוכחה היא דאדרב' רבותא קאמר המרדכי דאפי' אינו רוצה לתפוס לעצמו כלום יכול לתפוס לצורך חבירו. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שפ"א:

או תן מנה זה לפלוני. לקמן בסי' קכ"ה כתב הטור והמחבר דיש פלוגתא בלשון תן אי הוי כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה ע"כ לשון סמ"ע ר"ל במתנה וכאן מיירי המחבר ג"כ מדבר מתנה כמ"ש בס"ק ד' ועיין בהרב המגיד שהביא ב"י ודו"ק:

ולא מצי למימר קבעו כו'. הטור סיים על זה וכתב ז"ל אומרים לו לישבע מיד כו' עכ"ל סמ"ע אלעיל בנקיט בעל חוב שטרא בידיה קאי וכן הוא בטור עיין בתשובת מהרי"ט סי' ע"ב ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן ק"ח ור"י:

חייב באחריותו. וכ"פ הב"ח ואם אינו רוצה לקבל אחריות לא הוי תפיסה כלל ע"ש שכתב דגם הרא"ש אפשר מודה לזה ודלא כהטור ע"ש ודבריו צ"ע כי ראייתו מהגמרא לבעל העיטור אינו ראיה ע"ש. כתב בסמ"ע ונראה דמ"מ אם יבא המלוה יכול לתבוע הלוה שישלם כי אין לו דין ודברי' על התופס עכ"ל והב"ח חולק עליו ואין דבריו נכוני' והראי' שהביא מהר"ן אינה ראיה דהא הר"ן גופיה כ' שם שיש לדחות בפרוזבל אמרי' כן דהקלו ע"ש ועוד דשאני התם דהחוב נמשך אח"כ מצד אחר אבל כאן החוב נמשך מיד שלא יוכל לגבנו הלוה [מהלוה] עצמו ובזה ודאי אינו חפץ המלוה (ועיין בספרי נקודת הכסף סי' קס"ב) תדע דאל"כ קשה על הר"ן מפ"ב דקדושין (דף מ"ב ע"א) ע"ש ודוק היטב. ועוד דלא דמי דהכא מאן לימא דזכות הוא לו שמא המלוה חפץ שיהי' אצל הלוה ולא אצל התופס ולוה שפרע לערב הו"ל כתופס לב"ח במקו' שלא חב לאחרים ב"י בשם בעל העיטור מחודש א' ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' צ"ג:

ואם יאמר הלוה כו'. ע' בסמ"ע עד והיה חסרון הניכר כו' אלו ראה דברי המחבר בב"ה לא כתב כן דכתב להדיא דבעל העיטור והרא"ש לא פליגי והרא"ש מיירי שאומר קבל עליך אחריות בפירוש ומ"מ צריך ביאור דהא כיון דחייב באחריות למה צריך שיקבל בפירוש ונראה דכוונתו שיקבל בפירוש כדי שיהא לו על התופס מלוה בשטר ודו"ק:

נפקד שתפס כו'. עד"ר שם הוכחתי דזה איירי אפי' בתופסו במקום דלית פסידא לב"ח כו' עכ"ל סמ"ע והב"ח כתב דאיירי במקום פסידא אלא דאין הנפקד רוצה לקבל עליו אחריות מטעם זה צריך לחזור ללוה וכשיבא המלוה ויתחייב נעשה שלו למפרע כו' וע"ש שהאריך בזה. עיין בספר א"א דף פ"ד ע"ג ומ"ש דהרמב"ן ס"ל כר"ת ליתא:

ואם מסרו הנפקד ליד מלוה כו'. ובב"י מחודש ג' כתב שכתב הרשב"א פ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מ') גבי הא דאמרי' משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא להיאך מדרבי נתן ושמעינן מהא דאלו רוצה ב"ח או נפקד דראובן לפרוע מה שבידו למי שנושה בראובן אע"פ שלא תבעו בדין הרשות בידו וכן נראה מדברי הראב"ד עכ"ל ולא חילק בין אית ליה נכסי לראובן או לא דאע"ג דאין מוציאין מדר' נתן אלא בדלית ליה נכסי לנושה היינו לענין שאין מוציאין מב"ח בעל כראו משום פסידא דידיה מתקנת חכמים אבל הכא שרוצה הב"ח או הנפקד לשלם הרשות בידו לעשות אפי' לכתחל' כיון דמשתעבד ליה מדאורייתא מדר' נתן וכן עיקר וכמו שהוכחתי בסי' פ"ו באריכות ע"ש. ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ג וסי' ר"ט וסי' רי"ז ובתשוב' מהרי"ט סי' קכ"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קצ"ט:

פטור. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג מ"ש בזה דל"ד לפורע חובו דלקמן ר"ס קכ"ח דסברא דהתם מפייס הוינא ליה למלוה לא מהני אלא שלא יחייב לשלם לו ולא להוציא ממנו וכן משמע לכאור' מל' תשובות רמב"ן שבב"י ובס' א"א תירץ דשאני הכא כיון דיש לו משלו בידו וכמ"ש הרב בהג"ה לקמן ר"ס קכ"ח ממהרי"ו. ולפמ"ש בסמוך דשעבודא דר' נתן שייך אפי' אית ליה נכסי א"צ לכל זה דשאני הכא כיון דנשתעבד ליה הנפקד מדר' נתן הוי ליה נפקד בעל דבר דבר דהמלוה וכדאיתא בש"ס פרק האשה שנפלו (סוף כתובות דף פ"א) וכאילו הוא חייב למלוה שלו לשלם לו משא"כ לקמן ר"ס קכ"ח וכן נראה להדיא בהגהת אשר"י פרק שור שנגח ד' וה' מאור זרוע שמחלק בכך וע"כ נרא' ברור דאפי' תפס המפקיד משל נפקד מחמת מה שפרע לבע"ח שלו מוציאין מידו וכן עיקר:

הוא היה צריך לשלם למלוה. ל' הטור אם החזרתי לך הוא היה גובה ממך או משאר נכסיך וצ"ע לקמן סי' קכ"ה ס"ג ובסמ"ע ס"ק י"ז שם רמז לדרישה שישבו ונרא' דשאני התם דבשעה שנתנם המשלח לשליח ידוע לו שיש לו שאר נכסים משא"כ כאן אינו יודע הנפקד בודאי שיש לו נכסים אחרים ודו"ק:

וקדם אדם אחד ותפס כו' לא זכה. פי' האי שתפס בשבילו לחוד לא זכה אלא כולם חולקים בו כאלו הוא עדיין ביד הלוה דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו דוקא היכא שאין באותו זכייה חוב לאחרים או שהלו' נתנו מעצמו לאחר לזכות לאחד מהמלוים דהרשות לאדם ליתן את שלו למי שירצ' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ג:

שכל התופס לב"ח כו'. וכ' ר"י נכ"ב ראובן ששלח שלוחו ליקח יין מהעכו"ם בחובו וכן עשה ומשכו והגביהו על העגלה וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו ג"כ שזכה שמעון וע"ש שנתן טעם לדבריו ד"מ ס"ס זה:

מגו דאי בעי זכי לנפשיה עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא דתפס בכדי חובו של עצמו כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ויהודה לכל אחד מאה זהובים ותפס שמעון מראובן שוה מאה זהובים דבזה אמרי' ל"מ אם תפסו בשבילו ובשביל לוי שכל א' יקח מהתפיסה חמשים זהובים דאמרי' מגו דמהני תפיס' לנפשיה מהני נמי גבי לוי אלא אפי' תפס כל המאה בשביל לוי לחוד אמרי' מגו דאי בעי היה תופס כל המאה לנפשו שהרי חייב לו ג"כ מאה מהני נמי גבי לוי אבל אם תפס משל ראובן שוה ק"ן זהובים ורוצה לזכות בהמותר מהחובו ללוי לא מהני כיון דלנפשיה לא מצי לזכות בכולו שהרי חובו אינו אלא מאה. וא' מהראיות הוא שהרי דין זה נלמד מהא דאמרי' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי היה זוכה כולו לנפשיה ע"ש ודו"ק וזהו דלא כמ"ש הב"י דגם בזה אמרי' דמהניא התפיסה לחבירו כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה וגם בע"ש פסק כן ודברים דחויין הן בעיני:

זכה בחפץ זה לפלוני. בטור כתב ז"ל זכה בחפץ זה בשביל פלוני בעל חובי ובפרישה כתבתי דנרא' דלאו דוקא קאמר "בעל "חובי אלא שזיכה לאדם אחר וכמו שמשמע מדברי המחבר בכאן דלא כתב ב"ח. גם סיים וכתב ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו כו' שכבר זכה בהן "אחר דמשמע דל"ד קאמר בעל "חובי הוא:

או תן מנה זה לפלוני לקמן בסי' קכ"ה כ' הטור והמחבר דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה:

שהוא גברא דמפסיד וכו'. בטור כתב עוד כגון דתפס בשעת חליו וכדי שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. והמחבר השמיטו מפני שבזמן הזה גובין מתקנת חכמים מטלטלי היורשים:

ודוקא דנקט בעל חוב שטרא בידיה דיכול השתא לקיימו בב"ד. והטור כתב ז"ל א"נ מחייב בע"ח שבועה לא מפקינן מיניה דתופס ור"ל אם השטר בידו ויכול לקיימו אע"פ שהלו' טוען פרוע הוא והמלו' צריך לישבע שאינו פרוע אפי' הכי מהני תפיסתו דהאידך:

ולא מצי אידך למימר קבעו לי זמן. הטור סיים ע"ז וכתב ז"ל אלא אומרים לו לישבע מיד ונוטל התופס. וכתב הב"י צ"ע אי לא היה המלוה בעיר לישבע מיד וישנו בתוך מהלך יום אחד אי שולחין לו או לא ועפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהגירסא הנכונה בדברי הטור הוא אלא אומרים לישבע ונוטל מיד התופס דאם לא כן קשה מה קאמר ונוטל התופס הלא כבר הוא ביד התופס ועוד שאר הוכחות ע"ש. לפי זה נראה דפשיטא דנותנין לו זמן עד שיודיעוהו ויבא וישבע כיון דאינו רחוק מהעיר ע"ש ודו"ק:

חייב באחריותו. ונראה דמ"מ אם יבא המלוה יכול לתבוע הלוה שישלם לו כי אין לו דין ודברים על התופס (אם לא שתפסו בשליחותו) והלוה חוזר על התופס לשלם לו מה שתפס מידו והועמד באחריותו וכן פסק בע"ש ועפ"ר מ"ש שם:

וי"א דאינו חייב באחריותו. הטור דייק כן מל' הרא"ש דכתב דאם יאמר הלוה לתופס קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת שומעין לו כו' "עד משמע אבל בסתם אינו חייב באחריותו ע"כ לשון הטור מזה מוכח דצריכין להגיה וי"ו על תיבת אם דכתב המחבר אחר זה וכצ"ל "ואם יאמר הלוה לתופס וקאי אהיש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור"ם כמ"ש וי"א כו' וק"ל:

נפקד שתפס בפקדון לתופסו כו'. עד"ר דשם הוכחתי דזה איירי אפי' בתופסו במקום דליכא פסידא לב"ח או שאין המלוה לפנינו דבתופס בעלמא אינו יכול לתפוס בכה"ג כמ"ש בסמוך בס"ד מ"מ זה שהי' הפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלוה יכול לתפוס בו לטובת המלוה כיון דאינו חב לאחרים ומ"ה מסיק וכתב דאם אין הב"ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה הלוה שחייב לו כיון דמיירי דליכא פסידא לב"ח בהאי חזרה דמצי המלוה לאפקועי מידו וגם לית ליה פסידא בהחזרה מחמת השביעית ומחמת שנעשה מטלטלין אצל בניו דחף אם יחזירנו יועיל התפיסה שמודיע לב"ד שתופסו בשביל מלוה קודם שהחזירוהו להמפקיד וז"ש שם הב"ת בשם הרמב"ן ע"ז ז"ל ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי לו כו' וכ"כ הטור כאן וקאי אהאי דינא ע"ש והרי זה דומה להשבת העבוט שכתב הטור והמחבר בסי' צ"ז דאף שהשיבו מהניא התפיסה לענין השמטת שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו אבל אם לא הי' הלוה בטוח לא גרע האי תפיסה דנפקד שבאה לידו ברשותו מתפיסה דעלמא שאינו ברשות וכיון דהלוה מודה ודאי לא צריך להחזירה להמפקיד הלוה דהא הטור והמחבר בס"ג כתבו דדוקא אם מכחיש הלוה הוא דצריך להיות המלוה בפנינו לקיים או לישבע מיד ואי לא לא הא אי מודה ואיכא פסידא למלוה כ"ע מודים דמהני אפילו תפיסה דעלמא וק"ו תפיסה דנפקד ע"ש בפרו"ד:

ואם נתנו באגב כו'. (פי' המפקיד) והא דפירש כן משום דא"א לפרש דנתנה ממש שהרי הם ביד הנפקד וק"ל:

הוא הי' צריך כו'. (פי' המפקיד הי' צריך לשלם למלוה) עפ"ר שם כתבתי דאפי' להאומרים דהפורע חובו של חבירו בלא רשותו אינו חייב לחזור ולשלם וכמו שפסק המחבר לקמן ר"ס קכ"ח ואפי' פדה משכון של הלוה צריך להחזירו לידו בחנם משום דמצי למימר אי לא פרעתו הייתי מפייסו עד דמחיל לי חובי והחזיר לי משכוני מ"מ לא אמרו חז"ל זה אלא שמהאי טעמא לא מצי הפרוע לחזור על הלוה להוציא מידו להתפרע ממנו ובמשכון כיון שהוא בעין ובכל מקום שהוא כאלו הוא ברשותו מש"ה לא מיקרי מוציא מיד התופס ממה שלקחו מידו אבל הכא שבא הלוה להוציא מיד הפורע לא אמרינן דמכח האי סברא גרוע דהייתי מפייסו יכול להוציא מידו:

לא. אלא כולם חולקין בו כאילו הוא עדיין ביד הלו' דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו אם אין באותה זכייה חוב לאחרים. סמ"ע:

שליח. ע' בש"ך במה שמתרץ דברי רש"י בב"מ ומזה יצא לו דין דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מבעל חוב ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונרא' שכל הפוסקים מודים לזה לדינא וע' בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ז וסי' ק"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' ק"נ וסי' ר"ח וצ"ע ע"ש ובתשובת מהר"א ששון סימן ס"ז ובמבי"ט ח"ב סי' ר"י וח"ג סי' נ' ובהראנ"ח ח"ב סי' צ"ד ובמהרש"ך ח"א סי' ל"ה וסי' ק"י וקי"ט וח"ב סי' מ"ד ובתשובת רש"ל סימן מ"ב ובתשובת מהר"מ גלאנטי סי' קי"ז ובמהרשד"מ חח"מ סימן ק"ח קמ"ג קמ"ח ק"נ ר"ט ר"י שפ"א ובחלק אה"ע סי' קס"ב ובמהרי"ט חח"מ סי' צ"ה וע' עוד במהרש"ך ח"א סימן צ"ז וח"ב סי' קצ"ט:

לתופס. כת' הסמ"ע דהיינו דוקא שתפס בכדי חובו כגון שמגיע לכל אחד ק' זהובים ותפס שוה ק' זהו' בזה אמרינן ל"מ אם תפס בשבילו ובשביל חבירו לכל אחד נ' זהובים דאמרי' מגו כו' אלא אפי' תפס כל הסך לחבירו לחוד אמרי' נמי מגו דאי בעי הי' תופס לנפשו שהרי מגיע לו גם כן סך זה אבל אם תפס שוה ק"נ זהובים ורוצה לזכות בהמותר לחבירו לא מהני כיון דלא מצי הוא לזכות בכל הסך וראי' שהרי דין זה נלמד מהמגביה מציא' לחבירו דקנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי הי' זוכה בכולו וזהו דלא כמ"ש בב"י כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה מהני וגם בע"ש פסק כן ודבריהם דחויין הן בעיני עכ"ל וכת' הש"ך דגם בתשובת מ"ב האריך להשיג על הב"י והע"ש בזה אבל הוא דחה דבריהם והסכים עם הב"י והע"ש ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סימן שפ"א:

תן. לקמן סימן קכ"ה כת' הט"ו דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה עכ"ל סמ"ע ר"ל במתנ' וכאן מיירי גם כן מדבר מתנה. ש"ך:

זמן. הטור סיים על זה אלא אומרים לו לישבע מיד כו' עכ"ל הסמ"ע אדלעיל דנקיט בע"ח שטרא בידי' קאי וכן הוא בטור עיין בתשובת מהרי"ט סי' ע"ב ובתשובת מבי"ט (ח"א) [ח"ב] סי' ק"ח ור"י. שם:

אם. כ' הסמ"ע דצ"ל ואם וקאי איש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור"ם במ"ש וי"א והש"ך כ' דנעלם ממנו דברי הב"י בבד"ה דכתב להדיא דלא פליגי העיטור והרא"ש אלא דהרא"ש מיירי שאומר קבל עליך אחריות בפירוש ומ"מ צריך ביאור דהא כיון דחייב באחריות ל"ל שיקבל בפי' ונראה דכונתו שיקבל בפי' כדי שיהא לו על התופס מלוה בשטר עכ"ל:

לתפסו. כתב הסמ"ע דזה איירי אפי' במקום דלית פסידא לבע"ח או שאין המלו' לפנינו דבעלמא אינו יכול לתפוס בכה"ג מ"מ זה שהפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלו' יכול לתפסו לטובת המלו' כיון דאינו חב לאחרים ומש"ה מסיק דאם אין הבע"ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה המפקיד שחייב לזה אבל אם לא הי' הלו' בטוח לא גרע מתפיס' דעלמא שאינ' ברשותו וכיון דהלו' מודה ודאי שא"צ להחזיר' לו והש"ך בשם הב"ח כ' דאיירי במקום פסידא אלא דאין הנפקד רוצ' לקבל אחריות ומש"ה צריך להחזיר ללוה וכשיבא המלו' ויתחייב נעשו שלו למפרע כו' וע"ש שהאריך בזה עכ"ל:

פטור. כתב הסמ"ע ול"ד לפורע חובו בלא רשותו דר"ס קכ"ח דסברא דהתם מפייס הוינא למלו' לא מהני אלא שלא יתחייב לשלם לו ולא להוציא ממנו כו' ע"ש והש"ך כ' דלפי שהוכיח באריכות בסי' פ"ו דשעבודא דר"נ שייך אפי' אית לי' נכסי א"כ הכא כיון דנשתעבד הנפקד מדר"נ ה"ל הוא בע"ד דהמלו' וכאילו הוא חייב לשלם למלו' שלו משא"כ בר"ס קכ"ח וע"כ נרא' לי ברור דאפי' תפס המפקיד של נפקד מחמת מה שפרע לבע"ח שלו מוציאין מידו וכן עיקר ועי' בתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ג וסי' ר"ט ורי"ז ובתשו' מהרי"ט סימן קכ"ד ובמהרש"ך ס"ב סי' קצ"ט ובתשו' מבי"ט ח"ג סי' ר"ב:

לשלם. לשון הטור אם החזרתי לך הוא הי' גוב' ממך או משאר נכסיך וצ"ע בסי' קכ"ה ס"ג ונרא' דשאני התם דבשעה שנתנו המשלח לשליח אינו ידוע לו שיש לו שאר נכסים משא"כ כאן יודע הנפקד בודאי שיש לו נכסים אחרים. ש"ך:

(ליקוט) ואפי' עשאו שליח. עבה"ג ועתוס' שם ט' ב' ד"ה ולימא מר כו' ודייק ר"נ בגמ' שם דהא מציאה כו' ותנן כו' ומתני' עשאו שליח דקא' תנה לי. הרא"ש (ע"כ):

אבל אפוטרופוס כו'. מדאמרי' בגטין נ"ב א' דרשאי לדון לזכות:

דיד בעלים. וכל כה"ג קנה כמ"ש בב"מ יו"ד א' מ"ט הוי תופס כו' שאני פועל כו':

אם הלוה חייב. ב"מ שם אר"י המגביה כו' וע"ש בתוס' ד"ה אר"י ובגטין שם בתוס' וכן בכתובות בתוס' שם:

אם הלוה. גטין י"א ב':

או תן. שם ולפי' ר"ת שם ד"ה כל ועוד פיר"ת כו' מיירי כאן לפלוני בע"ח וע"ל סי' ככ"ה:

ואפי' אין הזוכה. ביצה ט"ז ב' מכריז ר' יעקב כו' עד תחום שבת:

ואין אחד. כ"מ בכתובות פ"ד פ"ה א"ל את כו' תפסוה כו':

אם אין עליו. גטין שם התופס כו' ואפי' כו' הכי אר"י:

ודוקא במקום. גטין י"ד א' הולך מנה כו' אבל אי לאו כזכי לכ"ע לא זכה והקשו מ"ש מתופס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים ותי' דתופס דוקא כה"ג וע"ש ברא"ש: (ליקוט) ודוקא כו'. הרא"ש בב"מ שם חולק ע"ש (ע"כ):

ואפי' תוך זמן. שם ברא"ש דלא כתירוץ הר"פ דמחלק בין תוך זמן לאחר זמן: (ליקוט) ואפי' תוך כו'. ע"ל סי' ע"ג ס"י (ע"כ):

ודוקא כו' ולא מצי כו'. ב"ב ל"ד ב':

חייב באחריותו. שם דכ"ע הולך כו' ומ"מ אמרי' מגו ומכח קו' הנ"ל מתופס דבכה"ג קנה וקשיא לשמואל אלא ש"מ דחייב באחריות התופס ובזה מתורץ קו' הרא"ש הנ"ל דאף לס"ד דפליגי אי הולך כזכי אי לאו טעמא דידהו דיכול לחזור אי לאו כזכי משום מיגו וקס"ד דאי כזכי ודאי דאין יכול לחזור משום מיגו ותי' דאף אם כזכי סבור שמואל דיכול לחזור משום מיגו וז"ש הרא"ש שם ול"נ דל"ק מידי דהתם נמי מצי כו' ולכאורה תמוה דהא הקו' היתה לפי ס"ד דפליגי אי הולך כזכי ולא משום אחריות ולפי מ"ש ניחא וז"ש. וי"א דאינו כו' ואם יאמר הלוה לתופס כו' והוא הכל מדברי הרא"ש שם כמ"ש הטור ועסמ"ע ואזיל לשיטתו שתי' קו' הנ"ל בזה אם יאמר כו':

נפקד שתפס. כתובות פ"ה א' בעובדא דמלוגא דשטרי וה"ה דיכול לתפוס לאחרים במקום שאין חב:

לענין זה. ב"מ קט"ו א'.

באגב. דאז א"צ שיהיו ברשות וכמ"ש בב"מ י"א ב' א"ל ההוא מרבנן כו':

או. שם וכי לא כו':

או. ב"ב קמ"ח א':

אינו נתון. כנ"ל דקנה:

ומ"מ אם כו' שהדין נותן כו'. שם בסה"ת ב' תוספתא במפקיד שטרותיו אצל חבירו אע"פ שאין כתובין בשמו ה"ז יתזיר את שלו כו' ע"ש ועב"ב נ"א ב' קבל מן העבר כו':

ואם מסרו כו' ואפי' אם כו' דהא אף אם. ב"ק מ' ב' דא"ל אי אהדרתי' כו':