הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שביתת יום טוב · פרק ד׳

ספר זמנים · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שביתת יום טוב · פרק ד׳
הלכה א׳
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאֵשׁ לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הַמַּתָּכוֹת. כְּגוֹן שֶׁחוֹכְכִין אוֹתָן זוֹ בָּזוֹ אוֹ מַכִּין זוֹ בָּזוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא הָאֵשׁ. וְכֵן הַנֵּפְט הַחַד בְּיוֹתֵר שֶׁהוּא בְּמַיִם שֶׁמְּנִידִין אוֹתָם עַד שֶׁיִּדָּלֵק. אוֹ כְּלִי זַךְ קָשֶׁה אוֹ זְכוּכִית מְלֵאָה מַיִם שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד עֵין הַשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁיַּחֲזֹר נָגְהָהּ לַפִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְיִדְלַק. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר בְּיוֹם טוֹב. שֶׁלֹּא הֻתַּר בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְהַבְעִיר מֵאֵשׁ מְצוּיָה. אֲבָל לְהַמְצִיא אֵשׁ אָסוּר שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַמְצִיא אוֹתָהּ מִבָּעֶרֶב:
הלכה ב׳
אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הַבְעָרָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אָסוּר לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ אֲפִלּוּ הֻבְעֲרָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה כְּלָל. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ כָּךְ אֵין מְכַבִּים אֶת הַנֵּר וְאִם כִּבָּה לוֹקֶה כְּמִי שֶׁאָרַג אוֹ בָּנָה:
הלכה ג׳
אֵין מְסַלְּקִין אֶת פִּי הַנֵּר לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁתִּכְבֶּה. וְאֵין מְסִירִין אֶת הַשֶּׁמֶן מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ חוֹתֵךְ אֶת רֹאשׁ הַפְּתִילָה בִּכְלִי. אֲבָל נוֹפֵץ אֶת רֹאשָׁהּ בְּיָדוֹ. אֲגֻדָּה שֶׁל עֵצִים שֶׁהֻדְלְקָה בִּמְדוּרָה כָּל עֵץ שֶׁלֹּא אָחֲזָה בּוֹ הָאֵשׁ מֻתָּר לְשָׁמְטוֹ וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְמֵסִיר שֶׁמֶן מִן הַנֵּר:
הלכה ד׳
אֵין מְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה כְּדֵי לְהַצִּיל מָמוֹן בְּיוֹם טוֹב כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְכַבִּין בְּשַׁבָּת אֶלָּא מְנִיחָהּ וְיוֹצֵא. וְאֵין מְכַבִּין אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אֶלָּא כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי אוֹ עוֹשֶׂה מְחִצָּה בֵּינוֹ לְבֵין הַנֵּר אוֹ מוֹצִיאוֹ לְבֵית אַחֵר. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר לְכַבּוֹת וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּכְבֶּה מֵאֵלֶיהָ:
הלכה ה׳
מֻתָּר לְטַלְטֵל אֶת הַנֵּר וְהוּא דּוֹלֵק וְאֵין גּוֹזְרִין שֶׁמָּא יִכְבֶּה. וְאָסוּר לְהָנִיחַ אֶת הַנֵּר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר בְּיוֹם טוֹב:
הלכה ו׳
אֵין מְעַשְּׁנִין בִּקְטֹרֶת בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַמֵּר אֶת הַבַּיִת וְאֶת הַכֵּלִים שֶׁהוּא אָסוּר. וּמֻתָּר לְעַשֵּׁן תַּחַת הַפֵּרוֹת כְּדֵי שֶׁיֻּכְשְׁרוּ לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לִצְלוֹת בָּשָׂר עַל הָאֵשׁ. וּמְמַתְּקִין אֶת הַחַרְדָּל בְּגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת אֲבָל לֹא בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. וְאֵין מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַשֵּׁן הַקְּדֵרָה אוֹ הַבַּיִת:
הלכה ז׳
אֵין נוֹפְחִין בְּמַפּוּחַ בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין. אֲבָל נוֹפְחִין בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין וְאֵין גּוֹדְלִין אֶת הַפְּתִילָה וְלֹא מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ וְלֹא חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם בִּכְלִי. אֲבָל מְמַעֲכָהּ בַּיָּד וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן וּמַנִּיחַ אוֹתָהּ בֵּין שְׁתֵּי נֵרוֹת וּמַדְלִיק בָּאֶמְצַע וְנִמְצֵאת הַפְּתִילָה נֶחְלֶקֶת בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת:
הלכה ח׳
אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶשׂ וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם. וְאֵין פּוֹצְעִין אֶת הַקָּנֶה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמוֹ שִׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ. שִׁפּוּד שֶׁנִּרְצָף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לְפָשְׁטוֹ בְּיָדוֹ אֵין מְתַקְּנִין אוֹתוֹ. שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בִּתְחִלַּת עֲשִׂיָּתָן כְּגוֹן שְׁתֵּי נֵרוֹת אוֹ שְׁנֵי כּוֹסוֹת אֵין פּוֹחֲתִין אוֹתָן לִשְׁנַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי:
הלכה ט׳
אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁלָּהּ אֲבָל מְחַדְּדָהּ עַל גַּבֵּי הָעֵץ אוֹ עַל גַּבֵּי חֶרֶשׂ אוֹ אֶבֶן וְאֵין מוֹרִים דָּבָר זֶה לָרַבִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְחַדְּדָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיְּכוֹלָה לַחְתֹּךְ בְּדֹחַק אוֹ שֶׁנִּפְגְּמָה. אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ כְּלָל אֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ עַל הָעֵץ שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁחִיזָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. ומִפְּנֵי זֶה אָסְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם בְּיוֹם טוֹב שֶׁמָּא תִּהְיֶה פְּגוּמָה וְיֹאמַר לוֹ אָסוּר לִשְׁחֹט בָּהּ מִשּׁוּם פְּגִימָתָהּ וְיֵלֵךְ וִיחַדְּדֶנָּהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. וְחָכָם שֶׁרָאָה הַסַּכִּין לְעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מַשְׁאִילָהּ לְעַם הָאָרֶץ:
הלכה י׳
אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים בְּיוֹם טוֹב לֹא בְּקוֹרְדוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ וּבַצַּד הַחַד שֶׁלּוֹ. אֲבָל לֹא בַּצַּד הָרָחָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּקוֹרְדוֹם. וְלָמָּה אָסְרוּ בְּקוֹרְדוֹם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לְבַקֵּעַ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְלָמָּה לֹא נֶאֱסַר הַבִּקּוּעַ כְּלָל מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּפְגַּע בְּעֵץ עָבֶה וְלֹא יוּכַל לְהַבְעִירוֹ וְיִמָּנַע מִלְּבַשֵּׁל. לְפִיכָךְ הִתִּירוּ לְבַקֵּעַ בְּשִׁנּוּי. וְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לָזֶה מִזֶּה הַטַּעַם הִתִּירוּ בָּהֶן מַה שֶּׁהִתִּירוּ וְאָסְרוּ מַה שֶּׁאָסְרוּ:
הלכה י״א
לֹא תִּכָּנֵס אִשָּׁה בֵּין הָעֵצִים לִטּל מֵהֶן אוּד לִצְלוֹת בּוֹ. וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה וְלֹא אֶת הַדֶּלֶת בִּבְקַעַת שֶׁל קוֹרָה. שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל עֵצִים בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְהַסָּקָה בִּלְבַד:
הלכה י״ב
מְסַלְּקִין תְּרִיסֵי חֲנֻיּוֹת וּמַחְזִירִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא תַּבְלִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן מִן הַחֲנוּת וְלֹא יִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר בְּאֶמְצַע אֲבָל יֵשׁ לָהֶן צִיר מִן הַצַּד אָסוּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע. וְשֶׁאֵין לָהֶן צִיר כָּל עִקָּר אֲפִלּוּ בַּבַּיִת מֻתָּר לְהַחֲזִיר:
הלכה י״ג
כֵּלִים שֶׁהֵן מְפֻצָּלִין כְּגוֹן מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת וְכִסֵּא וְשֻׁלְחָן שֶׁהֵן חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְקַע. לְפִי שֶׁאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים. אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא מֻתָּר לְצַדְּדָן בְּיוֹם טוֹב. בִּנְיָן עֲרַאי הוּא וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ לֹא גָּזְרוּ:
הלכה י״ד
הָעוֹשֶׂה מְדוּרָה בְּיוֹם טוֹב כְּשֶׁהוּא עוֹרֵךְ אֶת הָעֵצִים אֵינוֹ מַנִּיחַ זֶה עַל זֶה עַד שֶׁיַּסְדִּיר הַמַּעֲרָכָה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּנְיָן עֲרַאי אָסוּר. אֶלָּא אוֹ שׁוֹפֵךְ הָעֵצִים בְּעִרְבּוּב אוֹ עוֹרֵךְ בְּשִׁנּוּי. כֵּיצַד. מַנִּיחַ עֵץ לְמַעְלָה וּמַנִּיחַ אַחֵר תַּחְתָּיו וְאַחֵר תַּחְתָּיו עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרֶץ:
הלכה ט״ו
וְכֵן הַקְּדֵרָה אוֹחֵז אוֹתָהּ וּמַכְנִיס הָאֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ. אֲבָל לֹא יַנִּיחֶנָּהּ עַל גַּבֵּי הָאֲבָנִים. וְכֵן הַמִּטָּה אוֹחֵז הַקְּרָשִׁים לְמַעְלָה וּמַכְנִיס הָרַגְלַיִם תַּחְתֵּיהֶן. אֲפִלּוּ בֵּיצִים לֹא יַעֲמִיד אוֹתָן בְּשׁוּרָה עַל גַּבֵּי שׁוּרָה עַד שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ מִגְדָּל אֶלָּא יְשַׁנֶּה וְיַתְחִיל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ שִׁנּוּי:
הלכה ט״ז
מְסִירִין זְבוּבִין הַנִּתְלִים בַּבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עוֹשִׂין חַבּוּרָה. וְאֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב אֲבָל מְסַעֲדִין. כֵּיצַד. אוֹחֵז בַּוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּל לָאָרֶץ וְנוֹפֵחַ לוֹ בְּחָטְמוֹ וְנוֹתֵן דָּד לְתוֹךְ פִּיו. הָיְתָה בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְרִחֲקָה אֶת הַוָּלָד מֻתָּר לְזַלֵּף מִשִּׁלְיָתָהּ עָלָיו וְלִתֵּן בּוּל מֶלַח בְּרַחְמָהּ כְּדֵי שֶׁתְּרַחֵם עָלָיו. אֲבָל הַטְּמֵאָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת לָהּ כֵּן לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה:
הלכה י״ז
כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתוֹ בְּטֻמְאָתוֹ. וְאִם הָיָה צָרִיךְ לְהַטְבִּיל מַיִם שֶׁבּוֹ מַטְבִּיל אֶת הַכְּלִי בְּמֵימָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. כְּלִי שֶׁהָיָה טָהוֹר לִתְרוּמָה וְרָצָה לְהַטְבִּילוֹ לְקֹדֶשׁ מֻתָּר לְהַטְבִּילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִטְּבִילוֹת מַעֲלוֹת שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת:
הלכה י״ח
כְּלִי שֶׁנִּטְמָא בְּיוֹם טוֹב מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. נִטְמָא הַכְּלִי בְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁהֵן וְלַד הַטֻּמְאָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁהוּא טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּמַדְלִין בִּדְלִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר מֵאֵלָיו. נִדָּה שֶׁאֵין לָהּ בְּגָדִים לְהַחֲלִיף מַעֲרֶמֶת וְטוֹבֶלֶת בִּבְגָדֶיהָ:
הלכה י״ט
דְּבָרִים רַבִּים אָסְרוּ בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם גְּזֵרַת מִקָּח וּמִמְכָּר. כֵּיצַד. אֵין פּוֹסְקִים דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שָׁווֹת זוֹ לָזוֹ וְשׁוֹחֲטִין אַחַת מֵהֶן וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן וּלְמָחָר יוֹדְעִין כַּמָּה דְּמֵי הַשְּׁנִיָּה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן דְּמֵי חֶלְקוֹ. כְּשֶׁהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן לֹא יֹאמַר זֶה אֲנִי בְּסֶלַע וְאַתָּה בִּשְׁנַיִם שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שׁוּם דָּמִים אֶלָּא זֶה נוֹטֵל שְׁלִישׁ וְזֶה רְבִיעַ:
הלכה כ׳
כְּשֶׁהֵן מְחַלְּקִין לֹא יִשְׁקְלוּ בְּמֹאזְנַיִם שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר. אֲפִלּוּ לִתֵּן בּוֹ בָּשָׂר לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים אָסוּר אִם הָיוּ הַמֹּאזְנַיִם תְּלוּיִין מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּשׁוֹקֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם. וְטַבָּח אֻמָּן אָסוּר לִשְׁקל בְּיָדוֹ. וְאָסוּר לִשְׁקל בִּכְלִי מָלֵא מַיִם. וְאֵין מְטִילִין חַלָּשִׁים עַל הַמָּנוֹת. אֲבָל מְטִילִין חַלָּשִׁים עַל בְּשַׂר הַקָּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְחַבֵּב אֶת הַמִּצְוָה:
הלכה כ״א
לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח תֵּן לִי בְּדִינָר בָּשָׂר אֶלָּא תֵּן לִי חֵלֶק אוֹ חֲצִי חֵלֶק וּלְמָחָר עוֹשִׂין חֶשְׁבּוֹן עַל שָׁוְיוֹ. וְכֵן לֹא יִקַּח מִבַּעַל הַחֲנוּת בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אֶלָּא כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹמֵר לַחֶנְוָנִי מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה וּלְמָחָר נוֹתֵן לוֹ שָׁוְיוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כְּלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה יְמַלְּאֶנּוּ וְהוּא שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שֵׁם מִדָּה:
הלכה כ״ב
הַנַּחְתּוֹם מוֹדֵד תַּבְלִין וְנוֹתֵן לַקְּדֵרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַפְסִיד תַּבְשִׁילוֹ. אֲבָל הָאִשָּׁה לֹא תָּמֹד קֶמַח לְעִסָּה. וְכֵן לֹא יָמֹד אָדָם שְׂעוֹרִים לִתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ אֶלָּא מְשַׁעֵר וְנוֹתֵן לָהּ:
הלכה כ״ג
וּמֻתָּר לִקַּח מִן הַחֶנְוָנִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שׁוּם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִנְיָן. כֵּיצַד סְכוּם הַמִּנְיָן. הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בּוֹ עֲשָׂרָה רִמּוֹנִים אוֹ עֲשָׂרָה אֱגוֹזִים לֹא יֹאמַר לוֹ בְּיוֹם טוֹב תֵּן לִי עֲשָׂרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ עֶשְׂרִים אֶצְלִי אֶלָּא לוֹקֵחַ סְתָם וּלְמָחָר עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן:
הלכה כ״ד
הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ רוֹעֶה הָרָגִיל אֶצְלוֹ אוֹ אֵצֶל הַפַּטָּם הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת וְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שׁוּם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִנְיָן:
הלכה כ״ה
הַלְוָאַת יוֹם טוֹב תּוֹבְעִין אוֹתָהּ בְּדִין שֶׁאִם תֹּאמַר לֹא נִתְּנָה לְהִתָּבַע אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם וְנִמְצָא נִמְנָע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב:
הלכה כ״ו
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בְּיוֹם טוֹב אִם הָיוּ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁהִגְבִּיהָן מֵאֶמֶשׁ הֲרֵי זֶה מוֹלִיכָן לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חַלָּה וּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה שֶׁמּוֹלִיכָן לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב. וְגַּבָּאֵי צְדָקָה גּוֹבִין מִן הַחֲצֵרוֹת בְּיוֹם טוֹב. וְלֹא יִהְיוּ מַכְרִיזִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין בְּחל. אֶלָּא גּוֹבִין בְּצִנְעָה וְנוֹתְנִין לְתוֹךְ חֵיקָן וּמְחַלְּקִין לְכָל שְׁכוּנָה וּשְׁכוּנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

דברי ירמיהו · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

א׳
אין מוציאין את האש וכו'. כתב הרב המגיד ואני רואה כאן חפץ להשיג וכו' דכפי דבריו דאמר דאין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו א"כ שברי כלים דכתב רבינו לעיל בפ"ב דהוי נולד לפי טעם זה למה הם נולד כיון שאינם אלא דבר ראוי לבשל ולאפות. ולתרץ זה צריך לחלק כמו שחלק הר"ן ז"ל בפ' המביא בענין ביקוע עצים שכתב ולי נראה כל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו וכו' עד סופו ע"ש. אף כאן נחלק כי האי גוונא ונאמר דבשלמא בשברי כלים נהנים מהם בעצמם לענין הבישול או האפיה אבל האש אין אנו צריכין לאש הנולד בעצמו אלא שידליק העצים להסקה אע"פ שהוא יהיה כבתחילה יעשה מלאכת האפיה או הבישול ג"כ אין האש עצמו הוא שנהנה מהם אלא שמכין ומדליק אבל הוא עומד בעצמו ודמי לסכין או לתנור שהם מכשירים והם עומדים בעצמם ומפני כן אין ראוי לאסור כיון שהוא אינו מתמעט והולך בענין הבישול כמו שברי כלים וזה דבר נכון בטעמו. וא"ת א"כ בריח דקרי ליה לקמן נולד מוליד ריח בבגדים גבי גימור כלים כמ"ש ה"ה הא דמי לאש שהוא נשאר בעצמו כמו שהיה קודם ואפילו אחר שהריחו בו. וי"ל דמ"מ אנו נהנין מהדבר בעצמו אבל באש לא מהני אלא לצלות בו. גם יש לתת טעם בדברי ה"ה במה שחילק בין הך לביצה שנולדה בו דטעמא דהוי מוליד לא נאסר אלא מטעם שנולד עתה וחסר עתה וחסר ממנו הכנה כמו שכתב הראב"ד ז"ל. וא"כ להכי קאמר דאין ראוי לאסור הדבר מפני שלא הוכן אלא כשאנו מסתפקים מהדבר בעצמו אבל כשאין אנו צריכים לאותו דבר אלא לתקן האפיה והבישול אין לנו לאוסרו משום טעם זה אלא ודאי משום דאפשר לעשותו מערב יו"ט וז"ש בגמרא משום דקא מוליד ביו"ט כלומר והיה יכול לעשותו מבערב. ולהראב"ד ז"ל פי' הגמרא הוא משום דמוליד ביו"ט ובציר ליה הכנה:
ב׳
אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה. כלומר אע"ג דאיכא למימר כיון דהובערה לצורך אכילה ראוי להתיר סופו משום תחלתו כלומר שאם הוא רואה שלא יוכל לכבותו כשאינו צריך לו לא יבעיר וימנע משמחת יו"ט והוי דומיא דעור לפני הדורסן קמ"ל דלא התירו הכבוי:
ג׳
ואינו חותך ראש הפתילה בכלי. לאו דוקא בכלי דאפילו באור אם אינו בפי שתי נרות אינו יכול לחתוך וסמך על מ"ש לקמן וחותכה באור בפי שתי נרות אלא מאי דאמר כאן בכלי ר"ל שאין צד לחותכה בכלי אפילו שיהיה בפי שתי נרות:
ו׳
אין מעשנין בקטרת מפני שהוא מכבה. בגמרא פרק יו"ט שחל (דף כ"ב:) ר"ה אמר אסור מפני שמכבה אמר ליה רב נחמן ונימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר ע"כ. ורבינו לא כתב שאסור משום מבעיר משום דקסבר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמ"ש לעיל. ובדברי הגמרא קשה דאיך הקשו ונימא משום מבעיר הא שרי משום דאפילו מאן דמחמיר (יותר) בירושלמי בנר של בטלה שהביא ה"ה בפ"א (קאמר) לא תאסור ולא תשרי וא"כ איך הקשו דתהוי אסור משום מבעיר. וי"ל דאלו האמוראים הם סוברים כר"ע דאמר בפ"ק דפסחים (דף י"ח) דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך והם סבורים דאפילו ב"ה מודים בהבערה דלא אמרינן מתוך ורבינו ז"ל לא פסק כמותם משום שראה בפ"ק דביצה (דף י"ב) ר' יוחנן דאמר הכי כמ"ש ה"ה ז"ל בפ"א כתב ה"ה וכל זה נכלל בדברי רבינו ז"ל. ולי נראה דאין זה משמע מדבריו כלל דמ"ש משום מכבה הוא בגחלים דאיכא כבוי אבל לא בכלי דליכא כבוי. ומ"ש ואין צריך לומר היינו בגחלת דבהכי איירי קודם ולא בכלי ומ"מ כתב שהוא כלול בדבריו ולא כתב נראה מדבריו: ואין מכבים את האש מפני שלא תתעשן הקדרה. משמע דמכשירי אוכל נפש אע"ג דא"א לעשותן מערב יו"ט אסירי מדרבנן וכן כתב ה"ה וא"ת איך כתב לעיל בתבלין דמשום דא"א לעשותן מבערב שמפיגין טעמן דשרי. וי"ל דלא דמי תבלין לעשון הקדרה ולשפוד שנרצף בי"ט משום דאין נאכלין הם עצמם כמו התבלין שנאכלין הם עצמם עם האוכל אף על פי שאין המכוון בהם אלא לתקן האוכל מ"מ הרי הם עצמם נאכלים עם האוכל:
ח׳
שפוד שנרצף וכו'. כתב ה"ה ז"ל דדעת רבינו ז"ל שאפילו נרצף ונתקלקל לגמרי דלא כר"י. וא"ת א"כ מה הקשו בגמ' (דף כ"ח:) פשיטא הא אשמעינן טובא דלא כרב חסדא דאמר דהלכה כר"י. וי"ל דא"כ לימא הלכה כרבנן ואמאי אשמעינן מילתיה בשפוד שנרצף משמע דאיכא ביה שום רבותא:
ט׳
אין משחיזין את הסכין וכו'. עיין בבית יוסף סימן תק"ט ששם האריך לתרץ כל הקושיות אשר בדברי רבינו ז"ל כפי דעת הרב המגיד ז"ל: ומפני זה אסרו להראות סכין וכו'. כתב ה"ה שהקשו על דברי רבינו ז"ל שלפי טעמו לא נאסר להראות אלא לעם הארץ שמא ישחיזנה כשיתיר לו החכם אבל ת"ח שלא יבא להשחיז לא ואם כן היה לו לחלק בגמרא. וקשה דא"כ לעיל בפ' שני שכתב רבינו ז"ל לפיכך אסור לראות מומי קדשים גזרה שמא יתירם החכם וכו' אמאי לא הקשו שם דלפי טעם זה אינו אסור להראות הבכור לחכם אלא לעם הארץ מפני שכשיתיר לו החכם יבא וישחוט אבל הת"ח שלא ישחוט לא דומיא דהכא. וא"כ אמאי לא חלקו שם בגמרא בין ת"ח לעם הארץ ושם ליכא לתרץ כמו שתירץ כאן ה"ה ז"ל דסמך על מה שאמר שתלמיד חכם רואה לעצמו וכו' וא"כ תפול שם הקושיא בלי תירוץ. ועוד אני תמה על עיקר קושיא זו דא"כ בכל הגזרות שגזרו חכמים אמאי לא חילקו בין ת"ח לעם הארץ כמו לעיל בפרק ראשון שגזרו על כל ביצה שנולדה ביו"ט בטלטול ובאכילה שלא יבא לטלטל ולאכול ביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט דהתינח לעם הארץ שיבוא לאכול אבל הת"ח לא אתי למטעי וכן בכל הגזרות דומות לזו אלא ודאי דחכמים לא חלקו בין עם הארץ לת"ח שהגזרה היא כוללת וא"כ מה זה שהקשו על רבינו ז"ל כאן. וי"ל דודאי אע"פ שבכל המקומות רצו חכמים שהגזירה תהיה כוללת כאן ע"כ הקלו שלא רצו שתהיה הגזרה כוללת מפני שאמרו ות"ח רואה לעצמו ומשאילה לעם הארץ משמע דלא רצו שהגזרה תהיה כוללת א"כ מפני כן הקשו דהיה להם לחלק כאן בין עם הארץ לת"ח אבל בשאר המקומות כמו בכור או ביצה לא. עוד אפשר דבכל המקומות גזרינן אפי' בת"ח שיורה לעצמו היתר ויבא וישחוט בו ביום או בביצה שיאכל אפילו שיהיה יו"ט אחר השבת משום דאי אפשר בלאו הכי אבל הכא אין לגזור ת"ח על כך כיון דאפשר להשחיזו במשחזת של עץ הא אית תיקון ולא שביק היתרא ואכיל איסורא. וא"ת לדעת בעל הלכות שפי' שמא יצא חוץ לתחום אמאי לא חילקו בין ת"ח לע"ה דת"ח לא יצא. וי"ל דאפילו ת"ח יצא שלא לדעת וכן מבואר בדברי הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות. ומ"ש ה"ה ז"ל לפי שהטעם הוא מפני איסור השחזה כלומר דלרש"י כיון דטעמא הוי משום דמחזי כעובדין דחול אפי' שהחכם רואה ומשאילה לאחרים מ"מ דמי לעובדין דחול אבל לטעמו אתי שפיר:
י׳
ולמה לא נאסר הביקוע כלל וכו'. כלומר אע"ג דלמעלה בדבר שאפשר לעשותו בעיו"ט אסור ביו"ט אפילו בשינוי הכא התירו משום דאי אפשר בלאו הכי וימנע משמחת יו"ט וכן הוא הטעם גבי מלח כמו שכתבתי למעלה בשם הראב"ד ז"ל וכתבו הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות בפרק המביא כדי יין:
י״א
לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהן אוד. קשה קצת הרי כתבו רבינו ז"ל למעלה גבי קוץ רטוב ולמה חזר לכותבו כאן: שלא התירו לטלטל עצים ביו"ט אלא להסקה בלבד. וכבר תירץ מה שיש בזה הרב בית יוסף בסימן תק"א ע"ש. עוד קשה מאי שנא דמסיקין בכלים אע"ג דלא הוכנו להסקה אלא למלאכה אחרת. וי"ל דמכל מקום תורת כלי עליו וכבר נזכר זה בדברי הר"ן ז"ל הביאו ב"י ז"ל בסימן הנזכר:
י״ב
מסלקין תריסי חנויות וכו'. קשה שהרי לעיל בפ' שלישי כתב רבינו ז"ל דטעמא דשחיקת תבלין מותרת מפני שאי אפשר לעשותו מעיו"ט שמפיגין טעמן אבל אם היה אפשר לעשותן מעיו"ט היה אסור וא"כ כאן דתבלין אפשר לקנותן מעיו"ט א"כ אמאי התירו לו להחזיר. ואין זו קושיא כלל חדא דלעיל הוי שחיקת סממנין שהוא תולדה דטחינה ואסור דבר תורה והכא הוי ציר באמצע שלא נאסר אלא אטו ציר מן הצד ועוד דהתם אסרו לו מפני שהוא עשה שלא כהוגן שהיה לו לעשותו מעיו"ט אבל הכא אין הדין לאסור עליו דאין איסור קניה ביו"ט כיון שאינו מזכיר סכום מקח ואין ראוי שנגזור על זה שלא ימכור דבר דאיכא שמחת יו"ט מפני שהאחר עשה שלא כהוגן שלא קנה מאתמול דאין זו סברא לגזור על זה בעבור זה: ושאין להם ציר כל עיקר אפילו בבית מותר להחזיר. אע"ג דגמרא (דף י"א:) לא אמרו בד"א אלא לענין תריסי חנויות מ"מ משמע לרבינו ז"ל דבשאין להם ציר דליכא איסור כלל אפילו בבתים מותר דהא אפילו דאית ליה ציר באמצע לא אסר בבתים אלא משום גזרה. ודע דבבתים דוקא חזרה נאסרת אבל הסילוק מותר אפילו כשיש ציר באמצע וזה נתבאר בדברי רבינו כמ"ש ושאין לשם ציר בבית מותר להחזיר משמע דכשיהיה להם ציר באמצע אסור להחזיר לבד:
ט״ו
וכן המטה אוחז הקרשים למעלה וכו'. הטעם דנאסרה המטה בלא שינוי שצריך לאהל שתחתיה לשום הסנדלים כמ"ש ה"ה ז"ל בפ' כ"ב מהלכות שבת. וזה מוכרח ממ"ש כאן רבינו ז"ל. ואם תאמר והרי התירו בשבת מטה דהרי כתב רבינו ז"ל בפרק ב' ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל. זו אינה קושיא דכבר ביאר רש"י ז"ל בפרק אין תולין מטה המחוברת ועומדת אם היתה זקופה מוטה על צידה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואע"ג דהשתא עביד אוהל שרי דלאו מידי עביד אלא לישובה בעלמא ע"כ. אבל מטה דהכא היא מטה דקרשים ורגלים שהוא אוהל ע"כ:
י״ח
נטמא הכלי במשקין טמאים וכו'. מה שכתב ה"ה ז"ל ואפילו לדעת רבה ורב יוסף כלומר אפילו שיהיה סובר רבינו התירוץ אליבא דרב ביבי (ד' י"ח) דאמר שמא ישהא שתירצו אליבא דרב יוסף שהוא כהנים זריזים הם אבל אי אפשר לומר שהוא פסק כרבה ורב יוסף דהא אמר גזרה שמא ישהא כרב ביבי:
כ׳
ואין מטילים חלשים על המנות. לפי דעת רבינו ז״ל דאיירי במנות של חולין יש לפרש מה שאמרו בפרק שואל (שבת דף קמ"ט:) מ״ד הואיל דכתיב ועמך כמריבי כהן כלומר דכיון דקאמר הכא דישראל הם מריבים כמו כהנים דהכי משמע ועמך וכו' יש לעשות דלא ליתו ישראל לאנצויי ולא קאי כלל אכהנים. ומכל מקום הוא דוחק לפי פירושו דלמה הוצרך התנא לומר אבל לא על המנות כיון דכבר אשמועינן ברישא מפיס אדם עם בניו וכו' דמשמע דוקא עם בניו ולא אחר כמו שדקדקו בגמרא. גם בדברי הגמ' יש לתמוה למה דקדקו מרישא ואמרו עם בניו ובני ביתו אין אבל עם אחר לא הרי מפורש הוא במשנה אבל לא על המנות ולמה לי לאהדורי בתר דיוקא:
כ״א
כיצד הוא עושה אומר לחנוני וכו'. עיין בב"י סימן תקי"ז מה שמבאר ע"ז:
כ״ו
ואין צריך לומר וכו'. מ"ש ה"ה ז"ל לפי שאינן אסורות לזרים ואינן טובלות קודם הפרשה אע"ג דרבינו כתב ואין צ"ל חלה וזרוע וכו' וטעמו זה של ה"ה ז"ל לא שייך אלא דוקא אמתנות אבל חלה אסור להפרישה. מ"ה ה"ה לא כתב אלא דאין צ"ל המתנות אבל בחלה לא איירי ומ"ש שייך לשון ואין צ"ל בחלה דמותר להפרישה כשהעיסה נילושה ביו"ט משא"כ בתרומה שאסור להפרישה כלל:
נחלת הכלל · ToratEmet

בינה לעתים · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

ט׳
אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'. כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ"ש הרי"ף ומ"ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חברתה ובגמ' אמר ר"ה ל"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי"ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר"ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר"י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר"י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי"ף כל זה. ופירש"י הלכה כר"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע"י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר"י אלא במכשירין שא"א לעשותם מעיו"ט ואיתא תו בגמרא (שם כ"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא"ש מה שפסק הרי"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר"י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר"י. והרי"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי"ל כר"י. ומה שהביא הרי"ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע"ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ"ל. אבל הר"ן פירש דברי הרי"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר"י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר"י אפ"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה"ג אפילו ר"י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש"ה רבא דסבירא ליה כר"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר"י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר"י אסור ומש"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב"ם בפרק ד' מהלכות יו"ט עכ"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ואיכא למידק דמשמע הכא דהרי"ף ורבינו סברי דהלכה כר"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר"י. וצריך לומר דאע"ג דמדאורייתא שרי כר"י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ודעת ה"ה דלהרי"ף ורבינו לית הלכתא כר"י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה"ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה"ה דכל כה"ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ"ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו"ט לנפגמה מעיו"ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו"ט היה אסור דלית הלכתא כר"י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר"י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר"י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע"ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר"י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א"א לאפות או לצלות אא"כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר"י אבל בא"א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא"א לאפות אא"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו"ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ"ל שצריך לומר לדעת ה"ה שמפרש דרבינו לא ס"ל דהלכה כר"י במכשירין ומיהו לדעת הרי"ף א"א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר"י ולפיכך דברי ה"ה במה שכתב לדעת הרי"ף תמוהים וצ"ע: ואיכא למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע"ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע"פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ"ך על רבינו בלשונות הללו:
י״ד
העושה מדורה ביו"ט כשהוא עורך את העצים וכו'. דברי רבינו הם כדברי הרי"ף וכתב עליו הרא"ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ"ש ה"ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ"ע:
ט״ז
מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'. פלוגתא דתנאי בספ"ב דביצה (דף כ"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב"ע דשרי לקרד אע"פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה"ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ"ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז"ל בפירוש המשנה ספ"ב דביצה ופ"ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה:
כ״א
וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'. אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב"ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

צפנת פענח · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

א׳
[השמטה שלא הותר ביו"ט כו'. עי' בהשגות, ועי' בירושלמי פ"ה דביצה ופ"א דמגילה דאמר שם דנ"מ בין ר"י לרבנן דס"ל דמכשירי אוכל נפש מותר ביו"ט אם מותר להוציא אש מן העצים או מן האבנים ע"ש ר"ל כך דהנה כ"כ בזה דרבינו ס"ל דהבערה לא נאסרה ביו"ט מן התורה ור"ל דלא משום תיקון האוכל הותרה ביו"ט רק דזה לא נאסרה ומשום דהבערה גופה היא רק לצורך אוכל לא בעצם אוכל. והנה נ"מ כך דעיין בעירובין דף ק"ב ע"ב דמבואר שם דלר"ש ס"ל דמכשירין שנעשה סיבה שלא היה אפשר לעשותן מע"ש דוחה את השבת ותלתא תנאי בזה ואנן לא ס"ל כן והטעם דאנן ס"ל דלא דקרבן ציבור דוחה שבת רק דע"ז לא נאמר איסור שבת וא"כ זה רק היכא דלא משכחת לה שיהיה יכול לעשותן מע"ש דאז זה גופא הוה מצורך הקרבן ונ"מ ג"כ להך בעיא דירושלמי ספ"א דר"ה דאף בלילה שאז אין זמן קרבן מ"מ המכשירין דוחין את השבת ובאמת נ"ל דלמסקנא דשבת דף קל"א ע"א הא דקיי"ל דקצירת העומר דוחה שבת הוא משום דהוא גופא הוה גדר מתיר אם נימא דקצירה מתרת לקצור עי' מנחות ד' ע' ע"ב וירוש' פ"א דחלה וכמו אם נימא למ"ד דהבאה מתרת לקצור ה"נ הקצירה לא משום דבעינן ראשית קצירכם ועי' בירושלמי פ"א דחלה דאמר שם דאם קצר לשם עומר דמותר לקצור ואח"כ נטמא דחזר היחיד לאיסורו ואף דאז שוב לא יתקיים ראשית קצירכם דכבר נקצר קודם שנטמא הרבה תבואה וע"כ דזה בגדר מתיר ונ"מ ג"כ אם היו כל השעורים קצורים מקודם ע"י איזה סיבה אם אז צריך להמתין בקצירת החטים עד ההבאה או לא כיון דאין מה לקצור ועי' מש"כ רבינו שם פ"ז מהל' תמידין בהל' כ"א דאם קצר לפני העומר הקציר כשר ר"ל דלית בו משום לא תאכל כל תועבה עי' חולין דף קט"ו וכ"מ. ולכאורה יש להביא ראיה לזה דאל"כ היך משכחת הך דמן העומרים כמבואר במנחות דף ע"א הובא בדברי רבינו פ"ז ה"ח וע"כ דכשרים. אך אם נימא כשיטת הירושלמי אין ראיה די"ל דמיירי שנקצר לשם עומר וא"כ הותר לקצור וקצר ואח"כ נטמא מה שקצר להעומר וקמ"ל דיכול להביא מהני וכשרים הם דהא נקצרו בהיתר, ועי' מש"כ רבינו בהל' י"ד פ"ז שם תבואה שהשרישה כו' בדרך שאסור לאוכלה ע"ש ור"ל דאף דקצירה לא שייכא כלל להבאה דקצירה מתרת לקצור מ"מ ההשרשה תליא בקודם ההבאה ועמש"כ התוס' פסחים דף נ"ה ע"א. וזה ר"ל הך דשבת ד' קל"א ומכות ד' ח' ע"ב ע"ש גבי מצוה לקצור ולהביא משמע דבקצירה עצמה יש מצוה לא משום הכשר ההבאה רק דמזו הקצירה יביא, וא"כ לפ"ז גם בהבערה ס"ל לרבינו דההיתר הוא לא משום צורך כו' רק דלא נאסרה ור"י דס"ל דמכשירים מותרים הוא משום צורך אוכל נפש ונ"מ בדבר שאינו מצוי דע"ז לא כוונה התורה ומ"מ צורך אוכל נפש יש בו וא"ש: ע"כ השמטה]
ב׳
שהכיבוי מלאכה ואין בו כו'. עי' ד' כ"ג ע"א גבי בישרא אגומרי ובאמת נ"ל דהא דאמר שם ד' כ"ב ע"א גבי כיבוי ומני ר"י ר"ל כך דגבי בישרא אגומרי יש גדר מכבה רק משום דהוה דבר שאינו מתכוין ואינו פ"ר עי' זבחים ד' צ"א ע"ב אף ר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור א"כ מצינו לכבוי היתר באוכל נפש וא"כ י"ל מתוך ועי' בירושלמי פ"ד דביצה:
ו׳
וממתקין את החרדל כו'. עי' לעיל פי"א מהל' שבת משום דמתכת אם מתכוין לא הוה רק גדר תולדה וכל שלא כוון אין תורת מכבה עליה משא"כ גבי עץ דהוא בעצם אש והוה אב ואם הוא פ"ר חייב עי' תוס' פ"ק דמו"ק ד' ב' ע"ב ד"ה וצריך ע"ש ועי' בזבחים ד' צ"א ע"ב גבי כיבוי במקצת וכאן ד' כ"ג ע"א וביבמות ד' קכ"א ע"ב ובירושלמי כאן פ"ד דמחלק בין אם נתן חרדל על הגחלת או הגחלת על החרדל:
י״ז
כלי שנטמא כו' גזירה שמא כו'. ואף דהא רבינו ז"ל לעיל בהל' שבת כתב הטעם משום דמתקן כלי צ"ל כך דהנה רבינו ז"ל פסק לעיל בהל' י"ג דמנורה של חוליות מותר ביו"ט ובהל' שבת פ' כ"ד פסק דאסור והטעם צ"ל כמ"ש התוס' כאן דכ"ב דבנין בכלים בשבת אסור וביו"ט מותר וא"כ גבי יו"ט לא שייך הטעם משום תיקון כלי דהא אין בנין בכלים וא"ש ועי' בתוס' יבמות ד' מ"ו ע"ב ד"ה תיקוניה ע"ש ומש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פרק י"ג הלכה ו' דגם ביו"ט כן אסור גבי גר ע"ש:
כ׳
כדי לחבב את המצות כו'. עי' חולין ד' קל"ג ע"א אך באמת י"ל הטעם כיון דקי"ל בקדושין דל"ג וכ"מ דאין בהם קנין משום דמשולחן גבוה קזכו שוב לא שייך בהו גדר מקח וממכר ונ"מ לגבי ישראל בקדשים קלים אם יכולים להטיל חלשים עי' תוס' ב"ק ד' י"ב ע"ב וגם הטעם דכהני קפדי לא שייך כאן ועי' מש"כ בזה בהל' בכורות פ"ט גבי מעשר בהמה ע"ש:
כ״ו
ע"ש ואצ"ל. עי' בהה"מ ור"ל שהרי הם נכרים ומפורשים ועומדים וכמ"ש רבינו ז"ל בהל' בכורים ועי' במנחות ד' ח' ע"א גבי בזיכים דמברר בריר ועי' תוס' ב"ב ד' קכ"ג ע"ב גבי מתנות שלא הורמו ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

א׳
אין מוציאין כו'. עי' הה"מ דאם הוציא האש מותר להשתמש עי' בט"ז סי' תק"ב שהקשה מה בין זה למעשר ומבשל בשבת במזיד דאסור ועי' בא"ר ובשו"ת רדב"ז בלשונות הרמב"ם ססי' ק"נ ובברכי יוסף סי' תק"ב אם היה במאסר או במדבר ולא נזדמן לו עד יו"ט מותר להוציא אש ביו"ט:
ב׳
לוקה כמי שארג או בנה. בתוס' פ' המצניע דף צ"ה כתב דבנין אינו לוקה ביו"ט משום מתוך ורבינו לטעמיה אזיל ולפי שיטת הירושלמי דמגבן חייב משום לש גם לפי שיטת התוס' דאמרינן מתוך בכה"ג כאן שהותרה מלאכה לצורך או"נ אמרינן מתוך לוקה בבונה ביו"ט דלא מצינו בנין שהותר באו"נ. והתוס' כ' את זאת לפום גמ' דידן דמגבן חייב משום בונה וגם רבינו כ"כ בפ"ז מהל' שבת:
ו׳
אין מעשנין מפני שהוא מכבה. עי' ברי"ף ס"פ יו"ט דגרס דבשרא אגומרי ליכא כבוי וכתב הר"ן מפני שסופו להבעיר ועי' בר"ן שם מה שפירש לשיטת רש"י ודו"ק ועי' בלח"מ:
י״ז
כלי שנטמא מעיו"ט. עמ"ש פכ"ג מהל' שבת ה"ח ועי' בש"י ביצה עלה דהך מתני' ד"ה אבל לא מטבילין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

י׳
אין מבקעין עצים כו'. בהשגות ואפשר דבקוע עצים מפני כו' עשו אותו כדיכת המלח כו' ע"ש. לדעתי נראה דכל המלאכות הם בעצם המאכל כמו בישול שחיטה אפיה וכי"ב אבל הבערה היא בעצים אלא שהוא לצורך אוכל נפש, שהוא מכשיר את האוכל נפש א"כ הרי התירה התורה כאן מלאכה במכשירים תו התירו חכמים גם הביקוע ע"י שנוי, וזה גופא טעמא דרבינו דסובר דלא הותרה שלא לצורך רק הבערה משום דעיקר המלאכה אינו בהאוכל נפש, וכן בההוצאה ג"כ המלאכה מתיחסת אל האדם לטורחו אבל לא שנעשה שנוי בגוף הדבר היוצא ולכן אמרו הוצאה מלאכה גרועה היא, אבל בכל המלאכות שנעשה שנוי בגוף הדבר וקרוי' מלאכה שהיא פעולה בעצם הדבר לעשותו באופן אחר מכפי שהוא עתה והיא מלאכה באוכל נפש עצמו שנתבשל האוכל או שנשחט לא אמרינן מתוך ועיין לעיל דברי רבינו, אך דא מבואר דההבערה אינה מלאכה בעצם האוכל רק הוי כמו מכשירין לאוכל נפש וכיון שהתירה התורה מכשירין תו התירו חכמים ביקוע אע"ג שהוא רחוק מההבערה והוי בגדר מכשירין ויכול לעשותן מבעו"י ונכון. ובירושלמי משמע משמועה דלא אמרו בשאר מלאכות מתוך, אף דבפ"ק הלכה ב' פלפלו שם בבישול ובחרישה דנאמר מתוך, והוא בסוף פ"ק דיו"ט מהו להעמיד חלב ביו"ט, אם אומר את כן אף הוא חולב ומעמיד מיו"ט לחול [בבלי שבת קל"ד אמר משום דאפשר לגבן מערב יו"ט] הרי דסבר הירושלמי דמה"ת מותר להעמיד חלב ביו"ט ובירושלמי שבת פרק כלל גדול אמר המגבן והמחבץ חייב משום לש [לא משום בונה כדאמר בבלי דף צ"ה וכן משמע מהא דפריך בדף קל"ד ומ"ש מלישה] ובפרק כל הכלים לענין קילורית ר' בא בעי קומי ר' מנא מהו מיגבלתה ביו"ט [להדין קילוריתא] א"ל אינו אוכל נפש, הרי דאף דאיכא צורך רפואה מ"מ לא שרינן מתוך שהותרה גיבול לצורך אוכל נפש מן התורה כן תהא מותרת למידי דצורך קצת איכא כמו בכל מתוך ומשמע מירושלמי דמה"ת אסורה ביו"ט כיון דלאו אוכל נפש על כרחין דבלישה לא אמרינן מתוך. ויש לדחות דמדרבנן אמר ואילו הוי צורך אוכל נפש הוי מותר אף דאפשר לעשותה מערב יו"ט וכמו דשרי במעמיד חלב רק משום גזירה שיעמיד לחול וזה ליכא במגבל קילורית ושמועה דפ"ק דכתובות דבעי למימר מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אין זה משום מתוך דא"כ מאי בעי ממוגמר אטו לא ידע דבהערה סברי בית הלל דאמרינן מתוך כמו בהוצאה ועושה אדם מדורה ומתחמם כו' ורבי יוחנן אמר לתנא פוק תני לברא וכו' אלא דסבר דהנאת הגוף דבשעת המלאכה באה ההנאה חשובה כאוכל נפש לכן לבעול תחלה בשבת שרי דהיכא דההנאה באה עם המלאכה חשובה כאוכל נפש, דהתם המלאכה רחוקה היא מהאוכל שמבשל עבור לאכול לאח"ז ושקולה שאר הנאה שהיא באה בצירוף עם המלאכה בשעה חדא לאוכל נפש הרחוק מן המלאכה ולכן פריך ממוגמר דלהריח דבשעת המלאכה איכא הנאת הגוף ליהוי מותר דזה חשוב כמו אוכל נפש ולא משום מתוך. [ועיין בשמ"ק מה שכתבו ראשונים בשמועה זו] ואין מסוגיא זו הכרח דנאמר מתוך בשאר מלאכות ודו"ק. ולברר השמועות צריך עוד עיון איה"ש. בשו"ת רעק"א [סי' ה'] כתב, דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן דא"כ יקשה משבת אחר יוהכ"פ כו'. נ"ב הא חזי לקטנים. עוד כתב, וכן באם חל ז' בפסח בערב שבת יהי' אסור לאכול חמץ בשבת. נ"ב זה אינו דנחזי האוסרין מוקצה מחמת יום שעבר לאו טעמא הוא משום מוקצה דנימא מיגו דאיתקצאי מחמת איסור בעצם. דהא אם הוא לילה אז לא איתסר כלל אלא שאינו מוכן הוי דכיון דלא ידע אם הוא לילה והוא סבר שעדיין יום הוא א"כ לפי חסרון ידיעתו שהוא לילה הי' אסור באכילה והוי אינו מוכן. והנה בעיסה שנתחמצה בשבת אחרון של פסח הלא לא היתה מוקצה כלל ואם הי' של עו"ג והוא לקחה בשבת הרי של עו"ג אינו צריך היכן כמבואר בירושלמי הביאו הרי"ף וכן בשו"ע סי' ש"י, תצ"ח.
י״ז
כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביו"ט. הנה הרי"ף ז"ל לא הביא רק טעמא דסחיטה וטעמא דשמא ישהא ונראה דמש"ה השמיט טעמא דרבה דגזירה שמא יעבירנו דיקשה הא תינח שבת יו"ט מאי איכא למימר, ולומר כדמשני בסוגי' גזרו יו"ט אטו שבת לא מחוור לי' לפסק הלכה דבפרק כל הכלים משני אהא דאין סומכין בבקעת את הקדירה כיון דבשבת כו' גזרו יו"ט אטו שבת ופריך מי גזרינן ומסיק דלב"ה דסברי דמוציאין הקטן וס"ת לרה"ר אין גוזרין יו"ט אטו שבת בהוצאה ולא בטלטול יעו"ש וכיון דלבית הלל לא גזרינן יו"ט אטו שבת איך יגזרו בטבילת כלים יו"ט אטו שבת ולכן טעמא דרבה דגזירה שמא יעבירנו הובא בש"ס לענין שופר ולולב ומגילה בשבת, אבל לגזור יו"ט אטו שבת זה הוי אליבא דבית שמאי. והא דאמרו אין סומכין אה"ק בבקעת הוא משום דרבינו פוסק מוקצה אסור ביו"ט, ועצים לא ניתנו אלא להסקה והוי מוקצה ועיין רא"ש פרק המביא סימן י"ב והא דאמרו בדף ל"ב דתרי תנאי אליבא דר' נחמיה אם סכין ניטל שלא לצורך תשמישו המיוחד ביו"ט הוא תלוי בפלוגתא דב"ה וב"ש אם גזרו בהוצאה ביו"ט והוה"ד בטלטול דבר המותר דגזירה אטו הוצאה לב"ש ולתנא דאין בין יו"ט לשבת הוה"ד גבי יו"ט אין כלי שמלאכתו להיתר ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד, ולב"ה דעיקר ההוצאה שרי ביו"ט לכל דבר דלאו אוכל נפש הוה"ד דסכין ניטל לחתוך חותמות שבכלי וזה נכון. וטעמא דרבא דמתקן לא הביא דא"כ יקשה אדם נמי, ונראה כמיקר לא שייך במים רעים ואי משום דרב נחמן ברי"צ פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אף במי משרה לא יתכן לפום מאי דמסיק בפרק שמונה שרצים דף ק"ט דאין רוחצין בים הגדול במים הרעים אף אם לא נשתהא ודלא כר"נ ברי"צ דמתיר בלא נשתהא עיין רשב"א וכן בשיטת הרי"ף דבמים הרעים מוכח דלרפואה מכוין א"כ הה"ד גבי טבילה מוכח במים הרעים דלטבול מכוין והוי מתקן גברא אלא ע"כ דלא חשו לזה ודו"ק כי זה נכון. ומש"ה פירש רש"י פרק אלו דברים והזאה שבות הוא כו' אלא מתחזי כמתקן גברא ולא פירש טעמא דשמא יעבירנו כדמפרש רבה שם בסוגיא דף ס"ט משום דא"כ ביו"ט נשתרי ולגזור יו"ט אטו שבת ליכא למימר כמו"ש. ורבינו פירש טעם אחר בהלכות שבת פרק כ"ג הלכה י"ד וכשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת וטעמא דלכן אסור גם ביו"ט ובקטן אם כשר לקידוש פליגי בזה תנאי ביומא ואנן קיי"ל דפסול יעו"ש ולפ"ז בפרה אדומה המקדש מי חטאות להזות על כהן השורף כו' הי' גדול ותינוקות שמקדשין שכתב רבינו כיון שיהיו גדולים והשמיט תוספתא שיהיו בני ט' דאתיא כמאן דמכשיר קטן לקידוש, ולכן הי' אסור בשבת דהקידוש הוא מגדול ודלא כמו שנתעורר בספר ישועות יעקב או"ח סימן שמ"ג דבחינוך מצוה יהא מותר בקטן ודו"ק. ובהלכה ח' נראה דהזאה לבד הקדוש אסור משום תקון גברא יעו"ש היטב. ואולי דוקא בימות הגשמים לא בימות החמה עיי' רה"ש דף כ"ח. והנה הרב המגיד פירש דכלים חדשים כיון דקודם טבילה לא חזי' כלל ודאי טבילתן מיחזי כמתקן כלי ולדעתי ראי' ברורה מהא דאמרו פ"ד דיבמות דלמ"ד דגר בעי מילה וטבילה אסור לטבול בשבת דהוי מתקן גברא אע"ג דלגבי טבילת טמאים לא קפדינן אהא מ"מ הואיל ונעשה ישראל ע"י טבילה זו הוי מתקן גמור, ואף למ"ד דאדם שרי בלא טעמה דמיחזי כמיקר וכמו דפריך בסוגי' א"ה אדם נמי כו' מים הרעים כו' ורוצה להוכיח דלא חיישינן למתקן דלא שייך כאן סברת התוס' ביבמות משום שצריך ב' ת"ח כו' וע"כ כיון דבלא הטבילה עו"ג גמור הוי הוא מתקן גברא כ"ש בכלי הניקח מן העו"ג דלא חזי להשתמש בו לישראל בלא טבילה דהוי מתקן מנא לכולי עלמא. וזה סעד נכון. אמנם מדברי רבינו פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה משמע דמשום שהטבילה צריכה ב"ד הוי כדן את הדין בשבת ולכן אסור טבילת גרים בשבת ועיין כס"מ שם. ונראה דבעיקר הסברא סבר דהוי מתקן גמור אכן על מי יהי' חלות האיסור דבשעה שטובל הלא עדיין גוי הוא ואינו מוזהר על השבת ומותר לתקן כלי בשבת וכשטבל הלא כבר טבל, וצ"ל דאיסור הוא על הנך שמטבילין אותו ועומדין אצלו וזה לא נהירא לקרות מתקן דהא הוא גדול ועושה מעשה אדעת עצמו ולכך מדמה טפי לדן בשבת, אבל בטבילת כלים ודאי לא פליג וזה נכון. והנה רבינו כתב טעמא דשמא ישהא גבי יום טוב דתניא כן בברייתא, אבל גבי שבת כתב טעמא דמתקן משום דבפ"ב דתרומות כייל מעשר בשבת ומטביל בשבת ומבשל בשבת כחדא דמוכח דכולהו משום איסורא דשבת הווי ולא משום גזירה שמא ישהא, דהא מהלכות טהרה שלא ישהא בטומאה ולא אשכחן דליגזור עלה בדיעבד אם עבר ושהה דלא יאכל במזיד ועיין ריש פרק הזהב בסלעים על דינרים גזירה שמא ישהא עליותיו כו' היינו דקתני יעלה ולא יעלה כו' ובפרט בהא דבעי אם בישל בלא עירובי תבשילין כו' ופשיט ממבשל בשבת ודחי איסורא דשבת שאני ופירשו רבוותא קמאי דקאי על המעשר והמטביל בשבת ג"כ דאיסורא דשבת שאני והדר בי' משנויא קמא וע"כ דהאיסור הוא משום שבת ולא משום גזירה שמא ישהא וישתמש בה בטומאה ולכך סתם דאף אי איכא פירי אחריני אסור ולכך במגבי' תרומות כתב בשבת או ביו"ט שם הלכה ט"ו [ומפרש דדוקא בבישול מיו"ט לשבת דל"ש דהשוו יו"ט לשבת לא גזרו בעבר ובישל, אבל בכולהו איסורי דשבת ויו"ט השוו דינם] ובטבילת כלים כתב המטביל כלים בשבת אבל ביו"ט לא גזרו בדיעבד, דבאמת לא חששו לאסור גבי יו"ט משום תקון. חדא דטבילת כלים ברגל מצוה דחייב אדם לטהר עצמו ברגל ועוד אפילו לתקן כלי לצורך אוכל נפש התירו בא"א לעשות מבעו"י כ"ש כאן דאינו רק מיחזי כמתקן ואף בנטמא מבעו"י לא הי' להן לגזור לולא טעמא דשמא ישהא ודו"ק וקרוב לזה כתב המהרש"א. ולפי זה אתי שפיר דדעת רבינו דבשבת דמשום מתקן אסור גם בנטמא בולד הטומאה אסור להטבילו ולכן כתב רבינו בפרק כ"ג מהל' שבת כיצד יעשה נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים וכמו שפי' בפי' המשנה דכלי עץ מיטמא מהמים ואסור להטבילו אגב מימיו אף דאז לא הוי רק נטמא מולד הטומאה מ"מ אסור בשבת דהוי תקון אבל ביו"ט כיון דאינו אסור רק משום שמא ישהא לא איכפת לן אם ישהא מה שנטמא בולד הטומאה כיון דטהור מן התורה ולכן מותר לטבול מחולין למעשר או מתרומה לקדשים כמו שפירש בפי' המשנה, ולא הזכיר הך דמשיקין בכלי אבן כאן ביו"ט דאף בכלי עץ מותר להטביל כמו שמותר להטביל כלי טמא אגב מימיו ובפרט דאם ישים המים להשיק בכלי עץ ביו"ט ויחזור ויטמא הוי כלי שנטמא ביו"ט ומטבילין אותו, ובשבת אף אם נטמא בשבת אין מטבילין אותו משום מתקן לכן משיקין דוקא בכלי אבן ודלא כמו שכתבו התוס' דמשום דמטמא בידים גרע יעו"ש ודו"ק היטב ומצאתי כזה בשו"ת רלב"ח סימן ט"ז.
כ״ה
הלואת יו"ט תובעין אותה בדין. רבינו חננאל האריך וגריס רבא והביא קדמאי דפסקו דלא ניתנה ליתבע. ופריך בגמ' מהא דתנן השוחט כו' אם היה החודש מעובר משמט. ומשני דאיגלאי מילתא דבחול הוי. ופי' בתוס' דרק בשבת ויו"ט ודאי לא ניתנה ליתבע ולדידי נראה דלא מיבעי בשעה שהיו מקדשין עפ"י הראי' והי' ספק לבני גולה דאז שני היו"ט ספק ודאי דלא ניתנה ליתבע דכיון דנקיל בספק והספק יהי' על שני הימים ודאי דאתי למכתב בחד יומא דהוא ודאי יו"ט, אלא אף במקום שהי' מתברר שיום ראשון חול כמו בראש השנה דשאר שנים שבאו העדים למחר ג"כ לא ניתנה ליתבע דבשעה שנתן אם יעלה ספק ביד הנותן שמא יהא מעובר והיום חול וניתנה ליתבע תו אתי לכתוב בפנקסו ושוב שמא לא יתעבר ונמצא יתחלל יו"ט, רק בראש השנה של תחלת שמינית דממה נפשך אם לא יתעבר ויהי' זה היום יו"ט א"כ הלואתו לא ניתנה ליתבע וכיון שאין ב"ד נזקקין לגבות למאי יכתוב ואם יתעבר הלא אגלאי מילתא דחול הוי ותו הלא שביעית משמטת בסופה ואינו רשאי לגבות כלום לכן לא אתי לכתוב ממ"נ. ולכן משמט פירושו כמו דמסיק דצריך לומר משמט אני כיון דמשום יו"ט הי' רשאי לגבות ודו"ק ויש להאריך בדברי הרשב"א בחדושיו לפי גירסתו אמאי משמט מוכרח כדברי התוס' ואכמ"ל אמנם לגירסת רש"י האמת כמו שפירשתי ויעוין ר"ן. וטעם רבינו דמסתברא טעמי' ופירושו דחזינא דרב יוסף גופי' בפ"ק דביצה אמר דשרינן לי' לחפור ולא גזרינן דילמא מימלך דאתי לאמנועי משמחת יו"ט יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

א׳
עי' השגת הראב"ד אבל כדברי רבינו מבואר להדיא בירושלמי פ"ה דביצה סוף ה"ב ד"א ואכ"מ: הוציא אש ביניהם דר"י וחכמים במכשירים אם דוחין יו"ט וכמדומני העיר בזה בגה"ש בירושלמי שם ואת"י כעת:
ד׳
עד שתכבה מאליו. מיותר הוא וע' ח"ס חא"ח סי' קמ"ה מ"ש ע"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

ב׳
המכבה את האש או את הנר בי"ט לוקה כמי שבונה או אורג וכיבוי הוה בסממני המשכן כדפרשינן התם וכן אין מסלקין את פי הנר ואין מסיר את השמן ממנו דהוי מסתפק ובשבת חייב והכא אסור מדאוריתא ואין מכבין את הדלקה בי"ט כדי להציל ממון דכתיב ואהבת את ה' וגו' בכל מאדך והיינו שאם ימשך לו היזק ממון בעשית המצות או מהיותו זהיר מעבור על העבירה שיאהב השם ית' ולא ימנע מעשות המצוה ולא יעבור העבירה. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה שהכיבוי בי"ט מדאוריתא כדכתיב והרשב"א כתב דאסורה לא הוי אלא מדרבנן. אין מעשנין בקטרת בי"ט מפני שהוא מכבה דלאו שוה לכל נפש הוא אלא למעונגין. ואין ממתקין את החרדל בגחלת של אש מפני שהוא מכבה ונעשה פחם. ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה והבית דדרשי' הוא לבדו כן כתב רש"י ז"ל והרמב"ן והרשב"א כתבו שהוא דרבנן. אין עושים פחמים משום מכבה ורש"י ז"ל פי' משום דהוי כלי לצורפי זהב. ואין גודלין את הפתילה ואין חותכין אותה לשנים בכלי משום דהוי כלי וחייב משום בונה.
ח׳
אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהן ואין פוצעין את הקנה לצלות בה דמתקן כלי הוי כבונה. וכן אין פוחתין את הנר מזה הטעם ואין משחיזין את הסכין במשחזת שלה לפי שהוא עושה כלי ואף על גב דהוי לצורך נפש עבד להו אסור דהוו מכשירין שאיפשר לעשותם מערב יום טוב וכתיב הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן ולא מכשיריו.
י׳
אין מבקעין עצים דקים שנוחין לידלק בלא ביקוע שעושה מלאכה שאינו צריך אותה ומלאכה גמורה דאוריתא היא דהאי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן. הא דמן התורה אסור להכין מיום טוב לשבת כדילפינן היינו הכנת ביצה דהוא דבר חדש ולא היה ראוי מעיקרא כלל אבל אפיה ובשול לא שייך ביה הכנה שאין מחוסר רק תקון בעלמ':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ד׳

ט׳
מפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביו"ט כו'. בבדיקה דלאחר שחיטה כתב הרב בעל הלבוש דיש אוסרין ויש מתירין והרב בעל באר שבע הסכים להתיר:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ד׳, מתוך הלכות שביתת יום טוב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שביתת יום טובכל הרמב״ם