רמב״ם - הלכות שביתת יום טוב · פרק ה׳

ספר זמנים · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שביתת יום טוב · פרק ה׳

הלכה א׳

אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ לֹא יִשָּׂא מַשָּׂאוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל אֶלָּא צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מֻתָּר. כֵּיצַד. הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לְאַחֲרָיו אֲבָל מוֹלִיכָהּ בְּיָדוֹ:

הלכה ב׳

וְכֵן מַשּׂוֹאוֹת שֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָן בְּמוֹט יִשָּׂא אוֹתָן עַל גַּבּוֹ מֵאַחֲרָיו. וְשֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָן מֵאֲחוֹרָיו יִשָּׂא אוֹתָן עַל כְּתֵפוֹ. וְשֶׁדַּרְכָּן לְהִנָּשֵׂא עַל הַכָּתֵף יִשָּׂא אוֹתָן בְּיָדוֹ לְפָנָיו אוֹ יִפְרשׁ עֲלֵיהֶן בֶּגֶד וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשִּׁנּוּי הַמַּשָּׂא. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת נוֹשֵׂא וּמֵבִיא כְּדַרְכּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹשֵׂא עַל הָאָדָם אֲבָל עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה לֹא יָבִיא כְּלָל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל:

הלכה ג׳

אֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל. וְאֵין הַסּוּמָא יוֹצֵא בְּמַקְלוֹ וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ. וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. ואִישׁ שֶׁהָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אַחֲרָיו וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף אֲפִלּוּ בְּאַפִּרְיוֹן:

הלכה ד׳

אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם שֶׁל שׁוֹבָךְ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לְתַקֵּן גַּגּוֹ הוּא מוֹלִיכוֹ. אֲבָל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מוֹלִיכוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר כָּאן הִתִּירוּ מִפְּנֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב:

הלכה ה׳

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת עַל גַּגּוֹ וְצָרִיךְ לְפַנּוֹתָם לְמָקוֹם אַחֵר לֹא יוֹשִׁיטֵם מִגַּג לְגַג וַאֲפִלּוּ בַּגַּגִּין הַשָּׁוִין. וְלֹא יְשַׁלְשְׁלֵם בְּחֶבֶל מִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא יוֹרִידֵם בְּסֻלָּמוֹת שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. אֲבָל מַשִּׁילָן אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאוֹתוֹ הַגַּג. שָׁחַט בְּהֵמָה בַּשָּׂדֶה לֹא יְבִיאֶנָּה בְּמוֹט לָעִיר אוֹ בְּמוֹטָה אֲבָל מְבִיאָהּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים:

הלכה ו׳

כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ אֲפִלּוּ בְּחל אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּגוֹן תְּפִלִּין מֻתָּר לְשָׁלְחָן לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת שֶׁמֻּתָּר לְשָׁלְחָן. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בּוֹ בְּחל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב אֵין מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב:

הלכה ז׳

כֵּיצַד. אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב תְּבוּאָה לְפִי שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בָּהּ בְּחל אֶלָּא אִם כֵּן טָחַן וְאָסוּר לִטְחֹן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְשַׁלְּחִין קִטְנִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁמְּבַשְּׁלָן בְּיוֹם טוֹב אוֹ קוֹלֶה אוֹתָן וְאוֹכְלָן. וּמְשַׁלְּחִין חַיָּה בְּהֵמָה וְעוֹפוֹת אֲפִלּוּ חַיִּים מִפְּנֵי שֶׁמֻּתָּר לִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ח׳

כָּל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְשָׁלְחוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּשֶׁיִּשְׁלָחֶנּוּ לַחֲבֵרוֹ תְּשׁוּרָה לֹא יִשְׁלָחֶנּוּ בְּשׁוּרָה וְאֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁשָּׁלַח לַחֲבֵרוֹ בְּהֵמוֹת אוֹ יֵינוֹת בְּיַד שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד אוֹ אַרְבָּעָה זֶה אַחַר זֶה וְכֻלָּן הוֹלְכִין בְּשׁוּרָה אַחַת הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. שָׁלַח שְׁלֹשָׁה מִינִין בְּיַד שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה ט׳

הַמְעָרֵב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְיוֹם טוֹב הֲרֵי בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו וּפֵרוֹתָיו כָּמוֹהוּ. וְאֵין מוֹלִיכִין אוֹתָן אֶלָּא בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ:

הלכה י׳

חֶפְצֵי הֶפְקֵר הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי מִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן. וְחֶפְצֵי הַכּוּתִים קוֹנִין שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָן וְיֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמְּקוֹמָן גְּזֵרָה בְּעָלִים כּוּתִים מִשּׁוּם בְּעָלִים יִשְׂרָאֵל. פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִמְקוֹמָן וְחָזְרוּ אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד לֹא הִפְסִידוּ אֶת מְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאָדָם שֶׁיָּצָא בְּאֹנֶס וְחָזַר בְּאֹנֶס:

הלכה י״א

הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָאָב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה. מְסָרָהּ לִשְׁנֵי רוֹעִים הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָנָה אֶחָד מֵהֶן:

הלכה י״ב

מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים בְּיוֹם טוֹב לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת לְמָקוֹם שֶׁאֵין בַּעַל הַסְּעֻדָּה יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ. שֶׁכָּל הַסְּעֻדָּה כְּרַגְלֵי בַּעַל הַסְּעֻדָּה לֹא כְּרַגְלֵי הָאוֹרְחִין. אֶלָּא אִם כֵּן זָכָה לָהֶן אַחֵר בְּמָנוֹת אֵלּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב:

הלכה י״ג

וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו מֻפְקָדִין בְּעִיר אַחֶרֶת וְעֵרְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לָבֹא אֶצְלוֹ לֹא יָבִיאוּ לוֹ מִפֵּרוֹתָיו שֶׁפֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּיַד אֵלּוּ שֶׁעֵרְבוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיִּחֵד לָהֶן קֶרֶן זָוִית אֲבָל אִם לֹא יִחֵד לָהֶן הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי זֶה שֶׁהֵן מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ:

הלכה י״ד

בּוֹר שֶׁל יָחִיד כְּרַגְלֵי בְּעָלָיו. וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהֵן מְסוּרִין לַכּל כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא מֵהֶן שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּלֵּא מֵהֶן מוֹלִיכָן לְמָקוֹם שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעֲיָנוֹת הַנּוֹבְעִין כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם וְאִם הָיוּ בָּאִין מִחוּץ לַתְּחוּם לְתוֹךְ הַתְּחוּם מְמַלְּאִין מֵהֶן בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב:

הלכה ט״ו

שׁוֹר שֶׁל רוֹעֶה כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשׁוֹר שֶׁל פְּטָם כְּרַגְלֵי מִי שֶׁלְּקָחוֹ לְשָׁחֳטוֹ בְּיוֹם טוֹב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעַת בְּעָלָיו לְמָכְרוֹ לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים חוּץ מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפֻטָּם וְהַכּל שׁוֹמְעִין שָׁמְעוֹ וּבָאִין לִקְנוֹתוֹ. וְכֵן אִם שְׁחָטוֹ בְּעָלָיו בְּיוֹם טוֹב וּמָכַר בְּשָׂרוֹ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַלֹּקְחִים מוֹלִיךְ מְנָתוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ מִפְּנֵי שֶׁדַּעַת בְּעָלָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב כָּךְ הוּא שֶׁיִּקְחוּ מִמֶּנּוּ אַנְשֵׁי עֲיָרוֹת אֲחֵרוֹת וְנִמְצָא שׁוֹר זֶה כְּבוֹר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהוּא מָסוּר לַכּל:

הלכה ט״ז

הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ לֹא כְּרַגְלֵי שׁוֹאֲלָהּ וְהַשַּׁלְהֶבֶת כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִיא בְּיָדוֹ. לְפִיכָךְ הַמַּדְלִיק נֵר אוֹ עֵץ מֵחֲבֵרוֹ מוֹלִיכוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ:

הלכה י״ז

הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ תָּמִיד לִשְׁאל מִמֶּנּוּ כְּלִי זֶה בְּכָל יוֹם טוֹב הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל:

הלכה י״ח

שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ חָלוּק אֶחָד הָאֶחָד שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ שַׁחֲרִית וְהַשֵּׁנִי שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ עַרְבִית הֲרֵי כְּלִי זֶה כְּרַגְלֵי שְׁנֵי הַשּׁוֹאֲלִים וְאֵינָם מוֹלִיכִים אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁשְּׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לְהַלֵּךְ בּוֹ:

הלכה י״ט

כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁעֵרֵב הָרִאשׁוֹן בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק לְמִזְרָח וְעֵרֵב הַשֵּׁנִי בְּרִחוּק חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק לַמַּעֲרָב. כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הָרִאשׁוֹן הֶחָלוּק אֵינוֹ מוֹלִיכוֹ לַמִּזְרָח אֶלָּא עַד אֶלֶף אַמָּה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק שֶׁהוּא סוֹף הַתְּחוּם שֶׁיָּכוֹל זֶה שֶׁעֵרֵב בַּמַּעֲרָב לְהַלֵּךְ בּוֹ. וּכְשֶׁיִּקַּח הַשֵּׁנִי כְּלִי זֶה אֵינוֹ מוֹלִיכוֹ בַּמַּעֲרָב אֶלָּא עַד אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם הַכְּלִי שֶׁהוּא סוֹף הַתְּחוּם שֶׁיָּכוֹל זֶה שֶׁעֵרֵב בַּמִּזְרָח לְהַלֵּךְ בּוֹ. לְפִיכָךְ אִם עֵרֵב זֶה בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִן הֶחָלוּק לַמִּזְרָח וְזֶה בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה לַמַּעֲרָב הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ:

הלכה כ׳

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ מַיִם אוֹ מֶלַח וְלָשָׁה בָּהֶן עִסָּתָהּ אוֹ בִּשְּׁלָה בָּהֶן תַּבְשִׁיל הֲרֵי הָעִסָּה אוֹ הַתַּבְשִׁיל כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ בְּהֵמָה בְּשֻׁתָּפוּת וְשָׁחֲטוּ בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח כָּל אֶחָד מְנָתוֹ הֲרֵי כָּל הַבָּשָׂר כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶן. אֲבָל אִם לָקְחוּ חָבִית בְּשֻׁתָּפוּת וְחָלְקוּ אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד כְּרַגְלָיו. הוֹאִיל וּתְחוּמִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בְּרֵרָה בָּהֶן וְנַחְשֹׁב כְּאִלּוּ חֵלֶק שֶׁהִגִּיעַ לָזֶה הָיָה בָּרוּר לוֹ וּמֻבְדָּל בֶּחָבִית מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּכְאִלּוּ לֹא הָיָה מְעֹרָב. וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר כֵּן בִּבְהֵמָה שֶׁחֵלֶק זֶה שֶׁהִגִּיעוֹ אֲפִלּוּ נַחְשֹׁב אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מֻבְדָּל בִּבְהֵמָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּכְאִלּוּ הָיָה בָּרוּר הֲרֵי יָנַק מֵחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה קַיֶּמֶת שֶׁכָּל אֵיבָרֶיהָ יוֹנְקִין זֶה מִזֶּה וְנִמְצָא כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר מְעֹרָב מֵחֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ הֵן כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶן:

דברי ירמיהו · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳ ארוך במיוחד (9 קטעים, 20,179 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

ג׳

ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף וכו'. עיין בב״י סי' תקכ״ב ששם תירץ מה שקשה על דברי רבינו ז״ל ודברי הרשב״א ז״ל שכתב ה״ה ז״ל ומכל מקום עדין צ״ל ולהוסיף על תירוצו דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא פ' אין צדין (ביצה דף כ"ה:) ואמרי לה משום דוחקא דצבורא שאינו מפרש כפירוש רש״י ז״ל שעומדין על רגליהן דלפירושו אם אין עומדין מפניו אע״פ שצריכין לו אסור דא״כ היה לו לרבינו ז״ל לבאר זה ולומר דוקא איש שעומדים מפניו או שהיה נבעת כדאמרו בגמרא משום ביעתותא או דוחקא אבל מדסתם משמע דסבירא ליה דכל שרבים צריכין לו איכא דוחקא דצבורא אם לא יבא מהרה שהם ממתינים לו ולכך סתם ואמר דכל שרבים צריכים לו מותר:

ד׳

אין מוליכין את הסולם (של שובך) משובך לשובך וכו'. לפי דעת רבינו ז"ל דאמר דאע"פ דבכל מקום אסרו חכמים כאן התירו משום שמחת יו"ט י"ל שמה שלא תירצו כן בגמרא בלישנא קמא (דף ט') כשהקשו איני והא אמר ר"י וכו' דהוה מצי לתרוצי שאני הכא דמשום שמחת יו"ט הקילו הוא משום דלישנא קמא לא סבירא ליה דיש להקל משום שמחת יו"ט בענין זה ובהאי נמי פליגי לישנא קמא ולישנא בתרא ובגמרא (שם ע"ב) הקשו שם אמתני' זאת אלמא גבי שמחת יו"ט ב"ש וכו' כלומר קשיא דב"ש אב"ש קשיא דב"ה אב"ה ותירצו לא קשיא דב"ה משום דע"כ לא אמרי ב"ה הכא אלא משום דשוברו מוכיח עליו והשתא קשה לדברי רבינו ז"ל לרב דאמר דברה"ר הכל מודים דאסור אלא לב"ה הקילו כאן ברה"י אע"ג דבכל מקום אסור בחדרי חדרים משום שמחת יו"ט א"כ מה שייך לומר דלא התירו כאן אלא משום דשובכו מוכיח עליו וא"כ תקשה האי קושיא. וי"ל דהכי קאמר אע"ג דבכל מקום אסרו בחדרי חדרים הכא התירו ומשום שמחת יו"ט משום דיש עוד צד קולא דאפילו מה שאסרו חכמים ברה"ר היא חומרא יתירא משום דשובכו מוכיח עליו כן יש לתרץ אליבא דרב לדעתו של רבינו ז"ל:

ה׳

שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט לעיר (או במוטה) אלא מביאה אברים אברים. מ"ש ה"ה וסובר רבינו ז"ל וכו' הוא לאפוקי דאיכא מ"ד דפליג על זה שכתבו הר"ן ז"ל בפרק אין צדין ע"ש:

ט׳

המערב עירובי תחומין ליו״ט הרי בהמתו וכליו ופירותיו כמוהו וכו'. כתב הראב״ד ז״ל אבל יש לנו עליו טענה וכו' כלומר דהוא מפרש מה שאמרו בפרק משילין (ביצה דף ל"ט) נהרות המושכים וכו'. הרי הם כרגלי כל אדם כמו שפירשו התוספות בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ה: בד"ה ביו"ט) שרצה לומר כרגלי הממלא ודלא כרש״י ז״ל ומפני זה אמר שמחלוקתם הוא במעיינות המושכים של עולי בבל דלא קנו שביתה כיון דניידי:

י׳

וחפצי העכו״ם קונין שביתה במקומם ויש להן אלפים אמה לכל וכו'. קשה דאמאי לא השיג הראב״ד ז״ל על רבינו בטעם זה כמו שהשיג בטעם שכתב לקמן בשור של פטם שהרי טעם זה מבואר בגמרא פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ז:) דלא נאמר אלא לרבנן אבל לר״י בן נורי בלאו הכי חפצי העכו״ם קונין שביתה והוא ז״ל פסק כר״י בן נורי דלא כרבינו וא״כ היה לו להשיגו כאן. וי״ל דמ״מ אינו משקר דטעם זה אע״ג דלא צרכינן ליה לר״י דבלאו הכי קונין שביתה אבל בשור של פטם לפי דעת הראב״ד ז״ל רבינו ז״ל דבריו בלתי מתיישבים ולכך השיגו שם דחפצי הפקר קונין שביתה: פירות שיצאו חוץ למקומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן. ממ״ש ה״ה ז״ל בשם הרשב״א ז״ל ואם יצאו ע״י ישראל בין בשוגג בין במזיד וכו' נראה דהרשב״א ז״ל מפרש מה שאמרו בגמרא ריש פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ב) שלא במקומן בשוגג שרי בדברי ת״ק דאיירי כשיצאו על ידי כותי דהא איהו ז״ל פסק כת״ק משום דסבר רב פפא כוותיה ולת״ק מבואר שם בגמרא דבשוגג שלא במקומו שרי ועל זה קשה דהרי בפרק ו' מהל' שבת בלשון המתחיל פירות שיצאו חוץ לתחום כתב ה״ה ז״ל והרשב״א ז״ל כתב בהפך מכולם וצ״ל לפי דבריהם וכו' כלומר לפי דברי הראב״ד ז״ל ורבינו ז״ל ולא לפי דברי הרשב״א ז״ל דאיירי כשיצאו ע״י כותי א״כ משמע דלהרשב״א ז״ל איירי כשיצאו ע״י ישראל. ועוד מוכרח הוא מדברי הרשב״א ז״ל דאיירי כשיצאו ע״י ישראל מדקאמר שם דהעמיד הברייתא ביו״ט אבל בשבת כיון דהעבירם ישראל אסור ואי הברייתא ס״ל דאיירי כשיצאו ע״י כותי לוקמא אפילו בשבת דהא אינו אסור לדעתו בשבת אלא כשיצאו ע״י ישראל אלא ע״כ הברייתא לדעתו איירי כשיצאו ע״י ישראל וא״כ איך פסק כאן דבשוגג שלא במקומו אסור דהא קאמר ת״ק דשרי. וי״ל דהוא ז״ל סבור דראוי לפסוק כראב״י מפני שמשנתו קב ונקי כמו שכתבו התוס' אלא משום דר״פ ס״ל כת״ק מפני כך פסק כוותיה ומפני כן לא פסק כת״ק אלא במאי דמסייע ליה ר״פ דהיינו דחזרת פירות למקומן במזיד אבל בשוגג שלא במקומן פסק כראב״י דבהא לא איירי ר״פ:

ט״ו

ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו ביו״ט. מימרא דשמואל בפרק משילין (ביצה דף ל"ח) שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ולפי טעם זה של רבינו ז״ל דסבירא לשמואל דחפצי הפקר אין קונין שביתה. וא״ת א״כ בעירובין פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ז:) דאמר שמואל חפצי עכו״ם (אין) קונין שביתה ואוקמוה שם בגמרא הך מימרא דלא כרבנן דלדידהו ודאי אין קונין אלא לר״י ב״נ דס״ל חפצי הפקר קונין שביתה והקשו על זה מברייתא אחת שם והשתא לפי דעת רבינו אמאי לא הקשו שם בגמרא מדשמואל אדשמואל דהוה קושיא אלימתא טפי דהא הכא בשור של פטם לפי טעם רבינו סובר דחפצי הפקר אין קונין שביתה והתם הוא סובר כר״י ב״נ דקונין שביתה וקשיא מדידיה אדידיה. וי״ל דאפשר לדחות בדוחק ולומר דמאי דקאמר שם הוא אליבא דר״י ב״נ וליה לא ס״ל והכי דייק שם לישנא דגמרא דקאמר למאן אי לר״י ב״נ וכו' כלומר אליבא דרבי יוחנן אבל ליה לא סבירא ליה:

נחלת הכלל · ToratEmet

בינה לעתים · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

א׳

אף על פי שהותרה הוצאה ביו"ט אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות וכו'. במה דברים אמורים בנושא על האדם, אבל על גבי בהמה לא יביא כלל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. עיי' במ"מ שכתב שיש מי שכתב לפי שאין משתמשין כלל בבע"ח ורבינו שכ' הטעם שלא יעשה כדרך חול צ"ל דס"ל דדוקא רכיבה הוא דאסרינן ביו"ט, אבל להניח משא ע"ג בהמה לא, וזה מסכים ג"כ לדעת שכתבתי לעיל (פ"ג הלכה ה') אולם לדעת הרב המגיד בהל' שבת דעליה ממש אסורה והוא כמשתמש באילן, ועיין באו"ח סימן של"ו בהגה"ה ס"א ומג"א שם, ואפשר לומר דכאן נתן רבינו הטעם אפילו היתה המשא טעונה מערב יו"ט, וא"כ ליכא כאן כלל תשמיש בבע"ח ביו"ט, מ"מ אסורה ביו"ט מטעם עובדא דחול, אמנם לפי מש"כ לעיל לחלק בין שבת ליו"ט לק"מ והוא דביו"ט לא אסרו חז"ל כלל דהוי גזירה לגזירה ודוק [ועיי' לעיל פ"ג הלכה ה']. והנה מענין שביתת בהמה ביו"ט אין מכאן ראייה כלל וכן מהאי דפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה וכו' (ביצה כ"ג מתניתין ג' דברים ראב"ע מתיר וכו') שכתב רש"י שם שהיה בשבת, ולא כתב ביו"ט, דומיא דאידך ששנוי במשנה דאיירי ביו"ט, אין ראייה כלל, דודאי הוצאה דמותר לדעת רש"י והרמב"ם בכל גוונא לאדם ולא בעי אפילו צורך קצת, ומותר מטעם מתוך וא"כ פשיטא דמותר בבהמה וכי יהיה בהמה חמורה מאדם, והפרי חדש בסימן תצ"ה הביא ראייה מהאי רש"י דשביתת בהמה אינו אסור ביו"ט ולפי מ"ש אינו ראיה כלל. והנה היש"ש פרק ה' דביצה דין ו' פסק להחמיר דיש שביתת בהמה ביו"ט והביא ראייה מדברי הירושלמי דתנן אין רוכבים על גבי בהמה ביו"ט, דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ש"מ דאף ביו"ט יש כאן אזהרה עיי"ש, ולשיטתו צריך להבין למה הביא הרא"ש האי ירושלמי, הא תלמודא דידן חולק על הירושלמי בזאת וס"ל הטעם משום חיתוך זמורה וא"כ הלכתא כתלמודא דידן, וצ"ל דס"ל דגזרינן בכל בהמות ואפילו בבהמות נכרי אסור לרכוב וע"ז קאמר הטעם שמא יחתוך זמורה, או י"ל דס"ל להירושלמי דאף דהוא פטור אבל אסור דחי נושא את עצמו מ"מ אסרוהו בבהמה, וכס"ד דהש"ס דשבת פ' מי שהחשיך עיי"ש, משא"כ לדידן דקיי"ל דמה דאינו חייב מן התורה באדם אין בבהמה איסור כלל, ורכיבה פטור אבל אסור מחי נושא את עצמו ולכך ס"ל להש"ס דידן טעמא הנ"ל משום שמא יחתוך זמורה, ומ"מ למדנו מהירושלמי הנ"ל דמלאכה גמורה כגון חרישה וכיוצא בו בבהמה אסורה אף ביו"ט וא"צ להדוחק הב"י ומהרש"ל ביש"ש הנ"ל בענינו דחי נושא את עצמו או לענין תחומין, [ועיין מג"א סימן רמ"ו ס"ק י"ב מ"ש שם]. אמנם הפרי חדש (בחיבורו על לשונות הרמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם) הביא דעת הרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות להרמב"ם דס"ל דלאו דמחמר אין ביו"ט איסור כלל כמ"ש הכלבו וא"כ ה"ה מאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו' לא שייך כלל ביו"ט, והנה הרמב"ן כתב זאת בשורש י"ד בלשון מושלל בלי נתינת טעם למה לאו דמחמר לא שייך ביו"ט, ואפשר לומר דהוא בנוי על דברי תוס' דביצה (דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס) דפירשו שם התוס' דאי אמרינן הבערה ללאו יוצאת לא היו אוסרין הבערה כלל ביו"ט וכו' עיי"ש וא"כ יש לומר הוא הדין לאו דמחמר אינו נוהג ביו"ט מהאי טעמא, דהא על כרחך לא ילפינן יו"ט מאיסורי לאו דשבת כלל כמ"ש התוס' שם. ונראה להביא ראייה נכונה וברורה מש"ס דמכות דף כ"א בהאי דיש חורש תלם אחד וכו' והקשה שם הש"ס ולחשוב נמי משום זורע ופירש"י דמחפי הוי זורע ומשני חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וקשה לפי הס"ד דאף ביו"ט אמרי' חילוק מלאכות לחשוב נמי הלאו דמחמר, ומאי אריא דהקשה דוקא משום זורע הו"ל להקשות מלאו דמחמר אלא ודאי צ"ל דביו"ט לא שייך כלל לאו דמחמר. וליישב שיטת הירושלמי צ"ל דס"ל כסלקא דעתך דהש"ס דשבת פרק כל הכלים (דף קכ"ד) על הא דאין סומכין הקדירה בבקעת וכו' דאף דעצים ביו"ט מלאכתן להיתר הן אפ"ה אסרוהו לטלטל דגזירה יו"ט אטו שבת, וא"כ ה"ה בענין רכיבה י"ל כן הואיל ובשבת אסורה אסרוהו גם ביו"ט, אמנם תלמודא דידן ס"ל כמסקנת הש"ס דהתם דמשני הא מני בית שמאי היא דאמר אין מוציאין את הקטן וכו' ולבית הילל לא גזרינן כלל יו"ט אטו שבת לכך לא משני הש"ס על הא דאין רוכבין וכו' משום שביתות בהמה ביו"ט רק משום חיתוך זמורה. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דברוכב ליכא כלל משום שביתות בהמה, דחי נושא את עצמו, רק ה"מ כשיוכל לירד משא"כ אם אתה אוסר עליו מבלי לירד מן הבהמה א"כ הוי ככפות דהא רש"י פירש אהא דאמרינן בשבת (דף צ"ד) דהני פרסאי ככפות דמי ופירש"י שם הואיל היותם מעונגים מהצג על הארץ הוי ככפות עיי"ש, וא"כ י"ל ה"ה בזה דהוי נמי ככפות ממצות חז"ל דאסרוהו לרדת מן הבהמה ולכך נזכר בירושלמי כזאת, וז"ל היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד ופריך מאי שנא אם עלה באילן לא ירד ומשני דאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו', והיינו בזאת הנדון הנ"ל דאי אסרינן לירד א"כ הוי ככפות ממצות חז"ל ויש כאן חששא דשביתת בהמתו וצ"ע. והנה היש"ש ריש פ' המביא תמה למה השמיטו הפוסקים הך מימרא בגמרא בהני נשא דקמליין חצביהו וכו' שלא תכסהו בנכתמא וכו' דזמנין דנפל ואתי לאתויי גם לא תפרוס סודרא עליה משום סחיטה וכו' עיי"ש, והנה המג"א בסי' תק"י ס"ק ט"ז תירץ דדוקא למקשר חיישינן וא"כ ביו"ט דמותר להביא הכיסוי ביד דהא הוצאה מותר ביו"ט א"כ ליכא למיחש לקשירה ולכך השמיטוהו עיי"ש, אמנם עדיין לא תירץ כלום למה השמיטו הפוסקים מבלי לכסות בבגד במקום דאתא לידי חיוב סחיטה, ונראה לי פשוט דאם אין כאן דבר הכרחה אין כלל חששא דסחיטה דאף אם שיבואו בו המים תסיר הבגד וכדומה, משא"כ אם אתה מצריך לכסות, א"כ לא תסירו עכ"פ אף דיתלכלך במים וא"כ שפיר יבוא לידי סחיטה, והוא פשוט וברור ודו"ק.

ב׳

ג׳

אין יוצאין בכסא אחד איש ואחד אשה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואיש שהיה רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף אפילו באפריון. ראיתי גדולי ישראל נוהגין היתר דהיו נושאין בכסא בשבת ויו"ט ואפשר דבעיר שהיא מוקפת חומה אין לחוש כלל, וגם אפשר לומר דכי אסרינן בש"ס בנושא אותו ישראל, אבל ע"י נכרי וודאי מותר דלא שייך כלל בזאת אמירה לנכרי שבות, ומ"מ בעיר שאינו מוקפת וודאי דאסור אפילו ע"י נכרי דחי נושא את עצמו הוא רק פטור אבל אסור ומכ"ש טלטול והוצאת הכסא אין להקל רק לצורך גדול, וברור.

ד׳

אין מוליכין סולם של שובך משובך לשובך ברה"ר שמא יאמרו לתקן גגו מוליכו אבל ברה"י מוליכו. עיין במ"מ שדעת רוב הפוסקים כדעת הראב"ד דגם ברה"ר של שובך מותר אבל של עליה אסור, והנה התוס' הקשה שם [ד"ה מאי דקשרי] דבעירובין אמרינן דסולם מותר לטלטל בשבת, ותירץ הר"ת לחלק בין סולם דבית לסולם דעליה, והר"ר אברהם מבורגל מחלק בין שבת ליו"ט דיו"ט אסור ושבת מותר ולהיות שהטור נסתפק בתירוצים הללו ולא ידע איזו יכשר, ולפי שהוא מלתא דרבנן וגזירה בעלמא פוסק בכל דוכתי להקל ולכן פוסק בשבת וסומך על הר"א מבורגל דמתיר בכל סולמות הבית ועליה וכמבואר בסי' ש"א, אבל ביו"ט לדעת הר"א מבורגל בכל סולמות של הבית ועליה אסורה לכך סומך על הר"ת ועכ"פ סולמות של בית מותרות לטלטל ולכך ביו"ט הוא מחלק בין בית ועליה וזה פשוט ונכון ואין כאן סתירה לדעת הטור דהוא פסק בכל צד להקל להיותו רק איסור דרבנן ומסתפק בשני תירוצים הנ"ל ועיין ביש"ש ובט"ז (סימן תקי"ח) שהאריכו בזה ולפי מ"ש אין אנו צריכין לכל זה וזה פשוט.

ו׳

כל שנאותין בו אפילו בחול אף על פי שאין נאותין בו ביו"ט כגון תפילין מותר לשולחן לחבירו ביו"ט. ועיין במ"מ ותוס' פרק במה אשה דאף לדידן דקיימ"ל אסור להניח תפילין ביו"ט ולדעת המקובלים אסור להניח אפילו בחה"מ מ"מ הואיל ונהנה ביו"ט בשליחתם אף דהוי כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש המג"א סי' ש"ח ס"ק י"א עיי"ש דס"ל הואיל ונהנה עכ"פ בשליחתם בשמחת שבת א"כ הוי כמו צורך מקומו או צורך גופו דמותר לטלטל דמאי שנא שבת ומאי שנא יו"ט ויש להחמיר לכתחילה ואפשר לומר דיכולין ללבשן התפילין דרך מלבוש בשבת ויו"ט מבלי כונה לשם מצוה וא"כ לא הוי כלי שמלאכתן לאיסור, ועיין בפרק מי שהחשיך.

ז׳

כיצד אין משלחין ביו"ט תבואה לפי שאין נאותין בו בחול אלא אם כן טחון ואסור לטחון ביו"ט אבל משלחין קטניות מפני שמתבשלין ביו"ט. ועיין במ"מ במ"ש ויש מי שפוסק [כר' שמעון] כתירוץ הרא"ש ז"ל (ועלה) [שעלה] ברוחו דדעת הרי"ף לפסוק כר"ש הואיל והעתיק הברייתא בטעמא דר"ש חיטין לעשות שעורין לבהמתו וכו' עיי"ש, ונראה דאף דעת הרי"ף לפסוק כתנא קמא רק דקשה ליה שלוחי הוא דאין משלחין הא טלטול מותר וכדדייק בש"ס ג"כ אסנדל המסומר עיי"ש הא אין עומדין כלל למאכל בהמה, ולאדם ג"כ לא חזיא דמחוסרים טחינה, וא"כ יהיו מוקצה ויהיו אסורין בטלטול, ולזאת העתיק הרי"ף הברייתא דאף חיטין ושעורין אית בהו אופן הראוי לאדם ואף דלא התירו החכמים לשלחם ביו"ט בשביל זאת, מ"מ מוקצה אין כאן וזה פשוט.

י׳

חפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהן וחפצי עכו"ם קונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן. עיין במ"מ במה שתמה על הראב"ד ז"ל ובאמת פליאה דעת נשגבה ממני ולא אוכל להבין כלל איך היה כל הדברים בהעלם עין מרבן של ישראל הראב"ד ז"ל, ואולי י"ל דהיה קשה להראב"ד ז"ל קושית התוס' דביצה (דף ל"ח ע"ב) ד"ה וכי תימא וכו' שהקשה שם בשמעתין מהא דפריך הגמרא שם מר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה וכו' (מאי דלא) [הלא] קיימ"ל כוותיה, עיי"ש ולכך ס"ל להראב"ד דהך סוגיא דעירובין (דף מ"ה) אתיא למ"ד בריש ביצה דס"ל במילתא דרבנן אף דהוי דבר שיש לו מתירין מ"מ אמרינן ביה ספיקא להקל, ולכך מוקי שם הברייתא דספיקא אסורה כתנא דליטרא קציעות ולכך בחפצי הפקר לא ס"ל כר"י בן נורי רק ס"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב אבל לרב אשי דס"ל דבדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא לחומרא א"כ ה"ה בעירוב, וסברת התוס' דתירצו שם דבעירוב הקילו לא ס"ל וא"כ הלכה כמחמיר ואמרינן דקונה שביתה, ובהכי ניחא במאי דאמרינן שם בעירובין ואי בעית אימא משום דהוי ספק דבריהם וכל ספק דבריהם להקל, והקשה התוס' שם הא הוי דשיל"מ ובדשיל"מ אף בדרבנן ספיקא אסורה עיי"ש, ולשיטת הראב"ד אתי שפיר דהך סוגיא דעירובין אתי הכל לאוקימתא דרב פפא הנ"ל ולא לרב אשי, וזאת היא ראיה להראב"ד ז"ל דסוגיא דהתם הוא דלא כרב אשי, אבל למסקנא דקיימ"ל כרב אשי שפיר קיימ"ל כר' יוחנן בן נורי בחפצי הפקר, ולכך בביצה דכבר אסיקנא מהאי דרב אשי שפיר פרכינן מהאי דר"י ב"נ בחפצי הפקר ולק"מ קושית התוס' לשיטת הראב"ד וצ"ע. פירות שיצאו חוץ למקומן וחזרו, אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס. ועיין במ"מ, ובהל' שבת פרק ו' בסופו פסק רבינו כר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב, דאם חזרו במזיד אסורין, ועיי"ש במ"מ שכתב דס"ל לרבינו לחלק בין שבת ליו"ט אלא דקשה ליה למה אוקמי שם בעירובין (דף מ"א) מילתא דרב פפא כתנאי ולא מחלקים בין שבת ליו"ט ועיי"ש דשלח יד להגיה בספרי הש"ס שהיו לפני רבינו הרמב"ם. ולענ"ד נראה, והוא דוודאי סברת רבינו הרמב"ם לחלק בין שבת ליו"ט הוא, משום כי היכא דלא תקשה הלכתא אהדדי דקיי"ל כרב פפא וקיי"ל ג"כ משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, אף גם דהם רבים ר' נחמיה ור"א בן יעקב לתנא קמא כמ"ש המ"מ ועיין במ"ש התוס' שם, רק דהש"ס הוכרח דעל כרחך אף מילתא דר' נחמיה ור"א בן יעקב ות"ק איירי הכל ביו"ט, דאל"כ קשה לת"ק דס"ל דבמקומן מזיד יאכל ושלא במקומן אסורין וא"כ בעודם שם הם מוקצים דהא לא חזיא לגמרי [דבשבת אי אפשר להחזירם משום מעביר ד' אמות ברה"ר] וא"כ אף בחזרו למקומן למ"ד יש מוקצה לחצי שבת להוי אסורין דהואיל ואיתקצאי בהאי רגע איתקצאי לכולי יומא, וזאת הוא מוקצה אף לר' שמעון דהוי דיחוי בידים דהא הוציא חוץ למקומן, וזאת קשה ג"כ לדעת הראב"ד אמזיד דיהיה מוקצה כיון דשלא במקומן אסורין וכן לר' נחמיה אשוגג קשה, דר' נחמיה ס"ל במוקצה כר' יהודה כמבואר בביצה דף ל"ב לענין מסיקין בשברי כלים וכו' עיי"ש ואין לומר דלא אמרינן מוקצה לחצי שבת קשה א"כ ותפשוט מיניה ובש"ס דביצה (דף כ"ו) מספקא בהאי. ועל כרחך צ"ל דאיירי ביו"ט וא"כ ביו"ט הרי יכול להחזירן למקומן למי דעירב בתחום שלו או ע"י בורגנין ואין כאן כלל איסור הוצאה ברשות הרבים דאמרינן ביו"ט מתוך שהותרה לצורך וכו' ועיין במ"מ הל' שבת פרק הנ"ל ובשביל איסור דרבנן לא אמרינן כלל איסור מוקצה כמ"ש הרא"ש והר"ן במתניתין בית שנפחת וכו' עיי"ש ובפרט במקום שהאיסור מסתלק מן העולם כמ"ש התוס' שם, וא"כ אין כאן מוקצה לחצי יו"ט כלל הואיל והוא יכול להביאן מבלי איסור תורה ומשום איסור דרבנן לא אמרינן כלל מוקצה, משא"כ בשבת דאסורין המה להחזירן משום מעביר ד' אמות ברה"ר כמ"ש המ"מ שם, וא"כ אי אפשר להחזירן למקומן ולא מקרי כלל גמרו בידי אדם ולמ"ד יש מוקצה לחצי שבת הוי מוקצה וא"כ על כרחך איירי ביו"ט ושפיר הוצרך הש"ס לאוקמא מלתא דר"פ כתנאי, אמנם לדידן דקיימ"ל אין מוקצה לחצי שבת שפיר י"ל דהאי מילתא דר"פ איירי ביו"ט, והתנאים איירי בשבת ומעתה לק"מ הילכתא אהדדי דקיי"ל כר"פ וקיימ"ל משנת ראב"י קב ונקי וכפירוש הרמב"ם וכל קושית הש"ס הוא הכל על דרך ותפשוט האיבעיא דהתם דאין מוקצה לחצי שבת משא"כ לפי האמת לק"מ. והנה התוס' הקשו שם מאי שנא מן המבשל בשבת וכו' ותירצו דהתם היה בעשיתו איסור תורה וכו' והקשה המג"א (סוף סי' ת"ה) דהא באיסור דרבנן כגון המעשר פירותיו והמטביל כליו קנסינן ליה ג"כ כדאיתא בפ"ב דתרומות וכו' עיי"ש, ואפשר לכאורה לומר דלא דמי מבשל להאי דיצאו חוץ לתחום, דבחזרו למקומן לא נעשה כלל הדבר לתועלת הפירות דהא קודם שיצאו היה ג"כ כמו לאחר חזרה במקומן, ומה ענין זה למבשל, רק דקושית התוס' הוא דהא אפילו בישל פירות הנאכלין כמו שהן חיין וע"י בישול נגרעו דג"כ אסורין אף דאין בהם תועלת כמו בחזרה ולזאת שפיר חלקו התוס' בין איסור תורה לאיסור דבריהם, ומעתה לא קשה כלל מהאי דטבילת כלים ומעשר דשם יש תועלת ע"י תיקונו ומיושב קושית המג"א.

י״א

המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב, מסרה לרועה ואפילו נתנה לו ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה, מסרה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהם. עיין במ"מ שכתב דבבנו אף היותו רק אחד מ"מ הואיל דדרך בני אדם הוא להפקיד חפציהם ביד בנם לכך לא נשתנה רשות בעלים בזאת כלל, ובאמת רבינו בפירוש המשנה לביצה אהאי דמסרו לבנו או לרועה פירש בהדיא לשני בנים או לשני רועים, וצ"ל לדעתו הא דאמרינן בש"ס דיקא נמי, כך הוא הפירוש דל"ל למימר בנו דהשתא ברועה אמרינן דברשות בעלים מכ"ש בנו כמ"ש המ"מ הנ"ל אלא וודאי דנקיט בנו לאשמועינן בנו דומיא דרועה והיינו דוקא שני בנים דומיא דשני רועים בעינן ובנו דומיא דרועה הוא אבל באחד לא, אף דדרך הוא להפקיד חפציהם אצל בנו, ואפשר הואיל דרבינו סותם בספרו ולא העתיק דוקא שני בנים אפשר דחזר בו מפי' משניות שלו, וס"ל דאף באחד מבניו ברשות בעלים הוא כמ"ש המ"מ הנ"ל וק"ל.

י״ד

נהרות המושכין ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת. והנה המג"א (בסימן שצ"ז ס"ק י"ג) כתב דגשמים היורדים ביו"ט בעיר או בתחומה הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר עיי"ש, ולא הבנתי דבריו דהא בש"ס דעירובין דף מ"ה מבואר דגשמים היורדים ביו"ט הרי הם כרגלי כל אחד ואחד ובערב יו"ט אלפים אמה לכל רוח ומוקמינן ליה שם בס"ד דאיירי בגשמים הסמוכין לעיר (אלא דבסוף דוחה אותו הש"ס משום דדחיקא ליה לשון הרישא עיי"ש פירש"י) וא"כ הרי דוקא בגשמים היורדים מערב יו"ט הוא דהרי הם כרגלי אנשי אותו העיר משא"כ בירדו ביו"ט כיון דלא קנו שביתה משחשיכה הרי הם כרגלי כל אחד ואחד אף דהם סמוכין לעיר. ומג"א נמשך אחר לשון היש"ש (פרק משילין דין ט"ו) שכתב וזה לשונו גשמים היורדין בין ביו"ט בין בערב יו"ט קיימ"ל כרבנן דהוי כחפצי הפקר ואינן קונין שביתה והרי הן כרגלי כל אחד ואחד חוץ מהגשמים הסמוכין לעיר דהוי כרגלי בני העיר כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו עכ"ד וסובר המג"א דהאי חוץ, קאי אכל מה שכתב לעיל בין שירדו ביו"ט בין שירדו מעיו"ט, ובאמת האי חוץ לא קאי רק אגשמים היורדים מעיו"ט אבל בגשמים היורדים ביו"ט כיון דלא קנו שביתה בין השמשות הרי הן כרגלי כל אחד ואחד, ודו"ק כי ברור הוא.

כ׳

וכן שנים שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביו"ט אף על פי שלקחו כל אחד מנתו הרי כל הבשר כרגלי שניהם אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה ביו"ט הרי חלקו של כל אחד כרגליו הואיל ותחומין מדברי סופרים יש ברירה וכו' ואין אומרים כן בבהמה וכו' שהרי ינק מחלקו של חבירו כשהיתה בהמה קיימת שכל איבריה יונקין זה מזה. עיין במ"מ במ"ש שם וצ"ל בדברי רבינו דקיי"ל כרב ואף דהקשו לרב לאיסור תחומין חששו ולאיסור מוקצה לא חששו ושתק רב יש לומר דלא חש להשיב, ואפשר לומר לרב שפיר הקשו לשיטתו דס"ל במוקצה כר' יהודה ואף בשבת, וא"כ לדידיה מוקצה חמירה כעין תחומין ואדרבה יותר חמיר מתחומין דהוי כשל תורה (כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישנים ריש ביצה) וא"כ שפיר הקשו לאיסור מוקצה לא חששו ולכך שתק רב, משא"כ אנן דקיימ"ל במוקצה כר' שמעון רק ביו"ט דקיל הלכה כר' יהודה דאית ליה מוקצה וא"כ לדינא לא אמרינן מוקצה ואין דומה כלל לשל תחומין דשם איסור גמור הוא ואסור בין בשבת בין ביו"ט משא"כ מוקצה דהוא רק חומרא בעלמא גבי יו"ט והבו דלא לוסיף עלה לכן שאני לן בזה בין איסור מוקצה לתחומין. ועוד י"ל לפי מ"ש התוס' בב"ק (דף ס"ט ע"א) ד"ה כל הנלקט וכו' שהקשו אף דאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וכו' ותירצו דמה שגדל אחר כך בטל ברוב וכו' עיי"ש, ולפ"ז י"ל דה"ה הכא דמה הקשו לאיסור מוקצה לא חששו, והיינו כפי' התוס' דהכא דבהמה הולך ומתגדל ביו"ט, הא זה בטילא ברובא ודבר שיש לו מתירין לא הוי דאיסור אינו ניכר בפ"ע, ודלא כמ"ש התוס' בב"ק דף הנ"ל רק יש לומר דקושית הש"ס הוא לרב דס"ל בכל דוכתין מין במינו לא בטיל ושפיר הקשו לאיסור מוקצה לא חששו אבל לדידן דקיי"ל מין במינו בטל ברוב שפיר י"ל לענין מוקצה כסברת התוס' הנ"ל ואתי שפיר הרמב"ם דכל קושית הש"ס הוא לרב ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

שער המלך על הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳ ארוך במיוחד (10 קטעים, 57,323 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

ג׳

איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון. רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי"ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע"ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי"ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו:

ד׳

אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'. כתב ה"ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר"י קולון בשורש קס"ה כתב גם כן בזה:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

צפנת פענח · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

ב׳

אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל. ר"ל אף במשא קל שאין שייך בו אין משתמשין בבע"ח כמבואר בירושלמי פ"ה דביצה דהיכא דאינו כובש את כובדו אין בזה משתמש בבע"ח ועי' בחגיגה ד' ט"ז ע"ב ובירוש' שם ועי' תוס"י שבת ד' נ"ג ע"א גבי טרסקל ע"ש ובירוש' שם, לכך אמר טעם אחר ובזה א"ש דברי המרדכי בפ"א דערובין מה דהקשה ל"ל גזירה שמא יתלוש תיפוק ליה משום דמשתמש בבע"ח והא האיסור דמשתמש משום זה ובזה א"ש די"ל כטעם רבינו:

ה׳

אפילו בגגין השוין כו'. עי' בירושלמי כאן דפליג על זה אך באמת נ"ל דהירוש' קאי על הך דערובין פ"ט גבי גג גדול סמוך לקטן ועי' שם בבלי ד' פ"ה ע"ב דס"ל ג"כ כן:

ח׳

שלח ג' מינים כו'. עי' בירוש' פ"ב דדמאי גבי תגר ע"ש בהלכה א':

י׳

עיין בהשגות מה שהקשה מהך דמעיינות הנובעין ועיין רש"י ביצה ד' ל"ט ע"א ד"ה כרגלי הממלא ותוס' ערובין ד' מ"ה ע"ב אך באמת יש לחלק דגבי נובעין לא שייך כלל גדר ברירה דקמא קמא אזלי ועי' ע"ז ד' מ"ז ע"א וגם י"ל משום הך דב"ק ד' פ"א גבי תנאי יהושע ועי' ע"ז ד' נ"ט ע"א בתוס' ועיין במעילה ד' י"ב ע"ב גבי מעין היוצא משדה הקדש ועי' בתוספתא דב"ק פ"ו דמן הדין הוה של כל אדם ותנאי יהושע הוה להיפך דרק לבני העיר וכן משמע מדברי רבינו בהל' נזקי ממון ועיין בשביעית פ"ח מ"ה דלבייר מותר ליתן פירות שביעית אם נותן לו לשתות משום דלא הוה כפורע חובו מדמי שביעית משום דהוה של כל אדם ע"ש בירושל' ובפה"מ ועי' בנדרים ד' פ' ע"ב ובתוספתא סוף ב"מ ע"ש ועי' בשאלתות פ' ראה דכתב שם דאפילו לבני עיר אחרת לא יטול דמים מהם ע"ש, ועי' רש"י שבת ד' קכ"א ע"ב ועי' בהך דערובין ד' מ"ז ע"ב גבי חרם ובהגהות אשר"י שם וד' צ"ז ע"ב גבי חבית ע"ש:

י״א

מסרה לשני רועים. עי' בהה"מ וברי"ף עיין במס' פרה פ"ח גבי מוסר מימיו לשני בני אדם ואחד עשה מלאכה לא מיקרי נכנס תחת הבעלים וכן נ"ל דגבי שליש דנאמן בכ"מ זה רק אם הוי אחד אבל שנים לא ועי' בגיטין ד' ט"ז גבי גט יוצא מתחת ידי שניהם ע"ש ועי' בירוש' פ"ו דיומא ה"ג גבי שעיר המשתלח דאם מסרו לשנים אין כל אחד מהם מטמא בגדים דעל כל אחד י"ל כמו המשלח את המשלח ועי' בהך דתמיד ד' כ"ז ע"א גבי מה דאמר שם דצריך שנים משום צוותא ע"ש ואינם נחשבין אלא אחד ועי' בשבת ד' צ"ג ע"א ע"ש גבי זב:

ט״ו

שור של רועה ושור של פטם כו'. עיין בבעה"מ שהקשה דאם כן צריך להיות אסור לכל ע"ש אך באמת הא אם נימא דעל ידי זה אסור לכל שוב לא העמיד אותו ברשותם דהא לא הוי קנין גמור וזכיה רק תקנה בעלמא וזה רק אם על ידי זה יהיה מציאות שיהיה שלהם כמו גבי רגלי אנשי אותה העיר משא"כ בשל פטם והוה כהך דערובין ד' ע"ה ע"ב לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע"ש ובזה א"ש מש"כ רש"י ז"ל בערובין ד' ל"ג ע"א ד"ה והוא נתכוון לשבות דאף ע"ג דמשוינן ליה רה"י לגבי קניית עירוב רק להקל כו' ע"ש וקשה הא בעירובין ד' מ"ה ע"ב מבואר להדיא דהוה ד"א שלו כרה"י ואסור להוציא ע"ש בד"ה ובלבד אך צ"ל כך דמאי טעמא אמרינן דהנותן עירובו יש לו ד' אמות זה רק אם העירוב קנה אבל לומר דעל ידי ד' אמות שהניח העירוב יתבטל העירוב אי אפשר דא"כ שוב אין לו ד"א:

י״ח

שנים ששאלו כו'. הרי כלי זה עי' עירובין ד' צ"ז ע"ב דבטל החפץ וכן המים ועי' שבת ד' קמ"א ע"א דבטל הבגד להאדם ואמאי לא נימא גם כאן כן דבטל החלוק לגבי האדם ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות על הך דעירובין ד"נ ע"ש ועי' חולין ד' ע"א ע"ב ע"ש בתוס' גבי בית המנוגע ועי' רש"י ב"מ ד' ט' ע"א גבי חמור ע"ש וצ"ל דכאן האיסור הוא עליו שאסור לגרום להוציא חלוק חוץ לתחום ונ"מ דאם הוציא אדם שיש עליו כלים שיש להם שביתה אחרת מותר ועי' במרדכי קדושין דאין אדם מוזהר על יציאת בהמתו חוץ לתחום ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

ד׳

אין מוליכין וכו'. עיין השגת הראב"ד. והנה טעם זה שכתב רבינו דלהטיח גגו הוא צריך והוי בונה ולפי שיטת התוס' שבת צ"ה שהבאתי בפ"ד בבונה ממש אינו אסור כ"א מדרבנן והוי מ"ע בדרבנן ולשיטת הסוברים דבדרבנן לא אסרינן בח"ח א"כ מאי מקשה תלמודא מהא דאמר ר"י אמר רב ולשיטת רבינו דחולק על התוס' א"ש. והנה לפי פשטות הגמרא משמע כפירש"י דטעמא דב"ה דמתירין משום דשובכו מוכיח עליו וזה ניחא ומסתבר אם ליכא כאן חשש איסור תורה שפיר איכא מקום לומר סברת שובכו מוכיח עליו אבל אם יש לחוש מפני הרואים איסור דאורייתא אין סברא לומר דמשום דשובכו מוכיח עליו מתירין אפילו ברה"ר ובזה נראה הא דאמר ר"י שם בגמ' דף ט' ע"ב מוחלפת השיטה דלא מ"ל סברת שובכו מוכיח משום דר"י לטעמיה דסתם ירושלמי הוא ר"י ושם אמרינן דמגבן חייב משום לש לדידיה איכא איסור תורה ומש"ה קאמר הטעם דמותר משום שמחת יו"ט ואין מתירין אותו אלא ברה"י הא דמסיק שם שא"ה משום דשובכו מוכיח היינו משום דסובר דמגבן חייב משום בונה וא"ל מתוך בכל הדברים. ומעתה דברי רבינו מיושבים כיון דהוא ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ויש כאן איסור תורה ור"י הא ס"ל כיון דיש איסור תורה לא סמכינן להתיר ברה"ר משום סברת שובכו מוכיח עליו ושפיר פסק רבינו כר"י דא"ל אע"ג דבכ"מ אמרינן כל דבר שאסרו חכמים משום מ"ע אפילו בחח"א משום שמחת יו"ט מתירין הכא ברה"י ועי' בהרב המאירי ומ"ש בש"י בסוגיא זו ודו"ק קצרתי:

י׳

חפצי הפקר ה"ה כרגלי מי שזכה בהן. פי' הדבר כפשוטו כיון שזכה בשם זה אפילו נתן אח"כ לאחרים הרי הוא כרגלי הבעלים הראשונים וכ"כ רש"י ותוס', והריטב"א בעירובין הביא שיטת הראב"ד שלא אמרינן שזכה בהן הראשון אלא בעודו ברשותו אבל כיון שנתנו לאחרים הרי הן כרגלי מי שנתנו לו וסברתו ביאר שם הריטב"א דכיון דלא קנו שביתה לעצמן הכניסם בכלל נכסיו מיהת בעודן ברשותו וכשחזר ונתנו לאחר נתבטל שביתתו וקנו שביתה כרגלי מי שבא לידו עתה ע"כ, וא"כ בהך סברא אי קיי"ל כרבנן בזה הוי קולא דהרי הוא כרגלי כל מי שבא לידו משא"כ אי קיי"ל כריב"ז דחפצי הפקר קונין שביתה במקומם הרי הוא חומרא, ומעתה השגת הראב"ד בכאן על רבינו נראה דדעתו להשיג על מה דמשמע מדברי רבינו דדעתו כשיטת רש"י ותוס' שהבאתי וע"ז השיג כיון דקיי"ל כריב"נ להקל א"כ גם בזה היה לנו לפסוק להקל ולימא שיהיה כרגלי כל מי שבא לידו עתה ובזה יפה כתב הראב"ד שלא הביא בהלכות מחלוקת דר"נ כיון דהם ע"כ סוברים דזכה בהם הראשון לבד מי שהגביהו וכמ"ש הריטב"א שם. והא דלא אמר הראב"ד בפשיטות אף אם קיי"ל כרבנן מ"מ מודים בכה"ג משום דבא להוכיח סברתו שזה הוא שאמרו בגמ' להקל אבל לא להחמיר דוק היטב:

י״ד

בור של יחיד וכו'. עי' השגת הראב"ד ועי' מ"ש לעיל הל' י'. ומ"ש הה"מ בשם הרשב"א עמ"ש בזה בש"י סוף ביצה. גם מ"ש הראב"ד בהל' ט"ו הכל סובב והולך למקום אחד למ"ש הריטב"א שם בשם הראב"ד וע"ש היטב:

כ׳

וכן שנים שלקחו בהמה בשותפות וכו'. כ' הה"מ ויש מי שהתיר אפילו בהמה דלא חיישינן ליניקת תחומין וכו'. ונראה אם אמרינן דתחומין בכ"ע מדרבנן אפילו י"ב מיל א"כ מוקצה חמיר מניה דהוי כעין דאורייתא וכמ"ש בתוס' ישנים ריש ביצה משא"כ אי תחומין י"ב מיל מה"ת א"כ גם תחומין מיחשב עיקרו דאורייתא וא"כ רבינו דס"ל תחומין י"ב מיל מה"ת ואם לאיסור תחומין לא חששו לא ה"ל לחוש ג"כ לאיסור מוקצה וצ"ל דמוקצה חמיר טפי ולפמ"ש הפ"י הא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה היינו משום דספק הלכה היא אי קי"ל כמ"ד י"ב אי כמ"ד אין ברירה וה"ל ספיקא דרבנן א"כ שפיר שתק רב ולא חש לקושית רב כהנא ור"א וא"כ יפה פסק רבינו ודלא כמ"ש היש"ש ב"ק בדיני ברירה ואפשר טעם המתירין דלאיסור מוקצה לא חיישינן ע"פ גירסת בעלי תוס' שבת דף קכ"א דדבר שדרכו בכך אין בו איסור מוקצה עמ"ש בפ"ב ה"א:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

י״ד

במגיד ויש מי שכתב. נ"ב רש"י עירובין מ"ה ועיין רשב"א וריטב"א ביצה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

ד׳

[עי' מהרי"ק סי' קס"ה שתי' דהגמ' מק"ל כתנא הוא להס"ד דל"מ מוה"ש וא"כ לס"ל לב"ה להתיר משום שי"ט אבל להמסקנא דמוה"ש י"ל דמשום שי"ט שרי ב"ה אבל לענ"ד אאל"כ ממש"ל פ"ג ה"א שלא ישחוט אא"כ ה"ל ע"מ מבעו"י וא"כ לס"ל למסקנא דמותר וס"ל כגי' הרי"ף גם אח"כ לגרוס ולא היא וא"כ לא תי' כלום]:

י״ד

ואצ"ל ביו"ט. מ' קצת דביו"ט תחומין דרבנן דאל"כ מאי ואצ"ל ועי' רש"י ותוס' וט"א חגיגה י"ז ב':

ט״ו

[בהשגת הראב"ד ואע"פ שא"ל לשואל ברירה צ"ל לשמואל ע"ש ל"ז ב']:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

שורשי הים על הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳ ארוך במיוחד (1 קטעים, 31,124 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳

ו׳

כל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו"ט אין משלחין אותו ביו"ט. כיצד אין משלחין ביו"ט תבואה לפי שאין ניאותין בה בחול אא"כ טחן. הנה רבינו לא זכר דין סנדל המסומר דתנן במתני' דביצה שאין משלחין אותו ביו"ט. וראיתי להצל"ח שכתב שהוא בכלל דברי רבינו דמדכתב דכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו"ט אין משלחין אותו ביו"ט. וניאותו של סנדל המסומר הוא שנועלו ברגלו והוא מעשה שאסור לעשותו ביו"ט דהיינו לנעלו ברגלו וא"כ ממילא משמע שאסור לשלחו ביו"ט כמו תבואה. ומה שמתיר רבינו לשלוח תפילין ביו"ט הוא משום שאין איסור בהנחתן בשבת ויו"ט וכן משמע פ"ד דתפילין דלא כתב גבי המניח תפילין בשבת דעובר בלאו או בעשה כמו מניח בלילה אלא דממעט מקרא דלאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות והיינו שאין צריך לאות אחר ולא שיש איסור בדבר עכ"ד. ואין מחוור אצלי דאיך יהא סנדל המסומר בכלל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כו' דהרי סנדל המסומר אע"פ שאסור לנועלו ביו"ט מ"מ בחול ניאותין בו כמו שהוא עכשיו בלא עשיית שום מעשה בגופו. ולא דמי כלל לתבואה דנקט לאסור שמחוסרת בגופה מעשה האסורה ביום טוב לטוחנן משא"כ בסנדל המסומר שאין מחוסר בגופו מעשה האסור ביום טוב הוי בכלל דבר שניאותין בו בחול כמו שהוא אף על פי שאסור ליהנות בו ביום טוב שמשלחין אותו ביו"ט. וכך מבואר להדיא מדברי רבינו בפי' המשנה בסוף פ"ב דביצה שכתב וז"ל כל שניאותין בו אפילו בחול כמו שהוא ביו"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפילין אע"פ שאסור ללבשן ומה שאסרו לשלוח תבואה ביו"ט לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהיא ע"כ. הרי בהדיא שלא כדברי הצל"ח שכתב דלדעת רבינו הא דשרי לשדורי תפילין הוא משום דמותר להניחן וזה אינו אלא דאוסר להניחן ואפילו הכי מותר לשלחן משום שראויין בחול כמו שהיא. וא"כ הוא הדין דמותר לשלוח סנדל המסומר מהאי טעמא וכמ"ש: ומה שהוכיח בעל הצל"ח דרבינו סובר דליכא איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט ממ"ש בפ"ד דתפילין באמת אינו הוכחה כלל. ואישתמיטתיה דברי הרדב"ז בתשובה חלק ג' סי' תק"נ דדייק בהיפך מדברי רבינו בהל' תפילין שם דמדכתב זמן הנחת תפילין ביום כו' וכן בשבתות וימים טובים כו' משמע דמשוה להו לאיסור תורה וטעמא דכיון שיש לו בהן שני אותות המוסיף אות שלישי גורע ע"כ. ומהא דמותר לשלחן ביו"ט אין ראיה דמותר להניחן וכמו שביאר רבינו בפי' המשנה כמ"ש. ובחנם כתב מהר"ם בחידושיו דמסוגיא דביצה דמתיר לשלוח תפילין ביו"ט תמיהא על דברי הפוסקים שאסור להניח תפילין ביו"ט. וכהאי גוונא כתב ג"כ השאגת אריה בסי' מ"א. ונעלם מהם דברי רבינו בפירוש המשנה שזכרתי: ולכך נראה דדעת רבינו הוא כהסמ"ק שכתב בהדיא דמותר לשלוח סנדל המסומר ביו"ט והביאו בשער המלך וביאר שם טעמו דמפרש דמתניתין דביצה שאוסרת לשלחו אתיא רק כמאן דאמר בשבת (דף ס' ע"ב) שאסור לטלטל סנדל המסומר בשבת והוא הדין ביו"ט אבל לרבנן דמתירין לטלטלו הוא הדין דמותר לשלחו. ואע"ג דאביי דייק בביצה דמדקתני מתניתין שאסור לשלחו שמע מינה דמותר לטלטלו דאי אסור לטלטלו אין צריך למתני שאסור לשלחו דהשתא לטלטולי אסור משלחין מבעיא. מ"מ אינו מוכרח די"ל דאין משלחין איצטריך לאשמועינן דאסור דהוה אמינא דשרי טפי שלוח מפני שחבירו שמח בזה. אמנם אין זה מספיק דכיון דבגמרא לא נמצא חולק על אביי מהיכא תיתי לדחותו מהלכה. ונראה די"ל דאביי דקאמר הכא דשלוח אסור אף למאן דמתיר לטלטלו אזיל לטעמיה דאמר בפ"ק דשבת (דף י"א) גבי לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא דבין ברשות הרבים ובין בכרמלית אסור ואע"ג דרשות הרבים גופה גזירה גזרינן גזירה לגזירה בעניין הוצאה דשכיחא. ומשום הכי אסור נמי לשלוח סנדל המסומר ביו"ט אף למאן דמתיר לטלטלו מטעם שכתבו רש"י ור"ן דגזירה משום דמאן דחזי דמשלחין אותו סבר דמדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו ביו"ט ע"כ. ואע"ג דלנועלו גופיה גזירה אלא משום דאביי לטעמיה דגזר גזירה לגזירה בדבר השכיח ונעילת סנדל המסומר שכיח. אבל למאי דקיי"ל כרבא שם בפ"ק דשבת דלא גזר גזירה לגזירה הכא נמי לא גזרינן שלוח סנדל המסומר אטו נעילתו. וא"כ אין טעם לאסור שילוחו למאן דמתיר לטלטלו: גם מה שהקשה הצל"ח על דברי רבינו וס' שער המלך הנזכר דאי איתא דתלי דין שלוח בדין טלטול למה נתן התנא סימן דמשלחין דבר שניאותין בו בחול הוה ליה למימר דכל שמטלטלין אותו משלחין. ועוד דתבואה מותר בטלטול ואסור בשלוח ואמאי יהיה עדיף סנדל המסומר. וגם זה לק"מ לפי מ"ש בסמוך דלאו בהיתר טלטול לחוד תליא דין שילוח אלא שיהא גם כן דבר שראוי ליהנות בו בחול כמו שהוא בלא חיסרון בגופו מעשה האסור ביו"ט. ומשום הכי עדיף סנדל המסומר שאינו מחוסר מעשה מתבואה שמחוסרת מעשה כנ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ה׳, מתוך הלכות שביתת יום טוב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שביתת יום טוב כל הרמב״ם