ג׳
שורש כיבוי בי"ט אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה כו'. וכתב ה"ה פרק י"ט שחל עולא איקלע לבי רב יאודה קם שמעיה זקף שרגא איתיביה הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה א"ל לאו אדעתאי ע"כ ופרש"י חייב משום מכבה וכבוי בי"ט לא אישתרי ע"כ כלומר דאע"ג דבשרא אגומרי הותר בי"ט ואיכא כבוי בפחמין כדאמרינן לקמן בדכ"ג התם שאני דאיכא צורך אוכל נפש וגם אינו מכוין לכבות משא"כ בהא דעולא דזקף שרגא כחס על השמן והא דלא הותר הכבוי אפילו שלא לצורך אוכל נפש מטעם מתוך כמו שאר מלאכות משום דלא הותר כיבוי לגמרי אלא כיבוי דלאחר יד ועיין במ"ש בשורש מתוך בענין זה דכיבוי אי אמרינן ביה מתוך ומ"מ הדבר ברור דהמספק מן השמן שבנר בי"ט לצורך אוכל נפש ליכא איסור כלל דאע"פ שהוא מכבה הוה ליה כיבוי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ושרי כי ההיא דבשרא אגומרי דלקמן וההיא דמסתפק ממנו חייב משום מכבה לענין שבת דוקא מתניא וכר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל כמ"ש ה"ה ז"ל בפי"ב מה' שבת ולא פרכינן מינה לעולא דזקף שרגא אלא דכיון דלענין שבת חשיב כבוי מניעת השמן שבנר לענין י"ט נמי איכא איסורא כל דליכא צורך אוכל נפש וזה ברור וכבר הארכתי עוד בזה לעיל בשורש מתוך עיין בד"ה ולענין כיבוי אי אמרינן ביה מתוך כו' יע"ש ועיין עוד לקמן דנ"ח ע"ב גבי מאי דדריש ר"ח כמ"ש הרב בשמו וע"פ הדברים נוחים הדברים דברי רבינו ז"ל שבפי"ב מה' שבת הל' ב' הביא להא דמסתפק מן השמן שבנר ושנה משנתו כלשון הברייתא גופא ואלו בה' י"ט בפ"ד הל' ג' כתב אין מסירין השמן מן הנר בי"ט כו' ולא כתב המסתפק מן השמן חייב משום דגבי י"ט ודאי ליכא איסורא במסתפק מן השמן כיון דלצורך אוכל נפש הוא והוה ליה כבשרא אגומרי. ודע שבספר מוצל מאש שבס"ס אש דת דף כ"ג ע"א כתב שיש לחקור למה זה גבי שבת אמרינן דהמסיר שמן מן הנר חייב משום מכבה ואלו גבי מכבה גחלת מעל גבי המזבח לא מחייב אלא עד שיכבה אותה בידים כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' תמידין המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה כו' והכי אי' בס"פ כל התדיר ובס"פ טרף בקלפי ואמאי לא מחייב בשהורידה מעל המזבח וכבתה מעליה יע"ש ובספר יד אהרן סי' תקי"ד כתב דע"פ מ"ש התוס' ז"ל דהכא לאו מטעם גרם כיבוי הוא דמחייב אלא מפני שמיד שמסיר את השמן הוא מכהה אורה ל"ק כלל יע"ש. ולדידי אף למה שפי' הרא"ש טעמא משום שגורם כבוי לכבות את הדליקה מהר ניחא שהרי כתב הרא"ש ז"ל דגרם כיבוי זה לא דמי לגרם כבוי דבעלמא דהתם אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהם גורמים הדליקה והממעט מאחת מהם וממהר את הכבוי חייב ע"ש וכיון שכן איכא למימר דדוקא במסתפק מן השמן שהשמן הוא הגורם את הדליקה וממעטו מן הנר הוא דמחייב משום מכבה דחשבינן ליה כאילו הוציאה כולה וכיבה אות' בידים ובשעה שכיבה הנר מפני מעוט השמן חשיב כאלו הוא באותה שעה כבה אותה מפני שנסתפק מן השמן הגורם הדליקה אבל במוריד גחלת מעל המזבח וכבתה מאליה אין זה מכבה אלא גורם שתכבה אבל אינו עוש' הכבוי ואדרבא גרע זה מגרם כבוי דעלמא כמובן. ופוק חזי מ"ש הרב דרכי נועם בא"ח סימן י"ג דבמחיטת גוף הפתילה אין בה משום כבוי כיון שכשחותכה עדיין אש בוערה ואי משום דכשמפילו לארץ אחר מעט מתכבה והולך ואלו היה מחובר בפתילה לא היה כבה כ"כ הא ליתא הא למה זה דומ' לגחלת בין הגחלים שהגחלים היות' מרובות וסמוכות לאלו אינן מתכבות במהרה ומאריך האש בהם אבל אם נפרד מהן גחלת אחת בעצמה מהרה חושה תכבה אותה גחלת ואינה מארכת בביעורה כשאר חברותיה וכי מפני זה נאסר ליטול גחלת מתוך הגחלים הא ודאי ליתא אלא כיון שאינו עושה הכיבוי בעצמו ודבר אחר גורם לו מותר גמור הוא ודבר זה פחות מגרם כבוי עכ"ל הנך רואה איך מפשט פשיטא ליה טובא להרב הנז' דמוציא גחלת מן הגחלים אע"פ שממהרת לכבות לא מיקרי המוציא אותה מכבה ואף גם זאת פחיתא ליה מגרם כבוי ומ"מ לבי מגמגם לפי מ"ש התוספות ז"ל דכי הוי הנר חשיב כבוי למה זה לא יתחייב במוציא גחלת מן הגחלים שבמזבח שעין כל רואה שבעוד הגחלת סמוכה לחברותיה הנה היא לוחשת ומבהקת אורה טובא ובהפרדה תכף ומיד מסתלקת זיו אורה ולחישת' ודוחק לומר דאה"נ דמחייב והא דנקט תלמודא בפרק כל התדיר המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה לא מיירי אלא כשהיתה היא לבדה ע"ג המזבח ולא היתה סמוכה לחברותיה א"נ שלא היו הגחלים לוחשות אבל אם היו הגחלים לוחשות והפריד גחלת מחברותיה מיד מחייב משום מכבה דכל כי האי הו"ל לתלמודא לאשמועינן ועוד שהרי שנינו נטל את המחתה ועלה ופינה את הגחלים הלוחשות הילך והילך וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' תמיד די"א וכיון דבמפריד הגחלים איכא משום מכבה לא היה להם לפנותן הילך והילך אלא כל הלוחשות למקום א' ולא להפרידן ואפשר דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכהוי הנר חשיב כבוי אלא בנר דוקא דעשוי לאורה וכהוי כל דהו חשיב כבוי כיון שאינו מאיר טפי לא כן באש הגחלים העשוי למלאכה לבשל ולאפות וכיוצא כל דליכא כבוי גמור לא מחייב וא"נ י"ל דאף אם נאמר דלגבי שבת מחייב במפריד גחלת מן הגחלים לדעת ר"י משום שמיד מכהה אורה וחשיב כבוי לענין אש שעל המזבח אית לן למימר דלא קפיד קרא אלא אכבוי גמור ולא אכבוי כל דהוא שהרי כשהיו מניחין האברים והפדרים של כל הקרבנות ע"ג המזבח ע"ג אש המערכה מיד היה מכהה אור הגחלים והאש הבוער בלב המזבח וכיון שכן ודאי דכי כתיב אש תמיד תוקד על המזבח היינו שלא יחסיר אש מעל המזבח אפילו כה"ג שאינו בוער טובא וכי כתיב לא תכבה שלא יכבה כבוי גמור קאמר ועיין בס"פ כל התדיר דהוי בעי תלמודא מימר דכבוי במקצת במזבח לא שמיה כבוי ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל ודוק. והתוספות ד"ה והמסתפק כתבו אינו ר"ל מפני שממהר הכבוי כו' אלא דבשעה שמסתפק מכבה קצת ומכסה אורו כו' והרא"ש ז"ל דחה זה שהרי גזרו בשפופרת שמא יסתפק ממנו אע"פ שאינו מכסה אור הנר ואינו מכבה כלל ועיין להרב ט"ז ז"ל בסי' תקי"ד סק"ו שישב דבריהם ויותר נכון תירוץ רש"ל ז"ל יע"ש והנה הרא"ש ז"ל פי' הטעם דכיון שהשמן והפתילה שניהן גורמין הדליקה והממעט את אחד מהם ממהר הכבוי ובהאי גרם כבוי כ"ע מודו דחייב משום שהוא נוגע בדבר הדולק וסיים עוד וכתב ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה ליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הו"ל מכבה ומה מועיל אם חזר והדליקה עכ"ל ועיין למר"ן מלכא כמוהר"י הכהן ז"ל בספר בתי כהונה ח"א חב"ד סימן ח"י דע"ו ע"א שכתב שאין האיסור חל בהוספה בשמן בנר וההסתפקות ממנה אלא בשעה שעושה ההבערה והכבוי לא בשעת נתינת השמן ולא בשעה שמסתפק ממנה שאינו נידון בתחילתו על שם סופו כלומר שיחשב לאיש ההוא מיד בשעה שנותן או מסתפק כאילו באות' שעה הבעיר וכבה דלא היא אלא בתר סיפא אזלינן ובשעת גמר מלאכתו בא חיובו דהיינו בשעת עיקר המלאכה החדשה כשיוצאה לאור ונ"מ שאלו היה שיעור בשמן שבנר להיות דולק והולך עד מוצאי שבת ואין ההסתפקות גורם כבוי בשבת אלא בחול לא יחוייב דלא הוי אלא כמכבה בחול. וכתב עוד דאם הוסיף בשמן ששיעורו מע' ובא אחר וכיבה הנר עד שלא היה כלה השמן הראשון אינו חייב המוסיף שלא נתחדש מחמת פעולתו מלאכה האסורה ולא אהנו מעשיו וכן לענין הסתפקות אם בא אחר והוסיף עד שלא כבה פטור המסתפק יע"ש באורך ולבי מגמג' בזה טובא שהרי סיים הרא"ש וכתב שאין ליטול פתילה דולקת מנר זו ליתן בנר אחר דמיד שסלק' מן הנר הוה ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליקה עכ"ל והשתא לפי דבריו ז"ל איך כתב הרא"ש ז"ל דמיד שסלקה הוה ליה מכבה הא כיון דס"ל שאין האיש נדון על שם סופו כל עוד שהיא דולקת לא מחייב משום מכבה עד שיבא דבר לידי גמר מלאכה דהיינו הכבוי וכיון שקדם ונתנה בנר אחר ולא נכבית איך כתב דהו"ל מכבה ואין לו' דמש"ה חשיב ליה מכבה משום דמיד שהוציאה לפתיל' מן השמן א"א שלא יכבה אורה וכהוי זה חשיב כבוי גמו' שהרי הרא"ש ז"ל מיאן בפי' זה שכתבו התוס' דמשום שמכבה מאור הפתילה קצת לא חשיב מכבה ופי' הטעם משום שממהר הכיבוי אח"כ. ואולי יאמר הרב ז"ל דהרא"ש ז"ל לא מיאן בפי' התוס' ז"ל אלא לענין המסתפק מן השמן שבנר דכיון דנשארת הפתילה במקומה ואיכא שמן בנר אפילו הוא דבר מועט ליכא כהוי וכבוי בפתילה אבל במסיר הפתילה מנר הדולק אזיל ומודה דאיכא כהוי וכבוי קצת מיד וחשיב לדידיה מכבה גמור והכי משמע ליה להרב ט"ז ז"ל בסק"ד שכתב דמותר להרחיק השמן מן הנר עד שיסיר הפתילה חוץ לפי הנר ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה וכתב דלא דמי למוציא פתילה מנר זה לנר אחר דאסור דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה דאז הוי מכבה בודאי יע"ש ועיין בדברי הרב ז"ל שם בדע"ז ע"ג שנראה שזה דעתו ומ"מ אף אם נאמר שזה דעתו ז"ל מיהו אנן בדידן לא משמע לן הכי בדעת הרא"ש ז"ל ואין ספק שזה הבין הרב פר"ח בדעת הרא"ש ז"ל ומש"ה יצא לדון בדיני האבוקות הגדולות שאסור לטלטלן ביום שמחת תורה דכיון שהיא מסיר השמן מן הנר הו"ל מכבה ואע"פ שאחר זמן לא יבוא הדבר לידי כבוי גמור אפ"ה מחייב משום מכבה דהאיש הלזה נדון בתחלתו על שם סופו וחשיב כאלו עשה מעשה הכבוי ממש מיד כיון שנגע בדבר הגורם לדליקה ומיעטה וידים מוכיחות כפי' זה בדעת הרא"ש היינו סיפא שסיים וכתב דאין ליטול הפתילה כדבר האמור. וראיתי עוד למרן מלכא ז"ל שם הביא דברי הרב פר"ח שכתב בתשוב' ז"ל מסתברא לי שאפילו יהיה אבוקה גדולה עד מאד דלא שייך טעמא דהרא"ש דאפ"ה אסור ואפילו תימא דשרי משא"כ לע"ד כו' עכ"ל ועמד מתמיה על כוונת דבריו ז"ל בזה וכתב דפשט הדברים נראה שכיוין ז"ל הרב אל החילוק שאמרנו והיינו דקאמר אבוקה גדולה עד מאד כלומר כיון שהיא גדולה אינה נכבית בי"ט ששיעורה רב שדולקת והולכת עד גמירא במוצאי י"ט ונמצא שאין שם כבוי ביום טוב והיינו דאמר מר דלא שייך טעמא דהרא"ש ז"ל לפי שאין כאן מהירת כבוי אלא בחול ואם זו היתה כוונתו אתמהא מ"ט אמר מר דאפילו הכי אסור כו' והניח דבריו בתימא יע"ש ועל חנם טרח ז"ל בכל זה דהרואה יראה שט"ס נפל בדברי הרב בעל פר"ח ז"ל ובמקום שאפילו יהיה אבוקה גדולה שכתוב בדבריו צ"ל שאפילו לא יהיה אבוקה גדולה ומבוארי' דבריו ז"ל דבאבוקה שאינה גדולה לא שייך טעמא דהרא"ש ז"ל דכל שאינה גדולה ועבה אין השעוה הסמוכה לפתילה נתכת וממלא את צדדי העגול ברוב הקיפה עד שמחמת נענוע היד נופלת השעוה הנתכת לארץ ואיכא משום מסתפק מן השמן כאשר עינינו הרואות באבוקות שאינם גדולות ועבות כ"כ ועל זה כתב הרב פר"ח ז"ל דאפילו באלו האבוקות יש לאסור מטעם גזרה קטנה אטו גדולה והשתא אין להגי' דברי הרב גזרה גדולה אטו קטנה כאשר הגיה מרן מלכא ז"ל כי דבריו באו על מכונם דבר דבור על אופניו כדבר האמור. ועפ"י האמור מוצל אותו צדיק מורינו הרב המופלא כמוהרח"א ז"ל בעיקר עדותו שהעיד על שם הרב בעל פר"ח ז"ל שאסר להוליך נר קטן ביום שמחת תורה שהרב ז"ל בסי' כ"ד דקכ"ז ע"א עמד מתמיה על עדותו בזה וכתב שעמדה שכחה לפניו כי הרב בעל פר"ח לא אסר אלא באבוקה גדולה ולא בנר קטן וכן בדין בעיקר טעמו לפי שמתמלא פי האבוקה משעוה הנתכת משא"כ בנר קטן יע"ש ועפ"י האמור עדותו נאמנה מאד שהרי מבוארים דברי הרב פר"ח בתשובה זו דאפילו באבוקה קטנה שאינה מתמלאת האבוקה דעתו לאסור משום גזרה קטנה אטו גדולה כאמור. ובמ"ש התוס' שמכאן יש להתיר בקאנדילה של שעוה לחתוך למטה ממנה כו' הנה מרן ז"ל בב"י בסי' תקי"ד כתב שלפי הטעם שפירש הרא"ש בהא דמסתפק נר' דאסור לחתוך אפי' בעוד כל שהוא דולק דכיון שעוש' מעשה בשעוה ובפתילה חשי' מעשה ואסור ודקדק כן מדברי הטור שכתב נר של שעוה שרוצה להדליקה בי"ט וחס עליו שלא תשרף יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר עכ"ל הרי שלא התיר ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף אלא קודם שידליקנה אבל אם היתה דלוקה קודם לכן אינו יכול לעשות שום תיקון עכ"ל. וראיתי להרב מ"א בסק"ז עמד מתמיה עליו בזה למה אסר לתת סביביו דבר המונע אחר שהדליקה דמ"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן על חציו מים שלא תשרף כולו ככתוב בסי' של"ד סכ"ד ולזה כתב ולכן נ"ל דלא אסיר אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ"מ שם מלשונו ומלשון הטור שלא כתב תיבת קודם שידליקנה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי עכ"ל. ואחרי שאלת המחילה מעצמותיו הקדושים לא עמד על כוונת מרן אשר אין ספק דאף מרן ז"ל לא כתב דאסור ליתן סביביו דבר המונע הדליקה אחר שהדליק הנר אלא כשיש בנתינת אותו דבר המונע השריפה שום חסרון בשעוה או בפתיל' הדולקת כגון שנותן כלי או סכין או דבר הניטל בתוך הקאנדילה של השעוה שכשיגיע שמה השלהבת תכבה מחמת אותו דבר הניתן שם כמ"ש מרן ב"י שם בשם המרדכי דהשתא כשתוחב הסכין או הכלי בתוך גוף הקאנדילא א"א אם לא יחסר מן השעוה לצורך מקום הסכין או אותו דבר התחוב ובכה"ג הוא דאסר הרב ז"ל לדעת הרא"ש ולא משכחת לה תקון אחר למנוע השריפה מן הקאנדילה של השעוה אם לא באופן זה דאיכא חסרון בשעוה ואיכא איסור מכבה לדעת הרא"ש ז"ל אבל בנותן מים על המטלית שאחז בו האור דליכא חסרון בדבר הדולק פשיטא ודאי דשרי לדעת הרא"ש ז"ל ואזיל ומודה מרן ז"ל בזה וכמובן ודקדוק מרן ז"ל שדקדק מדברי הטור שלא התיר אלא קודם שהדליק הנר הוא דקדוק נכון וכמבואר בדברי הטור ז"ל ודוק ובמ"ש עוד רבינו ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי כו' הכי איתא בגמרא אמר רבא קנבא שרי וכתבו התוס' ד"ה קנבא שרי פרש"י וכו' לכן נ"ל דקרי חטוי יש כו' ע"כ לפי קוצר דעתי אף רש"י ז"ל אזיל ומודה בהכי דיש תרי חטוי ומש"ה שני תלמודא בלישניה מיהו משמע ליה היפך דברי התוס' ז"ל שכתבו דהכא מיירי בחטוי שלאחר שכבה הנר ולקמן בחטוי דבשעה שדולק אלא לדידיה משמע ליה דהכא מיירי בחטוי דבשעה שדולק וז"ש כאן מוקיי"ד בלע"ז ולקמן לא כתב משום דלקמן מיירי בחטוי דלאחר שכבה הנר ומ"ש עדוי חושכא היינו שמסירין הפחם קודם הדליקה כדי שכשתדליק תאיר יפה והוכרח רש"י ז"ל לזה משום דהכא קאי תלמודא בענין מכבה ביו"ט ועלה מייתי להא דרב דאמר קנבא שרי משמע דשייך להא דרב הכא בענין כבוי וקמ"ל דליכא משום מתקן מנא וכמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש הערוך וכיון שכן הא לא שייך הכא דלא עסקינן בהכי והו"ל לתלמודא לאתויי לקמן בדל"ב דקעסיק בענין מתקן מנא כדאיתא התם וחטוי דהתם הו"ל לאתויי הכא דקמ"ל דליכא משום מכבה דהכא מיירינן במידי דכבוי אמנם לפי פי' רש"י ז"ל דאזיל בתר איפכא תלמוד' מסדר ליהו להני מימרי דרב כל חדא וחדא השייכא למקומה ודבר דבור על אופנו ולענ"ד זו היא שק' טובא על התוס' ז"ל וצ"ע. ולענין הלכה בחטוי הפתילה כתבו הרב ט"ז בסימן תקי"ד ס"ק י"ב והרב מ"א ז"ל בסק"ך דאסור למחוט באצבעותיו אלא שיטה הפתילה קצת לצד אחד והרב דרכי נועם בסימן י"ג כת' דאפי' בשתי אצבעותיו ואפילו בגוף הפתילה עצמה שאינה נעשית עדיין פחם שרי למחוט יע"ש ואת זה חזיתי להרב מ"א ז"ל שכתב וז"ל ואף שהרא"ש ז"ל שכתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר אפשר דבידים אסור והכי מסתבר דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך א"נ ולא אמרינן ביה מתוך עכ"ל ולא ידעתי איך כתב בדעת הרא"ש ז"ל דלא אמרינן מתוך בכבוי שהרי כתב הרא"ש ז"ל לקמן עלה דאבעיא לן מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר דהיינו טעמא דלא שרי' לכבות מטעם מתוך משום דהוי כעין מכשירין וכ"כ בפ"ק די"ב יע"ש הרי מבואר דעתו דאמרי' מתוך בכבוי אם לא היכא דהוי כעין מכשירין והכא בכבוי הפתילה להאיר חושכה משמע דשרי משום דלא הוי כעין מכשיר דבאותה שעה שהוא מכבה מיד הוא מאיר הנר ושניהם באים כאחד ועיין בחידושינו לעיל בפ"ק די"ב יע"ש. והנה הרי"ף ז"ל גריס קנסא שרי ופירש כעין אבוקה שהיא עשויה מחתיכת עצי' קטנים אם נוטל בי"ט מאותם העצים שלא אחזה בהם האור שרי וכ"כ הרא"ש בשם הערוך וזו היתה גירסת הר"מ במז"ל שכתב בפ"ד מהלכות י"ט הל' ג' אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר עכ"ל ומשמע מדבריהם דכשאחזה בהם האור אסור להוציא מהם משום דהוי כמכבה וכמ"ש מרן ב"י בסי' תק"ב יע"ש ומיהו נלע"ד דאפילו שאחזה בהם האור לא מתסר משום מכבה ממש וחייב חטאת בשבת אלא איסורא הוא דאיכא משום דהוי כמכבה דלא דמי למסתפק מן השמן דחייב דשאני התם שהשמן והפתילה שניהם גורמים לדליקה כמ"ש הרא"ש ז"ל וכשמסיר השמן הוה ליה מכבה ממש שא"א לדליקה בלא שמן ואפי' נשאר בנר עוד שמן מחייב משום דכל השמן שבנר חשוב דבר אחד וכשמסיר ממנו דבר מועט חשוב כאלו הסיר כולו לא כן במסיר עץ מן העצים הדולקים שכל א' ניכר לעצמו ובערה בו אש אלא שכשהם ביחד מתוך שהם באגודה אחת כל אחד מתחזק בחומו של חבירו ולא יכבה מהר וכשנשמטין כל אחד לעצמו יבוא לידי כבוי קל מהרה ואולם לא מפני זה יתחייב המסירו משום מלאכת מכבה וכמש"ל ע"ש הרב דרכי נועם בא"ח סימן י"ג דמסיר גחלת מן הגחלים אין בו משום מכבה אעפ"י שגורם שתכבה מהר וכ"כ מרן ב"י בסי' תק"ב ע"ש הרוקח וז"ל עצים שבאש אין לסלק דהוי כמכבה עכ"ל משמע דלא הוי מכבה ממש ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי הרפ"ח ז"ל בסי' תק"ב סק"ב עמ"ש רמ"א ז"ל בהגה דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה להניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין לכבוי וכתב ע"ז הרב הנז' ולפ"ז משמע דאע"פ שאסור להוציא (אש) [עץ] שאחזה בו האש מהמדורה מפני שמכבה לאו משום דהוי מכבה ממש כו' אלא משום דדמי למכבה עכ"ל ומעתה אותה שהקשה הרב ט"ז ז"ל בסימן תקי"ד סק"ה על דברי הר"ב המפה ורש"ל ז"ל איך התירו ליקח עץ מן המדורה מצד זה ולהניחו בצד זה דמ"ש ממ"ש הרא"ש ז"ל דאסור להוציא הפתילה מנר זה ליתנה בנר אחר דה"ל מכבה כו' יע"ש לפי האמור אין כאן קו' כלל דשאני הוצאת עצים מהמדורה למוציא פתילה מהנר וכמובן ועיין בשיטה מקובצת יע"ש.